החברים של ג'ורג'

ועדת החוקה קיבלה היום (ב') את הצעת החוק של ח"כ דוד רותם (ישראל ביתנו), הקובעת כמה שינויים מרחיקי לכת בתחום הגיור. ראשית, החוק קובע כי מדינת ישראל תכיר רק בגיור אורתודוקסי ורק בגיורים שבהם התחייב הגר לקיים את ההלכה האורתודוקסית לאחר גיורו. שנית, החוק מנתק בין גיור ובין אזרחות – היותו של אדם גר לא תאפשר לו אזרחות ישראלית אוטומטית; זו שמורה רק למהגרים שיוכלו להוכיח שהם יהודים מבחינת מוצאם. שלישית, כל העסק יתנהל על ידי הרבנות הראשית.

נציגי הליכוד בוועדה, שלמדו משהו מאהוד ברק, נסו על נפשם ולא הופיעו להצבעה. מאוחר יותר אמר בנימין נתניהו שהצעת החוק לא תגיע למליאה. נו, אז אמר. קשה להאמין שנציגי הליכוד נעדרו מהישיבה במקרה. הצעת החוק, קוננו רבים, פורמת את הקשרים בין ישראל ובין הקהילות הקונסרבטיביות והרפורמיות בארה"ב. מבחינת נתניהו, בהחלט יתכן שמדובר בפיצ'ר ולא בבאג. כפי שכתב יפה פיטר ביינארט, ככל שיהודי ארה"ב הם ציונים הם פחות ליברלים, וככל שהם יותר ליברלים הם פחות ציונים. בנימין נתניהו הוא כל כך אמריקני, שהוא מזוהה כרפובליקני. הוא מעדיף לחכות לנשיאות של שרה פיילין, ואין לו מה לעשות עם יהודים ליברלים מצביעי אובמה; התנהגותו כלפי ג'יי-סטריט תעיד. נתניהו צריך את האורתודוקסים, לא את הרפורמים.

אבל זה לא כל כך מעניין. אני לא יהודי והמריבות הפנים-יהודיות על השאלה מי יזכה לחותמת גיור כשר לא מעניינת אותי יותר מהשאלה מי יזכה להעניק תעודות כשרות למגדניה ביהופיץ. לחוק הזה יש, מצד שני, השלכות על התודעה הישראלית הרשמית.

עד כה, ישראל הוגדרה כמדינה יהודית שמשתדלת להיות דמוקרטית. כלומר, כזו שמפסיקה להיות דמוקרטית ברגע שזה מתנגש עם היהדות. ההגדרה של "יהדות" היתה אמורפית למדי: חוקי הכנסת ופסיקות בג"צ יצרו מצב אבסורדי שבו, למשל, האח דניאל רופאייזן – יהודי שהמיר את דתו לנצרות – לא נחשב יהודי על פי חוקי המדינה בעוד שעל פי ההלכה הוא יהודי לחלוטין (אמנם, כזה המתבקש לסור לאתר הסקילה הקרוב למקום מגוריו, אבל זה בסדר – זה נכון גם לגבי עבדכם הנאמן ורוב קוראי הבלוג הזה). עד עכשיו, אפשר היה להיות יהודי "אמיתי", קרי יהודי אורתודוקסי, ויהודי-לייט, חילוני עם תודעה יהודית כזו או אחרת, והחוק לא הבחין בין השניים.

יהדות, כידוע, איננה לאום. היא דת. ההוכחה לכך היא שהדרך היחידה להצטרף אל היהדות לא עוברת דרך משרד הפנים המקומי ודרישות לשורה של מבחנים, ביניהם שליטה בשפה ובהיסטוריה, אלא דרך משרדי הרבנות, והבחינות הן על דרישות ההלכה והמיתולוגיה היהודית. רק מי שהמיר את דתו – ובין השאר, נדרש לצמצם מגע עם משפחתו וסביבתו הקודמת, כמו בכל כת – יכול להפוך ליהודי.

עד לאחרונה, היה מקובל לעבור את הבחינות, לרמות את הרבנים – ככה זה כשההורים לא מסכימים שתתחתן עם מישהו מחוץ לשבט; צריך לשקר – ולחיות חיים חילוניים ומאושרים. אחרי הכל, להוציא חריגים, מטרת הגיור היתה לאפשר למישהו או מישהי להתחתן עם בחל"ם. יהודים אורתודוקסים הם לא בדיוק הדמוגרפיה המובילה ביצירת קשר אישי ואינטימי עם בני דת אחרת.

בשנים האחרונות, שמו הרבנים לב שעובדים עליהם וזה הביא להם את הסעיף, מבחינתם בצדק. הם התחילו בהליכים מחרידים של ביטול גיורים, שמשמעותם באתנוקרטיה הקטנה והדוחה שלנו היא לעיתים קרובות טראגית: קריעת משפחות, חיסול עתידם של ילדים. העילה ברוב מוחלט של המקרים היתה שהגר לא שמר על מצוות ההלכה, קרי שיקר לרבנים בפרצוף כשהוא אמר להם שתחום העניין החדש שלו הוא הכנת תפילין ושהוא מתחיל לעכל את הטעם הנרכש של גפילטע פיש.

ביטולי הגיורים יצרו שערוריה איומה, ובהתאם החוק של רותם אוסר על בתי הדין הרבניים לבטל יותר גיורים אלא אם הוכח שהגר רימה אותם – אבל, במקביל, הוא מוסיף את הסעיף על אורח חיים אורתודוקסי. גר שיימצא צופה בטלוויזיה בשבת יהיה אשם בהונאה מעצם הדבר.

