החברים של ג'ורג'

שכר הבכירים: הצעה צנועה

לא מפתיע לראות עד כמה פופולרית בציבור הצעת החוק של ח"כ שלי יחימוביץ' וח"כ חיים כץ להגבלת שכר הבכירים במשק. לא מפתיע גם לגלות שהממשלה תעשה ככל שביכולתה כדי למנוע מההצעה לעבור. והאמת היא שגם אם ההצעה תעבור, יש לה סיכוי קלוש בלבד לשנות את שכר הבכירים במשק.

פרופסור בני לאוטרבך, ראש בית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת בר אילן, ניסח זאת בפשטות בראיון ל-ynet: "הם ימצאו דרכים להתחמק". אם יש משהו שהיסטוריה של התפלפלויות תלמודיות לימדה אותנו הוא שאין שום חוק שלא ניתן לעקוף. בכתבה אחרת (שמשום מה אני לא מוצא ברשת. תאלצו לסמוך עלי) אומרים אי אלה מנכ"לים בכירים שאם הצעת החוק תעבור הם פשוט יגדירו את עצמם כחברה עצמאית, שאת שירותיה ניתן לשכור, בעלות המתאימה כמובן. גם אם הפרצה הזו לא תצלח, אפשר לצפות לפתרון אלגנטי אחר ממי שמחזיקים קאדר בתשלום של מוצאי פרצות מקצועיים.

כל חוק ניתן לעקוף, בהינתן הזמן והאינטרס. ובמשק הישראלי יש כיום לא מעט בעלי אינטרס. שכר הבכירים הוא סוג של סטייה אבולוציונית שהתנפחה עד כדי שיגעון. במצב הנוכחי, חברה לא יכולה כמעט להרשות לעצמה למשוך מנכ"ל מוצלח מבלי להציע לו שכר אסטרונומי. זו המקבילה העסקית לחינמיות של הרשת. מרגע שמישהו מציע שכר מופרך, כולם מחויבים להציע שכר כזה.

בישראל, חוקים מחליפים דיון ציבורי. החוק נעשה מטרתם העליונה, מקור גאוותם, של חברי הכנסת. הצעת החוק של יחימוביץ' וכץ עוררה דיון ציבורי, אבל כל כולו מונע לתכלית אחת – הכנסת הצעת החוק לספר החוקים, שם, כמו חוקים חברתיים אחרים, הוא יתייבש וימות.

כתבתי על כך בעבר כאן, ואין סיבה לחזור על הדברים. במקום זאת, להלן הצעה צנועה: תקציב קשר עם הציבור. כל ח"כ זכאי לתקציב שנתי של 64,911 שקלים, ואם הוא שכר לשכה פרלמנטרית הוא זכאי לתוספת תקציב של 21,637 שקלים בשנה.

בשנה שעברה, הוציאה ח"כ יחימוביץ' 47,447 שקלים, כך שנותרו לה 17,474 שקלים מיותרים, שהועברו לתקציבה השנתי הנוכחי. ח"כ כץ הוציא 41,174 שקלים בשנה שעברה, ונותרו לו עוד 23,737 שקלים. רק היתרה של שני הח"כים משנה שעברה מסתכמת ב-41,211 ₪.

זהו טקס עיתונאי עתיק יומין, ללעוג להוצאות חברי הכנסת מתקציב זה. גם אני חטאתי בו פעם. אבל תקציב קשר עם הציבור יכול לשמש גם, ובכן, ליצירת קשר עם הציבור. בתקציב של יחימוביץ' וכץ ניתן ליצור בקלות אתר אינטרנט בקוד פתוח (אני מניח שדרופל תהיה הבחירה ההגיונית) שירכז את המאבק הציבורי בשכר הבכירים. מלבד מאמרי הדעה המתבקשים, אתר כזה יכול לציין את רשימת החברות שבהן שכר הבכירים הוא מופקע, לסייע בארגון הפגנות ליד סניפים שלהן ולארגן חרם צרכני בקלות. אתר כזה, גם אם הוא יכיל רק מידע, יתרום למאבק בשכר הבכירים פי כמה מכפי שיעשה זאת החוק. כי הבעיה בשכר הבכירים אינה בעיה חוקית, אלא תרבותית. החוק לא ישנה תרבות שבה הפרשי שכר כמו אלו שנהוגים כאן מקובלים. אבל הציבור יכול. מרגע שמנכ"ל בנק הפועלים יתבייש ללכת ברחוב, יתבייש להראות את פניו לעובדים, אז יהיה כאן שינוי אמיתי.

