החברים של ג'ורג'

ממשלת נתניהו לעובדים: לכו תמותו

הממשלה החליטה היום (א'), בניגוד להמלצות ועדת טרכטנברג, שלא להגדיל את מספר פקחי היחידה לאכיפת חוקי העבודה במשרד התמ"ת. וזה כל הסיפור של ממשלת נתניהו על רגל אחת.

מספר הפקחים ששומרים על זכויות העובדים הוא חרפה. הוא זעום, נאמד בעשרות, והאוצר מסרב שנה אחרי שנה להגדיל את מספרם. כשהשר שלהם הוא דתי, אז הם נאלצים לכפות את דעותיו על אנשיו שאיתרע מזלם להיחשב ליהודים ושבכל זאת רוצים לעבוד בשבתות. היכולת שלהם לשמור על זכויות העובדים היא אפסית.

ויש על מה לשמור. כשאלי ישי – אירונית, זה היה אלי ישי – ערך את מבצע כללי גדול לאכיפת חוקי העבודה (המשרד עורך מבצעים עונתיים לאכיפה בענפים שונים), הוא הכשיר זמנית 300 פקחים. הם מצאו ש-92% (!) מהמעבידים בישראל פוגעים בזכויותיהם של עובדיהם – ברוב המקרים, על ידי אי תשלום שכר מינימום, אי תשלום שעות נוספות, ואי הקפדה על שעות העבודה והמנוחה. זה היה בסוף 2006.

שוק עבודה במצב כזה מצריך אכיפה הדוקה. אבל האוצר, ונתניהו, לא רוצים אכיפה כזו. הם לא רוצים לשמור על זכויות העובדים. הם מעדיפים אותם רמוסים. נתניהו מתנגד בתוקף להעלאת שכר המינימום – אבל הוא מעדיף שגם האכיפה של שכר המינימום הקיים תהיה רופסת. אין לו יותר מדי בעיות עם זה שהחוקים האלה לא ייאכפו.

האמת, בגלגולו הקודם גם מנואל טרכטנברג היה איתו: הוא קבע, כשהיה יו"ר המועצה הכלכלית-חברתית, שהממשלה לא צריכה לאכוף את חוקי העבודה. 60% מהחמישון התחתון לא מגיעים לשכר מינימום, למרות שהם עובדים במשרה מלאה, אבל, נו, האנשים האלה – הם לא באמת חשובים. הם סתם עובדים. הם לא מנכ"לים או בכירים המשק. בזכויות של אלה אף אחד לא יפגע. הם יכולים להגן על עצמם. אבל העובדים החלשים, אלה שלא מסוגלים לעמוד בכוחות עצמם מול צילו המאיים של "צבא המילואים של האבטלה", כפי שכינה אותו מרקס – את אלה צריכה הממשלה לזנוח לאנחות.

וממשלת נתניהו עושה את זה. וה"רפורמה" המפורסמת שלה במסים בעקבות דו"ח טרכטנברג מוודאת שאם אתה משתכר עד 8,000 שקל בחודש, לא תקבל שנקל, ואם אתה מרוויח 10,000 ₪ ברוטו תזכה ל-27 ₪ תוספת, שיהיה לך לחצי מנה שווארמה ושתיה; אבל אם אתה מקבל 80,000 בחודש, הממשלה תתן לך תוספת של 2,831 ₪. שזה אמנם לא הרבה, יחסית למה שאתה מרוויח, אבל זה בכל זאת יותר משני שליש ממשכורת מינימום. שממשלת נתניהו תוודא שאם אתה לא מסודר, ובישראל זה אומר יותר ויותר לידה למעמד הנכון, לא תוכל לקבל יותר ממנה. כי לא יהיו מספיק פקחים לאכוף את החוקים. וכשאין אכיפה, מי שגם כך יש לו יותר כוח – המעסיקים – יכול לכופף בקלות את ידיהם של העובדים.

ככה זה. ככה נתניהו, שטייניץ, לפיד והאוצר אוהבים את זה. עד שנקום ונהפוך את השולחן.

ועוד דבר אחד: פעם, בימי מרגרט תאצ'ר, שביתת רעב של אסירים איריים – שממשלת בריטניה הגדירה אותם כטרוריסטים – זעזעה את בריטניה עד היסוד. בכלא ישראלי יושב עכשיו עציר מנהלי, ח'דר עדנאן, שנעצר ב-17 בדצמבר. הוא שובת רעב כבר 43 ימים. מטבע הדברים, במעצר מנהלי העציר איננו יכול לדעת מה הן הראיות נגדו ואיננו יכול להתגונן – כל המטרה של מעצר מנהלי היא המנעות מהליך חוקי, שבו הרשויות נדרשות להסביר מדוע האדם מוחזק. בניגוד לבריטניה, שם אף היה מדובר באסירים שהורשעו, במדינת ישראל לא ממש אכפת מאסיר שובת רעב, גם – למעשה, במיוחד – אם מדובר בעציר מנהלי. ארגון רופאים לזכויות אדם פנה לשב"ס בבקשה לאפשר כניסת רופא מטעמו, שיבדוק את עדנאן. בפניית הארגון נאמר ש"חשיבותה של בדיקה רפואית עצמאית במהלך שביתת רעב של אסיר היא ביצירת יחסי האמון הנדרשים בין הרופא והמטופל השובת. בסיטואציה הנוכחית, קיים עימות בין הנהלת בית הכלא ורופאיו לבין מר עדנאן, בעיקר בשל איומים בהאכלה בכפייה. מר עדנאן סובל מחוסר האמון מוחלט ברופאים העובדים בשב"ס ורואה אותם כמי שמשרתים בראש ובראשונה את מערכת הכליאה." בישראל הוחזקו בסוף דצמבר 2011, על פי נתוני השב"ס, 283 עצירים מנהליים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון והתמיכה. אני רוצה להודות להם ולאחל לכך שהם לא יזדקקו לסיועה של ממשלת נתניהו.

(יוסי גורביץ)

חיילי השוקולד המורעל

צה"ל מפעיל מזה כמה שנים שנקרא שח"ר ("שילוב חרדים") שמיועד, ובכן, לשלב חרדים. השבוע קיבלנו תמונה על התנאים שבו הוא פועל: חייל זועם בשח"ר – זועם על השינויים האחרונים שבוצעו שם – קרא לשאר החיילים למרוד, תוך שהוא מציין את ההבטחות שניתנו לחיילים ושהופרו בוויכוח האחרון בין רב חיל האוויר סא"ל משה ראב"ד והרב הצבאי הראשי. לטענתו, החיילים החרדים קיבלו הבטחות שהם לא יידרשו לשמור בלילות, לא יידרשו להשתתף באירועים "מעורבים" – כלומר, כאלה שיש בהם מבני שני המינים, דרישה שהיא מחמירה אפילו בקנה מידה חרדי – ושהם לא יצטרכו לשמוע הרצאות מנשים. אנחנו לא מדברים על שירה; אנחנו מדברים על עצם דיבורה ועצם נוכחותה של אשה.

האם החייל המרדן דיבר אמת? האם אכן קיבלו חיילי שח"ר הבטחות כאלה? שלחתי שאילתה בנושא לדובר צה"ל ביום ראשון, ואתמול (ה') הגיעה התשובה: "חיילי שח"ר זכאים להקלות בתנאי שירותם, מתוקפן הם אינם שוהים ביחידותיהם בלילות ואינם מבצעים שמירות לילה. מאז הקמת מסלול שח"ר ועד היום, לא חל כל שינוי בסוגיית השתתפות חיילי שח"ר באירועים ובטקסים, חיילי שח"ר אינם משרתים בסביבת עבודה עם נשים ובנוסף לכך, לא משתתפים באירועים שאינם הולמים את מאפייני החברה הדתית."

כלומר, כן, דובר צה"ל מאשר את כל טענותיו של החייל המורד (הוא גם מוסיף, בתשובה לשאלה מה בדעתו לעשות באשר לראיון הממריד, ש"על פי פקודות הצבא כל מגע בין חייל לאמצעי התקשורת הינו באישור דובר צה"ל בלבד וכל העובר על הפקודה צפוי להיענש." וואלה.

אז מסתבר שבלי יותר מדי דיון ציבורי, צה"ל הסכים להקים יחידות מופרדות על רקע מגדרי, שהחיילים שלהן לא שומרים. יש הגיון בכך שהחיילים האלה אינם שומרים: הם בדרך כלל אבות לילדים והם צריכים להיות בבית בערבים. השאלה היא למה לקרוא לאנשים האלה חיילים.

הם לא מבצעים תפקידי לחימה. הם לא שומרים. ספק אם הם יודעים להפעיל נשק. הם, לכל דבר ועניין, פקידים טכניים. אז למה לא לקרוא להם "עובדי צה"ל" ולסגור עניין? למה להכניס אותם לצבא, ועל ידי כך לעוות את דמותו הבלתי מחמיאה ממילא, בכך שמכניסים אליו את הארס הרבני, הרואה כל אשה כטמאה ומפתה? למה יש יחידות בצה"ל, שאליהן נשים לא יכולות להתקבל? וכן, מרוב רצון ל"שילוב ראוי" אנחנו מגיעים לכך ששתי חיילות שמתחבקות אחרי קורס – שתי חיילות, נזכיר, שביחידה שלהן אין כלל חרדים – נענשות על כך. כמו רוב מוחלט של החיילות שצה"ל מפלה לרעה, נזכיר, אלה חיילות חילוניות: דתיות וחרדיות אין מתגייסות; הן פטורות ממילא. החילוניות מתבקשות לשרת, בכפיה, בצבא שמגדיר אותן יותר ויותר כבזויות ולא ראויות לבוא בקהל.

