החברים של ג'ורג'

אופס, הוא עשה זאת שוב

הגזען הקטן שוב הגיח מתוך אריה דרעי – והזכיר לנו את הגזענות הרווחת בקרב יהודי ישראל

יש עדיין שמאלנים שזוכרים את התקופה שבה אריה דרעי הצעיר עבד עליהם ושכנע אותם שהוא סוג של ליברל. זה היה מזמן, בשנות השמונים, כשהוא ביטל את הצנזורה על סרטים ומחזות (כן, בדמוקרטיה היחידה בעיני עצמה היתה צנזורה על סרטים ומחזות עד בערך התקופה שהיא ביטלה את האיסור על יחסים הומוסקסואליים). אישית, תמיד היתה לי פינה חמה לדרעי על כך שבכוחות עצמו הוא מנע מסגן הרמטכ”ל אהוד ברק ושר הבטחון ארנס להכניס את ישראל למלחמת המפרץ הראשונה, דפק על שולחן הממשלה, צעק ושכנע את שאר השרים להתנגד למה שעד אותו הרגע נראה כמו החלטה מוגמרת. סביר להניח שיש לפחות כמה עשרות, אם לא מאות, ישראלים שעדיין חיים היום בגלל אותו רגע נדיר מנדירים, המצב שבו שר אזרחי למהדרין מונע מאילי המלחמה שלנו לחרחר עוד אחת.

אבל יש גבול לחסד שאפשר לנטות, אפילו למעשה כזה. גט הכריתות לאריה דרעי הגיע מבחינתי סרטון ה”כוכבית גיור” שדרעי הריץ בבחירות 2013, נסיון מובהק להפצת שנאה כלפי מהגרים מברית המועצות. היום הוא בחר להשפריץ שוב שנאת זרים.

דרעי, לחוץ מאד מכל הבלגאן עם הרפורמים, הכותל וכל השאר, העלה שורה של ציוצים אגרסיביים. חלקם היו שקרים בוטים: ציוץ מס’ 3, למשל, מתעלם מכך שהרחבה השוויונית והפתוחה לכל שאמורה היתה להבנות על פי החלטת ממשלה בוטלה בהחלטת ממשלה שהוא קידם. מס’ 4 עבר ישירות לגזענות: דרעי מנסה להפחיד אותנו שהאריתראים נוהרים למקוואות בהמוניהם, באוטובוסים שנשכרו על ידי עמותות רפורמיות, ושהוא כשר פנים ייאלץ (מס' 5) לתת להם אזרחות אבטומטית אם הם יתגיירו. להד”מ. נניח עכשיו לשאלה האם גיור המוני של מבקשי מקלט לא יהיה מימוש עילאי של הצו “ואהבת את הגר”; ברור לי שהיהדות האורתודוקסית תתחלחל מהרעיון. השאלה היא אם דרעי באמת חושב שיש בית דין רבני שיגייר המונית מבקשי מקלט. ברור שהוא לא עד כדי כך מטומטם, אבל הוא חושב שהקוראים שלו כן.

או, על כל פנים, הוא חושב שהגזענות הטמונה בהם חזקה מספיק כך שפניה אליה תשכיח מהם את העובדה שהוא מוכר להם צ’יזבט שהיה נפסל כמוגזם מדי על ידי היועצים של דונלד טראמפ.

הגזענות של דרעי פורצת החוצה בציוץ שהוא מחק, שמובא כאן באדיבותו של משתמש טוויטר @eyal6699. הנה הוא לעיניכם: “זה [ריק ג’ייקובס, נשיא האיחוד ליהדות רפורמית בצפ’ אמריקה, שדרעי כמובן משמיט את תואר הרב שלו, שבו איננו מכיר] אותו האדם שטען שנישואי תערובת אינם מחלה וכי אסור לראות נישואים בין יהודי וגויה כשלון.” ההדגשה שלי.

deri

כלומר, שר הפנים שלכם כותב במפורש שלדעתו “נישואי תערובת” בין יהודי וגויה הם “מחלה.” דרעי נבהל מעצמו ומחק את הציוץ, והחליף את הציוץ בציוץ מס’ 8 שלו. הוא קלט שזה ממש לא ייראה טוב אם שר הפנים הישראלי יצהיר על כך שנישואים בין יהודים ולא יהודים הם “מחלה.” מישהו בחוץ עוד עשוי להבין עם איזו ממשלה יש לו עסק; ממשלה שמחזיקה גזענים חשוכים כמו אריה דרעי בתפקיד הרגיש עד מאד של שר פנים.

קשה להניח שדרעי חשש שהציוץ יגרום לו נזק בקהל היהודי בישראל: אחרי הכל, אפילו יאיר לפיד (”האביר הטפל”, כפי שכינה אותו היטב ליאור שליין) לא יסכים שתהיה כאן, במדינת היהודים, חתונה בין יהודי ולא יהודיה; הוא הסכים לכל היותר ל”ברית זוגיות”, חצי-נישואים. בסוף 2013, הצביע לפיד בכנסת נגד הצעת חוק שהיתה מאפשרת נישואים אזרחיים לזוגות חד מיניים. (הוא טען אז שהוא יעביר חוק ברית זוגיות אחר. שמעתם על החוק הזה מאז?) רוב היהודים בישראל, לחרפתם, אכן רואים ב”נישואי תערובת” מחלה; התפיסה הרומאית של amor vincit omnia, האהבה כובשת הכל, תפיסה שהזדקקה לאהבה החצרונית של המאה ה-12, עדיין זרה לרוב היהודים בישראל. אהבה זה נחמד. עם זר? שמישהו יביא את מלחי ההרחה.

אבל מה? הם ממש לא רוצים שידברו על זה בחו”ל. זה רע ל-hasbara. מישהו עוד יכול להבין למה אנחנו באמת מתכוונים ב”מדינה יהודית ודמוקרטית.” אז סביר להניח שלא יהיה קמפיין ציבורי שיקרא להדחת דרעי. אין לו מה לדאוג. בתחום הזה, אם לשאוב כינוי אחר של שליין ללפיד, הוא קפטן קונסנסוס.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

סימפטיה לשטן

כוח-העל של ממשלת ישראל הוא להפוך נבלים לקדושים

המשטרה עצרה בסוף השבוע שעבר את עזרא נאווי, שכיכב בסרטון של השתולים מהימין שהוקרן ב”עובדה”, והיא מחזיקה אותו ללא גישה לעורך דין. בית משפט הורה על המשך מעצרו של נאווי לעשרה ימים.

אפשר, בדוחק, להגן על מעצרו של נאווי. אחרי הכל, המשטרה עצרה אותו בנמל התעופה בן גוריון בדרכו החוצה מישראל, לדברי עורכת דינו לאה צמל משום שהוא עבר ימים מחרידים ורווי איומים והחליט שהגיע הזמן לצאת קצת מהמדינה שמעודדת את כל האזרחים לרגל אחרי אחרים. אפשר לטעון – אני לא מאמין בטיעון הזה, אבל אפשר להעלות אותו – שנאווי מתכוון להמלט מישראל ועל כן יש לעצור אותו כדי לא לשבש את החקירה בפרשת קשירת הקשר להסגרת אדם לעינויים. יש, כזכור, שתי סיבות עיקריות למעצר, שהוא סנקציה חמורה של הפרת זכותו של אדם לחירות: מסוכנות, מה שנראה לי שאפילו שונאיו של נאווי יודו שאין פה, וחשש לשיבוש חקירה.

נניח שהחשש לשיבוש חקירה אכן קיים והמעצר אכן מוצדק. כאן עולות שתי שאלות: כמה לעזאזל מסובכת חקירה שבה אדם מוקלט כשהוא אומר שהוא מתכנן להסגיר מישהו? כמה זמן צריך כדי לחקור דבר כזה? יופ? יומיים? כי כשהמשטרה הביאה את נאווי להארכת מעצר, הוא כבר היה יומיים במעצר.

