סיפור איראן נגמר. אפשר כבר לעבור למציאות, ולשלוח את האשליין נתניהו הביתה?

בנימין נתניהו צריך להתפטר. כלומר, לשיטתו של בנימין נתניהו הוא כנראה צריך להתאבד. הוא נכשל במה שהוא עצמו הגדיר כמשימה הגדולה של חייו: לשיטתו, ההסכם שהוא ניסה למנוע מאפשר לאיראן להפוך למעצמת סף. נתניהו, שדיבר על הגרעין האיראני כסכנה הגדולה הניצבת ביותר מול ישראל מאז 1996, ושנבחר על כנפי האיום הזה שלוש פעמים, נכשל טוטאלית.

כמובן, נתניהו לא יתפטר ועל אחת כמה וכמה שלא יתאבד. ה”איום האיראני” פשוט שימש אותו כתרגיל אלקטורלי מוצלח. המציאות מלמדת שאם יקרה לישראל משהו, נתניהו לא יהיה כאן: כפי שאמרה אשתו, “ניסע לחו”ל ושהמדינה תשרף.” אבל זה מצוין כדי להפחיד את האזרחים.

ה”איום האיראני”, נזכיר, קיים בחיינו כבר 30 שנה. כל שנה, אוטוטו, איראן עומדת להשיג נשק גרעיני ולהשמיד את ישראל. 39 שנים, האיום הזה שימש גנרלים להגדלת תקציב הבטחון, ושימש פוליטיקאים כדחליל להסוות את הבעיות האמיתיות של ישראל. כשאתם שומעים את הטענות של נתניהו שבלי מאמציו, כבר היתה פצצה איראנית, זכרו את התאריכים הללו: מערכת הבטחון הפחידה את הישראלים בפצצה איראנית 12 לפני שנתניהו נבחר לראשונה לראשות הממשלה.

נזכיר שוב שכבר יש פצצה איסלמית: הפצצה הזו נמצאת בידי פקיסטן, מדינה פסיכית שנמצאת תמידית על סף הפיכה צבאית. פקיסטן היא אחת מיצואניות הטרור המובילות בעולם. משום מה, למרות שלה יש פצצה גרעינית, ולמרות שאם איראן היא במפת המטרות של ישראל, פקיסטן היא בערך באותו המרחק, פקיסטן לא מוזכרת בישראל כאיום.

העובדה שבמשך 30 שנים הדיון התקשורתי בישראל מדבר על פצצה איראנית-מחר-או-מחרתיים, ועל הצורך הישראלי לעשות משהו כולל תקיפה צבאית, בלי שום דיון אלטרנטיבי בנושא, מעידה על חוסר הרצינות הן של התקשורת הן של הפוליטיקאים. האחרונים יודעים שאחרי 30 שנה של שטיפת מוח ואחרי קשקושים בלתי פוסקים על איראן כמדינה משוגעת או אף מדינה מתאבדת – זו הרי המשמעות של הדיון הלכאורה רציני בהתקפה גרעינית מצד איראן על מדינה שיש לה יכולת מכה שניה – לא הציבור ולא התקשורת מסוגלים בכלל לדיון במציאות.

מי שחי היטב על רקע העדר המציאות הוא, כמובן, בנימין נתניהו. אבל גם הטמבל הלאומי, יאיר לפיד, נכנס לתמונה. הוא כנראה מריח את החולשה של נתניהו: האחרון הפך את איראן למוקד חייו הפוליטיים, לחיים עצמם, ואתמול חטף נוקאאוט. בצביעות המתחנפת לקורא הקבועה של לפיד, הוא הכריז שהוא יתמקד בביקורת על ההסכם, וישאיר את הביקןרת על נתניהו בישראל ובעברית בלבד. הטמבל שכח שיש עיתונאים זרים שקוראים עברית.

אופס.

השאלה היא כזו: האם יש איזשהו הסכם שנתניהו היה רואה כהסכם טוב? התשובה הברורה היא לא. הוא היה דוחה כל הסכם פרט להסכם כניעה איראני. לא יהיה כזה. גם אם יצליח נתניהו לבלום את ההסכם בקונגרס, מה שלא נראה סביר לאור העובדה שאובמה כבר הבטיח וטו, הרי שהוא בסך הכל יביא את הגרוע שבכל העולמות.

מה שיקרה במצב הזה פשוט למדי:

– כל העולם יסיר את הסנקציות מעל איראן. הוא לא יקבל את הפעילות של השכירים של אדלסון כלגיטימית.

– איראן תוכל תוך זמן קצר לקנות את הנשק שהיא רוצה.

– ומאחר והיא תהיה בסכנת התקפה מצד שתי מעצמות גרעיניות – ישראל וארה”ב – תכנית הגרעין שלה תקבל לגיטימציה.

– התקפה ישראלית על איראן תיראה כעוד פריעה של הסדר הבינלאומי, ולגמרי יכולה לגרור מלחמה אזורית.

אובמה כבר הציב את הנתונים במשוואה: הסכם או מלחמה אזורית. רוב האמריקאים, פעם אחר פעם, דוחים את הרעיון של עוד מלחמה במזרח התיכון. ואם ישראל, באמצעות השכירים של הקריקטורה האנטישמית אדלסון, תגרור את ארה”ב למלחמה אזורית – ובכן, בואו נאמר שלפעולה הזו יהיה מחיר כבד. הסירוב להעמיד פנים כאילו אין לישראל (פתח מנטרה: על פי מקורות זרים) נשק גרעיני (סגור מנטרה) יהיה רק הראשון.

(אין טעם לשאול האם יש הסכם שלפיד היה רואה כהסכם טוב, כי אין סיבה טובה להאמין שלפיד בכלל מסוגל למצוא את איראן על מפה. נתניהו, מצד שני, מצטלם תכופות על רקע מפת איראן, כדי להבהיר לנו שהוא עוסק בעניינים חשובים.)

הדיווחים על ההסכם אתמול שברו שיא של חוסר בושה וחוסר רצינות: נתניהו, לפיד והרצוג (יש אחד כזה, טוען שהוא ראש האופוזיציה) עלו כולם לתקוף את ההסכם עם איראן – מבלי שטרחו לקרוא אותו. נחזור על זה שוב: הם אמרו לתקשורת היהודית שמדובר שמדובר בהסכם הגרוע ביותר בהיסטוריה ושמדובר באסון לאנושות בלי לקרוא את ההסכם. והתקשורת היהודית העבירה את זה. כי, נו, מינימום של רצינות זו לא דרישה מפוליטיקאי ישראלי.

יש עוד נקודה שהתקשורת היהודית לא העלתה: ביחס לפלסטינים, נהג נתניהו לטעון בשנים האחרונות שהפתרון הוא “שלום כלכלי.” ההגיון היה פשוט: אם חייהם של הפלסטינים יהיו טובים יותר, יהיו להם תמריצים להמנע מאלימות. כמה חבל, אם כן, שהוא לא יישם את הדברים הללו. אבל איך קרה שאף עיתונאי ישראלי לא שאל את נתניהו מדוע הוא תומך בסנקציות על איראן, שמבטיחות שלא יהיה שם שגשוג – בניגוד מוחלטת לעמדתו (גם אם השקרית) בנושא הפלסטיני?

כי כשזה מגיע לדוגמות של בטחון לאומי, אין בישראל בעצם תקשורת. היא יכולה להטפל לפרטים הקטנים – למה שלחו גרוטאות לעזה, למשל. אבל היא לעולם לא תחלוק על הנחות היסוד של מערכת הבטחון. היא לא תשאל מנין הבטחון שיש בעצם איום איראני.

אין ספק שהרפובליקה האיסלמית לא אוהבת את ישראל. יש לציין שכמו ארה”ב ובריטניה, ישראל לא נתנה לה יותר מדי סיבות לאהוב אותה. למשל, נוהגים לשכוח אצלנו שהשב”כ אימן את הסוואק, שירות הבטחון של השאה. נוהגים לשכוח אצלנו שישראל מכרה נשק במהלך מלחמת עיראק-איראן לשני הצדדים. יש, כמובן, מנהיגים איראנים שניצלו בציניות את חרחור המלחמה הישראלי הבלתי פוסק כדי להפיץ שנאה כנגד ישראל למטרותיהם הפוליטיות; אין סיבה טובה להניח שמחמוד אחמדניג’אד הגון יותר מבנימין נתניהו (אם כי הוא כנראה אינטליגנטי יותר מלפיד – לא שזו סיבה לגאווה.)