יתר על כן, איזה מין "שילוב" זה, שבו החרדים מקבלים את כל התנאים שהם מקבלים בבית, ושבו הם עובדים בסביבה שלא דומה כלל לחברה הישראלית? איזו דוגמא נותנים להם בצבא – שמקום העבודה צריך להתכופף לדרישותיהם? הרי מי שהורגל לתנאים האלה בצבא, ידרוש אותם – ויביא את כל הארסנל החרדי הנלווה – גם במקומות העבודה. למה אנחנו מניחים – ושוב, בלי דיון ציבורי – לחרדים להפוך את החברה הישראלית לחברה מופרדת, מיזוגנית? הרי מה שקורה בצה"ל מקרין גם על האזרחות. הרי הטיעון "אם זה לא נורא לחיילות, זה לא רע גם לעובדות" עוד יגיע.

הבעיה, כרגיל, היא האתוס – ויותר ויותר המיתוס – של צבא העם. אנחנו שמים מדים על החרדים כי אנחנו לא יכולים לומר לעצמנו שיש אנשים שמותר שלא ישרתו בצבא. ואחרי ששמנו עליהם מדים, צריך לספק להם תנאים מתאימים.

צריך לקטוע את הקשר הגורדי הזה. העניקו פטור מוחלט לכל החרדים משירות צבאי, ובו זמנית הודיעו שבתוך חמש שנים תסתיים סופית התמיכה הממשלתית ב"חברת הלומדים." את חמש השנים הללו יתבקשו החרדים להעביר באימון מאומץ לקראת החיים האמיתיים, כשתקציב המדינה מעניק להם סיוע נדיב בהסבה מקצועית. אחריהן, מי שירצה ללמוד בישיבה יצטרך לעשות זאת על חשבון תורמים פרטיים. הישיבות, המקבילות שלנו למדרסות, גורמות נזק עצום למדינת ישראל. הגיע הזמן להחזיר אותן לגודלן הטבעי – גם אם זה אומר שכעשרת אלפי חרדים לא ישרתו בצה"ל. אחרי הכל, השירות שלהם גורם לצבא ולרפובליקה החופשית שהוא אמור לשרת הרבה יותר נזק מתועלת. הגיע הזמן להתעלות מעל הרגש הקמאי שאומר ש"אם דפקו אותי אז צריך לדפוק גם אחרים", ולשחרר אותם ואותנו מהקשר החונק הזה.

ואם זה יביא לדיון כולל בשאלת הגיוס הכפוי לצה"ל, בהפיכתם של עשרות אלפי ישראלים לעובדי כפיה מדי שנה, מה טוב.

הערה מנהלתית: קרן הטבק והאלכוהול שבה לפעולה, סוג של. עקב נהלים חמורים של פייפאל, אני לא יכול לקרוא לה קרן, אני לא יכול לקרוא לתרומות שלכם תרומות, ואני לא יכול עוד לאפשר לאנשים לתת ככל אשר נדבה רוחם, אלא מגביל אותם לסכומים קבועים מראש. הכפתור החדש מופיע בצד שמאל, כמו גם כאן. כמה אנשים כבר העלו תרומות, ביניהן תרומה גדולה מאד, ואני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות להם כאן.

(יוסי גורביץ)

בתי המשפט הם לא הפתרון; הם חלק מהבעיה

סבסטיאן הפנר, שכתב את התיעוד המוצלח מאד של ראשית ימי הנאצים, "סיפורו של גרמני" – מאד שווה קריאה – מתאר את האמונה שרווחה בקרב פרוסים רבים, על פיה בתי המשפט הם משענו האיתן של האזרח מול המשטר, באמצעות אגדה על איכר שהמלך פרידריך הגדול חשק בנחלתו, הציע לו סכומים גדולים ומשנתקל בסירוב התקצף, ואיים על האיכר כי פשוט יחרים את האדמה. האיכר, כך האגדה, ענה לו ב"והיית יכול לעשות זאת, אלמלא בית המשפט בברלין," שכביכול היה עומד לאיכר מול המלך. טענה דומה השמיע פיט האב: "האדם העני ביותר, בצריפו, יכול להתגרות בכל כוחו של הכתר. אפשר שהצריף רופף, גגו רועד, הרוח מנשבת בו, הסופה רשאית להכנס, הגשם רשאי להכנס – אבל מלך אנגליה איננו רשאי, כל חילו אינו מעז לחצות את סף המבנה ההרוס!"

אגדות יפות. אפשר גם לטעון: אגדות מועילות. הכרחיות לקיומה של דת אזרחית. אבל הקשר בינן ובין המציאות רופף. בתי המשפט הגרמניים התמוטטו מול הנאציזם כמו כל המערכות האחרות, אולי אף מהר יותר: המערכת היתה מאוכלסת בשופטים שמרנים, שלא עמדו על הפוטנציאל המהפכני של הנאצים. חלקם הגדול היה פרוטסטנטי – גרמניה שאחרי האיחוד היתה חשדנית מאד כלפי הקתולים שלה – והפגם העיקרי של הפרוטסטנטיות הגרמנית היה הצייתנות שלה לשלטון. לותר, שנכווה במרד האיכרים הגדול ("כשאדם חרש, וחווה טוותה, איפה היו האדונים?"), הפך את המרד בשלטון הארצי למקבילה של מרד של לוציפר באלוהים, סימן מובהק של חטא הגאווה. כשהרוח והסופה של פיט נשבו, הממסד המשפטי הגרמני קרס בפניהם ללא מאבק ראוי לציון. אשר לצריף של האיכר של פיט – מלך אנגליה אולי לא היה מעז להכנס אליו, אבל היועץ המשפטי שלו ודאי היה מוציא לו צו הריסה, שבית המשפט המקומי היה מאשר, ומנמק את האישור במצב הרעוע של הצריף, המסוכן לציבור. יורשיו המודרניים של פיט פשוט התקינו בצריף מצלמת מעקב, בנימוק של מלחמה בפשיעה המאורגנת ובצואת הכלבים.

הנטיה האוטומטית של מערכת המשפט, בכל מקום, היא לשמר את הסדר הקיים – בשביל זה היא שם, אחרי הכל – ואם העמדה של הממשלה לא נלעגת במופרכותה, סביר מאד שבית המשפט יתייצב לצידה. קיבלנו לכך שתי תזכורות בשבועיים האחרונים.

* * * * *

הראשונה, שכמעט אף אחד לא שם לב אליה, היתה במקרה של ג'ון קרוסמן (המוכר לציבור הישראלי כמרדכי ואנונו). קרוסמן, שהורשע באופן תמוה בריגול חמור בשל פרסום סודות האטום של ישראל (הנשיא שמגר כתב שהפניה לעיתונות "כמוה כפניה לכל ארגוני הריגול", תוך התעלמות מהעובדה שלארגוני מודיעין אין עניין לשלם על מידע גלוי, וגם אין לו ערך רב מבחינתם), סיים לרצות את עונשו לפני שבע שנים. מאז, בעקביות, אוסר עליו אלוף פיקוד העורף לצאת מישראל או לבוא במגע עם אזרחים זרים, ובג"צ, בעקביות, מאשר את עמדת מערכת הבטחון. הוא עשה זאת שוב לפני כעשרה ימים.

עכשיו, לקרוסמן, כיהודי שהצטרף לרוב היהודים בהיסטוריה והתנצר, לא כל כך קל לחיות במדינת היהודים הגאים העילגים, אשר על כן הוא רוצה לעזוב את הארץ. מעבר לכך, בהתחשב בכך שהוא הפך למנודה בקרב היהודים, קשריו הכמעט היחידים הם עם אזרחים זרים. וראה זה פלא, את שני אלה בדיוק אוסר עליו המושל הצבאי שלכם, אלוף פיקוד העורף. המדינה טוענת שקרוסמן עדיין יודע סודות שלה – בעבר היא טענה שיש סודות שהוא אפילו לא יודע שהוא יודע – ושהוא עשוי לחלוק אותם. בג"צ, כמקובל במקרים כאלה, פכר את ידיו, אמר שזה ממש לא פשוט, ואישר למדינה להמשיך להתנהל באופן שהיה גורם אפילו לקפקא להרים גבה.

אחרי הכל, המידע שכביכול מוכר לקרוסמן לא צפוי להמחק ממוחו. גם הזעם שלו כלפי המדינה שחטפה אותו וגזלה 25 שנים מחייו לא צפוי לשכוך בקרוב. המשמעות של החלטות בג"צ היא שישראל תמשיך לשלול זכויות בסיסיות מאדם שסיים לרצות את מלוא עונשו, רובו בתנאים ברבריים שנועדו לשבור את רוחו, עד סוף ימיו. במדינה נורמלית, היה בית המשפט אומר למדינה עם שחרורו של קרוסמן, "סליחה, אבל היו לכם 18 שנים להפוך את המידע שלו ללא רלוונטי. הרי ידעתם שהוא עתיד להשתחרר. לא עשיתם את זה? אז מה אתם רוצים מהחיים שלו?"

אבל, כמובן, זה לא מה שקרה. כשצרכי הבטחון – שאין לדעת, ובית המשפט גם הוא אינו יודע, אם הם אכן קיימים או שמדובר בסך הכל בנקמתה של המערכת – מרימים את ראשם המכוער, בית המשפט מוכר את העקרון של סופיות העונש, שאדם שריצה את עונשו הוא אדם חופשי, במורד הנהר.