ונניח שצריך להחזיק אותו ליותר מיומיים, למה לעזאזל מונעים ממנו עורך דין? אפילו אם נקבל את הטענה – ושוב, למען הסר ספק, אני דוחה אותה – שיש מדי פעם, במקרים חריגים, צורך למנוע עורך דין מחשוד כדי שהמשטרה תוכל לשבור אותו (והרי אין משמעות אחרת למניעת עורך דין מעצור), איך לעזאזל התיק של נאווי הופך לתיק כזה? מעצר בלי עורך דין הוא מעצר מנהלי לייט. בשנים האחרונות, שבו התופעה הזו התרחבה, הוא היה שמור בדרך כלל לחשודים בטרור עם ניחוח קל של פצצה מתקתקת. המעשה שביצע נאווי, נזכיר, התרחש בדצמבר 2014. נניח עכשיו לשאלה האם ארגון השתולים עד כאן ביצע עבירה של שיבוש חקירה בכך ששמר על הקלטת במשך שנה – הטענה שאירוע מדצמבר 2014 הוא פצצה מתקתקת מרחיבה את הגבולות של המושג הזה, שרחב מדי גם כך, לעבר האבסורד.

[…]

כוחותינו האמיצים חיסלו בשבוע שעבר את נשאת מלחם, שממשלת ישראל טענה שביצע את הפיגוע בדיזינגוף לפני שבועיים. כוחותינו האמיצים טוענים גם שהוא פתח עליהם באש ושמשום כך הם לא טרחו לנסות לקחת אזרח ישראלי בחיים, מה שעד שתצוץ קלטת שמראה אחרת נשמע סביר למדי.

ואז נקטה ממשלת ישראל, בדמותו של הנער לעניינים מלוכלכים של ליברמן, גלעד ארדן, את השטיק הדוחה הרגיל שלה: היא הודיעה שהיא משהה את מסירת גופתו של מלחם לקבורה עד שיובטח לה ש”לא תהיה הסתה בהלוויה.”

התרגיל הזה חוזר על עצמו כבר שנים. ממשלת ישראל – לארדן אין זכויות יוצרים על השטיק הזה, ספק אם היתה לו מחשבה מקורית אי פעם – מנהלת מלחמה כנגד גופות ומתים כבר שנים רבות. מי שזוכר את האינתיפאדה הראשונה, יזכור איך כבר שר הבטחון יצחק רבין נקט במהלך הזה.

לכל אדם יש זכות לקבורה. בהחזקת גופתו של מלחם, ממשלת ישראל אפילו לא יכולה לטעון שהיא משמרת אותה לצרכי מיקוח – וזה אפילו אם נניח שמיקוח כזה בכלל לגיטימי. ממשלת ישראל וגלעד ארדן מנעו במשך חמישה ימים את הבאת גופתו של אזרח ישראלי לקבורה.

אני לא יודע, אבל אם הייתי אזרח פלסטיני ישראלי, והייתי רואה איך מתנהלת הממשלה במקרה הזה, הייתי מתחיל לתהות מה בעצם ההבדל ביני ובין פלסטיני מהגדה, ולמה בעצם אני לא אמור לראות את הממשלה הזו כממשלת כיבוש. אני לא יודע איזו “הסתה” יכלה להיות בלוויית מלחם; ספק אם יש משהו ש”יסית” יותר מאשר ההתנהלות הזו. כל זה, מעבר לנקודה הטריוויאלית שאם אכן ממשלת ישראל חוששת מ”הסתה” בהלוויה הזו, היא יכולה לעקוב אחריה ובמידת הצורך להעמיד אנשים לדין. אבל לא: היא התעקשה לסכל סיכון עתידי ולא ברור על ידי עוול מיידי ומובהק.

[…]

בסוף השבוע, הודיע שר הפנים החדש אריה מכלוף דרעי על כך ש”חתמתי על צו יציאה מהארץ לראאד סלאח מהפלג הצפוני, לסגנו כמאל חטיב ולפעילים נוספים. רוצים ללכלך? תשארו בארץ! בטחון מדינת ישראל חשוב קצת יותר מהזכויות שלכם.”

ציטטתי את ההודעה של דרעי כלשונה משום שהיא מעידה על כמה נקודות. קודם כל, ביקורת על ממשלת ישראל היא היום “ללכלך” על המדינה. זה מהלך כל כך חמור, ששר הפנים – שמחזיק בסמכויות של הפחה הטורקי והנציב העליון הבריטי – מונע מאזרחים ישראלים זכות בסיס של יציאה מהארץ.

שימו לב: דרעי משווה פה בין “לכלוך” ובין פגיעה ב”בטחון מדינת ישראל”, ואז אומר שהבטחון חשוב “קצת יותר” מהזכויות ששלל. כאן אנחנו משלימים את המהלך שהתחיל בן דרור ימיני: הטענה שמילים מסוכנות כמו מעשים, אם לא יותר, ושמותר “בשם הבטחון” לסתום לאנשים את הפה. אני אפילו כבר לא מדבר על ההחלפה בין ממשלת ישראל ומדינת ישראל, שהיא כל כך שגרתית ושקופה עד שכבר לא מבחינים בה. אפשר, ואפילו רצוי, להתנגד לממשלת ישראל ולמדיניותה; אין זו התנגדות ל”מדינת ישראל”, משום שהמתנגד הוא בדרך כלל חלק ממנה.

אגב, אני לא רוצה להרוס לרב אריה את החגיגה, אבל יש משהו כזה שנקרא אינטרנט. אולי שמעת עליו. הוא מאפשר לראאד סלאח להפיץ את תורתו מחוץ לישראל מבלי לצאת ממנה. רק אומר.

[…]

משטרת ישראל ניהלה בשנה האחרונה חקירה מסועפת כנגד האמנית נטלי כהן וקסברג, ואף עצרה אותה פעם אחת. כהן וקסברג נחקרה חמש פעמים במשטרה ובקרוב היא צפויה לעמוד לדין. סעיף האישום: כהן וקסברג חירבנה על דגל ישראל. זו עבירה על החוק.

שוב, כמו במקרה של נאווי וקשירת הקשר לחטיפה, די ברור מלשון החוק שכהן וקסברג ביצעה עבירה. יש סעיף בחוק שאומר שמי שמבזה את הדגל יכול ללכת למאסר. החוק הוא מ-1949. אני אגלה לפרקליטות סוד קטן: עד 1988 יחסים הומוסקסואליים היו אסורים בחוק ולמרות זאת, במשך יותר מ-30 שנה אף אחד לא הועמד לדין על העבירה הזו.

כשהמשטרה רוצה לסגור תיק, יש לה כמה עילות לכך. אחת מהן היא חוסר עניין לציבור. המשמעות שלו איננה, כנהוג לחשוב, שהנושא לא מעניין את הציבור; לעתים קרובות הוא דווקא מעניין אותו מאד. המשמעות שלו היא שאין עניין לציבור בהוצאות ובבלגאן הנלווים להעמדה לדין ולמשפט. אני מתקשה לחשוב על מקרה שהוא בעליל יותר “חוסר עניין לציבור” מאשר הסרטונים של כהן וקסברג. על החקירה המסובכת הזו – כהן וקסברג תיעדה את עצמה בווידאו – ישבו מיטב החוקרים של משטרת ישראל והיא לוותה על יד המשנה לפרקליט המדינה.

[…]

להוציא נטלי כהן וקסברג, שהיא אמנית שבדרך כלל אני מוצא מעצבנת (אם כי “איך הייתם מסתדרים בלי השואה” שלה מאד שווה צפיה) והתואר “נבל” לא הולם אותה, ממשלת ישראל אילצה אותי להתייצב השבוע בצד שלושה נבלים. אני צריך להגן על עזרא נאווי למרות שאני חושב שהמעשה שהוא עשה מנוול. אני צריך להגן על אדם שחשוד בצורה חריפה בשלושה מעשי רצח בתל אביב ושלגמרי יש סיכוי שביצע פיגוע אסטרטגי כדי לדחוף את כולנו למלחמת אזרחים. אני צריך, לעזאזל, להגן על ראאד סלאח, אדם שמאמין בעלילות הדם. ואני צריך להגן על אמנית שמחרבנת על דגלים, כאילו שיש בזה משהו מקורי או מסעיר ב-2016.

למעשה, מדינת ישראל העמידה אותי השבוע במצב שבו היא מעמידה אותי בכל פעם שהיא עוצרת איזה נער גבעות: אני צריך להגן על אנשים שמתועבים בעיני, ושמטרותיהם הן החרבת מה שנשאר מהדמוקרטיה פה.

