החברים של ג'ורג'

ומי יוריד אתכם מעץ התליה?

הימין היהודי רוצה עכשיו עונש מוות. בהצלחה עם זה

בעקבות הרצח בחלמיש, מיהר שר החינוך שלכם לדרוש עונש מוות לרוצח, עומר אל-עבד. הוא ציין, בצדק, שאין צורך בשום שינוי חקיקה. בישראל גופא אין עונש מוות אלא על עבירות מוגבלות (חבר מפלגתו של בנט, בצלאל סמוטריץ’, אמור להתנדנד על חבל בשל אחת מהן) שאינן כוללות רצח; אבל הנתינים הפלסטינים נשפטים בבתי דין צבאיים ובית דין צבאי מסוגל לגזור גזר דין מוות, אם שלושת השופטים מסכימים על כך. שרת המשפטים מיהרה לתמוך ברעיון. שר הבטחון ליברמן, שבנה קמפיין שלם על הרעיון של עונש מוות – לפני שהעמיד פנים, על כל פנים מול פרשנים נוחים להתרשם, שהוא איש מתון ורציני – ממש לא אהב את הפרת זכויות היוצרים הזו ומיהר להודיע שהוא ידרוש עונש מוות לרוצח.

ולשר הבטחון, יש לציין, יש אשכרה סמכות לכך. לא ברור אם ליברמן סינדל את עצמו, או שהוא בונה על כך שהתביעה הצבאית תשמש כשפוטה שלו, תסרב לדרוש עונש מוות, ותאפשר לו להוציא את עצמו כפטריוט מול המשפטנים הבוגדניים. זה הרי המהלך הקבוע של הימין. נוח לו לדרוש דרישות מופרכות בידיעה שיש מבוגר אחראי שלא רק יוציא את הערמונים מהאש, גם יחטוף באותה הזדמנות עביט של שופכין.

הבה נניח לרגע כמה הנחות. קודם כל, שההתנגדות המוסרית לעצם קיומו של עונש מוות יכולה לעוף מהחלון. בסופו של דבר יש מעט מאד אנשים שמגיע להם להתנדנד כמו מי שרוצח משפחה בביתה. אם הרעיון של עונש מוות מקובל מוסרית, אז אל-עבד לגמרי נכנס לקטגוריה. גם ההתנגדות הסטנדרטית לעונש מוות – החשש מטעות שיפוטית שתסתיים ברצח משפטי – נראית לא מי יודע מה רלוונטית הפעם. ונניח שלפרקליטים יימאס לשמש כתירוץ של הממשלה, או שמינו פרקליט חדש שלגמרי בעד עונש מוות. מה עכשיו?

דבר ראשון, כמובן, יש לדרוש שליברמן, בנט ושקד יבצעו את ההוצאה להורג בעצמם: שהם יעלו את הנידון לגרדום, יכרכו את החבל סביב צווארו, את המסיכה סביב ראשו, ימשכו בידית, יביטו בגופה המתעוותת ובצואה שנפלטת ממנה, ואחר כך יטפלו בגופה. זו צריכה להיות הדרישה הבסיסית מכל תומך עונש מוות: שיהיה מוכן לבצע אותו בעצמו.

אבל מההיכרות שלנו עם השלושה סביר להניח שהם פסיכופטים מספיק כדי לעשות את זה בלי לסבול שום יסורי מצפון. נשאל, אם כן, מה יקרה מרגע ההוצאה להורג. או, בעצם, כמה שבועות קודם לכן.

הידיעה שישראל, מדינה שאין בה עונש מוות אפילו כלפי רוצחי ילדים – אני נזכר אוטומטית בצבי גור, הרוצח של אורון ירדן – מוציאה להורג רוצח פלסטיני שכלל איננו אזרח שלה, צפויה להזכיר לכל העולם שישראל היא מדינת אפרטהייד. היא צפויה לעורר גל מחאה חסר תקדים ברחבי העולם המתורבת, שהשאיר מאחוריו את עונש המוות מזמן. על אחת כמה וכמה, עונש מוות על מה שהוא בעצם עבירה פוליטית – שהרי יהודים שרוצחים פלסטינים לא מועמדים לדין בפני בית דין צבאי. כלומר, העבירה שעליה ייענש אל-עבד לא תהיה רצח, אלא רצח יהודים. באותה ההזדמנות, נשמח להזכיר לעולם שישראל לא רק מוציאה להורג פלסטינים אבל לא יהודים, אלא גם שהיא הורסת את בתיהם של פלסטינים אבל לא את אלה של יהודים; ושהיא עוצרת, בממוצע, שני ילדים מדי לילה, ילדים שמוחזקים בתנאים בלתי אנושיים ועוברים לעתים קרובות עינויים. זה כל כך שגרתי שאף אחד כבר לא שם לב, אבל עץ התליה שרוצים בנט, שקד וליברמן לבנות יפנה זרקור אל כל זה.

כך שלגמרי סביר שביושבו בתא הנידונים למוות, יסייע אל עבד למאבק לחיסול משטר העוול הישראלי הרבה יותר משסייע לו בחייו ועל אחת כמה וכמה בפשעו. ומה תעשה ישראל עכשיו? מי יוריד את ליברמן, שקד ובנט מעץ המוות שבנו בעצמם? הם, הרי, לא יוכלו לרדת ממנו בכוחות עצמם מבלי להיראות בפני בוחריהם המשוערים כפחדנים ושפוטים של השמאל. וכבר למדנו שמבחינת ממשלת הימין, הקרבת האינטרסים של ישראל – אפילו מה שהם עצמם רואים כאינטרסים של ישראל – על מזבח האינטרס הפוליטי הזמני היא דבר שבשגרה.

האם הוצאתו של אל-עבד להורג תגרום לפלסטינים להפסיק את ההתנגדות האלימה למשטר הציוני? פחחחחחחחחחחח! שקד, בנט וליברמן אולי לא יודעים את זה, אבל ההיסטוריה של ההתנגדות הפלסטינית רוויה במרטירים, שלא מעט מהם הוצאו להורג (על ידי הבריטים, למשל) או עברו רצי דמוי-משפטי (כל ה”מסוכלים ממוקדות” למיניהם). האם זה עצר את ההתנגדות שלהם?

אבל עזבו את ההיסטוריה הפלסטינית. ספק אם לשלושת הליצנים האלה יש הכרות כלשהי בנושא – בנט היה עסוק בלהרוג ערבים בלי שיקרה שום דבר, שקד היתה עסוקה בעבודה על הקרדנציות הניאו-נאציות שלה, וליברמן היה עסוק בבנקים קפריסאים אפלים. אבל האם הם לא מכירים אפילו את ההיסטוריה של התנועה שלהם?

האם הם לא יודעים איך הפך שלמה בן יוסף, שהשליך רימון על אוטובוס פלסטיני (הרימון לא התפוצץ) למרטיר של התנועה הלאומנית היהודית? האם הם זוכרים שדב גרונר ועולי הגרדום האחרים נחשבו לדמויות מופת (גרונר בעיני הוא עדיין דמות מופת)? האם הטרגדיה של מאיר פיינשטיין ומשה ברזני, שהעלו עצמם בסערה השמימה קודם שנתלו, הורידה את המוטיבציה של אנשי הלח”י והאצ”ל? האם הוצאתם להורג של אליהו בית צורי ואליהו חכים, שנתלו עד צאת נשמתם בשל הסיכול הממוקד מאד של הלורד מוין (הם נמנעו מלפגוע בשומר שלו), גרמה ללח”י לסגור את הבאסטה – או שזכרם של הצעירים האמיצים האלה הצית להבה שתרמה את שלה למיגור המשטר הבריטי? “אין כובשים את ראש הסלע,” שר האצ”ל (וכתב שלמה סקולסקי) לזכר בן יוסף, “אם אין קבר במורד.”

כששקד, בנט וליברמן כורים במורד את קברו של אל-עבד, האם הם מבינים שהם מסייעים לכיבוש ראש ההר? האם הם חפצים בכך? האם יש בהם משהו מעבר לעווית ריצוי קיצוני המצביעים שלהם? איזושהי מחשבה קדימה? או שנכנסנו לשלב הסופני של הקולוניאליזם, שבו הברבריות מזינה את עצמה ומולך האלימות תובע עוד ועוד קורבנות בנסיון שווא לדכא התקוממות?

הערה מנהלתית א’: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: ניקיתי קצת את הבלוג. הפוסט על הדכאון מופיע כעת כעמוד קבוע בצד שמאל. קישורים שהפסיקו להיות רלוונטיים הוסרו. מי שרוצה לתמוך בבלוג באמצעות פטראון, ימצא כעת כפתור מתחת לכפתור התרומה הרגיל. חלק ניכר מהכסף הולך להחזקתם של החתולים ווילי וצ’ארלי, של בת זוגתי גלינה (השבוע הפכנו רשמית לידועים בציבור) ושלי. אני עוד לא לגמרי סגור על מה עושים עם פטראון, אז סביר שיהיו שינויים שם.

(יוסי גורביץ)

מי צריך הפיכה צבאית?

המועצה להשכלה גבוהה החליטה שנשים הן מרצות סוג ב’, ושהן צריכות ללכת לחלק האחורי של האוטובוס

אחת הסדרות המדוברות ביותר לאחרונה, ובצדק, היא The Handmaid’s Tale (”מעשה השפחה”), שמבוססת על ספרה המוצלח עוד יותר בשם זה של מרגרט אטווד (Atwood). בקצרה ובמינימום ספוילרים, הספר והסדרה דנים בעולפ דיסטופי, אפוקליפטי-כמעט, שבו חברה פטריארכלית שוברת את זכויות הנשים ומשעבדת אותן, ויוצרת מעמד של שפחות המבוססות על הסיפור המקראי של בלהה וזלפה. השעבוד הפתאומי הוא תוצאה של מגפה שפוגעת אנושות בפוריות, שעל הרקע שלה פורצת הפיכה צבאית פונדמנטליסטית בארה”ב.

אטווד כתבה את ספרה כעשרים שנים בלבד לאחר שתנועת זכויות הנשים פרצה לתודעה, ונשים קיבלו לראשונה את הזכות לשוויון בתעסוקה. כל שנה שעברה מאז הפחיתה את האפשרות של הפיכה צבאית כזו: כל שנה העמיקה את התפיסה של נשים כשוות בזכויותיהן, וכל שנה שלחה לקבריהם עוד גברים ונשים שהאמינו ב”סדר הישן” (ואטווד מקדישה מקום מצמרר בספרה לנשים שהיו שותפות מלאות לשעבוד אחיותיהן). כל שנה חולפת הפכה את הרעיון של שוויון נשים – במובן הפורמלי, על כל פנים – למשהו שהוא חלק מהסדר הקיים, שהפיכתו בלתי נתפסת כמעט.

כמובן, נשים עדיין אינן שוות. מספר עצום של גברים עדיין חושב שמותר לו להכות אותן, להשפיל אותן, במקרים קיצונים לרצוח אותן, משום שהן לא פועלות כרצונם. המושג המחליא “רצח על רקע רומנטי” או “רצח על כבוד המשפחה” עדיין קיים איתנו. נשים עדיין מפחדות ללכת ברחוב, במיוחד בלילה; השיעור של נשים שעברו תקיפה מינית או הטרדה מינית הוא בלתי נתפס. שאלו את בת הזוג שלכם. יש סיכוי סביר מאד שתופתעו לרעה ממה שתשמעו.

אבל נסיון של הפיכה צבאית לזרוק אחורה מחצית מהאוכלוסיה אל עבר מדומיין, גרוע משמעותית מימי הביניים, היה נתקל בתגובה אלימה לא פחות – במיוחד בארצות חמושות כמו ארה”ב. התוצאה הסבירה של הפיכה צבאית תהיה מלחמת אזרחים (ובספרה של אטווד, כזו אכן מתרחשת ברקע המרוחק מאד והלא ברור).

אבל מי צריך הפיכה צבאית?

המועצה להשכלה גבוהה הורתה אתמול (ג’) על הרחבת תוכנית ההשכלה הגבוהה לחרדים כך שתכלול גם דתיים לאומיים. מה המשמעות של התכנית הזו? חרדים לא מוכנים ללמוד מנשים. עכשיו גם דתיים לאומיים מקבלים את ה"זכות" הזו, ואם עד כה התכנית הזו פעלה מחוץ לאקדמיה, כעת יהיו כיתות חופשיות מנשים גם בין כתלי האקדמיה עצמה.

וטראח! בהחלטה קצרה של גוף רשמי ומשעמם, שרוב האנשים כמעט לא ישימו אליה לב, נאמר לכל אשה שטרחה ויגעה ועמלה והגיעה לתפקיד מרצה, שהיא מרצה מסוג ב’. היא לא תוכל להרצות בפני חלק מהגברים שלומדים באוניברסיטה. ומאחר והאוניברסיטה זקוקה להכנסות, היא תעדיף תוך זמן קצר לקדם מרצים על פני מרצות. השקעת עשר שנים והגעת לתואר דוקטור? הוא שווה עכשיו פחות, בגלל מה שיש לך בין הרגליים.

ותוך כמה זמן, כמובן, יתחיל לחץ על האוניברסיטה להרחיב יותר ויותר את הכיתות שמקבלות רק מרצים גברים. הממשלה הרי רוצה להוציא כמה שיותר חרדים לשוק העבודה, ובצדק. אבל בדרך, אין לה בעיה – כמסתבר – לרמוס את זכויות הנשים.

שימו לב: התהליך הזה התחיל בצה”ל. הוא התחיל לא מהחרדים, אלא מהחרד”לים. הם אלה שעשו את כל הבלגאנים סביב שירת נשים, והם אלה שלא מוכנים לשרת עם נשים, והם אלה שלא מוכנים לקבל פקודות מנשים. ההרחבה של ה”פטור” מנשים לדתיים לאומיים לא מקרית: היא חלק מנסיון מודע של החרד”לים להסיג את זכויות הנשים אחור. הוא מתרחש, לא במקרה, בדיוק כאשר נשים במגזר הדתי-לאומי דורשות יותר זכויות. זו הריאקציה.

המל”ג כפופה, כידוע, לשר החינוך. זהו נפתלי בנט, איש שמדי פעם מדבר על זכויות אדם אבל עד כה לא הראה כל יכולת או רצון להתמודד עם הפלג החרד”לי במפלגה שלו. זה האיש שלא פצה את פיו כאשר חבר במפלגתו תמך ברצח עם ונעלם אל מתחת לאדמה כאשר חבר אחר בזז את קופת המדינה בעשרות מיליונים וחילק לפעילי מפלגתו. אם בנט היה רוצה למנוע את ההחלטה הזו, הוא יכול היה לצאת למאבק ציבורי בנושא, לשים שם את כל כובד משקלו ולבנות לעצמו שם של מנהיג ראוי – אבל, כרגיל, במקרה הטוב הוא מפחד מהפלג החרד”לי ובמקרה הרע הוא סוס טרויאני שלו.

