החברים של ג'ורג'

ב"שלום עכשיו" יוצאים עכשיו ביוזמה שמטרתה לשכנע אנשים שעדיין אפשר לפנות התנחלויות. הם מספקים מפה שמראה שרובם של המתנחלים חיים ב"גושים", ושרוב ההתנחלויות שפזורות בגדה כמסמרים בלי ראש – מה שהן בדיוק נועדו להיות, מוקשים חיים כדי למנוע הסדר מדיני – מכילות מספר זעום של מתנחלים. הם צודקים. הבעיה היא שזה לא משנה.

רוח רפאים מבעתת את הציבוריות הישראלית: זו של מלחמת האזרחים שהמתנחלים מאיימים בה כבר שני דורות, תמיד במחסה של "אין לנו שליטה על המשוגעים" – אותם משוגעים שהם מקפידים לממן, לחבק וכפי שראינו לאחרונה, גם לקבל כשליחי ציבור.

השאלה של פינוי המתנחלים איננה רק שאלה לוגיסטית, אם כי גם זו מטלה שכלל לא ברור שצה"ל יהיה מסוגל לעמוד בה. ההתנתקות דרשה את פינויים של 8,000 מתנחלים בלבד, משטח רצוף יחסית. היא הצריכה הפעלת חלק עצום מהסד"כ של צה"ל; הפעם אנחנו מדברים על מספרים גדולים משמעותית, והפעם המטרה היא לפנות את הפסיכים שבפסיכים. אז ריחפה מעל לכל שאלת המרד הצבאי: זה לא התרחש בסופו של דבר, אבל צריך לזכור את החרדה בצה"ל ואת הדרישות שמי שיעסוק בפינוי עצמו לא יהיה הצבא, אלא המשטרה. המצב בגדה לא דומה, המתנחלים מפוזרים הרבה יותר, והם הוכיחו כבר את נכונותם לאלימות, ודאי מול פינוי מ"שטחי אבות." אם לצטט את הפרשנים שלנו בעת המהפכה המצרית, עפרה לא תהיה נווה דקלים.

המתנחלים יעשו כמיטב יכולתם להצית מלחמת אזרחים, כי הם לוחצים בעקביות על כל הכפתורים של הטראומה של הציבור היהודי. מי שזוכר איך הם אילצו ילדים לחקות את הילד שמרים ידיים מול הנאצים, או ניסו לשחזר את מסע הנצחון של טיטוס כשכמה מהם סוחבים העתק של מנורת שבעת הקנים, יודע שלא תהיה להם יותר מדי בעיה ללחוץ על הכפתור האדום הזה. ההצדקות התיאולוגיות כבר נזעקות במשך שנים מכל עלון ומכל אתר: ערב רב, מרד ביהוה.

ואז אנחנו מגיעים אל היהודי ישראלי הממוצע, בהנחה שיש דבר ×›×–×”. הוא לא מי יודע מה אוהד מתנחלים, אבל ממש לא מפריע לו כשמתעללים בערבים או מנשלים אותם – כל זמן שזה לא פוגע בציפור הלאומית, ההסברה. המתנחלים לוחשים לו מסר פשוט מאד: אתה צריך לבחור בין אי-פינוי ומלחמה עם הפלסטינים, שממילא מתנהלת – כך אומרים לו כל הזמן – בעצימות נמוכה, ובין פינוי ומלחמת אזרחים.

ואם זו הבחירה שבפני היהודי הישראלי הממוצע, אז הוא יעדיף להלחם בפלסטינים על פני מלחמה במתנחלים. הפלסטינים, מבחינתו, הם האויב הטבעי; מלחמה איתם היא המצב הטבעי. מלחמת אזרחים היא טרגדיה איומה, שאליה הוא לא מוכן להכנס – ודאי לא על סמך מילה של מנהיג פלסטיני כלשהו.

המתנחלים יודעים את זה. גם חלק ניכר מהפוליטיקאים יודעים את זה. לא במקרה רק אריאל שרון, הברוטלי והערמומי שבמנהיגים הישראלים, היה מסוגל לבצע את ההתנתקות ולאלץ את המתנחלים לקבל את עסקת עזה-תמורת-הגדה שלו. הם ידעו שהוא יהיה מסוגל, בלי למצמץ, למעוך את המרד שלהם, יישפך כמה דם שיישפך. שרון הפחיד אותם. אין אף מנהיג ישראלי אחר שמפחיד אותם, והם משתלטים על הצבא יחידה אחרי יחידה. הם לא מפחדים. הדבר היחיד שיעמוד בפני מלחמת אזרחים היא נחישות ממלכתית: תגובת פלדה על כל פרובוקציה של המתנחלים. שימוש בכל הכלים של המפקד הצבאי נגד התנחלויות. עוצר, סגר, הריסת בתים – הכל. וזה לא יקרה, כי לאף אחד בהנהגה, לא האזרחית ועל אחת כמה וכמה לא הצבאית – אם חשבתם שהפוליטיקאים שלנו חסרי עמוד שדרה, עוד לא ראיתם את הקולונלים והגנרלים – אין את אומץ הלב האזרחי הנדרש.

ועל כן נצא, במידה של ודאות, לעוד מלחמה עם הפלסטינים. לא היום, אולי גם לא מחרתיים, אבל נצא. ואם בדרך תצא האש מן האטד ותאכל את ישראל כולה, שרידי המתנחלים יסבירו אחר כך, למי שיישאר כדי להקשיב, שזה משום שלא היינו יהודים טובים מספיק.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כשנעצר יגאל עמיר לאחר רצח רבין, בימים שבהם עוד היה מקובל לכתוב את האמת ולא לטייח אותה – להזכיר את פתיחת הבקבוקים בתפוח עם הידיעה על הרצח; את הריקודים של משלחת "בני עקיבא" בפולין; את העובדה שעמיר לא היה "עשב שוטה" אלא פעל כחלק ממחתרת של בחורי ישיבות הסדר – הוא אמר משהו שהתקשורת הישראלית והציבור הישראלי העדיפו לשכוח: שהוא לא היה אדם פרטי, שהוא פעל כשליח ציבור, שאם הציבור (כמובן, הציבור "שלו") לא היה מאחוריו, הוא לא היה יכול לעשות את זה.

ציבור חובשי הכיפות נכנס לפאניקה קלה כתוצאה מחשיפת האמת הלא נעימה הזו, והתחיל – זמנית – תהליך של התרחקות מעמיר ומהחוגים שסבבו אותו. זה היה קל יחסית: עמיר היה משולי המחנה. כשהאש ליחכה במישהי שהגיעה מלב הממסד של המתנחלים, מרגלית הר שפי – מי שכזכור לא רק לא התריעה על הפשע המתקרב, אלא ביררה עבור עמיר איך לפרוץ לנשקיה של ההתנחלות שלה, והלכה עבורו לשלמה אבינר כדי לקבל פסק "דין רודף" על רבין – השורות התאחדו סביבה מיד. היא התקבלה בהתנחלות שלה, לאחר שחרורה, בשירת "עוצו עצה ותופר." מאחורי הקלעים, כמובן, כבר בשנה שלאחר הרצח נמצאו בבתי ספר דתיים שורה של התבטאויות אוהדות לעמיר ולרצח, ועם קריסת הסכמי אוסלו בדם ואש, הדעות הללו התחילו לנוע אל המיינסטרים.

המתנחלים, כמובן, מכחישים בתוקף את המושג של "שליח ציבור." מעניין, על כן, לבחון את התנהלותו של חלק מהממסד המתנחל בפרשת צבי סטרוק. על פרשת החטיפה והתקיפה של קטין פלסטיני שבה הורשע הלז, בנה של מייסדת "ארגון זכויות האדם ביש"ע" (זוכרים את הטענה של הימין, שהאנטי-ציונים "אימצו לעצמם את שפת זכויות האדם"? כמו בהרבה שקרים אחרים שלהם, מדובר בהשלכה), כתבתי כאן. למרבה השמחה, ערעורה של הפרקליטות על קולת עונשו של סטרוק – 18 חודשי מאסר בסך הכל – התקבל, והעונש הוכפל לשלוש שנות מאסר.