למה הממשלה עושה את זה? כי דרך קבע, היא מפריזה בשימוש בכוח. היא לא מסתפקת במעצר של נאווי; היא מחזיקה אותו בלי עורך דין. היא לא מסתפקת בהריגתו של מלחם; היא צריכה גם להלחם בגופתו. לא די לה בהליכים שהיא מנהלת נגד ראאד סלאח; היא צריכה למנוע ממנו יציאה מהארץ בתירוץ שהוא “מלכלך” על המדינה. ורבאק ערס, היא משחיתה זמן יקר וכסף ציבורי על תביעה נגד כהן וקסברג. את זה היא עושה אחרי שהיא מענה נערי גבעות ומונעת, גם מהם, עורך דין.

החולשה הגדולה ביותר של ממשלות היא שימוש-יתר בכוח. אויביהן של מדינות חלשים מהן בדרך כלל. הכלי העיקרי שבידיהם הוא לגרום למדינה להגיב בעוצמת-יתר, שתשכנע את המהססים שיש להתייצב נגד הענק השיכור. דווקא במדינה שמקדשת כל כך את “המרכז”, הממשלה עושה מאמצים ניכרים לדחוק יותר ויותר אנשים לקצוות.

והדבר היחיד שנותר להתנחם בו הוא שעם שרים כמו גלעד ארדן, קשה לחשוד בממשלה שיש לה מדיניות מחושבת ומתוכננת.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

היעלמות ש”ס תסכן את הדמוקרטיה

פרשנים מדברים בחדווה על האפשרות שש”ס לא תעבור את אחוז החסימה. המשמעות של המהלך הזה הוא החלשת הדמוקרטיה הפרלמנטרית, החלשה גם כך

הפרישה של אלי ישי מש”ס מעלה לראשונה את האפשרות שש”ס לא תעבור את אחוז החסימה. כמה וכמה פרשנים (בולטת בהם סימה קדמון) כתבו על כך בחדווה השבוע. ספק אם יש מהלך שיפגע יותר באמון השברירי בדמוקרטיה הפרלמנטרית הישראלית.

ש”ס קיימת יותר מ-30 שנה. היא נכנסה לראשונה לכנסת ב-1984. בהתחשב בכך שהגיל החציוני בישראל היה בסוף 2013 29.6 שנים, רוב הישראלים לא מכירים מצב שבו ש”ס איננה חלק מהמפה הפוליטית בישראל. מאז בחירות 1988, היא קיבלה שישה מנדטים או יותר. ועדיין, יש סיכוי – אם להאמין לסקרים הנוכחיים – שש”ס לא תשרוד. לא הייתי בונה על הסקרים יותר מדי, בשלב הזה הם טועים בעקביות והם כמעט תמיד מנבאים לש”ס פחות מכוחה בפועל, אבל האפשרות הזו צריכה להטריד את כולנו.

אין צורך לומר שאני לא חובב של ש”ס. היא יצגה – ודאי תחת אלי ישי, אבל גם לאריה דרעי לא חסר – כמה מהצדדים הפחות סימפטיים של הציבוריות הישראלית. ש”ס היא מפלגה קסנופובית: היא שונאת לא יהודים, מפגינה שנאה של יוצאי ברית המועצות, והיא חלק בלתי נפרד מגוש הימין.

אבל. אבל, בניגוד למה שהרבה ליברלים אוהבים לומר לעצמם, ש”ס היא לא סרח עודף. היא לא טעות חישוב. היא מייצגת פלח של החברה הישראלית שלא יילך לשום מקום גם אם המפלגה לא תעבור את אחוז החסימה. עיקר מצביעיה של ש”ס הם עניים עובדים. הייתי שמח מאד אם הם היו מצביעים למישהו אחר, כמו למשל מפלגה שלא דופקת אותם בעקביות תוך שהיא משתמשת בהפצת שנאה כלפי אחרים כדי לקיים את עצמה, אבל מי שעולץ על האפשרות ששבעה עד שמונה מנדטים של עניים עובדים יתאדו, מזמין לעצמו אסון עתידי.

נזכיר: מי שאחראי להעלאת אחוז החסימה הם בעיקרם שלושה אנשים – יאיר לפיד, אביגדור ליברמן ונפתלי בנט. שלושתם אשכנזים במובהק; לפיד וליברמן בנו את עצמם על הפצת שנאה כלפי ש”ס (מותר להאמין שליברמן, כרגיל, היה יותר ציני כאן, וניצל שנאת “השחורים” שמקובלת בקרב חלק ניכר מהאלקטורט שלו; התיעוב של לפיד כנראה אותנטי); ובנט מנסה לספח אליו חלק מהאלקטורט של ש”ס על ידי הפצת שנאה בעצמו, ובמקביל להכניס את אנשי המגזר שלו לשלל עמדות כוח (במיוחד בתחום הרבני) שמוחזקות כרגע על ידי נאמני ש”ס.

בהתחשב בכך שחלק מרכזי מהמשיכה של ש”ס, שברובו הוא מתחת לפני השטח ובחלקו מעל, הוא התחושה שהיא מתעלת את שנאת האשכנזים של ציבור שחש עצמו – בצדק או לא – כמי שנדפק על ידם, הרי שהיעלמותה של ש”ס אחרי שינוי כללי המשחק על ידי לפיד, ליברמן ובנט לא תתפס כתוצאה מצערת של פילוג בקרב מנהיגיה; היא תיראה בחוגים נרחבים כמו תוצאה של עוד קונספירציה אשכנזית. במילים חדות יותר, המהלך של בנט-לפיד-ליברמן יהיה לומר לערבים היהודים שהם קודם כל ערבים.

המטרה של העלאת אחוז החסימה לא היתה לחסל את ש”ס: היא היתה לחסל את המפלגות הפלסטיניות-ישראליות. אבל לשינוי כללי המשחק יש תוצאות בלתי צפויות. זו צריכה להיות סיבה להיות זהירים מאד בשינוי שלהם.

ההיעלמות של ש”ס לא תסייע ל”משילות” במדינה היהודית, כפי שהמחיקה של רע”מ-תע”ל או בל”ד לא תסייע ל”משילות.” המטרה לא היתה “משילות”; המטרה היתה העלמת כוחם של הלא-יהודים. זו גם המטרה שמאחורי חוק הלאום. עכשיו, החוק הזה צפוי לאייד את קולותיהם של מאות אלפי יהודים. המשחק בכללי המשחק עשוי להביא להיעלמותה של מפלגה שהיתה בכנסת לפני מפלגת הדרך השלישית של קהלני, מפלגת המרכז של איציק מרדכי, שינוי של טומי לפיד, קדימה של שרון, הגמלאים, ויש עתיד; מפלגה שבניגוד אליהן היא לא מפלגת אווירה אלא מפלגה של ממש, עם כל הבעיות שיש לנו איתה.

המשמעות, מבחינת המצביעים שעכשיו יגלו שהמפלגה שלהם נעלמה, היא שהם הפסיקו להיות חלק מהמשחק. חלק מהם יתייאשו מהדמוקרטיה הפרלמנטרית; אחרים יעברו רדיקליזציה. אני חושד שהאחרונים לאו דווקא יצטרפו לבל”ד; הם יילכו לעוצמה לישראל או למסגרות אנטי-דמוקרטיות במובהק אחרות.

התוצאה של המהלך של בנט-לפיד-ליברמן תהיה חיסולה של מפלגה ותיקה ועליה בו זמנית של המיואשים מהדמוקרטיה הפרלמנטרית הישראלית. מי שמודע לפגמים של השיטה ועדיין זוכר שהיא עדיפה על כל אופציה אחרת, צריך להזהר מלהרחיב את מעגל המיואשים.

וכשיאיר לפיד ייעלם אל המקום הראוי לו, פח האשפה של ההיסטוריה, זה יהיה כנראה המהלך היחיד שלו שייזכר: הרחבת מספר המיואשים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

עוצמה לישראל מדברת, ש"ס עושה

בעבר אמרתי כמה דברים חיוביים על אריה דרעי. אמש (ג') הוא הדגים לי איזו טעות זו היתה. אני מבטיח לא לחזור עליה.

כזכור, דרעי התבטא לאחרונה כנגד "הרוסים הלבנים," ומיד לאחר מכן התנצל ואמר שזו היתה טעות מצידו. ואז, אמש, שידרה ש"ס את התשדיר הבא:

אחריו ברור למדי שההתנצלות של דרעי היתה קריצה, מסוג התרגילים של עורכי דין אמריקאים שאומרים לחבר המושבעים דבר שהם יודעים שהשופט יפסול, ואף על פי כן ייחרט בזכרונם של המושבעים. דרעי היה מסית גזעני בגלגול הקודם שלו והוא מסית גזעני גם בגלגול הזה.