שכר הבכירים הוא רק משל. הגיע הזמן שחברי הכנסת יקחו את תקציב הקשר עם הציבור שלהם ברצינות, ובמקום לנסות לקדם רק חוקים, יחשבו כיצד לקדם אידיאולוגיה. היום זה קל מאי פעם.

(איתמר שאלתיאל)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • עם כל כמה שאנשים כמו איש השטאזי יעקב פרי מעוררים רצון לתמוך בהגבלת שכר הבכירים, יש בעיה הרבה יותר גדולה מהמנכ"לים – הדירקטורים (שהם הרי אלה שמאשרים את שכר הבכירים). מה שצריך זה להגביל את השכר שיכולה חברה מונפקת לשלם כשאינה מרוויחה, ולקבוע בחוק מינימום של חלוקת רווחים לעובדים. מעבר לזה, רוצים לשלם את הרווחים למנכ"ל, שישלמו. הדירקטורים הם הגנבים הגדולים, כמו שהוכיח דני דנקנר.

    • באופן כללי, הבעיות הן חמורות הרבה יותר מפערי השכר. שיטת הבונוסים, למשל, שמאפשרת תגמול על רווח קצר טווח, היא אסון. אבל עניין שכר הבכירים, כאמור, אך משל היה. לא יותר.

  • מני זהבי

    אוף טופיק, אבל מישהו ראה את זה?

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1165904.html

    אני מניח שהשב"כ פתח במרדף אחרי צוות אתר האינטרנט של הכנסת. מה, לא?

  • האתר של שלי יחימוביץ' כבר פועל על דרופל.

    הנה הדף עם התגית "שכר הבכירים" באתר שלה.

    http://www.shelly.org.il/taxonomy/term/618

    • אכן, אבל כל מה שיש כאן זה רק מאמרים. אפשר לעשות הרבה יותר, ובעלות יחסית נמוכה.

  • ג'ו

    נו באמת, רבים ובעיקר העשירים מוצאים דרכים יצירתיות להתחמק מתשלומי מס, אז אולי פשוט נבטל את המס שמוטל עליהם?

    ההצעה עצמה היא ראויה (כמובן גם שכר של פי 10 היה ראוי, אבל צריך להתחיל מאיפשהו), ובעיקר היא הצעה מאד פרקטית. גם אם תהיה דרך להעביר עוד אופציות בדרכים אחרות הדבר יהיה פשוט יותר קשה.

    הצעה פשוטה יותר היא מיסוי פרוגרסיבי שיעלה עד ל90 אחוז בדרגות שכר כאלו, יהיה יותר פשוט ויותר יעיל.

    בנושא אחר, שימו לב למאמר של ה"פרופסור" מה"אוניברסיטה" באריאל:
    http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/098/927.html#after_maavaron

    כותרת המשנה:

    הלחץ הבינלאומי להפסיק את ה"אפרטהייד" בישראל נובע מבורות: מצב האדם הלבן בדרום אפריקה דווקא הידרדר פלאים מאז שוחררה המדינה

    זה לא מדהים?

    • שים לב, אני לא נגד הצעת החוק. אני נגד המחשבה שחוק לבדו יוביל לשינוי. מחשבה מהסוג הזה גורמת לח"כים להתפאר בחוקים חברתיים, כאשר המצב בשטח נותר כפי שהיה.

  • אהרן

    איתמר, דבר ראשון משמח מאוד לראות כאן שוב את שמך. דבר שני – מוזר, מעולם לא חשבתי אותך לנאיבי.
    אתה באמת חושב שהפגנות של כמה עשרות בלוגרים בשדרות רוטשילד תגרום לכך ש"מנכ"ל בנק הפועלים יתבייש ללכת ברחוב, יתבייש להראות את פניו לעובדים, [ו]אז יהיה כאן שינוי אמיתי"?
    אנחנו חיים בעולם שמודד הצלחה רק במונחים כספיים. כל אקזיט של כמה עשרות מיליונים נחגג אצלנו למשך ימים, בלי שום קשר למוצר האמיתי של החברה שנמכרה – שיהיה פורטל הימורים, פורנו או אפליקציית סודוקו לאייפון. כל פוץ שיש לו חשבון בנק מנופח זוכה לראיונות אוהדים ומתלקקים, ואתר שירכז את שמות החברות שמרפדות את כיסי הבכירים בעשרות מיליונים ישנה את הגישה התרבותית הזו? תסלח לי על הסקפטיות, אבל זה לא נראה לי הרבה יותר אפקטיבי מהחוק של יחימוביץ' וכץ.