בימים אלה צריך סטרוק להתחיל לרצות את עונשו. כמקובל במקרה של אדם שהורשע בחטיפה והתעללות של קטין, נערכה לו מסיבת פרידה. בין המשתתפים בה ניתן למצוא את החשוד הקבוע, דב ליאור, כמו גם את חיים "מגן הפדופילים" דרוקמן ואת חבר הכנסת אריה אלדד (האיחוד הלאומני).

למה לעזאזל מטריחים אנשים כמו ליאור, דרוקמן ואלדד את עצמם למסיבה של סטרוק? כדי להבהיר לכל מי שצריך הבהרה שיכול להיות שהוא יפול, אבל יש מי שעומד מאחוריו, ושכשהוא ישתחרר – בעגלא ובזמן קריב – יהיה מי שידאג לו. לא לו גורלו של פושע מורשע מן השורה. לו יש קהילה תומכת, שתדע להעניק לגיבור ישראל את הגמול המגיע לו. ליאור אמר זאת כמעט במפורש: "צביקה לא נתפס כאדם פרטי. הוא מייצג ציבור ויישוב שכל הנושא שלו זה הרחבת ההתיישבות בכל מרחבי ארצנו. יש התנגדות מרשעים מבחוץ ואנשים בתוך עמנו. הלבישו לו תיק ותפרו אותו. הוא צריך לדעת שנתפס על דבר שיש בו ערך חינוכי חשוב: שידעו שיש אנשים שמוכנים בתוך מסירת נפש עצמית להציל את הארץ, מה שיביא את הביטחון והשלום." ההדגשות שלי.

אז חטיפת קטין והתעללות בו הופכת ל"מסירות נפש עצמית להציל את הארץ," מסירות נפש נגד השלטון המרושע כמובן. ואם חטפת והתעללת בקטין פלסטיני במסגרת הנסיונות לגרש את הפלסטינים מעל אדמתם – סטרוק שורץ באש קודש, אחד המאחזים היותר ידועים לשמצה בשל הפגיעה בשכניהם – אז אתה גם, אליבא דליאור וכל מי שלא קם ומחה, גם הופך לשליח ציבור.

לגזור ולשמור, לפעם הבאה שממשלת נתניהו תתלונן על "ההסתה הפלסטינית."

(יוסי גורביץ)

תומאס פרידמן ניסח בשנות השמונים את עקרון הברזל של הפוליטיקה המזרח תיכונית, והישראלית בכלל זה: "אם אני חזק, למה לי לוותר? אם אני חלש, איך אני יכול להרשות לעצמי לוותר?" בהשלכה לישראל ולכיבוש הפלסטינים, המהלך המחשבתי הזה עובד כך: אם הפלסטינים אינם משתמשים באלימות, ישראל איננה מוכנה לשום ויתורים כלפיהם; אם הם משתמשים בו, אלימות פלסטינית מצדיקה אלימות פראית הרבה יותר מצד ישראל. במשך שנים, ישראל התחסדה בטענה שהפלסטינים לא מסוגלים למחאה לא אלימה, שאלה "איפה הגנדי שלהם"; שבע השנים האחרונות היו שנות הזהב של מחאה לא אלימה. ישראל לא ידעה איך להתמודד איתה – We don't do Gandhi very well, אמר הטרול הטראומטי עמוס גלעד, שלמרות רקורד מדהים של אי הבנות ושגיאות, אפילו ביחס לאמ"ן שבו צמח, עדיין ניצב ביותר מדי צמתי הכרעה – ועל כן מיהרה להכתים אותו כסוג של טרור. כל סוג של התנגדות לישראל הפך לטרור: יש לנו עכשיו טרור דיפלומטי, טרור כלכלי, ובקצב הנוכחי, אם הפלסטינים יתעקשו להמשיך ולהתקיים, לא ירחק היום שבו דני איילון יודיע לעולם שהם משתמשים ב"טרור נשימתי."

שבע שנות שקט לא העניקו לפלסטינים דבר, ורק העמיקו את האחיזה הטורפנית של ישראל ושלוחיה, המתנחלים, באדמת הגדה המערבית. בשנות השבעים כתב חנוך לוין, בשם פלסטיני אלמוני, על הרגע שבו "היאוש יתגבר על הפחד." יש סימנים לכך ששוב, כמו ב-1987 וב-2000, הרגע הזה מתקרב שוב. אז תוכל ישראל היהודית לחזור למצב האהוב עליה, התנוחה העוברית, וליילל שמה כבר עשינו שמצדיק את השנאה הזו.

יש את כל הסיבות להאמין שהמצב הוא בלתי הפיך, שפתרון שתי המדינות כבר גווע ושאנחנו עומדים על סיפה של מדינה דו לאומית, מפלצת שזוחלת לבית לחם כדי להיוולד; הגיעה שעתה. עם כל היופי הנורא שבה, חבלי הלידה שלה צפויים להיות המדממים ביותר בתולדותיו של הסכסוך. כשהציונים מדברים על הסירוב לוותר על "מדינת הלאום היהודית," הם מדברים בפועל על סירוב לוותר על מדינת הפריבילגיות של היהודים, המדינה שבה הם מהווים עם אדונים, המדינה הראשונה בהיסטוריה שבה עצם יציאתך לעולם מרחם אשה יהודיה מעניקה לך זכויות יתר. רוב היהודים הישראלים יהיו מוכנים לבצע הרבה מאד מעשי זוועה כדי לשמור על המשטר הזה – במיוחד לאור דיאטת הפחדים שהמשטר מזין אותם בהם, העובדה שהוא מקפיד לטפח ולדשן את הטראומות שלהם, והפך את העליה לרגל לתאי הגזים בפולין לטקס חניכה. האתון הרשמית של צה"ל, אלעזר שטרן, כבר נער "שבכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא מאושוויץ," ורוב היהודים הישראלים הבינו את המילים כהווייתן: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא עומד להכנס לאושוויץ. לכך נלווית, כמובן, האימה הטבעית של הכובש ממה שיעשו לו הנכבשים, אם יהיה לאל ידם. הוא מכיר את התנהגותו ויודע איזה עונש היה הוא גובה ממי שהתנהגו אליו כך. אין להוציא מכלל אפשרות שבמקרה קיצון, במאבק שמנהיגיה יהזו לראות בו מאבק של השרדות או השמדה, ישראל תפעיל את כלי הנשק שהיא מחזיקה על פי מקורות זרים. זו, אחרי הכל, מהות קיומם.

הזוועות שצפויים היהודים הישראלים לחולל במאבקם על שימור משטר הפריווילגיות שלהם (אפשר לראות את מה שצפוי לפלסטינים באופן שבו מתייחסים היהודים הישראלים לפליטים אפריקאים שלא מהווים כל סכנה), והעובדה שהקהילה הבינלאומית מגיבה לאט מאד, אם בכלל – מקמבודיה עבור ברואנדה וכלה ביוגוסלביה – למעשי זוועה כאלה, הן הטיעון העיקרי שנותר למען נסיון אחרון להחיות את גוויית תכנית שתי המדינות. מרצ עשתה נסיון כזה בסוף השבוע, והגישה – לראשונה, כך נראה, מאז תכנית ז'נבה – הצעה להסדר מדיני משלה. כל שאר המפלגות היהודיות, בראשן מפלגת העבודה של יחימוביץ', כבר נכנעו לסטטוס קוו שמנסים נתניהו והמתנחלים לכפות, וכלל לא מדברים על הנושא יותר במקרה הטוב, או מקדמים את טיהור אתני או שעבוד, במקרה הפחות טוב.

מהמסמכים שהגיעו אליה נראה שזו תוכנית טובה למדי. העקרון החשוב ביותר שלה הוא ביטול הסכמי אוסלו, שהפכו מזמן לאבן נגף. הסכם אוסלו, נזכיר, היה הסכם מסגרת זמני שאמור היה לבוא לקיצו במאי 1999. נתניהו וברק הרגו אותו, אבל מאז מבעתת הגופה המונשמת שלו את שני הצדדים. הסכם פאריס, המזיק שבהסכמים הנלווים להסכם אוסלו – הוא מעניק לישראל שליטה על הכנסות המסים של הרש"פ, והוא קובע שהמיסוי בשטחי הרש"פ יוצמד לזה שבישראל, למרות הפערים הכלכליים הקיצוניים בין שני החבלים – ייפתח לדיון מחדש.

