מה אנחנו רוצים מעזה?
התגובה המשונה של לשכת ראש הממשלה על המשט האחרון, והעובדה שהתקשורת הישראלית עברה עליה בלי תגובה, מעידה על חור בתפיסה הציבורית
בתחילת השבוע, הגיע לחופי רצועת עזה עוד משט. כרגיל מאז משט המרמרה, התקשורת הישראלית נכנסה להיסטריה הרגילה שלובתה על ידי הרשויות הצבאיות ולשכת ראש הממשלה. הדמגוג שמוביל את מפלגת יש עתיד כינה את המשט “משט טרור,” וכנסת ישראל שבה וביזתה את עצמה כשהורתה להעניש את ח”כ גטאס עוד קודם שעלה בכלל על המשט.
אפשר לטעון, במידה ניכרת של צדק, שאין טעם רוב עוד במשטים הללו. קודם למרמרה, אכן, ישראל נקטה במדיניות של כמעט-הרעבה כלפי רצועת עזה, ואסרה אפילו על הכנסה של צעצועים ושוקולד אליה. התקשורת היהודית לא רצתה לדעת מה מוכנס ומה לא; התועמלן הציוני הראשי, בן דרור ימיני, התפוצץ מזעם מעצם השאלה וראה בה סוג של בגידה. הפרסום של המידע הזה, טען, נועד “רק, ואך ורק, לתעמולת זוועה כנגד המדינה.” מותר לתהות איך נראית המדינה עליה מגן ימיני בחירוף נפש אם דיווח אמת על המדיניות שלה הוא “תעמולת זוועה.”
מאז המרמרה, המצב מול רצועת עזה השתנה משמעותית. המצור/סגר על הרצועה נמשך, אבל הרוגי המרמרה הובילו לכך שישראל נסוגה ממדיניות הכמעט-הרעבה שלה, שבה היא חישבה כמה קלוריות צריך כל עזתי לצרוך. הנזק הפנומנלי שהסב הטבח על המרמרה ל-hasbara אילץ את ישראל לשנות מן הבסיס את מדיניותה. היא התחילה להכניס הרבה יותר חומרים לרצועה. מצד שני, היא ממשיכה במדיניות של חנק הכלכלה של הרצועה ומונעת במכוון את התפתחותה, כשהמטרה היא יצירת הפרדה בין הגדה ובין הרצועה – ואת החנק הזה, כהרגלה, ישראל מתרצת ב”בטחון”, כשהממשלה יודעת שדי בשם הקסם הזה כדי למנוע כל ביקורת תקשורתית.
האם היא הסירה את המצור? ובכן, לא. העובדה שהיא עצרה השבוע את פעילי המשט מעידה על כך. כל הסמכות שלה לבצע מעצר כזה נשענת על המצור הימי עליו הכריזה. ופה אנחנו מגיעים למסמך משונה במיוחד: תגובת ראש הממשלה על המשט.
כפי שאפשר לראות, נתניהו מצליח לומר בשלוש פסקאות דבר והיפוכו: ראשית, הוא משבח את חמושינו האמיצים על כך שהצליחו להשתלט בגבורה על ספינה בלתי חמושה. ואז הוא מסביר שקודם כל, הם עשו זאת כדי לאכוף מצור ימי שהוכר כחוקי על ידי ועדה של האו”ם, ושנית – שאין מצור ישראלי על עזה.
איך שתי ההצהרות הללו מתיישבות זו עם זו? הן לא, אבל נתניהו יכול להקריץ שקר מגוחך כזה, שסותר את עצמו, במרווח נשימה של מספר שניות, פשוט משום שהוא יודע שלציבור היהודי לא אכפת.
בגבולה הדרומי של ישראל שוכנים 1.8 מיליוני בני אדם. הם לא הולכים לשום מקום. ישראל לא מתכוונת למוטט את משטר החמאס שם; היו לה מספר הזדמנויות אבל ברור למערכת הבטחון שלנו שזה רק יגרור מצב גרוע יותר. מצד שני, ישראל לא מתכוונת לתת לאנשים האלה לחיות את חייהם בשלווה. היא לא הסירה את המצור גם בימי שקט.
המצור, כאמור, לא מתמקד כיום במניעת כניסת סחורות לרצועה (אם כי זו נמשכת; למשל, ישראל מונעת את שיקום הרצועה על ידי סירוב הכנסת מלט או הכנסה שלו במשורה). המצור כיום מתמקד באיסור על הפלסטינים לייצא בהגבלות על היצוא של הפלסטינים. ישראל לא מוכנה לאפשר לעזתים למכור את הסחורה שלהם לשוק הטבעי של הרצועה – הגדה המערבית. היא מוכנה לאפשר, במשורה, יצוא לאירופה, אבל ההגבלות הורגות את הסחר.