    • אני חושב שלכל מהלך כזה יש סיכוי להיכשל, אבל יש לו גם סיכוי להצליח, והוא לא חייב להצטמצם לכמה עשרות בלוגרים. מאחר שיש תמיכה עממית רחבה יחסית להגבלת שכר הבכירים, הפגנות מהסוג הזה יכולות להיות גדולות מכפי שנדמה לך.

      אבל יש כאן עניין נוסף, שעלה ברמז אצלך – כדי ליצור מהלך כזה צריך לעקוף את התקשורת הממוסדת, בדיוק מהסיבות שהעלית. וכאן דווקא יש ערך רב לכמה עשרות בלוגרים. אתר שירכז את שמות הבכירים שמרוויחים שכר מנופח אולי לא ישנה את הגישה התרבותית הזו, אבל הוא יעדן אותה. יש סיכוי – קטן אולי, אבל קיים – שמרגע שאתר כזה יקום, שוב אי אפשר יהיה לראיין מנכ"ל מבלי להתייחס לגובה שכרו. מהלכים ציבוריים לא תמיד מתחילים מהפגנה של 400 אלף איש. אבל הם יכולים להפוך לכאלה, בהינתן הזמן, המאמץ ועצם הניסיון.

      • אהרן

        שכנעת אותי. אני בעד.

      • אלון

        הערה היסטורית. הקפיצה בפערי השכר בין הבכירים לעובדים התחילה בארה"ב בשנות השבעים (אין לי את הספר לידי אז אני לא זוכר במדוייק), ואחת הסיבות, לדעת כמה חוקרים, (מצוטט אצל דן אריאלי), היא שלראשונה התקשורת החלה לפרסם את שכר הבכירים. ההנחה היתה שהפרסום ייגרום לאותם בכירים אי נעימות שיוביל להפחתה עצמית בשכר. בפועל זה גרם לתוצאה ההפוכה: מנהלים ראו כמה עמיתיהם מרוויחים והיו משוכנעים שגם להם מגיע. כך שלהניח קיומו של רגש בושה אצל המנכ"לים הוא קצת בעייתי. הרי הם רואים את הסערה שמתחוללת עכשיו. מה מונע מהם להכריז שהם מחזירים חלק מהכסף?

  • זיו פ

    יש הרבה צדק במה שאתה ואמר אבל אני רואה יתרון אחד בחוק – הוא יצור נורמה שאומרת "שכר לגיטימי של מנכ"ל הוא עד פי 50 מהעובד הזוטר". הסיבה שתיווצר הנורמה היא לא כי העבירו חוק אלא כי הציבור והתקשורת תומכים בחוק הזה (לפחות כרגע). ואז כשאותה מנהלים אכן ימצאו פרצות (עוד פירצה אפשרית – העברת כל השכבה הזוטרה לידי חברות הקבלן וככה העובד הכי זוטר באירגון יהיה מנהל מחלקה שמרוויח 20 אלף ש"ח לחודש) אז יהיה ניתן לפרסם אותם ולהשוות אותם לאיזו נורמה מקובלת.
    כלומר יהיה בנצ'מארק ל"מהו השכר הלגיטימי ומהו שכר מופקע".
    מצד שני, אני לא באמת נאיבי מספיק כדי לחשוב שזה יזיז משהו.

    • אני חושב שאתה צודק, וכפי שכבר אמרתי – וכנראה לא הדגשתי מספיק בפוסט – אין לי התנגדות לחוק עצמו, הוא חשוב בעיני. הוא פשוט לא יכול להיות המהלך היחידי.

  • אוטו פוקוס

    נו, באמת. לפי הגישה הזו, אין טעם לחוקק חוקים בכלל, או לפחות אין טעם לחוקק חוקים כלכליים. ניתן לבטל את החוקים נגד מונופולים, את המכסים ואת המיסים באופן כללי – כל חוק ניתן לעקוף, לא?