תאמרו, "זה רק קרוסמן." זה לא נכון. "צרכי בטחון" ערטילאיים, לעתים קרובות ריקים, גורמים לבתי המשפט לאשר יותר ויותר מעצרים מנהליים, גם של ישראלים, ויותר ויותר מקרים שבהם נאסר על חשודים עצורים לפגוש את עורכי הדין שלהם. המקרה האחרון הוא זה של סאמר עלאווי, שהואשם בשורה של האשמות חמורות, הוחזק ללא גישה לעורך דין וגם עבור הטיפול הרפואי שלו צריך היה לעתור לבית המשפט, וסופו ששוחרר בעסקת טיעון שבמסגרתה הוא ריצה את הימים שכבר ישב, כדי שהשב"כ לא יילך ברחוב וביצה על פרצופו. זה המקרה של טלי פחימה, שהוחזקה במעצר מנהלי, הואשמה בשיתוף פעולה במקרי טרור ובסופו של דבר הורשעה בסעיף זוטר. זה המקרה של חיים פרלמן, שהשב"כ ייחס לו שיתוף פעולה בפיגועים של יגאל עמיר (!) וברוך גולדשטיין (!!!1!!) – פרלמן היה אז בן 15 ו-14, בהתאמה – והצליח להחזיק אותו כמעט חודש בלי עורך דין. רק קור רוחו של פרלמן, כוח הסבל שלו, והיכולת שלו להחזיק מעמד בחקירה שהיא חקירת עינויים עמדו בינו ובין איזה 18 שנות מאסר. בית המשפט לא עמד לצידו עד שהשב"כ עצמו נשבר והודה שאין לו כל ראיות – נתון שבית המשפט היה צריך לשים את לבו אליו כבר מיומו הראשון של המעצר, ולא להאמין ל"חומר סודי".

כל הכיבוש בנוי על שיתוף הפעולה של בתי המשפט עם מערכת הבטחון. היכולת של המשטר הצבאי להחרים קרקעות, להכריז עליהן כ"אדמות מדינה" ואז, ראה זה פלא, להעביר אותן לידי מתנחלים בניגוד לחוק הבינלאומי, לא היתה מתרחשת ללא הסכמת בתי המשפט. תחת שמגר, העניק בג"צ לפלסטינים את הסמכות לעתור אליו – אבל העתירות הללו כמעט ואינן מתקבלות; זו רק כסות שמיועדת לומר שיש מעקב משפטי והכל בסדר. במשך עשרות שנים, עד שוועדה שלו-עצמו מצאה שהעונש הזה מזיק ולא מועיל, הרס צה"ל בשיטתיות את בתיהם של משפחות "מחבלים". בג"צ אישר כל אחד ואחד ממעשי ההרס האלה, שהם ענישה קולקטיבית על פי כל קנה מידה. כמו תמיד במצבים כאלה, הוא התבכיין שקשה לו – אבל היה לו קשה יותר ליישם את העקרון של "איש בחטאו יומת". הוא התפתל מאד, היה לבג"צ רע מאד עם זה, כשממשלת רבין דרשה לגרש, ללא משפט, 400 איש שהיא טענה שהם היו פעילי חמאס – ואם הם לא היו קודם לגירוש, סביר שהם היו אחריו – אבל, אחרי היללות הרגילות, הוא אישר את זה. הוא גם אישר, בקימוט הפנים הנדרש, את החזקת בני הערובה ("קלפי המיקוח") על ידי ישראל, האנשים – ביניהם לפחות קטין אחד – שהיא ליקטה מן הגורן ומן היקב בלבנון בנסיון שווא למצוא פרטים על רון ארד.

טוב, נו, אתם אומרים. זה שם. מעבר להרי החושך. זה לא כאן.

האמנם?

* * * * *

אתמול, תחת חיפוי תקשורתי כבד של הדיווח על עסקת שליט, הודיע בית המשפט הארצי לעבודה שהוא דוחה את התפטרותם של הרופאים המתמחים, שהוא מגדיר אותה כריקה, ושהוא גוזר עליהם לשוב לעבודה.

זו היתה, נזכיר, הפעם השניה שבה המתמחים התפטרו. את ההתפטרות הראשונה פסל בית המשפט בטענה שהמכתבים לא היו אישיים, וככאלה מעידים על התארגנות. הוא דרש מהמתמחים מכתבים אישיים. הם הגישו אותם. זה, כמסתבר, לא הספיק.

בית הדין לעבודה טוען שמדובר במהלך התאגדותי אסור. הבה נזכיר את קורות שביתת הרופאים. היא התחילה לפני כ-200 יום בערך. בתחילתה, שלח הממונה על השכר באוצר, אילן לוין, את הרופאים לעבוד במשרה נוספת, אם הם רוצים עוד כסף. במשך רוב הזמן לא היה משא ומתן של ממש בין הצדדים. לפני 60 יום, אחרי שביתת רעב, חתם נציג הסתדרות הרופאים, פרופ' אידלמן, על הסכם עם האוצר. המתמחים גילו שההסכם לא שיפר את המצב אלא הרע אותו. לא שזה משנה: ההסכם דומה להפליא להסכם שכפה האוצר על הרופאים לפני עשור, ואת ההסכם ההוא, נזכיר, האוצר הפר.

ההסכם אסר על הרופאים לשבות במשך עשור כמעט, עד 2020. במונחים ישראלים, המשמעות היא שההסכם מאפשר לאוצר לשבור את ההסכם ולדפוק את הרופאים עד העצם במשך תשע שנים, כשידיהם כבולות וכשכל שביתה שלהם היא בלתי חוקית. אז מה נשאר לרופאים המתמחים לעשות? הם התפטרו.

יממה לפני שההתפטרות נכנסה לתוקפה, פנתה המדינה בבקשה בהולה לבית המשפט למנוע את ההתפטרות. בתי המשפט, כמובן, נענו לה – למרות שבית משפט שפוי היה זורק את המדינה מכל המדרגות בגלל חוסר תום לב. מי שבאמת חושש למצבה של מערכת הבריאות, לא מחכה 29 ימים מתוך 30. בית המשפט קבע, כאמור, שהמתמחים צריכים להגיש מכתב התפטרות אישי, וכאמור זה מה שהם עשו.

וגם הפעם, המדינה חיכתה עד הרגע האחרון – יום לפני הסוף – לפני שפנתה לבית המשפט. ושוב, בית המשפט התעלם מהעובדה הזו, וזרק את כל התיק על המתמחים. לכך שבית המשפט פסל את יכולתם של מתמחים להתפטר יש השלכות עצומות: היא הופכת אותם לעובדי כפיה (וחלקם כבר מתנהגים בהתאם). בעידן מוקדם יותר קראו לאנשים כאלה עבדים או צמיתים.

החלק הבעייתי ביותר בהחלטת בית המשפט היא שהוא אומר שאם כמה מתמחים מדברים זה עם זה ומתאמים את התפטרותם, מדובר בשביתה. במחילה מכבוד בית המשפט, זו צואת פרים. אנשים שעובדים זה עם זה גם מדברים זה עם זה. אנשים שהיו שותפים למאבק שבית המשפט שבר לא מפסיקים לדבר זה עם זה, ולהשפיע זה על זה – ולחמם זה את זה נגד המערכת – רק בגלל שבית המשפט בגד בהם.

נסו לדמיין את מצבו של אדם ששבת 160 יום, ואחר כך התפטר, ואחר כך בית המשפט הודיע לו שהוא כבול לתפקידו ושעליו להגיש עוד מכתב התפטרות, ויום לפני כניסת המכתב השני לתוקפו, בית המשפט עיכב שוב את התפטרותו לבקשת המדינה, ואחרי כמה ימים הודיע לו שהיא בכלל מבוטלת. כמה אנשים כאלה, לדעתכם, עדיין רוצים להיות רופאים בישראל?

רוצה בית המשפט לבטל את התפטרותם של רופאים, יואיל ויעשה זאת באופן פרטני. יואיל ויבחן כל תיק ותיק לגופו. הוא לא יכול להעניש את הרופאים שהחליטו באמת ובתמים לחפש לעצמם מקצוע אחר רק בגלל שסביר – ואכן סביר – שכמה מהם החליטו להשתמש בכלי הזה ככלי מאבק.

התוצאה של החלטת בית הדין לעבודה היא בוז מוצדק כלפיו. זו היתה החלטה אומללה לא רק מבחינת האנשים שכבלה למקום עבודתם, שיש לקוות שהם לא יצייתו לצו; היא היתה אומללה מבחינת השפעתה על כל יחסי העבודה בישראל. למשרד השקרני והחמסני ביותר בישראל אין יותר שום סיבה להתפשר במאבקי עבודה. אחרי הכל, אם הוא לא יצליח לשבור את השביתה באמצעים הרגילים, הוא רק צריך לשכנע את בית המשפט שהעובדים הכרחיים כדי להעביר את בית המשפט לצידו.

המהלך של בית הדין של נילי ארד היה גשר אחד יותר מדי בכניעה למדינה על חשבון זכויות שאר האזרחים. עכשיו לא נותר אלא לעודד סירוב המוני לצו – כדי לשבור את כוחו של בית הדין לעבודה. כפי שהוא כעת, הוא עוד כלי של משרד האוצר נגד האזרחים. לא ניתן לאף גוף, גם אם הוא מאוכלס בשופטי עוטי גלימות, להפוך את התושבים למשועבדים למדינה. אם לבית המשפט יהיה שכל, הוא לא יעצור רופאים שלא יתייצבו לעבודה בשל בזיון בית הדין, אבל הוא הפגין מעט מאד שכל עד כה.

יתכן שבג"צ ינסה להציל את מה שנשאר מכבודו של בית המשפט לעבודה, אבל אירונית הוא יוכל לעשות זאת רק על ידי ביטול החלטתו, שעומדת בסתירה בוטה כל כך לחוק חופש העיסוק. אבל לא הייתי בונה על זה: במצבים כאלה, בג"צ הוא אלוף ההתחמקויות והדחיות.

הוא לא רוצה, אחרי הכל, לעמוד מול הממסד. מבין שלושת הרשויות, מעמדו של בית המשפט הוא הרעוע ביותר. רק זה חסר לו, לפתוח חזית של ממש נגד משרד האוצר.

ועוד דבר אחד: בנימין נתניהו מתהדר בימים האחרונים בעסקת השבויים שארגן ואומר שהוא "השיב את גלעד הביתה." האיש שדיבר גבוהה גבוהה על כך שאסור להכנע לטרור, עומד לשחרר אלף טרוריסטים. הוא רוצה לקבל אשראי ציבורי על כך ששינה את החלטתו והתאים אותה לדעת הקהל. לגיטימי, אבל בתנאי אחד: שכאשר משוחררי עסקת שליט ישובו לרצוח ישראלים – והם ישובו – נתניהו יודה בפומבי שחלק מדמם של הנרצחים גם על ידיו.