אבל בין שנאה ובין איום יש הבדל ניכר. ישראל ואיראן מתגוששות במלחמת צללים, כשכל אחת מפעילה מבצעים חשאיים, מודיעין ודחלילים משלה נגד האחרת. איראן משתמשת בחיזבאללה; ישראל השתמשה, על פי שורה של פרסומים, במוג’הדין אל חאלק לשם פיגועים באיראן והיתה אחראית לשורה של התנקשויות שם. וכמובן, היתה מתקפת הסייבר של סטוקסנט. אף על פי כן, איראן איננה, ומעולם לא היתה, איום קיומי על ישראל. אין לה נשק גרעיני וספק גדול אם היא מנסה לפתח אותו. מה שהיא רוצה הוא להיות מדינת סף: למנוע את האפשרות של מתקפת פתע אמריקאית שתפיל את המשטר על ידי איום להפוך במהירות למדינה גרעינית.

אלא שעצם התפיסה של הגנה על שרידות המשטר צריכה להתריע בפנינו שאיראן היא לא, כפי שהיא מתוארת שוב ושוב בתקשורת היהודית, מדינה מתאבדת (כאן יש מאמר מעניין בנושא.) אומרים לנו שמדובר במדינה נטולת רציונליות.

לאור התנהלותה של ישראל בשנים האחרונות – העימות המתמשך עם בעלת בריתה העיקרית, הנסיון של ראש ממשלתה להתערב בגסות בפוליטיקה של בעלת הברית, העובדה שיאיר לפיד הוא דמות פוליטית בעלת משקל – צריכה לעורר את השאלה האם באמת בין ישראל ואיראן, דווקא האחרונה היא הלא רציונלית.

ועוד דבר אחד: צה”ל, במסגרת היחידה שלו למאבק בדה-לגיטימציה ובאמצעות חברות פרטיות, מנטר את הרשת הישראלית. בין השאר, הוא רוצה לדעת מי משתמש במילים “חרם,” “הפגנה”, ועוד. הצבא ביקש מהחברות מידע גולמי על משתמשים כאלה: זהותם ומיקומם הפיזי. צה”ל, במילים אחרות, עוסק בריגול פוליטי נגד אזרחים ישראלים. חשיפה חשובה מאין כמוה של ג’ון בראון ונועם רותם. מה שמעניק נופך אחר לשאלה בת שלוש שנים: מה עושה רכב מעקב צבאי בלב תל אביב?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פרשת מנגיסטו-לוטן היא מיניאטורה של כל החוליים שבשלטונו של נתניהו

בשנת 2005 פגעה סופת הוריקן בשם קתרינה בעיר ניו אורלינס ופחות או יותר הטביעה אותה. הממשל הפדרלי תחת הנשיא בוש נחשף במלוא חדלונו, והנשיא נחשף בשיא ניתוקו. עוזריו של הנשיא התחננו בפניו שייצא לעיר המוכה, אבל הוא היה מוכן רק לעשות טובה ולסטות ממסלולו כדי לטוס מעליה בארשת דאוגה. זו היתה הנקודה שבה איבד בוש את אמון הציבור, והוא לא זכה בו שוב.

אם נצליח לפזר את ענני הספין שמפזרים כעת עיתונאים תומכי נתניהו ועיתונאים בטחוניים, הרי שפרשת מנגיסטו-לוטן צריכה להיות הקתרינה של נתניהו. היא מהווה מיניאטורה של כל מה שפגום ומשחית בשלטונן של נתניהו.

העובדות, בקצרה: אתמול (ה’) פורסמה רשמית לראשונה העובדה שיש שני ישראלים שאבדו ברצועת עזה. אחד מהם הוא אברה מנגיסטו, שמשך את רוב תשומת הלב; השני הוא האשם אל סייד, אזרח בדואי, שזכה בעיקר להתעלמות. לא ברור אם החמאס אכן מחזיק בהם; במקרה של מנגיסטו, התגובה הרשמית של החמאס עד כה היא שמנגיסטו עזב את רצועת עזה לעבר מצרים, ככל הנראה בדרכו לאתיופיה. (עדכון: גרשון בסקין מדווח שחלק מאנשי החמאס משנים את גרסתם וכעת אומרים שיתכן שהוא מוחזק בידיהם.)

עוד ברור שבזמן שהפוסט הזה נכתב, נתניהו נפגש לראשונה עם בני משפחת מנגיסטו. כפי שציינה סתיו שפיר בעוקצנות, לנתניהו היה זמן בשנה האחרונה לפגוש את מריה עלי, מייקל דגלאס, ארט גרפונקל – אבל לא את המשפחה הזו.

עוד ברור שכל המערכת השלטונית של ישראל נוטרלה: הקבינט המדיני-בטחוני וועדת חוץ ובטחון של הכנסת לא עודכנו בפרשה כלל. שר החוץ לשעבר אביגדור ליברמן – הוא היה בתפקיד עד לפני חודשיים בערך – לא ידע עליה לדבריו דבר.

עוד ברור ששלשום (ד’), ערב הסרת צו איסור הפרסום, ניהל נתניהו לראשונה שיחה טלפונית עם בני משפחת מנגיסטו. את עיקר השיחה, שבוצעה באמצעות שליחו של נתניהו ליאור לוטן, הקדיש נתניהו לטרוניה על כך שהנושא עומד להתפרסם. ואז, כשניסתה המשפחה למחות באוזני לוטן על כך שנתניהו לא טרח להגיב למכתבים שהיא שלחה לו בעשרת החודשים האחרונים, לוטן איבד את קור רוחו ואיים על המשפחה שאם היא תעשה רעש, יכול להיות שראש הממשלה יהיה עסוק מכדי לעסוק בנושא הזה – איום די סביר, בהתחשב בכך שכך בדיוק התנהל נתניהו בעשרת החודשים האחרונים. לוטן איים עוד על המשפחה שאם היא תקשר בין קיפוחם של האתיופים ובין מצב בנה, היא תוודא בכך שהבן ישהה ברצועת עזה עוד שנה.

לוטן הוא עובד מדינה, אבל בפגישה שלו עם משפחת מנגיסטו – שלתדהמתו של השושואיסט הדוחה הזה הוקלטה, מה שאומר משהו על האיכות שלו – הוא לא התנהל כמי שמגן על האינטרס של המדינה, אלא אך ורק כמנהל יח”צ של נתניהו: אם תעשו רעש, כלומר אם תפגעו בשמו של ראש הממשלה, נדפוק אתכם. אם תנסו לקשר בין הפרשה הזו ובין הגזענות נגד האתיופים שראש הממשלה מכחיש, נדפוק אתכם.

ביממה האחרונה, התייצבו שורה של כתבים צבאיים להגנתו של לוטן. הוא כנראה היה מקור ממש מוצלח מבחינתם. כלי תקשורת אחרים העניקו תשומת לב יתרה לסטטוס יבבני שכתבה אשתו של לוטן, כביכול בוצע בבעלה לינץ’. בולשיט: מה שקיבלנו הוא הצורה שבה מתנהל פקיד מדינה בכיר מול משפחה שבנה נעדר, כשהוא חושב שאף אחד לא יידע על זה.

לוטן, וזה צריך להיות מובן מאליו, חייב לעוף מתפקידו. אומרים שיש לו זכויות, שהוא נפצע פעם במהלך מבצע צבאי כושל (חילוץ נחשון וקסמן) ואפילו קיבל צל”ש. שזה נחמד, אבל זה לא קשור לנושא. הכשלון בחילוץ וקסמן שעליו קיבל לוטן צל”ש היה ב-1994, שזה די מזמן. הצל”ש הזה לא מכשיר אותו להיות עובד מדינה, וממה שאנחנו ראינו, שוב, הוא לא ייצג את המדינה אלא את היח”צ של הבוס שלו.

אבל לוטן הוא רק ההדגמה. יש להניח שכאל”מ בצה”ל הוא לא חלם אי פעם לשמש כמנקה ביוב היח”צ של נתניהו, אבל ואצל נתניהו אין שום דבר פרט ליח”צ, שום דבר פרט להשרדותו האישית, הוא מעוות את מעמדם של כל עובדי המדינה. אלמלא נאלץ לוטן לעבוד עם נתניהו, הוא עדיין היה כנראה חלאה צה”לית, אבל יש להניח שהבריונות שלו לא היתה מופנית לכיסוי התחת של הבוס.

