החברים של ג'ורג'

פוגרומצ'יקים מההתנחלות עלי עין, שישראל איננה מכירה רשמית בקיומה (היא "מאחז בלתי מורשה") אך במקביל מספקת לה שירותי מים, חשמל ואבטחה – בניגוד, למשל, לכפרים בדואיים בלתי מוכרים – יצאו בשבוע שעבר לעוד מסע הטלת טרור כנגד תושבים פלסטיניים מהכפר קוצרא. לשם שינוי, התושבים התנגדו והמתנחבלים הסתבכו. חמושי צה"ל הוזעקו למקום, מצאו את התוקפים ואת המתגוננים משליכים אבנים אלה לעבר אלה, וכמובן סייעו לפוגרומצ'יקים וירו לעבר הפלסטינים.

לאחר מכן, הורה מפקד הכוח להעניק טיפול רפואי לפלסטינים שפצעו אנשיו. הפוגרומצ'יקים לא אהבו את הרעיון – ההלכה אוסרת מפורשות על הענקת טיפול רפואי, אפילו בשכר, נושא שהודגש לאחרונה ב"תורת המלך" – ועל כן הם החלו לתקוף את החיילים. תחילה תקפו המתנחלים את החיילים באבנים, ואחר מכן ניגש אחד מהם וסטר בחוזקה על פניו של הקצין במקום, כשהוא צועק לעברו "מה אתה מטפל בערבים?", ונמלט. משום מה, לא שמענו עד כה את מנהיגי המדינה מגנים את ההתנהגות של אנשים שהברבריות שלהם מגיעה עד כדי מניעת טיפול רפואי מאחרים, ולא שמענו אותם אומרים מילה על ההסתה שמניעה את הפוגרומצ'יקים..

ומה עשו החיילים? האם הם ביצעו נוהל מעצר חשוד לעבר המתנחלים שיידו לעברם אבנים? אזקו אותם, קשרו את עיניהם ופינו אותם לתחנת המשטרה הקרובה? האם הם הזעיקו תגבורת, כיתרו את ביתו של הנער התוקף, ולקחו אותו משם למרות מחאות משפחתו? האם המח"ט הודיע לתושבי המאחז שעד שהם לא מסגירים את התוקפים, שישמרו על המאחז בעצמם? מה פתאום, אל תהיו מצחיקים. צה"ל לא מפעיל כוח כלפי מתנחלים. כשנעם פרידמן, מתנחל חובש כיפה, ניסה ב-1997 לשחזר את הטבח שביצע ברוך גולדשטיין וריסס ביריות פלסטינים בחברון – הוא פצע שבעה פלסטינים, אחד מהם קשה – החיילים במקום לא חשבו אפילו לירות בו, מה שוודאי היו עושים במפגע פלסטיני: הם קפצו עליו (!) ופרקו אותו מנשקו. ככה זה: עם מתנחלים צריכים להיות עדינים.

אז מה עשה צה"ל לפוגרומצ'יקים שתקפו את חייליו באבנים ושסטרו לקצין שלו? הוא השמיע קול מחאה חלוש. הוא הקפיד לגנות – בשמו של קצין שלא הזדהה – את התקרית, אבל הגינוי היה רפה במיוחד: הקצין כרך את האויב השמאלי השנוא ("האנרכיסטים בניעלין") יחד עם הבהרה מיידית שברור לו שהאנשים שתקפו אותו לא מייצגים את המתנחלים. רק זה חסר לו, שראש עיריית אריאל רון נחמן יאשים אותו בדה-לגיטימציה.

