המשפט של אלאור אזריה הוא משפטו של המפלט האחרון של הנבל במדים, “תחושת הסכנה”

אלאור אזריה, אחד הרוצחים של חטיבת כפיר, ניצב השבוע בבית המשפט הצבאי וייבב את עצמו לדעת. אכלו לו, שתו לו, היה לו ערפל בקיטבג, הוא “סיים את יום העבודה” (איזה חייל מתייחס כך ליומו?) בלי לדבר עם המשפחה והחברה, הוא היה צריך להזמין אוכל לבסיס. והחלק שבו אזריה הציג את עצמו כחייל שוקולד (הוא שלח את אבא לדבר עם המ”פ, כי היה קשה לו) היה עוד החלק הקל יותר של עדותו, היום הראשון.

היום השני והשלישי הוקדשו לחקירה הנגדית. התובע האזרחי ששכרה התביעה הצבאית לייצג אותה עשה את העבודה היטב. הוא ניהל חקירה נגדית צולבת. אפשר לעקוב אחריה כאן, בפיד של כתב וואלה שבתי בנדט (קראו אחורה בסדר כרונולוגי). שוב ושוב התעקש אזריה שהסרטון לא מייצג את המציאות וחזר ללא הרף על הסיסמה שפה, “במזגן”, אי אפשר להסביר מה היה “שם”, בשטח. הוא התעקש שהטמפרטורה היתה 30 מעלות, גם כשהתובע הביא נתונים מטרואלוגיים שמצביעים על כך שהיא היתה 18. לו זה הרגיש 30.

אלאור אזריה הוא אשפה אנושית שחשבה שתוכל, במיטב המסורת של חטיבת כפיר, להגניב רצח ולהסוות אותו כפעולה מבצעית, רק שלרוע מזלו היו שם מצלמות, המצלמות שהוא התעקש שאינן קשורות למציאות גם כשבית המשפט שב והזכיר לו שעורכי הדין שלו קיבלו את הסרטונים שלהן כראיה.

הרצח שביצע אזריה, רצח יומיומי כמעט מבחינת כוחות צה”ל, הפך לסמל משום שבאופן חריג כל כך הוא הועמד לדין. והסיבה להעמדה לדין היו, שוב, המצלמות של ארגון בצלם. כן, כן – הצבא מיהר להודיע שחקירת מצ”ח נפתחה לפני שבצלם פרסמו את הסרטון. זה כנראה נכון, למרות שאסור להאמין לצה”ל בלי בדיקה. אבל העובדה שנפתחה חקירת מצ”ח לא אומרת כלום. חקירות מצ”ח יכולות, כשצריך, להמרח שנים. ראו, למשל, את המקרה של הריגתו של מחמוד בדראן בן ה-15 לפני כחודש על ידי כוח כפיר שירה לעבר המכונית שבה נסע והרג אותו לשווא; הדיווח הראשוני של שקרני דובר צה”ל היה שהחמושים שלהם הרגו “מחבל”. רק שהתחוור שיש יותר מדי עובדות סותרות, נפתחה חקירה. מי היורה? אנחנו לא יודעים. למה הוא ירה? אנחנו לא יודעים. האם הוא יעמוד לדין? אל תבנו על זה. אין מצלמות, אין סרטון מביך, ובמצב הזה לצה”ל יש כבר נוהל – ממזמזים את הזמן עד שהחייל יוצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי.

במקרה של אזריה, עומד לדין המגן הקבוע של החמושים הרצחניים: “תחושת הסכנה.” הרגת מישהו בלי סיבה? אמור שחשת בסכנה, וזה יוציא אותך. מצ”ח לא תתאמץ לחקור והפרקליטות תקבור את התיק. זוכרים את בני הדוד קוואריק? לא? ובכן, הם שני הפלסטינים שרצחו חמושי כפיר במארס 2010. תחילה הודיע דובר צה”ל ש”סוכל פיגוע קלשון”, אחר כך הוא שונמך ל”פיגוע מזרק”, וזה נגמר בכך שהוחלט לא להעמיד לדין את המפקד שעצר אותם, כי הוא “חש בסכנה.” צה”ל לא האמין לו, וצה”ל לא אוהב מפקדים שמשקרים לו, אז הוא הודח; אבל הוא לא הועמד לדין.

פעם אחר פעם, לאורך השנים, חיילים רוצחים פלסטינים ללא סיבה, ואחר כך אומרים לחוקרים שלהם שהם “חשו בסכנה.” ברוב גדול של המקרים, זה מספיק כדי להוציא אותם מזה. זוכרים את המקרה של השופט הירדני שנורה כי חייל “חש סכנה”? התיק נקבר. כזכור, במקרה ההוא “המצלמות לא עבדו.” זוכרים את הרצח הכפול בביתוניא? ובכן, יש חמוש שמועמד עליו לדין, בן דרי ממג”ב. מה היה מיוחד במקרה ההוא? נכון, הוא תועד בשתי מצלמות. יש לציין שבשני המקרים הנדירים האלה, זה של דרי וזה של אזריה, שבהם חמוש צה”ל (ובגדה, נזכיר, מג”ב הוא כוח שכפוף לצה”ל) הועמד לדין על הריגה, הוא צריך היה להיות מועמד לדין על רצח. דרי שיחק עם מחסניות כדי להסזות את הירי החי שלו כירי גומי; אזריה ניגש לאדם שאליבא דכולי עלמא לא היווה סכנה וירה בראשו.

ובמשפט שלו, אנחנו רואים מה שווה “תחושת הסכנה”: הגנה שמטרתה לחלץ את החייל מאישום. ממה חששת, שואל התובע. מהסכין, אומר אזריה. אבל הסכין בכלל לא היתה בסביבה. ממה חששת? חששתי ממטען. אז למה החשש ממטען לא עולה בכלל בדברים שלך עד אחרי חקירת מצ”ח? אם חששת ממטען, למה הזזת את הגופה אחר כך, למרות שאמרו לך שיש חבלן בדרך? מתי חשת סכנה? לא יודע, אי אפשר לדעת, לא היה מזגן.

כשמציבים, פעם אחת לרפואה, את “תחושת הסכגה” מול תובע נחוש, לא נשאר ממנה אלא ערפל של שקרים, ולא שקרים מוצלחים במיוחד. ובמשפט רב הסמליות הזה, מאד סמלית היא העובדה שמי שחושף כך את השקרים הוא עורך דין אזרחי. התובעים הצבאיים הרגילים, איך לומר, לא להוטים כל כך בתפקידם וגם לא טובים בו במיוחד. הם רגילים לסגור תיקים, לא לרדת לחקר האמת.

וכמובן, מעל לכל השקרים של אזריה ריחף אחד השקרים הגדולים מכולם, זה שמקובל על כמעט כל החברה היהודית: שאזריה הוא “לוחם” או “חייל.” הוא לא. הוא שוטר שמבצע תפקיד של דיכוי אוכלוסיה. הפעילות שלו היא פעילות שיטור גרידא. ישראל מעדיפה להתייחס אליו כאל חייל הן משום שהתדמית הנמוכה של המשטרה תקשה מאד על גיוס המוני אליה, הן משום שנוח לה להתייחס לפעולות שלה בגדה כאילו הן פעולות צבאיות, בעוד שאין להן דבר עם פעילות צבאית. תחת חוקי המלחמה, אפשר לדחוף הרבה מאד פשעים. אבל אםנדבר על אזריה כעל שוטר, אנחנו בבעיה. את החוקים של מי הוא אוכף? האם הוא עושה זאת בהסכמת הנשלטים? מי העניק לו לגיטימציה?

התשובה – שהוא שוטר של דיקטטורה צבאית, חלק מיחידה שתפקיד מרכזי מהפעילות שלה הוא לעצור מתנגדי משטר ולהעביר אותם לידי המשטרה החשאית – לא נוחה. אבל אחרי 50 שנים, אולי כדאי שנישיר אליה מבט.

המשפט של אזריה הוא במידה מסוימת משפט ראווה. הוא בא בתקופה שבה הפיקוד חש שהוא מאבד שליטה על החיילים והמטרה של המשפט היא להחזיר לעצמו שליטה, ולכוחותיו – סוג של משמעת. אבל אם התוצאה שלו תהיה שהחמושים של צה”ל בגדה יחששו לפני שהם יורים בחפים מפשע; יחששו שמא יש מצלמה שהם לא זיהו ולא כיבו; יחששו שמא דווקא עליהם יחליט סגן הרמטכ”ל שהוא מבצע יעף קמיקזה – אז יש סיכוי שמספר הנרצחים הפלסטינים ירד. טוב הדבר.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

בשבוע שעבר, הדגים לנו צה”ל במי הוא בוחר ומה המוסר שהוא מעדיף

לפני שבוע, צפה ועלתה לכותרות שוב פרשת הרב מקדם האונס, אל”מ אייל קרים, שנחשפה במקור בבלוג הזה. לרוע המזל, היא לוותה בציטוטים שהושמו בפיו של קרים אף שזה לא אמר אותם מעולם; הדברים שאמר חמורים דיים. עיונים במשנתו של קרים העלו לא רק תמיכה באונס בזמן מלחמה (ושוב, כן – על זה הוא נשאל, על אונס מצד חיילי צה”ל בימינו, ועל זה הוא ענה בחיוב), אלא גם בעינוי שבויים, קבע שמחבלים אינם בני אדם אלא חיות, ושיש מקום לשקול פגיעה בבני ערובה – אם הם אינם יהודים.