אוסלו הנציח את מעמדה העליון של ישראל ואת מעמדם של הפלסטינים ככפופים לה. הוא אפילו לא דיבר על מדינה פלסטינית. טיוטת ההסדר שמציעה מרצ מדברת, ראשית כל, על הצהרה של ממשלת ישראל על כך שהיא מקבלת את עקרון חלוקת הארץ, על נסיגה מלאה לקווי 67' תוך חילופי שטחים ביחס של 1:1, ועל חלוקת ירושלים על פי שכונות. במקביל, ישראל תפעל כדי להביא להכרה בינלאומית ברשות הפלסטינית כמדינה עצמאית, תכיר בה מיד כשתוקם, ותפסיק את מדיניות הבידול – כלומר, תחזור ותאפשר לעזה ולגדה להפוך ליחידה מדינית וכלכלית אחת, בכפוף לבחירות ברשות הפלסטינית ולהסכם פיוס עם חמאס.

אז תפנה ישראל למו"מ מול הממשלה הפלסטינית, לראשונה, כאל מול ממשלה שווה. היא תקפיא את כל הבניה בשטחים ותתחיל ליישם חוק פינוי-פיצוי. המו"מ אמור להמשך שנה, ויישומו אמור להמשך עוד ארבע שנים. כדי לקדם את המו"מ עם הפלסטינים, יוקם מנגנון בינלאומי חדש, שבו יינתן יצוג נרחב למדינות האזור: טורקיה, סעודיה, מצרים וירדן. ישראל גם תודיע על קבלת תכנית השלום הערבית, עליה היא לא טרחה לענות בעשור האחרון, ועל נכונות לדון על השבת הגולן לסוריה במסגרת הסכם שלום – אחרי שיקום בסוריה משטר שנהנה מתמיכת הנשלטים.

הבעיה עם התכנית הזו, שהיא ללא ספק יותר טובה מכל תכנית אחרת שהוצעה עד כה, היא הבעיה הקבועה של הסכמי שלום שכוללים פירוק התנחלויות: הסכנה שהמתנחלים יתחילו במלחמת אזרחים. או, לחילופין, ינקטו בטקטיקה שהם שכללו בשנים האחרונות: יהפכו את עצמם למקבילה של אל קאעדה בעיראק ויהרגו בפלסטינים שוב ושוב – תוך שהם מנצלים את אזלת היד שהופכת לעתים לסיוע שקט של כוחות הבטחון הישראלים – עד שהפלסטינים, שהרף שלהם ממילא נמוך יותר של השיעים העיראקים, יגיבו בגל אלימות איום משלהם. והיהודים הישראלים, אחרי גל הפיגועים הראשון, ימהרו לשכוח את גל הפיגועים של המתנחלים, וידחו את הסכמי השלום.

בקיצור, כדי להגיע להסכמי שלום של ממש, גם היהודים וגם הפלסטינים צריכים להבין שהאויב לא נמצא רק בצד השני; יהודים צריכים להבין שגם יהודים יכולים להיות אויבים, וכך גם הפלסטינים; והם צריכים להבין שהמאבק הוא לא בין יהודים ופלסטינים, אלא בין תומכי חירות לתומכי עריצות אתנית. אחרת, כמו בסיבוב הקודם, כל צד יעשה הנחות לטרוריסטים שלו, והתוצאה תהיה גל חסר תקדים של שפיכות דמים.

צריך לזכור שבקרב המתנחלים ובעצם בקרב רוב הדתיים והמסורתיים (ולא מעט חילונים) בישראל, עצם הרעיון של מגע מעמדת שוויון בין יהודים ולא יהודים מאיים: הם משוכנעים, בצדק לאור הנסיון ההיסטורי, שבהנתן בחירה טובה, רוב היהודים יוותרו על יהדותם. השלום מאיים על הרבה מהם לא פחות, ולמעשה יותר, מאשר מלחמה: למצב של מלחמה הם כבר התרגלו. במצב של שלום, חומת הוודאות האתנית-דתית תקרוס, וזה מצב שרוב היהודים לא ערוכים אליו.

כדי להגיע לשלום על בסיס שתי מדינות, אם כן, צריך רוב בשני הצדדים שמוכן להתגבר על ההתניות האתניות שעליהן גדל והתחנך, כדי שיהיה מוכן לדכא בנחישות מיעוט קנאי ואלים שינסה להטביע פתרון כזה בדם. ספק, בלשון המעטה, אם יש רוב כזה. ספק, על כן, אם יש עתיד ךלא מדמם לישראל ופלסטין.

ועוד דבר אחד: בית דין צבאי קיבל עסקת טיעון, במסגרתה נשלחה יאנה גורליק – אזרחית קנדית שעזבה את ישראל בגיל 17, לפני 13 שנים – למאסר בפועל של שלושה חודשים בשל עריקות. גורליק גם חטפה רישום פלילי על כך שהעזה לא לחיות בישראל ובהתאם גם לא לשרת בצה"ל. אם מישהו עוד חשב שלבהמה הירוקה תצמח איזושהי תועלת מעובדת הכפיה גורליק, העובדות שהביאו את השופטים לקבל את עסקת הטיעון היו, בין השאר, שהבהמה הירוקה שחררה את גורליק בשל אי התאמה, וחוסר עניינה של גורליק להשתכן בישראל. מזמן לא הופגנה רשעות כזו ושרירות לב כזו כלפי אזרחית ממוצא יהודי. עצה לעוזבים את ישראל: הקפידו לוותר על אזרחותכם הישראלית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

יום לא נעים עבר על קלגסינו בגדה: כמה מהם קיבלו הוראה מהרבש"ץ של התנחלות בת עין שלא להכניס להתנחלות נושאי תעודת זהות ישראלית שאינם גם יהודים כשרים. על המצב עצמו – שבו חיילים שנמצאים בשטח כבוש מקבלים הנחיות מנציג האנשים שעליהם הם אמורים להגן ושנמצאים שם רשמית בשל "כורח צבאי" – לא היה להם מי יודע מה לומר, כי לזה הם התרגלו. אבל הפגיעה באזרחות הישראלית הפורמלית, החלוקה של תעודת הזהות הישראלית ליהודים ולא יהודים, הציקה להם.

ההנחיה היתה ברורה: "להכניס רק יהודי עם תעודת זהות כחולה. נניח שבא דרוזי או בדואי עם תעודת זהות כחולה, מישהו שבא לנקות את השירותים – לא." החמושים חשו שלא בנוח עם פקודה שמפרה בגסות בוטה כל כך את העמדת הפנים כאילו יש "נורמליות" מסוימת במשטר האפרטהייד בגדה המערבית. הם אפילו אמרו שזה מזכיר להם תקופות אפלות ™.

כמובן, מהלכים כאלה – אזורים שיש אליהם כניסה ליהודים בלבד – הם לא דבר חדש בגדה המערבית. כבישים ליהודים בלבד קיימים בגדה כבר שנים, לעתים תחת ההנחיה שמי שיכול לנוע בהם הוא "מי שרשאי לעלות לישראל מכוח שבות," כלומר יהודי, רק בלי לכתוב יהודי. הם היו, אולי, חדשים לחיילים במקום.

בצה"ל נבוכו. לא בכל יום קורע רבש"צ בקלילות את מסכת הכיבוש הנאור ומבהיר על מה באמת אנחנו מדברים כאן – על אפרטהייד בין יהודים ללא יהודים ועל כך שלאזרחות הישראלית אין שום משמעות. על כן הודיע דובר צה"ל ש"בעקבות פניית הכתבת האירוע נבדק, ואכן התקבלה הנחיה כזו על ידי הרבש"ץ. בעקבות כך חידדו בצה"ל כי מדובר בהנחיה שאינה חוקית. כמו כן היות ומדובר בנושא מורכב ורגיש, על מנת למנוע עימותים אפשריים ניתנה הנחייה ליידע את רבש"ץ היישוב בכניסה של אזרחים ישראלים שאינם מלאום יהודי, על מנת שילוו בכניסתם ליישוב."