ההגנה על זכויות נשים מפני הדרתן נמצאת, במידה ניכרת, באחריותו של משרד המשפטים. אבל בראשו עומדת עוד אחות יהודיה, איילת שקד. אטווד, כזכור, ציינה את חלקן של נשים בבגידה באחיותיהן ובשעבודן. אם מישהו חושב שאיילת שקד תשחק תפקיד אחר בטרגדיה הזו, הוא מתבקש להסביר למה, ומה בשקד גורם לו לחשוב שהיא תצא נגד הלך הרוח של המפלגה שלה.

אז התחלנו בהדרת נשים בצבא. המשכנו עם האקדמיה. במערכת החינוך הממלכתית התחילו פתאום, על פי דיווחים בשבועות האחרונים, לדרוש מנערות להמנע מלהגיע עם מכנסיים קצרות. השלב הבא, יש להניח, יהיה במקומות העבודה. יש לך עובד חרד”לי. הוא לא מוכן לעבוד עם נשים. תשכור אשה, או שתעדיף גבר פחות מוצלח ומקום עבודה שקט יותר?

ככה עושים את זה. לא בהפיכה צבאית דרמטית, שתגרור תגובה דרמטית לא פחות ותחדד את קווי המאבק, אלא בהסגה איטית אך מתמשכת של זכויות. לא ייקח זמן רב, ונשים יבינו שאין טעם לבחור בקריירה אקדמית, כי אם עכשיו המאבק נגד אפליה שקטה קשה, המאבק נגד אפליה רשמית יהיה קשה הרבה יותר. והם ילמדו, בסיועם הנדיב של כוחות השוק, שאין טעם להתחרות על משרה מול גבר חובש כיפה. ולאט לאט, כפי שתיאר מרטין לותר קינג את בתו הקטנה, הן יחושו את “העננה המדכאת של תחושת הנחיתות מתחילה להיווצר בשמי מוחה הקטנים, ויתחילו לעוות את אישיותה הקטנה על ידי פיתוח מרירות בלתי מודעת כלפי” גברים. כל זה קורה בסיוע ממשלתי שקט. ראש הממשלה “הדי פמיניסטי” שלנו לא נעמד על טלפיו האחוריות, אולי כי הוא עסוק בהכנסת מטריד המין המקורב אליו, נתן אשל, לארוחה עם נשיא ארה”ב.

ומול המסע השקט הזה של אפליה שיטתית, צריך לומר מילה אחת: זדיינו.

לא מתכוונים לשתוק. לא מתכוונים להסכים. לא נעמוד מן הצד. אוניברסיטה שתתחיל להצר את רגלי המרצות שלה, תמצא שמרצים בעלי שם נוטשים אותה ותמצא חרם אקדמי מתארגן עליה. עסקים שיתחילו להדיר נשים, ימצאו את עצמם מול חרם. שניהם כאחד ימצאו את עצמם תחת מאבק נחוש, בכל כלי חוקי ובכל כלי בלתי אלים, עד שהחרפה הזו תעבור מן הארץ. מי שחושב שזה רק מאבק של נשים, בעצם לא מקבל את הנשים כחלק בלתי נפרד ושווה מן המין האנושי. התורה של החרדים והחרד”לים לא מאפשרת להם לעבוד עם נשים? אז שיצאו הם מן הקהל, שיזחלו אל המאורות שלהם ויישארו שם. לא נעוות את החיים שלנו למענם, לא נגזור על 51% מהאוכלוסיה – רוב, אגב – מצב של נחיתות.

זדיינו. לא הפעם. לא עוד.

אנא קדמו את הפוסט הזה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

יש חור בגרב, יא ביבי, יא ביבי

למה נתניהו לא משתמש בכרטיס אשראי? כי כל פושע מתוחכם יודע שכרטיס אשראי משאיר שובל שלא מאפשר הלבנת הון

דו”ח המבקר על פרשת ביביטורס מצא שורה של פגמים בהתנהלותו של מי שהיה אז שר האוצר, בנימין נתניהו: הוא נהג לקבל כספים מעובדי לשכתו והשתמש בהם לצרכיו הפרטיים. הפרשה הזו הועברה, אחרי שנים שערורייתיות של הזנחה מצד מבקר המדינה והקונסיליירי המשפחתי וינשטיין, לחקירה מחדש. הנקודה שמשכה את מירב תשומת הלב היתה העובדה שעל פי הדו”ח, נתניהו לא השתמש בכרטיסי אשראי; אחד העובדים שלו, יחיאל לייטר, השתמש בכרטיס האשראי שלו כדי לממן טיסה של נתניהו ובני משפחתו. לייטר טוען שהכסף הושב לו אחר כך, אבל כמובן שאין תיעוד לכך. למה התנהלו הדברים כך? לטענת לייטר – שיש לציין שתחילה לא זכר בכלל את ההתרחשות הזו, ורק אחר כך הגיע עם גרסה שניה – משום שלנתניהו אין כרטיס אשראי, שכן הוא “לא מבין” בכרטיסי אשראי.

זה נשמע די תמוה. מדובר, אחרי הכל, במי שהיה שר האוצר. נתניהו הוא טכנופוב, או על כל פנים מעמיד פני כזה, אבל כרטיסי אשראי הם טכנלוגיה בת 60; היא נולדה בערך בתקופה שבה נתניהו יצא לראות חיילים בריטים בירושלים. ופתאום מישהו מצא עדות לכך שנתניהו דווקא השתמש בכרטיס אשראי ב-1988. אז האם נתניהו ידע להפעיל כרטיסי אשראי ב-1988, אבל 15 שנה אחר כך שכח איך?

או שיש הסבר סביר יותר: שמלבין הכספים הסדרתי נתניהו יודע שכרטיסי אשראי מותירים שובל ברור לחוקרים ועל כן הוא מעדיף להשתמש ככל האפשר במזומן, שנעלם ללא עקבות.

נבחן את העובדות הידועות.

[…]

באמצע העשור האחרון, שימשו נפתלי בנט ואיילת שקד כעובדי לשכתו של ראש האופוזיציה בנימין נתניהו. הימים הם הימים שלאחר מלחמת לבנון השניה ונתניהו עסוק בנסיון להפיל את ממשלת אולמרט באמצעות “תנועת המילואימניקים”, שלימים תצא ממנה “אם תרצו”, והרבה מאד כסף זר. בנט ושקד קיבלו כסף “שחור” מנתניהו – הוא הוציא אותו מכיסו הפרטי ולא הוצאה הניירת הנדרשת כחוק. הנסיון לחקור את זה לא הגיע רחוק. בנט אמר לאחרונה שהוא קיבל רק תשלום אחד, של כ-1,500 ש”ח, מנתניהו – ונאלץ להחזיר אותו על פי דרישת שרה נתניהו. לא ברור כמה כסף קיבלה שקד, אבל מאחר ובניגוד לבנט לה אין בעברה אקזיט הייטק – בנט אמר שהוא רצה תשלום סמלי כי הוא לא באמת היה צריך אותו – סביר להניח שהיא קיבלה שווה ערך של משכורת. לא ברור אם שקד החזירה את הכסף לנתניהו; באופן מפתיע, כל הנושא הזה, שבו ראש ממשלה לעתיד משלם בשחור לעובדי הלשכה שלו פשוט לא נחקר.

וישנו הסיפור המשונה של שעיה סגל, לשעבר עיתונאי, שעבד בלשכת נתניהו לכאורה ללא תשלום עד שעיתונאים שאלו על כך, קיבל תשלום מהחשבון הפרטי של נתניהו – וכמו בנט, גם הוא נאלץ להחזיר אותו.

באותה התקופה עצמה, סיפר אלדד יניב (כשהתמודד בבחירות 2013) נתניהו הסתובב עם כמות עצומה של מזומנים בגרביים, ובין השאר הזרים ישירות 70,000 ליש”ט למאבק המילואמניקים – שוב, כסף שחור. הבלדר להעברת הכספים היה לדברי אלדד יואב הורוביץ. שנה לאחר מכן, הורוביץ מעביר תרומה של 75,000 ש”ח לאם תרצו – תרומה ש”אם תרצו” משהה את הדיווח עליה במשך שנתייים, כי הדיווח מצביע על אקדח מעשן בינה ובין לשכת נתניהו. היא מדווחת על התרומה רק לאחר שרשם העמותות מאיים לסגור אותה אם לא תעביר את הדיווח של 2008.

הורוביץ מונה לאחרונה לראש לשכת ראש הממשלה. אלדד יניב קרא לנתניהו לתבוע אותו תביעת דיבה על סיפור הכסף בגרביים והמימון השחור של מחאת המילואמיניקים. נתניהו נמנע מלעשות זאת.

[…]

מה מקור הכסף?

לא ברור, אבל מתחילים לצוץ רמזים. נוכל צרפתי בשם ארנו מימרן, שיש לו קשרים ארוכים עם נתניהו, העיד לאחרונה במשפטו שהוא העביר לנתניהו מיליון יורו לצרכי מימון בחירות – מהטקסט לא ברור איזה, אבל נתניהו לא התמודד ב-2001 וב-2003, כך שמדובר או בבחירות של 2006 או בבחירות של 2009. קריאה זהירה בטקסט מעידה שאלה היו כנראה הבחירות של 2006, כי מימרן אומר “אז ב-2009, כשהוא אכן נבחר מחדש לראשות הממשלה, נסעתי לישראל ונפגשנו.” ה”אכן נבחר מחדש” יכול לומר שהמימון היה על הבחירות הקודמות. מימרן אמר שנתניהו מעולם לא השיב לו את הכסף.

התגובה הראשונית של נתניהו היתה שמדובר בשקר וכזב ושהוא מעולם לא קיבל כסף ממימרן. אתמול, אחרי שהיועץ המשפטי לממשלה הורה על בדיקה של הנושא, נתניהו שינה גרסה: לדבריו, הוא קיבל את הכסף כשהיה אזרח פרטי והכסף שימש ל”הסברה.”

נתניהו היה אזרח פרטי לתקופה קצרה בלבד: בין בחירות 1999 וסוף שנת 2000, אז הודיע על מועמדותו לתפקיד ראש הממשלה (בסופו של דבר לא התמודד), ובין סוף שנת 2000 לסוף שנת 2002, אז נכנס לממשלת שרון הראשונה כשר חוץ. בבחירות שלאחר מכן הוא הפך לשר האוצר ומאז לא חדל לרגע לכהן בתפקיד כלשהו.

נסכם: הנוכל הצרפתי מימרן אומר שהוא נתן לנתניהו מיליון יורו ולא קיבל אותם חזרה.

נתניהו לא מכחיש. הוא אומר שהוא קיבל את הכסף, ולא החזיר אותו אלא הוציא אותו על הסברה.

ועכשיו ראש הממשלה צריך להסביר שני דברים:

א. למה הוא לא דיווח על הכסף שקיבל ממימרן במשך, לגרסתו, עשור ולגרסת מימרן שבע שנים או יותר.

ב. לאיפה הלך הכסף. קבלות, בבקשה.

וכשרואים איך נתניהו שילם לאורך השנים בשחור לעובדיו; כשרואים שהוא נמנע משימוש בכרטיס אשראי; כשרואים שיש מיליון יורו בלתי מדווחים שפשוט התפוגגו, צריך להחליט מה סביר יותר: שנתניהו הוציא מיליון יורו על מסע הסברה שאף אחד לא שמע עליו ושלא הותיר שום סימן, או שהוא מסתובב עם הרבה מאד כסף שחור בגרביים.

ספרו לי עוד עד כמה המימון הזר מסוכן לדמוקרטיה שלנו.

עדכון: מימרן אמר הערב לערוץ 10 שהוא העביר כסף לנתניהו, אבל שהיו כמה שגיאות בדיווחים מבית המשפט:

א. הוא העביר מיליון פרנקים צרפתים, לא מיליון יורו.

ב. הוא העביר אותם לחשבונו הפרטי של נתניהו, לא לשום קרן ציבורית כפי שטען היום נתניהו.

ג. הוא העביר אותם ב-2001 ואז, ופה הדברים לא מסתדרים קשות, הגיע לחגוג את נצחונו של נתניהו שמונה שנים אחר כך. למה הגיע לבקר את נתניהו שמונה שנים לאחר התרומה? לא ממש ברור.

צריך יהיה שבית המשפט יפתח את הניירת ואולי גם יעביר אותה לפרקליטות הישראלית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

האם שרת המשפטים היא ניאו נאצית?

אני מניח שעל “חלאה” אין כל כך ויכוח. אבל האם איילת שקד היא ניאו-נאצית?

אתמול (ב’) רעשה הארץ: מרצה באוניברסיטה העברית, עופר כסיף, פרסם סטטוס שבו כינה את מי שבעוונותינו מכהנת כשרת המשפטים, איילת שקד, “חלאה ניאו-נאצית.” כסיף, ייאמר לשבחו, סירב לחזור בו מאמירותיו. ועל כן עלינו לבחון אותן: האם איילת שקד היא חלאה ניאו-נאצית?

החלק של ה”חלאה” פשוט למדי. התשובה היא בעליל כן. שקד מתקיימת מהפצת שנאה. בשנת 2014, בעודה סתם חברת כנסת, היא פרסמה סטטוס שבו טענה שמוסלמים הציתו בית קברות יהודי. זה היה שקר מוחלט, כמקובל אצל שקד, ותוך זמן קצר היא נאלצה למחוק את הפוסט ולפרסם הכחשה מגומגמת, שהעלימה את עלילת הדם שלה. שימו לב לזמן: תחילת יולי 2014, לפני צוק איתן אבל אחרי רצח שלושת הנערים ורצח אבו ח’דיר. הכל רותח, ולאיילת “ישראל שלי” שקד בוער לשפוך דלק על המדורה.

שקד לא למדה את הלקח, ובאוגוסט 2015 – בשלב הזה היא כבר שרת המשפטים, צריך להזכיר – היא פרסמה סרטון שבו, לטענתה, רואים “פליט סודני תוקף נערה בלב תל אביב.” גם כאן, הזמן חשוב: יום לפני שבג”צ – השפיץ של הפירמידה המשפטית ששקד לכאורה אמונה על הגנה עליה – פרסם את החלטתו בגרסה השלישית של חוק מחנות הריכוז לפליטים. וגם הפעם, שקד פרסמה עלילת דם: הסרטון שלכאורה נלקח מ”לב תל אביב” צולם בכלל בטורקיה. שקד העלימה אותו, אבל לא מסרה דין וחשבון על ההתנהלות הזו.