ואם הוא לא יזכיר, יהיה מי שיזכיר.

(יוסי גורביץ)

שרה היא לא הסיפור

גברת שרה נתניהו, כפי שהיא דורשת שיכנו אותה, עמדה השבוע בלב עוד שערוריה – הפעם בעקבות התלונה על כך שהיא מתנהגת כלפי המטפלת הנפאלית של אביה, טארה קומרי, כמו בהמה גסה במיוחד: לא רק שהיא נמנעה, במה שנראה כבר כמו שיטה, מלשלם לקומרי את הכסף המגיע לה, היא גם כינתה אותה, על פי התלונה, "זבל נפאלי". על משקל זה, אפשר ואולי גם צריך להגדיר את הגברת כזבל ישראלי. הגברת הביאה לפיטוריה של קומרי לפני מספר ימים, רשמית בגלל תקרית שאירעה בינואר השנה.

רגע, אם התקרית הזו היתה חמורה כל כך, מדוע נעזרה הגברת בשירותיה של קומרי במשך שבעה חודשים ויותר? אה, זה פשוט: בגלל שבעובדים זרים קל הרבה יותר להתעמר. הם מפחדים הרבה יותר להתלונן, ויש לזה סיבה טובה. זוכרים את תרגיל היח"צ של הגברת, כשהצטלמה לפני כשבוע עם ילדה שעמדה לפני גירוש? ובכן, עם פיטוריה של קומרי, גם היא צפויה לגירוש. כנראה שהפעם, כשאי אפשר – בעצת רועצת תקשורת – לגרוף אהדה ציבורית, זה בסדר לגרש.

אבל, שוב, שרה נתניהו – בהמה גסה ככל שתהיה – היא לא הסיפור. היא משמשת, אם כבר, ככליא ברק עבור בעלה. העובדה שנתניהו ניצל את שירותי הדוברות של לשכתו – בהפשטה קלה, כולנו שילמנו עבור שירותי הדוברות של הגברת השבוע – עד שננזף, במאוחר, על ידי היועץ המשפטי, חשובה הרבה יותר, אבל גם היא לא לב העניין.

בנימין נתניהו ושרה נתניהו, נזכיר, הם לא סתם אזרחים משלמי מסים: הם מנהלים חברה, נתניהו ב.ש. שמה. כששרה נתניהו מלינה שכר, או משלמת פחות משכר המינימום, היא עושה את זה בשמה של חברה שבה בעלה הוא שותף בכיר. כדי שנתניהו לא יידע על העבירות האלה על חוקי העבודה, הוא צריך להפגין מידה רבה מאד של עיוורון מרצון.

למה, בעצם, לנתניהו ולאשתו יש חברה? הקמת חברות עבור אנשים פרטיים שאינם בעצם חברה אלא רק משתמשים בה כמקלט מס הפכה לנפוצה מאד בשנים האחרונות. יש לכך סיבה פשוטה מאד: בישראל של נתניהו, חברה משלמת פחות מס משכירים. אחת מאבני היסוד של המדיניות הכלכלית של נתניהו – זו שהצליחה כל כך בצוג – היא הורדת מס החברות.

המינימום של אחריות חברתית הוא תשלום מסים. בני הזוג נתניהו, וזה לא יפתיע אף אחד, לא אוהבים לשלם – מסים או סתם עבור אירוח במלון או ארוחה במסעדה. מדובר ככל הנראה בפוליטיקאי היחיד ביקום הנודע שנוסע לחופשות עם מזוודות מלאות בכביסה מלוכלכת, כדי ליהנות משירותי הניקוי היבש של מלונות יוקרה. הקמת חברה כמקלט מס היא, בלי ספק, תרגיל חוקי מצד מי שרצה להיות שר האוצר של איטליה ומי שאמרה שמבחינתה ישראל יכולה להשרף, אבל היא מסריחה כמו הכביסה הבינלאומית שלו. נבחרי ציבור לא אמורים להתנהג כמו טייקונים. מותר גם לתהות מדוע מי שטוען שוב ושוב שיש להוציא את הישראלים לעבודה בלתי מתגמלת, ושיש להפסיק את ייבוא העובדים הזרים, דווקא הוא מעסיק בביתו עובדת זרה. שוב: חוקי, אבל מסריח. אשתו של קיסר אמורה להיות נקיה מחשד.

כשבנימין נתניהו שותף – פעיל או סביל, במישרין או בעצימת עיניים – להלנת שכרם של עובדים, כשהוא אחראי לתשלומים הנמוכים משכר המינימום, לפגיעה בזכויותיהם ואולי אף להתעללות בהם, הוא מראה באופן הברור ביותר מה הוא חושב על עובדים מן השורה. עד כה השאלה הזו לא הופנתה אליו. הגיע הזמן לשאול אותה.

מחר בערב תהיה לכם ההזדמנות לשאוג את השאלה עם המוני ישראלים, ולהבהיר לזוג המלכותי שזמנם עבר. אם לא מחר, אימתי?

(פוסט על דו"ח פאלמר – ביום ראשון או שני. רוצה לסיים לקרוא אותו.)

ועוד דבר אחד: בימים האחרונים יש התעסקות בלתי פוסקת בעברה הבלתי צבאי של דפני ליף. על כך צריך, שוב, להזכיר שאין דבר כזה, "משתמטים": יש רק אנשים שהצבא החליט שהוא לא רוצה בשירותם. מן הראוי להזכיר שבישראל אין מערך מסודר של שירות לאומי, ושזה הקיים מיועד בעיקר לצעירות דתיות. ואם מזכירים את עברה של ליף, אולי ראוי להזכיר גם את עברו הצבאי של האיש שהודיע לרופאים המתפטרים שהוא לא מכיר בהתפטרות שלהם, תא"ל במיל' ד"ר חזי לוי. ליף אולי לא שירתה בצה"ל, אבל בניגוד ללוי, היא גם לא עשתה ניסויים רפואיים בחיילים ולא הגנה עליהם.

(יוסי גורביץ)

מארה על שני בתיכם

בפרפרזה על גולדה מאיר, לעולם לא אסלח לוואלה על כך שאילצה אותי להגן על אלון עוזיאל. אלו מכם שלא יודעים מיהו עוזיאל, אשריכם וטוב לכם: מדובר בהיפסטר שלפני כשבוע החליט לשבש את ההלוויה של סמי עופר במוזיקה בווליום גבוה ובריקודים, אבל לא היו לו את הביצים לעמוד מאחורי המעשה הנתעב שלו כשבאה המשטרה, אז הוא שיקר לשוטרים תוך שהוא כותב פוסט מתמם על כך שהוא לא הבין מה הם רצו ממנו. עוזיאל חשב, משום מה, שהוא עושה משהו חתרני בכך שהוא דורך על רגשותיהם של אנשים שבאו להפרד מיקירם; הוא פשוט המקבילה ההיפסטרית של כנסיית Westboro, שמפגינה מול הלוויתיהם של חיילים אמריקנים. התגובה הראשונה שלי לסערה-זוטא של עוזיאל – שמעולם לא שמעתי את שמעו קודם לכן, ואני מנחש שזה נכון לרוב האוכלוסיה הישראלית – היתה "אוי. איזו ברבריות צדקנית ומרוצה מעצמה."

ושם אפשר היה לעצור ולהחזיר את עוזיאל לאלמוניות הברוכה שבה שרץ קודם לפוסט ההוא. אבל לא: וואלה החליטה להפסיק לקבל שירותים מעוזיאל, שכמסתבר שימש כפרילאנסר במדור התרבות שלה. המעשה הבזוי והפחדני הזה גרוע מהמעשה הבזוי והפחדני של עוזיאל.

לעוזיאל יש זכות ביטוי. הוא פגע ברגשות הציבור, והרוויח ביושר תיעוב של החלק ממנו ששם אליו לב. זה לגיטימי: החופש לומר או לעשות דברים מקוממים לא אמור להגן על בעליו מכך שאנשים יבוזו לו. אבל, בלשונו של ברטרנד ראסל, אי אפשר לדבר על חופש ביטוי אם מחירו של חופש הביטוי הוא אובדן יכולת ההשתכרות של האדם.

עוזיאל לא ביצע את הריקוד שלו בשמה של וואלה. הוא לא דרש וודאי לא קיבל עבור כך משכורת. הוא לא היה במשמרת בוואלה כשעשה את זה. לא היתה לוואלה שום עילה הגיונית לעשות את מה שעשתה. יש להניח שפרשת עוזיאל עוררה שם סערה; התגובה הנכונה היתה הודעה צוננת שהמערכת מגנה את כרכורי השמחה לאיד של עוזיאל, אבל שאין לה שום קשר אליהם. במקום זה, החליטו שם לרצות את זעם ההמון על ידי התזת ראש.

אני לא יודע מה אומר החוזה בין עוזיאל ו-וואלה; מהיכרותי עם חוזי פרילאנס, אני מנחש שהוא מתיר לה לפטר אותו – סליחה, להפסיק לבקש את שירותיו – מעכשיו לעכשיו, ובלי כל פיצויים. הרבה מאד אנשים, כולל עבדכם הנאמן, מועסקים בחוזים כאלה. סביר להניח שוואלה לא עברה על חוקי העבודה, כי החוזה המקובל מבהיר במפורש שאין קשר של מעסיק-מועסק בין הצדדים. אבל הצעד שהיא נקטה מסוכן מאד לכל מי שמועסק בחוזים כאלה: הוא קובע, בפומבי, שמותר למעביד להפסיק התקשרות איתך בגלל משהו שעשית בחייך הפרטיים – משהו שאיננו עבירה פלילית ושעליו כלל לא הועמדת לדין. יש, מטבע הדברים, מקצועות שבהם פיטורים במצב כזה היו מהלך סביר – למשל, כל משרה מטעם המדינה, שהמחזיק בה מחויב בשמירה על כבוד הציבור. עיתונאי, לדעתי, הוא לא חלק מהמשרות האלה. ראוי לציין שהאתר האחר שמקבל שירותים מעוזיאל, טיימאאוט, הודיע שהוא דווקא ימשיך לקבל אותם – וראוי לציין שעכשיו הוא תקוע עם עוזיאל, כי לך תפטר אותו אחרי זה.