יתר על כן, הפרשה הזו מראה את שיטת הפעולה של נתניהו: ניטרולה של המדינה. את מבצע צוק איתן הוא ניהל בפועל רק מול שר הבטחון בוגי “משה” יעלון, תוך התעלמות מהקבינט שלו, הגוף שמוסמך לנהל את המלחמה. נתניהו אפילו לא טרח להציג לשרים שלו את הסכם הפסקת האש מול החמאס. בפועל, נתניהו רוקן מתוכן את כל מערכת הבלמים והאיזונים שאמורה לפעול מול ראש ממשלה שהוא אחד מהחזקים בעולם.

וההתנהלות הזו, כשהיא משתלבת עם איסור פרסום, מראה לנו את נתניהו בשיא חדלונו. כל זמן שהוא יכול היה להיות בטוח שאף אחד לא מדבר על הפרשה, בחסות תירוץ בטחוני, הוא פשוט לא עשה כלום. הוא אפילו לא טרח לענות על המכתבים ששלחו לו בני משפחת הנעדר. מבחינתהו של נתניהו, העדר החשיפה היה הדבר המושלם מבחינתו: הוא יכול היה לעשות כלום- כי כל דבר שהיה עושה היה מאלץ אותו לשלם מחיר – והתקשורת היתה מנועה מלדווח על כך.

נתניהו הוא הבעיה. לוטן הוא הסימפטום. שניהם חייבים ללכת, אבל לוטן הוא עובד מדינה ונתניהו הוא נבחר ציבור, כך שלוטן צריך לעוף קודם. העקרון הדמוקרטי אומר שעם נבחרי ציבור שבזים לציבור, כמו ישראל כץ למשל, צריך לבוא חשבון בקלפי. בנתניהו צריכים לטפל המערכת הפוליטית והציבור. ללוטן אין תירוץ כזה. עובד ציבור שמתייחס כך לציבור חייב ללכת, ומהר.

נתניהו, כמובן, יעשה הכל כדי לא לפטר את לוטן, משום שפיטוריו יהיו הודאה בכשלון של נתניהו. הוא ינסה לעשות הכל כדי שהסיפור ידעך. התפקיד שלנו הוא לא לאפשר לו להתחמק מחדלונו ולהכריח אותו לשלם מחיר.

ועוד דבר אחד: אני רוצה להודות למערכת הבטחון ולמערכת המשפט על התרומה חסרת התקדים שלה לקידום תיאוריות הקונספירציה בישראל. אחרי הכל, אם הן מצליחות להעלים מהציבור במשך עשרה חודשים את העובדה שחמאס כנראה מחזיק בשני ישראלים, מה הן לא מסוגלות להעלים?

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הצבא ובתי המשפט מקדמים את התפיסה על פיה האזרחים צריכים להיות מודרים מניהול ענייני המדינה

הבוקר (ה’) פרסמו כל כלי התקשורת בישראל משהו שהרבה מאד אנשים בארץ ידעו אבל לא יכלו לדבר עליו: שבספטמבר האחרון חצה אזרח ישראלי ממוצא אתיופי, אברה מנגסטו (או מנגיסטו, תלוי בפרסום) את הגבול לרצועת עזה, ונעלם. מערכת הבטחון אצה לבקש צו איסור פרסום מבית המשפט עם התקרית, קיבלה אותו, והתוצאה היתה דום שתיקה בציבוריות הישראלית בנושא. הבוקר הוסר צו איסור הפרסום.

לא היה שום הגיון בטחוני בצו איסור הפרסום הזה. החמאס יודע את מי הוא מחזיק, ולאורך החודשים הוא רמז על כך ואף זאת במפורש. החמאס יודע, תושבי רצועת עזה יודעים, הפרשה פורסמה גם בחו”ל – והיחידים שאסור להם לדעת הם אזרחי ישראל.

מותר לתהות אם מערכת הבטחון היתה נוהגת כך כלפי אזרח ישראלי “ותיק.” אבל צריך לתהות עוד יותר מה היתה מטרת ההשתקה. קשה לחשוב על מטרה מלבד אחת: למנוע דיון ציבורי בפרשה, כדי למנוע תנועת מחאה שתדרוש את השבתו של מנגסטו הביתה. להחזרתו יהיה מחיר ולמערכת הבטחון נמאס לשלם את המחיר הזה. עד כדי כך נמאס לה, שב-2009 היא הרגה את יקיר בן מלך, אדם מעורער בנפשו שניסה לחצות את הגבול לעזה כדי “להציל את גלעד שליט.”

אפשר, כמובן, לנהל דיון ציבורי שקול ובכל זאת לומר שאין לשלם שום מחיר עבור אברה מנגסטו. הוא איננו חייל; הוא לא נשלח לעזה; הוא חצה את גדר המערכת על דעת עצמו, ועל כן אין למדינה שום מחויבות לשלם עבורו. אפשר לומר שהמקרה מצער, ושעם זאת אין מנוס אלא להקשות את הלב ולא לשלם עבורו שום מחיר. זו עמדה סבירה, לדעתי גם העמדה הנכונה, ואנשים סבירים יכולים להתווכח עליה.

אבל מערכת הבטחון לא רוצה דיון. היא לא סומכת על הציבור הישראלי שינהל דיון שקול. על כן היא הלכה לבית המשפט ופשוט העלימה את מנגסטו. וכמובן, ברגע שהיא הצליחה לעשות את זה, היא הרשתה לעצמה באותה ההזדמנות גם לא לדבר עם המשפחה שלו. מה תעשו, תלכו לתקשורת?

על רקע זה, צריך להזכיר גם את הרמיזות הבוטות שנשמעות לאחרונה, על פיהן לכאורה הרג צה”ל את החייל החטוף הדר גולדין. אסא כשר, הפילוסוף שעם קצת מזל יזכה לתואר של הפילוסוף הראשון שמועמד לדין כפושע מלחמה, אמר לאחרונה שהוא יודע “על בסיס מוצק” שבמהלך מבצע צוק איתן הרג צה”ל את אחד מחייליו במהלך נוהל חניבעל. כשר טוען שההבנה הזו של נוהל חניבעל שגויה, אבל הוא נאלץ להודות שההבנה השגויה הזו היא זו שקציני צה”ל מכירים. הנוהל עצמו חסוי. למה? אולי כדי שהציבור לא ידון בו, אולי כי מהווה פשע מלחמה (כן, הרג שבויים הוא פשע מלחמה גם אם השבוי הוא שבוי מצבאך.)

צה”ל החליט שהוא לא רוצה שבויים, לא חיילים ולא אזרחים. אז במידת יכולתו הוא הורג אותם, ואם הוא לא מצליח – מעלים אותם. צה”ל לא סומך על הציבור הישראלי בכל מה שקשור לניהול מדיניות. בתי המשפט, כך נראה, מסכימים גם הם.

תזכורת: המשטר הדמוקרטי מבוסס על ההנחה שהציבור הוא האחראי לנהל את גורלו. כדי לבצע את זה, הציבור זקוק לכל פיסת מידע אפשרית על הצורה שבה מתנהלת ממשלתו. הצבא הוא זרוע ממשלתית. סודיות ודמוקרטיה מתנגשים תמיד; בדמוקרטיה, ההנחה צריכה להיות שמידע מסווג רק כי היעדר סיווג יפגע ממשית בבטחון המדינה. סודיות היא רעילה לדמוקרטיה; אם מניחים לה להתפשט, תוך זמן לא רב היא מאכלת את המדינה. מוקמת מדינה-כנגד, מדינה סודית, שלא מנוהלת בפועל על ידי נבחרי הציבור אלא על ידי פקידים שאיש לא בחר.

מצד שני, כדי להתנהל דמוקרטיה צריכה ציבור דמוקרטי. לא כזה שחושב ש”הם שם למעלה יודעים מה שצריך.” לא בטוח שיש כזה בישראל.

במקרה של מנגסטו, הבעיה מוצגת בבהירות. חשיפת היעדרותו היתה יכולה לעורר דיון ציבורי לא רצוי לצבא – ועל כן הדיון הזה הועלם. הצבא החליט שלא אזרחי ישראל הם בעלי הבית אלא הוא. הצבא יטען, כמובן, שהכל בסדר כי שופט חתם על זה. הגיע הזמן להבין שבנושאי בטחון, שופטים הם ברוב גדול של המקרים חותמת גומי.

ועכשיו אנחנו צריכים לתהות מה עוד צה”ל לא רוצה שנדע ומסתיר את זה באצטלת שווא של בטחון.