תיקון: בחודשים האחרונים, החלה ישראל לאשר יצוא מעזה לגדה, אם כי הוא סובל עדיין ממגבלות משונות – למשל, הצורך להגביל ארגזים לגובה של 1.8 מטרים במקום שלושה מטרים, מה שמאלץ את היצואן העזתי להשתמש ביותר משאיות. יש, כפי שצוין למעלה, פתרון: הולנד תרמה משקף משוכלל שמסוגל לזהות חומרי נפץ ומרעין בישין אחרים. ממשלת ישראל מסרבת להשתמש בו כדי להעביר סחורה לגדה, אם כי היא מוכנה להשתמש בו כדי לשלוח סחורה לאירופה דרך נמל אשדוד או נתב”ג. כלומר, אם ניקח את התירוץ הבטחוני כלשונו, ישראל מוכנה להסתכן בהכנסת מטענים לנמל או לנמל אוויר שלה – אבל לא עד לחודשים האחרונים לא היתה מוכנה להסתכן בשליחתם לגדה. זה קשקוש, והעובדה שהמדיניות שונתה בקלות ובלי שום דיון מעידה על כך שהסיפור מעולם לא היה באמת בטחוני..
אז מה מטרת המדיניות הזו? צריך לשקול ברצינות את האפשרות שאין לה מטרה. שהיא שם כמין פרכוס של מערכת הבטחון ותו לא. הגיונית, אם ישראל היתה רוצה שקט בחזית הדרום, היא היתה פועלת לשגשוגה של עזה. היא היתה מתירה לה שליטה על גבולותיה ומתירה לה לפתוח נמל, אולי בפיקוח בינלאומי. מצב שבו לפלסטינים אין עבודה, ואין להם עבודה כי ישראל לא מאפשרת להם לייצא, רק מאלץ אותם להשען על חמאס. קשה להאמין, עם כל הציניות המתבקשת כלפי יועצי עוון מסוגו של עמוס גלעד, שזו המטרה המיועדת. התוצאה של המדיניות הזו היא פיצוץ כל שנתיים. והפיצוצים הללו עולים לישראל המון.
צריך להתחיל לשאול מה אנחנו רוצים לעשות מול רצועת עזה. מה המדיניות שלנו. האם אנחנו רוצים לכבוש אותה מחדש? להוריד את הרגל שלנו מצוואר תושביה ולאפשר להם לסחור? ואולי להמשיך במצב הנוכחי, שבו אנחנו מנהלים מצור ואומרים בו זמנית שאין כזה ושנעצור את מי שיפר אותו, מצב שבו בוודאות נגיע לעוד סיבוב צבאי.
התחושה שלי היא שכרגע, יש מדיניות שנקבעה על ידי כמה קצינים לפני כעשור, ושהפוליטיקאים מפחדים לשנות אותה. אף פוליטיקאי לא רוצה להיות זה ש”יצא פראייר” מול עזה והחמאס. אף אחד לא רוצה להסיר הגבלות כי הוא לא יהיה מסוגל להסביר את זה לאספסוף צמא הדם. הציבור עצמו מעדיף להדחיק, והוא נזכר בעזה רק כשהיא מתלקחת שוב.
אבל הדחקה היא לא מדיניות. מצד שני, גם לקרוא למי שמצביע על המצב “תומך טרור” זו לא מדיניות, אבל בהיעדר ציבור ישראלי, זה דווקא עובד לא רע בכלל.
ועוד דבר אחד: חמוש צה”ל בדרגת אלוף משנה הרג הבוקר פלסטיני. צה”ל טוען שהפלסטיני יידה לעברו אבנים. מאחר והעמדה שלי היא שדובר צה”ל משקר עד שיוכח אחרת, אני רוצה לראות את הווידאו לפני שאחווה דעה. עם זאת, אני יודע מה אני חושב על צבא שמתייחס לירי במיידה אבנים כאל “השבת אש,” ומה אני חושב על תקשורת שמספקת דיווח כזה בלי למצמץ.
תיקון: חלק מההערות שהתייחסו ליצוא מרצועת עזה לגדה היו שגויות והתבססו על מידע לא מעודכן – בין השאר, כתוצאה מכך שהשינוי במדיניות (שנמשכה כך ממאי 2010 עד נובמבר 2014) היה חרישי כל כך. הקטעים השגויים סומנו ונמחקו וכתבתי טקסט מתוקן. יש לציין עוד שבהגבלות מסוימות, ישראל מאפשרת לאחרונה הכנסת מלט לרצועה.
הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם, ולהתנצל על הירידה בקצב הכתיבה בבלוג. אני עוסק כרגע בפרויקט אחר ומקווה שבשבוע הבא קצב הכתיבה ישוב למסלולו.
(יוסי גורביץ)
דמגוגיה וחוסר הבנה בסיסי. ישראל לא מטילה מצור על עזה וגם אם הייתה רוצה אינה יכולה (כי לעזה יש עוד גבול עם מצרים)- מצור (מינוח משפטי) זה אומר אין אספקה של כלום. ישראל כן מטילה סגר ימי, אוירי ולעיתים רחוקות יבשתי. דהיינו הגבולות שללו סגורים לבדיקה של ישראל. עד כה "הסגר היבשתי" מכניס הרבה סחורות ישראל….. הלוואי ותושבי עזה היו רוצים רק לסחור- הכותב מתעלם מהעובדה שתחת הסחורות הללו מביאים אמצעי לחימה שמשמים כנגד אזרחי ישראל. לא לבדוק את מה שנכנס לעזה זה כמו לא לבדוק מי עולה למטוס… טיפשו- מי שרוצה להכניס משהו לעזה שיתכבד לעבור במעבר יבשתי. שנית- ישראל כל עוד עזה לא תכריז על עצמה מדינה, ישראל (לפי אמנות האו"ם) רשאית להחליט במסגרת הסגר מה נכנס ומה לא. אם החמאס רוצים לשלוט (זכויות) ולפנק את התושבים שלהם הם צריכים גם לשעת בחובות- קרי להפסיק את המדיניות של הטרור ו, מנהרות וטפטוף טילים, ביום שיעשו שחמאס ישנה את המדיניות, גם ישראל תשנה את המדיניות שלה…
מדהים. ישראל לא מטילה מצור אבל היא רשאית להחליט מה נכנס ומה לא. אז יש מצור או אין?
אתה יכול לטעון שיש מצור ושזה מוצדק. אתה יכול לטעון שאין מצור ואז להסביר איך בדיוק זה תורם לביטחון שלי שבעזה לא יאכלו שוקולד.
אבל רגע, עכשיו כבר לא קובעים להם מה הם יכולים לייבא וזה קורה מאז המרמרה, מה השתנה מבחינה בטחונית מאז?
בכל אופן הטיעון הוא לא שדברים לא נכנסים לרצועה אלא שהם לא יכולים לייצא משם כלום. למה בעצם זה מפריע לנו? מה המטרה של המצור/סגר/מגבלה הזאת? איך זה עוזר לי כאזרח ישראלי שמישהו בעזה לא יכול למכור דגים לתושבי שכם?
שכחתי, אני לוקה בדמגוגיה וחוסר הבנה בסיסי. טוב, התגובה שלך לא שיפרה את המצב.
אתה באמת לא יודע מה ההבדל בין סגר ימי לבין מצור? להזיכרך יש להם מעבר יבשתי למצרים. אנחנו לא חייבים לפתוח את הגבול בפני מי שלא מאמין בזכותינו להתקיים.
אין לי בעיה שהגבול לישראל יהיה סגור. באיזו זכות אנחנו סוגרים להם את הים?
בגלל נסיונות חוזרים ונשנים להבריח משם טילי ארוכי טווח מאירן וסוריה.
לכידת אוניית הנשק "קארין איי" 1-4.1.2002
לכידת ה"פרנקופ" (מבצע ארבעת המינים) 3.11.2009
לכידת ה"ויקטוריה" 16.3.2011
אסף נראה לי שלא ממש קראת את הפוסט
זה לא קשור לקריאה או לא קריאה…
זה קשור לאינטליגנציה.
אתם מכירים?
סתם שואל…
בעולם ההסברה אין מצור למרות שאין נכנס ואין יוצא, אין טבח למרות שקרוב ל2000 לא מעורבים נרצחו בקיץ האחרון, שחור זה לבן, לבן זה שחור וכו'. אורוול במיטבו.
א-סיסי הוא בובה של ישרא-וושינגטון ולכן הגבול של הרצועה עם מצרים לא קשור לשאלה אם יש מצור או אין מצור הכול מתואם בציר ישראוושינגטון סיסי וביבי אותו מצור.