אלאור אזריה לא היה מנסח את זה טוב יותר. ואף על פי כן, הרמטכ”ל אישר את מינויו  של קרים לתפקיד הרב הראשי לצה”ל, אחרי האחרון פרסם מכתב מביך שבו לכאורה הוא חוזר בו מדבריו. אף אחד לא יוצא טוב מהסיפור הזה: לא קרים, שלהיטותו לדרגה גורמת לו לחזור בו מדברים שבהם הוא לכאורה מאמין, אבל גם לא צה”ל.

מילא קרים; אישית, אני מעדיף את אנשי הדת שלי מושחתים על הגונים. הגינות אצל אנשי דת מובילה לעתים רבות מדי לשפיכות דמים. תנו לי תאווי בצע וכבוד על פני מאמינים נחושים. וכמובן, הוויתורים שעשה קרים מסירים חלק מהסכנה שבו. הוא התמסד והתוצאה היא שהוא יתקשה לתת הנחיות לקנאים.

הבעיה היא יותר עם צה”ל. קרים, כזכור, לא רק הסתבך בפרשת אישור האונס; הוא גם כתב, בחוברת הלכות של הרבנות הצבאית שאחר כך נאלץ לגנוז, ש”ממילא התפיסה שרואה את הגויים כשקולים לישראל בזכויותיהם במדינה נוגדת את דעת התורה, ואין תןקף הלכתי לנציגי המדינה לפעול בניגוד לרצון התורה.” באותה חוברת הלכות, הוא גם כתב שרצוי למנוע מקצינות לתקוע מזוזות. יחסו לנשים כמפקדות היה ברור יותר בשו”תים שלו:

השו”תים, חשוב לציין, נכתבו כשקרים היה אזרח. הם נכתבו כמסיח לפי תומו: הוא לא חשב שמישהו יחפור אותם ושהם יהפכו לו לרועץ בדרכו אל הדרגה הנכספת. הוא אפילו לא ידע שהוא יוחזר לצבא. הם מציינים את דעתו האמיתית, נקיה משיקולי קריירה והצורך לא להביך את הממונים עליו.

אבל למרות הכל, צה”ל בחר בו לתפקיד הרב הצבאי הראשי.

חשוב להבהיר כאן שתי נקודות. קודם כל, הפסיקה בנושא האונס איננה טעות. היא עומדת קודם כל על הנקודה המרכזית של קרים כרב צבאי: שמלחמות ישראל אינן כמלחמות הגויים והן כולן מלחמות מצווה ושעל כן מותר לחיילים היהודים לעשות דברים שאינם מותרים לחיילים גויים. כך הוא פותח את התשובה שלו. זו בדיוק התפיסה של הרבנות הצבאית בעשור האחרון, שבו לא במקרה שימש בה קרים בתפקיד בכיר. היא לקחה על עצמה ליצור “חיילים יהודים” עם “מוסר יהודי.”

שנית, צה”ל בחר בקרים כרב הראשי. יש המון רבנים צבאיים. חלקם, יש להניח (לקוות?) לא השפריצו פסקי דין שבהם הם אומרים שצריך לענות שבויים (במילים האלה ממש), לירות בבני ערובה אם הם לא יהודים, לאנוס את נשות האויב ושיש בעיה עם נשים כקצינות. ואף על פי כן, צה”ל קידם את הרב שקידם את כל זה.

יכול להיות שבצה”ל פחדו לצאת מטומטמים שלא טרחו לבדוק את הרב שהם בחרו; יכול להיות שיש כאן שטיק ערמומי, נסיון לעשות פה תרגיל תומאס בקט – למנות איש דת מקורב כדי שירגיע את אנשי הדת ויתאים אותם לקו של הרמטכ”ל. כאן צריך לזכור שתרגיל בקט המקורי התפוצץ להנרי השני בפרצוף. יכול להיות שהגיעו עם קרים לדיל שקט – אנחנו ניתן לך את הדרגה ואתה תיתן לנו את פסקי ההלכה המתונים ביותר שבאפשר ואז ננפנף בהם מול הפסיכים. וכפי הראה לנו השבוע האחרון, צה”ל צריך להתמודד עם הרבה רבנים פסיכים.

יכול להיות. אבל, בשורה התחתונה, הצבא שמתיימר להיות הצבא המוסרי בגלקסיה מינה רב שתומך באונס בזמן מלחמה, בעינויים, ביחס של “חיות” ל”מחבלים”, ובכך שיש בעיה הלכתית עם מינוי אשה לתפקיד קצין. שלוש העמדות הראשונות מנוגדות לפקודות הצבא; האחרונה הופכת את השירות של נשים בו לבעייתי, בלשון המעטה. יכול להיות, אבל בסופו של דבר זה הרב שצה"ל רוצה. מעתה, הדימוי המוסרי של צה”ל הוא זה של קרים.

ובמקביל, קרה עוד משהו. בשבוע שעבר, הפסיק צה”ל את ההתעללות שלו בסרבנית הגיוס תאיר קמינר, ואחרי 155 ימים בכלא הצבאי הוא המשיך לסרב להכיר בה כסרבנית מצפון – אבל גירש אותה משורותיו בשל “התנהגות רעה וחמורה.”

אמור מעתה, תמכת אונס בזמן מלחמה – גנרל תהיה לנו; תמכת בעינויים? קבל קידום; פסלת את כל הנשים מתפקיד פיקוד? הנה, תן לי להדק לך את הדרגות החדשות. אבל שמרת על מצפונך וסרבת לשרת? איכס! זו התנהגות רעה וחמורה. מגורשת, מגורשת, מגורשת!

זה צה”ל. לאנשים בעלי מצפון אין מה לחפש בו. לכל היותר הם יהיו עלה התאנה שיכסה על מבושיו של קרים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הטמבל שבחרו הליכודניקים החדשים מוכיח את האמת הבסיסית של הציונות: שהיא לא מסתדרת עם עקרון הסכמת הנשלטים

זוכרים את הליכודניקים החדשים? החבר’ה שבהפוך על הפוך קלאסי אמרו לנו שאנחנו צריכים להתפקד לליכוד, כדי לבצע בו הפיכה מבפנים ולבחור לו חברי כנסת שמאלנים? אז הם נורא התגאו לפני שנה ומשהו, כשהם הצליחו לדחוף לכנסת את יואב קיש. כמו התא הגאה בליכוד, שלא יודע איפה לקבור את עצמו מאז אמיר אוחנה, גם הליכודניקים החדשים לא יודעים מה לעשות עם עצמם אחרי קיש.

לאחר שורה של דברי הבל, הציג קיש “תכנית מדינית” אתמול (ב’): כדי להפגין את הנאמנות האמיתית שלו, הוא עשה את זה בכנס של מועצת יש”ע. מה כוללת התכנית המדינית? ובכן, תופתעו לשמוע שהיא כוללת את סיפוח הגדה המערבית. מה ביחס לתושבים הפלסטינים שם? קיש אומר שהם לא יקבלו זכות הצבעה, ואומר שאולי הם יוכלו להצביע בירדן. הוא מתעקש שהתכנית שלו תיצור “מדינה יהודית ודמוקרטית” בין הים והנהר.

מה פתאום ירדן? ובכן, זו פנטזיה ימנית עתיקה. איך פותרים את הבעיה המציקה של העדר ממשל עצמי פלסטיני? אנחנו הרי לא יכולים לתת להם זכות הצבעה, כי זה יהיה סוף המדינה הציונית. אז מישהו עלה פעם על פטנט: זוכרים שפעם, מזמן, הפלסטינים בגדה הצביעו לפרלמנט הדמה הירדני? אז ניתן להם את האפשרות לעשות זאת שוב.

רגע, יאמר האדם העירני, רגע. אתם לא אותם האנשים שצווחים כל הזמן שהעולם היה צבוע כי הוא לא גינה את הכיבוש הירדני בגדה המערבית ושהכיבוש הזה לא היה חוקי בכלל? וואלה, הנה שופט המחמד שלכם, אדמונד לוי, מתייחס לנושא כמה פעמים ומדגיש שאף אחד לא הכיר בסיפוח הירדני של הגדה ושזו אף נסוגה מתביעותיה לגדה ב-1988. אז אם הסיפוח הירדני לא היה חוקי (ואין מחלוקת שהוא לא היה חוקי), איך לעזאזל אתם רוצים לשלוח את הפלסטינים להצביע בירדן? אפילו אדמונד לוי שם לב שהיא נסוגה מכל התביעות שלה בגדה ב-1988. זה, אגב, לפני כמעט 30 שנים.

אה, יגמגמו בימין, פעם הם הצביעו בירדן. ובכן, זה היה פעם; לפני 50 שנים כמעט. רוב תושבי הגדה המערבית אינם ולא היו מעולם אזרחי ירדן. אגב, כאשר הם יכלו להצביע לפרלמנט, היתה להם השפעה מסוימת על השולט בהם. הם יכלו להעלות את טענותיהם בפני השלטון, שאם כי היה מושחת ואכזר השכיל להפנים כי אם יתעלם מהתושבים לחלוטין הוא מסתכן בהתקוממות, שהרי לגיטימציה אחרת אין לו. המשמעות של הענקת זכות הצבעה בירדן לפלסטינים – אפילו אם נקבל לרגע את הפנטזיה שירדן תסכים לכך, ואין שום סיבה שתסכים לכך – היא ניטרול של שארית יכולתם של הפלסטינים להשפיע על השולט בהם. למה שהמפקד בשטח יתחשב באיזה חבר פרלמנט ירדני?