אם השטות הבהמית של עוזיאל לימדה אותנו משהו, הוא עד כמה שברירית זכות הביטוי בישראל, ועד כמה זה נחשב ללגיטימי להגיב עליה בשלילת פרנסה. גם זה משהו, אני מניח.

עדכון: דובי קננגיסר פרסם פוסט עם כמה טיעוני נגד לא רעים בכלל.

לבקשת הקהל, עוד דבר אחד: בסרטון שלמטה אפשר לראות את משטרת כ"ך בפעולה החביבה עליה, חביטה במפגיני שמאל בלתי מסוכנים. ראוי לציין שהקלגסים כלל לא חוששים לבצע את הפעולות מול המצלמות. למה מה יעשו להם? התקרית הזו מתרחשת בעת "ריקוד הדגלים" של הציונות הדתית, אותו אירוע שבו צווחו בריוניה קריאות "מוות לשמאלנים", "איטבח אל ערב" ועוד, מבלי שהמשטרה עצרה מישהו מהם.

(יוסי גורביץ)

לנטרל את השפעת הממונה על השכר

אילן לוין, הממונה על השכר במשרד האוצר, יצא אמש (ג') בכמה הצהרות חריפות, שהבולטת שבהן היא בדבר הצורך "לנטרל את זכות השביתה". אני חושב שצעד הרבה יותר סביר יהיה לנטרל את השפעתו של אילן לוין: לשלוח אותו אל רחמיה של כלכלת השוק, ולוודא שהאיש הזה לא יחזיק לעולם בשום תפקיד ציבורי.

זכות השביתה היא זכות מקודשת, שנקנתה בדם. השביתה היא הכלי היחיד שמאפשר לעובדים להתמודד עם דורסנותם של המעסיקים, שתמיד ינסו לסחוט מהם כמה שיותר עבור כמה שפחות. ככזו, זכות השביתה קשורה קשר הדוק בזכות להתאגדות, שגם עליה נשפך לא מעט דם. לצד המעבידים עומד פחות או יותר הכל: הממון, הקשרים, היותם חלק מהממסד והגישה שלהם לבעלי הסמכות, וכמובן מה שכינה מרקס "צבא המילואים של המובטלים": הידיעה שעקב שיעור אבטלה גבוה יחסית, קל יהיה למלא את מקומם של מפוטרים באנשים שיעשו את העבודה בשכר נמוך יותר. כמעט לכל שביתה היו שוברי שביתה – התנועה הרוויזיוניסטית, אמו-הורתו של הימין הכלכלי הישראלי, העמידה שוברי שביתה לרשות המעסיקים בשנות העשרים והשלושים – ושובר השביתה, ה-Scab באנגלית, הבוגד מבית שמונע על ידי כוחות שאין לו שליטה בהם, הפך לאחת הדמויות השנואות בתרבות העובדים האנגלית. ג'ק לונדון כתב עליו כמה דברים הראויים להזכר.

אבל את שובר השביתה, בסופו של דבר, אפשר להבין. הוא צריך לפרנס את עצמו ואת משפחתו. הוא עושה זאת על חשבונה של משפחתו של עובד אחר, אבל אי אפשר להאשים אותו כשהוא שומע את בכי ילדיו חסרי המזון. לא באמת. את המעסיק קל יותר להאשים, אבל גם הוא בסופו של דבר פשוט פועל למען האינטרס שלו ושל משפחתו.

יצורים כמו אילן לוין הם דבר אפל יותר. לוין מקבל משכורת מהציבור – משכורת לא רעה, אגב; 32,140 ₪, או בערך כמו חמישה עובדים סוציאליים; – אבל הוא לא משרת את הציבור. הוא משרת את "המשק", יצור מיתולוגי שהוא שם הסוואה ל-18 המשפחות. הוא מתיימר לשמור על האינטרסים של העובדים, אבל באותה נשימה אומר ל"כלכליסט" שחוק שכר המינימום הזיק למשק, וש"יכול להיות שיש לחשוב מחדש על הנושא באשר לאופן יישום החוק".

ביטול חוק שכר המינימום הוא החלום הרטוב של המעסיקים בארץ, ונראה שלוין היה שמח לתת להם את מבוקשם. כלומר, מצד אחד הוא רוצה לשלול את זכות השביתה, ומצד שני הוא רוצה לשלול את ההגנה היחידה-כמעט שיש לעובדים – חוק שכר המינימום. הכל, כמובן, בשם השגשוג. קל לדבר על שגשוג כשאתה מרוויח פי שמונה משכר המינימום.

אז מה מציע לוין? הוא רוצה שכל ארגון שדורש תוספת שכר, יסביר איך זה מסתדר עם התקציב – למשל, על ידי פיטורי עובדים. הוא רוצה לבטל את זכות השביתה בחוק, ולהחליף אותה ב"מנגנון אובייקטיבי לעדכון רמת השכר". מהו מנגנון אובייקטיבי? כזה שיישא חן בעיני פקידי האוצר, שמעולם לא אמרו על שביתה כלשהי שהיא מוצדקת. בקיצור, העובדים צריכים, לדעת לוין, לוותר על שרידי עמדות הכוח שלהם ולתת לו לדאוג להם. הוא הרי כל כך בעדם.

יש גם אופציה אחרת, סבירה יותר לרוב תושבי ישראל: פיטוריו המיידיים של לוין, יחד עם שאר כל הפקידים הבכירים של משרד האוצר. זה יהיה שלב ראשון בהלאמה של המשרד, כלומר החזרתו למצב שבו הוא פועל עבור האינטרסים של כלל האזרחים, לא של מספר קטן של אוליגרכים. כמובן, זה מצריך התגייסות של העובדים, ובישראל המפורקת לאטומיה לוין יכול לסמוך על כך שזה לא יקרה. אחרת, ספק אם היה מעז להעלות את בלון הניסוי של נטרול זכות השביתה.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: היום הוא יום האדמה, ולרגל היום מומלץ לקרוא את מאמרו של עזריאל קרליבך על גזל האדמות הפלסטיניות. הוא נכתב ב-1953 – והוא לא היסס לכתוב דברים נוקבים במיוחד: "את צברית, ובכגון אלה הורגלת, ובשבילך טבעי הוא, שהעולם מחולק לשניים: מנצחים ומנוצחים, אדם עליון ואדם תחתון. ואילו אני – אני יהודי. אני רואה שם לבלר של הגרמנים כותב, יושב ורושם על הקלף "ורכושם מוחרם לטובת המדינה" בעוון מה שאבותי לא האמינו באלוהי הצדק הצלוב של המלכה איזאבלה, אני רואה שם לבלר של הגרמנים כותב וחותם "וכל הנכסים של היהודי הופקעו כדת וכדין בתוקף חוק הרכישה מידי בלתי-אריים"… סלחי לי, בתי, עיניים כאלו לי – והן מסתחררות. והן אינן רוצות לראות את מדינת היהודים באור הזה, בכל מאודן אינן רוצות. הן מתגוננות בכל כוחן, בכאב צורב, בפני המחזה הזה, בפני ההשוואות הללו…" היום ודאי היה מואשם בדה-לגיטימציה.

(יוסי גורביץ)

שבע תועבות בליבו

בין הקללות שהטיל שמעון פרס על הארץ המיוסרת הזו, מעטות מזיקות יותר מחוק ההסדרים. פרס יצר את החוק מסרס-הכנסת הזה יחד עם יצחק מודעי ב-1985, אם כי הוא עשה זאת למטרה ראויה: יציאה מהמשבר הכלכלי האיום שהמיטו עלינו התפיסות הכלכליות של הליכוד.

הבעיה עם כלים שנוצרו למטרות ראויות היא שהם נשארים, בדרך כלל, גם אחרי שהמטרה הושגה. חוק ההסדרים חוגג 25 שנה לקיומו היום, והשימוש העיקרי שלו הוא לחיסול יכולת החקיקה הכלכלית של הכנסת. האוצר משתמש בו – חוק ענק, בעל מאות ואלפי סעיפים שלא קשורים לשום דבר – כדי לעקוף למעשה את הכנסת. חברי הכנסת מגיעים אליו ממוטטים, כשהם כבר לא יודעים שום דבר ולא יודעים מה נכנס אליו. פעם אחר פעם, מנסה האוצר – ומשרדים אחרים שלמדו את השטיק – להעביר באמצעות חוק ההסדרים "רפורמות" שלא קשורות בדבר לחוק התקציב, שחוק ההסדרים הוא לכאורה נלווה לו.

איילת עוז מפרטת את הפגיעות החדשות שמכיל החוק, שאמור לעלות להצבעה היום. אני רוצה להתמקד בכמה מהם, ולנצל את ההזדמנות כדי להודות לאגודה לזכויות האזרח, שעושה מלאכת קודש בנושא.

הפיל עלינו את חוק ההסדרים. שמעון פרס

קודם כל, זוועת העובדים הזרים. בית המשפט העליון כבר ביטל ב-2006 את "הסדר הכבילה", שהפך למעשה את העובד הזר לעבד של המעסיק שלו, בכך שמנע ממנו מלמצוא לעצמו מעסיקים אחרים או עבודות אחרות. בג"צ קבע כי מדובר ב"מעין עבדות בגרסה מודרנית", כי הוא "הלכה למעשה שלל מהם את חירותם", וכי מדובר בהליך שבעטיו "כלימה תכסה את פנינו בראותנו את כל אלה".