את הקריירה שלה, נזכיר, התחילה שקד בהפצת תמונות הסנאף של משפחת פוגל. מועצת יש”ע לא רצתה ללכלך את הידיים שלה בחומר הזה, אז הזרוע למבצעים מלוכלכים שלה – “ישראל שלי” של איילת שקד – לקחה על עצמה את המשימה.

בקיצור, איילת שקד היא מפיצת שנאה סדרתית, וככזו הכינוי “חלאה” בהחלט במקומו. אבל האם שרת המשפטים של ישראל היא ניאו נאצית?

זו שאלה לא פשוטה שהגיע הזמן לנהל בה דיון פומבי. אני סבור שכן, אבל יכול להיות שאנשים הגונים יחשבו אחרת. הבה נציג את מיצג התביעה מס’ 1.

בראשון ביולי 2014 פרסמה שקד סטטוס בחשבון הפייסבוק שלה. הזמן – יום לפני רצח אבו ח’דיר. שקד מחליטה לפרסם מאמר שאורי אליצור – התומך בטרור יהודי שנשכר על ידי בנימין נתניהו לכתיבת נאומים – גנז, לדבריה, תריסר שנים קודם לכן. אפשר היה לטעות ולחשוב ששקד רוצה לחלוק כבוד אחרון לאליצור, שאכן מת מוקדם יותר באותה השנה, אבל אליצור מת ב—22 במאי, כמעט חודש וחצי לפני ששקד העלתה באוב מאמר גנוז שלו והפכה אותו לשלה.

למה עורר הפוסט הזה של שקד סערה? כי הוא כלל את הטקסט הבא:

“ובמלחמה שלנו זה נכון שבעתיים, כי חיילי האוייב מסתתרים בתוך האוכלוסיה ורק בגלל תמיכתה הם יכולים להלחם. מאחורי כל מחבל עומדים עשרות אנשים ונשים, שבלעדיהם הוא לא היה יכול לחבל. […] עכשיו זה כבר כולל גם את האמהות של השאהידים, ששולחות אותם לגיהינום בפרחים ונשיקות. הן צריכות ללכת בעקבות בניהן, אין דבר צודק מזה. הן צריכות ללכת, וגם הבית הפיזי שבו הן גידלו את הנחש. אחרת יגדלו שם נחשים קטנים נוספים.”

יש כאן מה שנראה בעליל כמו קריאה לרצח עם. לאורי אליצור היה מספיק שכל לגנוז את המאמר הזה. לשקד בער משהו לפרסם אותו דווקא בתחילת יולי 2014.

כמובן שכרגיל, כאשר פרצה הסערה שקד מחקה את הפוסט. אבל הוא נשמר.

אז, שוב: בשיא המתח, כשכל אדם שפוי היה מנסה להוריד את הלהבות, איילת שקד מפרסמת קריאה שנשמעת מאד כמו קריאה לרצח עם. היא תולה את הקריאה הזו באורי אליצור, אבל נאלצת להודות שהוא עצמו גנז את המאמר ובכל מקרה, מדובר במשהו ש(לא) פורסם לפני 12 שנים.

אז האם איילת שקד היא ניאו נאצית? לא יודע, אבל אם המשמעות של “ניאו נאצי” היא “אדם שמחזיק בדעות כמו-נאציות לאחר הוצאתה אל מחוץ לחוק של המפלגה הנאצית”, אז איילת שקד דומה באופן חשוד להגדרה הזו. זה ודאי לא נעים, אפילו מביך, אבל אם זו המציאות, צריך להצביע עליה.

אגב, יש עוד נקודה שראוי לציון. לאחרונה, הביעה שקד תרעומת על כך שסרטון חתונת הדמים של נערי הגבעות שודר בכלל. זה לא עושה לנו טוב בעולם, אמרה שרת המשפטים.

את יודעת מה, איילת? יש עוד דברים שעושים לנו לא טוב בעולם. למשל, נאום בפרלמנט האירי שבו מצטטים את שרת המשפטים הישראלית קוראת למה שנשמע באופן חשוד כמו רצח עם. הנה, כאן, תראי. דקה 4:24 והלאה.



ספרי לי עוד, איילת, על גרימת נזק בחו”ל. אבל לפני זה, ברשותך, רק תשובה לשאלה אחת: האם את ניאו נאצית?

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

רק עשוק ורצוץ כל הימים

התגובות של הימין היהודי על הריסת מבני דריינוף מבהירה שבעיניו, פלסטינים הם תת-אדם

צה”ל והמשטרה הרסו אתמול (ד’) את המבנים הבלתי חוקיים שבנה קבלן יהודי בשם מאיר דריינוף על קרקע שנתפסה בתפיסה צבאית בג’בל ארטיס (המוכרת בשם הפשע שלה, ”בית אל”). על האירוע עצמו אין לי עניין מיוחד לכתוב, לאור העובדה שבמסגרת העבודה שלי ביש דין אכלתי ונשמתי דריינוף בחודש האחרון (שני פוסטים שכתבתי בנושא אפשר לקרוא כאן וכאן. הפוסט הזה לא מייצג את יש דין בשום צורה.) אני רוצה להתייחס לשלוש טענות שמועלות בימין היהודי בהקשר לדריינוף.

הראשונה, וממנה אפשר להפטר בקלות, היא היבבה שאיך יעלה על הדעת שבית משפט ייצא נגד החלטת ממשלה. ובכן, אני מצטער, חברים, אבל הגיע הזמן להצטרף למין האנושי ולברר מה זו הפרדת רשויות, קונספט שהפך למקובל בתרבות המערבית לפני 300 שנה. הוא אומר, בקצרה, שלממשלות יש נטיות רודניות ושבתי המשפט צריכים להגן על הפרט מפני פעולות עוול של הממשלה. גגלו את זה.

הטענה השניה היא שצריך לספח את הגדה המערבית, ואז דברים כאלה לא יקרו יותר. זו הגרסה הלא מעודנת של הטענה השלישית שאליה ניגש מיד. ובכן, כל הסיפור בפרשת דריינוף הוא שהעבריין דריינוף פלש לקרקע פרטית של פלסטיני, אדם בשם עבד-אל-רחמן אחמד עבד-אל-רחמן קאסם. זו עובדה שאף אחד, אפילו לא דריינוף, לא חלק עליה.

סיפוח של הגדה המערבית לא אמור, רשמית, לשנות פה שום דבר. הוא פשוט ישנה את הריבונות שם. הרכוש הפרטי של עבדל-אל-רחמן קאסם עדיין יישאר הרכוש הפרטי של עבד-אל-רחמן קאסם. אבל כשהימין היהודי מדבר היום על סיפוח, הוא לא מדבר על שינוי בצבע תעודות הזהות; הוא מדבר בפועל על היכולת של בני עם האדונים לנשל ילידים כאוות נפשם וללא חוצץ. חברים, מה שאתם קוראים לו “סיפוח” נקרא בדרך כלל “אפרטהייד” או “טיהור אתני.”

שרת המשפטים שקד העלתה את הטיעון השלישי, גרסה מעודנת יחסית של הטיעון השני. היא אמרה שלא יעלה על הדעת שבג”צ ידון בדיני הקרקעות בגדה, משום שהוא לכאורה לא בוחן ראיות; הגיע הזמן להקים בית דין מיוחד לענייני קרקעות שם, שיוכל לפעול בלי בג”צ. בכך, שקד מאמצת בעקיפין את הסיפור מז’אנר הפנטזיה המשפטית שמכונה דו”ח לוי.

איך השטות הזו קשורה לפרשת דריינוף? היא לא קשורה. בפרשת דריינוף לא היה ויכוח על העובדות: שמדובר בפלישה בלתי חוקית לאדמה פרטית. אז למה שקד רוצה את בית הדין לקרקעות?

משתי סיבות. קודם כל, הליך דריינוף – שאמור היה להיות פשוט וקצר, כי (חזרו אחרי) לא היתה שום מחלוקת שמדובר בפלישה לאדמות פרטיות – נמשך חמש שנים. אם בפעם הבאה שפלסטיני יגלה שמתנחלים פלשו לאדמות שלו, הוא יצטרך לפנות קודם כל לבית דין לקרקעות, ההליך יימשך 20 שנה, ובשלב הזה כבר ייללו המתנחלים שנולדו ילדים בבית (ואם לא נולדו, יפברקו כאלה – בשביל “ארץ ישראל” מותר לשקר) ואיך אפשר וכן הלאה. כלומר, המקרים הנדירים מאד של פינוי גנבי אדמות יהודים מגזילתם ייקח הרבה, הרבה יותר זמן ובהתאם יעלה הרבה יותר כסף, מה שצפוי לגרום למתלונן הפלסטיני להתייאש. המטרה של בית המשפט הזה היא להכשיר גזל בידי יהודים.

שנית, ואם שקד תעמיד פנים שהיא לא יודעת את זה אני אקרא לה חד וחלק שקרנית, יש סיבה מצוינת למה בג”צ דן בנושאים האלה. השטחים לא נמצאים בשליטה ישראלית. ישראל לא יכולה להקים בית דין משלה בשטחים שאיננו בית דין צבאי מבלי להחיל עליהם את החוק הישראלי ובכך לספח אותם. הנחת היסוד של בג”צ בבואו לדון בשטחים היא שחלים עליהם חוקי תפיסה לוחמתית, בין השאר כי זה מה שמדינת ישראל בעצמה אמרה פעם אחר פעם, ובהתאם התושבים הילידים שלהם – לא המתנחלים – הם תושבים מוגנים על פי אמנות ז’נבה. והמפקד הצבאי לא יכול לפגוע ברכוש הפרטי שלהם אלא למטרות צבאיות מובהקות.

אלא ש-30 שנה של שליטה מפד”לניקית במשרד החינוך ושליטה אינסופית של המרכז הרדיקלי בתקשורת היהודית הובילו לכך שהמושגים האלה פשוט לא מוכרים לציבור היהודי. אם תתפוס את היהודי הממוצע ברחוב ותאיים עליו במפגש עם יאיר לפיד, הוא עדיין לא יוכל לומר לך, ולו כדי להציל את שאריות בינתו, מה ההבדל בין ישראל, בין השטחים, מה בעצם הבעיה עם התנחלויות ומה לעזאזל ההבדל בין פלסטיני ישראלי ופלסטיני תושב השטחים.

מה ששקד מנסה לעשות הוא מה שמנסה המתנחל הממוצע לעשות: להביע את התפיסה שלפלסטינים אין בעצם זכות קניין, על כל פנים לא ברגע שיהודי חושק בו. האחד עוטף את התפיסה שהפלסטינים הם תת-אדם בנהמות על “ריבונות”, כמקובל; האחרת, שבכל זאת צריכה להעמיד פנים מתוחכמות יותר, בקשקשת על “בית משפט לאדמות” שיוציא את ההכרעה מידי בג”צ. שניהם מתכוונים לאותו הדבר: לבלתי יהודים תחת שלטון יהודי (ב”ארץ ישראל”, על כל פנים) אין את זכות הבסיס לקניין. כל זה כמובן מעוגן בהלכה, על תפיסות “לא תחנם” שלה. זה לא חדש, אבל בדרך כלל לא מתרגמים את המשמעות של “לא תחנם” לשיח הזכויות המודרני.

שקד, כמובן, מתוחכמת מספיק כדי לדעת שזה לא יקרה. ישראל תאבד את מה שנשאר מזכות הקיום שלה ברגע שהיא תצליח להעביר משהו כזה. אבל היא כנראה מפוחדת מהאספסוף של נערי הגבעות, והיא צריכה לתת להם משהו. אחרי הכל, היא אשה ורשמית היא חילונית-מחמד. היא לא בעמדת מיקוח. כשהמהפכה הזו תתחיל לאכול את בניה, אורי אריאל כנראה יהיה בתחתית הרשימה, אבל היא תהיה בראשה.

לפני 30 שנה, היה מקובל לומר בחוגים שמהם באתי – אלה של הציונות הדתית – שצבי יהודה קוק, הבן של, אמר ש”אין לנו סכסוך עם מוחמד הפרטי.” האמירה הזו היתה כמובן עטופה בצדקנות שמן הזית של המגזר. המשמעות שלה היא שאנחנו מנהלי0 מאבק לאומי אבל אין לנו בעיה עם הפלסטיני הפרטי. המילים המדויקות היו ככל הנראה “אם הקרקע הזאת היא של מוחמד, של ערבי פרטי, אין לנו מה לעשות כאן, נלך מכאן.”

זה היה שקר מתחילתו ועד סופו. לא היו קרקעות נטולות בעלים בגדה המערבית ב-1967. אבל זה היה שקר שתנועה שאוהבת להעמיד פנים שהיא מוסרית אהבה לנפנף בו. 40 שנה אחרי אלון מורה, כבר אי אפשר להעמיד פנים שהוא עובד. הבעיה היא, כפי שהיתה תמיד, “מוחמד הפרטי": האדם היושב על הקרקע ושנפגע ישירות מן ההתנחלות.

תנועה שמגלה שהיא שותפה לפשע יכולה לעשות שני דברים. היא יכולה להפסיק את הפשע, אבל זה מסובך מאד – זה כרוך לא רק בנזק פיננסי, אלא גם בהכרה בטעות היסטורית ובחשבון נפש מכאיב מאד. והיא יכולה להכחיש שהוא פשע. הדרך הנוחה ביותר להכחיש שבוצע עוול כלפי מישהו היא להכחיש שלנפגע יש בכלל זכויות. הוא לא כמונו, הוא פחות מאיתנו. וזו הדרך שבה בחרה הציונות הדתית. זו היתה הדרך המתבקשת: אלפי שנים של היסטוריה יהודית נשענו על התפיסה שהלא יהודים אינם אדם.

רצוי, עם זאת, שהקנאים הנוהמים המיוצגים על ידי דברי החלקות של שקד ודומיה יזכרו דבר אחד: אדם איננו יכול לפשוט את אנושיותו של אחר, אבל בנסותו לעשות זאת, הוא מאבד את זו-שלו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

קופת השרצים של הבית היהודי, מדריך ראשוני

נראה שבבית היהודי לקחו ברצינות-יתר את האמרה ש”אין ממנים פרנס על הציבור, אלא אם קופת שרצים תלויה לו מאחוריו.” אז הנה הקופה

מאחר והאסטרטגיה של הבית היהודי בבחירות האלה היא למצב את עצמם כמפלגה המאגניבה שמכילה את כולם ושכולם צריכים להצביע אליה, כלומר לעשות את תרגיל משיכת המטומטמים שהצליח כל כך למפלגת הגמלאים ויאיר לפיד, ומאחר וההצלחה של יאיר לפיד מראה שיש מספר מבהיל של מטומטמים כאלה, הנה מדריך למתווכח עם מצביע “הבית היהודי” המטומטם.