בקיצור, יש פה תרגיל ציוני רגיל: לטשטש איכשהו את העובדה שהשלטון איננו זוכה להסכמת הנשלטים. אם אתה רוצה לחרפן ציוני, שאל אותו בשקט איך מסתדרת התפיסה שלו עם הסכמת הנשלטים וראה את הראש שלו מתפוצץ. הוא יצווח משהו על בלפור, ואתה תשאל אותו בנימוס האם בלפור טרח לשאול את תושבי הארץ לפני שהבטיח אותה לפולשים מזרח אירופאים; לא, לא, אבל סן רמו… תגיד, בסן רמו, הם טרחו לשאול את הפלסטינים? אה, לא? המממ. אז אתה אומר שלהחלטות של קולוניאליסטים מ-1920 יש יותר תוקף היום מרצונם של מיליוני פלסטינים? עד מתי ההחלטות הללו יהיו תקפות יותר? באיזה שלב ההתעלמות מהסכמת הנשלטים ושליטה עליהם למרות זאת מתוקף איזה צטאלע הופכת לשעבוד ועבדות? מתי יזכו צאצאיהם של המשועבדים על ידי המדינה הציונית להשתחרר ולקבל יצוג?

כשקיש מדבר על הפנטזיה של הצבעה לירדן, הוא מדבר על טיוח העובדה שישראל, כמדינה ציונית, היא משטר עוול; ועל כך שהיא איננה יכולה אלא להיות משטר עוול.

וכמובן, קיש מדבר על תושבי הגדה המערבית, ואף אחד לא שואל אותו על רצועת עזה. מבחינת רוב הציונים – משטר עוול שהעוול הכרחי לו, כבר אמרנו? – העזתים יכולים להמשיך להתקיים על סף רעב וקריסה לנצח. שאם לא כן, נצטרך להכיר בקיומם וכל מגדלי הקלפים הדמוגרפיים שלנו יקרסו. אז בואו לא נדבר על עזה, ותן לי עוד מהחומר הירדני החזק הזה. רק לא להסתכל במציאות.

ובכל זאת, מילה חיובית על קיש: הוא חש צורך לדבר על התכניות שלו. זה עדיף על המצב שבו ראש הממשלה יוצא לשתי מערכות בחירות בלי בכלל להציג מצע.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

לימין היהודי אוזלים האשמים, לבוא לעצמו בטענות הוא לא מסוגל, אז הוא תוקף את פייסבוק

הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד ארדן, היה לחוץ מאד בסוף השבוע. מתקוממים פלסטינים רצחו שני מתנחלים ביומיים, אחת מהם ילדה בת 13 שנדקרה בחדרה. ארדן ידע שאין לו שום פתרון, כי אין פתרון, אז הוא עשה מה שהימין תמיד עושה: הפיל את התיק על מישהו אחר. המישהו הזה היה מארק צוקרברג, כי לדברי ארדן הרוצח כתב על כך שהוא רוצה למות בחשבון שלו בפייסבוק כמה ימים לפני הרצח וצוקרברג לא עשה עם זה כלום. כיממה קודם לכן, הציע נפתלי בנט לסגור את האינטרנט, בדגש על פייסבוק, לכל תושבי דרום הר חברון, שהם כ-300,000 איש. פה פירטתי למה זה כנראה לא רעיון מוצלח כל כך.

נתחיל מהגינויים, כדי לגמור עם זה מהר. אני חושב שמארק צוקרברג הוא נבל-על ואני די משוכנע שפייסבוק גורמת נזק ניכר למין האנושי; לגמרי לא אתפלא אם בעוד כמה עשרות שנים עלילות קומיקס יתארו איך מישהו חוזר בזמן כדי לבלום את לידתו של צוקרברג (וכתוצאה מהסיבוך הבלתי נמנע במצבים כאלה, מביא לנו את סנאפצ’אט.) יש הרבה דברים שמארק צוקרברג אשם בהם; הפיגועים של הפלסטינים ושל דאע”ש (כן, כרגיל הימין גונב את הסיסמאות שלו מארה”ב) אינם חלק מקטלוג הזוועות של צוקרברג.

ומשאמרנו את זה: צריך להיות מטומטם מושלם כדי לחשוב שהבעיה במקרה הזה היא בפייסבוק. יש מיליוני פלסטינים זועמים, כי הם נטולי זכויות בסיס. אם תסגור להם את פייסבוק, הם כנראה לא יפסיקו להיות זועמים. יכול להיות שהם יתחילו לתקשר ברדיו חובבים, יכול להיות שהם יעברו ליוני דואר, יתכן שמדפסות הסטנסיל שנתנו לנו את הכרוזים של שנות השמונים יחזרו לאופנה, ויתכן שהם ידברו זה עם זה באיתותי עשן – אבל הם ימשיכו לדבר על אותם הדברים. על כך שהם נטולי לאומיות מאז שישראל חיסלה את המדינה-בדרך שלהם ב-1948 וזרקה אותם למחנות עקורים, על כך שהם נתונים להשפלות שרירותיות, על כך שכל זב ומצורע יכול לירות בהם ושום דבר לא יקרה לו, על כך שישראל גונבת להם את המים באמצע הקיץ, על האב שמושפל לעיני ילדיו ועל הילדים שמתעוררים בלילה כדי לראות חייל מרוצה מעצמו מאיר בפניהם בפנס.

צריך להיות מטומטם מושלם, ומי היה מאמין – אנחנו מדברים על גלעד ארדן ועל הימין היהודי.

הרי, בסופו של דבר, ארדן צריך להפנות את הטענות אליו-עצמו. הוא השר לבטחון פנים. המערכת שלו מנטרת את הפייסבוק הפלסטיני (ומבצעת לא מעט מעצרים בגלל דברים שיהודי לעולם לא היה נעצר עליהם.) פייסבוק, עם כל הכבוד, היא לא כוח שיטור. היא לא אמורה לעבוד עבור כל דיקטטורה צבאית בעולם ולנטר עבורה את מה שאנשים כותבים. זה הג’וב המסריח של ארדן ומקביליו במשרד הבטחון (ומקביליהם האזרחיים בחברות “מודיעין אזרחי”.)

החמושים של ארדן לא הצליחו בתפקידם, אז הוא מגלגל את האחריות על צוקרברג. זה קל, זה זול (מה צוקרברג יעשה לו?), ובציבור היהודי שהשתכנע שהבעיה היא לא הכיבוש אלא “ההסתה” הפלסטינית, זה גם עשוי לתפוס. העובדה שצוקרברג בגד באידיאלים היהודיים של התיאוקרטיה היהודית היחידה במזרח התיכון והוא משחית את הזרע שלו עם גויה, טפו, בלי לחשוב על הדורות הבאים של העם היהודי, כנראה גם היא צפויה לסייע. זו כנראה רק שאלה של זמן עד שמישהו ימצא את התמונות של צוקרברג עם פרס וינופף בהן כהוכחה ל…משהו.

ובסופו של דבר אנחנו נשארים עם שני צעירים מתים: הילדה שנרצחה בחדרה והכמעט-ילד שרצח אותה, מי שכתב שהוא הולך למות אבל ידע שבחברה שלו אין לגיטימציה להתאבדות, ולא מצא מוצא מחייו אלא בשפיכת דמו של אדם אחר.

אבל רגע, שניים? לא, לא ממש. לפני כתריסר ימים ירו חמושי צה”ל ללא כל סיבה לעבר רכב פלסטיני שנסע בכביש 443. הרכב הכיל מספר צעירים פלסטינים: חמוש צה”ל ירה עליהם מגשר אל הכביש, מלמעלה למטה. הוא רצח את מחמוד ראפת בדראן, ופצע עוד ארבעה אחרים. הם היו בדרכם חזרה הביתה משחיה בבריכה.

הרוצח שהרג את בדראן לא חוסל במקום. ספק אם יועמד בכלל לדין. צה”ל הודיע תחילה שבדראן הוא “מחבל” שיידה אבנים, ואחר כך נאלץ לחזור בו. עכשיו הדיווח הוא שמדובר ב”ירי בשוגג.”

אף אחד לא יורה “בשוגג” ברכב שנע מתחתיו. הוא לא יורה מעל לעשרה קליעים “בשוגג.” הוא יורה בכוונה. ספק אם יש תובע צבאי שיהיה לו האומץ להעמיד אותו לדין על רצח, אבל רצח זה מה שזה היה: נסיון לגרום מוות לאדם בשל מוצאו. היורה לא ידע מיהו בדראן, אבל כמו הרוצח מקרית ארבע, גם לא היה אכפת לו.

רק שבניגוד לרוצח מקרית ארבע, הרוצח שלנו – כמו בכל כך הרבה מקרים – זוכה להגנה אוטומטית בגלל שהוא לובש מדים. אנחנו מדחיקים את התקרית, במקרה הטוב, או מספקים לה תירוצים במקרה הרע; אנחנו שכחנו את בדראן חמש דקות אחרי הירי.

הפלסטינים לא. והידיעה שהם מתים כבני בקר כי כך עלה ברצונו של חמוש כלשהו, היא אחד הגורמים שמאפשרים להפוך את המעשה הנתעב של רצח ילדה למעשה של התנגדות לאומית ראויה להערכה. המאבק הלאומי מושך תמיד טיפוסים שכמהים לאלימות, ומעניק למעשי הזוועה שלהם אצטלת קדושה. דברים שהיו בלתי נתפסים בחיים הרגילים נתפסים כאפשריים, סבירים, קשים אך הכרחיים, כשהפסיכוזה הלאומית גורמת לצעיר לתפוס סכין ולהתגנב להתנחלות או לבן גילו לעמוד על גשר ולירות ברכב שעובר מתחתיו.