מה יש לנו בתשדיר הזה? איסוף של כל הסטריאוטיפים כנגד מהגרים מחבר העמים. הכלה לא באמת יהודיה. היא מדברת עברית עילגת, מעורבת שוב ושוב ברוסית. היא לא מבינה מילים בסיסיות בעברית, כמו "מה" או אפילו "כן." אני מכיר לא מעט מהגרים מרוסיה. אף אחד מהם לא מדבר כך.

הלאה. מאחורי הכלה עומד… מאבטח. למה צריך מאבטח בחופה? לא צריך. הוא נמצא שם כדי לרמוז לנו בגסות מי הם קרובי המשפחה של הכלה, ולשייך מוצא למקצוע שנחשב נחות. רק חסר היה שדרעי ילביש את הכלה כמו קופאית.

הכלה (שמה מארינה, אלא מה), כמובן, לא יהודיה. אבל זה בסדר: שירות מיוחד של ישראל ביתנו יהפוך אותה ליהודיה כשרה בלחיצת כפתור. וכאן מגיע השיא הגזעני של הסרטון: כשהכלה מבקשת לנשק את החתן, זה, שלמד הרגע שהיא איננה יהודיה, נרתע ממנה בסלידה. האשה שאהב מספיק כדי לקחת אל מתחת לחופה הופכת באחת למפלצת דוחה.

אין לכך שום קשר למציאות, כמובן. המציאות הישראלית היא ששאלת יהדותו של בן הזוג היא אחת הראשונות שעולה. כמובן, אי אפשר להתחתן בישראל – הרבה באחריותה של ש"ס, שהחזיקה במשרד הפנים ברוב השנים מאז 1984 – מבלי ששאלת היהדות תתחוור הרבה, הרבה לפני החופה. ההפתעה הזו לא יכולה לקרות במציאות. גם הסלידה בלתי מציאותית: אנשים לא מפסיקים לאהוב מישהו ונגעלים ממנו רק בגלל שמתברר שהדת שלו שונה משחשבו. אבל הסלידה הזו, הדחיה מהמפתה הזרה, היא מה שש"ס רוצה שנרגיש, היא מה שהיא משוכנעת שראוי שנחוש.

ספק אם שודר אי פעם בישראל סרטון בחירות גזעני כל כך. הוא מראה את פניה האמיתיות של היהדות החרדית (וחלקים ניכרים משאר האורתודוקסיה). הם שונאים לא רק ערבים (לכך יש תירוץ בטחוני) או פליטים אפריקאים (פה צץ התירוץ הדמוגרפי): הם שונאים כל מי שאיננו יהודי חרדי. הסרטון הזה הוא התגלמות המדינה היהודית כפי שהיא נתפסת על ידי ש"ס, ועל ידי חלק ניכר מן הציבור היהודי. לא במקרה, השופט רובינשטיין, שאישר את התשדיר הזה בעודו פוסל תשדיר של בל"ד שבו שרו את "התקווה" בהגיה ערבית, בירך את אלוהיו בטרם יצא לעבודה על כך ש"לא עשני גוי" ו"לא עשני אשה."

אחרי הכל, דרעי לא לגמרי טיפש. הוא יודע שש"ס מגיעה למערכת הבחירות הזו ללא כל הישגים. אין לה שום דבר להראות לבוחריה. היא היתה שותפה לממשלה האנטי-חברתית ביותר בהיסטוריה של ישראל, ממשלה שעיקר נפגעיה היו העניים ובני המעמד הבינוני התחתון, שלגמרי לא במקרה הם חלק ניכר מציבור הבוחרים של ש"ס.

אז מה עושים? בנימין נתניהו נמצא בפני בעיה זהה. הפתרון שלו הוא לדבר על איראן, איראן, איראן והעולם האנטישמי. לש"ס אין כל כך אופציה כזו. אז לאורך כל הקדנציה האחרונה, אלי ישי הסית נגד זרים. ולא רק הסית: הוא פעל נגדם בברוטליות ובגסות. הוא כלא אותם ללא משפט וגירש את משפחותיהם. הברוטליות והגסות הללו לא היו מקריות, לא היו תוצר לוואי: הם היו כל מה שאלי ישי יכול היה להציע לקהל הבוחרים שלו. מפלגת עוצמה לישראל נחשבת למפלגה הגזענית ביותר בישראל, אבל צריך הרבה מאד מאמץ כדי להבחין בין הרטוריקה שלה ובין הפרקטיקה של ש"ס. מה שעוצמה לישראל רק מדברת עליו, ש"ס מיישמת.

ועכשיו, כשלא נשארו כמעט פליטים לגרש, וצריך למצוא קהל אחר להסית כנגדו כדי לשכנע את הציבור הבור של מצביעי ש"ס שהמפלגה שלהם אולי לא עוזרת להם אבל לפחות דופקת את הגויים, מגיע אריה דרעי עם הסתה נגד הציבור הרוסי. זה לא יפריע לו לשבת בממשלה אחת עם אביגדור ליברמן אחר כך; שני אלה גנבו הרבה סוסים ביחד, והמשותף להם הוא ציניות מוחלטת כלפי ציבור הבוחרים שלהם.

וכדי להוסיף עוד שכבה של ציניות, אנחנו למדים שהשחקנית שגילמה את מארינה, יאנה עברי אחת השחקניות שהשתתפה בסרטון בכלל לא ידעה שזה מה שהיא עושה. היא שימשה כתחקירנית של ש"ס, וביקשו ממנה להחליף ניצבת אחרת. ש"ס, המפלגה עם שיעור הנציגים הגבוה ביותר מאחורי הסורגים, ממשיכה להתנהג כמו כנופיה.

ואולי יש משהו חיובי בתשדיר הדוחה הזה: לקראת הבחירות הבאות – ובהתחשב בכך שהחבר הטוב של דרעי, ליברמן, עשוי בקרוב ללכת לכלא, הן יכולות להיערך בתוך שנה-שנה וחצי – ש"ס תתקשה הרבה יותר להתגונן מפני דרישה לפסול אותה בשל היותה מפלגה גזענית. עד אז, אני ממליץ לכל חברי המפלגות הליברליות בישראל לנהוג בש"ס כפי שנהגו בשעתו בכ"ך של כהנא: לסרב לשבת לצד חברי המפלגה, לסרב להשתתף בשידור משותף איתם, ולהבהיר לכולם שמבחינתו של כל אדם נאור, המפלגה הגזענית ביותר בישראל פסולה מלבוא בקהל.

עוד דבר אחד: בכירים בחד"ש ממשיכים לדבר בשתי שפות בקשר למה שנראה יותר ויותר כמו רצח עם בסוריה. עיסאם מח'ול, לשעבר חבר כנסת של חד"ש ובהווה החבר הפוליטבירו והוועד המרכזי של מק"י כתב צוטט באל אתחאד, בטאון מק"י, כאומר את הדברים הבאים: "ובתשובה לשאלה כיצד יש להתנהג במערכת הבחירות ביחס לעמדת המפלגה הקומוניסטית וחד"ש בנוגע למשבר בסוריה אמר מח'ול:
'עמדתנו ברורה כשמש. כאשר יש התנגשות בין הדרישות העממיות והמאבק של האופוזיציה הלאומית לבין המשטר, למען קיום בכבוד וחירויות דמוקראטיות ונגד תופעות של עריצות ושחיתות, הרי שאנו מצדדים בדרישות העממיות והאופוזיציה הלאומית, במידה והיא אכן לאומית.
ואולם בנוגע למתקפת הטרור העולמי שסוריה מתמודדת עימה, שבה משוסים כל כוחות הרוע, הברית האימפריאליסטית והציונות והריאקציה הערבית, על מנת להפיל את סוריה ולקרוע אותה לגזרים במסגרת בניית מזרח תיכון אמריקאי חדש, הרי שאנו עומדים ללא היסוס לצד סוריה, לצד עמה, ולצד הכוחות הלאומיים באופוזיציה ובמשטר במאמציהם לסכל את המזימה ולהגיע לפתרון פוליטי על בסיס המסד הלאומי.
לא אנחנו אלו שבעמדת מגננה בנוגע למתרחש בסוריה, להיפך, אנחנו אלו שמפנים אצבע מאשימה כלפי הכוחות המשתלבים ותומכים במזימה נגד סוריה, כולל בזירה הישראלית. הידיעות על גיוס מתנדבים ערבים מבינינו שנלחמים לצד ארגוני חמושים ואל-קאעדה כדי לפורר את סוריה, ועל גיוס תרומות לתמיכה בארגונים הללו, מעידות על רמת מעורבות חשודה בהקזת דמו של העם הסורי ומתן שירות למרוויחים האמיתיים מקריעתה לגזרים, ומהפיכתה לגרורה של האימפריאליזם ושל סייעניו המפגרים באזור." כמקובל במצבים כאלה במק"י, מח'ול אמר את הדברים בערבית; התרגום באדיבות נדב פרנקוביץ'.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