שימו לב. קודם כל, דובר צה"ל מודיע שמדובר בפקודה בלתי חוקית. נחמד מצידו. במצב נורמלי, היינו מצפים שלהודעה על כך שקצין – אפילו אם הוא לבוש אזרחית – שנותן פקודה בלתי חוקית, תתלווה גם ההודעה על כך שהוא הועבר מתפקידו או לפחות הוצא לחופשה עד שהפרקליטות הצבאית תוכל לטייח את האירוע. אבל, כמובן, הרבש"צ איננו כפוף לסמכות הצבא, הוא רק נותן לו פקודות, והרעיון שצה"ל יוכל להדיח אחד מאלה רק בגלל מתן פקודה בלתי חוקית היה עשוי לגרור שורה של פוגרומי תג מחיר. אז זה, כמובן, לא קרה.

אחר כך, אומר לנו דובר צה"ל שנכון שמדובר בפקודה לא חוקית, אבל זה לא כל כך חשוב, בעצם: כדי "למנוע עימותים אפשריים" בין החמושים ובין הממונה האזרחי שלהם שעליו לצבא אין שליטה, החיילים התבקשו להתיר ל"אזרחים ישראלים שאינם מלאום יהודי" להכנס להתנחלות – אבל לעדכן את הרבש"ץ, כדי שהלז "ילווה אותם בכניסתם ליישוב." כלומר, צה"ל שינה קצת את הפקודה של הרבש"ץ: לא יהודים יכולים להכנס להתנחלות – אבל רק תחת ליווי בפיקוח. האיסור על כניסתם של לא יהודים הוא בלתי חוקי; הנחיה להתייחס לכל אחד מהם כאילו היה חשוד פוטנציאלי וללוות אותו בעת שהותו בהתנחלות – זה כבר לגמרי בסדר.

כלומר, גם מבחינת צה"ל, לתעודת הזהות הישראלית אין שום משמעות: מי שמחזיק בה, כל זמן שלא הוכיח שהוא יהודי כשר, הוא חשוד תמידי שאין להניח לו להסתובב בהתנחלות בלי ליווי חמוש, אחרת לכו תדעו מה הוא יעשה. ליהודי עם עבר פלילי, רוצח משוחרר או פדופיל, אין שום בעיה להסתובב בהתנחלות. לאזרח ישראלי נוצרי או מוסלמי – נטול כל עבר פלילי – אפילו אם רק עצר לקנות דלק או לעשות את צרכיו, אסור להסתובב בתחומי ההתנחלויות בלי ליווי.

צה"ל קיבע, בעצם, את העמדה של הרבש"ץ: כל הלא יהודים חשודים. חשודים על העריות, חשודים על שפיכות דמים. אזרחותם לא משנה כהוא זה. הצבא פשוט ייפה קצת את ההנחיות: הן לצרכי יח"צ של התקשורת הארורה והן כדי שהחמושים שלו ירגישו יותר בנוח, שלא יצטרכו לחשוב שהם נקלעו איכשהו לתקופה אפלה ™.

והאפרטהייד זחל עוד צעד קדימה.

ועוד דבר אחד: רב כלשהו, אחד ברוך אפרתי, קרא היום (א') לחלל את הלווייתו של חיים חפר. האחרון דרש בצוואתו שלא יקראו עליו קדיש. אפרתי רצה מחתרת נועזת של מניין יהודים אמיצים, שיתגנבו לבית הקברות ובחשאי, בלי שמישהו ישים לב, יאמרו קדיש. מעניין מה אפרתי היה חושב אם, נניח, הבישוף המורמוני מיט רומני היה מטביל את אחד מקרוביו למורמוניות לאחר מותו. יש להניח שהוא לא היה מתרשם מהחסד הנוצרי הבלתי צפוי הזה. אבל, כמובן, אסור להשוות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בעקבות פרשת האולפנה, צויר בנימין נתניהו בעיתוני העולם כמי ש"שמר על שלטון החוק" הישראלי אל מול המתנחלים ועוזריהם, שניסו להעביר את חוק ההסדרה. כך אוהב נתניהו שמציירים אותו: ימין מתון, נחוש מול הימין הקיצוני.

הבל הבלים, שטות ורעות רוח. אם מישהו היה צריך הוכחה לאופן שבו רואה נתניהו את שלטון החוק, אפשר היה לראות אותה בהתרסה שלו בכנסת כלפי ארגוני השמאל והפלסטינים: אם תעתרו לבג"צ, אם תנסו לשמור על זכויותיכם החוקיות, נדפוק אתכם עוד יותר. כך מדבר מי שאמור להיות אמון על אכיפת החוק ופסיקות בתי המשפט.

ולא שהפסיקה בפרשת האולפנה היתה חריגה במיוחד. היא הורתה לפנות מבנים שבנו מתנחלים על אדמה פלסטינית פרטית. הסיפור מעניין: הוא מגלם בתוכו את כל הכיבוש. קודם כל, החרימה המדינה את השטח בסוף שנות ה-60. הוא היה אז כרם. המדינה הפקיעה אדמות בסביבתו, ובנתה עליו את הבסיס הצבאי בית אל. השטח המדובר לא הופקע, אבל היה קרוב לבסיס, והכניסה אליו נאסרה על הפלסטינים אלא בסופי שבוע; עורך הדין מיכאל ספרד מעריך שהמהלך הזה היה בלתי חוקי לחלוטין, אבל לך תריב עם צה"ל. אי אפשר לקיים כך כרם, והוא גווע. המדינה הרגילה את בעלי הקרקע להתייחס אליה כאל קרקע אבודה.

יותר מ-30 שנה אחר כך, השתנה במפתיע היעוד של הקרקע. עכשיו היא כבר לא היתה צמודה לבסיס, עכשיו אמורים לבנות עליה מבנים. אבל כאן יש בעיה: המדינה יכולה להפקיע שטחים לצרכים בטחוניים, והיא יכולה להכריז על שטחים כנטולי בעלים ועל כן "אדמות מדינה" שאותן היא משעבדת לצרכיהם של בני מדינה אחרת, והיא יכולה כמסתבר פשוט למנוע "מסיבות בטחוניות" כניסה לשטחים שסמוכים לשטחים שתפסה; אבל היא עדיין לא יכולה לנהוג כליסטים, להפקיע את האדמה לצרכים בטחוניים ואז להעביר אותה ישירות ליהודים.

על כן, נחלצו המתנחלים לעזרה. כמה חברות מתנחלים רקחו עסקה מפוקפקת: הם החתימו פלסטיני כלשהו על חוזה מכירה של שטח שלא היה שלו. ספרד מעלה נתון מעניין: עורך הדין של הרוכשים הבחין ששמו של המוכר לא היה זהה לשמו של בעל השטח; על כן הוא נתן לו מקדמה והוסיף סעיף לחוזה, שבו נאמר שהמכירה תושלם כאשר האיש ישוב עם ראיות לכך שהוא בעל הקרקע. האיש לא שב מעולם ועל כן, טכנית, המכירה לא הושלמה מעולם. עורך הדין היה דוד רותם, היום ח"כ מטעם ישראל ביתנו, חבר בוועדה לבחירת שופטים, ויו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט.

הגזל הזה היה כל כך בוטה, שהמנהל האזרחי הוציא צווי הריסה למבנים שם מיד עם הקמתם, ב-2006. הוא, כמובן, לא אכף אותם – כחלק ממדיניות רשמית של אי אכיפת צווי הריסה כנגד בתים של יהודים. בדרך כלל, אדמה אבודה כזו, שכבר 40 שנה יצאה מידי בעליה, לא מושכת תשומת לב. הפעם דווקא כן, והעסק הגיע לבית המשפט, שם יצא כל הלכלוך החוצה.