מלחמה בפייסבוק לא תועיל כאן. האינתיפאדה הראשונה, נזכיר לטמבל הבכיר מהליכוד, התחילה כשפרצה שמועה על כך שתאונת משאית לא היתה תאונת משאית אלא פיגוע נקמה של יהודי. לא תהיה פייסבוק? יהיו טלפונים, סמסים, שמועות נלחשות – ולא תהיה שום דרך לדעת מה הן בכלל, ובהתאם לא תהיה יכולת להתמודד איתן.

יש בפנינו שלוש ברירות, אף אחת מהן לא תהיה זולה. לסגת מהגדה המערבית ולהוציא משם את המתנחלים; להכיר במציאות ולהקים מדינת כל אזרחיה על כל שטחי פלסטינה המנדטורית; או להמשיך את המצב הנוכחי. המשך המצב הנוכחי יגרור מעשי זוועה, משני הצדדים. אבל ארדן הרי לא יכול לומר לתומכיו שהילדים המתים שלנו הם קורבנות מפעל ההתנחלות, ושכל הקשקשת של הליכוד והימין על כך ש”אנחנו נדע איך להלחם בטרור” היא בדיוק זה – קשקשת; אז הוא מעדיף להפיל את התיק על צוקרברג.

מה שהופך אותו לאפס הבולט של הימים האחרונים. אשר לצוקרברג עצמו, קשה להניח שהוא מתרגש. התאומה הרוחנית של ישראל, התיאוקרטיה המוסלמית היחידה בתת היבשת ההודית, איימה להוציא אותו להורג לפני כמה שנים בגלל שפייסבוק מקדמת "כפירה." גלעד ארדן? זה בקטנה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

שוב משתפת התקשורת פעולה עם מניפולציה, כביכול אנשים מתים הם “בנים” חיים

אחד מרגעי השפל בהיסטוריה של ישראל, ובפרט של התקשורת שלה, היה הרגע בשנת 2008 שבו השיב החיזבאללה את גופותיהם של אודי גולדווסר ואלדד רגב. עד הרגע האחרון, ממשלת אולמרט והתקשורת פמפמו את התקווה השקרית ש”הבנים” שבים הביתה – כלומר, שמה שמגיע הוא לא ארון עם שרידי גופה מג’יפ שחטף פגיעה ישירה מטיל, אלא שבויים שאיכשהו שרדו.

אנחנו יודעים היום שאולמרט ידע, שבוע לתוך מלחמת לבנון, את מה שצה”ל הסתיר ממנו אף שידע זאת מיום החטיפה עצמו: שגולדווסר ורגב נהרגו במקום. מובן מאליו למה אולמרט תמך בהצגה הדוחה הזו – הוא היה צריך לקושש איכשהו תמיכה ציבורית ובציבור הנקרופילי הישראלי, החזרת גופות היא איכשהו שווה ערך להחזרת אנשים חיים.

הגבולות בין חיים ומוות התטשטשו כל כך, הסגידה לחלקי גופות עלתה כל כך, שבשניים מאירועי הדמים בציר פילדלפי (זוכרים אותו? לא? מצוין. מתנגדי ההתנתקות מעדיפים את זה כך) חמושי צה”ל זחלו בחול של רפיח, כשהם נוברים בו במסרקות, בחיפוש אחרי חתיכות בשר אדם. כלומר, סיכנו את חייהם הממשיים, האמיתיים, כדי להציל פיסות בשר נטולות חיים. ולציבור הישראלי זו נראתה משימה סבירה לחלוטין.

עכשיו אנחנו זוכים לחזרה גנרלית על גרוטסקת הגופות של אולמרט. משפחותיהם של חללי צה”ל שמקום קבורתם לא נודע, אורון שאול והדר גולדין, האשימו אמש (ב’) את נתניהו בכך שהוא הפר את הבטחתו להם ביחס להסכם הטורקי ודרשו את השבת “הבנים” הביתה, גם במחיר עיכוב או שיבוש ההסכם.

אם מישהו אומר שנתניהו שיקר לו, אני אקבל את הטענה בלי חקירה ודרישה. ואף על פי כן, שתי המשפחות מבצעות מניפולציה בדעת הקהל – כרגיל, בסיוע מתמסר של התקשורת המסחרית. שאול וגולדין מתים. אין שום ראיה לכך שהם בחיים, ובמקרה גלעד שליט (למשל), החמאס שיחרר כל כמה חודשים הוכחות לכך שהוא אכן חי. גם ההיסטריה סביב שליט היתה מוגזמת, אבל מה שהולך פה פורץ גבולות.

חיילים הם רכוש הציבור. הם נשלחים למות ולהרוג כדי לקדם את המטרות שבהם בחר הציבור. בלובשם מדים הם מקבלים על עצמם את הסיכונים הללו. הם מקבלים על עצמם גם סיכונים אחרים, שאנחנו מעדיפים לא לדבר עליהם בפומבי: את הסיכון שיהפכו לנכים לשארית ימי חייהם, את הסיכון שיסבלו מפוסט טראומה ולא יצאו לעולם מהקרבות שאליהם שלחנו אותם, את הסיכון שהם יישבו ואת הסיכון שהם ייעדרו. כלומר, את הסיכון שמשפחתם לעולם לא תדע מה גורלם.

זה המחיר של החזקת צבא. מי שלא רוצה לשלם אותו, ואני לגמרי מבין את הרצון הזה, מוזמן לפעול לביטולו של גיוס החובה ולשכנע את ילדיו לא להתגייס. אבל הוא לא יכול לכפוף את כל הציבור לצורך הפרטי שלו.

אילו אלו היו אכן שבויים, ניחא. יש אנשים, הם בחיים, אפשר להחזיר אותם והם יוכלו להשתקם. ממשלה צריכה לעשות הרבה – לא הכל, אבל הרבה – כדי להשיב שבויים. גולדין ושאול אינם שבויים. הם פיסות בשר.

והקלות שבה מחליקים פה מהמצב ששרידי גופה מקבלים מעמד של חיים, היא גם הקלות שבה עוברים לקיצוניות ההפוכה: מצב שבו אנחנו רוצחים, בנוהל קרונוס, את החיילים שלנו-עצמנו כדי שלא יהפכו לשבויים. בימים אלה יש דיווחים על כך שהרמטכ”ל מבטל בשקט את הנוהל, ויש לקוות שהם נכונים. בינתיים, צריך להחזיר סוג של שפיות: אנחנו נעשה הרבה עבור אנשים חיים ולא ניתן דבר תמורות גופות.

רק שספק אם הציבור היהודי מסומם הדת, או ליתר דיוק אדי השמועות על הדת, שמשוכנע שאם לא נאספו כל חלקי הגופה אז האל היוצמח שלו – זה שעובדים עליו כל פסח ומשכנעים אותו שאם הקפנו עיר בחוט, אז היא בית אחד – יהיה בכלל מסוגל להבין מהי שפיות.

אגב, על פי הדיווחים מוחזקים בעזה שני ישראלים: הישאם א סייד ואברה מנגיסטו. אנחנו לא מדברים עליהם מכמה סיבות: הם לא חיילים, והם משתייכים לשתי קבוצות שוליים כל אחד – מנגיסטו הוא יוצא אתיופיה הלוקה בנפשו וא סייד הוא בדואי הלוקה בנפשו. החברה הישראלית כבר התרגלה לזרוק את האנשים האלה לכלבים, אז לא אכפת לה יותר מדי. אבל גופות של חיילים? זה משהו אחר לגמרי. זה מביא את התקשורת.

ועוד דבר אחד: אני לגמרי בעד השינוי שביצע נתניהו בנהלי הקבינט, ועל כך שהוא אשכרה מעדכן את השרים שלו לפני הסכם (בניגוד, למשל, להסכם הפסקת האש אחרי צוק איתן) כך שהם יוכלו להתייחס אליו ברצינות. אבל, אם יורשה לי, שאלה: מה עם לעדכן את הציבור? יכול להיות שגם לו יש משהו לומר על הסכם בין ישראל וטורקיה. אולי כדאי שגם הוא יידע על מה הקבינט יצביע, כדי שיוכל להביע את דעתו בפני הקבינט כל זמן שיש לה ערך? אתם יודעים, התפיסה הזו שהציבור משתתף בדמוקרטיה? מצד שני, נתניהו הוביל את הליכוד לשתי מערכות בחירות ללא מצע ועדיין ניצח, אז כנראה שאני מגזים בתפיסה שהציבור רוצה לדעת – על כל פנים, ציבור מצביעיו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

המיליונים שהולכים לפיצוי קורבנות הטבח על המרמרה הם תוצאה של צבא שיצא משליטה ותקשורת רצועה

בנימין נתניהו, גאון אסטרטגי, שוב הצליח להגיע לעסקה אחרי שקנה את הדגים הבאושים, הולקה וגורש מהעיר: הוא הודיע היום (ב’) על חתימת הסכם עם טורקיה, במסגרתו התחייבה ישראל לפצות את קורבנות הטבח על המרמרה ב-21 מיליוני דולרים. הציבור הישראלי, שהוטעה על ידי הצבא, הממשלה והתקשורת שלו בפרשה, לא מבין איך זה קרה. אז הנה תזכורת.

עד מאי 2010, ניהלה ישראל מדיניות של כמעט-הרעבה של רצועת עזה. עמוס גלעד ספר את הקלוריות שיכלו תושבי רצועת עזה לקבל, ואסר עליהם לייבא שוקולד או צעצועים. המדיניות הזו לוותה בשתיקה מתמדת של התקשורת היהודית, וכאשר העזה עמותת גישה לדרוש את המידע על מדיניות הכמעט-רעב באמצעות בתי המשפט, התועמלן הלאומי בן דרור ימיני הגדיר את המידע כמשמש ל”תעמולת זוועה נגד המדינה.”