הבלוג איננו ממליץ על דיון עם מצביעים אידיאולוגיים של האחים היהודים, כלומר כאלה שאשכרה מכירים את המפלגה ובכל זאת מצביעים לה, כי זה בזבוז זמן. אין מה לדבר עם יודו-נאצים, חבל על הזמן והאנרגיה שלכם. אבל אם נתקלתם בזן של תומך המפז”ל הטמבל, מה שפעם כינה ב. מיכאל “חל”ם – חילונים למען מפד”ל,” הנה כמה עובדות שבמידה ואכפת לו מעובדות עשויות לגרום לו להסס. הרשימה מבוססת על הרשימה שלאחר הפריימריז ויכולים לחול בה שינויים; בין השאר, לבנט שמורה הזכות להכניס מועמדים משוריינים. אבל זה ידחוק את חביביו רונצקי ושובל לאחור, כך שלא בטוח שהוא יעשה את זה. נעדכן.

התמונות המופיעות בפוסט הן בעיקרן צילומי מסך מתוך מודעות וסרטונים שפרסמו המועמדים על עצמם, להוציא התמונה של רונן שובל, שצילמתי בעצמי.

נפתלי בנט – מס’ 1 ברשימה לכנסת, שר הכלכלה וחבר כנסת. קצין לשעבר בצה”ל שהתגאה בכך שהרג הרבה ערבים. הפעילות המוכרת ביותר שלו כקצין היא תקלה אסטרטגית שהובילה להרג של יותר מ-100 אזרחים בכפר קנא וחיסלה את הלגיטימציה הבינלאומית של מבצע “ענבי זעם.” אגב, בשיחות פנימיות במגזר נהג בנט להתפאר במשך שנים שהוא הרס לפרס את הבחירות של 1996. אחר כך עבד כיחצ”ן בהייטק, וזינק בקלילות ללשכה של נתניהו. הוא היה אחראימתוך עמוד הפייסבוק של בנט לאסטרטגיית ההונאה של נתניהו, במסגרתה השתמשה לשכת נתניהו במאבק המילואימניקים של 2006-2007 כנסיון להפיל את אולמרט. הנסיון נכשל ובנט נבעט מלשכת נתניהו. בנט והסיידקיק שלו, איילת שקד, קיבלו באותה תקופה תשלומים שקשה להגדיר אלא כתמוהים מנתניהו, ובין השאר לא ברור מה הסטטוס החוקי שלהם מבחינת מס.

אחרי השהות בלשכת נתניהו, עבר בנט לתפקיד שהוא מקפיד לא לדבר עליו – מנכ”ל מועצת יש”ע. אם יקשרו אותו עם התפקיד הזה, מישהו עוד עשוי להזכר שהוא בפוליטיקה הימנית הרבה יותר משהיה בהייטק או בצה”ל. כמנכ”ל מועצת יש”ע, היה בנט אחראי לשני מהלכים בעלי חשיבות: ראשית, הקמת הזרוע למבצעים מלוכלכים של העמותה, “ישראל שלי”, יחד עם איילת שקד; שנית, מהלך ספק-פלילי של העברת כספי ממשלה בעסקה סיבובית למועצת יש”ע.

מועצמ יש”ע היא, למרות הפרטנזיות שלה, עמותה פרטית לכל דבר. כפי שחשף מכון המחקר מולד לפני כשנה, הממשלה העבירה בין השנים 2010-2013 148 מיליוני שקלים להתנחלויות באמתלה של “פיצוי על ההקפאה,” והתנחלויות שרצו לקבל את הכסף היו צריכות להסכים להשליש למועצת יש”ע 20% מהכסף. התנחלויות שלא הסכימו לתת למועצת יש”ע את הכסף, לא קיבלו אותו. מנכ”ל מועצת יש”ע בזמן תרגיל ההונאה הזה של הציבור – העברת עשרות מיליוני שקלים לעמותה פרטית, כסף שכביכול הוא פיצוי על הקפאת בניה – היה נפתלי בנט.

כשר הכלכלה, המשיך בנט להזרים סכומי עתק לקהל הבוחרים שלו מחוץ לישראל, כשבמקביל הוא מנצל את מעמדו כשר הכלכלה כדי לא לסייע למפעלים במצוקה בתוך ישראל. לאחרונה אמר שכמנכ”ל, הוא היה רואה בקיומו של ועד עובדים כשלון, כי “המנכ”ל צריך להיות האבא של העובדים.” כעובדים, מה אתם רואים במנכ”ל שלכם יותר – אבא, או מי שתפקידו להוציא ממכם מקסימום תפוקה במינימום הוצאה?

היועץ הפוליטי של בנט הוא המחבל היהודי נתן נתנזון. כראש הבית של הטרור היהודי, בנט זכה בבחירות האחרונות לתמיכתו של בכיר המחבלים היהודים שעודם בחיים, יגאל עמיר.

אורי אריאלמס’ 2 ברשימה לכנסת, שר הבינוי והשיכון וח”כ מטעם סיעת תקומה. אורי אריאל הוא, קודם כל, בוגד: הוא התגאה בכך שהוא העביר מידע על תנועות צה”ל למתנחלים.

תפקודו של אריאל כסוס טרויאני של מדינת יהודה בממשלת מדינת ישראל לא מתמצה רק בבגידה: הוא העביר מיליארדים לגדה לצרכי בניה, בעוד שמחירי הדיור בישראל עצמה מרקיעים שחקים. אם מישהו היה צריך עוד הוכחות לכך שאורי אריאל משתין על הציבור הישראלי מהמקפצה, המשרד שלו מכר מאות דירות שהיו מיועדות לדיור ציבורי לעמותות שמקורבות למפלגת הבית היהודי, רבות מהן עמותות דת. הוא מכר אותן במחיר אפסי. הפתרון של אריאל לבעיית הדיור הוא בניה בשטחים. הפתרון של אורי אריאל לקליטת מהגרים מצרפת הוא בניה בשטחים. הפתרון של אורי אריאל לחוסר השקיפות של קק”ל הוא לחץ על קק”ל עד שזו תסייע לבניה בשטחים ואז הוא מפסיק את הלחץ (בוגד, כבר אמרנו? אז נוסיף מועל באמון.) הפתרון של אורי אריאל להתחממות הגלובלית הוא בניה בשטחים.

איילת שקד – מס’ 3 ברשימה לכנסת. איילת שקד היא הסיידקיק של נפתלי בנט והציפוי העאלק-חילוני שבאמצעותו הוא משווק רשימה של חרד”לים לציבור הכללי. שקד היתה עם בנט בלשכה של נתניהו, עפה יחד איתו משם ואחר כך הקימה יחד איתו את “ישראל שלי.” במסגרת תפקידה זה, ניסתה שקד ב-2011 לטרפד את המחאה החברתית. לא כל כך הלך. ההפגנה שהיא ארגנה יחד עם “אם תרצו” הצליחה לקושש 100 איש בלבד.

כסוס טרויאני עאלק-חילוני של מפלגה חרד”לית, ההישג העיקרי של שקד היה הארכת השירות של בחורי ישיבות ההסדר בחודש אחד בלבד, כלומר ל-17 חודש. כאן המקום להזכיר שוב שהמיליציות המהוללות של חובשי הכיפות הסרוגות משרתות בצה”ל פחות מחצי ממה שמשרתים חילונים. סיבה אחרת לזכור את שקד היא הפצת השנאה שלה: היא פרסמה בעמוד הפייסבוק שלה קריאה לפגוע בפלסטיניםמתוך עמוד הפייסבוק של שקד באשר הם פלסטינים, והפיצה עלילה שקרית על כך שפלסטינים הציתו בית קברות יהודי ביפו (איך לעזאזל מציתים בית קברות, אין לי מושג.) בשני המקרים השקרנית הקטנה אולצה להתנצל.

אלי בן דהןמס’ 4 ברשימה לכנסת וסגן שר הדתות. הלז אמר שנישואים של גאים הם “מתכון לחיסול העם היהודי,” אלוהים יודעת למה, הוא גם אמר ש”תמיד ליהודי יש נשמה הרבה יותר גבוהה של הגוי,” אבל תשמחו לדעת שזה תקף גם אם היהודי הוא הומוסקסואל, לא עלינו. על כל פנים, התפיסה שליהודי יש נשמה שגבוהה יותר מזו של לא יהודי היא חלק מעיקרי האמונה של האחים היהודים. בן דהן לא בולט כאן.

ניסן סלומינסקי – מס’ 5. הלז היה הגנב הראשי של הסיעה בכנסת היוצאת. פעם אחר פעם, תוך ניצול תפקידו כיו”ר ועדת הכספים, הוא העביר מאות מיליונים להתנחלויות, כשהוא מונע דיון על העברת הכספים ומקפיד על אפס שקיפות. התרגילים שלו היו כ”כ מביכים, שהאוצר התחייב לאחרונה לא להעביר את השוחד הפוליטי האחרון לפני הבחירות. לוחשים שבימים אלה הוא נאלץ להקדיש פחות זמן לקמפיין ויותר זמן לפגישה עם עורכי דין, ודי לחכימא.

על פי דיווחו של המשורר אליעז כהן, עם הסכמי אוסלו ניסו כהן וחברים להקים מחתרת. כהן הלך להתייעץ עם סלומינסקי, אז קמב”ץ מועצת יש”ע, שלא טרח לדווח על הקושרים לרשויות. הבית של הטרור היהודי, כבר אמרנו?

אורי אורבך – מס’ 6 ברשימה לכנסת והשר לענייני גמלאים. ידוע בעיקר בפשעיו נגד ההומור, אבל גם הצביע (בכנסת ה-18) נגד הצעת חוק שאסרה על גזענות בדיור. ידוע בדרך כלל כאדם מנומס, אלא אם מדובר בלא יהודים: הוא צעק בשעתו לח”כ טיבי ש”זמנך עבר – זמנך עבר כבר ב-1948.” על “תורת המלך,” המדריך ההלכתי לרצח לא יהודים, הוא אמר ש”אני מציע לרבנים כותבי הספר שבמקום להתעסק בהיתרים להרוג גויים/ערבים, יתחילו לחשוב איך לחיות עם יהודים.” כי בבית של הטרור היהודי אי אפשר לצאת בגלוי נגד הסתה לרצח של לא-יהודים, זה ידפוק אותך בפריימריז.

ינון מגלמס’ 7 ברשימה לכנסת. לכאורה, עוד חילוני מחמד של בנט. לאור העובדה שהוא אמר על עצמו שהוא קודם כל יהודי, אח”כ ישראלי, ורק אחר כך עיתונאי, הוא צפוי בכנסת הקרובה לשרת קודם כל את מדינת יהודה ורק אחר כך את מדינת ישראל.

שולי מועלםמס’ 8 ברשימה לכנסת. בהמה גסה מהסוג המקובל במפלגה, רק טיפה יותר טיפשה: טענה שרק ליהודים יש זכויות בהר הבית, ואחר כך טענה שלא אמרה את זה, מבלי לדעת שהיא מוקלטת. השתתפה בתרגיל המסריח של מתנחל אחר, דוד רותם (לשעבר – אחחח, איזה כיף לכתוב את זה – ח”כ של ליברמן) שבמסגרתו הקדימו את ההצבעה על שקיפות בחטיבה להתיישבות, ניצלו את העובדה שהח”כים היו תקועים בפקקים, ואסרו על השקיפות. החטיבה להתיישבות, יש לציין, מככבת בפרשת השחיתות המכונה “פרשת ישראל ביתנו”, שהיא לגמרי גם פרשת הבית היהודי.

מועלם היא אלמנתו של סא”ל משה מועלם, והיא נאבקה שנים בדרישה להמשיך ולהעניק את קצבת אלמנות צה”ל לאלמנות שנשאו בשנית. כדי להראות דוגמא אישית, מדווחת ויקיפדיה, היא נמנעה מלרשום את נישואיה השניים, נשארה רשומה כאלמנת צה”ל והמשיכה לקבל קצבה, עד שהחוק שונה והיא הפכה לזכאית למפרע לכספים שקיבלה בהונאה. נכון שאפשר לסמוך על מי שהפגינה יחס אגבי כזה לכספי ציבור שתשמור על הקופה? אל תשכחו את סיסמת האחים היהודים: “לנו מגיע יותר.” מה שמעביר אותנו ישירות למי שטבע אותה.

בצלאל סמוטריץ’מס’ 9 ברשימה לכנסת. סמוטריץ’ התפרסם לאחרונה בכך שהוביל את “מצעד הבהמות,” המצעד של המפד”ל שאמור היה להיות חיקוי למצעד הגאווה. שותפו להכנת המצעד היה הטרוריסט היהודי אוהד ברט (מועמד הבית היהודי לכנסת בשנת 2009), שניסה להתנקש בשעתו ביוסי שריד. סמוטריץ’ נעצר בתקופת ההתנתקות, בחשד שתכנן פיגוע; הוא לא הועמד לדין אבל, מצד שני, גם לא הסביר למה היו לו 700 ליטר דלק. בואו נאמר שפלסטיני במצב כזה היה עף לכמה שנים בכלא בלי יותר מדי שאלות. מי אמר “הבית של הטרור היהודי” ולא קיבל?

סמוטריץ’, תופתעו לדעת, גם לא אוהב פלסטינים. בשנת 2011, הוא חתם על מכתב נגד העסקת פלסטיני ישראלי בהסעת תלמידים בגוש עציון.

סמוטריץ’ אמר בגלוי ש”מגיע לעם ישראל שנקבל יותר,” ומעבר לניסוח הנהדר – אתם מבינים, לא שזה מגיע לנו, זה מגיע לעם ישראל – הוא הוכיח שהוא לא יודע איך עושים את זה. ניסן סלומינסקי בטח דפק את הראש בקיר. הרי ברור שלנו מגיע יותר, ואנחנו גם נקבל יותר – אבל מה אתה עושה, טמבל! אתה מביא את המצלמות! מישהו עוד ישים לב!

smutrich

ניר אורבךמס’ 10 ברשימה לכנסת. אפרטצ’יק התנחלויות כלשהו, שעד כה הצליח לחמוק מעין הציבור. עובד על זה.