חובתו של צה"ל, כצבא כובש, היא לספק הגנה לכל תושבי האזור שהוא כובש: למתנחלים, נזכיר, בכלל אסור להיות שם. ואף על פי כן, הוא אפילו לא מנסה לספק לפלסטינים הגנה נאותה מפני המתנחלים, ומשמש ככוח האבטחה שלהם. כאן המקום להזכיר, שוב, שהגנה על התנחלויות היא סיוע לפשע מלחמה, ושקצינים וחיילים שצייתו לפקודה הזו עשויים – במהרה בימינו – לתת את הדין בפני בית דין קצת יותר רציני מאלה של צה"ל. כל זה לא אמור היה להפוך את צה"ל לצ'יוואווה של המתנחלים, אבל זה מה שקרה. קצינים מפחדים להתעמת עם מתנחלים, כי הם יודעים שהדבר יתנקם בהם אחר כך, בהמשך הקריירה שלהם. אז הם מפקירים את חייליהם ואת קציניהם הזוטרים. ככה לא מנהלים צבא. אפילו לא מיליציה.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: השבת עוד לא יצאה, והמתנחבלים בגדה כבר יצאו לפוגרומים (מה שמכונה בלשון מכובסת "תג מחיר" בעקבות הטבח באיתמר. כנראה שדב ליאור התיר את זה או משהו. תהיה: היתכן שפלסטינים הם בני אדם, ושהפיגוע באיתמר לא נבע מ"הסתה", כפי שקשקש נתניהו, אלא מדחף אנושי מאד ומעוות מאד לנקמה על הפוגרומים המתרחשים כל שני וחמישי, ללא הגנה מצד צה"ל? האם יכול להיות שהפיגוע קרה עכשיו, משום שהסאה הוגדשה? היתכן שאם דוקרים את הפלסטיני, הוא מדמם? שאם מרעילים אותו, הוא מת? שהוא מחומם ומקורר על ידי אותם קיץ וחורף? האין לו ידיים, איברים, מימדים, חושים, חיבות, להט? אם יעוולו בו, כלום לא ינקום? והנקמה, תמיד קרה, מרה, ומעוותת את עושיה.

(יוסי גורביץ)

עוד לא הספקנו להפטר מגבי אשכנזי, וכבר יש מי שרוצים שניקח אותו בחזרה: שורה של חברי כנסת – בעיקר ממפלגת סקטור השחיתות, קדימה – הודיעו שהם מתכוונים להעלות, שוב, הצעת חוק שתבטל את חוק הצינון ותאפשר לאשכנזי להכנס לחיים הפוליטיים כבר בבחירות הקרובות. הם זוכים לתמיכה נלהבת של חבר מפלגתם, הנשיא שמעון פרס, שבהתערבות שכבר הורגלנו לה בהליך הפוליטי הצהיר שהוא מתנגד לחוק, כי "חבל לאבד אדם כמו אשכנזי". בעיקום העובדות שהורגלנו לקבל מפרס, הוא אומר ש"מי שסומכים עליו שינהיג את צה"ל ואת מערכת הביטחון, יש לסמוך עליו שלא יערב פוליטיקה בשיקוליו לפני הפרישה". כדי שלא לערב שיקולים פוליטיים בהחלטותיו, ימים ספורים לפני שהוא הופך לפוליטיקאי, צריך קצין להיות מלאך. צה"ל, כמו כל צבא אחר (או, בעצם, כל גוף אנושי אחר), מפגין מחסור בולט במלאכים, וספק אם מלאכיות היא תכונה שמישהו שייך אי פעם לאשכנזי.

מותר לתהות מהן, בעצם, הסגולות הייחודיות שניחן בהן אשכנזי, שהופכות אותו להכרחי כל כך למערכת הפוליטית שלנו. במהלך שנות כהונתו, התכונות שבהן הצטיין אשכנזי היו שתיקה רועמת תוך ניהול פוליטיקת-לשכות קטנה ומלוכלכת. אין לנו מושג מהן עמדותיו הפוליטיות, להוציא שהצבא צריך להיות מעל לפוליטיקאים, ועל כך יעידו העובדות: הוא לא היסס לנזוף בראש הממשלה נתניהו (הוא התנצל אחר כך), הוא ניהל מלחמה ממושכת בשר הממונה עליו (תוך ניצול העובדה שהאיש מגעיל את השועלים), והוא הרשה לעצמו לתקוף החלטות ממשלה. קשה להמנע מן המסקנה שהסיבה היחידה שהפוליטיקאים רוצים את אשכנזי לצידם היא העובדה שלפני חמש דקות הוא ענד דרגות רב אלוף. מותר לתהות אם שלטון הקצינים הישראלי (דיין, רבין, וייצמן, ברק, שרון, במידה מסוימת נתניהו) היה הצלחה גדולה כל כך; להזכיר שראשי הממשלה המוצלחים של ישראל (אשכול, בגין, במידה מסוימת בן גוריון) היו אזרחים במובהק.