שורה של משטי הזדהות עם תושבי רצועת עזה, אחד האזורים האומללים בעולם, נועדו להעלות את התודעה העולמית לנסיבות המצור על עזה. ישראל הניחה לחלק מהם להכנס. את המשט שהספינה המרכזית בו היתה המאווי מרמרה החליטו צה”ל והממשלה לעצור.

ימים ספורים קודם למשט, הודיע “קצין בכיר” בצה”ל שיש לצה”ל “חשש גדול מפעולת טרור שתתבצע מהספינות […] אנחנו רוצים להמנע מהפעלת כוח אבל ברגע שתהיה סכנת חיים לכוחות ניאלץ להשתמש באש חיה כמוצא אחרון.”

בלילה של ה-31 במאי, הסתער הקומנדו הימי על המשט שהמרמרה היתה הספינה המרכזית בו. כפי שמצא דו”ח האו”ם בנושא של ועדת פאלמר (כאן המסמך עצמו, כאן ההתייחסות המפורטת שלי אליו), חמושי צה”ל ירו על הספינה אש חיה ממסוקים ומספינות לפני שניסו להסתער עליה; ה”מוצא האחרון” שתיאר צה”ל היה בפועל המוצא הראשון. חמושי צה”ל ירו על הספינה 308 קליעים חיים – ואלה הנתונים של ישראל.

כשהכל נגמר, היו תשעה הרוגים על הסיפון של המאווי מרמרה וכ-50 פצועים מירי צה”ל – זאת, כשגם לטענת צה”ל מספר האנשים שהיו מעורבים בתקיפה של חמושים היה כמחצית מכך, כ-30. חמישה מן ההרוגים נורו מגבם ובטטח קצר; שלושה מהם נורו בעורפם; אחד מהם נורה על ידי ספינה של צה”ל, כשהחזיק נשק להשמדה המונית בדמות צינור כיבוי אש; אחד מהם, פורקם דוגאן, נורה בעורפו, כשהוא שוכב על הסיפון, מטווח אפס, במה שהוועדה היתה קרובה מאד לומר שהוא רצח בסנגון הוצאה להורג (סעיף 128 לדו”ח שלה.) נציג צה”ל לא הצליח להסביר את הפגיעות (סעיף 127) או לספק כל הוכחות שהאנשים הללו היו חמושים (סעיף 128).

אבל דו”ח פאלמר יצא בספטמבר 2011, שנה וחצי אחרי האירועים. בינתיים, יצא צה”ל במהירות למתקפה פסיכולוגית על הציבור הישראלי. השלב הראשון שלה היה האפלה. ישראל נמנעה מלמסור גרסה ראשונית במשך כ-12 שעות. אחר כך, יצאה הגרסה שאמרה שחיילי צה”ל הותקפו על ידי טרוריסטים בזמן שהם ניסו להשתלט על הספינה בדרכי שלום; החלו להפיץ את הגרסה השקרית על פיה החמושים הישראלים הגיעו לספינה כשהם מצוידים באקדחי פיינטבול בלבד ושהם הפכו לקורבן ללינץ’. דובר צה”ל העלים או השמיד את כל המידע העצמאי שצולם על הספינה ומעולם לא שחרר את המידע שהוא עצמו צילם, פרט לכמה עשרות שניות. אירוע ההשתלטות נמשך שעות.

מה קרה שם? לפי אחת הגרסאות של צה”ל, והוא החליף גרסאות כמו גרביים, חלק מהחמושים נתפסו כבני ערובה. עם זאת, צה”ל נאלץ להודות שמתוך שלושה בני ערובה כאלה (שקיבלו טיפול רפואי ולא היו בסכנת חיים), שניים נמלטו. הם לא היו אזוקים או קשורים. זו כנראה גרסה שיש לה קשר למציאות: חייל או שניים נתפסו, אבד איתם הקשר, וקצין כלשהו איבד את העשתונות והורה להגביר את הירי (זה, כזכור, החל עוד קודם להסתערות) ולירות בכל מה שזז.

היינו יכולים לדעת מה קרה, אם צה”ל היה טורח לשחרר את הצילומים של האנשים על הספינה או את אלה שלו; אבל, כמו כל פושע, צה”ל בחר להשמיד ראיות.

למזלו, היתה לו תקשורת מאולפת. היא מיהרה לפמפם את הגרסה שלו, מיהרה לשתף פעולה עם האגדה על כך שהחמושים הסתערו על הספינה בלי נשק חם, תוך שהיא פשוט לא מדברת על כך שהיו שם 60 נפגעים מאש חיה, ואחר כך עשתה הכל כדי לקבור את דו”ח פאלמר באי דיווח עליו. כשישראל הקימה דמיקולו של ועדת חקירה, ועדת טירקל, הרמטכ”ל מיהר להודיע שהוא לא יאפשר לחיילים להופיע בפני ועדת החקירה; הוא ורק הוא אחראי. כפי שהסתבר לנו שנה ומשהו אחר כך, אשכנזי אולי לא היה גנרל מוצלח כל כך, אבל בטיוח וקשירת קשר לביצוע פשע הוא היה מדופלם.

אז לא היתה עדות רשמית של החיילים על מה שהתרחש שם. את התיעוד צה”ל העלים או השמיד. והתקשורת היהודית התאמצה מאד לא לשאול מה באמת קרה שם.

המצב הזה היה מאד נוח לממשלת נתניהו. היא לא היתה צריכה להתמודד עם שאלות קשות. היא יכלה להתקרבן ולהאשים את ממשלת טורקיה במה שאתם לא רוצים. גם העובדה שלא היה נשק על המרמרה לא בלבלה את התקשורת היהודית, והיא הפיצה לכל עבר את התמונות של כמה סכינים שנתפסו על הספינה.

כתוצאה מן הסיוע הארטילרי התקשורתי, צה”ל חמק משאלות כמו איך הוא הצליח להפוך פשיטה על ספינה לא חמושה לאסון אסטרטגי. כולם היו עסוקים בלחבק את הילדים שלנו וליילל שהם עברו לינץ’, ואף אחד לא שאל שאלות על שיקול דעת.

אבל טורקיה היא לא ישראל, והיא המשיכה במשבר דיפלומטי עם ישראל על רצח אזרחיה במשך שש שנים. היום, כשלוש שנים אחרי ההתנצלות הרשמית, ישראל הודיעה שהיא תשלם פיצויים של 21 מיליוני דולרים לקורבנות הפשיטה של צה”ל. בתמורה הטורקים צפויים להעביר חוק שיגנוז את התביעות שהוגשו נגד ישראל ונגד שורה של קצינים ושרים בבתי משפט טורקיים.

מעבר לסיוע שישראל מספקת לארדואן בחיסול מערכת המשפט העצמאית בארצו, יש פה שתי נקודות חשובות. ישראל מודה במשתמע שלתביעות הללו היה בסיס. אתה לא משלם 21 מיליונים ללא סיבה. יתר על כן, משהו שהתקשורת היהודית שוב מתעלמת ממנו: ארדואן אולי יכול להעביר חוק ולקבור את התביעות בארצו, אבל אין לו השפעה על ההליכים בהאג. ואלה כבר נפתחו, ביוזמת איי קומורו (שהמאווי מרמרה היתה רשומה בהם.) בניגוד לעמדת התובעת בבית הדין, שסבורה שהטבח על המרמרה היה כנראה פשע מלחמה אבל שהוא לא עולה לדרגת החומרה (gravity) הנדרשת להעמדה לדין בבית המשפט הבינלאומי, השופטים דווקא חושבים שכן.

עוד שתי נקודות שצריך לשים אליהן לב כי התקשורת מתעלמת מהן: נתניהו טוען שהוא קיבל מכתב מארדואן שמורה לשירותי המודיעין שלו לפעול כמיטב יכולתם לשחרור הנעדרים הישראלים ברצועת עזה. יכול שיש מכתב כזה, יכול להיות שאין, יכול להיות שיש מכתב אבל שהנוסח שלו מעורפל משמעותית ממה שנתניהו טוען, ויכול להיות שמדובר במכתב כסת”ח ששירותי המודיעין של טורקיה יודעים שהם צריכים להתעלם ממנו. אין לנו מושג, שכן אף אחד לא ראה את המכתב, אבל הטענה של נתניהו – הידוע באמינותו – דווחה בכלי התקשורת כעובדה.

שנית, ראש ממשלת טורקיה הודיע היום שההסכם מכיל התייחסות לשאלת המצור על רצועת עזה, שעדיין בעינו – אם כי בעקבות אירועי המרמרה, הסירה ישראל את מרבית מדיניות החנק של עמוס גלעד. נתניהו הכחיש. כדאי יהיה מאד לבחון את ההסכם הזה, כשמישהו סוף סוף יזכה לקבל אותו, בשבע עיניים. הסבירות שנתניהו משקר גבוהה למדי.

אז מה היה לנו? מדיניות אנטי-אנושית של מניעת צעצועים ושוקולד מאוכלוסיה שהגיל החציוני שלה היה בשעת המצור 17; כשל אסטרטגי של הצבא הממומן ביותר במזרח התיכון, כמה קילומטרים מהחופים שלו, בשל הבעיה הקבועה שלו, משמעת ירי; העלמת כל המידע הרלוונטי על ידי הצבא; עיתונות נרצעת שלא מעיזה להצביע על העובדות הללו; ועדת חקירה שמסכימה שהחיילים המעורבים לא יעידו בפניה (וששנתיים אחר כך, לגמרי במקרה, מוציאה דו”ח שקובע שצה”ל לא יודע לחקור חשדות לפשעי מלחמה); ובסופו של דבר, כניעה לדרישות הטורקיות מלפני שלוש וארבע שנים.