נוהל חניבעל, למשל?

עדכון: בינתיים פורסם שבידי החמאס אזרח ישראלי נוסף, בדואי, ששמו לא פורסם. כל מה שנאמר על מנגסטו נכון פה עוד יותר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

למה הימין היהודי מאמץ את הרטוריקה של מגיני הקונפדרציה? כי בסופו של דבר, הם חולקים אותם ערכים

בחודש יוני ביצע גזען לבן בשם דילן רוף טבח בכנסית עמנואל שסמוך לצ’ארלסטון, דרום קרוליינה. זו כנסיה שחורה, אחת העתיקות בדרום, שידעה שורה של התקפות גזעניות בעבר. התקשורת האמריקאית נבוכה, כי לדבר על טרור אמריקאי לבן זה סוג של טאבו, והקריצה כל מיני תירוצים לטבח, כפי שעשו גם מתמודדי המפלגה הרפובליקנית, עד שהתפרסמו תמונות של רוף כשהוא עם דגל הקונפדרציה ודגל רודזיה.

האחרונה היתה מדינה כל כך גזענית, שהיא לא הצליחה לשרוד את שנות השבעים (לא שמה שירש אותה, זימבאבואה, היה הצלחה מסחררת). דגל הקונפדרציה – ליתר דיוק, דגל הקרב של צבא צפון וירג’יניה של הקונפדרציה – נחשב, עם זאת, לדגל לגיטימי בחלקים הגזעניים יותר של ארה”ב. השילוב של דגל הקונפדרציה של רוף, יחד עם העובדה שהדגל המשיך להתנוסס על הקפיטול של דרום קרוליינה, הוביל להבנה מחודשת של מהותו של הדגל הזה: מלחמה על שעבוד השחורים ועליונות הגזע הלבן. שורה של מדינות הסירו את הדגל.

זו סוגיה אמריקאית פנימית שלא הייתי נדרש לה כאן, אלמלא העובדה שהמגזין של “הימין האינטלקטואלי” היהודי, מקור ראשון, בחר להתייחס לנושא. סגנית העורך שלו, אורלי גולדקלנג, הקדישה חלק מהמאמר שלה בסוף השבוע להגנה עליו כבחירה תרבותית ראויה.

גולדקלנג התחילה במסגור של הנושא בדיוק כפי שמסגרה אותו לפניה רשת פוקס: לבן זועם כלשהו ביקש מחנות של וולמארט להכין לו עוגה עם דגל הקונפדרציה. זו, שלפני זמן קצר החליטה שלא למכור עוד את הדגל הגזעני, סירבה. האיש דרש ממנה להכין לו עוגה עם דגל דאע”ש. העוגה הוכנה. מוולמארט נמסרה התגובה ההגיונית שהעובד שלה לא זיהה את דגל דאע”ש, שמה לעשות – פחות מוכר לאמריקאי הממוצע. גולדקלנד החליטה להתעלם מהעובדה הזו ולא הביאה אותה במאמר שלה.

למאמר של גולדקלנג (מעבר לטענה שפותחת אותו, שקוראת לישראל לבצע פשעי מלחמה – ענישה קולקטיבית – כי צריך, גם אם זה “לא נעים לאוזן”) יש שתי טענות בנושא. קודם כל, ארה”ב איבדה את דרכה כי היא לא מסוגלת יותר להבין שדאע”ש מסוכנת יותר מהקונפדרציה; ושנית, שהקונפדרציה לא היתה דבר כזה נורא כי היא בסך הכל רצתה לשמור על זכויות המדינות.

הטענה הראשונה היא קשקוש שקל לטפל בו. העובד שהכין את העוגה, כאמור, לא זיהה את הדגל. שנית, תחת דגל הקונפדרציה נהרגו בארה”ב – גם אחרי 1865 – הרבה, הרבה יותר אמריקאים משנהרגו תחת דגל דאע”ש. נכון, אלה כנראה לא אמריקאים שמעניינים את גולדקלנג – העור שלהם שחום משהו – אבל מה לעשות, אלא אזרחים אמריקאים והרוב שם כבר לא מוכן להתייחס אל הרצח שלהם כאל “הפירות המשונים” של הדרום. דאע”ש מהווה סכנה לחלק מיושבי המזרח התיכון, אבל האמריקאי הממוצע נמצא בסכנה הרבה יותר חמורה מהגזענים שעליהם מתרפקת גולדקלנג.

וכן, אני כותב “מתרפקת” במודע ובמכוון. כי התזה שמוכרת לנו גולדקלנג, על פיה הקונפדרציה היא בסך הכל נסיון לשמור על “זכויות המדינות”, היא המסווה שבאמצעותו העטו גזעני הדרום סוג של לגיטימציה למטרה האמיתית שלהם: שימור העליונות הלבנה.

הטענה של גולדקלנג, כמובן, לא חדשה. לדרום קמו אפולוגטיקנים רהוטים מהר מאד, מיד לאחר התבוסה, והאומה שלא היה לה כוח לחדש את מלחמת האזרחים נכנעה להם. הבעיה היא שהנראטיב של “זה בעצם על הדרישה להוגנות לזכויות המדינות,” שכמובן צץ מחדש ברגע שעלתה שאלת הורדת הדגלים, נשען על כרעי תרנגולת.

העיתונאי טא-נהיסי קוטס (Ta-Nehisi Coates), שמלחמת האזרחים הפכה לאובססיה קלה שלו, עשה עבודה יסודית וחזר למקורות, ובדק מה אמרו מדינות הדרום כשהן פרשו מהאיחוד. דרום קרולינה דיברה, בהצהרת הפרישה שלה, במפורש על הצורך לשמר את העבדות. כך עשו גם מיסיסיפי, לואיזיאנה, אלבמה וטקסס. כלומר, “הזכות של המדינות” שעליה יצאו מדינות הדרום למלחמה היתה הזכות לעבדות. רוב חיילי הדרום באותה עת היו מופתעים לשמוע על כך שהם נלחמים על זכויות המדינות – להם היה ברור שהם נלחמים למען שימור העבדות, וליתר דיוק על שימור העליונות הלבנה. הפראזות הנאות על “זכויות המדינות” היו ה-hasbara של מדינות העבדות כלפי מדינות העולם שלא הבינו את ה”מוסד המיוחד” שלהן ושהיה צריך לסבן אותן במשהו סביר למחצה.

כל זה, כמובן, היה מביך מאד אחר כך; אז כשהיה צריך לכתוב מחדש את ההיסטוריה של מלחמת האזרחים, טאטאו הצידה את נושא העבדות ודיברו על “זכויות המדינות.” אבל כל מי שרצה לדעת, כל מי שלא הסב את מבטו, ידע בדיוק ש”זכויות המדינות” היו שם קוד לשימור העליונות הלבנה. קוטס מביא לא מעט דוגמאות לכך: “ארגון בנות הקונפדרציה,” למשל, מצהיר במפורש על המטרה הזו. טרור של לבנים – רבים מהם יוצאי צבא הקונפדרציה – הצליח להחזיר, תחת הכינוי “גאולה”, את השליטה במדינות הדרום לידי המובסים במלחמת האזרחים; וטרור לבן שמר על זכויות היתר של הלבנים עד שנות השישים של המאה ה-20, לפחות.

מכל המקומות בעולם, מוזר לראות את ההגנה על הקונפדרציה מגיעה דווקא מ”מקור ראשון.” ואולי לא כל כך מוזר: בסופו של דבר, המימון של “מקור ראשון” מגיע משלדון אדלסון, השוגר דדי של הימין היהודי פה ובארה”ב. הימין הדתי בארה”ב תומך בחלקו הנכבד בקונפדרציה, מעריץ את הערכים שלה, ומקונן על העובדה שהזמנים הטובים והישנים חלפו. הימין הדתי שם נלחם בעד שימור עליונות האדם הלבן, נגד “ערבוב בין הגזעים,” נגד חוקי השוויון.

העניין הוא שבמידה רבה, אפשר לשעתק את הטיעונים של תומכי הדרום הישן כמעט אחד-לאחד לאלה של המתנחלים: השחורים והפלסטינים לא נחשבים לבעלי זכויות מלאות, בלשון המעטה (בתחילת אותו המאמר, כזכור, גולדקלנג קוראת לענישה קולקטיבית כלפי הפלסטינים, מה שלא היתה מעיזה לעשות כלפי יהודים); אנשים מהצבע ה”נכון” יכולים לנשל אותם; אנשים מהמוצא “הנכון” יכולים לפגוע בהם ואף להרוג בהם, וזה כנראה לא בסדר אבל לא צריך לעשות מזה יותר מדי רעש; לכל היותר, מבצעי הפשעים הללו פוגעים בטוהר המאבק.

