החברים של ג'ורג'

דיקסי דיש”ע

למה הימין היהודי מאמץ את הרטוריקה של מגיני הקונפדרציה? כי בסופו של דבר, הם חולקים אותם ערכים

בחודש יוני ביצע גזען לבן בשם דילן רוף טבח בכנסית עמנואל שסמוך לצ’ארלסטון, דרום קרוליינה. זו כנסיה שחורה, אחת העתיקות בדרום, שידעה שורה של התקפות גזעניות בעבר. התקשורת האמריקאית נבוכה, כי לדבר על טרור אמריקאי לבן זה סוג של טאבו, והקריצה כל מיני תירוצים לטבח, כפי שעשו גם מתמודדי המפלגה הרפובליקנית, עד שהתפרסמו תמונות של רוף כשהוא עם דגל הקונפדרציה ודגל רודזיה.

האחרונה היתה מדינה כל כך גזענית, שהיא לא הצליחה לשרוד את שנות השבעים (לא שמה שירש אותה, זימבאבואה, היה הצלחה מסחררת). דגל הקונפדרציה – ליתר דיוק, דגל הקרב של צבא צפון וירג’יניה של הקונפדרציה – נחשב, עם זאת, לדגל לגיטימי בחלקים הגזעניים יותר של ארה”ב. השילוב של דגל הקונפדרציה של רוף, יחד עם העובדה שהדגל המשיך להתנוסס על הקפיטול של דרום קרוליינה, הוביל להבנה מחודשת של מהותו של הדגל הזה: מלחמה על שעבוד השחורים ועליונות הגזע הלבן. שורה של מדינות הסירו את הדגל.

זו סוגיה אמריקאית פנימית שלא הייתי נדרש לה כאן, אלמלא העובדה שהמגזין של “הימין האינטלקטואלי” היהודי, מקור ראשון, בחר להתייחס לנושא. סגנית העורך שלו, אורלי גולדקלנג, הקדישה חלק מהמאמר שלה בסוף השבוע להגנה עליו כבחירה תרבותית ראויה.

גולדקלנג התחילה במסגור של הנושא בדיוק כפי שמסגרה אותו לפניה רשת פוקס: לבן זועם כלשהו ביקש מחנות של וולמארט להכין לו עוגה עם דגל הקונפדרציה. זו, שלפני זמן קצר החליטה שלא למכור עוד את הדגל הגזעני, סירבה. האיש דרש ממנה להכין לו עוגה עם דגל דאע”ש. העוגה הוכנה. מוולמארט נמסרה התגובה ההגיונית שהעובד שלה לא זיהה את דגל דאע”ש, שמה לעשות – פחות מוכר לאמריקאי הממוצע. גולדקלנד החליטה להתעלם מהעובדה הזו ולא הביאה אותה במאמר שלה.

למאמר של גולדקלנג (מעבר לטענה שפותחת אותו, שקוראת לישראל לבצע פשעי מלחמה – ענישה קולקטיבית – כי צריך, גם אם זה “לא נעים לאוזן”) יש שתי טענות בנושא. קודם כל, ארה”ב איבדה את דרכה כי היא לא מסוגלת יותר להבין שדאע”ש מסוכנת יותר מהקונפדרציה; ושנית, שהקונפדרציה לא היתה דבר כזה נורא כי היא בסך הכל רצתה לשמור על זכויות המדינות.

הטענה הראשונה היא קשקוש שקל לטפל בו. העובד שהכין את העוגה, כאמור, לא זיהה את הדגל. שנית, תחת דגל הקונפדרציה נהרגו בארה”ב – גם אחרי 1865 – הרבה, הרבה יותר אמריקאים משנהרגו תחת דגל דאע”ש. נכון, אלה כנראה לא אמריקאים שמעניינים את גולדקלנג – העור שלהם שחום משהו – אבל מה לעשות, אלא אזרחים אמריקאים והרוב שם כבר לא מוכן להתייחס אל הרצח שלהם כאל “הפירות המשונים” של הדרום. דאע”ש מהווה סכנה לחלק מיושבי המזרח התיכון, אבל האמריקאי הממוצע נמצא בסכנה הרבה יותר חמורה מהגזענים שעליהם מתרפקת גולדקלנג.

וכן, אני כותב “מתרפקת” במודע ובמכוון. כי התזה שמוכרת לנו גולדקלנג, על פיה הקונפדרציה היא בסך הכל נסיון לשמור על “זכויות המדינות”, היא המסווה שבאמצעותו העטו גזעני הדרום סוג של לגיטימציה למטרה האמיתית שלהם: שימור העליונות הלבנה.

הטענה של גולדקלנג, כמובן, לא חדשה. לדרום קמו אפולוגטיקנים רהוטים מהר מאד, מיד לאחר התבוסה, והאומה שלא היה לה כוח לחדש את מלחמת האזרחים נכנעה להם. הבעיה היא שהנראטיב של “זה בעצם על הדרישה להוגנות לזכויות המדינות,” שכמובן צץ מחדש ברגע שעלתה שאלת הורדת הדגלים, נשען על כרעי תרנגולת.