נהדר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מה בין העריצות הידועה לשמצה של טיראן אוסטרי ובין הדיקטטורה הצבאית של בנימין נתניהו

קלמנס ונצל פון מטרניך היה, במאה ה-19, לשם נרדף לעריצות. הוא היה הקנצלר של אוסטריה במשך כ-27 והוא בנה מדינת משטרה חשאית כדי למנוע כל שינוי מדיני או אפילו דיון באפשרות של שינוי כזה. מטרניך היה האיש שנתן לנו את המושג “ריאקציה”: לא סתם שמרנות, אלא שמרנות לוחמת, שמגלגלת לאחור את הישגי המהפכה הצרפתית. הוא פעל כמיטב יכולתו למניעת איחודה של איטליה, וטען שאיטליה איננה מושג מדיני אלא מושג גיאוגרפי בלבד. הוא הטיל צנזורה כבדה על התקשורת ובאופן כללי היה בחור רע קלאסי.

במהלך המהפכה של 1848, התחוללה הפגנה. הצבא האוסטרי הרג חמישה מפגינים. כתוצאה מן האלימות הבלתי נתפסת הזו, הודיע הקיסר למטרניך שהוא לא יוכל להבטיח את שלומו, וזה נס לגלות.

ההמונים המתקוממים בהונגריה דרשו מיד את שחרור כל האסירים הפוליטיים במה-שהונגריה-לא-היתה-אז. החזקת אנשים במאסר בשל דעותיהם הפוליטיות היתה סימן הכר של משטר מטרניך. הממשלה נכנעה והודיעה מיד על שחרור כל האסירים הפוליטיים בהונגריה.

היה בדיוק אחד כזה. הוא שוחרר.

[..]

זו הדיקטטורה האוסטרית הידועה לשמצה של ראשית המאה ה-19. הנה נבחן מה קורה במדינת האין-כיבוש-זה-בכלל-שטחים-שנויים-במחלוקת הציונית.

ובכן, בסוף אפריל 2016, החזיקה המדינה היהודית ב-692 עצירים מנהליים, ביניהם 13 קטינים. הנתונים על חודש מאי טרם שוחררו (ויוני, כמובן, עוד לא נגמר), אבל המדינה מכריזה מדי יום על מעצרים מנהליים חדשים, וביוני הצטרף אל העצירים המנהליים גם בילאד קאיד. הלה הוא חבר החזית העממית, שנשפט למאסר של 14 שנה בשל פעילות עוינת כנגד המשטר הכובש במולדתו. הוא הוכנס למעצר מנהלי בדיוק ביום שבו הוא היה אמור להשתחרר.

זה, צריך לציין, לא תרגיל של מטרניך; זה תרגיל של הגסטפו. היה ואיכשהו שוחרר עציר על ידי בתי המשפט בניגוד לעמדתה, האנשים של הגסטפו פשוט אספו אותו מבית המשפט ולקחו אותו ל”מעצר מונע”, השם הנאצי למעצר מנהלי. חותמת הגומי של שופט צבאי אישרה את המעצר המנהלי ב-22 ביוני, בנוהל – אף בית משפט ישראלי עוד לא ביטל מעצר מנהלי אי פעם. אבל זה בסדר: אם הים היה נשרף והדגים היו עולים על העצים ושופט היה מבטל את המעצר המנהלי, מיד היה מוגש כתב אישום מפוברק נגדו, ועד שיתברר שהוא היה מפוברק, הוא היה נעצר עד תום ההליכים. כידוע, מעצר מנהלי בישראל ובשטחים המוחזקים על ידיה לא מוגבל בזמן; תמיד אפשר להאריך אותו בעוד חצי שנה. מקסימום שופטי בג”ץ יבכו שקשה להם. יבכו – אבל יאשרו.

קאיד הודיע לפני 11 ימים על שביתת רעב. לאחרונה הצטרפו אליו 27 שובתי רעב אחרים. אחד מהם נשר אתמול בשל בעיות בריאות; 26 ממשיכים בשביתת רעב מזה היום השמיני.

התקשורת היהודית לא דיווחה על שביתות הרעב האלה ודיווחה באופן מצומצם מאד על התרגיל המסריח של מעצרו המנהלי של קאיד. זו לא היתה צנזורה, זו היתה אחותה הגרועה יותר, צנזורה עצמית. אל תעצבן את הקוראים ואל תארגן לנו עכשיו חרם של הצל.

לא שאין צנזורה: המשטרה עוצרת בחודשים האחרונים עשרות פלסטינים בגלל דברים שהם כתבו בפייסבוק. יהודים שכותבים דברים דומים, או גרועים משמעותית מהם, לא נעצרים כלל. המדינה עצרה משוררת פלסטינית בעלת אזרחות ישראלית, דארין טאטור, משום שכתבה שיר שקורא להתנגדות. היא הוחזקה במעצר שלושה חודשים, כעת היא במעצר בית מזה ארבעה חודשים, והמשפט שלה עודו מתנהל. על פניו, נראה שהמדינה מיהרה לעצור את טאטור – ולא טרחה אפילו לארגן תרגום מקצועי של השיר שבשלו היא נשפטת.

הנער לעניינים מלוכלכים, או בתוארו הרשמי שר המשטרה גלעד ארדן, הוציא שלשום (ה’) צו מנהלי שמורה על סגירת ערוץ תקשורת פלסטיני, מוסאווא. הוא נימק אותו בכך שהערוץ מופעל על ידי הרשות ללא אישור בכתב על פי חוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (הגבלת פעילות) 1994. צנזורה? מה פתאום. רק צו מנהלי.

פעם, אגב, היתה צנזורה של ממש. כל פרסום היה מצריך את אישור הצנזור וחמושים ישראלים היו פושטים על בתים בנסיון למצוא בהם פרסומים אסורים. זה נמשך עד 1994 בערך. ישראל עדיין מבצעת מדי פעם פשיטות על כלי תקשורת פלסטיניים ומחרימה את הציוד שלהם, אבל הפעם היא קוראת לזה “מאבק בהסתה” – כלומר, עמידה על זכותה למנוע פרסומים שמעצבנים אותה – ולא “צנזורה.” צנזורה נשמעת פחות טוב.

רגע, יאמר האומר, אבל המעצרים המנהליים – הם מיועדים למאבק בטרור, לא לדיכוי פוליטי. באמת? איך אתה יודע? עברת על הראיות? יש בכלל ראיות? ישראל מערבבת, לטובתה, בין מאבק פוליטי ובין טרור. כל קריאה להתנגדות לכיבוש נתפסת, מבחינתה, כהזמנה של טרור או קידום שלו.

אחרי הכל, ישראל כבר לימדה את הפלסטינים שאין טעם לנהל מאבק לא אלים. פעם אחר פעם, היא רצחה את הצועדים ואחר כך נמנעה מלחקור את הרצח. פעם אחר פעם, התובע הצבאי סא”ל מוריס הירש הפליל פלסטינים שניסו לנהל מאבק אזרחי, לעתים באמצעות עינוי של ילדים עד שיודו בדברים שלא היו.

הירש נכח באולם בעת נסיון למעצר עד תום ההליכים של אחד הבולטים שבמנהיגי המחאה הלא אלימה, עבדאללה אבו רחמה. האחרון נעצר – בפעם המי יודע כמה – לאחר שארגן רכיבת אופניים לעבר אדמות כפרו, בילעין, שנתפסו על ידי המשטר הציוני. הוא סירב להתפנות מהמקום והמדינה/הירש מיהרו להגיש נגדו כתב אישום זניח על “הפרעה לשוטר” (מי העניק את הסמכות לשוטר?), ודרשו להחזיק אותו במעצר עד תום ההליכים. למה מעצר עד תום ההליכים? על פי התובע הצבאי ויטל האוזמן, “כדי להרחיק אותו מסביבתו החיידקית.”

כלומר, אדם מארגן מחאה לא אלימה, מסרב להתפנות – אקט מקובל בצעדות מחאה – ומיד תופרים לו תיק ומנסים לכלוא אותו עד תום ההליכים. ואז גם מגדירים את המשפחה שלו, ששניים מבניה נהרגו על ידי צה”ל, כ”סביבה חיידקית.”

בין לבין, הורגים אנשים. יורים ברכב של צעירים שחוזרים מהבריכה ואחר כך מוכרים את זה לתקשורת היהודית כ”חיסול מחבל” שביצע “פיגוע אבנים”, מתוך ידיעה ברורה שהתקשורת לא תנסה לברר. עכשיו מערכת הטיוח צריכה לעבוד שעות נוספות כדי לטפל בהתנהלות השגרתית של חטיבת כפיר שלרוע המזל קיבלה תשומת לב.

ככה נראית דיקטטורה צבאית. היא שם עוד מעט 50 שנה. היא גרועה משמעותית ממשטרי העריצות של המאה ה-19. כמה חודשים לאחר תחילת האינתיפאדה הראשונה, העיר ישעיהו ליבוביץ’ שמספר הילדים שהרג צה”ל עד אותו הזמן כבר עבר את כלל מספר האנשים שהרגה הדיקטטורה הידועה לשמצה של ניקולאי הראשון ברוסיה.