    החקיקה נגד מונופולים, אגב, היא דוגמא יפה לחוק שעורר התנגדויות דומות אצל השמרנים ("הוא יהרוס את הכלכלה", "הוא יהרוג כל תמריץ לתחרות", "הוא פשוט לא יעבוד, הברונים-השודדים עם צבא עורכי הדין שלהם ימצאו דרך לעקוף אותו"), אבל למרות זאת, הצליח לעבור ומתפקד יפה עד ימינו. למעשה, לאחר תחילת החקיקה בארה"ב, הוא אומץ כמעט בכל מדינות העולם. זו לא חקיקה מושלמת, כמו שהחקיקה נגד כל עבירה היא לא מושלמת, אבל הוא נותן בסיס איתן למאבק עיקש ומתמיד כנגד העבריינים.

    בנושא חוקים כלכליים, אגב, החוק הראשון שמדינת ישראל חייבת לחוקק הוא חוק מס ירושה. ברוב מדינות העולם, כולל ארה"ב הקפיטליסטית לעילא, יש חוק ירושה של 50%-90%. משמעות הדבר היא שכלל רכושו של אדם שנפטר עובר מיסוי לפני שעובר לרשות יורשיו. המשמעויות החברתית-סוציאלית הן מרחיקות לכת: אפשרות למיסוי קטן יותר על העבודה, הגברת משמעות העבודה העצמית בהונו של אדם על פני בעבודת הדורות הקודמים, ומניעת הצטברות ההון בידי שכבה חברתית צרה והגברת הניידות החברתית. במדינת ישראל, מסיבות תרבותיות בעיקרן, מעולם לא חוקק חוק כזה.

    • ראה תגובתי לג'ו. אני לא מתנגד לחוק, או לחוקים בכלל, אני מתנגד לתפיסת החוק כחזות הכל.

      • Quercus

        קשה כשאנשים לוקים בהבנה פשוטה של הנקרא…
        אני חש את תסכולך, שאלתיאל 🙂

    • שונרא

      מס הירושה בארה"ב כולל סעיף משמעותי שפוטר ממס את שלושה וחצי המיליונים הראשונים.

      כלומר, כל דולר *אחרי* שלושה וחצי מיליון ממוסים גם ממוסים (ברמה הפדרלית המס הוא בין 18 ו-5 אחוז – ראה ויקיפדיה בנושא estate tax; כל מדינה רשאית לגבות מיסי ירושה נפרדים משל עצמה, בנוסף).

      זעקות השבר של הרפובליקאים על מיסוי כפול נועד לסמא את עיני בוחריהם (שרובם לא יכולים להרים ערימת דולרים בגובה של אפילו עשירית מסף המס הזה).

      • ומאד קל להתחמק ממס הירושה הזה על ידי הקמת קרן נאמנות כזו או אחרת.

        • שונרא

          בהחלט, משום שקרן נאמנות מהווה אדם-לצרכי-משפט, אז היא לא מתה.

          אבל אם נחזיר את כל זה לישראל – אחת הדרכים שיהודים אמריקאים עשירים נמנעים באמצעותן ממסי ירושה היא הבאת כספיהם לישראל, בכלל העדר מס עיזבון שם. הבנקים הישראלים מאוד אוהבים את ההסדר הזה. הרשויות בארה"ב, שעל כבישיהן ובהגנת צבאן הורווחו הכספים הללו אוהבים פחות את ההתחמקות הזו. אני מקווה שבקרוב היא תהיה בלתי-אפשרית.

    • המשפט האחרון לא נכון. בישראל נהג מס עיזבון עד 1981. לפי תפיסה רווחת הוא נכשל בישראל. הוא מס מסובך מאוד להפעלה. אחת מוועדות הרפורמה בתקופת רבין ביקשה לחדש אותו.

      http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A1_%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%94#.D7.91.D7.99.D7.98.D7.95.D7.9C_.D7.94.D7.9E.D7.A1_.D7.91.D7.99.D7.A9.D7.A8.D7.90.D7.9C

  • יוני

    להגיד "כל חוק ניתן לעקוף" ובגלל זה לזנוח את האפיק החקיקתי זו גישה לא קונסטרוקטיבית. אם כל חוק אפשר לעקוף אז למה אנחנו בכלל נאבקים על לחיות במדינת חוק?