אפשר, כמובן, לטעון שכל דורשי טובתו של אשכנזי הם בעצם דורשי רעתו: שהם רוצים למנות אותו למשרה יצוגית של כבוד, להוריד אותו בדרגה מרמטכ"ל לראש ממשלה, מהאדם הפופולרי ביותר במדינה למושא חרפה. אבל מה שחשוב כאן הוא הבוז לחוק, שמושרש עמוק בתרבות הפוליטית הישראלית.

החוק מפריע? לא נכפוף את ראשנו בפניו, נשנה אותו. ברק, משנכנס לתפקיד ראש הממשלה, מיהר לשנות את חוק יסוד (!) הממשלה, כדי שיוכל למנות את הממשלה המנופחת ביותר בתולדות ישראל, שאפילו ממשלת נתניהו לא משתווה לה. בשלהי כהונתו הארוכה מדי של ברק, ניסו בליכוד ברצינות לשנות את חוק יסוד ראש הממשלה, כדי שבנימין נתניהו – שהתפטר מן הכנסת והיה אז רק "אזרח מודאג" – יוכל להתמודד מול ברק. התרגיל שעשה אז ברק – התפטרותו, בלי פיזור הכנסת – לא היה רק תרגיל ציני, שתקע את ראש הממשלה שבא אחריו עם כנסת לעומתית ובמידה רבה לא רלוונטית, הוא גם שכנע את נתניהו לא להתמודד – החלטה שעליה הוא התחרט מרות לאחר מכן.

הרעיון הזה, שחייה של מדינת ישראל אינם חיים בלי אשכנזי כלוחץ תינוקות ומנשק ידיים, שולח את חברי הכנסת להתעלל שוב בחוק, ומוכיח שוב שבישראל החוק הוא בדיחה. אם חברי הכנסת היו רציניים באשר לתפיסה שלהם, שחוק הצינון מזיק, אז הם היו מחילים אותו על הדור הבא של הקצינים, ודורשים שאשכנזי יקבל את הדין ושלא ישנו את חוקי המשחק עבורו. העובדה שהם לא עושים זאת אומרת מה הם חושבים על חשיבותו של החוק. וכאשר זו גישתם של המחוקקים, מה לנו כי נלין על העם?

הערה מנהלתית: אמש התקבלה תרומה נוספת בקרן הטבק והאלכוהול, ואני מאחל לתורם שלעולם לא יהיה תלוי בחסדיהם של פוליטיקאים.

(יוסי גורביץ)

שתי ספינות קרב איראניות עברו – כנראה, זה לא סגור – בתעלת סואץ, וישראל הרשמית נכנסה לפאניקה. שתי הספינות, שמהפרסומים בתקשורת הישראלית לא ברור מי הן ומאיזה סוג (כי הרי אין הבדל בין פריגטה ונושאת מטוסים) עברו בתעלת סואץ כשהן לא חמושות, ובישראל – התחיל שר החוץ ליברמן, המשיכו ברק ונתניהו – התייחסו לכך כאילו חיילים איראנים השתלטו על התעלה.

נתחיל מהפן המשפטי. לא ברור מהיכן שאב ליברמן את החוצפה להתאונן על כך שמצרים מתירה לספינות לעבור בתעלת סואץ. קודם כל, לא ישראל ולא מצרים נמצאות במצב מלחמה עם איראן, ואין שום עילה חוקית למניעת המעבר. שנית, בהתחשב בכך שישראל תקפה פעמיים את מצרים – ב-1956 וב-1967 – כאשר בשני המקרים זכות השיט החופשי היתה בין העילות לתקיפה, זו באמת חוצפה נדירה. משמעה ישראל שומרת לעצמה את הזכות לתקוף את מצרים, אם זו לא מרשה לה – כששתי המדינות במצב מלחמה, נזכיר – לחצות את תעלת סואץ, אבל מתלוננת כשזו מרשה לספינות של מדינה שאיננה במצב איבה לעבור בה. ספק אם יש הדגמה חדה יותר לתפיסת ישראל את עצמה כבריון שכונתי. מה קרה, ישראל לא רוצה, אז לאיראן אין חופש שיט? כל ×–×”, ואפילו לא הזכרנו את העובדה שלעצמה – על פי מקורות זרים כמובן, אבל לא רק – ישראל מרשה לשלוח צוללות חמושות בטילים גרעיניים עד חופי איראן עצמה, ואפילו לשלוח צוללת דרך תעלת סואץ .