מוטי יוגב – מס’ 11 ברשימה לכנסת. לא הנעל החדה במגירה, ומי שאמר לאחרונה על תושבי עוטף עזה ש”תמכתם בהתנתקות – אכלתם אותה,” כלומר מנהל מסע ונדטה נגד רוב הציבור היהודי, שכזכור תמך בהתנתקות. בשנת 2014, העיד דידי רמז שכמח”ט, סייע יוגב לפוגרומצ’יקים יהודים.

אבי וורצמן – מס’ 12 ברשימה לכנסת וסגן שר החינוך. בסרטון הקמפיין שלו, התפאר שהוא עובד בשקט ומעביר תקציבים מתחת לשולחן לאנשי שלומנו ובכך שהוא מבצע הטפה דתית לחילונים באמצעות מערכת החינוך. הוציא עשרות מיליוני שקלים על פרוייקט “תנ”ך 929,” שמשמש בעיקר את צרכי הקמפיין שלו. עד כה לא נתפס בהתבטאות מסריחה באמת, מה שאומר שהוא מפז”לניק מהזן הישן – מבצע את התרגילים שלו בחושך והרחק מעין הציבור. הדור החדש כבר לא מעריך כאלה, ומכאן ההישג הנמוך יחסית של וורצמן בפריימריז. כמובן, העובדה ששר החינוך היה אח יהודי גם הוא, אמנם מסיעה אחרת – שי פירון – ודאי לא הפריעה למעלליו של וורצמן.

בסרטון הבחירות שלו, השווה וורצמן את עצמו לסופרמן.

וורצמן, מחופש לסופרמן, שומר נגיעה מבת שירות

יהודית שילת – מס’ 13 ברשימה לכנסת. עלתה לתודעה הציבורית אחרי שקוננה על “אקלים הומו-לסבי.” שילת משמשת כיו”ר ארגון “תקנה,” הארגון שמיועד להעלים רבנים ומחנכים שביצעו תקיפות מיניות בתלמידיהם מבלי לעורר סקנדלים ובעיקר בלי תלונות במשטרה. המקרה הידוע ביותר לשמצה שבו טיפל “תקנה” הוא זה של הפדופיל יקיר המגזר מוטי אלון, שבו העביר הפורום את אלון – שהורשע באוגוסט 2013 בתקיפה מינית של תלמידיו – לישוב אחר, כשהוא מנסה לטשטש את הפרשה כמיטב יכולתו, ומפרסם את המקרה רק לאחר שעיתונאי כבר עלה על הפרשה. שילת ואנשי פורום תקנה מעולם לא שילמו מחיר על שיתוף הפעולה עם הפדופיל אלון.

היום, כמסתבר, הגנה על פדופילים היא עילה להבחר לכנסת. פעם היו קוראים לזה חילול השם.

אורית סטרוקמס’ 14 ברשימה לכנסת. “פעילת זכויות אדם” בעיני עצמה ובעיני ויקיפדיה העברית, סטרוק ניצלה את תפקידה כדי להצטרף לתרגיל המסריח של דוד רותם ומנעה דיון על שקיפות בחטיבה להתיישבות. סטרוק ניסתה לחוקק את חוק דרומי בגדה, כך שיאפשר למתנחלים לירות בפלסטינים שנכנסים ל”אדמתם” של האחרונים. אחד האנשים שהיו נהנים מחוק כזה, הוא בנה של סטרוק, צביקי, שהורשע בחטיפה והתעללות בילד פלסטיני ושהרג גדי בבעיטה. סטרוק ג’וניור, תושב המאחז עמוס הפשעים אש קודש, טען שהילד פלש לאדמתו. עיקר הפעילות של סטרוק בכנסת האחרונה היתה נסיונות חוזרים ונשנים להחיל את החוק הישראלי על הגדה המערבית, לא באמצעות סיפוח רשמי אלא באמצעות חקיקה שלא נוקטת במונח “סיפוח.”

אביחי רונצקי – מס’ 15 ברשימה לכנסת. רונצקי הוא הרב הצבאי לשעבר, והוא פרסם בשעתו פסק הלכה שקובע שאסור לטפל בשבויים בשבת, אלא אם יש להם מידע מודיעיני מועיל ואלא אם יש חשש שדבר אי-הטיפול יוודע ועקב כך ייפגעו שבויים יהודים. רונצקי הודח מצה”ל אחרי מבצע “צוק איתן,” כשחמתו של שר הבטחון יעלון בערה בו על כך שרונצקי גייס את עצמו למילואים, הסתובב על מדים, אסף ידיעות על תפקוד הצבא והעביר אותן לבנט, הפטרון הפוליטי שלו. לשם שינוי, נראה שדווקא בנט ורונצקי צדקו בנושא הזה.

רונצקי שימש כמנהל של “מנהלת הזהות היהודית,” כלי של בנט שעוקף את משרד החינוך ושמטרתו היא להחזיר תלמידים חילונים בתשובה. האחים היהודים הצליחו באוקטובר 2013 להעביר למנהלת של רונצקי 14 מיליוני ש”ח – פי 3 מהסכום שיועד לה מלכתחילה. רונצקי ממשיך במסגרת ה”מנהלת” בפרוייקט שבו הודה בגאווה כרב צבאי ראשי: החזרה בתשובה של חילונים בכספי ציבור.

רונצקי רגז על הרבנות הצבאית, כשזו חשפה את התכנית של האחים היהודים להדרת נשים וקבעה שיש למנוע מהן מלהשתתף באירועים פומביים, וכתב שהיה צריך להשאיר את הדברים האלה מתחת לשולחן, כי כשהם מתפרסמים בגלוי, החילונים עשויים לשים לב.

רונצקי החזיר לרבנות הראשית את אל”מ אייל קרים, שפסק שמותר לבצע אונס בעת מלחמה ואולץ על ידי הבלוג הזה לחזור בו. הוא טען שעל חייל שמגלה חמלה על האויב “חלה קללת ‘ארור מונע חרבו מדם’.” הרבנות הצבאית של רונצקי הפיצה ספרון שבו נטען שהוואתיקן עורך סיורים באושוויץ לאנשי החיזבאללה, כדי שאלה ידעו איך לבצע רצח עם. כרב צבאי ראשי, אמר רונצקי שעל בנות דתיות נאסר לשרת בצה”ל. חוק שירות חובה? שטויות.

רונן שובל – מס 16 ברשימה לכנסת. שרלטן פוליטי, שהקים תנועת רמיה שהתחזתה ל”תנועת מרכז” בעודה תנועת ימין קיצוני, שובל למד על בשרו בפריימריז שאי אפשר לשקר לכל האנשים כל הזמן: ההתחזות שלו ל”איש מרכז” כנראה עלתה לו בקולות. האיש היחיד בארץ שמסתובב עם חותמת “פאשיסט” מבית המשפט מנהל מלחמת חורמה נגד חופש הביטוי בישראל, וזה כנראה הדבר היחיד שהוא באמת מאמין בו.

לשובל יש היסטוריה פוליטית מגוונת: ב-2006 הוא התמודד לרשימת הבית היהודי, נכשל, הפך (באמצעות יועצו של נתניהו נפתלי בנט?) לאחד ממנהיגי מחאת המילואימניקים, בנה מזה את “אם תרצו,” אבל בתחילת 2014 הוא הצטרף לישראל ביתנו דווקא. מהספינה הטובעת הזו הוא קפץ כשהריח שהמנדטים זZombie Ronen Shovalורמים לבית היהודי. שובל הוציא 150,000 שקלים מכספו ועוד 50,000 ש”ח מכספי אביו, איש העסקים אדוארדו שובל, על הפריימריז והבחירות. מאחר ויש להניח שחלק מהכסף הזה הגיע מהפעילות הציונית המקובלת של סחר עם איראן דרך מדינה שלישית, יהיה נחמד לראות את כולו יורד לטמיון.

שובל מאמין, או מעמיד פני מאמין כי זה מועיל פוליטית, בבניית בית המקדש, פעולה שמצריכה פיצוצים מסויימים בהר הבית. במשפט הדיבה המפורסם של “אם תרצו,” טען שובל בין השאר שאהוד ברק איננו ציוני בעיניו, כי הוא ויתר על הר הבית. זכרו את זה בפעם הבאה שהפאשיסט השרלטן ינסה לומר לכם שהוא ורק הוא יודע מיהו ציוני: בעיני שובל, ציוני הוא אדם שרוצה להקים בית מקדש.

שרה אליאש – מס’ 17 ברשימה לכנסת. לא מוכרת מי יודע: פעילה נגד ההתנתקות, שזה די הכרחי בימינו אם אתה רוצה להכנס לכנסת ברשימת הבית של הטרור היהודי, והיתה סגנית יו”ר מועצת יש”ע, מה שאומר שיהיה מפתיע מאד אם היא לא יודעת על שימוש מגונה בכספי ציבור. אמרה לפני כשנה שהיא מתנגדת לשירות נשים בצה”ל, אבל יש לציין שלמרות הרעש הציבורי הקטן שעשתה ההצהרה הזו, זו אכן עמדתה הקלאסית של המפז”ל.

זבולון כלפה – מס’ 18 ברשימה לכנסת. מתנחל מקצועי שהצליח להיות מפונה גם מימית וגם מגוש קטיף. ב-2012 הוכתר ע”י יהושע בריינר כ”חבר בסיירת האלמונים” של בנט, ועד כה הוא די מצדיק את התואר. בהתחשב בחבריו לרשימה, זה כנראה הישג.

אביחי בוארון – מס’ 19 ברשימה לכנסת. הוא הדובר של הפולשים לעמונה, ועם קצת מזל נוכל כולנו לחגוג את פינויו מהשטח שגנב עוד שנה ועשרה חודשים בערך (האירוע ילווה במטס חגיגי של להק החזירים המעופפים של פיקוד מרכז.) לאחרונה דווח שהוא מסר לבית המשפט תצהיר שקרי, אבל בהתחשב בכך שהוא מפנטז על מחנות השמדה (לעמלקים, לעמלקים, רק לעמלקים) ושב-2008 הוא פינטז בפומבי על פיצוץ (”מחיקת”) מסגד אל אקצה, זו כנראה הבעיה הקטנה ביותר איתו.

משה סלומון – מס’ 20 ברשימה לכנסת, ועם קצת מזל המקום הריאלי האחרון שם. עלה התאנה האתיופי של המפלגה שמקפידה לא לשלב את יוצאי אתיופיה במקום ראוי במערך החינוך שלה. נתפס בהתבטאות הומופובית קלות, אבל שום דבר שסוטה מהתקן המקובל במפלגה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

חוק יסוד: ערבים החוצה

נתניהו לא יודע לומר מהי המדינה היהודית שהוא רוצה, אלא כזו שיהיו בה זכויות יתר ליהודים. זו משמעות הצעת החוק שהוא מקדם

ראש ממשלתנו היקר מאד – הוא עומד לבנות לעצמו ארמון שעולה, כפי שדיווח יגאל סרנה, פי שניים מהבית הלבן – עורר סערה מסוימת כאשר הודיע לפני כשבוע על תמיכתו הנלהבת בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. אפשר לקרוא את הצעת החוק כאן (זהירות, מסמך).

העניין הוא, כמובן, שנתניהו לא יודע לומר מהי אותה “מדינה יהודית” שעליה הוא כל כך מתעקש. אילו אבו מאזן היה רוצה להלעיג את דרישת נתניהו, הוא צריך היה לדרוש ממנו להסביר, בפרוטרוט, מה משמעותה של אותה “מדינה יהודית.” אז היינו שומעים את קול הנפיחה הצורמני של אוויר היוצא מבלון, כי נתניהו לא היה מסוגל לעשות זאת.

איך אני יודע? כי בערב יום העצמאות, התבקש נתניהו לומר לעיתון (?) נרג-מקור-ראשון-או-איכשלאקוראים-לו-עכשיו “מהי מדינה יהודית בעיניך.” העיתון העניק לנתניהו המון מקום: הוא קיבל 695 מילים – והוא לא הצליח לעמוד במשימה. נתניהו דיבר על ההיסטוריה, תוך שהוא מסלף אותה כהרגלו: לא הצהרת בלפור, לא החלטת סאן רמו ולא החלטה 181 של האו”ם דיברו על “חשיבות הקשר ההיסטורי בין העם היהודי וארץ ישראל”; הוא ייבב, וייבב, וייבב – על כך השחית את רוב מילותיו – על כך שהפלסטינים הרשעים לא מכירים בישראל כמדינה יהודית; אבל על מהותה של מדינה יהודית, על כך כמעט ולא אמר דבר. ההגדרה היחידה שלו למדינה יהודית, למעשה, היתה הגדרה שלילית: נתניהו טען ש”ישראל איננה תיאוקרטיה; היותה מדינה יהודית איננה מצטמצמת להגדרה הדתית.” אבל תוכן של ממש ל”מדינה יהודית,” הוא לא הצליח להציג.

למה? די פשוט. כי אין משמעות ליהדות שאיננה דתית. אבל לא אכנס לוויכוח הישן הזה עכשיו. מה בעצם רוצה נתניהו? הוא אומר את זה במפורש: הוא רוצה שפלסטינים ישראלים יוותרו על שאיפות לאומיות. הוא טוען שהוא מוכן להעניק להם זכויות שוות, אבל זה בולשיט נקי. לאזרחים ישראלים יהודים, אליבא דנתניהו, יהיו כל הזכויות של אזרחים פרטיים, ותהיה להם גם זכות להגשים את זהותם הלאומית; לאזרחים ישראלים שאינם יהודים, יהיו – רשמית, אולי – כל הזכויות של אזרחים פרטיים, אבל לא יהיו להם זכויות לאומיות. כלומר, לקבוצה היהודית בישראל יהיו זכויות יתר. זו תהיה הקבוצה היהודית שתוכל לדרוש זכויות לאומיות במדינה שלה. הצעת החוק שבה תומך נתניהו – שקישרתי אליה למעלה ושהוגשה על ידי התוכי של בנט, איילת שקד (האחים היהודים) ויריב לוין מהליכוד – מיישמת את הכוונות הללו.

מעניין לציין שיש אמנם דמיון רב בין הצעת החוק הזו ובין ההצעה המקורית של אבי דיכטר (ביקורת שלי עליה אפשר לקרוא כאן), אבל הצעת החוק הזו שונה בכמה נקודות קריטיות. לסעיף הראשון בהצעת החוק, הסעיף שנקרא “מדינה יהודית,” מוסיפים שקד ויריב את סעיף קטן ג’. זה אומר ש”ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי ומקום כינונה של מדינת ישראל.” ארץ ישראל, כידוע, הוא מונח תיאולוגי, לא גיאוגרפי או היסטורי; הוויכוח על גבולותיו גם הוא ידוע. מה עושה מושג אמורפי כל כך בחוק יסוד? אה, זה פשוט. הוא מיועד לאפשר אחר כך את הרחבתה של מדינת ישראל אל תחומי “ארץ ישראל.”