אפשר לשרוף כנסיות ואפשר לשרוף מסגדים, וזה באמת לא בסדר, אבל למה לעשות מזה כזה רעש? למה להכליל? הרי הזכות להכליל שמורה רק למי שיכול להטיל עונש קולקטיבי. “שיח הזכויות” המגונה דורש מאיתנו להתייחס לשחורים ולפלסטינים כאילו היו בני אדם, שזה עיוות של הסדר הטבעי כפי שנקבע על ידי אלוהים בכבודו ובעצמו; וכמובן, הן השחורים הן הפלסטינים היו שמחים לחלוטין במעמדם כחובטי עצים ושואבי מים, אלמלא הגיעו כל מיני ליברלים ותקעו בראשם הפעוט רעיונות על שוויון וגרמו להם לחשוב שהם מקופחים, במקום לקבל את תפקידם הטבעי. זה, כמובן, קורה כתוצאה מתקשורת עוינת, סיסמה שהימין הדתי היהודי פשוט העתיק מהימין הדתי האמריקאי של שנות השישים.

לפראים הללו, חצאי-ילד חצאי שד, יש כמובן צד אפל. כל לבן מהוגן הרי יודע שבליבו, הפלסטיני אורב למתנחלת זהובת השיער; ומדי פעם הם מתפרצים באלימות בלתי מובנת, שאותה יש לדכא באכזריות כי הם מבינים רק כוח. וכמובן, ערבוב בין הגזעים – היכולת של בני הקבוצות לחצות את מחסום השנאה המטופח היטב – היא משהו שאין להעלות על הדעת והוא שורש כל רע.

אז אולי השאלה שלנו היא לגמרי לא במקומה: אולי במקום לשאול למה הימין היהודי מדבר כמו הימין של הקונפדרציה, אנחנו צריכים לשאול למה לקח לנו כל כך הרבה זמן לשים לב.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

התגובה המשונה של לשכת ראש הממשלה על המשט האחרון, והעובדה שהתקשורת הישראלית עברה עליה בלי תגובה, מעידה על חור בתפיסה הציבורית

בתחילת השבוע, הגיע לחופי רצועת עזה עוד משט. כרגיל מאז משט המרמרה, התקשורת הישראלית נכנסה להיסטריה הרגילה שלובתה על ידי הרשויות הצבאיות ולשכת ראש הממשלה. הדמגוג שמוביל את מפלגת יש עתיד כינה את המשט “משט טרור,” וכנסת ישראל שבה וביזתה את עצמה כשהורתה להעניש את ח”כ גטאס עוד קודם שעלה בכלל על המשט.

אפשר לטעון, במידה ניכרת של צדק, שאין טעם רוב עוד במשטים הללו. קודם למרמרה, אכן, ישראל נקטה במדיניות של כמעט-הרעבה כלפי רצועת עזה, ואסרה אפילו על הכנסה של צעצועים ושוקולד אליה. התקשורת היהודית לא רצתה לדעת מה מוכנס ומה לא; התועמלן הציוני הראשי, בן דרור ימיני, התפוצץ מזעם מעצם השאלה וראה בה סוג של בגידה. הפרסום של המידע הזה, טען, נועד “רק, ואך ורק, לתעמולת זוועה כנגד המדינה.” מותר לתהות איך נראית המדינה עליה מגן ימיני בחירוף נפש אם דיווח אמת על המדיניות שלה הוא “תעמולת זוועה.”

מאז המרמרה, המצב מול רצועת עזה השתנה משמעותית. המצור/סגר על הרצועה נמשך, אבל הרוגי המרמרה הובילו לכך שישראל נסוגה ממדיניות הכמעט-הרעבה שלה, שבה היא חישבה כמה קלוריות צריך כל עזתי לצרוך. הנזק הפנומנלי שהסב הטבח על המרמרה ל-hasbara אילץ את ישראל לשנות מן הבסיס את מדיניותה. היא התחילה להכניס הרבה יותר חומרים לרצועה. מצד שני, היא ממשיכה במדיניות של חנק הכלכלה של הרצועה ומונעת במכוון את התפתחותה, כשהמטרה היא יצירת הפרדה בין הגדה ובין הרצועה – ואת החנק הזה, כהרגלה, ישראל מתרצת ב”בטחון”, כשהממשלה יודעת שדי בשם הקסם הזה כדי למנוע כל ביקורת תקשורתית.

האם היא הסירה את המצור? ובכן, לא. העובדה שהיא עצרה השבוע את פעילי המשט מעידה על כך. כל הסמכות שלה לבצע מעצר כזה נשענת על המצור הימי עליו הכריזה. ופה אנחנו מגיעים למסמך משונה במיוחד: תגובת ראש הממשלה על המשט.

כפי שאפשר לראות, נתניהו מצליח לומר בשלוש פסקאות דבר והיפוכו: ראשית, הוא משבח את חמושינו האמיצים על כך שהצליחו להשתלט בגבורה על ספינה בלתי חמושה. ואז הוא מסביר שקודם כל, הם עשו זאת כדי לאכוף מצור ימי שהוכר כחוקי על ידי ועדה של האו”ם, ושנית – שאין מצור ישראלי על עזה.

איך שתי ההצהרות הללו מתיישבות זו עם זו? הן לא, אבל נתניהו יכול להקריץ שקר מגוחך כזה, שסותר את עצמו, במרווח נשימה של מספר שניות, פשוט משום שהוא יודע שלציבור היהודי לא אכפת.

בגבולה הדרומי של ישראל שוכנים 1.8 מיליוני בני אדם. הם לא הולכים לשום מקום. ישראל לא מתכוונת למוטט את משטר החמאס שם; היו לה מספר הזדמנויות אבל ברור למערכת הבטחון שלנו שזה רק יגרור מצב גרוע יותר. מצד שני, ישראל לא מתכוונת לתת לאנשים האלה לחיות את חייהם בשלווה. היא לא הסירה את המצור גם בימי שקט.

המצור, כאמור, לא מתמקד כיום במניעת כניסת סחורות לרצועה (אם כי זו נמשכת; למשל, ישראל מונעת את שיקום הרצועה על ידי סירוב הכנסת מלט או הכנסה שלו במשורה). המצור כיום מתמקד באיסור על הפלסטינים לייצא בהגבלות על היצוא של הפלסטינים. ישראל לא מוכנה לאפשר לעזתים למכור את הסחורה שלהם לשוק הטבעי של הרצועה – הגדה המערבית. היא מוכנה לאפשר, במשורה, יצוא לאירופה, אבל ההגבלות הורגות את הסחר.

תיקון: בחודשים האחרונים, החלה ישראל לאשר יצוא מעזה לגדה, אם כי הוא סובל עדיין ממגבלות משונות – למשל, הצורך להגביל ארגזים לגובה של 1.8 מטרים במקום שלושה מטרים, מה שמאלץ את היצואן העזתי להשתמש ביותר משאיות. יש, כפי שצוין למעלה, פתרון: הולנד תרמה משקף משוכלל שמסוגל לזהות חומרי נפץ ומרעין בישין אחרים. ממשלת ישראל מסרבת להשתמש בו כדי להעביר סחורה לגדה, אם כי היא מוכנה להשתמש בו כדי לשלוח סחורה לאירופה דרך נמל אשדוד או נתב”ג. כלומר, אם ניקח את התירוץ הבטחוני כלשונו, ישראל מוכנה להסתכן בהכנסת מטענים לנמל או לנמל אוויר שלה – אבל לא  עד לחודשים האחרונים לא היתה מוכנה להסתכן בשליחתם לגדה. זה קשקוש, והעובדה שהמדיניות שונתה בקלות ובלי שום דיון מעידה על כך שהסיפור מעולם לא היה באמת בטחוני..

אז מה מטרת המדיניות הזו? צריך לשקול ברצינות את האפשרות שאין לה מטרה. שהיא שם כמין פרכוס של מערכת הבטחון ותו לא. הגיונית, אם ישראל היתה רוצה שקט בחזית הדרום, היא היתה פועלת לשגשוגה של עזה. היא היתה מתירה לה שליטה על גבולותיה ומתירה לה לפתוח נמל, אולי בפיקוח בינלאומי. מצב שבו לפלסטינים אין עבודה, ואין להם עבודה כי ישראל לא מאפשרת להם לייצא, רק מאלץ אותם להשען על חמאס. קשה להאמין, עם כל הציניות המתבקשת כלפי יועצי עוון מסוגו של עמוס גלעד, שזו המטרה המיועדת. התוצאה של המדיניות הזו היא פיצוץ כל שנתיים. והפיצוצים הללו עולים לישראל המון.