שנית, לא ברור מה ההיסטריה הבטחונית. מדובר בסך הכל בשתי ספינות לא גדולות במיוחד, שמתכוונות לשוט לסוריה כשכל הדרך הן תחת הכוונות של חיל הים הישראלי וחיל האוויר הישראלי. זה לא קרה עד כה, נכון, אבל זה בגלל שהצי האיראני לא יצא מהאזור הימי שלו לפני 2008.

ההיסטריה הגיעה לשיאה, מטבע הדברים, בהתבטאויותיו של נתניהו בנושא: "אנו יכולים לראות באיזה אזור בלתי יציב אנו נמצאים, כשאיראן מנסה לנצל את המצב ולהרחיב את השפעתה על ידי שתי ספינות המלחמה שיעברו בתעלת סואץ. ישראל רואה בחומרה את הצעד האיראני הזה. זה מחזק את מה שאני אומר, שצרכי הביטחון יגברו ושתקציבי הביטחון יגדלו". מה הקשר, לעזאזל, בין שתי ספינות ובין "אי יציבות" אזורית? מה נתניהו ציפה שמצרים תעשה – תעבור על החוק הבינלאומי כדי להרגיע את הפרנויות שלה?

ומה הקשר להגדלת תקציב הבטחון? מה, עם התקציב הנוכחי צה"ל לא יכול להתמודד עם שתי ספינות לא גדולות מדי, במרחק יריקה מהחוף שלו? אם אחרי ששפכנו כל כך הרבה אגמים של דולרים כדי להכין את חיל האוויר – לשווא – לתקיפה באיראן, משימה שהיא מסובכת ומסוכנת הרבה יותר, שמצריכה טיסה למרחק גדול משמעותית הרבה יותר, אם אחרי 20 שנה של התכוננות למשימה הזו, שתי ספינות מאיימות על ישראל – מה זה אומר על תפיסת הבטחון הישראלית?

במחצית השניה של שנות ה-90 הפחידו אותנו מהחזית המזרחית, זו של סדאם חוסיין שתגיע דרך ירדן. החזית המזרחית התפוגגה ב-2003, וצה"ל לא קיצץ את התקציב שלו למרות שאויב גדול ירד מהזירה. להיפך, הוא הגדיל אותו. אז התירוץ היה הפלסטינים. אחר כך התירוץ חזר להיות האיראנים. ואחרי כל זה, שתי ספינות מצריכות את הגדלת התקציב הבטחוני? מה נסגר?

מעבר לפראנויה ולפאניקה, כל ההצהרות האלה על הגדלת התקציב – זו לא הפעם הראשונה שנתניהו מצהיר על כך מאז שהתברר שחוסני מובארק נפל מן הקיר וכל סוסי המלך וכל פרשיו לא יצליחו להשיבו – גם אומרות לכל הסביבה שישראל בפאניקה. המעצמה הבטחונית המובילה במזרח התיכון לא אמורה לקפוץ מכל עכבר. היא היתה צריכה להתעלם בבוז הנדרש מהנפנוף האיראני בדגל, לא לצווח מול כל מיקרופון. אלא שכמובן, כל בהלת המלחמה הזו משמשת את ממשלת נתניהו היטב: הן כתירוץ לא לעשות כלום בזירה המדינית, הן כדחליל לאיים בו על הציבור שמתחיל להראות סימני התקוממות כנגד האוליגרכיה: מה אתם מתעסקים עכשיו עם מחירי המים, הדיור והדלק – האיראנים על הגדרות!

ולמרבה הצער, הדחליל הזה מוכיח את עצמו כל פעם מחדש.

הערה מנהלתית א': ועדת השרים לענייני חקיקה הפילה את "חוק האמנים המשתמטים", שיעבור כעת לגסיסה איטית בוועדה. אין מנוס אלא לומר מילה טובה על לימור לבנת, שהעזה לומר ש"אין דבר כזה משתמט – יש עריק, ויש אדם שקיבל פטור מהצבא".