יריב לוין אמר בראיון לסימה קדמון במוסף סוף השבוע של “ידיעות אחרונות” שהמטרה של החוק היא לשנות את המצב שבו, דברי קדמון, “הפסיקות של בית המשפט העליון נובעות מתפיסה לפיה בניה יהודית בשטחים חייבת להיות רק על קרקע שקנו יהודים, ולא על קרקעות שאין להם בעלים, בעוד שהתפיסה שלו היא שאנחנו מחזיקים בשטח שהוא שלנו בהגדרה, כלומר בשטחי מולדת שזכותנו עליהם היא זכותו של עם השב אל ארצו. במילים אחרות, בכל מקום שלא הוכח שזו קרקע פרטית של פלסטינים, מותר ליהודים לבנות ולהיבנות בה.”

הדוגמא של לוין לפסיקה פסולה של בג”צ היא העובדה שבפסיקת בג”צ על פינוי גוש קטיף, “אין שום התייחסות למשקל שיש לזכותנו על הארץ.” היה רק שופט אחד שפסק נגד החלטת הרוב, אדמונד לוי שמת לאחרונה; לוי גם כתב דו”ח משפטי מופרך ושקרי, שמטרתו היתה להכשיר התנחלויות. נתניהו נרתע מלאמץ את הדו”ח; חוק היסוד שלו הופך את דו”ח לוי לחוק בדלת האחורית.

אם החוק של דיכטר קובע בפשטות ש”מדינת ישראל היא בעלת משטר דמוקרטי,” הרי ששקד ויריב מסייגים את הפשטות הזו בקשקוש על כך שהיא “תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל ומחוייבת לזכויותים האישיות של כלל אזרחיה.” חזונם של נביאי ישראל לא עולה בקנה אחד עם דמוקרטיה, והאזכור שלו כאן הוא כדי לעגן שוב את העובדה שישראל מחויבת ל”זכויותיהם האישיות” של אזרחיה, אבל כלל לא לזכויות הציבוריות שלהם.

הצעת החוק של דיכטר העניקה לערבית מעמד שונה מזה של העברית, אבל קבעה שיהיה לה מעמד “מיוחד”; הצעת החוק של יריב ושקד פשוט לא מדברת על זה. במאמר מוסגר, יש לציין שתיקון 3 להחלטה 181 שנתניהו התלהב כל כך לצטט, קובע ש”יש להוסיף את ההתחייבות הבאה להצהרה בדבר המדינה היהודית: ‘במדינה היהודית יינתנו הסדרים ראויים לאזרחים דוברי ערבית לצורך השימוש בשפתם, הן בעל פה והן בכתב, באסיפת המחוקקים, מול בתי הדין ובמנהל הציבורי.” אופס.

שתי הצעות החוק משריינות את סמלי המדינה, כדי שאף ערבי לא יוכל להעלות על דעתו אי פעם שהסמלים יכולים להשתייך גם לו. לפני עשרים שנה, יכלה השופטת העליונה בדימוס ומבקרת המדינה מרים בן פורת להעלות על דעתה שינוי של ההמנון והדגל, כך שגם פלסטינים ישראלים יוכלו להשתמש בו; נתניהו, יריב ושקד סוגרים את הגולל על האפשרות הזו, במכוון ובעיניים פקוחות.

סעיף 5 של הצעת החוק הופך את חוק השבות לחוק יסוד, וממסד שוב את האפליה בין יהודים ופלסטינים. סעיפים 6 ו-7 הופכים את ישראל למדינה אקס-טריטוריאלית, שאמורה לטפח ולהציל יהודים ברחבי העולם. אין ספק שההכרזה הזו תספק כר רחב של פעילות לחוקרי אנטישמיות.

סעיף 9 של שקד ויריב, סעיף שימור המורשת, נראה אחרת אצל דיכטר: הוא כתב ש”המדינה רשאית לאפשר לקהילה, לרבות בני דת אחת או בני לאום אחד, לקיים התיישבות קהילתית נפרדת.” הסעיף הזה לא קיים אצל שקד ויריב; כנראה שאחרי חוק ועדות הקבלה, חששו השניים שמא פלסטינים יתבעו את זכותם ל”התיישבות קהילתית נפרדת” ושהממשלה תצטרך להסביר מדוע היא לא מספקת כזו.

אזרחי ישראל הפלסטינים תמיד היו אזרחים סוג ב’. עד דצמבר 1966, הם בכלל הוחזקו תחת משטר צבאי. כוחות השיטור של ישראל הרשו לעצמם לטבוח בהם – בכפר קאסם, ביום האדמה, במהומות שנת 2000 – כפי שמעולם לא הרשו לעצמם לפעול כלפי יהודים. הישובים הפלסטיניים בישראל נחשלים במכוון. המדינה לא מקצה להם אזורי תעשיה, והיא לא מאשרת להם תכניות מתאר. ההקצאה שמעניק המשטר הציוני לאזרח פלסטיני היא שבריר של ההקצאה שהוא מוציא על יהודים – על אחת כמה וכמה יהודים מיוחסים, כמו אלה שחיים בשטחים שהצעת החוק של יריב ושקד שואפת לספח. חלק גדול מאדמות ישראל נגזל מפלסטינים, הן במהלך הטיהור האתני של 1947=1948, הן באמצעות חוקי העוול שבאו אחר כך ושתיאר יפה כל כך עזריאל קרליבך. חלק גדול מהאדמות השדודות הועברו לקק”ל כדי שהממשלה לא תצטרך לחלוק אותן עם לא-יהודים; זו עילת קיומה הנוכחית של קק”ל. אזרחים פלסטינים נכלאים יותר, וליותר זמן, בבתי המשפט של ישראל. פואד בן אליעזר, שרואה בעצמו נשיא עתידי של ישראל, חילק בשעתו חיבור לחשמל לאזרחים פלסטינים כטובת הנאה. רק כך יכולים ישובים פלסטינים בלתי מוכרים – חלק ניכר מהם קודם למדינת ישראל – להתחבר לחשמל במאה ה-21.

אלו עובדות מוכרות לכל מי שעיניו בראשו, לכל מי שלא קונה את תעמולת המשטר. חוק היסוד החדש של נתניהו מיועד להבהיר להם שאם הם חושבים שיהיה טוב יותר, שמצבם ישתפר, אז שישכחו מזה. זה לא הבית שלהם, ולא יהיה הבית שלהם. הם לכל היותר דיירים מוגנים נסבלים בקושי, שאי אפשר לפנות כי זה יפגע ב-hasbara. זה לא מפריע לשר החוץ של ישראל להודיע שהוא מתכוון להעביר שטחים שמאוכלסים בפלסטינים למדינה הפלסטינית העתידית, בהסכמה בשתיקה של ראש הממשלה שלו. אשר לרטוריקה של “אזרחים שווים” – ההיסטוריה מוכיחה מה היא שווה, ויש עוד נקודה שראוי לציין כאן. לפני ארבע שנים, הגיש ח”כ אחמד טיבי (רע”מ-תע”ל) הצעת חוק פשוטה למדי: היא קבעה שהקצאת הקרקע בישראל תעשה באופן שוויוני. ועדת השרים לחקיקה של ממשלת נתניהו דחתה את הצעת החוק ללא מתנגדים. זה מה ששווה רטוריקת ה”שוויון” של נתניהו וחבר מרעיו, וכך צריך להתייחס אליה.

ממשלת נתניהו מעמידה פנים שהיא נאבקת בפשעי השנאה של “תג מחיר” וטרור המתנחלים. סיסמה של פעולות “תג מחיר” ברחבי ישראל עצמה היא “ערבים החוצה.” הצעת חוק היסוד שדוחף כעת נתניהו היא אימוץ של הסיסמה הזו על ידי הממשלה.

זו משמעותה של “מדינה יהודית.” כפי שהבינו יהודים יריבי הציונות מראשיתה, אין, ולא יכולה להיות, כל משמעות אחרת.

(יוסי גורביץ)

הציניות חזרה

מאחז העיניים של כל הזמנים בפוליטיקה הישראלית, יאיר לפיד, הכריז שלשום (ה') על כך ש"לפני שעה קלה, בוועדת הכנסת, עבר השיוויון בנטל, כולל החלת חוק שירות בטחון חובה על החרדים, בדיוק כמו שהוא חל עלינו ועל ילדינו. עיוות חוקי והיסטורי שנמשך 65 שנה תוקן מפני שהיינו נחושים." זה כנראה השקר הגס ביותר שאי פעם נאמר בפוליטיקה הישראלית, ולפיד עטף אותו במילים "הציונות חזרה." אם קראתם רק עד שם, אז הוא הצליח לעבוד עליכם.

בהמשך, מנסה לפיד להתחמק מהשקר הזה: "כולם יילכו לבקו"ם, וכולם ישרתו בשירות צבאי או אזרחי, וכולם ישתלבו אחר כך בשוק העבודה ויפרנסו את עצמם ואת משפחותיהם. […] כבר מהחודש הבא כל צעיר חרדי בן 17 ללא יוצא מן הכלל יקבל צו גיוס; כבר בחודש הבא – לאחר שהחוק יעבור בקריאה שניה ושלישית – ישוחררו מיידית לשוק העבודה עשרות אלפי חרדים שעד היום היו כלואים בישיבות וחיו על חשבוננו.
תוך 3 שנים 70% מהחרדים הצעירים כבר יתגייסו. אין יותר התחמקויות, לא למשתמטים חילונים ולא למשתמטים חרדים." ההדגשות שלי.

מה קרה פה? מאד פשוט. הונאה מול עיניכם. החרדים אמנם "ילכו לבקו"ם", בהנחה שהם לא יחליטו לצאת למרי אזרחי, אבל שם הם…. יקבלו דחיית שירות, בפועל עד תחילת 2018 (טכנית, ה-31 בדצמבר 2017; נחום ברנע מדווח ב"מוסף לשבת" של "ידיעות" שלפיד לא היה מוכן להזיז את התאריך לראשון בינואר 2018. "הכל צריך לקרות ב-2017", הוא התעקש.) עד אותו תאריך, חרדים יוכלו לקבל פטור, להשתחרר מעול הרבנים שלהם, ולצאת לשוק העבודה כבר בגיל 22 – שזו אכן התפתחות מבורכת, אבל אין ולו שמץ בינה ובין שוויון בנטל. כן, הם יוכלו גם לבחור בשירות אזרחי. מה בינו ובין "שוויון בנטל"? כלום.

בסוף 2017, יצטרך המגזר החרדי להעמיד 5,200 מתגייסים. זה המספר הנוכחי, שדורשת ממשלה שמפלגת מצב הרוח של לפיד מהווה בה משקל מרכזי; מה יקרה למספר הזה כשהקואליציה הבאה תדרוש את נוכחותה של מפלגה חרדית, אפשר לנחש. אם לא יהיו מספר מתגייסים חרדים כנדרש, אז תצטרך המשטרה הצבאית לפשוט על בני ברק וערים חרדיות אחרות ולגרור בכוח מגויסים.

איך זה ייראה בפועל? בהנחה שהחברה החרדית לא תצא למאבק אזרחי אלים כנגד הגיוס, עד כדי כך שהיא תבהיר לציבור שזו גזירה שהציבור איננו יכול לעמוד בה, אז מה שיקרה הוא פשוט: בתחילת 2018, ראשי הישיבות יזרקו לצבא את נידחי הציבור החרדי. הבעייתיים, החלשים, הלא מקורבים, חסרי הקשרים ייגררו לשרת בצה"ל. הם יהיו עוד יותר מגויסי כפיה מהמגויסים הרגילים: הללו, אחרי הכל, עוברים אינדוקטרינציה אינטנסיבית מגיל הגן שמטרתה לשכנע אותם שהשירות הצבאי הוא, אם לא משאת נפש והגשמת היעוד העצמי, משהו שהכרח לעשות. לחרדים אין אינדוקטרינציה כזו, למעשה יש להם אינדוקטרינציה הפוכה, וצה"ל יקבל כמה אלפי חיילים שהוא א. לא צריך, ב. לא ערוכים לשירות בצבא מודרני, ג. נשואים עם ילדים ועל כן יעלו לצבא הון, וד. מלאים מרמור כלפי החובה הזו, הרבה מעבר לרגיל. אה, כן – הם גם יהיו מאורגנים בקבוצות מסודרות, עם רשתות סיוע הדוקות שמבוססות על הישיבה בה הם למדו. קוראים לזה "פוטנציאל מרד." אפילו לא צריך מרד אמיתי: די יהיה בשמועה על מרד כדי שהצבא ישובש על ידי אלפי המגויסים החדשים. אם נערי הגבעות של חטיבת כפיר עושים לצבא בעיות, עוד לא ראיתם כלום. כל זה, כמובן, בהנחה שהם לא יציפו את הקב"נים של צה"ל בדרישה לפטור בשל בעיות נפשיות – צה"ל מצא לפני כמה שנים שחרדים מהווים 45% מכלל מבקשי הפטור הנפשי. וזה היה לפני שהם חויבו בשירות.

כלומר, החרדים ישמרו על האליטה שלהם ויקריבו את פשוטי העם. סביר להניח שהאליטה הזו, כריאקציה, תהיה הרבה יותר סתגרנית מהאליטה של הדור הקודם. היא תצטרך להוכיח את עצמה במבחן אידיאולוגי, והמבחן יהיה ביחסה לשלטון שמכניס את עצמו לנעלי משטר הצאר. העשור האחרון ראה, בעיקר כתוצאה מלחצים כלכליים, התרופפות מהוססת של החומות בין הציבור החרדי והציבור הכללי; כעת הן צפויות להזדקף שוב.

חשוב לציין שיש עוד קבוצה ששומרת היטב על האליטה שלה: חובשי הכיפות הסרוגות. הם הצליחו לצאת מהמהלך הזה כשקבוצת החוד שלהם, בחורי ישיבות ההסדר, יצטרכו לשרת רק 17 חודשים במקום 16 כבעבר. את ההחלטה הזו, אגב, העבירה איילת שקד בהצבעה בה נכחה היא לבדה; ההחלטה הזו היתה קומבינה עם חברי "יש עתיד", שנעלמו מההצבעה. כנראה שלפיד חושב שלא יזכרו שהוא אישר את השתמטות האליטה של בנט. אגב, כמו בישיבות החרדיות, גם בישיבות של ההסדר לא עושים יותר מדי. 20% מהרשומים בהן לא הגיעו לביקורת נוכחות גם כאשר קיבלו עליה הודעה מראש. אנחנו מממנים את ההשתמטות החוקית הזו. בימים האחרונים, אליטת משתמטי הכיפות הסרוגות חשה במצוקה, ומנסה להסיט את האש. היא טוענת שזה נכון שבחורי ישיבות ההסדר לא משרתים כל כך, אבל שרוב חובשי הכיפות הסרוגות אינם בחורי הסדר והם דווקא משרתים. צחוק מריר: במשך שנים, מספר חובשי הכיפות הסרוגות שאינם בהסדר היה מוקד לכלימה בקרב הקבוצה, והיו השמצות בלתי פוסקות על חברי הקבוצה ששירתו שירות צבאי מלא – כלומר, יצאו בפועל משליטת הקבוצה והרבנים. עכשיו הגלגל התהפך, ואלו שהיו מבוזים אמורים עכשיו לחפות על האליטה. רק שיתנו לה להמשיך בשלה.