צריך להתחיל לשאול מה אנחנו רוצים לעשות מול רצועת עזה. מה המדיניות שלנו. האם אנחנו רוצים לכבוש אותה מחדש? להוריד את הרגל שלנו מצוואר תושביה ולאפשר להם לסחור? ואולי להמשיך במצב הנוכחי, שבו אנחנו מנהלים מצור ואומרים בו זמנית שאין כזה ושנעצור את מי שיפר אותו, מצב שבו בוודאות נגיע לעוד סיבוב צבאי.

התחושה שלי היא שכרגע, יש מדיניות שנקבעה על ידי כמה קצינים לפני כעשור, ושהפוליטיקאים מפחדים לשנות אותה. אף פוליטיקאי לא רוצה להיות זה ש”יצא פראייר” מול עזה והחמאס. אף אחד לא רוצה להסיר הגבלות כי הוא לא יהיה מסוגל להסביר את זה לאספסוף צמא הדם. הציבור עצמו מעדיף להדחיק, והוא נזכר בעזה רק כשהיא מתלקחת שוב.

אבל הדחקה היא לא מדיניות. מצד שני, גם לקרוא למי שמצביע על המצב “תומך טרור” זו לא מדיניות, אבל בהיעדר ציבור ישראלי, זה דווקא עובד לא רע בכלל.

ועוד דבר אחד: חמוש צה”ל בדרגת אלוף משנה הרג הבוקר פלסטיני. צה”ל טוען שהפלסטיני יידה לעברו אבנים. מאחר והעמדה שלי היא שדובר צה”ל משקר עד שיוכח אחרת, אני רוצה לראות את הווידאו לפני שאחווה דעה. עם זאת, אני יודע מה אני חושב על צבא שמתייחס לירי במיידה אבנים כאל “השבת אש,” ומה אני חושב על תקשורת שמספקת דיווח כזה בלי למצמץ.

תיקון: חלק מההערות שהתייחסו ליצוא מרצועת עזה לגדה היו שגויות והתבססו על מידע לא מעודכן – בין השאר, כתוצאה מכך שהשינוי במדיניות (שנמשכה כך ממאי 2010 עד נובמבר 2014) היה חרישי כל כך. הקטעים השגויים סומנו ונמחקו וכתבתי טקסט מתוקן. יש לציין עוד שבהגבלות מסוימות, ישראל מאפשרת לאחרונה הכנסת מלט לרצועה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם, ולהתנצל על הירידה בקצב הכתיבה בבלוג. אני עוסק כרגע בפרויקט אחר ומקווה שבשבוע הבא קצב הכתיבה ישוב למסלולו.

(יוסי גורביץ)

"שמע, אני רוצה להגיד לך משהו ותקבל את זה באהבה גדולה. אדם כמוך הוא נסבל רק כשהוא מאד צנוע. יותר מצנוע. חול. אבק. הייתי מסוגל אפילו לחבב אותך קצת מפני שרע לך ואתה סובל, אבל לעולם לא אסלח לך אם יהיה לך טוב, תזכור את זה! לכן אני מציע לך שלא תתנגד לטבע האמיתי שלך, תסבול עוד כמה שנשאר לך בצורה גלויה, תקבל מאתנו קצת חמלה ואחר-כך תמות. עכשיו תודה שרע לך."

את הדברים האלו אומר איתמר יעקבי לדויד לַידנטל בפניו, ב"יעקבי ולידנטל" הנשגב של חנוך לוין.  אחד הפנים של דרכו האמנותית של לוין הוא יחסו למונולוג הפנימי של דמויותיו, שהוא מוציא אל פני השטח, לא רק באמירות "הצידה" (כלומר מסירת תוכן תודעת הדמות לקהל) כמקובל; אצל לוין, דמויות ממללות את סודותיהן הכמוסים ביותר בחברת דמויות אחרות.  הכנות הקיצונית הזו בלתי-נתפסת לכאורה; זה לא אמור היה לעבוד!  אבל כפי שמזמר שולי רנד, לוין היה "רב-מג של מלים", ואצלו זה עובד.

בעת האחרונה, אנו עדים שוב להיפוך האמת האריסטוטלית, כפי שקבע אוסקר וויילד, ואנו חוזים בחיים מחקים את האמנות: נבחרי ציבור ועובדי מדינה ישראליים משיחים את תוככי נפשם אלי מיקרופונים: "אנחנו עושים לכם טובה בכלל שאתם יושבים פה!" זעק חבר הכנסת מזוז מחביוני נפשו (ונפשם של רבים מאזרחי המדינה היהודית והדמוקרטית היחידה במזרח התיכון) אל חברי הכנסת הערביים.  כמעט שהוסיף "אנשים כמוכם נסבלים רק כשהם מאוד צנועים. יותר מצנועים. חול. אבק. וגו'", אבל אין להניח שהוא אמון על כתביו העוכרניים של לוין.

עוד זה מדבר וזו באה: דוברת שגרירות ישראל בגרמניה, גב' עדי פרג'ון, נעמדה מול קומץ עיתונאים וכמשיחה לפי תומה אמרה כי לישראל אין עניין בנרמול היחסים עם גרמניה וכי רגשות האשם הגרמניים בכל הנוגע לשואה משרתים את משרד החוץ הישראלי.  העיתונאים האומללים כמעט התעלפו, לא כי תוכן הדברים לא יעלה על הדעת, אלא כי זה הקו המנחה של המדיניות שאמורים לשמור בסוד, תוך כדי שמדברים יפה על חילופי תרבות ועל גרמניה אחרת.  ההיפוך הלויני תפס אותם בהפתעה.  הגדיל לעשות הכתב ניר גונטז' (או ידו הנעלמה של העורך) כששילב את התמונה הזו בכתבה, שאף היא מחצינה את שרבים חושבים תוך גיחוך גס על חשבונם של הגרמנים, אך שאסור לומר בקהל.

ומעל הכל בדמוקרטיה הזקופה שלנו מרחפת רוח העיוועים של "מלכת אמבטיה", שבשנת 1969 כבר השמיעה את הצלילים שאפשר לזהות גם היום:

ראש הממשלה: אני פותחת את ישיבת הממשלה השבועית. הנני להזכירכם שאני ראש הממשלה. ותחילה אשא נאום אל שכנינו הערבים. [נואמת] רבותי, ניסיתי וניסיתי ואני לא יכולה למצוא בעצמי שום פגם. 71 שנה אני בודקת את עצמי ואני מגלה בי צדק כזה שאלוהים ישמור. וכל יום זה מפתיע אותי מחדש. צודקת, צודקת, צודקת, ושוב צודקת. אני אומרת לעצמי: "אל תצדקי יום אחד, הרי בן-אדם זה רק בן-אדם, מותר לו לטעות פעם, זה טבעי, זה נורמאלי". אבל לא! אני קמה בבוקר ו-הופס! – אני שוב צודקת. ולמחרת אני קמה בבוקר ו-הופס! – אני שוב צודקת. הופס! – וצודקת, הופס! – וצודקת. פעם נמנמתי קצת בצהריים, אמרתי לעצמי: אולי אעשה שטות מתוך נמנום? אז עשיתי שטות מתוך נמנום? מצאתם לכם מי שיעשה שטות מתוך נמנום! לא נולדתי לעשות שטות, פשוט לא נולדתי לעשות שטות. אגב, אני ראש הממשלה ואתם לא, ואני במקומכם הייתי סובלת מזה. תודה. [יושבת]

שר הדואר: מותר לי להעיר משהו?

ראש הממשלה: לא, אתה בסך-הכל שר הדואר, אתה בן-אדם צדדי ומקופח ואתה יושב כאן בחסד.

שר הדואר: אני יודע. רציתי לברר אם אני גם ראוי ללעג.

ראש הממשלה: בהחלט.

אכן, מזוז אולי לא קרא את לוין, אבל לוין קרא את מזוז — ואת נתניהו, ואת שאר פרנסינו על קופות-השרצים השמנות הנשרכות מאחוריהם — כספר הפתוח.