פוטשון

כמו כמעט כמו כל דבר רע בישראל, הבעיה מתחילה בשמעון פרס. ב-1985, כשישראל החלה להתאושש מהסחרור האינפלציוני שהביאה עמה ממשלת הליכוד הקודמת, הגישו פרס ושר האוצר מודעי את חוק ההסדרים. החוק הזה הפקיע למעשה מידי הכנסת את השליטה בתקציב, והעביר אותה בפועל לפקידי האוצר; הוא הפך את אחד משלושת התפקידים החשובים ביותר של הפרלמנט – העברת תקציב; האחרים הם דיון בשאלות של מלחמה ושלום ופיקוח על פעילות הממשלה – לבלתי ניתן לביצוע. חוק ההסדרים נכתב, במכוון, באופן בלתי מובן למי שאיננו פקיד אוצר. (זה לא שטיק חדש במיוחד: קאטו הצעיר קנה לעצמו תהילה מוקדמת כשאילץ את פקידי האוצר של רומא להפסיק את המנהג הנפסד הזה ולכתוב בשפה שבני הרפובליקה יכלו להבין). מאוחר יותר, על ידי שתילת פקידים משלו במשרדי הממשלה השונים – החשבים – ייקח האוצר לעצמו חלק ניכר מסמכויות השרים.

הכנסת מאבדת בעקביות מכוחותיה לטובת הממשלה, מבלי שהיא משקיעה מאמץ ניכר במאבק לכך. הממשלות הגדולות של 13 השנים האחרונות, מאז שריסק אהוד ברק את חוק יסוד: הממשלה וניפח את ממשלתו כדי להשיג רווח פוליטי קצר מועד (כמו כל חישוביו, זה היה חישוב סרק; הוא היה קצר הימים שבראשי הממשלה שלנו), טשטשו עוד יותר את ההבדל שבין הכנסת ובין הממשלה. כשרבע מהכנסת גם בממשלה, הכנסת נראית כמין ספח שמטרתו לשרת את הממשלה – ולא כגוף שאמור לפקח על פעולותיה.

בשנים האחרונות, משתמשת הממשלה בוועדת השרים לענייני חקיקה ככלי ניגוח להעברת ההצעות שלה. מה שעובר בוועדת השרים לחקיקה, עובר – כמעט בלי יוצא מן הכלל – את הכנסת, ומה שמופל בה, נופל גם בכנסת. במידה רבה, הכנסת הפכה לחותמת גומי של וועדת השרים לענייני חקיקה.

היום העביר ראש הממשלה נתניהו – שבגלל גודלה של ממשלתו הקים גוף חסר סמכויות חוקיות בשם "השמיניה" שבכל זאת מקבל החלטות גורליות – שורה של שינויים בצורת העבודה של הממשלה. השינויים הללו מעבירים לראש הממשלה סמכויות רחבות הרבה יותר מכפי שהיו לו עד כה.

בפועל, ראש הממשלה מקבל שליטה בסדר היום של הממשלה (ראו כאן – זהירות, מסמך – עמ' 6). הוא יכול להחליט על מה הממשלה תצביע ועל מה לא. הוא גם יחליט (עמ' 8, סעיף שמיני) אם השרים יהיו מוכנים לישיבה: השרים אמורים לקבל מידע על הנושאים עליהם הם אמורים להצביע 48 שעות מראש – אלא אם ראש הממשלה החליט אחרת "בגלל סודיות המסמכים או בגלל דחיפות העניין." במסגרת צמצום סמכויות הכנסת, סעיף 9 להצעת התנהלות הממשלה החדשה קובע שניתן להסתיר אמנות בינלאומיות מהכנסת "מטעמי דחיפות או סודיות." דיפלומטיה חשאית נוסח ערב מלחמת העולם הראשונה, חזרנו אליך שנית. כל נושא סדר היום בישיבת הממשלה מתומצת בסעיף 10 הנפלא, "ראש הממשלה רשאי להרשות, לפי הצורך, חריגה מהוראות פרק זה, כולן או מקצתן." כלומר, העברנו תקנה, אבל ראש הממשלה רשאי לגלגל ולעשן אותה כשבא לו.

ההחלטות החדשות מאפשרות לראש הממשלה לשבור את כוחם של שריו: סעיף 13 (ג') מאפשר לו למנוע הגעת מומחה למרות בקשת שר; אם שר ביקש לדחות דיון בנושא מסוים, ראש הממשלה יכול (15ב') להתעלם מהבקשה; ראש הממשלה יכול להחליט להעביר החלטה – אם הגיע למסקנה שההסתייגויות נגדה כבר הוסרו – גם בלי הצבעה (17ב'); הוא יכול להחליט למנוע משרים נעדרים שלא מינו לעצמם מראש ממלא מקום להצביע (17ג') – בניגוד למסורת של שנים, שבה השר היה משאיר פתק מראש עם הצבעתו. כלומר, ראש הממשלה מקבל סמכות מניפולציה מרשימה מאד על החלטות הממשלה. ברצותו, קולות ייספרו; ברצותו, יושתקו.

לראש הממשלה מוקנות הרבה סמכויות חדשות. הוא יכול להורות ליו"ר ועדת שרים לא לדון בנושא מסוים או לדחות את הדיון בו (26ב'); הוא יכול (30) להפוך ליו"ר של כל ועדת שרים ככל העולה על רצונו, או סתם להשתתף בדיון ולהצביע בו – ולהטות בכך את ההצבעה; הוא יקבע את סדר היום של ועדת השרים לבטחון לאומי (47); הפרוטוקול של הוועדה יהיה סודי, אלא אם ראש הממשלה החליט אחרת (50ג') – סמכות נהדרת לבצע הדלפות חוקיות; שרים שירצו לדעת על מה לעזאזל דנה הוועדה הזו, יצטרכו לשכנע את ראש הממשלה לתת להם לעיין בפרוטוקול (50ב').

אולי הבעייתיות הגדולה ביותר גלומה בסעיף 18, "החלטה שלא כישיבת ממשלה." היא מאפשרת לראש הממשלה לעשות משאל טלפוני בפרק זמן שתלוי לגמרי בהחלטתו בנושא "דחוף." אם אחד השרים דורש לדון בנושא בישיבת ממשלה רגילה, ראש הממשלה יכול פשוט להתעלם מהדרישה. אם הוא הצליח לקושש רוב – שוב, הוא מוסמך להאריך או לקצר את משך המשאל הטלפוני כרצונו – הדבר ייחשב להחלטת ממשלה.

הסעיף הזה מנטרל את כל הרעיון של ישיבת ממשלה, שמטרתה קבלת החלטה קולקטיבית. השרים לא יכולים בפועל להתדיין זה עם זה; הם יכולים, במאמץ, להרים טלפונים דחופים אלה עם אלה, אבל למעשה הם צריכים להשיב לשאלת כן-או-לא של ראש הממשלה בלי יכולת ההיוועצות של ממשלה. הממשלה הישראלית בנויה על התפיסה של החלטה קולקטיבית, שכל השרים אחראים לה; יש בכך תפיסה של כובד ראש, של שרים שלא יתנו לראש הממשלה לגרור אותם להחלטה מסוכנת ואימפולסיבית משום שגם הם, ולא רק הוא, אחראים לה. לפעמים המערכת הזו עובדת (אריה דרעי בלם, כמעט לבד, את כניסתה של ישראל למלחמת המפרץ הראשונה, והתייצב מול ראש הממשלה ושר הבטחון), ולפעמים, עם דעיכת ערכה של הממשלה כגוף קולקטיבי, לא (ההצבעה המחפירה ערב היציאה למלחמת לבנון השניה; זכורים לרע חיימון "השפתיים" רמון ושמעון פרס, שהתנגד למלחמה אבל הצביע בעד כי אי אפשר לפגוע בראש הממשלה).