המדינה הודתה ששם המוכר במסמכים שהציגו החברות מעולם לא היה רשום כבעל השטח; החברה, קבע המנהל האזרחי, ידעה "שאין זהות בשם המוכר לזה הרשום בספר המקרקעין"; מוכר הקרקע היה בן שבע (!) בעת רישום המקרקעין; ולא בוצע שינוי בטאבו, כנדרש. פרטים נוספים פה.

חקירה פלילית בנושא נפתחה והתנהלה בעצלתיים. למרות שהבכיר ממתנחלי בית אל שהיה מעורב בפרשה הודה בחקירתו שידע שאין לו היתרי בניה, ולמרות שהחברה הקבלנית מסרה מסמכים שקריים לבנקים, החקירה נסגרה. ספרד מנהל כעת עתירה כנגד הסגירה הזו. היעדר ההיתרים, אגב, לא הפריע למשרד השיכון לשפוך תקציבים במקום.

עכשיו, במדינת חוק, כל החברות המעורבות היו עוברות חקירה צולבת, הפקידים שאישרו הקצבות של משרד השיכון לבניה על קרקע גזולה היו עפים מתפקידם, והחברות המעורבות היו משלמות לבעלי הקרקע החוקיים את כל ההכנסות – ממכירת דירות ומהשכרתן – שעשו מהשטח הגזול, ועוד מוסיפות פיצויים.

אבל בישראל, אף אחד לא מתעניין בזכויותיו של בעל הקרקע הנגזל, שהאדמות שלו הופקעו תחילה בכוח הזרוע, ואחר כך – בתיווכו של מי שיהיה יו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט – הועברו לזרים. החוק, אליבא דנתניהו, לא שומר על זכויותיו של בעל הקרקע; הוא לא בן לעם הנבחר ולא לאצולה המיוחסת של המתנחלים, שעבורם עושים הכל. הוא קוץ מעיק, מטרד, שהצליח לזכות בנצחון נדיר על מערכת העושק הממושפטת שלנו – ועל כן יש לאיים עליו.

על פניו, על נתניהו היה לבצע את פסק הדין ללא שהיות, ללא משחקים, וללא הבטחות פיצוי למתנחלים. "שלטון החוק" הוא הכלי המרכזי של הכיבוש, האצטלה – מסמורטטת, צואה וקרועה, אבל אצטלה – שמשווה פנים מהוגנים למה שהוא מסע של גזל ושוד (בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשיכה, בחסינות מושל!). בלעדיו לא היה כיבוש. נתניהו, מתוך האינטרסים שלו-עצמו, היה צריך להגן עליו. כך נהג בגין אחרי בג"צ אלון מורה.

אבל נתניהו איננו בגין. הוא חייב למתנחלים יותר מדי, הוא איננו יכול להעמיד פנים כאילו יש חוק שוויוני שכולם חייבים לציית לו משום שהחברה הישראלית כבר מזמן לא מוטרדת מכך שהיא חברה מפלה. מבחינת רוב היהודים החיים בישראל, שהם הבסיס של נתניהו והם הסיבה ששלטונו יציב כל כך, אין שום דבר לא בסדר בכך שיש חוק אחד ליהודים וחוק אחר, רע יותר, לפלסטינים. זו מדינת היהודים, אחרי הכל.

שורש הרע, כמובן, הוא בכך שבג"צ בכלל מאשר פניית פלסטינים אליו. הוא זה שיצר את האצטלה הזו של פיקוח משפטי על הכיבוש, פיקוח שלא קיים בפועל ב-99.99%. חברי הכנסת שמתלוננים בכל פעם שבג"צ בכל זאת מסרב לאשר את הבלתי ניתן לאישור יכולים לשנות את המצב בקלות: הם רק צריכים להעביר חוק קצר ופשוט, שאומר ש"בתי המשפט הישראלים לא יפסקו במקרים המתרחשים בשטח הנמצא תחת שטח שיפוט צבאי." עד לאחרונה, עד שאבד המצפון הערכי של החברה הישראלית, הם נמנעו מחוק כזה: הם ידעו שבלי בתי המשפט הישראליים אי אפשר יהיה עוד להגן על הכיבוש. עכשיו רוב הישראלים כבר לא מבינים זאת, וגם לא אכפת להם מכך שהם כובשים עם אחר. חוק ההסדרה היה נסיון להעביר חוק דומה. יהיו עוד – ובפעם הבאה, השמאל צריך לתמוך בחוקים כאלה. את המסיכה של "שלטון החוק" צריך לקרוע מעל פניו של הכיבוש – ושל ישראל.

ועוד דבר אחד: איילת שקד, הפנים העאלק-חילוניות של ארגון הקש "ישראל שלי", הודיעה היום כי היא מתפקדת ל"בית היהודי", השם המודרני של המפד"ל. היא תתמודד ברשימה אחת עם נפתלי בנט – גם הוא ממקימי "ישראל שלי" – ועם אביחי רונצקי, שפסק שמעיקר הדין מותר למנוע טיפול רפואי משבויים ושקודם אחר כך לתפקיד הרב הראשי לצה"ל. שקד אמרה שהיא עושה את המהלך מתוך "אמונה בשותפות אמת בעם ישראל." ב. מיכאל הגדיר פעם "חילונים" נוסח שקד כחברים בסיעת חל"ם, חילונים למען המפד"ל. מותר לקוות שמצביעי המפד"ל יבהירו לשקד שהיא מספיק טובה בשביל הפעלת בוטנט אנושי, אבל כאשה אין לה מקום בעמדת הנהגה.

(יוסי גורביץ)

כתריאליבקה כמרקחה. קבוצה של מתנחלים גנבה מזמן אדמות במה שמכונה היום גבעת האולפנה, בהתנחלות בית אל, תוך זיוף מסמכים כמקובל. אחר כך היא מכרה את האדמות האלה למתנחלים אחרים, שכמקובל לא שאלו יותר מדי שאלות. הרבה שנים אחר כך, כל העסק הגיע לבית המשפט והתברר שהאדמות גנובות. זה לא חדש, זה קורה כל הזמן, אבל מאחר ומערכת המשפט בדרך כלל משמשת כמשת"פ של המתנחלים, שום דבר לא קורה. הפעם העוול היה גדול מדי, ובית המשפט אמר שיאללה, צריך לפנות את הפולשים.

בעולם נורמלי, פה זה היה נגמר. המתנחלים שקנו את הדירות היו מגישים תביעות פרטיות נגד הנוכלים שמכרו להם את האדמות הגנובות, שבתורם היו נחקרים על ידי המשטרה, עונים על שאלות מביכות ואולי גם הולכים לכלא.

זה, כמובן, לא מה שקרה. בהתחלה, הממשלה התבזתה בכך שפנתה לבית המשפט כדי שידון שוב בהחלטה שכבר קיבל, בלי שום סיבה טובה פרט לכך שלממשלה ממש לא נעים ליישם את החלטת בית המשפט. זה, מצדו, אולי מתוך שחש שמערערים על מעמדו, לא נתן לממשלה עוד אורכה והורה לה לסיים את הפרשה עד סוף חודש יולי.

כשזה קרה, המערכת הפוליטית הישראלית התחרפנה. מצד אחד, ראש הממשלה הודיע שהוא ישחד את המתנחלים – ודוק, לא רק את המתנחלים שיאבדו את בתיהם הגנובים, אלא את המתנחלים כקבוצת לחץ. הוא יבנה, הבטיח, עשרה בתים על כל בית שייהרס. כלומר, המטרה היא לתת למתנחלים בונוס ובו זמנית להרתיע עותרים נוספים מפני פניה לערכאות בשל גזל אדמות: ההבהרה היא שעל כל שטח שהפלסטינים יצליחו להוציא מבין מלתעות המתנחלים, יהיו פי עשרה מתנחלים.