הערה מנהלתית ב': הבוקר התקבלה תרומה נדיבה בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ועדת השרים לענייני חקיקה צפויה לדון מחר (א') בהצעת חוק של ח"כ משה מטלון (ברה"מ ביתנו), שתאסור על תמיכה ממשלתית באמנים "משתמטים". בהסבר להצעת החוק (זהירות, מסמך) נכתב בין השאר כך: " להתפשטות תופעת ההשתמטות משירות החובה בצה"ל תורמים תרומה מכרעת ידוענים המגיעים בעיקר מתחומי התרבות והספורט, אשר משמשים ללא ספק מודל לחיקוי עבור בני הנוער, ואינם מוכנים שהתרומה למדינה תפגע להם בקידום הקריירה האישית שלהם. הנוער מקבל בכך מסר חמור, לפיו ההערצה והאהדה שלהן זוכים הידוענים, אינן עוברות בהכרח דרך תרומה לקיום המדינה והחברה ונשיאה בנטל." מעניין מה חושב, אם כן, חבר הכנסת מטלון על הדוגמה שנותנות לנוער חברותיו לסיעה, הפטריוטיות הידועות פאינה קירשנבאום ואנסטסיה מיכאלי: תראו, ילדים, אפשר להגיע לכנסת, ולהיות מתלהם לאומני, גם בלי לשרת דקה אחת בצה"ל! אולי כדאי שקודם כל ינקה חבר הכנסת מטלון את ביתו-שלו?

ואחרי הצחוק, ומעבר להצבעה על הצביעות של ברה"מ ביתנו, שכבר הורגלנו בה, יש שורה של אספקטים מדאיגים מאד בהצעת החוק של מטלון. קודם כל, כפי שכבר נכתב כאן כמה וכמה פעמים, אין דבר כזה, "משתמטים". צה"ל אחראי לשחרורו של כל מי שאיננו משרת בו. אף אחד לא משתחרר בלי שצה"ל יסכים לכך. ישנם אנשים שנמנעים מלשרת, למרות שחויבו בעבדות הזו, והם נקראים בחוק "עריקים" – בשנים האחרונות, מסיבותיו שלו, הצבא מנסה לטשטש את הגבולות בין עריקות ו"השתמטות", ומנסה לגרום לישראלים לחשוב שעריקים הם "משתמטים". אם צה"ל חושד שמישהו רימה אותו, וחמק באמצעות הונאה מהעבדות החוקית שהיא השירות הצבאי – עבדכם הנאמן נפטר ממנה סופית לאחרונה – הרי שעליו לאסוף ראיות לכך (מדובר בעבירה פלילית) ולגרור את אותו האדם לבית המשפט. משום מה, זה כמעט ולא קורה. אין תופעה של השתמטות; יש רק יללות צה"ליות.

צה"ל משחק בנתונים לצרכיו שלו: הוא רומז בעקביות שאנשים שמשוחררים עקב פטור נפשי הם מתחזים, ושהם באים מהציבור החילוני. אבל כשהוא נאלץ לספק את המספרים, הסתבר ש-45% (!) ממקבלי הפטור הנפשי הם בעצם חרדים. למה לחרדים, שגם כך פטורים מהשירות הצבאי, לבקש פטור נפשי? כי כך הם משתחררים מההסדר שכובל אותם לישיבה שלהם, ויכולים גם לעבוד. למה צה"ל משחק את המשחק הזה? זו כבר שאלה שהוא יצטרך לענות עליה, מתישהו. כל זה, נזכיר, קורה על רקע החלטת הממשלה לתמוך בהשתמטותן של נשים דתיות – כלומר, לא לבדוק אם הן אכן דתיות.

הלאה. החוק של מטלון דורש להעניש גם את מי שלא שירתו, כלשון החוק, ב"שירות הלאומי". רק שאין שום חובה חוקית על אזרח ישראלי לשרת בשירות לאומי; עקב לחץ של החרדים, חוק שירות לאומי מ-1953 מעולם לא לווה בתקנות, והחוק קובע שכל זמן שלא יהיו תקנות, הוא לא יהיה בתוקף. כלומר, אנשים יכולים להתנדב, אם בא להם, אבל אין שום חובה שיעשו זאת. יתר על כן, השירות הלאומי במתכונתו הנוכחית הוא תחביב – יקר למדי, יקר הרבה יותר משירותו של חייל – של בנות המגזר הלאומני-דתי.