"ואולי להמשיך במצב הנוכחי, שבו אנחנו מנהלים מצור ואומרים בו זמנית שאין כזה ושנעצור את מי שיפר אותו, מצב שבו בוודאות נגיע לעוד סיבוב צבאי"
נו, בדיוק. ומכיוון שמאזן הכוחות הצבאי בין ישראל לחמא"ס נוטה בבירור לטובתה של ישראל, גם די ברור מה יהיו התוצאות של עוד סיבוב כזה. ממשלת ישראל לא בהכרח רוצה בסיבוב צבאי, אבל היא לא ממש תעשה הכל כדי להימנע ממנו.
המדיניות הישראלית, לפחות מאז שנת 2000, היא פשוטה למדי: להראות לערבים האלה מי כאן בעל הבית ומי צריך להוריד את הראש. פרימיטיבי, מגעיל, אבל זה מה שעם ישראל רוצה.
"נוטה בבירור לטובתה של ישראל"??? 50 ימים של טילים, סגירת שדה התעופה, נטישת זרים (וכל מי שיש לו אפשרות) , 70 הרוגים והפסדים של מליארדי שקלים?
נכון, נרגו לנו הרבה פחות אנשים, ונהרסו הרבה פחות בתים, אבל הסטנדרטים שלנו גבוהים מאלו של תושבי עזה. ביחס לציפיות של הציבור הישראלי (מדינה נורמאלית ללא אלימות פוליטית), חמאס הביס אותנו שוק על ירך, ולו בגלל העובדה שנאלצנו להשקיע כל כך הרבה מאמצים רק כדי לראות אותו ממשיך לפגוע בשגרת החיים שלנו.
נכון, בקרבות עצמם כוחות צה"ל ניצחו ברמה הטקטית את כוחות חמאס (לא מפתיע בהינתן היתרון הטכנולוגי והלוגיסטי), אבל בבחינת מטרות הלחימה – הפסדנו. הפסדנו עוד לפני שהתחלנו, בדיוק כמו שאת המלחמה מול חיזבאללה הפסדנו כבר עכשיו. עצם העובדה שנסראללה יכול להחליט מחר בבוקר להפוך את חיינו כאן לגיהנום הי הפסד עבור ישראל, ולא משנה כמה לבנונים אנחנו יכולים להרוג – זה פשוט לא המטרה שלנו, ולא נכס שחשוב עבורו.
חמישים ימים של טילים הסבו מעט מאוד נזק. כמעט כל ההרוגים הישראלים ב"צוק איתן" היו חיילים, ואם הייתה ביקורת ציבורית על המבצע בישראל, היא התמקדה בעיקר בהיבט הזה. שדה התעופה לא באמת נסגר (החברות הישראליות המשיכו לטוס), ומשך הפסקת הפעילות של החברות הזרות היה קצר ממשך הפסקת הטיסות בחלק ממדינות אירופה בעקבות התפרצות הר הגעש באיסלנד באפריל 2010. נטישת זרים? בישראל יש, לפי אומדן זהיר, כחצי מיליון בעלי אזרחות זרה. כמה מהם נטשו ביולי-אוגוסט 2014?
מבחינת מטרות הלחימה, איש אינו יודע מה הן היו, משני הצדדים, ולכן קשה לומר שהן הושגו (או לא). אני לא אוהד גדול של הציבור הישראלי, ואני די מיזנטרופ בכלל, אבל אני לא חושב שהציבור בישראל מטומטם עד כדי כך שהוא יכול לחשוב שבחלק הזה של העולם ניתן לקיים "מדינה נורמלית ללא אלימות פוליטית" בעתיד הנראה לעין (כמובן, אם הכוונה היא לאלימות פוליטית המופנית כלפי חוץ, תחום שבו משתמשים יותר במונח "מדיני" מאשר "פוליטי"). אנחנו צריכים הסדר שלום לא כדי למנוע אלימות כזאת באופן כללי (זה בלתי אפשרי), אלא כדי להפסיק לכפות את עצמנו על אוכלוסייה שלמה שאינה מעוניינת בנו, כדי לצמצם את האלימות (כצעד לטווח ארוך, שהשלכותיו בכל נקודת זמן נתונה לא תמיד יהיו חיוביות בהיבט הזה), וכדי לשרטט גבולות לבעיות שאתן נצטרך להתמודד בעתיד בלי שהללו יעוררו זעזועים בלתי-ניתנים לחיזוי.