מה שכמובן לא הפריע לממשלה לנסות להביא את הסדר הכבילה, יחד עם שיטת "הדלת המסתובבת" – הנוהל שבו עובד מגיע לתקופה קצובה, מגורש, ובמקומו מגיע עובד אחר, הכל מלווה ביללות ממשלתיות על "פלישה של זרים" והצורך ב"מדינה יהודית", כזו שאין בה זכויות לאנשים שסועדים את הקשישים היהודים הכשרים בימיהם האחרונים – להצבעה נוספת בכנסת. לזכותה של האחרונה ייאמר שהיא דחתה את הצעת הממשלה. עכשיו מנסה הממשלה לדחוף דרך החלון את מה שלא עבר דרך הדלת, בפרק ד' של הצעת חוק ההסדרים. בנוסף, החוק פוגע משמעותית בזכויותיהם של קרובי משפחה של תושבים ואזרחים ישראלים. גם זה בניגוד לפסיקת בג"צ.

אם פרק ד' של חוק ההסדרים – שם זמני: החוק לרווחת חברות כוח האדם – יעבור, הרי שעובדים זרים שיסבלו התעללות או פגיעה מצד המעסיקים הרשמיים שלהם (למשל, אי תשלום משכורת; למשל, הלנת שכר; למשל, מגורים שאינם ראויים לכלב, שהרי ישראל רחמנים בני רחמנים הם), לא יוכלו להתלונן כנגדם, כי אם הם יתלוננו הרי שהמעסיק יתנער מהם, ואם הוא יתנער מהם ולא יהיה להם מעסיק, הם יגורשו אוטומטית. החוק הזה מעודד התעללות בעובדים זרים. ומי שחושב שזה ייעצר בעובדים זרים, מתבקש להסתכל אל מעבר להרי החושך, אל הגדה המערבית, ולזכור איך נהלים שהתחילו שם חלחלו אט אט גם אל ישראל גופא. מעסיק שהתרגל לדפוק את העובדים שלו, בחסות ממשלתית, לא יעצור בעובדים זרים. הוא ידפוק גם עובדים ישראלים.

יתר על כן, אם אפשר להעסיק תאילנדי בלי לשלם לו שכר מינימום, תוך כדי תשלום בשוטף-מתי-שיהיה-לי, בלי זכויות, התמריץ של נוגש העבדים להעסיק עובדים ישראלים בשכר מלא ועם זכויות ידולדל משהו. גם אם בכל זאת ייאלץ להעסיק עובדים כאלה – כי שמה של ישראל יצא לזוועה בעולם, כמו שמן של ערב הסעודית ודובאי, ואנשים פשוט לא יבואו לכאן יותר – נחת הם לא יראו מהעבודה. יש מקום לעונשים דרקוניים בשוק העבודה: הם צריכים להיות מופנים כלפי הקבלנים. מי שמעסיק עובדים בתנאים שאינם שונים הרבה מעבדות, צריך לשבת בכלא כמה שנים, ולאחר מכן לאבד את רשיון העוסק שלו לצמיתות. רק כך תוכל ישראל להתמודד עם התופעה. אלא שכמובן, מהיותם של הקבלנים מקורבים לרשויות, או משמנים את הרשויות (שלום, שלמה בניזרי!), אף אחד מהדברים האלה לא נעשה.

היה המון רעש בימים האחרונים סביב הנסיון להעביר את חוק האברכים, שהיה מיועד לחלק כסף לאברכים תוך העמדת פנים שמדובר בקריטריון שוויוני (כי גם סטודנטים חילונים נטולי הכנסה ורכוש אך כרוכים בשלושה ילדים היו זוכים לאותה הטבה. יש, בערך, שלושה כאלה). החוק ההוא, נזכיר, היה חוק עוקף בג"צ: מכאן הרעש. מכאן גם העובדה שהטענות כלפי ההסדרים שרצתה קדימה לעשות עם החרדים לא בדיוק במקומן: ההסכמים האלו נערכו בתקופה שבה כל זה עוד היה חוקי. בזוי, מסריח – אבל חוקי. זה כבר לא חוקי.

אבל, כמובן, גם הנסיון להכניס את הדלת המסתובבת וכבילת העובדים מנוגד לפסיקת בג"צ. גם הסעיף הזה בחוק ההסדרים הוא חוק עוקף בג"צ. רק שחוק ההסדרים עמוס בכל כך הרבה סעיפים, שאף אחד מהם לא מקבל את תשומת הלב הראויה.

בנימין נתניהו מעוניין לדחוף את חוק ההסדרים בגרונה של הכנסת, ובאותה הזדמנות גם להעביר את חוק ויסקונסין האהוב עליו, שהכנסת דחתה. הוצאתה של תכנית ויסקונסין מחוק ההסדרים נחגגה, בצדק, כנצחון חשוב של יו"ר הכנסת, רובי ריבלין. עכשיו עושים נתניהו והאוצר טריק חדש: הם יעלו להצבעה, שוב, את חוק ויסקונסין – בסמוך להצבעה על חוק ההסדרים, תוך תקווה שחברי הכנסת יהיו מותשים מכדי לשים לב על מה הם מצביעים. אם יש לכם גישה לחברי כנסת כלשהם, צרו איתם קשר עוד היום ועדכנו אותם באשר לתרגיל המתוכנן הזה.

כדי לוודא שחוק ויסקונסין יעבור, למרות הכנסת, נתניהו רוקם דיל עם החרדים: הם יעזרו לו להעביר את ויסקונסין, הוא יעביר את חוק האברכים. במכה אחת, האנשים שבטלנותם אמנותם יקבלו עוד כסף, ואנשים שמתקשים במציאת עבודה יעברו לידי רשות שמטרתה להכשיר אותם לקבל בהכנעה כל עבודה בזויה בשכר לא ראוי. רצוי להזכיר שנתניהו התגאה בשעתו בכך שהוא קיצץ את הקצבאות של החרדים ולטענתו, שלח חלק מהם לשוק העבודה; היום, כמסתבר, אין לו בעיה להחזיר חלק מהקצבאות הללו – ששחר אילן הסביר היטב למה הן מונעות יציאה לעבודה – ולבגוד במה שנשאר מהעקרונות שלו, כדי לסחוב עוד כמה חודשים בתפקיד. (ראוי, במאמר מוסגר, לציין את המהירות שבה הצהירו הח"כים החרדים כי הדרישה שחרדים יקבלו יחס שווה לאזרחים האחרים היא "אנטישמיות" ושנאה. לגזור ולשמור, בפעם הבאה שמישהו יתלונן על "אנטישמיות"; החרדים המציאו את השיטה, בה מוגדרת כל תופעה שלא מוצאת חן בעיניהם כ"אנטישמיות". ישראל הרשמית פשוט גנבה אותה בלי לשלם תמלוגים כחוק).

ושטיק מעצבן לסיום: אחד הסעיפים בחוק ההסדרים קובע ששר התקשורת רשאי יהיה להטיל, אם ימצא ש"שינויים בהרגלי הצפיה של הציבור מצדיקים זאת", אגרת טלוויזיה גם על מכשירים שאינם טלוויזיות. קרי מחשבים ואולי גם סמארטפונים. על זה צריך לומר דבר מאד פשוט: לכו תמותו, שודדים. מי שאין לו טלוויזיה הוא אדם שלא רוצה שתהיה לו טלוויזיה, מי שבחר לא לצפות בה, במיוחד לא בשידורים של הערוץ הראשון. יש לקוות שבג"צ יפיל את החוק הזה.

אבל מה זה משנה: בג"צ שמג"צ. הנבלות פשוט יכניסו את זה שוב, לחוק ההסדרים הבא.

(יוסי גורביץ)

לקום, לומר, לצרוח

ב-8 בספטמבר יגורשו מכאן 400 ילדים. בטח שמעתם. בטוח שמעתם. זה בכל מקום. המאבק נגד גירוש ילדי מהגרי העבודה הוא אחד מהמאבקים המוצלחים והקונצנזואליים ביותר בשטח כרגע. זה טוב. זה נותן לילדים האלה סיכוי. אבל, מצד שני, זה גם גורם להרבה אנשים להתעלם ממנו. כי המאבק מוצלח ממילא, ובינתיים יש את "אם תרצו" ואת הרס אל-עראקיב ואת היכל התרבות באריאל, ולמי יש זמן.

והאמת? לי אין הרבה זכות לדבר. אני מקבל כסף עבור השתתפות במאבק הזה. לא המון, אבל כסף. ובכל זאת, אם תהיו מוכנים לסבול עוד 800 מילה, אני רוצה להסביר למה המאבק הזה חשוב כל כך בעיני, למה הוא חשוב מספיק כדי שגם אתם תשתתפו בו.

האבולוציה של הספין

התנהלות המדינה בסיפור הזה מדגימה היטב את השתלטות היח"ץ על המדינה. היח"ץ שם את טלפיו לא רק על הממשלה, הח"כים או כל תפיסת ה"הסברה", אלא גם על ספר החוקים עצמו.

הספינים של שר הפנים, אלי ישי, התפתחו לאיטם מגזענות בוטה – זוכרים את "זרים מביאים מחלות"? – לשקרים גרידא. אחד השקרים הללו הוא הטענה, ששומעים שוב ושוב, שמהגרי עבודה מביאים ילדים כדי להלבין את שהותם במדינה. השקר הזה חצוף כל כך מפני שבדיוק ההפך הוא הנכון. לפי תקנה של משרד הפנים ("נוהל עובדת זרה בהריון") הורי הילדים הללו מאבדים את אשרת העבודה שלהם כאשר נולד הילד. כלומר, הבאת הילדים יצרה את סכנת הגירוש מראש. אמנם עד ליצירת הנוהל, ישראל החזיקה במדיניות שלא מגרשים ילד ואת אמו, והנוהל הוחל רטרואקטיבית גם על ילדים שנולדו כאן לפניו בואו לעולם. אבל במשך 15 שנה יבאה לכאן המדינה מאות אלפי מהגרי עבודה, ואלו הביאו רק 2,000 ילדים. בניגוד לציניות של ישי, רוב האנשים לוקחים את הילדים שלהם קצת יותר ברצינות, ולא מביאים ילד לעולם כדי לקבל "בייבי ויזה".