במערכת הישנה, ראש הממשלה היה primus inter pares, ראשון בין שווים; המערכת הנוכחית, שנתפרה למידותיו של נתניהו, מאפשרת לנתניהו לעקוף את ביטול חוק הבחירה הישירה ולהפוך אותו לנשיא-דמיקולו, מה שתמיד רצה להיות.

שינוי כזה בסדרי פעולה של ממשלה צריך לבוא בחקיקה ראשית, בשינוי של חוקי יסוד. יכול להיות שעם הכנסת הנוכחית, שמשמשת את נתניהו כחותמת גומי (כפי שקודמותיה שימשו את אולמרט ושרון, ורק את ברק הנבעך לא) השינוי הזה היה עובר, אבל נתניהו לא ניסה. למה לעורר דיון ציבורי, כשאפשר להעביר החלטת בזק בממשלה, שמרוקנת את חוק יסוד הממשלה מהרבה מאד ממשמעותו?

עכשיו תחשבו על התרחיש הבא: השעה שלוש לפנות בוקר. אתם שר. הטלפון מצרצר. על הקו ראש הממשלה. הוא מודיע לך שישראל חייבת לתקוף בתוך שלוש שעות באיראן ושלשם כך הוא צריך ממך החלטה תוך חצי שעה. שר הבטחון תומך בהתקפה, הוא אומר. לא, הוא לא יכול לומר למה, אין זמן ובכל מקרה הנושא חסוי. כן או לא? יש לך חצי שעה.

הדבר ההגון לעשות במצב כזה הוא להתפטר. אין טעם לשמש כקישוט להחלטה שאין לך שום יכולת מעשית להשפיע עליה. ראש הממשלה ממילא לא חייב לספור את הצבעת הנגד שלך; הוא רק צריך לקושש מספיק שרים כדי לקבל רוב. חובתך הראשונה – שבועתך – היא לציבור, לא לראש הממשלה. מספיק התפטרויות, וראש הממשלה יבין שהלגיטימציה שלו לצאת למלחמה מחוררת פטאלית. אבל ספק אם יהיו די שרים שיעזו לעשות את המעשה הנכון ולחסל את הקריירה שלהם.

הכל תקין, הכל יש להניח גם חוקי, ועדיין מדובר כאן בפוטש שקט, בסוג – עם כל ההסתייגויות – של "חוק הסמכה". אין אפילו צורך לשרוף את הרייכסטאג; זה שלנו מתקפל בענווה ומגיש את אוזנו לרציעה.

הערה מנהלתית: שבוע התלאות של מעבר הדירה הסתיים, אם כי הפעם הוא היה מכביד מהרגיל, והבלוג שב לפעולה. אני רוצה להודות לכל האנשים שבאו לפסטיבל הקומיקס ואמרו לי שהם מעריכים את הכתיבה בבלוג. זה אחד הדברים שמחזקים אותי. וכמובן, מי שקורע את בגדיו ושם אפר על ראשו משום שעדיין אין לו עותק של "איך נפלו גיבורים," יוכל למצוא פרטים על רכישתו כאן.

(יוסי גורביץ)

שיעור באזרחות, באדיבות "הסמויה"

(זהירות – ספוילרים ברמה נמוכה לסדרה The Wire. אל תאמרו שלא הוזהרתם.)

עבדכם הנאמן צופה בימים אלו שוב בסדרת הטלוויזיה המופתית The Wire, המכונה במקומותינו "הסמויה" – ארור יהיה מי ששכר מתרגם בשכר רעב עד דור שביעי – ונדהם מחדש מאיכותה. אם עוד לא צפיתם, צפו. ולא רק אני ומיטל שרון אומרים את זה: כך אומר גם אריק הולדר, התובע הכללי של ארה"ב. הוא פנה לפני כשבועיים אל יוצרי הסדרה, וקרא להם ליצור עונה נוספת, לפחות, ואולי גם סרט. הוא הדגיש בצחוק שהוא אדם בעל כוח והשפעה. התשובה של יוצר הסדרה, דיוויד סיימון, היתה מהירה וחדה: הוא הציע להולדר עסקת חליפין. הולדר יפסיק את המלחמה בסמים, שמחקרים הראו לאחרונה שהיא פשטה רגל, ובתמורה יוצרי הסדרה ישמחו להיענות לבקשתו.

כישראלי, שפשפתי עיניים מול הדיאלוג הזה. "הסמויה" תוקפת בחוסר רחמים את הממסד האמריקני ואת מה שנשאר מהחלום האמריקני. העונה הרביעית שלה, מופת של יצירה ויאוש, שרק בשבילה היה שווה להפיק את הסדרה כולה, עוסקת באוזלת ידה מעוררת הרחמים של מערכת החינוך בעיר קשת יום. העונה השניה עוסקת בקריסת המעמד כחול הצווארון. אבל כל הסדרה כולה עוסקת בתוצאות המצמיתות של "המלחמה בסמים", אחד הפרויקטים היקרים והכושלים ביותר של ארבעים השנים הראשונות. בפרק הראשון, מעיר קארוור שהשם איננו הולם; "מלחמות מסתיימות". בעונה השלישית, אנחנו מקבלים את התובנה שהמלחמה בסמים היא מלחמה באוכלוסיה העניה, שהמשטרה מתייחסת לאוכלוסיה של שכונות העוני כאילו היתה אוכלוסיה כבושה. ובמעט מאד מאמץ, השוטרים של מערב בולטימור נראים כמו מג"בניקים מן השורה.

המשרד שעליו אחראי הולדר זוכה לביקורת החדה ביותר: תובעים פדרליים מסרבים לשתף פעולה עם המשטרה המקומית מסיבות פוליטיות (רמז דק לשערוריית מינוי התובעים בשלהי כהונתו של בוש הבן); המשטרה כושלת ברובה, מושחתת בחלקה, אמונה על דיווחי שקר וזיוף נתונים; עוכרי הדין מוצגים או כסייעניהם של סוחרי הסמים, חלק בלתי נפרד מ"המשחק", כפי שאומר עומר בעדותו הבלתי נשכחת ("אני עם רובה הציד, אתה עם התיק"), או דואגים ללא הרף לקידום הקריירה שלהם – על חשבון טובת הציבור.

מגזרים אחרים לא יוצאים טוב יותר. המכונה הפוליטית ששולטת בבולטימור שייכת למפלגה הדמוקרטית, והיא מושחתת עד העצם. כמעט אין הורה ראוי בסדרה. שחורים פולטים מספר פעמים הערות אנטישמיות, וכמו מעמד העובדים הם שטופים בהומופוביה. מורים נשחקים, או נכנעים לשיטה – שמזייפת נתונים בדרכה שלה. העיתונות גוועת, ונוכלים כריזמטיים מזייפים סיפורים, נהנים מתמיכתם של עורכים פתיים. אין מישהו שיוצא נקי.

ובכל זאת, הממשל האמריקני יכול לפרוש את חסותו על הסדרה בלי למצמץ. ובכל זאת, "הסמויה" היא סדרה פטריוטית לעילא. נאמנים פצעי אוהב: אמירת אמת קשה היא הדבר הראוי. מי שלא אומר לך את האמת, איננו ידיד או אוהב; לכל היותר, חנף.

ולכן, מנקודת מבט ישראלית, היא מייאשת כל כך. אם מישהו בישראל היה מנסה לעשות משהו דומה, הממסד הישראלי היה עומד על רגליו האחוריות כדי להוקיע אותו כאנטי-ציוני, בוגד, מבצע דה לגיטימציה בבארות וחוקע סכינים בגב האומה. זוכרים את מה שקרה ליוצר הישראלי-פלסטיני של "עג'מי", אולי הדבר הקרוב ביותר ל"הסמויה" שנוצר בישראל, כשהעז לומר שהוא לא מייצג את המדינה?

אבל למה להרחיק עד שם? לפני מספר שבועות, מתחה שרת התרבות לימור "הסוטרת" לבנת ביקורת חריפה על יצירות של אמנית ישראלית, יעל ברתנא, שזכו לחיבוק דווקא מהממסד התרבותי הפולני. לבנת ביקרה בתערוכה של ברתנא בווארשה ככפויית שד, אבל קודם לכן – ומבלי לראות את היצירות, העוסקות ביהודים השבים לפולין כדי למצוא את עצמם שם מחדש – היא מיהרה להשמיץ אותה כ"אנטי ציונית". למותר לציין שברתנא, שיצירותיה כמסתבר בעלות ערך, לא היתה זוכה לתמיכה מצד משרד התרבות של לבנת. הנשיא פרס התחמק מביקור בתערוכה בתואנה של "אילוצי בטחון", ובאמת – מה הוא צריך את זה. מה הוא צריך להסביר למה הוא היה בתערוכה עוכרת ישראל. ודאי בשלב זה של חייו הפוליטיים.