זה לא הספיק, אז בימים האחרונים נתניהו מדבר על כך שלא רק שיתנו להם עוד בתים, אלא גם ינסרו את הבתים עצמם (!) ויעבירו אותם למקום אחר. העלות מוערכת בכ-100 מיליוני שקלים, בהנחה שזה בכלל אפשרי הנדסית – הנחה שיש החולקים עליה. בסביבתו של נתניהו טענו היום שזה יעלה רק כמה עשרות מיליוני שקלים, כי זה כידוע לא כסף. כשזה מגיע לריצוי המתנחלים, נתניהו מאבד את חסכנותו המפורסמת בשמירה על כספי ציבור. בשביל הבנים היקירים שחיים במדינת הרווחה שהקימה ישראל מחוץ לגבולותיה, יש לו הכל.

ונתניהו עוד נראה שפוי יחסית. שורה של שרים וחברי כנסת הודיעו שהם מתכוונים לקדם את "חוק ההסדרה," שפשוט מודיע שבג"צ לא יפסוק יותר בנושאי התנחלות, ימנע מפלסטינים להתלונן על גזילת קרקעות, ושישנה רטרואקטיבית את החוק כך שלא יהיה צורך לפנות את חמשת הבתים האלה. החוק לא נוגע בזכותם, השמורה להם לרעה, של פלסטינים לעתור לבג"צ כנגד עוולות השלטון הצבאי בגדה – אלה עתירות שבג"צ דוחה כמעט אוטומטית, תוך שהוא שומר על מראית העין שיש לפלסטינים סעד משפטי. זה יישאר, צריך את זה לצרכי Hasbara.

הבוקר דיווח יוסי ורטר ב"הארץ" שמשה פייגלין, שמושך בהרבה יותר מדי חוטים בליכוד, הודיע ששרים שלא יצביעו בעד חוק ההסדרה יכולים לשכוח מהמקום שלהם בפריימריז הבאים. נתניהו, כהרגלו, נלחץ. פייגלין העביר אליו גם את יו"ר הקואליציה היעיל מאד, זאב אלקין. נתניהו יודע שהחוק הזה יחסל חלק ניכר מהעמדת הפנים הלאומית שנמשכת כבר 30 שנה ויותר, כאילו הכיבוש הוא משהו זמני, כאילו ישראל לא מספחת את השטחים מבלי להעניק לתושביהם זכויות אזרח. האפרטהייד ייחשף סופית.

לא בטוח שלחבר הליכוד הממוצע עוד אכפת. אחרי 30 שנה של חינוך ימני, אפשר לומר שחלק ניכר מהציבור הישראלי לא יודע על מה כל הרעש, מה כל ההבדל בין הגדה המערבית לישראל. ואחרי יותר מ-60 שנה של שירה בציבור של "כל העולם נגדנו," נתניהו מגלה כעת שאחרי שכבר הכרזת על כל העולם כאויב, קשה להפחיד את הציבור בכך שאם יעבור עכשיו איזה חוק, העולם יהיה עוין. למעשה, השיטה היעילה ביותר של נתניהו להתמודד ציבורית עם תומכי החוק היא לציין שמירי רגב תומכת בו. זה צפוי לשנות את דעתם של כמה וכמה אנשים.

לפני כשנה יצאו לרחובות יותר מחצי מיליון איש, כדי למחות על השיטה הכלכלית והיעדר הצדק החברתי. הם לא קיבלו כלום והמערכת הפוליטית לא הזדעזעה. עכשיו, הממשלה צריכה להעביר כמה עשרות מתנחלים מבתיהם, ולא רק שהיא מוכנה לשלם סכומים מופרכים, היא גם נמצאת במשבר של ממש. ספק אם יש משהו שידגיש טוב יותר כיצד השתעבדה המערכת הפוליטית שלנו למיעוט קטן ואלים מאשר הסיפור הזה, איך הכיבוש בלע בסופו של דבר את ישראל עצמה.

ועוד דבר אחד: כפי שחלק ממכם ודאי שמתם לב, שני זרזירי עט החליטו לבנות את עצמם על חשבוני. אורטל בן דיין, שכבר התייחסתי אליה, הוסיפה עוד מאמר רווי סילופים והשמצות ב"ארץ האמורי." מתי שמואלוף טרח להפגין את חוסר יכולת הבנת הנקרא שלו כאן. את שהיה לי לומר, כתבתי בפוסט על בן דיין ובתגובות שלי לשני הפוסטים שלהם; אני לא מתכוון להיאבק שוב עם החזירים בבוץ. אתה מתלכלך והם נהנים מזה. אבל אני ממליץ לכם לקרוא ולהגיב.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

תקרית בכפר עסירה אל קבליה שלשום (ז') משכה תשומת לב תקשורתית ניכרת, משום שהיא נלכדה במצלמות בצלם. קבוצה של מתנחלים מיצהר ניסתה לפשוט על הכפר, הציתה ככל הנראה את שדותיו, ושניים מאנשיה פתחו באש חיה לעבר המקומיים שנאספו כדי להתגונן, ופצעו קשה את אחד התושבים, פתחי עסאיירה – מבלי שחמושי צה"ל שנכחו במקום עושים משהו. דובר צה"ל גמגם משהו על כך ש"על פניו, נראה כי הסרטון המוצג איננו מייצג את האירוע כולו." שימו לב למה שדובר צה"ל לא אמר: הוא לא אמר מילה על מעצר מתנחלים שפלשו לכפר פלסטיני וביצעו ירי.

המתנחלים, שהופתעו מעצם העובדה שהתקרית זכתה בכלל לסיקור תקשורתי, העלו שלל טיעונים. ראשית, הם טענו שהאש הוצתה על ידי הפלסטינים, ושהפשיטה היתה נסיון התגוננות עם השריפה. שנית, הם טענו שיהודים דתיים לא יציתו אש בשבת. שלישית, הם טענו שהחמושים שלהם היו כיתת הכוננות של ההתנחלות.

הבה נבחן את הטענות הללו. הן חשובות להבנת תרבות השקר של המתנחלים. נתחיל מהטענה הראשונה. הנה סרטון של בצלם, שבו רואים את ראשית התקרית: המתנחלים יורדים מיצהר אל הכפר.

מה חסר בסרטון הזה? נכון, אין בו שריפה. היא עוד לא התרחשה. המתנחלים מבקשים מאיתנו להאמין שכאשר אנשיהם ירדו אל הכפר, הזדרזו התושבים לצאת לקראתם ולהצית שדות. אכן, סביר. עכשיו נתבונן בסרטון השני:

האש קרובה הרבה יותר לעסירה אל קבליה מאשר אל יצהר. יתר על כן, בסביבות 2:20 ניתן להבחין ברכב כיבוי פלסטיני. אני חושב שאפשר לומר בבטחה שהוא לא הוזמן על ידי המתנחלים. השקר הראשון של המתנחלים יורד.

נעבור לשקר השני. פשיטות של מתנחלים מיצהר על עסירה אל קבליה הן דבר די נפוץ, גם ויש מי שיאמר במיוחד בשבת, כשהצאן הקדוש אפוף בנשמה היתרה של השבת ומת משעמום. לפני שנה, תועדו מתנחלי יצהר כשהם פושטים על עסירה אל קבליה, רוגמים את התושבים באבנים, ומציתים כלי רכב. בין הפורעים היה גם יצחק שפירא מיודענו, ראש הישיבה של יצהר ואחד מכותבי "תורת המלך." למתנחלים היה אז תירוץ: מותר לחלל את קדושת השבת בעימות עם לא יהודים. תירוץ מאד נוח, מה נאמר. כנראה שהם לא חשבו שמישהו יזכור אותו אחרי שנה, ושהוא יחזור לנשוך את השקר החדש שלהם.

השקר השלישי הוא פשוט מאד: כמה פעמים ראיתם חוליית כוננות שיש בה רק שלושה אוחזי נשק, ואחד מהם הוא אקדח? ומה בעצם עושה חוליית הכוננות של יצהר מחוץ להתנחלות, בכפר סמוך? דופקת נפקדות?