ואחרי שהרגנו אותם כשהם הפגינו, והבהרנו להם שמהפגנות לא יצא להם כלום, אנחנו נורא מזועזעים כשהאנשים שחיים תחת דיקטטורה צבאית מתקוממים ונוקטים באלימות לא מבחינה. ממי הם יכלו ללמוד את זה?

בנימין נתניהו, יש להעריך ולקוות, לא יזכה לכהן בתפקידו 21 שנים כמו מטרניך. אבל מבין הדיקטטורים הצבאיים הישראלים – אשכול, מאיר, רבין, בגין, שמיר, פרס, ברק ושרון – הוא מכהן בתפקידו יותר מכולם: עשור שנים במצטבר. הוא הדיקטטור הנוכחי, הוא האחראי, וממנו יש לקוות שייגבה הדין.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מי בעצם צריך את משטרת ישראל?

נתחיל מסיפור אישי קצת מביך. הלכתי היום ברחוב, שקוע בספר דיגיטלי. עצרה לידי מונית. הנהג קרא לי. אמר שהנוסע שלו בבעיה: הוא חייב לפרוט שטרות של 200, אולי אני יכול לעזור. הייתי אידיוט והמרתי 400 ש”ח בשני שטרות של 200 שנתן לי הנוסע. בנדיבותם, הם הציעו לי טרמפ; אמרתי שלא צריך. הם התעקשו. הייתי צריך להגיע למקום יחסית קרוב, אז הסכמתי.

סיימתי את ענייני והלכתי לאכול משהו. בעל השיפודיה הסתכל על ה-200 ש”ח שמסרתי לו והכריז מיד שמדובר בזיוף, וזיוף גרוע. משם הלכתי אל נקודת המשטרה הסמוכה.

עכשיו, שוב: אין ויכוח שיצאתי אידיוט בסיפור הזה, ואם זה היה כל הסיפור אז לא היה על מה לכתוב פה. עקצו אותי, אני אחיה. שיהיה להם לתרופות, שבתקווה יהיו גם הן מזויפות.

אבל חשבתי שאולי אפשר להציל כאן משהו, או לפחות שהמשטרה תדע שיש צמד נוכלים שמסתובב ומחלק שטרות מזויפים. וכך יצאתי אידיוט פעמיים בתוך שעה.

השוטר לא התלהב במיוחד לקבל את התלונה שלי. בעליל לא ידע מה לעשות איתה. הוא החל למלא את התלונה בחוסר עניין, ואז זה התחיל. מה בעצם עשית ברחוב ההוא, הוא שאל. עניתי. המשכנו. האם תוכל לזהות את השניים, אם נראה לך תמונות. אמרתי שכנראה שלא. האם אתה כבד ראיה. כן.

האם יש לך אישורים לכך שאתה כבד ראיה?

בהיתי בו. אמרתי לו שלא, אין לי אישורים כאלה. הוא לא נראה מרוצה. אז אמרתי שאין לי רשיון נהיגה ושזה נובע מבעיות הראיה שלי. עדיין לא היה מרוצה. האם היו לך אישורים בעבר שאתה כבד ראיה, שאל.

ופה כבר הייתי בחצי הדרך לומר לו שאם הוא חושב שאני חשוד במשהו, אז שיקריא לי את האזהרה המזורגגת.

העדות נקטעה בצרחות רמות שהגיעו מבחוץ. “אתה חצוף! אתה חוצפן!” צעק מי שהסתבר כעבור דקות ספורות כשוטר, “איך אתה מעז לומר שאני לא נותן לך שירות ראוי! אני מקבל אותך במשרד שלי וזה הדבר הראשון שאתה אומר!” קול אחר, נמוך ופגוע, התגונן שהוא לא אמר את זה, הוא בסך הכל אמר שמשטרת ישראל לא יודעת לתת שירות. “אני משטרת ישראל!” צווח הקול הראשון. הגבר האחר אמר שנמאס לו, והוא מצלם אותו ויגיש נגדו תביעה אישית על כך שקרא לו חצוף ושהוא עורך דין, ושלא יכול להיות שהמשטרה לא תתייחס ברצינות לתלונה על פריצה ולא תחקור אותה. כאן הודיע השוטר חגיגית שהצילומים הם ראיה ושהוא מחרים אותם.

זה השלב שבו קמתי מהכסא והתחלתי לפסוע לכיוון החדר הסמוך, כי אין לי מושג אם לקרוא למישהו חצוף זו עילה לתביעה אזרחית אבל די ברור לי ששוטר שמחרים צילומים שלו מבצע סוג כלשהו של עבירה. החוקר שלי קרא לי לשוב למקום. כעבור כמה דקות, טריקת דלת בחוץ (המתלונן הזועם עזב?) ולחדר החקירה פרץ שוטר מתנשף. “אתה שמעת את זה? איזה חוצפן.”

אני כנראה לא הוגן כלפי החוקר שלי, אבל שמתי לב שכתיבת העדות הקצרה שלי דרשה ממנו בערך 45 דקות ושהאצבע שלו היתה מספר פעמים חריג על כפתור ה-backspace. הוא כנראה מחק יותר משכתב. התנשאות מצד מי שמחייתו בכתיבה? יכול להיות, אבל הייתי מצפה ממי שתפקיד עיקרי שלו הוא הפעלת מקלדת שיידע להפעיל אותה.

לסיכום, בהה בי החוקר ושאל אותי אם יש לי רעיונות. שנינו הסכמנו שאני עד לא מי יודע מה מועיל, כי לא סביר שאזהה את שני האנשים האלה שוב (ראיתי אותם לדקה בערך ואני גרוע בפרצופים. זכרתי שהם לא היו מגולחים, אבל זהו.) הוא שאל אותי אם יש לי רעיונות. אמרתי לו שאולי שווה לבדוק את מצלמות האבטחה בצומת הסמוך – כי את הזמן שבו זה קרה ידעתי בדיוק: בין 13:25 ל-13:30. הוא הרהר ברעיון, ואז אמר שכדאי שאלך לאזור ואברר עם בעלי העסקים במקום, אולי יש להם מצלמות אבטחה.

עכשיו הגיע תורי לבהות בו, ושקלתי לשאול אותו אם זה לא בעצם התפקיד שלהם, ואז התאפסתי על עצמי. אתה הרי מכיר את הסיפור הזה; פשוט, עכשיו אתה חווה אותו על בשרך. אני עובד בארגון זכויות אדם. אנחנו מעבירים למשטרה ראיות כל הזמן. היא לא הולכת לבדוק מצלמות אפילו במקרה של חטיפת ילד. פלסטיני, אמנם, אבל ילד. ופתאום נזכרתי שהחוויה של קורבן שמגלה שהוא חצי חשוד היא חוויה נפוצה אצל פלסטינים שהולכים להתלונן במשטרת ישראל. הסתכלתי על השעון. שרפתי על התרגיל חסר התוחלת הזה כבר שעה. הכסף הלך; למה שיילך הזמן? ביקשתי בנימוס אישור תלונה והלכתי משם.

לא שיש לי מושג מה אעשה באישור. די ברור שאם שלחו אותי לאסוף את הראיות, הם לא מתכוונים לחקור. לא באמת.

שוב, הכסף הלך. אני אחראי לכך. שיהיה לנוכלים לתרופות. אבל השוטר כתב בתיעוד התלונה שמסר לי שמדובר בעוון של קבלת דבר במרמה. זה אולי נכון ביחס אלי, כקורבן – אבל הקורבן הראשון הוא המדינה. סעיף 462 לחוק העונשין קובע שזיוף שטר כסף הוא פשע, ושעונשו שבע שנות מאסר. כל מדינה מתייחסת בחומרה למצב שבו עבריינים מזייפים את המטבע שלה; עד המאה ה-19 זה היה פשע שיכול לגרור עונש מוות. המדובר בערעור הבסיסי ביותר על סמכותה.

כנראה שאת משטרת ישראל זה לא כל כך מעניין.

[…]

לפני מספר ימים התפרסמה ידיעה על כך ש-80% (!) מהשוטרים בתפקידים רגישים השתמשו במידע פנימי לצורך אישי. אלה, אגב, הנתונים של המשטרה. זה אומר שרוב מוחלט של השוטרים שהופקד בידיהם מידע רגיש, לא ראויים להחזיק בו.

המפכ”ל, התחוור לנו, מונה לתפקידו כחלק מדיל שבמסגרתו הוא ימונה אחר כך לתפקיד ראש השב”כ. מעבר לעובדה שאם השב”כ הצליח לשווק לנו את החולד הסקלורטי הזה על תקן שועל, צריך לתהות מה הקליבר האמיתי של המשרתים בו, יש כאן שתי השחתות של התפקיד: המפכ”ל יודע שהוא בסך הכל מחמם כסא עד התפקיד הבא, ושאם הוא רוצה להגיע אליו, כדאי שהוא יהיה נחמד לראש הממשלה. ראש ממשלה, אגב, שיש לו היסטוריה פלילית ארוכה יחסית. וראה זה פלא, לא מזמן המפכ”ל הורה לא לפרסם את ההמלצה להעמיד לדין את אשת ראש הממשלה.

טוב, לפחות הוא לא הטריד מינית. כמו חצי מהניצבים שלו וכמו הניצב שהוא אישית מינה לראש יחידת 433, ה”FBI” של ישראל לכאורה. ולא ערך מסמך שנראה באופן חשוד כמו מסמך סחיטה מהסוג שאדגר הובר אהב כל כך, שמפרט את כל החשדות לכאורה נגד כל חברי הכנסת, כפי שעשה ראש אגף חקירות לפני שנתיים. אותו ראש אגף חקירות שכפי שפרסם השבוע רביב דרוקר, התקשר בוקר אחרי מינויו של גל הירש למפכ”ל והורה לקצינה בדרגת רב פקד לשלוף מיד את כל החומר שיש על הירש.