כמובן, יש מי שנהגו כדמויות לויניות מאז ומעולם, בקרב אנ"ש.  בעלון בית הכנסת אפשר לקרוא דרור למונולוג הפנימי, עם פחות השלכות מאצל לוין, אפילו.  הנה בנצי גופשטיין, איש אשכולות, ספרא וסייפא, מפתח את חגורו ומבטא את מכמני רוחו: "ודאי שאין שום מקום בארצנו לנוצרים העובדים עבודה זרה. […] גוי שהוא חלק מאומה שנלחמה בישראל ורוצה להישאר בארץ חלים עליו תנאים נוספים והם: מסים ועבדות."  מסים גם אני ואתם משלמים, מה לעשות.  אבל עבדות? ברצינות? הצופה במחזה לויני בתיאטרון משתומם על הדמויות עד ירידת המסך, אך אנו, שנתקלים במונולוג פנימי עולץ ופוחז כזה מחוץ לנקיקי הנפש המעופשים שבהם מקומו יכירנו, ושאיננו ישובים בכסאות אולם התיאטרון — לאן נוליך את החרפה?

(תודה למשפחת חנוך לוין על שהנגישה את כל כתביו לציבור.(

(אסף ברטוב)

אם תרצו וגרורותיה לא מנסות אפילו להתמודד עם הטיעונים של ארגוני זכויות האדם

בשנת 2010, הצליח ארגון קיקיוני שהופעל על ידי לשכת ראש הממשלה להעפיל לכותרות בשיטה חדשנית: “אם תרצו” ורונן שובל עבדו על בן כספית – נראה שזה לא היה מסובך מדי – ומכרו לו את עצמם כ”ארגון ציוני לא פוליטי”, וסיפרו לו שאוי ואבוי, בדו”ח גולדסטון יש ציטוטים של ארגוני זכויות אדם. כספית ובן דרור ימיני כבר עשו את השאר: המק’ארתיזם הישראלי לא נראה אותו הדבר אחרי השטיק ההוא.

גם היום, אחרי שרונן שובל מסתובב עם חותמת “פאשיסט” של בית המשפט ואחרי שהסתבר שאם תרצו מקבלת מימון ממחבלים, מסתבר שבאם תרצו וב-NGO Monitor חושבים שהשיטה הזו עדיין עובדת. אז הבוקר הם הפגינו את כישורי המחקר יוצאי הדופן שלהם בלחיצה על Ctrl+F, והציגו לנו את מספר הפעמים שבהם הופיעו שמות של ארגוני זכויות אדם בדו”ח ועדת האו”ם שפורסם אתמול.

מה אפשר ללמוד מהרשימה הזו? כלום. כי אם תרצו ונגו”מ לא מתמודדים עם אף טענה. בעצם, הם לא אומרים שבכלל הועלו טענות. היה לי יום עמוס היום, אז אני אתמודד רק עם החלק שמוקדש בדו”ח לארגון שעבורו אני כותב, יש דין. לשם הבהרה: הפוסט הזה לא נכתב על דעת יש דין והוא מייצג את דעתי האישית בלבד.

אם תרצו מציינים שיש דין הוזכר בדו”ח דיוויס חמש פעמים. זה נכון. פעם אחת הוא הוזכר בהקשר של מכתב פומבי שהוציא הארגון יחד עם בצלם סמוך לתום הלחימה, שם הצביעו שני הארגונים על כך שלרשויות הישראליות אין עניין לחקור פגיעות בפלסטינים. שני האזכורים האחרים (שחוזרים על עצמם) הם לדף נתונים על כשלון חקירות משטרתיות במקרה של פגיעה בפלסטינים (הוועדה ציטטה את העמוד האנגלי, והנה העברי) ולדף נתונים שעוסק בכשלון מערכת המשפט הצבאית במקרה של פגיעה בפלסטינים (הנה העמוד שציטטה הוועדה, והנה הוא בעברית.) ההודעה המשותפת של בצלם ויש דין נשענה במידה ניכרת על הנתונים בשני דפי הנתונים הללו, ועל נתוני בצלם שמראים תוצאות דומות.

דף נתונים כזה מצריך עבודה ארוכה מאד, סיזיפית למדי, של הצלבת נתונים ובדיקה אינסופית של פרטים. אפשר כמובן להתווכח עם הפרשנות של ארגוני זכויות האדם לנתונים הללו, אבל אם תרצו והימין היהודי אפילו לא אומרים מה הם. יתר על כן, לאורך השנים, אם תרצו ודומותיה מעולם לא ניסו להתמודד עם הנתונים הללו. אני לא אומר שאי אפשר וודאי שאין אנשים נקיים מטעות, אבל לא היה נסיון רציני אחד להתמודד איתם. כי, מה לעשות, זה מצריך עבודה. זה מצריך לקרוא ניירות לעומק, להבין את הטיעון שלהם, לחפש טעויות – ונראה שה”ימין האינטלקטואלי” פשוט עצלן מדי.

המקרה של נתוני החקירות הצבאיות מביך במיוחד, כי אלה הנתונים של צה”ל עצמו: זה מספר החקירות שפתחנו ביחס למספר התלונות (לא, חקירת מצ”ח לא נפתחת מעצמה – צריך החלטה של הפרקליטות הצבאית, וחלוף הזמן שנדרש לכך מהווה לעתים קרובות גורם בכשלון החקירה בפני עצמו), זה מספר החקירות שהבשילו לכתבי אישום, זה מספר ההרשעות. כלומר, אם תרצו ודומותיה מאשימות את יש דין בכך שהארגון מצטט נתונים רשמיים של צה”ל.

אתם רוצים להתווכח, סבבה. תעלו טיעון. תגידו לי למה זה בסדר שהמשטרה נכשלת ב-97.4% מהחקירות שלה על פגיעה ביבולים פלסטיניים, תסבירו לי למה זה סבבה שהפרקליטות ממנה פרקליטה אחראית לתיק ההרג של יוסוף פחרי מוסא אחלייל בן ה-16 14 חודשים אחרי ההרג, שכנעו אותי שאני צריך לסמוך על מערכת חקירות צבאית שנראית כמו המפקח קלוזו ביום רע, נמקו לי מדוע זה נסבל שמערכת החקירות של ישראל בגדה נכשלת – הן הצבאית הן המשטרתית – בשיטתיות שנה אחרי שנה.

הימין היהודי יכול היה להיות הגון. הוא יכול היה לומר שכשלונות כאלה הם חרפה. הוא יכול היה לומר שצריך לשמור על חיילי צה”ל ובו זמנית לשמור על הפלסטינים שנמצאים תחת שליטת ישראל ולהגן עליהם בקנאות. אבל הוא לא אומר את זה. הוא לא מתמודד עם הנתונים, הוא אפילו לא מדבר עליהם. כל מה שהוא יודע לעשות הוא להצביע ולצעוק: האו”ם ציטט אתכם.

ובכן, יקירי, את מי ציפיתם שהוא יצטט? את מועצת הלול? את זייפני הוויקיפדיה של ג’ראלד סטיינברג? מטבע הדברים הוועדה קיבלה נתונים ממי שאוסף אותם. צה”ל יכול היה להגיש נתונים משלו. הוא בחר לשמור על זכות השתיקה. כנראה שזה היה חכם יותר מאשר לנסות לטעון שיש לו מערכת חקירות עצמאית יעילה.

והבעיה, כרגיל, היא התקשורת היהודית, שמקבלת את הלשלשת של סטיינברג ואם תרצו ומדווחת עליה כאילו היו חדשות ולא עצלות אינטלקטואלית והאשמה בשל קרבה. ספרו לי עוד על התקשורת השמאלנית.

מה שבאמת מדהים, מבחינת מי שיש לו תודעה היסטורית מינימלית, היא שכבר היינו ברגע הזה. היינו בו בימי מלכת האמבטיה ו”אנשי בסדר גמור” של חנוך לוין. ובסיבוב ההוא, אחרי שכל הפטריוטים סיימו כולם לתקוע נודות כחלחלים של סיפוק עצמי, בא השבר הגדול. גם אז, כמובן, מסע הצלב נגד מותחי הביקורת הובל על ידי התקשורת היהודית. אולי הגיע הזמן ללמוד לקח.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הימין היהודי בהיסטריה מהאפשרות של סימון מוצרי התנחלויות, והוא יוצר ערבוב מכוון בין חרם על ההתנחלויות ובין חרם על ישראל

ההיסטוריון הרומאי טקיטוס היה ידוע בשנאתו לקיסרים, ואחת הדוגמאות המובהקות לכך היא התיאור שלו של נירון השורף את רומא ומנגן בנבל. אחרי שתי פסקאות ארוכות ומושכות לב, כותב טקיטוס בקצרה שלהד”מ, כי הקיסר לא היה בכלל בעיר באותו הזמן. אבל אם אתם בכלל מודעים לקיומו של נירון, מירב הסיכויים הם שתזכרו את תמונת הקיסר הפסיכי על הגג. היא הרבה יותר מוצלחת מאשר ההכחשה.