אבל הדבר החמור ביותר בנושא השירות הלאומי הוא שמדובר באפליה לחלוטין לא סמויה כלפי אזרחים ערבים. אחרי הכל, כשצעירים ערבים רוצים לשרת בשירות הלאומי, המדינה עושה הכל כדי להגיד להם "לא". מבחינת ברה"מ ביתנו, זה סביר לגמרי שהמדינה תעניש בחרם את האנשים שלהם סירבה לאפשר לשרת בשירות לאומי, משום שלא שירתו בשירות לאומי. (ספקולציה: האם בולטות-היתר של חכ"י המפלגה לאחרונה, אנשים אנונימיים בדרך כלל, מיועדת להכין את השתית להמשך פעילותה של המפלגה גם לאחר שמשפטו של ליברמן יתחיל?)

החלק המשונה ביותר, והסובייטי ביותר, בהצעת החוק הוא הסמכות שניתנת לשר התרבות והספורט לאפשר הופעות גם אם האמן אכן לא שירת בצה"ל: " על אף האמור בסעיף קטן (א), רשאי שר התרבות והספורט לאשר מימונו של מופע לציבור כאמור ובלבד שראש הגוף המבוקר סבר כי יש טעמים מיוחדים לכך והעלה את נימוקיו בפני השר". כלומר, מטלון ושאר החותמים על הצעת החוק (זבולון "מגלגל העיניים" אורלב, עתניאל "מתנחל המחמד" שנלר, גדעון "מרחרח הבדואים" עזרא, ואריה "מי?" ביבי) רוצים להפוך את שר התרבות והספורט למהדורה ישראלית עדכנית של אנדריי ז'דאנוב: ברצונו, יוכל האמן להתפרנס; ברצונו, ירעב. ברה"מ ביתנו: המפלגה שמחליפה את השר בקומיסר.

אפילו לימור לבנת, השרה הנוכחית – מי שהחלה את הקריירה האמנותית שלה בהתפרעויות בהצגות תיאטרון שלא היו פטריוטיות מספיק לטעמה, לפני ששדרגה את עצמה למיצגי תקיפה פיזית של מפגינים, ועיקר תרומתה לתרבות הישראלית היתה הענקת השראה ללהקה "כאפה לפנים של לימור לבנת" – אפילו היא לא רוצה להיות ×–'דאנוב, והיא הודיעה שהיא תתנגד להצעת החוק. גם יו"ר הכנסת, הפוסט ציוני המסוכן רובי ריבלין, הודיע על התנגדותו, אבל ×–×” כבר צפוי.

הבעיה בהצעות החוק האלה, שכאילו נוסחו ע"י "אם תרצו", לא בהכרח נעוצה בכך שהן עוברות. בדרך כלל הן לא. הבעיה באווירת התרעומת שהן יוצרות, דווקא כשהן לא עוברות: תראו, תראו את המושחתים האלה בכנסת/בבג"צ, הם מגינים על משתמטים. הם כולם לא פטריוטים, כולם בוגדים. כך שומטים את הקרקע מתחת לפוליטיקה שפויה, פוליטיקה של אזרחות וזכויות אזרח, ומעמידים במקומה פוליטיקה של דם ואדמה, פוליטיקה של תרעומת בלתי חושבת.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

חברת הכנסת פאינה קירשנבאום היתה אלמונית עד לאחרונה, עד שההצעה שלה להקים ועדת חקירה למימון מקורות ההכנסה של ארגוני השמאל – ועזבו אתכם מכך שכל המידע גלוי – משכה אליה לא מעט תשומת לב.

ראתה קירשנבאום כי טוב, ושלפה הצעת חוק חדשה: למנוע את סבסוד לימודיהם באוניברסיטה של מי שלא שירתו בצה"ל. אחרי הכל, המדינה לא שייכת לאזרחיה, אלא רק לחבר אוחזי הנשק. גם אם בעצם לא אחזו בנשק.