מלבנת, שהתחילה את הקריירה הפוליטית שלה בשיבוש הצגות שלא היו די פטריוטיות לטעמה – מהבחינה הזו, המינוי שלה צורם לא פחות מזה של אביגדור ליברמן לתפקיד שר החוץ – אי אפשר לצפות לשום דבר. אבל, באופן מבהיל, ההשתלטות העוינת של המכון לאסטרטגיה ציונית על משרד החינוך מביאה לכך שגם בתחום האזרחות אין מקום לביקורת. הברנש שמונה לחסל את לימודי האזרחות, צבי צמרת, אומר במפורש שהוא לא רוצה ביקורת על המדינה בספרי הלימוד.

אין ספק שחלק מתפקידם של לימודי האזרחות הוא העמדת יסודותיהה של הדת האזרחית – ואולי בשל כך הם מחוסלים בישראל של לבנת, סער וליברמן – אבל עיקר תפקידם הוא להעמיד אזרחים פעילים. ואזרחים פעילים לא יכולים להתקיים על דיאטה של שקרים מתוקים שאומרים שהכל בסדר, ואם לא הכל בסדר אז יהיה בסדר, ואם משהו לא בסדר אז סימן שמי שמדבר על כך הוא חתרן מסוכן. בשביל זה אפשר להסתפק ביאיר לפיד. תפקידם של לימודי האזרחות הוא להודיע לאזרח לעתיד מהם אזורי החיכוך: מה שנוי במחלוקת, מה לא עובד, מה מצריך תיקון – ואיך עושים את כל זה במסגרת חוקי משחק מוסכמים.

לא במקרה מוחלפים פה לימודי האזרחות בלימודי תעמולה – ציונות, הכרת העם והמולדת ושאר ההבלים שמיועדים לנטרל חשיבה ביקורתית ולייצר חיילים טובים. יצירות ביקורתיות הן נשמת אפה של מדינה חופשית, מימי אתונה והלאה – וימים שבהם יוצרים מוקעים כבוגדים בשל ביקורת (האתונאים קנסו את פריניכוס בשל המחזה שהאשים אותם בנטישת מילטוס, ואסרו עליו להציג מחזות נוספים; גלותו של אאוריפידס קשורה, ככל הנראה, למחזה הנוקב "נשות טרויה") הם ימים אפלים.

כן, כן – אני יודע. "הסמויה" לא היתה זוכה ליחס דומה מממשל רפובליקני. אני זוכר היטב את התקריות בין דן קווייל ובין יוצרי הסדרה "מרפי בראון". לגמרי לא במקרה, הרפובליקנים הם המפלגה המועדפת על ידי רוב הישראלים: מפלגה שמרנית-דתית, חשוכה, שונאת זרים, שצווחת על "עליונות אמריקנית" (American Exceptionalism) בעודה עושה הכל כדי לחסל אותה. הרפובליקנים, כפי שהם כיום, הם הצד האפל של הנשמה האמריקנית; אבל למפלגה שסבורה שארה"ב זקוקה לביקורת, לא לשירי הלל, יש סיכוי של ממש בפוליטיקה האמריקנית.

למקבילה ישראלית, לא כל כך.

עוד דבר אחד: אריה דרעי הודיע היום על שובו לחיים הפוליטיים. אני לא תומך בו בשום צורה, אבל צריך להזכיר שהוא לא מושחת יותר מאולמרט או ברק, וודאי מושחת הרבה פחות מאריק שרון; שהוא ריצה את עונשו; ושהוא בלם בכוחות עצמו את כניסתה של ישראל למלחמת המפרץ הראשונה, וחסך בכך ללא ספק חיים רבים. בבחירה בינו ובין הקריקטורה של ישראל השבעה והלבנה, יאיר לפיד, שגם שמו שורבב היום כמועמד פוליטי, ברור מי מן השניים ראוי יותר.

עדכון: דובר צה"ל חזר אלי באשר לפקודה על נוסח היזכור. להלן תגובתו: "הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ, הורה על הקמת צוות שיבחן את נוסח ה'יזכור' הנאמר בטקסים צבאיים.

מאל לארבעה עשורים מעוגן נוסח ה'יזכור' בפקודת מטכ"ל שבעניינה לא נערך כל דיון ולא התקבלה החלטה עד כה. דובר צה"ל מבקש להבהיר כי בניגוד לפרסומים שהופיעו בימים האחרונים, לא בוצעו שינויים בפקודת מטכ"ל זו מאז שנת 1967." העתק של העדכון יתווסף גם לפוסט המקורי. יצוין שהעדכון סותר את המידע המופיע בפקודה עצמה, בו נאמר כי היא שונתה לאחרונה ב-2008.

(יוסי גורביץ)

ליברמן יעשה לנו דרעי, רבנים בעד מחנות השמדה, משיח הפח מבציע שוב, והערה עגומה על פרשת פיילין: ארבע הערות על המצב ושתי הערות מנהליות

היי ליברמן: תמיד היה חשד שהמתקפה של צאר החוץ (*) על ארגוני זכויות האדם, והשבוע גם על "הארץ", לא נובעת רק מהסטאליניזם שינק במולדתו. מדובר, אחרי הכל, באחד האנשים שיודעים ללכת מעדנות על הקו שבין הפלילי והחוקי כבר הרבה מאד שנים. מדובר במי שהצליח להחדיר חפרפרת לתוך יחידות החקירה של המשטרה, להביא להדחתו של ראש אגף החקירות, לשתול שגריר שיפתח עבורו מעטפות של המשטרה, שהצליח להעביר מיליונים לחשבון הבנק של בתו הצעירה בשל "יעוץ", מי שכבר בפרשת בראון-חברון למד להפגש בחניונים תת קרקעיים, כדי להמנע מהאזנות סתר; מדובר בחברם הטוב של גרגורי לרנר, מיכאל צ'רנוי ומרטין שלאף.

היום הסביר לנו ליברמן מה עומד בעצם מאחורי כל גל ההתקפות שלו על ארגוני זכויות האדם. בראיון לשמעון שיפר במוסף לשבת, טען ליברמן שכל מסע השיסוי הזה בכלל מנוגד לאינטרסים שלו, בגלל ש"לשמאל יש קשרים בפרקליטות", ושהוא מודע לכך ש"הוא עלול לשלם מחיר" על דבריו.

הבוקר פרסם "ישראל היום" ידיעה כי ההחלטה האם להעמיד את ליברמן – שאיטיות קבלת ההחלטה בעניינו היא שערוריה בפני עצמה, עינוי דין חסר תקדים – תתקבל בעוד כשבועיים. נו. שמענו כבר על מועדי ההחלטה הזו, שנדחתה שוב ושוב. אבל אם אכן תתקבל החלטה כזו, צריך לתהות אם ליברמן – שמינה את שר המשפטים ואת השר לבטחון פנים – אינו מודע לכך, ואם הראיון שלו עם שיפר לא יהיה יריית הפתיחה של קמפיין הבחירות שלו. ליברמן יחזיר אותנו למערכת הבחירות של 1999, שבה הבעיר אריה דרעי את הארץ בשל הרשעתו, ויטען שהנה, השמאל צד אותו. הוא לא יוכל להיות שר, אבל בניגוד לדרעי לא יתפטר וימשיך את תיאטרון הבובות שבו הוא מפעיל את הסיעה שלו. בקיצור, ההסתה שראינו עד היום היא כלום לעומת מה שנראה עוד חודש.

נו, זה היה צפוי: אחד הז'אנרים הפופולריים של תקשורת, שכמעט ואיננו מוכר לציבור החילוני בישראל, הוא זה של עלוני בתי הכנסת: יש די הרבה מאלה, והם מחולקים כחומר קריאה בערב שבת. לכל פלג כמעט יש מהדורה משלו. הרמה נמוכה למדי, אבל זה מה יש: כמה אפשר להתייבש עוד פעם מול "לכה דודי"?