    כי אם יש זמן ואינטרס אפשר גם לחסום את הפרצות, אחת אחרי השנייה. נכון, חלק יתחכמו ויתחמקו, ובתגובה המחוקק יתקן ויחוקק, ובסופו של דבר שכר הבכירים יופחת אם זו אכן המטרה.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    אם חסרים לך נושאים לפרוייקט ה300..
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3878691,00.html

  • שירבה

    פוסט יפה. ניסחת היטב מחשבות שהיו פזורות במוחי. נמאס לי לשמוע תגובות בנוסח "אבל זה חוקי" על כל מיני עוולות חברתיות, או לשמוע מקטרגים בסגנון "זה לא עניינכם כמה מאן דהוא מרוויח". חשוב להניע שינוי בנורמות חברתיות, ולהוקיע את מי שמתנהג בצורה מכוערת, מושחתת ולא ראויה, גם אם היא חוקית.
    הרי רוב היחסים בחברה עדיין מושתתים על נורמות חברתיות ולא על החוק הפלילי.
    לצערי נראה שאנחנו מדרדרים בכיוון השני, שבו כל מעשה שהוא חוקי ומקדם אותך – הוא מעשה ראוי.

  • אהלן איתמר.

    לפני זמן מה קראתי את הספר "לא רציונלי ולא במקרה" של דן אריאלי.
    שם מתואר, בין השאר, ההשפעה של חשיפה בפני הציבור של שכר הבכירים.
    במקום להוביל לזה שהבכירים מתביישים, התוצאה היא שמבין מאות הבכירים, האלו שמקבלים פחות מאלו שמקבלים הכי הרבה – מפעילים לחץ להעלות את השכר שלהם לשכר של אלו שמרוויחים הכי הרבה.

    זה אחד המקרים (המצערים (ומצחיקים משהו) שבהם שקיפות ציבורית מגבירה שחיתות.

    איך לפתור את זה?
    אין לי מושג, אבל עוד לא נתקלתי בפתרון שנשמע שיעבוד. גם לא (צר לי לומר) שלך.

    בידידות,
    טל

    (ותוסיף פה את subscribe to comments plugin – ראבאק 🙂 )

    • איתמר שאלתיאל

      השקיפות הציבורית כבר קיימת, וישנם מספיק כוחות כלכליים שמובילים להגדלת שכר הבכירים גם בלעדיה. אבל להקמת קהילה של פעילים בנושא, ולתחזוקה, יש לדעתי סיכוי ליצור שינוי ממשי, במיוחד בנושא שההסכמה הציבורית עליו רחבה יחסית, כמו זה.

      • יש מספיק כוחות כלכליים אבל הכוח של אגו המנהלים הוא כנראה חזק מכולם. לפי כל הכתבות שקראתי חשיפת שכר המנהלים היתה בעלת האפקט החזק ביותר דווקא על התחרות ועל העלאתו. טל צודק – אני לא בטוח שפעולה של עוד חשיפה תעזור איכשהו.

        נ.ב. טל צודק גם לגבי הפלאגין…

  • אלון

    לא שמתי לב לתגובה של טל לפני

  • יוני

    ויש גם את החוק שהגביל את כמות המימון למועמדים לקונגרס בארה"ב. המטרה היתה להפחית את המימון אבל בפועל נוצר מצב שבו כולם משלמים את המקסימום, גם אלה שקודם הסתפקו בפחות. כל זמן שהמועמד העני יותר ידע שהמועמד העשיר יותר תמיד יוכל להשקיע בקמפיין פי 2 ממנו, לשני הצדדים היה אינטרס להוציא כמה שפחות (ולשמור על היחס העדיף לטובת העשיר). אבל מרגע שהעני קלט שהוא יכול להגיע ליחס של 1:1 אם רק ישלם את המקסימום הוא מיד עשה זאת.

    בקיצור, יכול להיות שהחוק להגבלת שכר הבכירים דווקא ייצור את התופעה ההפוכה, שבה יווצר סטנדרט שבו כל מנהל מרוויח פי 50 מהמינימום, וכך גם מנהלים שכיום מקבלים פחות מכך, ידרשו יותר שכר.