למחנה הזה שייכת גם קירשנבאום עצמה: שי אלקין הפנה את תשומת לבי לכך שלמרות שקירשנבאום היגרה לישראל בגיל 18 – היא ילידת 55', והיגרה ב-73' – אתר הכנסת לא מציין את השירות הצבאי שלה, סימן מובהק לכך שלא היה כזה. דוברת של חברת הכנסת אישרה כי אכן, קירשנבאום לא שירתה בצה"ל. לדבריה, כפי שהתקבלו במייל, "ח"כ פאינה קירשנבאום הגיעה ארצה בגיל 18 מאוקראינה. אחרי קליטתה בארץ החלה בלימודי עתודה לקראת גיוס. במהלך לימודים אלה התחתנה חברת הכנסת ובזמן שהיתה אמורה להתגייס היתה בהריון, ולכן לא התגייסה לצה"ל". כלומר, פאינה קירשנבאום רוצה להעניש אנשים בשל אותה עבירה שביצעה בעצמה. מזל שבשנת 1973 לא היתה בכנסת איזו תואמת קירשנבאום.

זה לא המקרה הראשון של מהגרים אובר-פטריוטים שבעצם מתקשטים בנוצות שלא להם: זכורה לרע חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ', תומכת נלהבת של "אם תרצו" ושל צה"ל, שהעלתה הצעה דומה לזו של קירשנבאום, וגם היא לא שירתה בצה"ל. היא טוענת שזה היה מתוקף נכות רפואית, ושהיא עשתה שירות לאומי. זה לא הפריע לה להשתלח ב"ג'ובניקים".

×›×›×” ×–×”.

(יוסי גורביץ)

אי אפשר היה להתחמק מזה: כל כלי התקשורת היו מלאים בידיעות חגיגיות עד דביקות, שנעות מחנפנות חצר דרך להג פרשנים וכלה בניתוחים מעמיקים על אישיותו של המונארך היוצא והשוואה לזה הנכנס. גבריאל הראשון פשט את מדיו, ובנימין הראשון תפס את מקומו.

×–×” עוד לא נגמר: מחר יחולקו בעיתונים תמונותיו של השליט הנכנס, והעיתונים ישובו ככלב אל קיאו ויתארו עד זרא את הטקסים – "המרגשים", לדעת הנכנס והיוצא – שאירעו היום. איך נראה האזרח הטרי אשכנזי עם תום הטקס; איך השתתפו השמש השוקעת והשמש העולה יחדיו בתפילה בכותל המערבי, בטקס צלבני למהדרין, על אחת כמה וכמה שמדובר בשני אנשים חילונים; יתוארו האגרת האחרונה של גבריאל והראשונה של בנימין; איך נשא בנימין שני ילדים מראש העין בידיו, בנסיון – המוכר למלכי צרפת מאז המרובינגים, ולמלכי אנגליה עד המלכה אן – להביא מזור באמצעות מגע; ורק חסר טקס השלכת זהב להמון המריע, טקס שבסיומו יפגין הראש והראשון את כוחו במימוש נס פח הדמים – קופה שאין לה תחתית, רליקה שמעביר רמטכ"ל לרמטכ"ל מימי רבין והלאה, ועליה פתשגן המציג מדי אוקטובר את האיום הבטחוני לנציגי משרד האוצר – ויראה איך שבו הזהובים לתקציב הצבא.

נער הייתי וגם זקנתי, וחגיגות כניסת רמטכ"לים לתפקידם תמיד הראו עד כמה ישראל היא צבא שיש לו מדינה. את כל תקוותיהם משליכים הישראלים על הרא"לים; מינויו של ראש ממשלה, שלא לומר נשיא, מחווירים בהשוואה לאלה של שרי הצבא. ×–×” לא חדש. ישראל, בהווייתה, היא דיקטטורה צבאית מרצון שמתירה לפוליטיקאים שלה לשחק בדמוקרטיה בגבולות מוגדרים היטב. ראש הממשלה היחיד שיכול ×”×™×” להרשות לעצמו להתעמת עם רמטכ"ל ×”×™×” בן גוריון – והוא ×”×™×” צריך רק להתמודד עם הרמטכ"ל השני, יגאל ידין, שהגיע לתפקידו אחרי רמטכ"ל נעדר, יעקב דורי; המסורת עוד לא היתה מקובעת.

אבל אין ספק שמשהו כמו חגיגות הפרישה של אשכנזי לא נראה בזירה המזרח תיכונית מאז המשתה המפורסם ההוא של אחשוורוש. שני הרמטכ"לים שלפניו פרשו תחת עננה, ולא היה להם זמן למסע הנצחון המתמשך של אשכנזי. צריך, לדעתי, לחזור עד כניסת אהוד ברק לתפקידו כדי לראות התמסרות תקשורתית דומה, וספק אם היה משהו דומה קודם לכן.