אבל המתנחלים הם לא העניין. מתנחלי יצהר הם שור נגח שטיבו ידוע. העניין הוא צה"ל. הוא נמצא בגדה ככוח כובש, וככזה הוא מחויב בהגנה על האוכלוסיה. הוא מעולם לא הצליח בכך ואף פעם גם לא התאמץ יותר מדי. לא רק שצה"ל מסייע להעברת אוכלוסיה לשטחים כבושים, דבר שהוא פשע מלחמה, ולא רק שהוא מאבטח אותה שם (פשע מלחמה נוסף), הרי שבעקביות הוא מניח למתנחלים לפגוע באנשים שעל פי חוקי המלחמה נמצאים תחת הגנתו. חוקי המלחמה, נזכיר, הם העילה היחידה לנוכחותו של צה"ל בשטחים.

וזה לא רק יצהר, וזה לא רק הסג"מ בשטח. כשפתח נועם פרידמן באש על תושבי חברון, לפני יותר מעשור, חיילי צה"ל במקום לא ירו בו – הם קפצו עליו. הם כלל לא העלו על דעתם לירות במתנחל. בסוף 2011, אחרי ההתקפה של המתנחלים על חטמ"ר אפרים, ענה תת אלוף יואב מרדכי לשאלה איך היה המח"ט מגיב אילו האיש שהשליך עליו אבן לא היה בן העם הנבחר אלא פלסטיני כך: "אני מניח, כרמלה, שאת לא היית מצפה שהמח"ט היה פותח באש לעבר יהודי שעמד ממולו. אני בטוח שלא לזה את מתכוונת."

וזה בעצם אומר הכל. צה"ל לא יכול, שזה בן דוד של לא רוצה, לעשות את חובתו ולהגן על הפלסטינים מהפולשים שהביא אליהם. הגנרלים שלו אפילו לא מבינים שזו חובתם, ושככוח כובש זו חובתם הראשונה – הרבה לפני אבטחת התנחלויות. משזה המצב, ומאחר ותהליך השלום הוא בדיחה, צריך להתחיל בקמפיין להחלפת צה"ל בכוח שמירת שלום בינלאומי. לצה"ל היו 45 שנים להוכיח את יכולתו כצבא כובש, שזו עילת נוכחותו בשטחים; הוא נכשל. הגיע הזמן להביא כוח אחר שיוכל להגן על הפלסטינים.

ועוד דבר אחד: יו"ר מועצת יש"ע, פליט לשכת נתניהו ומקים ארגון הקש "ישראל שלי," נפתלי בנט, מנסה כעת להתמודד על ראשות המפז"ל. הוא הגיע למסקנה שהדרך הטובה ביותר היא הפצת שקרים פרועים על הפליטים מאפריקה והקרן החדשה לישראל. דנית גוטפריד מפריכה אותם כאן. מיכאל בן ארי, במקביל, מארגן מחר הפגנה נגד הפליטים; פרטים פה. אשמח אם תגיעו כמשמרת-נגד; אני מתכוון להיות שם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

על פי דיווחי טמקא, בעת כתיבת הפוסט הזה הסתיים פינוי "בית המריבה" החדש של חברון. מערכת הבטחון בחרה הפעם שלא לתת למתנחלים ולתומכיהם בממשלה להכתיב עובדות בשטח. ובכל זאת, צריך לומר כמה מילים על הפארסה הזו.

המתנחלים רכשו את הבית המדובר, על פי כל הדיווחים, באמצעות מהלך הונאה: הם השתמשו במשת"פים שגרמו לבעל הנכס להאמין שהוא מוכר אותו לפלסטינים, ולא למתנחלים. המתנחלים ותומכיהם טענו בימים האחרונים שהעסקה כשרה לחלוטין בעוד שתושבי חברון שרואיינו בתקשורת הישראלית טענו שהיא מפוברקת ושמדובר בזיוף. שני הצדדים לא ראו את המסמכים, ויש להניח שחלקם הגדול – כמוני – לא היה מצליח להבין אם מדובר במסמך אמיתי או מזויף.

אבל זה לא באמת חשוב. ההנחה שחוקי הקניין הרגילים חלים בגדה המערבית הם שקר מוסכם. לכולם ברור שלפלסטיני אין אפשרות לרכוש בית בהתנחלות ולמעשה גם לא להכנס אליה ללא אישור. מערכת הבטחון טענה שרכישת הבית לא קיבלה את אישור שר הבטחון, על פי סעיף בחוק שככל הידוע לא הופעל בטווח זכרונו של מישהו, וגם זה הבל.

החוק לא משנה בגדה, כי החוק הישראלי לא חל בה. אין שום סיבה להתחיל בכלל להתווכח עם המתנחלים על כן-קניתם-לא-קניתם. בגדה חל החוק הצבאי. הוא קובע שכל מה שיכול להפריע לבטחון, אסור. כל מה שאלוף פיקוד המרכז היה צריך לעשות הוא להוציא צו, שקובע שכניסת מתנחלים למבנה עשויה לגרור (אין צורך בוודאות) סכנה לבטחון האזור, על סמך מידע סודי שלא בא לו לחלוק עם תושבי המבנה, והוא יהיה רשאי לפנות אותו. זה באמת עד כדי כך פשוט. זה קורה לפלסטינים כל הזמן. כפי שאפשר לראות מהסרטון הזה, פלסטינים אפשר לפנות מבתים בחברון גם בלי דיונים בקבינט.

מי שטוען שעל המתנחלים והפלסטינים בחברון צריכים לחול שתי מערכות חוק שונות – יאיר לפיד, למשל, שאמר את הדברים לאחר שנשאל על השימוש שלו בציווי התנ"×›×™ "תורה אחת ×™×”×™×” לאזרח ולגר הגר בתוככם" – צריך להפנים שהוא תומך באפרטהייד: שתי מערכות חוק שונות פועלות באותו הרחוב ומופנות כלפי אנשים על פי מוצאם האתני.

וכמה מילים על הרטוריקה של המתנחלים. את הפינוי של אנשים שבקושי הספיקו להתמקם ממבנה שגם אליבא דמתנחלים נרכש בכחש, הם כינו "פינוי מהבית." ספק אם היה מישהו שהוזיל כל כך את הביטוי "בית" כמו המתנחלים. טיעון נוסף של המתנחלים הוא שלכל יהודי יש זכות לגור בכל מקום בפלסטין, כמו שיש לו בארה"ב. השקר שבטיעון הזה, כמובן, הוא שיהודי שעובר לגור בעיירה באריזונה לא מלווה מיד בפלוגת מג"ב שמטילה עוצר על הרחוב לעתים מזומנות ועורכת חיפושים תוקפניים על התושבים המקומיים. המתנחלים רוצים לגור בפלסטין? סבבה. שיעשו את זה מבלי להפוך את מעבר הדירה שלהם להרחבת הכיבוש.

אבל זה, כמובן, לב העניין: השתלטות מתנחלים על בניין אין לה דבר וחצי דבר עם "בית" או עם זכות הקניין. כל מטרתה היא להרחיב עוד קצת את תחום הישוב של הכיבוש. רק שכמובן, הצגת הדברים כך תקשה עליהם להסביר את עצמם לישראלים.

ועוד דבר אחד: גינתר גראס כתב שיר, שבו הוא מצביע על אמיתות לא נעימות: שישראל יש נשק גרעיני בלתי מוצהר בעוד שלאיראן אין כזה, ושהצוללות שגרמניה מספקת לישראל אמורות להיות מחומשות בנשק הגרעיני הזה, ושעליה להפסיק לספק לה כאלה עד שישראל תתחייב שלא לחמש אותן בנשק גרעיני. ערעור כזה על זכויות היתר של ישראל חצוף מאד, ועל כן אין מנוס, בתקשורת הישראלית, מלציין בהבלטה כי מי שהוא תומך נלהב זה עשורים במפלגה הסוציאל-דמוקרטית שירת באס.אס. בצעירותו, לפני שבעים שנה כמעט. מזל שיש את נשק יום הדין הזה, אחרת מישהו עוד יכול היה להתייחס לגראס ברצינות.