במלים אחרות, משרד הפנים הפך את הילדים לבלתי חוקיים במחי נוהל, ועכשיו הוא מאשים אותם בכך שהם לא חוקיים. וההתעללות לא נפסקת כאן. ילדים מחמש משפחות לפחות נמצאים בסכנת גירוש למרות שהם עומדים בקריטריונים, משום שמשרד הפנים דורש מהם להביא מסמכים שנמצאים כבר ברשותו; עובדת ובנה יגורשו, משום שבן זוגה הישראלי נפטר; הקריטריונים שלפיהם נקבע מי יגורש ומי ישאר מוטים אף הם: "ילדי עובדי השגרירויות" יגורשו, כשבמונח "עובדי השגרירויות" הכוונה גם למי שעבד שנה בשגרירות כמנקה. שוב ושוב המדינה יוצרת את הבירוקרטיה שתאפשר לה להאשים את הילדים הללו ומשפחותיהם בכך שהם, ובכן, לא עומדים בכללי הבירוקרטיה. המדינה למדה איך לעשות זאת על הפלסטינים, עתה היא מיישמת על ילדי מהגרי העבודה. זה מדהים, וזה מעורר רצון לצרוח.

הטיול נגמר

השקרים לא נפסקים כאן, כמובן. ישי משקר בנוגע למספר הילדים שנמצאים כאן, קשקש משהו על "אשרת תייר" ומאיים על אובדן הצביון היהודי של המדינה כאשר הוא מחזיק בשיא ייבוא מהגרי העבודה. אבל בטח כבר שמעתם את זה, אז לא אפרט. ובכל זאת, כדאי ללחוץ על נקודה אחת, שלא זוכה לתשומת לב מספקת – האמירה ההיא של ישי לפיה צריך לומר לילדים ש"הטיול נגמר".

האמירה הזו מרתיחה לא רק מפני שהילדים הללו נולדו כאן, וישראלים בדיוק כמוהו (אם לא מעט טובים יותר). היא מרתיחה מפני שישי מנסה להמעיט בחשיבות הזוועה שהוא והממשלה אחראים לה. תום כתב לא מזמן פוסט נהדר על מצב הילדים בקמבודיה, שמפרט בדיוק לאלו תנאים זוכים ילדים במדינה הזו. קמבודיה פחות רלוונטית לגבי ילדי מהגרי העבודה, משום שרובם פיליפינים. אז הנה כמה עובדות על הפיליפינים, שהושגו בחיפוש גוגל פשוט:

  • 30 אחוזים מאוכלוסיית הפיליפינים נמצאת מתחת לקו העוני. 26.5 אחוזים מהילדים נמצאים בתת-תזונה (מקור)
  • בעיית ילדי הרחוב בפיליפינים חמורה כל כך, שהיא זכתה לערך בוויקיפדיה. לפי דו"ח שפורסם ב-1998, יש בפיליפינים כ-1.5 מיליון ילדים ללא בית, ובחלקם נחטפים כדי לשמש כזונות לפדופילים.
  • לפי אמנסטי, מעל 500 אלף ילדים נעצרו בפיליפינים מאז 1995, בעיקר בשל עבירות זעירות כגניבה והסנפת דבק. מוערך כי בכל שנה מוחזקים במעצר בפיליפינים כ-20 אלף ילדים. בתאי המעצר הם סובלים מאונס ועינויים. גם כאן, הבעיה חמורה מספיק כדי לקבל ערך בוויקיפדיה.

וזה לא הכל, בדה- מרקר פורסם ראיון קצר עם יו"ר איגוד רופאי הילדים, פרופ' מתי ברקוביץ', שמספר על תחושת החרדה של הילדים הללו, מאיים שחלק מהמתבגרים שלא יתאקלמו בארצות המקור עלולים להתאבד, ומספר שחלקם נמצאים "בסכנת חיים של ממש" בגלל שנולדו כאן. לדבריו, "יליד ישראל שיגורש לאחת ממדינות אפריקה יפסיק לקבל את החיסונים הנדרשים ויהיה חשוף למחלות מסכנות חיים וגופו עלול לקרוס – בשונה מילד אפריקאי מקומי, שגופו יודע להתמודד טוב יותר עם המחלה ולפתח חוסן טבעי נגדה".

אז לא, זה לא טיול. סביר להניח שישי יודע זאת. כנראה שגם רוב חברי הממשלה. ובכל זאת, הם החליטו על גירוש. ובכל זאת, ב-8 בספטמבר 400 ילדים עומדים להיעלם מכאן, ויזכו לאלוהים יודע איזה תנאים. ובכל זאת, ישי ממשיך לייבא הנה מהגרי עבודה, ולהפריח אגדות על סכנה לצביונה היהודי של המדינה.

והוא לא לבד

וגרוע מכל, אלי ישי הוא בובת הקש שכולם עומדים מאחוריה. יש ממשלה מאחורי הגירוש הזה, יש ראש ממשלה, ולכולם נוח לתלות את האשמה בישי. אין ספק שהגזענות והשקרים הבוטים הופכים אותו למטרה קלה, אבל מאחוריו יש ראש ממשלה, ולו נוח לשתוק ולשלוח את שרה לכתוב לישי מכתב.

אז כן, משלמים לי על זה, אבל אני חושב שהמאבק הזה חשוב, ושהוא לא זוכה לתשומת הלב הראויה ברשת. זה מאבק חשוב משום שאפשר לנצח בו, ומשום שגם אם נצליח להשאיר כאן עוד שני ילדים בלבד, עדיין הצלחנו להשאיר כאן שני ילדים. והשמאל בארץ צריך להתחיל לצבור נצחונות. הפסדנו יותר מדי פעמים. וזה מאבק חשוב מפני שהוא נוגע לדבר חשוב בהרבה מצביונה היהודי של המדינה הזו – צביונה המוסרי.

בינתיים, קצת יותר מ-1,200 איש שלחו מכתב לראש הממשלה בנושא. אפשר להגיע ליותר, בקלות. כל מה שצריך זה עוד בלוגרים שמקשרים לאתר הזה (ואפשר לעשות זאת בקופי-פייסט פשוט). שוקי גלילי כתב פוסט נהדר על ילדי מהגרי העבודה, שחושף כמה מהנתונים העיקריים בנושא, ונראה לי שכמעט כל אחד יכול לכתוב פוסט כזה, אם הוא משקיע חצי שעה בגוגל וקצת רצון טוב, אבל גם קישור פשוט לאתר יעזור. אני מתחיל לראות פולניות מבצבצת לי בין השורות, אבל יש לי הרגשה שדווקא בגלל הקונצנזואליות היחסית של המאבק הזה, אנשים חשים שהוא נעשה מעצמו. הוא לא. הוא זקוק לכם. ואתם לא צריכים לעשות הרבה כדי לעזור המון.

התמונה: מכאן

(איתמר שאלתיאל)

שכר הבכירים: הצעה צנועה

לא מפתיע לראות עד כמה פופולרית בציבור הצעת החוק של ח"כ שלי יחימוביץ' וח"כ חיים כץ להגבלת שכר הבכירים במשק. לא מפתיע גם לגלות שהממשלה תעשה ככל שביכולתה כדי למנוע מההצעה לעבור. והאמת היא שגם אם ההצעה תעבור, יש לה סיכוי קלוש בלבד לשנות את שכר הבכירים במשק.

פרופסור בני לאוטרבך, ראש בית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת בר אילן, ניסח זאת בפשטות בראיון ל-ynet: "הם ימצאו דרכים להתחמק". אם יש משהו שהיסטוריה של התפלפלויות תלמודיות לימדה אותנו הוא שאין שום חוק שלא ניתן לעקוף. בכתבה אחרת (שמשום מה אני לא מוצא ברשת. תאלצו לסמוך עלי) אומרים אי אלה מנכ"לים בכירים שאם הצעת החוק תעבור הם פשוט יגדירו את עצמם כחברה עצמאית, שאת שירותיה ניתן לשכור, בעלות המתאימה כמובן. גם אם הפרצה הזו לא תצלח, אפשר לצפות לפתרון אלגנטי אחר ממי שמחזיקים קאדר בתשלום של מוצאי פרצות מקצועיים.

כל חוק ניתן לעקוף, בהינתן הזמן והאינטרס. ובמשק הישראלי יש כיום לא מעט בעלי אינטרס. שכר הבכירים הוא סוג של סטייה אבולוציונית שהתנפחה עד כדי שיגעון. במצב הנוכחי, חברה לא יכולה כמעט להרשות לעצמה למשוך מנכ"ל מוצלח מבלי להציע לו שכר אסטרונומי. זו המקבילה העסקית לחינמיות של הרשת. מרגע שמישהו מציע שכר מופרך, כולם מחויבים להציע שכר כזה.

בישראל, חוקים מחליפים דיון ציבורי. החוק נעשה מטרתם העליונה, מקור גאוותם, של חברי הכנסת. הצעת החוק של יחימוביץ' וכץ עוררה דיון ציבורי, אבל כל כולו מונע לתכלית אחת – הכנסת הצעת החוק לספר החוקים, שם, כמו חוקים חברתיים אחרים, הוא יתייבש וימות.

כתבתי על כך בעבר כאן, ואין סיבה לחזור על הדברים. במקום זאת, להלן הצעה צנועה: תקציב קשר עם הציבור. כל ח"כ זכאי לתקציב שנתי של 64,911 שקלים, ואם הוא שכר לשכה פרלמנטרית הוא זכאי לתוספת תקציב של 21,637 שקלים בשנה.