אז עם מה נשארנו בסוף כל הטררם הזה? קבוצת משתמטים ברשות שתשרת 17 חודשים; דחיה של גיוס החרדים עד 2018; תליית הגיוס של החרדים במכסת מתגייסים; הסכמה במשתמע שהחרדים יוכלו לבצע גם שירות שאיננו צבאי; כמו כן, המשך הפטור האוטומטי לנשים שמצהירות על כך שהן דתיות.

בחן את עצמך: האם אתה יכול לבחור בין שירות צבאי כפוי מלא של 36 חודשים ובין א. דחיית שירות בארבע שנים ואז פטור בתנאי שקבוצת ההשתייכות שלך כבר גייסה מספיק אנשים, ב. שירות של 17 חודשים ובטלה רווחית על חשבון הציבור? האם את יכולה להצהיר שבשל אמונותיך את מנועה מלשרת בצבא? אם לא, אתם שייכים לקבוצת היהודים סוג ב', כפי שהגדיר אותה יאיר לפיד תחת השם האורווליאני "שוויון בנטל."

ולמען הסר כל ספק: אני מתנגד לכל צורה של שירות צבאי כפוי. אני לא מאמין שלמדינה יש זכות לדרוש מאזרחיה לסכן את נפשם עבורה, ולבישת מדים הופכת את הלובש למטרה מותרת בפגיעה. אני ודאי לא מאמין בשירות כפיה בצבא שעיקר הפעילות שלו היא דיכוי שאיפות החירות של עם אחר. אני מאמין ששירות צבאי משחית כמעט את כל מי שהוא נוגע בו, על כן אני מאמין שצריך לבטל את גיוס הכפיה לכולם, ושיש לעבור למודל של צבא מקצועי. אם לא ימצאו די משרתים, סימן שאזרחי המדינה אינם מוכנים לשלם את המחיר של קיומה כפי שהיא, ולמדינה אין זכות לחייב אותם לשלם את המחיר: זה הרגע שבו היא הופכת למשעבדת ולאויבת של תושביה.

פעם היה עיתונאי חריף בשם עפר שלח, שכתב ספר שלם ("מגש הכסף") על הצורך במעבר לצבא מקצועי ועל הנזקים שבצבא כפיה. השבוע הוא הצביע בעד חוק הגיוס של לפיד. בכך הוא השלים את ההתקרנפות שלו.

ועוד דבר אחד: משטרת ירושלים זימנה לחקירה צלם בשם אמיר עבד רבו, תושב מזרח העיר, בחשד שכתב בחשבון הפייסבוק שלו שניר ברקת הוא "ראש עיריית הכיבוש." כך נראית הדמוקרטיה הישראלית בירושלים. אני מזמין את משטרת ישראל לעצור גם אותי לחקירה, שכן גם אני רואה בברקת את ראש עיריית הכיבוש ולמעשה יש לי כמה מילים חריפות יותר לומר עליו. אני מודע לכך שמעצרי וחקירתי עשויים להיות לנטל על המשטרה, שכן הם ימנעו זמנית מאנשיה מלהפגש עם רבנים חשודים בפלילים ויגזלו זמן מהפללתם של אזרחים אחרים, אבל מפציר בה לעשות את המאמץ. היא הרי לא תרצה לטעון שעבד רבו נחקר רק בשל מוצאו האתני.

(יוסי גורביץ)

להתראות, סודאנים!

בסרט "רשימת שינדלר" רואים בשלב מסוים את היהודים המגורשים מבתיהם לגטו, כאשר הם סופגים אבנים מהשכנים שלהם, וילדה קטנה צורחת בעונג "להתראות, יהודים!" כמובן, אף אחד לא ידע, ב-1939, מה תהיה תחנתה האחרונה של הרכבת; התכניות עוד לא נרקמו; אייכמן עסק במרץ בתכנון מדינונת יהודית בלב פולין, ופקידים אחרים במשרדי הרייך השונים דיברו על הגירה כפויה למדגסקר (תמונת ראי אפלה לתכנית אוגנדה?); האיינזצגרופן עוד לא הוקמו; הנצחונות המסחררים של יוני-אוגוסט 1941, שאפשרו את הרצח הסיטוני של יהודי פולין המזרחית וברה"מ, עוד לא עלו במוחם של הטקטיקנים של הוורמאכט; מכוניות המוות של תכנית T4, מכוניות ההרעלה והגז שאספו בשקט ילדים מפגרים וחולי רוח, והוציאו אותם לנסיעה אחרונה ביער, אמנם החלו כבר את המסע שלהן שיגיע בסופו של דבר לחלמנו ובלזץ, אבל אין להניח שמה שהיה סוד כמוס הגיע לאוזניה של ילדה פולנית.

לא, היא לא ידעה מה יקרה; שפילברג שם אותה שם משום שאנחנו דווקא יודעים. אבל היא ידעה שהאנשים השנואים עליה הולכים לסבול, שהם הולכים למקום רע משמעותית יותר מהמקום שבו הם כעת, והיא התענגה על כך. אולי גם ידעה שמשפחתה עומדת לרשת רכוש ששוב לא ישוב לבעליו.

נזכרתי בה בשבוע שעבר, כשהגיעו דיווחים על כך שכאשר קלגסי יחידות עוז והפרשים פושטים על נווה שאנן לציד שחורי עור, יהודים עמדו בצד והשמיעו קריאות שמחה, מלוות בקריאות שמזכירות קופים. איך שגלגלים מתהפכים.

* * *

שלשום (ו') קם גבר יהודי ודקר תינוקת אריתראית בדרום תל אביב. הוא חטף אותה מזרועות אמה ונעץ סכין בעינה. מצבה קשה. שימו לב לדיווח הזה: שימו לב לעובדה שהוא משמיט את זהותו האתנית של הדוקר (ורק אומר לנו שהוא "אינו נמנה על קהילת העובדים הזרים"). שימו לב לתירוצים שמספקת הידיעה מראש (הדוקר היה לחילופיו "שיכור", או "מעורער בנפשו"); שימו לב ללשון הפסיבית – "תינוקת נדקרה" ולא "יהודי דקר." במילים אחרות, התקשורת הממוסדת הישראלית, שהמצב הקבוע שלה בעשרים השנה האחרונות הוא מרכז-עד-מרכז-קיצוני, מתחילה להפעיל את הנוהל הקבוע של "משוגע תורן", כלומר טרוריסט שפועל על רקע אידיאולוגי שלתקשורת מאד לא נוח איתו. אז אומרים שהוא היה שיכור, או משוגע. שיכור או משוגע? לא חשוב, העיקר להוריד את האירוע המביך מהכותרות, ומהר, לפני שמישהו יבחן אותו.

כי אם היינו בוחנים אותו, היינו צריכים לשאול את עצמנו למה שיכור – או משוגע – יהודי מחליט לדקור (במספרים גדולים, לא בדיוק משהו שאדם נושא עליו סתם כך) דווקא פעוטה אריתראית, לעיני הוריה. אם היינו שואלים את השאלה הלא נעימה הזו, היו קורים כמה דברים. קודם כל, היתה עפה מהחלון המנטרה המיתממת שאומרת ש"יהודים לא יכולים לעשות דבר כזה," כמו להרוג ילדים, שזו נחלתם של פלסטינים ושאר דמונים בלבד; אחר כך היתה עולה השאלה מה חלקם של אישי ציבור יהודים בהסתה – שהרי "המשוגע התורן" מונע כמעט תמיד על ידי הסתה שמגיעה מלמעלה (תוך שלעתים קרובות היא מתחזה לדרישה שמגיעה מלמטה); ומאליה היתה עולה השאלה מה חלקה של התקשורת בהסתה הזאת. ואף עורך משנה לא רוצה להתעמת עם העובדה שכאשר חזר במשך שלוש שנים כתוכי אחרי התואר "מסתננים" שהגיע בדפי המסרים של משרד הפנים, כאשר הבליט כל מקרה של פשיעה שבוצעה על ידי מבקש מקלט, הוא היה שותף למאמץ הסתה ממשלתי ממוקד; שמשהו מדמה של התינוקת שלהב בוקע מעינה נמצא גם על מקלדתו-שלו.

כדי להבין לעומק את תפקידה של התקשורת הישראלית במסע ההסתה הממוסד, צריך לשאול שאלה פשוטה: מה היה קורה אם התקרית היתה הפוכה, אם התינוקת היתה יהודיה ואם הדוקר היה אריתראי. אז, זה לא היה נגמר במבזק; זו היתה כותרת ראשית. אף אחד לא היה מנסה להסוות את זהותם האתנית של הדוקר והקורבן, להיפך. אף אחד לא היה מנסה לתרץ את הפשע; היינו רואים קריאות לפוגרום.

* * *

ופוגרום, נזכיר, כבר היה. במאי 2012 יצאו תושבי השכונות לפוגרום בפליטים, אחרי הסתה שתודלקה על ידי חברת הכנסת מירי "לא התכוונתי לומר שהם בני אדם" רגב, דני דנון ואחרים. היו גם הצתות ופיגועים ואינספור תקיפות זעירות והתנכלויות, שחלק ניכר מהן התבצע על ידי הרשויות.

בשבועות האחרונים, אחרי שהממשלה הפרה את החלטת בג"צ שהורתה לשחרר את כל הכלואים ללא משפט והעבירה חוק-אוון, הגבירה המדינה היהודית את רדיפתה כנגד מבקשי המקלט. כאן יש לציין, כהערת אגב, שמאחר וחלקים ניכרים מדי בשמאל הישראלי נוטים להשען על בית המשפ העליון, הגיע הזמן לשים לב שמדובר במשענת קנה רצוץ; בג"צ, שפסל את החוק של הכנסת שאיפשר מעצר של שלוש שנים ללא משפט והורה על שחרור העצורים, לא הסכים אפילו להוציא צו על תנאי כנגד יישום החוק החדש, שהוא בפועל אותו החוק, רק לתקופת מעצר של שנה (עם אפשרות הארכה בלתי מוגבלת), וזאת למרות שאותו בית המשפט נזף במדינה שבועיים קודם לכן על כך שהיא לא שחררה עדיין את העצורים.

בשבועות האחרונים, החל מסע ציד של אפריקאים בדרום תל אביב, תוך קריעת משפחות; משרד הפנים – בניהולו של האיש בעל דמות הפקיד האפרורי, חביב התקשורת גדעון סער, אולי המוח הארסי ביותר מבין גזעני "מדינת כל יהודיה" – החל לעצור פליטים כשאלה מגיעים להאריך את אשרת השהיה שלהם. כתוצאה מכך, התכנסו אמש (ז') אלפי מבקשי מקלט בגינת לווינסקי והכריזו על שביתת מחאה, שתמשך שלושה ימים. למעלה מעשרת אלפים פליטים התכנסו היום (א') לעצרת מחאה בכיכר רבין, שהתנהלה בסדר מופתי – דווח שחלק מהמפגינים נשאו דגלי ישראל, והם ניקו את הכיכר כשסיימו. אפשר לעקוב אחרי מהלכי המאבק הצפויים ביומיים הקרובים כאן.

מיד, צצה העלילה הקלאנית המפורסמת, זו שמשרתת את הימין היהודי כבר שני דורות: זו שאומרת ש"הם" (השחורים, הפלסטינים) דווקא בסדר, והבעיה היחידה היא בליברלים תלושים שמתסיסים אותם – כשבו זמנית, הפליטים מתוארים כחיות אדם. איילת שקד, התוכי של נפתלי בנט, כתבה היום כך:

"כאשר יגורנו בא. הפגנה גדולה של המסתננים בת"א. ארגוני "הסיוע" מסיתים את המסתננים נגד מדינת ישראל , דורשים זכויות ולבסוף ידרשו אזרחות. מדינות אירופה מזרימות כספים לארגונים אלה על מנת להפוך את מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה ולהסיט את גל ההגירה מאפריקה לאירופה , לישראל.

אני מחזקת את שר הפנים שימשיך לדבוק במדיניות הממשלה ולפעול להרחתם ממרכזי הערים. אם הם שובתים ולא באים לעבודה טוב יעשו המעסיקים שיחזרו לימי 2006 , לפני גל ההגירה. אז העסיקו ישראלים ופלסטינים."

"אשר יגורנו בא": אנשים מעזים לעמוד על זכויותיהם ולהתאגד באופן שלו כנגד מעצר שרירותי, ללא עילה פרט ללא מוצאם. זה מה שמפחיד את שקד. אחר כך מגיעה העלילה ההזויה: חברת כנסת בישראל מייצרת עלילת דם, שכמובן היא לא מסוגלת לנמק. האפשרות שאנשים עומדים על זכויותיהם הרי לא תעלה על הדעת, שהרי אלה כלל אינם בני אדם. על הצביעות של הקריאה של שקד להעסיק פלסטינים אני אפילו לא רוצה להרחיב את הדיבור.

והיתה, כמובן, מירי רגב. זו כתבה כך:

"המסתננים ממשיכים להפגין ולעשות מהומות בסיוע השמאל. החוק לגבי המסתננים יצא ולא יעלה על הדעת שהשמאל יצא נגדו. השמאל צריך לזכור שדמוקרטיה זה לא אנרכיה."

בדרך כלל אני לא רוצה לתת ביטוי לבהמה הלאומית, כי כמו הטרומבונים של וואגנר, היא רק מתעודדת מזה; אבל נראה, בהתחשב בכך שרגב עובדת קשה על קבלת התפקיד של יוליוס שטרייכר במחזה, שאין ברירה. נתחיל מכך שלא היו שום "מהומות"; היתה הפגנה שלווה. אבל מסתבר שעבור רגב, אם אתה מתנגד לה, עצם ההפגנה היא "מהומה."