(יוסי גורביץ)

בבית משפט הצבאי בעופר התחילה אתמול (ד') פרשת ההגנה במשפטו של מוחמד עמירה, פעיל פלסטיני בלתי אלים מניעלין. ב-15 ביוני השתתף עמירה בהפגנה שנערכה בכפר סמוך, דיר קדיס, בנסיון למנוע את סלילתם של דרכים על אדמות של שני הכפרים, בסמוך להתנחלות נילי. אף שאין מחלוקת על כך שעמירה לא השתתף באלימות, ולמעשה הוא קרא להמנעות מאלימות (כפי שאפשר לראות בסרטון למטה, מדקה 0:45-0:50), ולמרות שהוא הפעיל התנגדות בלתי אלימה בלבד (ישיבה על כף של דחפור), הוא נעצר תוך הפעלת אלימות (רואים, בסביבות 0:49-0:50, השלכה של רימון הלם מטווח אפס על המפגינים). יתר על כן, כתב האישום נגדו מייחס לו עבירות של הפרעה לחייל, משום שהוא סירב להתפנות כשהורו לו לעשות כן – והסתה.

למה הסתה? כי הוא עבר על צו 101 מ-1967, שאוסר על כל סוג של התנגדות פלסטינית לא אלימה. הצו קובע כי מי שהשתתפו באסיפה (שמוגדרת כ"עשרה אנשים או יותר שנתקהלו במקום בו מושמע נאום על נושא מדיני או היכול להתפרש כמדיני או כדי לדון על נושא כזה", ואחת היא אם היא בפומבי או בבית פרטי), אפשר להאשימם בהסתה. התביעה הצבאית טוענת כי עמירה הוא שהנהיג את ההתנגדות הלא חוקית לפעולה חוקית של סלילת כביש.

התובע הצבאי נאלץ – אני נשען כאן על מסמכי המשפט כפי שנמסרו לי מבצלם; לצערי הם לא זמינים ברשת – להודות, בעת הבקשה השניה להארכת מעצרו של עמירה, ש"לשאלת בית המשפט, לא. אבל נזרקו אבנים לאחר שנעצר. אם לא היה שם, ייתכן ולא היה החיכוך הזה." כלומר, התובע הצבאי מאשים את עמירה בכך שבעצם מעצרו ("החיכוך הזה"), הוא גרם לכך שיושלכו אבנים על כוחות צה"ל. הנאשם אשם בכך שעצרו אותו, ושמעצרו גרר תגובה. מה היה קורה אם חמושי צה"ל לא היו עוצרים אותו?

כאן חשוב לציין שהסיבה שבכלל נערך משפט היא שבית המשפט הצבאי לא קנה את הטענה המשונה הזו של התובע הצבאי, וסירב להאריך את מעצרו של עמירה עד תום ההליכים, כפי שדרש התובע. בית המשפט הסתפק בהרחקתו של עמירה מדיר קדיס ובערבות של 3,000 ₪. אילו היה עמירה נעצר עד תום ההליכים, היה מופעל עליו לחץ עז להודות במה שלא עשה, כדי לקבל עסקת טיעון טובה יותר. כפי שציין דו"ח של בצלם בעבר, משפט יכול להמשך שנתיים; העונש על עבירת הסתה בדרך כלל נמוך הרבה יותר. מעצר עד תום ההליכים, שבתי המשפט הצבאיים משיתים לעתים קרובות מדי, הוא תמריץ להודאה באשמה ללא אשמה.

אבל רגע, הדרך הזו שעל סלילתה מחה עמירה ושבשלה הוא נעצר – האם היא בכלל היתה חוקית? לא, לא ממש. סא"ל צביקה (כך הוא מכונה בפרוטוקול) כהן, ראש תחום תשתית במנהל האזרחי בגדה המערבית, הודה בחקירה נגדית אתמול שהסלילה לא בוצעה על ידי המנהל האזרחי אלא על ידי המועצה המקומית בנימין. בעתירה שהוגשה אתרי התקרית, קבע בג"צ באוקטובר האחרון (בג"צ 5098/11) כי הכבישים נסללו שלא על פי הנהלים, עובדה שמערכת הבטחון ומועצת בנימין לא ניסו לערער עליה. בנסיון לשמור על השלל שכבר חטפו, דרשו המועצה והצבא להכיר בכבישים שכבר נסללו כ"כבישי בטחון", והבטיחו שהאוגדונר יוציא פקודה שאוסרת להשתמש בכבישים הללו אלא במקרי חירום, ורק על ידי כוחות הצבא או "אנשי הבטחון של הישוב נילי." כלומר, קודם לפסיקה הזו, כל אחד יכול היה לנסוע בהם. בג"צ, כהרגלו, הכשיר את הגזילה, וקיבל את הצעת המתנחלים ומערכת הבטחון.

אז מה היה לנו פה: מועצה מקומית של מתנחלים פורצת דרך בין שני כפרים פלסטינים ללא סמכות; חמושי צה"ל מגינים על הפעולה הלא חוקית של המועצה; הם מפזרים באלימות פלסטינים שבאים למחות על הפעולה הלא חוקית; הם עוצרים פעיל שידוע בהתנגדותו לאלימות (ולא עוצרים אף מפגין אלים, למרות שלטענת החמושים היה ידוי אבנים במקום); הצבא מנסה לעצור אותו עד תום ההליכים ולמעשה לכפות עליו הודאה בפשע שלא ביצע; משנכשל, הוא מנסה להאשים אותו בהסתה; ובינתיים, המועצה המקומית ומערכת הבטחון מוכרים לבג"צ את הלוקש הרגיל של "צורך בטחוני"; בג"צ, שהנשיא שלו לשעבר ברק כבר אמר שמערכת הבטחון "סיבנה אותו" לא פעם ולא פעמיים, מקבל את הטענה בלי חקירה ודרישה ומלבין את העבירות, מבלי לדרוש שהאחראים להן – האחראים האמיתיים לתקרית בדיר קדיס – ייענשו בדרך כלשהי.

והנה לכם, בסיפור קטן אחד, כל הכיבוש כולו, מן המעוול (המתנחלים), עבור בסייען (מערכת הבטחון), וכלה במכשיר את השרץ ביושבו כבג"צ. אלה גם אלה יצטרכו לתת בסופו של דבר את הדין, ובהחלט אפשר לטעון שחלקם של השופטים גרוע יותר. מהם, אחרי הכל, מצפים ליותר.

ועוד דבר אחד: לוחם החופש הפלסטיני חדר ע'דנאן נכנס ליום ה-62 לשביתת הרעב שלו. בספרות העולמית קוראים למצב שבו אדם מוחזק מבלי שאף יידע במה הוא חשוד "קפקאיות"; בישראל קוראים לו "מעצר מנהלי." עמותת רופאים לזכויות אדם הגישה אתמול (ד') עתירה דחופה לבג"צ בדרישה לשחרורו מן המעצר המנהלי. אם יפסוק בג"צ, תפארת המשפט הישראלי, על פי התקדימים, הוא צפוי למצוא שאין אי סבירות בהחלטת המפקד הצבאי – או, במילים אחרות, לקדש את מצבו של האזרח ק'.

על פי ההודעה של רופאים לזכויות אדם, ×¢'דנאן צפוי למוות. הרופא המלווה אותו מטעם רל"א כתב כך: "על סמך הספרות הרפואית ועל סמך יעוץ מומחים… נמצא בסכנת מוות מיידית. צום מוחלט מעל 50 יום גורם לפירוק השריר כולל שריר הלב ושריר הקיבה, ויצירת רעלים בגוף. המוות יכול להיות פתאומי עקב דום לב, או כתוצאה מזיהום בעקבות התמוטטות המערכת החיסונית. יתכן דמום בדרכי העיכול, איספיקת כליות או כבד. ניתן לצפות התדרדרות מצב ההכרה כתוצאה מחוסר ויטאמינים ומדימום תוך מוחי. צום מעל 70 יום אינו מאפשר חיים. עירוי נוזלים, תיקון המלחים, תוספת גלוקוז ווטיאמין אין בהם למנוע את המוות הבטוח עקב צום כל כך ארוך." ההדגשות במקור.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים ולאחל להם שלא יזדקקו לחסדיה של מערכת המשפט הישראלית.

(יוסי גורביץ)