ועל פניו, זה משונה מאד. אחרי הכל, אם מעל בוגי הפורש רבצה עננה, מעל אשכנזי פרושה חזית רוסית. הוא לא פומפיוס החוזר מנצח, הוא לא ג'ורג' וושינגטון שמפרק את צבאו אחרי הנצחון, הוא לא ז'וקוב השב מברלין. אז מה פשר הצהלות והחגיגות החריגות? התשובה המתבקשת היא שלאשכנזי עמד אשף היח"צ אבי בניהו. מזמן לא עשו כל כך מעטים כל כך הרבה עבור אנשים כל כך בלתי ראויים. אבל, עם כל הכבוד, זה כנראה לא העניין, או לפחות לא כל העניין.

צריך לתהות אם לא מדובר בדיסוננס קוגניטיבי עמוק, אם כל הקשקושים האלה על "שיקום הצבא" – גנץ, בצעד שרומס את המיתולוגיה של בניהו, קרא היום לצבא "לחזור לעבודה" – השיגו את ההיפך הגמור. אחרי הכל, אשכנזי מוריש לגנץ צבא פגוע וחבול, עמוס תככי גנרלים כפי שלא נראו מאז מלחמת יום הכיפורים. המודיעין הצבאי, כולם יודעים, לא מסוגל לנבא אם מחר תזרח השמש. כמעט כל צעד צבאי שבוצע תחת אשכנזי גבה מחיר מדיני חריף, מההתקפה הפראית על עזה ועד ההתקפה הפראית לא פחות על המרמרה. הצבא שמוריש אשכנזי לגנץ נמצא במתקפה העזה ביותר על הלגיטימציה של פעילותו אי פעם.

דוגמא מצוינת להדחקה ולניתוק האלה ניתן למצוא במכתב ששלחה עדנה ממן, אם לחייל, לאשכנזי במסגרת הפרויקט המבחיל במיוחד של "מעריב" של שליחת מכתבי פרידה לאשכנזי: " הדאגה שלי לבני היתה כמו כל אמא אחרת: שחלילה לא יתקרר וכמובן לא לשכוח לאכול טוב, ואתה נתת לנו ביטחון שחיילינו נמצאים במקום בטוח".

אבל תפקידם של חיילים אינו "להיות בטוחים", הוא להבטיח את בטחונם של האזרחים. הפירמידה הזו התהפכה מזמן: כבר עשרות בשנים שהמדינה משרתת את הצבא במקום שהוא ישרת אותה, ואם הישראלים היו מוכנים לקבל הרוגים בקרב אזרחיהם, הם לא היו מסוגלים לסבול אבידות בקרב חייליהם. הם ספגו מאות הרוגים בפיגועי התאבדות במהלך האינתיפאדה השניה, אבל 121 חיילים הרוגים הורידו אותם על ברכיהם – וכמעט שאף אחד לא ספר את 44 האזרחים שנהרגו.

אשכנזי לא שינה את המצב הזה. להיפך: הנכונות להפעיל אש כדי למנוע סיכון מהחייילים רק גברה, והגיעה לאבסורד שבו במהלך "עופרת יצוקה", כמחצית מהרוגי צה"ל היו מאש ידידותית. מי שיורה בלי לוודא מה המטרה שלו, מחסל גם את חייליו שלו. צה"ל, כפי שהוא קיים כיום, הוא נזק מתמשך לישראל. הוא לא מצליח לחזור לימי התהילה שלו, לימי אנטבה – וכל זה רק יוצר ערגה חזקה יותר לימים ההם, שמתורגמת להערצה עיוורת לאנשים שאין כל סיבה להעריץ וספק אם יש סיבה להעריך. ואולי זו הסיבה לחגיגות: התקווה הנואשת שאולי לואי חדש ישנה את המצב, יוציא אותנו מהבוץ. זה נכשל כל פעם, אבל זה לא מפריע לקוות שוב. והבוץ הפעם עמוק כל כך: המצביאים התגלו כקושרים וכנוכלים. גנץ, נזכיר, גם הוא היה חלק מקשר השתיקה סביב מסמך הרפז-אשכנזי.

וכל זמן שהצבא הוא מושא התקווה של ישראל, לא תהיה לה תקווה.

הערה מנהלתית: הבוקר התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)