בשנה שעברה, הוציאה ח"כ יחימוביץ' 47,447 שקלים, כך שנותרו לה 17,474 שקלים מיותרים, שהועברו לתקציבה השנתי הנוכחי. ח"כ כץ הוציא 41,174 שקלים בשנה שעברה, ונותרו לו עוד 23,737 שקלים. רק היתרה של שני הח"כים משנה שעברה מסתכמת ב-41,211 ₪.

זהו טקס עיתונאי עתיק יומין, ללעוג להוצאות חברי הכנסת מתקציב זה. גם אני חטאתי בו פעם. אבל תקציב קשר עם הציבור יכול לשמש גם, ובכן, ליצירת קשר עם הציבור. בתקציב של יחימוביץ' וכץ ניתן ליצור בקלות אתר אינטרנט בקוד פתוח (אני מניח שדרופל תהיה הבחירה ההגיונית) שירכז את המאבק הציבורי בשכר הבכירים. מלבד מאמרי הדעה המתבקשים, אתר כזה יכול לציין את רשימת החברות שבהן שכר הבכירים הוא מופקע, לסייע בארגון הפגנות ליד סניפים שלהן ולארגן חרם צרכני בקלות. אתר כזה, גם אם הוא יכיל רק מידע, יתרום למאבק בשכר הבכירים פי כמה מכפי שיעשה זאת החוק. כי הבעיה בשכר הבכירים אינה בעיה חוקית, אלא תרבותית. החוק לא ישנה תרבות שבה הפרשי שכר כמו אלו שנהוגים כאן מקובלים. אבל הציבור יכול. מרגע שמנכ"ל בנק הפועלים יתבייש ללכת ברחוב, יתבייש להראות את פניו לעובדים, אז יהיה כאן שינוי אמיתי.

שכר הבכירים הוא רק משל. הגיע הזמן שחברי הכנסת יקחו את תקציב הקשר עם הציבור שלהם ברצינות, ובמקום לנסות לקדם רק חוקים, יחשבו כיצד לקדם אידיאולוגיה. היום זה קל מאי פעם.

(איתמר שאלתיאל)

הבלון הנפוח עוזב, נרג יהדות ממשיך בשלו, השקר של 'מרד הילדות', ואי ההבנה בנושא שביתת המרצים: ארבע הערות על המצב

הלך האיום האסטרטגי: הבריון המורשע מכה הילדים, אביגדור "טהרן ואסואן" ליברמן, עזב היום את הממשלה. הגוויה שנתפרה למידותיו של "המשרד לאיומים אסטרטגיים", יש לקוות, תתפורר יחד עם הקריירה של ליברמן.

הוא עזב את התפקיד תוך השטיק הרגיל שלו, התקפה על הציבור הערבי-ישראלי. מה הקשר בין אחמד טיבי וממשלת אולמרט? אין שום קשר, זה פשוט שטיק רטורי שהוא משתמש בו כדי לשכנע את בוחריו שהוא נשאר שונא האדם שהיה קודם. זה כל מה שנשאר ממנו.

לפרישתו, מעבר לעובדה שהוסר כתם מעל מדינת ישראל הנמצאת עכשיו תחת גל פאשיסטי-מיליטריסטי גואה כך, יש שתי תוצאות חיוביות, וגם השתמעות חיובית. ראשית, תפיסת "המומחה הביצועיסט" שלו ספגה חבטה קשה: הוא הציל את ממשלת אולמרט מנפילה מיידית, ולא הצליח לעשות בה שום דבר. פרשת אסתרינה טרטמן הנחיתה עוד מכה על התפיסה ששומר הבארים לשעבר יצליח להקים "ממשלת מומחים". אף אחת מההבטחות שנתן לקהל מצביעיו לא קוימה.

שנית, פרישתו הציגה ככלי ריק את התפיסה המסוכנת, הבזה לדעת הקהל, שפשטה בשמאל, על פיה יש לאתרג את אולמרט כדי ש"יעשה שלום". אולמרט לא יכול, הוא לא יכול להסיר אפילו מאחזים, ופרישתו של ליברמן הוכיחה עד כמה רעועה תהיה הקואליציה שלו אם ינסה. ממשלת אולמרט לא יכולה לעשות דבר, אין אג'נדה שהיא יכולה לקדם; מוטב שתלך הביתה בהקדם.

הפן המשמח באמת בפרישה הוא שככל הנראה, למרות כל הרהב והצווחות, ישראל לא תתקוף את איראן בשנה הקרובה. ליברמן לא היה פורש מהתפקיד הריק שלו, אילו חשב שיתכן שמישהו אחר יתפוס את מקומו ואת התהילה שתבוא עם תקיפה כזו – כמובן, מתוך הפנטזיה הקבועה על כוחו ועוצם ידו של צה"ל. תודה לאל; נראה שממשלת אולמרט לא תצא למלחמה שניה.

השקר שמאחורי 'מרד הילדות': קבוצה של תינוקות שנשבו, נערות מבנות "הנוער הנהדר" שנעצרו בעקבות איזו התפרעות לאומנית, מאכלסת את תאי הכלא – משום שהן מסרבות להזדהות. את השטיק הזה, כמובן, גנבו המתנחבלים מהמחתרות שטרם הקמת המדינה.

המטרה היא להביך את מערכת החוק, וזה עובד נהדר. ילדות בכלא מצטלמות רע מאד. מצד שני, לשחרר אותן פירושו לתת לפורעי חוק סדרתיים ללכת לחופשי. הוריהן של המורדות הקטנות ממררים בבכי: מה הן כבר עשו.

וכל זה שקר גס מאד. ההורים יודעים היכן בנותיהם. הם יכולים להביא לשחרורן בשניות; כל שעליהם לעשות הוא לזהות אותן. הם מסרבים לעשות זאת, משום שהם משתמשים בבנותיהם ככלי במאבק פוליטי. המתנחלים, כמו הפלסטינים, תמיד ניהלו מאבקים תוך שימוש בילדים ובקורבניותם, וזה הגיע לשיאו בהתנתקות.

הפתרון צריך להיות פשוט למדי: להכניס את הילדות למוסד לעברייניות צעירות – כי זה בדיוק מה שהן – ולאחר מכן להוציא אותן מרשות הוריהם, ולשפוט את ההורים על הזנחה נפשעת של קטין. זה מה שמערכת חוק שלא היתה מוכנה להכיר במרד היתה עושה. אבל סביר להניח שהיא גם תאכל את הדגים, גם תולקה וגם תגורש מן העיר: סביר שתחת לחץ, שטופות המוח ישוחררו בקרוב, ישובו לדרכן הרעה – ומערכת החוק תתגלה, שוב, כחסרת שיניים מול החותרים תחת הרפובליקה הישראלית להמיתה.

אגב…: אם כבר דיברנו על מרד, ראוי להציץ פעם נוספת בנרג יהדות, הזרוע הלגיטימית-למחצה של מחנה המורדים. הטרוריסט המורשע חגי סגל הפך לסלבריטי של ממש שם, אחרי שגילח את שפמו. נניח לשגיאות ההיסטוריות (צ'פלין לא גידל שפם כחיקוי להיטלר); האם יש מערכת עיתון שפויה, שהיתה מצליחה לא לאזכר את העובדה הפשוטה של מעורבותו במחתרת היהודית של ראשית שנות השמונים?

וזה עוד כלום. בהתייחסות לפינוי עמונה, שמכונה כמובן "הפוגרום הגדול" (נרצחי קיליצה וקישינב, כידוע, תפסו שטח פרטי, סירבו לפנות אותו, ואז תקפו את כוחות המשטרה), מציג הערוץ את סרט הווידאו המחליא של וולפא, מקיצוני חב"ד. הסרט מציג אלימות בלתי פוסקת מצד המשטרה, על רקע שיר מטאל גרמני שמיועד להבהיר למי שלא הבין שהשוטרים הם נאצים.

כלומר, המערכת – באקט פחדני שקוראי הערוץ הורגלו אליו, אף אחד לא חתום על האייטם – מאמצת את הנראטיב של וולפא. פינוי עמונה מכונה "יארצייט", יום השנה לפטירה. ואחרי כל זה, כמובן, הערוץ ימשיך לילל על 'הטיה של התקשורת'.

למה השביתה מצומצמת: דרך קבע עולה טרוניה כנגד המרצים השובתים: הם שובתים רק למען שכרם, הם לא פועלים למען החברה בכללותה ולא נלחמים על שלמות האוניברסיטה. אז אם זה רק מאבק על שכר, למה שיהיה אכפת לישראלי מהשורה ממנו?

ראשית, כי מאבק על שכר הוא חשוב. הגיע הזמן להשתחרר מהתפיסה שאומרת שכל מה שקשור לכסף הוא מלוכלך. משכורת היא אמצעי קיום, פשוטו כמשמעו, ומשרד האוצר מפרק את כל החברה הישראלית, סקטור אחרי סקטור, כשכל סקטור נלחם לבדו.

שנית, וחשוב יותר, כי כפי שמציין איציק ספורטא, למרצים אסור לשבות על כל דבר אחר: אם ינסו לשבות על משהו שאיננו תנאי עבודתם, בית המשפט ישבור מיד את השביתה בצווי מניעה. לשביתה פוליטית אין הגנה משפטית בישראל, רק לשביתה מקצועית.

צריך לשנות את התפיסה הזו ולהרחיב את זכות השביתה. צריך לומר שתנאי עבודתו של מורה נפגעים כאשר יש יותר מדי ילדים בכיתה, ששחיקת מעמדו של תואר אקדמי פוגעת ישירות במעמדו של מרצה. אבל יהיה מוגזם לדרוש שדווקא המרצים השובתים הם שיעשו זאת, ודאי תחת הממשלה המזיקה ביותר לעובדים, ששברה בהצלחה שורה של שביתות באמצעות הטקטיקה של סירוב למשא ומתן עד לקריסתם של השובתים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)