לפי דבריך הציבור הישראלי היה צריך להתייחס לפיגועי ההתאבדות כאל מטרד, כיוון שתמיד (פרט למרץ 2002), הם הרגו פחות אנשים מאשר תאונות דרכים. עוד יותר מכך הציבור היה אמור להתעלם מאיום הרקטות (ממנו נהרגו עוד פחות ישראלים). אבל הציבור לא מוכן לקבל ירי רקטי כלפי ישראל, ולא מקבל אותו כ"גזירת גורל", כמו אסונות טבע למשל. הציבור מצפה לפיתרון (בעיקר צבאי) שימנע כל חשיפה של ישראלים (אזרחים וחיילים כאחד) לאלימות מצד אויבים מבחוץ. ואת זה, הצבא מעולם לא הצליח לספק, וכנראה שלעולם לא.
אני לא אומר מה הציבור צריך ומה לא. אבל כן, אני חושב שעוצמת זעקות השבר מול כל גל פיגועים שהוא מאז סוף שנות ה-80 (בערך) היא אובר-רייטד.
השאלה אינה מה הציבור מוכן לקבל ומה לא, אלא מה ניתן לעשות במצב נתון, ובאיזה מחיר. ההתמודדות הצבאית עם גל הפיגועים של 2002 הייתה יעילה למדי, אבל המצור על ערפאת במוקטעה, שהיה חלק מההתמודדות הזאת, היה אחת החבלות הקשות בסיכוי של הסדר שלום בין ישראל לרש"פ. הימנעות ממבצע נגד גורמי הטרור ברצועת עזה באותה תקופה בישרה את ההתנתקות והייתה חבלה נוספת בסיכויי השלום. הדיון הציבורי בישראל, עד כמה שהוא התקיים באותה עת, לא העלה בכלל את השאלות האלה.
לגבי העימותים עם עזה החמא"סית, יכולותיו של צה"ל מוגבלות יותר, כל עוד מדובר במחיר שהציבור הישראלי מוכן לשלם. הציבור עצמו די מבין את זה, וניסיונות של פוליטיקאים מליגה ב' לפזר הבטחות לגבי פתרון הבעיה העזתית (אם על-ידי איזה מבצע-צבאי-חסר-תקדים ואם על-ידי הסכם שלום) מתקבלים, בצדק, במשהו שנע בין חשדנות לבוז. הבעיה היא שהציבור שש מדי להפעיל כוח, מתעלם ברובו מהשאלות ההומניטריות המתעוררות עקב כך, ואינו מעלה שאלות לגבי מדיניות לטווח הארוך.
נגעת פה בנקודה שמטריפה אותי כבר שנים. מאז תחילת המצור על עזה (שנת 2007) היו לנו 3 סבבים אלימים, פרשת מרמרה, כרסום מבהיל בלגיטימציה הבי"ל שלנו, ודרום מוכה טילים. כל מבצע החזיר אותנו בדיוק, אבל בדיוק, לנקודת ההתחלה. גם היום כולם מדברים על סבב אלימות רביעי כעניין של זמן ותו לא (וחלק אף מודים בפה מלא שככל הנראה גם הוא יחזיר אותנו לנקודת ההתחלה) .
לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שהמדיניות או אולי העדר המדיניות שלנו כלפי עזה גורמת לנזקים עצומים מצד אחד, ונטולת כל יתרון מצד שני. ולמרות זאת, ככל הנראה ביבי לעולם לא יזום סדרת דיונים אסטרטגים שבה ננסה לברר מה המטרה שלנו מול עזה. האם אנו רוצים למוטט את שלטון החמאס? אם כן, כיצד יש לבצע זאת ומי ישלוט שם במקומו? האם אנו רוצים להגיע להבנות עם שלטון החמאס? אם כן מהן ההבנות הללו, וכיצד נוודא את ישומם? במקום זאת אנו רואים את ההמשך של אותה מדיניות כבר 8 שנים. אז אפשרות אחת היא שהמדיניות שלנו כלפי עזה מבוססת על אלתורים ואינרציה. האפשרות השניה היא שהמוחות האסטרטגים של מדינת ישראל סבורים שמדיניות שנכשלה במשך שמונה שנים, כנראה תצליח בשנה התשיעית. כך או כך, לצערי, אינני צופה שינוי באופק.
ויש גם אפשרות שלישית. הנהגת החמאס והנהגת הליכוד רוצות את זה ככה. *בדיוק* ככה. למי יש ראש להתעמק בפרטי מתווה הגז, שלטון דתי, או יוקר או עוני המחייה כשהמצב הוא, כמעט תמיד, "מצב חרום"?
כמה פעמים אני אומר לך ?
HAZBARA מלשון ZUBUR ו ZABABIR