את זה שצריך לפרק את משטרת ישראל, אני כותב פה כבר שנים. ברור לי שיש לכך סיבות מבניות: ממשלת ישראל רוצה את משטרת ישראל חלשה וכנועה, כי ממשלת ישראל תמיד הכילה מושחתים. השחיתות היתה דו כיוונית: המפכ”ל הראשון של המשטרה, יחזקאל סהר, הורשע בעדות שקר כדי להגן על עמוס בן גוריון, בנו של ראש הממשלה הראשון. אבל משטרת ישראל היא מזמן גוף שאם פרצו אליך הביתה, אתה יודע שמגישים תלונה רק בשביל הביטוח; שנשים כבר למדו שאם הן יגיעו להתלונן על הטרדה מינית, הן עשויות להיות מוטרדות מינית; שמחצית מהניצבים שלו נאלצו לפרוש תחת המפכ”ל הקודם בשל שחיתות או עבירות מין; שכעת אנחנו לומדים שרוב עובדיו לא ראויים לאמון הציבור.

והבעיה היא שהעובדה הזו לא מדהימה אותנו – כי ידענו אותה גם בלי גיבוי סטטיסטי. No shit, Sherlcok! שוטרי ישראל מושחתים! תיכף תגיד שהאפיפיור קתולי ושדובים מחרבנים ביערות.

אפשר אחרת. שלום בוגוסלבסקי מרבה לציין את הדוגמא של המשטרה בקייב, שנבנתה מחדש אחרי המהפכה שם. יש המון בעיות, כמובן, אבל המשטרה הזו זוכה לשבחים של ארגוני זכויות אדם והיא מצליחה למשוך אליה כוח אדם איכותי.

אבל זה אומר שאנחנו צריכים לשבור את הכלי הקיים, כדי שהכלי החדש לא יהיה דומה בדבר לקודמו.

(יוסי גורביץ)

למה נזעקו שלושה גנרלים בכירים להודיע לנו שאין איום קיומי על ישראל? כי כת הקצינים חשה איום קיומי על עצמה

שלושה גנרלים – ברק, יעלון וגנץ – הודיעו ב-48 השעות האחרונות שאין איום קיומי על ישראל.

הם כנראה צודקים. הבעיה היא שכמו תמיד עם גנרלים, הם נזכרים לומר לנו את האמת רק אחרי שהם לא במערכת. זוכרים את התקופה שבה ישבנו ברצועת הבטחון בלבנון, איבדנו שני חיילים מדי חודש (לא כולל אסון מסוקים פה ושם), וכל החנרלים הופיעו בטלוויזיה בפרצוף חמור סבר ואמרו שהנוכחות של צה”ל שם חיונית? זוכרים איך כל החנרלים האלה הופיעו, פונקטליש חודש אחרי השחרור, בכותרת של “אני לא יודע מה בעצם אנחנו עושים שם”?

אז ברור, התפקיד של הגנרלים הוא לא לחלוק על המדיניות של הממשלה בציבור. אבל אם אכן הם חושבים שהממשלה עובדת על הציבור, שיואילו בטובם להודיע שאם הממשלה רוצה לעשות דאווינים, שתשלח לאולפן את אקוניס. שיפסיקו להשאיל את הדרגות שלהם לעמדות שהם לא מאמינים בהן.

המקרה של ברק חמור במיוחד, כי לפני עשרה חודשים הוא הדליף את העובדה שהוא, כשר בטחון, עמד להוציא את מדינת ישראל למלחמה באיראן בשנת 2012. זו היתה התקופה, אתם עשויים לזכור, שבה ארי שביט כינה אותו “מקבל ההחלטות”, ושבה תכניות סאטירה התבדחו על כך שלא כדאי להכין תכניות לקיץ, כי ברור שתהיה מלחמה.

איכשהו, ואני מעלה מדי פעם מנחה למפלצת הספגטי המעופפת בכל פעם שאני נזכר בזה, חמקנו מהמלחמה ההיא. אבל רק לפני שנה, שוב, ברק אמר שהוא רצה להוציא את ישראל למלחמה שהיו לה סיכויים יפים מאד להתפתח למלחמה אזורית.

אם אין סיכון קיומי על מדינת ישראל, אז למה לעזאזל רצית להוציא אותנו למלחמה עם מעצמה אזורית?

השאלה הזו מופנית במלוא החדות לברק, שכן הוא זה שהתלונן על כך שהצבא קשר את ידיו, אבל היא צריכה להיות מופנית לכל השלושה. רבותי, אתם התבכיינתם עם כל עונת תקציב. מהצבאות ההיסטוריים שאיימו על ישראל, הצבא המצרי יצא מהמשחק; הירדני הוא בעל ברית; העיראקי מנהל מלחמת אזרחים, לא התאושש מ-2003 ולא יתאושש ממנה בעתיד הנראה לעין; הצבא הסורי הצטמק לכדי מיליציה להגנת משטר אסד, והיכולת שלו לנהל מלחמה תוקפנית לא קיימת, ולא תתקיים בשנים הקרובות. ולאחרונה אמר ראש אמ”ן שהחיזבאללה איבד בסוריה כ-1,500 איש, כלומר כ-75% מהסד”כ הלוחם שלו לפני עשור. אף אחד לא הזכיר ש”בכיר בצה”ל” איים עלינו לפני שנתיים שהחיזבאללה מסוגל לכבוש נתחים מהגליל.

אין איום קיומי? אין איום בכלל. לא, הפלסטינים הם לא איום. יש להם שלוש חטיבות, אם להיות נדיבים. וחמאס הפגין יכולת לחימה ברמת המחלקה, לכל היותר. יש מטרד, וטרור הוא מטרד, אבל אין איום. הוא יכול לזנב בנו, אבל הוא לא יכול להכריע אותנו.

אז אחרי שאנחנו מברכים את ה”ה ברק, יעלון וגנץ על כך שהם מצביעים על מה שהבלוג הזה מצביע עליו כבר עשור בערך, מגיע שלב השאלה הזהה: אז למה זייפתם איום במשך זמן כה רב? למה שתיתם את האוצר של מדינת ישראל? למה צריכים עוד צוללות ועוד ספינות ועוד מטוסים ועוד טנקים? למה אנחנו עדיין קונים טייסות של הכשלון היקר בהיסטוריה של התעופה, ה-F35? איפה בתי החולים שלנו, הרופאים שלנו, סל התרופות שלנו, מערכת החינוך שלנו?

איפה הם? אתם חיסלתם אותם. אתם העברתם את האוצר שלנו לכיסיכם ולכיסים של שותפיכם לחונטה, כשאתם במדים ועוד יותר מכך כשאתם בקריירה השניה שלכם, כשאתם יודעים כל הזמן שהאיום שעליו אתם מדברים לא באמת קיים. הוא טוב כדי לארגן לכולכם פנסיות נאות, והוא סולם מועיל לתפקיד יועץ או סוחר נשק אחרי פשיטת המדים; אבל כשהוא מתחיל להפוך לאיום על השאיפות הפוליטיות שלכם, הוא מתפוגג.

ולגמרי לא במקרה, אתם יוצאים עכשיו נגד הפיקציה של “איום קיומי” משום שהמנפנף בה, נתניהו, מעז לאיים על החונטה שלכם. הוא החליף את שר הבטחון שבא משורות החנרלס, הוא נזף פומבית בסגן הרמטכ”ל, והוא מראה סימנים שאין לו שום בעיה לזרוק את הקצינים לאספסוף. זו הנקודה הקריטית שבה נזכרתם שרגע, בעצם אין דבר כזה, איום קיומי.

כלומר, כל זמן שהפיקציה הזו שירתה אתכם ואת המעמד שלכם, תמכתם בה. עכשיו כשהיא משמשת את אויב המעמד, אתם נגדה. אז אתם אולי אמיצים מול פני האויב (אני מחריג את בוגי מהטענה הזו), אבל אתם פחדנים ציבוריים. זה המקרה הטוב. המקרה הרע יותר הוא שאתם מועלים באמון הציבור, קצינים ששבועתם שבועת שווא.

בימים כתיקונם, ואפילו בשעות מלחמה, כת הקצינים מסוכסכת מאד בינה ובין עצמה. זכורה לרעה “מלחמת הגנרלים” של מלחמת יום הכיפורים, העוינות בין פלג אשכנזי ופלג ברק של הכת חצתה כנראה את קו הפלילים, ורק לאחרונה ייבב גל הירש שבזמן מלחמת לבנון השניה קצינים “שכחו את ערך הרעות” ולכלכו עליו בתקשורת. הוא העדיף לשכוח שהוא עשה בדיוק את זה. מצרים? סוריה? איראן? חיזבאללה? זו לא סיבה להפסיק את המלחמה הפנימית. מחאה חברתית שמסכנת את ההכנסות? גנרל שרוצה רפורמה בצבא? ראש ממשלה שמתחיל לנשל את הכת מעמדות הכוח שלה? עצרו הכל, חניבעל בשער!

צריך לזכור את זה, ולא לשכוח, גם כשהסערה הנוכחית תחלוף. ישראל לא מעניינת את כת הקצינים. בטחון אזרחיה לא מעניין אותם. הם “החוליה החלשה”, כפי שהיטיב לבטא הפחדן המאובטח בוגי יעלון. כל מה שחשוב לה הוא המשך קיומה-שלה. זכרו את הרגע הזה: הוא מראה לנו עד כמה צה”ל מתפקד בעצם ברמות משטרתיות.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)