החברים של ג'ורג'

פוסט אורח: המונולוג הפנימי יוצא לחופשי

"שמע, אני רוצה להגיד לך משהו ותקבל את זה באהבה גדולה. אדם כמוך הוא נסבל רק כשהוא מאד צנוע. יותר מצנוע. חול. אבק. הייתי מסוגל אפילו לחבב אותך קצת מפני שרע לך ואתה סובל, אבל לעולם לא אסלח לך אם יהיה לך טוב, תזכור את זה! לכן אני מציע לך שלא תתנגד לטבע האמיתי שלך, תסבול עוד כמה שנשאר לך בצורה גלויה, תקבל מאתנו קצת חמלה ואחר-כך תמות. עכשיו תודה שרע לך."

את הדברים האלו אומר איתמר יעקבי לדויד לַידנטל בפניו, ב"יעקבי ולידנטל" הנשגב של חנוך לוין.  אחד הפנים של דרכו האמנותית של לוין הוא יחסו למונולוג הפנימי של דמויותיו, שהוא מוציא אל פני השטח, לא רק באמירות "הצידה" (כלומר מסירת תוכן תודעת הדמות לקהל) כמקובל; אצל לוין, דמויות ממללות את סודותיהן הכמוסים ביותר בחברת דמויות אחרות.  הכנות הקיצונית הזו בלתי-נתפסת לכאורה; זה לא אמור היה לעבוד!  אבל כפי שמזמר שולי רנד, לוין היה "רב-מג של מלים", ואצלו זה עובד.

בעת האחרונה, אנו עדים שוב להיפוך האמת האריסטוטלית, כפי שקבע אוסקר וויילד, ואנו חוזים בחיים מחקים את האמנות: נבחרי ציבור ועובדי מדינה ישראליים משיחים את תוככי נפשם אלי מיקרופונים: "אנחנו עושים לכם טובה בכלל שאתם יושבים פה!" זעק חבר הכנסת מזוז מחביוני נפשו (ונפשם של רבים מאזרחי המדינה היהודית והדמוקרטית היחידה במזרח התיכון) אל חברי הכנסת הערביים.  כמעט שהוסיף "אנשים כמוכם נסבלים רק כשהם מאוד צנועים. יותר מצנועים. חול. אבק. וגו'", אבל אין להניח שהוא אמון על כתביו העוכרניים של לוין.

עוד זה מדבר וזו באה: דוברת שגרירות ישראל בגרמניה, גב' עדי פרג'ון, נעמדה מול קומץ עיתונאים וכמשיחה לפי תומה אמרה כי לישראל אין עניין בנרמול היחסים עם גרמניה וכי רגשות האשם הגרמניים בכל הנוגע לשואה משרתים את משרד החוץ הישראלי.  העיתונאים האומללים כמעט התעלפו, לא כי תוכן הדברים לא יעלה על הדעת, אלא כי זה הקו המנחה של המדיניות שאמורים לשמור בסוד, תוך כדי שמדברים יפה על חילופי תרבות ועל גרמניה אחרת.  ההיפוך הלויני תפס אותם בהפתעה.  הגדיל לעשות הכתב ניר גונטז' (או ידו הנעלמה של העורך) כששילב את התמונה הזו בכתבה, שאף היא מחצינה את שרבים חושבים תוך גיחוך גס על חשבונם של הגרמנים, אך שאסור לומר בקהל.

ומעל הכל בדמוקרטיה הזקופה שלנו מרחפת רוח העיוועים של "מלכת אמבטיה", שבשנת 1969 כבר השמיעה את הצלילים שאפשר לזהות גם היום:

ראש הממשלה: אני פותחת את ישיבת הממשלה השבועית. הנני להזכירכם שאני ראש הממשלה. ותחילה אשא נאום אל שכנינו הערבים. [נואמת] רבותי, ניסיתי וניסיתי ואני לא יכולה למצוא בעצמי שום פגם. 71 שנה אני בודקת את עצמי ואני מגלה בי צדק כזה שאלוהים ישמור. וכל יום זה מפתיע אותי מחדש. צודקת, צודקת, צודקת, ושוב צודקת. אני אומרת לעצמי: "אל תצדקי יום אחד, הרי בן-אדם זה רק בן-אדם, מותר לו לטעות פעם, זה טבעי, זה נורמאלי". אבל לא! אני קמה בבוקר ו-הופס! – אני שוב צודקת. ולמחרת אני קמה בבוקר ו-הופס! – אני שוב צודקת. הופס! – וצודקת, הופס! – וצודקת. פעם נמנמתי קצת בצהריים, אמרתי לעצמי: אולי אעשה שטות מתוך נמנום? אז עשיתי שטות מתוך נמנום? מצאתם לכם מי שיעשה שטות מתוך נמנום! לא נולדתי לעשות שטות, פשוט לא נולדתי לעשות שטות. אגב, אני ראש הממשלה ואתם לא, ואני במקומכם הייתי סובלת מזה. תודה. [יושבת]

שר הדואר: מותר לי להעיר משהו?

ראש הממשלה: לא, אתה בסך-הכל שר הדואר, אתה בן-אדם צדדי ומקופח ואתה יושב כאן בחסד.

שר הדואר: אני יודע. רציתי לברר אם אני גם ראוי ללעג.

ראש הממשלה: בהחלט.

אכן, מזוז אולי לא קרא את לוין, אבל לוין קרא את מזוז — ואת נתניהו, ואת שאר פרנסינו על קופות-השרצים השמנות הנשרכות מאחוריהם — כספר הפתוח.

כמובן, יש מי שנהגו כדמויות לויניות מאז ומעולם, בקרב אנ"ש.  בעלון בית הכנסת אפשר לקרוא דרור למונולוג הפנימי, עם פחות השלכות מאצל לוין, אפילו.  הנה בנצי גופשטיין, איש אשכולות, ספרא וסייפא, מפתח את חגורו ומבטא את מכמני רוחו: "ודאי שאין שום מקום בארצנו לנוצרים העובדים עבודה זרה. […] גוי שהוא חלק מאומה שנלחמה בישראל ורוצה להישאר בארץ חלים עליו תנאים נוספים והם: מסים ועבדות."  מסים גם אני ואתם משלמים, מה לעשות.  אבל עבדות? ברצינות? הצופה במחזה לויני בתיאטרון משתומם על הדמויות עד ירידת המסך, אך אנו, שנתקלים במונולוג פנימי עולץ ופוחז כזה מחוץ לנקיקי הנפש המעופשים שבהם מקומו יכירנו, ושאיננו ישובים בכסאות אולם התיאטרון — לאן נוליך את החרפה?

(תודה למשפחת חנוך לוין על שהנגישה את כל כתביו לציבור.(

(אסף ברטוב)