אחד המצליחים שבהם הוא "מעייני הישועה", שהפך מסתם עלון למשהו מושקע הרבה יותר, 16 עמודים לעומת הארבעה המקובלים. הוא מופעל על ידי תנועת "מעייני הישועה", שמרדכי אליהו היה אחד ממייסדיה, וכעת כותב בה לעיתים קרובות שמואל אליהו, בנו. גם שלמה אבינר, שהולך ומתחרפן לנגד עינינו, הוא אחד הכותבים הקבועים בו. בקיצור, מעמודי התווך של התקשורת האמונית.

בגליון ה-117 של "מעייני הישועה", שיצא לאור לפני כשלושה שבועות – יח' בטבת – יש (זהירות, PDF) מאמר מערכת בלתי חתום, שמוחה כנגד הרבנים שיצאו כנגד "מכתב הרבנים", רמז גס ליובל שרלו. המאמר מקונן על האפשרות ש"שמא תיעשה התורה אחד בפה ואחד בלב, שמא תונח התורה בקרן זווית דתית, פרטית, קטנה ולא תנחה את חיינו הציבוריים, הכלליים, הלאומיים […] נכון, יש גם כאלה, פקידים, שלא רוצים להפריע, שמסבירים ש'זו לא בדיוק ההלכה' […] ושבקיצור הפוליטיקלי קורקט הוא לחם חוקם […] מעניין אם את ריכוז העמלקים במחנות השמדה הם ישאירו לאחרים או אולי יכריעו שמחיית עמלק כבר לא רלוונטית. ימים יגידו." ההדגשה שלי.

כלומר, כלי תקשורת חרד"לי מרכזי מכריז, לכל מי שרוצה לשמוע, שבבוא העת יהיו פה גם יהיו "מחנות השמדה לעמלקים" – שזה, לצורך העניין, בהחלט גם יכול לכלול יהודים שמתנגדים לתכנית האלוהית – ושמאחורי כל התירוצים שאנחנו רגילים לשמוע מחובשי כיפה על ה"עמלק הפנימי" שצריך להכריע במלחמה ביצר הרע, יש ציבור לא קטן בכלל שחושב שיש אנשים כאלה, שאפשר לזהות אותם, שצריך להשמיד אותם ושמי שלא ישתתף במאמץ הזה ראוי לגנאי.

כמובן, יש כאן אינטרקאציה עם הנאצים: ספק אם בלעדי הימלר, היידריך, גלובוצניק והשאר היו הרבנים מגיעים לרעיון המודרני של מחנות השמדה. בלעדיו, הם היו נאלצים להסתפק בטיהור האתני הבלתי מאורגן יחסית שביצע שאול – כמובן, בלי לעשות טעויות כמו גילוי חמלה. אבל מסתבר ש-60 שנה ויותר אחרי שישראל לימדה את העולם ש"לעולם לא שוב", יש רבנים – ממומנים בכספי ציבור – שחושבים שבהחלט הגיע הזמן לעוד סיבוב, רק שהפעם הוא אמור להתבצע על ידיהם. וכמו הרוצחים בשחור וכסף, הם מתהדרים בכך שבניגוד לרכרוכים למיניהם, להם לא תהיה בעיה לנפץ עוללים אל סלע, והם יהיו קשוחים מספיק "לראות מאה, או חמש מאות, או אלף גופות זו בצד זו".

לא שזה היה מפתיע במיוחד. היהדות האורתודוקסית תמיד היתה פרוטו-נאצית. עכשיו, פשוט, הם הפסיקו להתחבא: הם חושבים שזמנם מגיע. ובהחלט יתכן שהם צודקים.

שובו של המשיח מפח: לפני כעשור, התראיין אפי איתם אצל ארי שביט, ותלה את עצמו. הוא הצהיר שם שהוא מיועד להיות המשיח. הקריירה של פושע המלחמה הזה, שחמק בקושי ממשפטי גבעתי, התדרדרה מאז, הוא נפלט מהכנסת והפך לאחד ממקדמיו של שמואל אליהו.

האחרון עסוק מאד בטיפוח תדמיתו של אביו, מרדכי, שהתפגר לפני כמה חודשים, ובקשירת כמה שיותר ניסים לשמו. השבוע סיפק איתם עוד נס, שכל ועדת קנוניזציה של הוואתיקן היתה פוסלת על הסף.

מעשה שהיה כך היה. איתם, בעוונותיו של צה"ל, שימש כמפקד עוצבת הגליל בשלב מסוים. אחד הדברים הראשונים שעשה, מתוקף היותו מוכה יהוה, היה להקים "סיירת תפילה", שבראשה העמיד את מרדכי אליהו. יום אחד קרה מקרה עצוב, בר כוכבא נפל בשבי והושם בכל… אה, סליחה, כוח בפיקודו של איתם נקלע לשדה מוקשים מוסווה (!), ולא סתם שדה מוקשים, אלא כזה שמופעל באמצעות קרני לייזר (!!).

איתם עשה את הדבר ההגיוני שעושה מסומם יהוה במצב כזה: הוא התקשר למרדכי אליהו והורה לו להתפלל, ואז, אומר איתם, "תוך כדי שהרבנים התפללו אמר לי הרב מרדכי אליהו לתת פקודה לכוח לצאת עכשיו משדה המוקשים. אמרתי לרב אבל הרי כך המוקשים יכולים להיות מופעלים. הרב חזר על דבריו ואמר לי להורות לכוח לצאת וכך עשיתי. הורתי לכוח לצאת משדה המוקשים. בינתיים בקשר אני שומע את מפקד הגזרה של החיזבאללה מתלונן ואומר כי הוא לא מצליח להפעיל את המוקשים וזה למרות שהוא לכד במרכזם כוח של צה"ל. מפקד החיזבאללה התלונן על כך כל הזמן ובינתיים הכוח שלי יוצא החוצה. ברגע שהמפקד הודיע לי על יציאה מלאה משדה המוקשים אמרתי לרב מרדכי אליהו שאפשר להפסיק להתפלל ואז כשסיירת הרבנים הפסיקה להתפלל כל המוקשים בשדה התפוצצו". ממש ביאתה השניה של מאמא רחל.

זו הפעם הראשונה שאני שומע על שדה מוקשים מופעל לייזר, ודאי של החיזבאללה, ודאי בשנים 1997-1999. אבל עכשיו אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם אפי איתם הוא שקרן שמוליך שולל אנשים צעירים, ונותן להם דוגמא שלילית, במיוחד לאלה מהם שיהיו קצינים – או שמשהו מעין זה אכן אירע, ואיתם חיכה עם פקודה מבצעית עד שהמכשף הבכיר שלו יעץ לו. אם זה אכן מה שקרה, פשיטת דרגותיו של איתם מעליו היא המינימום ההכרחי.

ותפתח האתון את פיה: שרה פיילין מצאה את עצמה השבוע במצבו של בנימין נתניהו אחרי רצח רבין, רק עם רמת הסתה גבוהה יותר: היא אשכרה ציירה כוונת סביב המחוז של חברת הקונגרס שנורתה לפני שבוע, וזו אפילו התלוננה על כך בשעתו.

אחרי כמה ימים של הלם ונוהל תרנגולת ערופה במטה פיילין, היא נשאה נאום זועף – ובהיותה בורה מוחלטת, עלתה על מוקש. את הטענות נגדה בתקשורת היא כינתה "עלילת דם". אופס! איש לא הזהיר אותה שהיא משתמשת במונח ששמור למתקרבנים יהודים בלבד! כתוצאה מכך, הממסד היהודי נתן לה בראש. אפילו אייב פוקסמן, תמיד רחום וחנון כלפי רפובליקנים, לא מצא מנוס אלא להכנס בה קלות.

אמור מעתה, השתתפות בטקס שבו כומר מגדיר את פיגועי ההתאבדות כנגד ישראלים כזעם האל על אי-התנצרותם, עובר; פגיעה במונופול היהודי על קורבנות, לא כל כך. אם שרה פיילין לא הבינה את זה, היא בהחלט לא מתאימה לחיים הפוליטיים.

(*) כל הזכויות שמורות לנמרוד אבישר

הערה מנהלתית א': בימים האחרונים, או ליתר דיוק אחרי הפוסט על "אם תרצו", התקבלו שתי תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב': תוך כניעה משפילה לצייטגייסט, מופיע מעתה בסוף הפוסט בר שמאפשר לכם לשלוח את הפוסט לטרשת החברתית החביבה עליכם. נהניתם – ספרו לחבריכם; לא נהניתם, תמיד יש תגובות.

(יוסי גורביץ)