העיתונאי טא-נהיסי קוטס (Ta-Nehisi Coates), שמלחמת האזרחים הפכה לאובססיה קלה שלו, עשה עבודה יסודית וחזר למקורות, ובדק מה אמרו מדינות הדרום כשהן פרשו מהאיחוד. דרום קרולינה דיברה, בהצהרת הפרישה שלה, במפורש על הצורך לשמר את העבדות. כך עשו גם מיסיסיפי, לואיזיאנה, אלבמה וטקסס. כלומר, “הזכות של המדינות” שעליה יצאו מדינות הדרום למלחמה היתה הזכות לעבדות. רוב חיילי הדרום באותה עת היו מופתעים לשמוע על כך שהם נלחמים על זכויות המדינות – להם היה ברור שהם נלחמים למען שימור העבדות, וליתר דיוק על שימור העליונות הלבנה. הפראזות הנאות על “זכויות המדינות” היו ה-hasbara של מדינות העבדות כלפי מדינות העולם שלא הבינו את ה”מוסד המיוחד” שלהן ושהיה צריך לסבן אותן במשהו סביר למחצה.

כל זה, כמובן, היה מביך מאד אחר כך; אז כשהיה צריך לכתוב מחדש את ההיסטוריה של מלחמת האזרחים, טאטאו הצידה את נושא העבדות ודיברו על “זכויות המדינות.” אבל כל מי שרצה לדעת, כל מי שלא הסב את מבטו, ידע בדיוק ש”זכויות המדינות” היו שם קוד לשימור העליונות הלבנה. קוטס מביא לא מעט דוגמאות לכך: “ארגון בנות הקונפדרציה,” למשל, מצהיר במפורש על המטרה הזו. טרור של לבנים – רבים מהם יוצאי צבא הקונפדרציה – הצליח להחזיר, תחת הכינוי “גאולה”, את השליטה במדינות הדרום לידי המובסים במלחמת האזרחים; וטרור לבן שמר על זכויות היתר של הלבנים עד שנות השישים של המאה ה-20, לפחות.

מכל המקומות בעולם, מוזר לראות את ההגנה על הקונפדרציה מגיעה דווקא מ”מקור ראשון.” ואולי לא כל כך מוזר: בסופו של דבר, המימון של “מקור ראשון” מגיע משלדון אדלסון, השוגר דדי של הימין היהודי פה ובארה”ב. הימין הדתי בארה”ב תומך בחלקו הנכבד בקונפדרציה, מעריץ את הערכים שלה, ומקונן על העובדה שהזמנים הטובים והישנים חלפו. הימין הדתי שם נלחם בעד שימור עליונות האדם הלבן, נגד “ערבוב בין הגזעים,” נגד חוקי השוויון.

העניין הוא שבמידה רבה, אפשר לשעתק את הטיעונים של תומכי הדרום הישן כמעט אחד-לאחד לאלה של המתנחלים: השחורים והפלסטינים לא נחשבים לבעלי זכויות מלאות, בלשון המעטה (בתחילת אותו המאמר, כזכור, גולדקלנג קוראת לענישה קולקטיבית כלפי הפלסטינים, מה שלא היתה מעיזה לעשות כלפי יהודים); אנשים מהצבע ה”נכון” יכולים לנשל אותם; אנשים מהמוצא “הנכון” יכולים לפגוע בהם ואף להרוג בהם, וזה כנראה לא בסדר אבל לא צריך לעשות מזה יותר מדי רעש; לכל היותר, מבצעי הפשעים הללו פוגעים בטוהר המאבק.

אפשר לשרוף כנסיות ואפשר לשרוף מסגדים, וזה באמת לא בסדר, אבל למה לעשות מזה כזה רעש? למה להכליל? הרי הזכות להכליל שמורה רק למי שיכול להטיל עונש קולקטיבי. “שיח הזכויות” המגונה דורש מאיתנו להתייחס לשחורים ולפלסטינים כאילו היו בני אדם, שזה עיוות של הסדר הטבעי כפי שנקבע על ידי אלוהים בכבודו ובעצמו; וכמובן, הן השחורים הן הפלסטינים היו שמחים לחלוטין במעמדם כחובטי עצים ושואבי מים, אלמלא הגיעו כל מיני ליברלים ותקעו בראשם הפעוט רעיונות על שוויון וגרמו להם לחשוב שהם מקופחים, במקום לקבל את תפקידם הטבעי. זה, כמובן, קורה כתוצאה מתקשורת עוינת, סיסמה שהימין הדתי היהודי פשוט העתיק מהימין הדתי האמריקאי של שנות השישים.

לפראים הללו, חצאי-ילד חצאי שד, יש כמובן צד אפל. כל לבן מהוגן הרי יודע שבליבו, הפלסטיני אורב למתנחלת זהובת השיער; ומדי פעם הם מתפרצים באלימות בלתי מובנת, שאותה יש לדכא באכזריות כי הם מבינים רק כוח. וכמובן, ערבוב בין הגזעים – היכולת של בני הקבוצות לחצות את מחסום השנאה המטופח היטב – היא משהו שאין להעלות על הדעת והוא שורש כל רע.

אז אולי השאלה שלנו היא לגמרי לא במקומה: אולי במקום לשאול למה הימין היהודי מדבר כמו הימין של הקונפדרציה, אנחנו צריכים לשאול למה לקח לנו כל כך הרבה זמן לשים לב.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)