אני כבר לא מדבר על "לא יעלה על הדעת לצאת נגד חוק." בינתיים זו מדינה דמוקרטית-למחצה, רגב, עדיין לא דיקטטורה. העובדה שחוקקת חוק – חוק שדומה מאד לחוק שנפסל על ידי בית המשפט העליון פה אחד, נזכיר – לא אומרת שבזה הסתיים הדיון. אחרי הכל, כשהמפלגה שלך נתקלה בחוק שקבע שיש להעביר 8,000 מתנחלים דירה ולתת להם פיצויים גדולים הרבה יותר מדי, כשליש מחברי המפלגה לא היסס להודיע שהוא נאמן לעקרונותיו יותר מאשר לחוק ושהוא לא מכיר בחוק. נזכיר גם שהקשר בין חוק ומוסר הוא מקרי, ושהעולם מלא בחוקי עוול. חוקים כאלה יש להפר – או, לעתים, להתעקש על קיומם כדי להביא אותם לידי אבסורד ולהבהיר לכל מי שעינו עדיין פקוחה שמדובר בעוול.

עוד 20 שנים, אם יישאר כאן משהו, הילדים שלכם ישאלו אתכם איפה הייתם כשגירשו אנשים למחנה ריכוז רק בגלל צבע העור שלהם, כשהאספסוף הריע; איפה הייתם כשפוליטיקאים הסיתו ו"משוגעים תורנים" דקרו ילדים. אתם יכולים עדיין לקנות, בשעה אחת, את עולמכם ואת זכותכם לומר בגאווה שלא הייתם חלק מהאספסוף, וגם לא מן ההמון שהסיט את מבטו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה מאד בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הימין הישראלי: צה"ל הוא, במשתמע, פושע מלחמה

ועדת השרים לחקיקה קיבלה בתחילת השבוע את הצעת החוק שנכתבה על ידי השרלטן הפוליטי רונן שובל ונדחפה על ידי איילת שקד ורוברט אילטוב, ושמטרתה לחסל את ארגוני זכויות האדם בישראל. הצעת החוק נקראת רשמית " הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (תמיכה של ישות מדינית זרה בעמותות בישראל), התשע"ג–2013," וניתן למצוא אותה כאן (זהירות, מסמך.) גילוי נאות: הח”מ כותב, כפרילאנסר בתשלום, בלוג עבור ארגון זכויות האדם “יש דין.”

הממשלה קיבלה את ההצעה באופן חלקי: היא פסלה את סעיף בן דרור ימיני בחוק, שקבע שאם יש "במעשיו של חבר הנהלתה" של עמותה תמיכה בפעולות האסורות בחוק, די בכך כדי לפסול את הארגון כולו; והיא סילקה את סעיף ג' של החוק, שקבע ש"שלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" היא עילה לפגיעה בעמותה. אם הם היו עושים את זה, הציפוי הדק של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" היה עף; אחרי הכל, מדינה שיש לה משטר אידיאולוגי ושאוסרת על פעולות שמטרתן שינוי האידיאולוגיה הזו, לא יכולה להיחשב כדמוקרטית. השרים יודעים שזה בסדר: אנשים יכולים לדבר, הם יכולים להפגין – אבל דבר אחד הם לא יכולים לעשות, וזה להבחר לכנסת על מצע שקורא לביטול המשטר הציוני. זה לא חוקי, וכל זמן שאף אחד לא שם לב לזה, ההונאה של "הדמוקרטיה היחידה" יכולה להמשיך כסדרה.

מה רוצה חוק שובל-שקד? הוא אומר ש"הכנסה של עמותה מישות מדינית זרה תהיה חייבת במס של 45%, אם יש במטרותיה או במעשיה של העמותה או במעשיו של חבר הנהלתה, במפורש או במשתמע, אחד מאלה." ההדגשה שלי. לסעיפים עצמם אתייחס מיד. אבל אני רוצה להתעכב רגע על ה"במשתמע."

חוק שובל-שקד לא אוסר רק על פעולות גלויות, מובהקות; הוא מיועד לאסור, והשרים העבירו אותו כפי שהוא, גם על פעולות "משתמעות." כלומר, גם אם אתה לא תומך בחרם על מדינת ישראל, אבל "משתמע" מהפעולות שלך שאתה תומך בו, רונן שובל יאלץ אותך לבזבז זמן יקר וכסף בנסיון להסביר למס הכנסה למה מה שהוא חושב ש"משתמע" לא באמת משתמע.

במילים אחרות, זהו חוק לרדיפה פוליטית. הוא לא אוסר על פעולות מובהקות, ברורות, חד-משמעיות; הוא אוסר על אידיאולוגיה. הוא אוסר על "השתמעויות." האיש שכתב את הצעת החוק, אחרי הכל, מדבר כבר שנים על כך שהסכנה האמיתית היא לא פוסט ציונים גלויים אלא "פוסט ציונים בלתי מודעים." שובל, איש משטרת מחשבות מודרני, צד את פושעי המחשבות האלה, עם קצת סיוע מאנשי תקשורת נוסח בן דרור ימיני; ועכשיו משטרת המחשבות שלו תקבל גילום בחוק. צריך להיות מחוקק לא רציני, או כזה שיודע בדיוק למה החוק מיועד, כדי להעביר חוק כזה. ועדת השרים העבירה אותו.

מה אומרים הסעיפים? איזו "פעולה משתמעת" יכולה להביא לשלילת זכות הדיבור של עמותה באמצעות שלילת הכנסה? יש שלושה סעיפי עיזים בחוק הזה. לסעיף ג', שוועדת השרים סילקה, כבר התייחסתי. סעיף ד' של החוק, שאוסר על הסתה לגזענות, הוא בדיחה. אין מדינה שמקדמת את זה. הוא שם כדי לתת אצטלת מכובדות, כביכול החוק מכוון גם נגד ארגוני הימין. רק שאלה מקבלים את הכסף המושחת שלהם מאוליגרכים ימנים מחו"ל, עם הרבה פחות פיקוח עליו, והחוק ספציפית לא חל עליהם.

גם סעיף ה' – " תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל" – הוא בדיחה. מה שהוא אוסר עליו כבר אסור בחוק הפלילי, עם ענישה הרבה יותר כבדה, וקנס לעבירה כזו הוא לא רציני.

אז נשארנו עם סעיפים א' וב'. נתחיל עם א'. הוא אוסר על "קריאה להעמדה לדין של חיילי צה"ל בערכאות בין-לאומיות." אגדת הסכין בגב הנפוצה בקרב אנשי ימין, במיוחד בקרב אנשי "אם תרצו," טוענת שעמותות ישראליות מנסות להעמיד לדין חיילי צה"ל בחו"ל. זה שקר, ושקר מטומטם. מכמה סיבות.

מאיפה להתחיל? נתחיל מזה שהעמדה לדין היא פעולה של מדינה. כדי להעמיד מישהו לדין פלילי, צריך פרקליטות או שופט חוקר. ארגוני זכויות אדם לא מכילים כאלה. גם אם המטרה היא ללכת לבית משפט מקומי ולשכנע אותו לעצור אדם בשל פשע מלחמה, זו לא פעולה שארגון זכויות אדם ישראלי מסוגל לעשות: כדי לעשות את זה, אתה צריך לשמש כעורך דין במדינה שבה אמור להתבצע המאסר (הדוגמאות הקלאסיות הן ספרד ובריטניה, אבל חוקים אוניברסליים קיימים במספר מדינות אחרות.) כלומר, לארגוני זכויות אדם בישראל אין שום יכולת להעמיד את חמושי צה"ל לדין – לא בישראל ועל אחת כמה וכמה לא במדינות אחרות.

אבל רגע, החוק לא אוסר על העמדה לדין; השרים וחברי הכנסת שמקדמים אותו לא עד כדי כך מטומטמים. הם יודעים שזה לא מעשי. הם לא אסרו על "העמדה לדין"; הם אסרו על "קריאה להעמדה לדין." למה הם מתכוונים? בנט נתן דוגמא שלשום: לדבריו, " עו"ד מעדאלה הגיש בבית משפט בספרד חוות דעת שמסבירה למה שבעה בכירים ישראלים הם פושעי מלחמה. הארגון הזה גם האשים את צה"ל בפשעים נגד האנושות ובפשעי מלחמה וכיכב בדו"ח גולדסטון 38 פעמים מהצד האנטי ישראלי."

אני לא יודע אם בנט אומר אמת או משקר – הנחת היסוד שלי, לאור ההיכרות עם התולעת, היא שהוא משקר – ואם אכן עורכי דין של עדאלה (שהפכו ל-bogeyman של הימין, כמו שאפשר לראות כאן) מסרו עדות כזו. נצא מנקודת הנחה שאכן כך היה.

עם מה זה משאיר אותנו? עם איסור חוקי על דיווח על פשעי מלחמה. בנט, שקד, שובל וכל השאר רוצים שאנשים שמקבלים מידע על פשעי מלחמה, לא יעבירו אותו הלאה. אם עורכי הדין של עדאלה ימצאו מידע על פשעי מלחמה שביצעו חיילים ישראלים, הם יהיו בבעיה. מצד אחד, בנט והחברים סומכים על מערכת המשפט הצבאית – יש לה נסיון עשיר בכך – שהיא כבר תטייח את הממצאים; מצד שני, בישראל אין בכלל חקיקה נגד פשעי מלחמה; ומצד שלישי, אם הם יעזו לדווח על מה שהם רואים כפשעי מלחמה, החוק שכותבים שובל ושקד יעניש אותם.

המסקנה המתבקשת מהפעולה הזו היא כזו: שובל, שקד, בנט ושאר הכנופיה יודעים שצה"ל מבצע פשעי מלחמה והם מנסים למנוע את העמדתם לדין של הפושעים. מהפרקליטות הצבאית הם לא מפחדים. אבל החשש שמא עוד קצינים ישראלים יצטרכו, כמו בוגי יעלון בשעתו – שעל פי הודאתו-שלו ("הרשנו לעצמנו להרוג את האשה", בפרשת שחאדה) הוא חשוד מובהק בפשעי מלחמה – לברוח ממדינות מתורבתות; הידיעה שפושעים כמו אבירם בוניאל, ההורג של מוסטפא תמימי, יוכלו תמיד לחמוק מה"צדק" הצבאי, אבל ששופטים-חוקרים כמו בלתזר גרסון הספרדי בהחלט עשויים להעמיד אותו לדין, אם יגיע לשטחם; הידיעה שככל שהעולם מבין שאי אפשר לצפות לצדק מהמערכת הישראלית, הדרישה להעמיד פושעי מלחמה ישראלים בחו"ל רק תגבר, היא זו שעומדת מאחורי הצעת החוק. חוק שובל-שקד הוא חוק להגנת פושעי מלחמה, ובמשתמע, שובל ושקד עצמם אומרים זאת. אולי כדאי שיטילו על ההכנסות שלהם קנס של 45%?

נעבור לסעיף ב'. הוא אוסר על "קריאה לחרם, משיכת השקעות או סנקציות על מדינת ישראל או אזרחיה." כלומר, הוא אוסר על מהלך בלתי אלים שמיועד להפסיק את הכיבוש הישראלי או את משטר העוול הציוני.

הביטוי "משטר העוול הציוני" מקומם אתכם? טוב מאד. צאו נא רגע מהקונכיה שלכם. כיהודים – ואני מניח שרוב קוראיו של הבלוג הזה הם יהודים, ולו משום שהוא נכתב בעברית – אתם בני עם האדונים במדינה הזו. המשטר הציוני אולי נראה לכם טבעי, כיוון שאתם המוטבים שלו (במידה; אשכנזים מבוססים מוטבים יותר, מזרחים, רוסים ואתיופים פחות), אבל לתושבים הערבים של המדינה המשטר הציוני הוא משטר עוול. הוא תמיד היה כזה, ולא הפסיק להיות כזה. בימים אלה, מתכננת הממשלה סוג כלשהו של המשך למתווה פראוור – אולי אפילו אותו עצמו. המדינה הזו תמיד היתה, כמכתם של אחמד טיבי, דמוקרטית ליהודיה ויהודית לשאר תושביה. אנחנו מדברים על משטר שחמס את רוב אדמותיהם של התושבים המקוריים, ואת עיקר הגזל ביצע אחרי 1948; שמאז שולל מהם בעקביות את הזכות לשוויון, מנשל אותם בכל הזדמנות אפשרית – לאחרונה שמענו על נסיון לשלילת אזרחות מאזרח פלסטיני-ישראלי שאיבד את תעודת הזהות שלו – ושעדיין מפעיל בקרבם את השב"כ כמשטרה חשאית, באופן שהשב"כ לא העז לפעול בו בחברה היהודית מאז שנות השישים.

אז כן, לחלקים ניכרים של האוכלוסיה הישראלית, שלא לדבר על האוכלוסיה הכבושה בגדה המערבית וברצועה, המשטר הציוני הוא משטר עוול. ויש להם זכות להתנגד לו במאבק לא אלים. חרם הוא סוג של מאבק לא אלים. מי ששולל מהם את הזכות הזו, דורש מהם להסכין בפסיביות עם מה שנראה להם משטר עוול. חלק יעשו זאת; חלק קטן יותר, משנשללה מהם הזכות למאבק לא אלים, עשויים לפנות לאלימות.

זה, כמובן, יהיה גול עצמי שישמח מאד את הבנטים, השובלים והשקדים. אבל מי שחושב שחברה איננה צריכה להתנהל כאילו היא נמצאת תמידית על סף מלחמת אזרחים, כאילו תמיד ירחף איום בטיהור אתני על 20% מתושביה – ואם אתם לא חשים אותו, הם ודאי חשים בו – צריך לדחות בשאט נפש את הנסיון להפוך חוק של המדינה לכלי למאבק פוליטי שתפקידו נישול צד אחד של המפה מהיכולת שלו לנהל דיון, ויכוח, וכן – גם לשנות בדרכי שלום את פניה של המדינה.

מחובשי הכיפות הסרוגות ומהסייענים הנקלים שלהם, דוגמת שובל ושקד, אנשים שאיבדו כל ערך ושכל מה שנותר להם הוא השתוקקות נואשת לערכים הנובעים מלהט דתי שהם לא מרגישים, אי אפשר לצפות לכלום; אבל ישראל עדיין לא מורכבת רק מהם. ישראל, על כל עוולותיה, עדיין טובה יותר מנפתלי בנט וממלחכי הפנכה שלו. היא ניתנת לתיקון, היא ניתנת לשיפור, ועל כן צריך להפיל את החוק הזה, שכל מטרתו היא מניעת תיקון עולם ושימור משטר עוול.

עוד דבר אחד: בית המשפט המחוזי בבאר שבע שחרר אתמול (ג’) את אלדד ציון למעצר בית, למרות התנגדותה של הפרקליטות.

(יוסי גורביץ)