ישראל הראל, תועמלן ימני, ביצע שטיק דומה לפני מספר ימים: הוא פרסם מאמר ב”הארץ” ל, ובו תיאר מצב נוסח “הפרוטקולים של זקני ציון,” בו בכירי BDS נפגשים ומציינים בסיפוק שדווקא בישראל רושם ה-BDS הישגים. אחרי שתי פסקאות, הראל מציין שלהד”מ. מה הטריד את הראל? מה שהטריד את אביגדור ליברמן: הצעת חוק של מרצ, שקובעת שעל כל מוצר שמופץ בישראל, יצוין הישוב שבו הוא מיוצר. הסיבה לכך פשוטה: הנוכלים מההתנחלויות – ועצם קיומם של המתנחלים נשען על נוכלות ושקר – מודעים לכך שיש ציבור ניכר שלא מוכן לרכוש את המוצרים שנוצרו באמצעות גזל, ועל כן הם מסתירים את מקום היצור. אחד הבולטים שבין הנוכלים הללו הוא העבריין הידוע לשמצה אברי רן, שמשווק את המוצרים של המאחז הבלתי חוקי שלו, גבעות עולם, באמצעות חברת ל.י.ב. שיושבת בכלל במושב עדנים, ובאמצעות חברת הרדוף.

במילים אחרות, הצעת החוק של מרצ היא שוות ערך להצעת חוק שאוסרת על הונאה בכשרות: לציבור שלא מוכן לקנות מוצרי עוול מותר לדעת איפה מיוצרת התוצרת שהוא קונה. כפי שנחשף בדו”ח שמשרד האוצר ניסה להסתיר, 350,000 הישראלים שהתנחלו בשטחים הכבושים אחראים בסך הכל ל-1.47% מהיצוא הישראלי לאיחוד האירופי, שותף הסחר הגדול של ישראל. את המעט שהם מייצרים שם – רובם הם עובדי ציבור, כי המגזר הציבורי שם גדול משמעותית מזה שיש בישראל גופא; ממשלה רזה זה בשבילכם, לא בשבילם – הם משווקים פה.

זכותם של ישראלים בעלי מצפון לא לקנות מוצרים של גזלנים לא צריכה להיות שנויה במחלוקת. אז איך משווק הימין את ההתנגדות שלו להצעת החוק הזו? הוא מבלבל, במכוון, בינה ובין חרם על מוצרים ישראלים בכלל, ומאשים את התומכים בחרם על ההתנחלויות בכך שהם תומכי BDS.

מה שמעלה גיחוך מריר על פיו של מי שמכיר את הוויכוחים האינסופיים עם פעילי BDS, שפעם אחר פעם טענו בזעם קדוש שאין טעם בחרם על התנחלויות אלא שיש צורך בחרם על ישראל כולה, ושכל מי שתומך בחרם על התנחלויות בלבד פוגע במאבק. סביב החרם על מוצרי ההתנחלויות יש קונסנסוס בינלאומי – עד כדי כך שישראל מפצה את המתנחלים על כך שהתוצרת שלהם איננה זוכה לפטור ממכס באירופה. הממשלה העדיפה לפצות את המתנחלים – או, במילים אחרות, לסבסד אותן עוד קצת בכספי המסים שלנו – משום שהיא ידעה איך תסתיים התנגשות עם האירופים סביב השאלה הזו. הבלגאן האמיתי יגיע, והוא יגיע, כשיתחיל החרם לא רק על מוצרי ההתנחלויות, אלא על כל החברות הישראליות שפעילות בהתנחלויות. פתאום בנקים ישראלים יצטרכו להסביר למה הם מעניקים משכנתאות בשטחים כבושים.

כלומר, ממשלת ישראל אומרת דבר אחד לעולם – היא מכירה בשתיקה בכך שההתנחלויות אינן חלק מישראל ובהתאם מוצריהן לא זכאים לפטור ממכס – ודבר אחר לתושבי המדינה. פה, הממשלה צווחת בקול גדול שחרם על מוצרי ההתנחלויות הוא חרם על ישראל, מה שהיא יודעת שהוא שקר.

למה זה קורה עכשיו? אולי כי בקרוב, צפוי האיחוד האירופי להכריז על סימון מוצרי ההתנחלויות. כשזה יקרה, יהיו שני תהליכים מקבילים: הנוכלים מהגדה יגבירו את מאמצי הזיוף שלהם, וכתוצאה מכך יתחיל חרם אמיתי על מוצרים ישראלים, פשוט כי לבעלי עסקים באירופה לא יהיה כוח לברר מאיפה באמת מגיע מוצר. שניים-שלושה מקרים מתוקשרים של זיוף יעשו את זה. כלומר, אם ממשלת ישראל רוצה למנוע חרם על מוצרים ישראלים, היא דווקא צריכה לתמוך בסימון מוצרי התנחלויות – אבל אין לה את האומץ הפוליטי לעשות את זה. היא מעדיפה להעלות את הישראלים לעולה על מזבח טובת המתנחלים. בנוהל.

הצעת החוק של מרצ הוציאה מהחורים את האוטו-אנטישמים של ועד מתנחבלי השומרון, שמיהרו לשלוח מכתב איום לח”כ זהבה גלאון, יו”ר מרצ, ובו ביצעו נסיון סחיטה: הם הודיעו לגלאון שאם מרצ לא תמשוך את הצעת החוק שלה, הוועד ושורה של מפעלים בגדה יפטרו את העובדים הפלסטינים שלהם. כלומר, העובדים הפלסטינים הפכו לבני ערובה של ועד מתנחבלי השומרון; הכל נהיה הגיוני יותר כשזוכרים שהוועד הוקם על ידי גרשון מסיקה, האיש שהמציא את הרעיון של “תג מחיר”, כלומר הפעלת טרור כלפי פלסטינים כדי להעניש על םעולות ישראליות נגד מתנחלים.

הסחטנים, כמובן, משקרים כשהם אומרים שהפלסטינים שעובדים שם מקבלים זכויות שוות תנאים סוציאליים מלאים, והם משקרים כשהם אומרים שהם יפטרו אותם. הם לא ימצאו עובדים אחרים בקות. בני עם האדונים שמעבר לקו הירוק לא אוהבים לעבוד, ועל כל פנים הם דורשים שכר הולם. על כל פנים, צריך לזכור את האיום הזה בפעם הבאה שהמתנחלים מייללים שהם מקדמים “דו קיום.”

מה שאנחנו רואים בהיסטריה הזו הוא פשוט: המתנחלים וגרורותיהם בממשלה צריכים לרוץ מהר יותר כדי להשאר במקום, כדי להשאר איפה שהיו לפני שנתיים. וזה לא מחזיק. לא לאבד תקווה.

ועוד דבר אחד: בימים האחרונים יש לא מעט רעש סביב ספרו החדש של מייקל אורן, שמאשים את ממשל אובמה בכל מיני האשמות משונות. משום מה מתייחסים אל אורן כאל אדם בעל משקל ולא כאל המינוי האישי של נתניהו בוושינגטון, שמעולם לא היה נטול פניות ותמיד היה איש hasbara שהאמת לא היתה נר לרגליו. לרוע מזלו של אורן, תשומת הלב שהוא מושך גורמת לכך שאנשים בודקים את מה שהוא כותב – ותופסים אותו בקלות בשקר מטומטם. אורן טוען בספרו שהניו יורק טיימס פרסם מאמר של אבו מאזן, שבו כתב אבו מאזן שהפלסטינים קיבלו את הצעת החלוקה של 1947 אבל סירבו לתת לאורן זכות תגובה. בדיקה של המאמר של אבו מאזן מגלה שאין בו שום התייחסות להצעת החלוקה; בדיקה נוספת העלתה שימים ספורים לאחר מכן אמר אבו מאזן שדחיית הצעת החלוקה היתה טעות הסטורית. איך יודעים שאיש hasbara משקר? הוא פותח את הפה. (אני רוצה להודות לליסה גולדמן על ההפניה.)

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)