ותוך כדי, בלי שיותר מדי אנשים ישימו לב, החוק של רותם קובע תקן חדש למיהו יהודי: רק מי ששומר על מצוות ההלכה. זה הסטנדרט הרשמי של מדינת ישראל. מה זה אומר לגבי רוב היהודים שחיים כאן, שרובם אינם מקיימים את ההלכה כלשונה? שאם עד כה היתה להם תחושת אשמה עמומה כלפי היהודים החרדים או החרד"לים, שהם "שומרי הגחלת" האמיתיים בעוד הם-עצמם רק אפיקורסים לתיאבון, הרי שעם קבלת החוק תחושת האשמה הזו תקבל גושפנקה ממשלתית. יש יהודים טובים ויש יהודים פחות טובים, תאמר הממשלה.

לגמרי לא במקרה, התחיל לאחרונה משרד החינוך ללמד גם חילונים את מסכת אבות, פרשת השבוע והסידור. אלו תחומים שלא נלמדו קודם לכן בחינוך הממלכתי, משום שבמשרד החינוך נטו לחשוב משום מה שזה מה שמבדיל בינו ובין החינוך הממלכתי-דתי. עכשיו החליט משרד החינוך שתלמידיו צריכים לקבל רגשי אשמה ממוסדים כלפי החרדים והדתיים. אמנם, יש מורים שיעשו בחומר שימוש חתרני – תנו לי שעה עם כיתה וסידור, ואני הופך את התלמידות לפמיניסטיות זועמות – ובהחלט יתכן שהתוצאה תהיה מבורכת, כלומר שללימודי היידישקייט יקרה מה שקרה ללימודי הספרות והתלמידים לא יהיו מוכנים לפתוח יותר את ארון הספרים היהודי אחר סיום הלימודים, אבל זה לא מה שהמערכת מתכננת.

והנה כלים שלובים, לחלוטין בלתי מתואמים, שמטרתם לרסק סופית את הלגיטימיות של חילוניות במדינת ישראל. שר המשפטים מתכנן כבר את הפיכתה של ההלכה לחוק המדינה, בדרכי נועם כמובן, ומערכת החינוך מכינה לו תלמידים שלא יהיו להם שום נוגדנים לתפיסה הזו. במקביל, המדינה תאמר להם באופן רשמי שרק יהודים אורתודקסים הם יהודים טובים, ועל כן, מתוקף היותה של ישראל מדינה יהודית, ישראלים טובים.

במובנים רבים, ×–×” קץ החזון הציוני של מדינה שפויה: כפי שכתב גרשום שלום ב-1926 (הוא הרחיק לראות), "סבורים הם שהפכו את העברית לשפה חילונית. שחילצו מתוכה את העוקץ האפוקליפטי. אבל זאת איננה האמת… אלוהים לא ייוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו".

אלוהים מעולם לא דיבר. תמיד דיברו בשמו פיתומים וידעונים. עכשיו נעקרת ישראל מאומות העולם הלאומיות, וחוזרת להיות מדינת-דת כמו שהיתה המדינה היהודית שקדמה לה. והיא מחכה למשיח, משיח הדמים שישמיד או ישעבד את כל אוכלוסיית העולם. יש לה נשק גרעיני והיא כבר אימצה את דוקטרינת המדינה המשוגעת. ×™×”×™×”… מעניין.

(יוסי גורביץ)

זבולון אורלב (הבית היהודי) מנע היום (ד') מנציג של וועדת המעקב לענייני חינוך לדבר בוועדת החינוך של הכנסת. הנציג, רג'א זעאטרה, רצה להציג נתונים על התרחבות הפער בין המשאבים המוקצים לחינוך במגזר היהודי ובין המוקצים לזה הערבי. אורלב סירב להניח לו לדבר, בתואנה שוועדת המעקב היא ארגון פוליטי ושהיא "הוקמה במטרה לרכז פעילות פוליטית הסותרת את חוק מטרות החינוך, לפיו חייבים לחנך את כל תלמידי ישראל שמדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית".

כלומר, אליבא דאורלב, מערכת החינוך הישראלית אפילו לא אמורה לנסות להעמיד פנים שהיא נייטרלית: היא צריכה להבהיר היטב לתלמידים הערבים שהם חיים במדינה לא-להם, מדינה יהודית. אמנם, המדינה גם דמוקרטית, אבל ברגע שנציג ערבי מנסה להצביע על העובדה שיש אפליה, היא הופכת מיד ליהודית: על זה אסור לדבר. עצם ההצבעה על אפליה פוגעת במדינה היהודית: הוא דורש שהמדינה תתייחס באופן שווה ליהודים ולאזרחים סוג ב'. מה שאורלב אומר בעצם הוא שברגע שבו ערבי מבקש שוויון, הוא מאבד את הזכות לשוויון.

ספק אם יש מישהו שיודע על הפערים בחינוך יותר מאשר אורלב. הוא היה מנכ"ל משרד החינוך במשך שנים ארוכות, ויצק מים על ידיו של שר החינוך הנצחי זבולון המר. אלו היו ימים שבהם למפד"ל עדיין היה כוח – כשעדיין, בעצם, היתה מפד"ל – ואורלב למד אז איך לגנוב סוסים, איך לטפח בתקציבים את מערכת החינוך הדתי על חשבון שאר מערכות החינוך, במיוחד זו הערבית, שתמיד נוחשלה במכוון.

פעם נחשב אורלב כגורם מתון. זה היה כשיצחק לוי החרד"לניק ירש את מקומו של המר כשר חינוך ומשך את המפד"ל ימינה, בסוף שנות התשעים. היום נוהג אורלב כאחרון בריוני הימין; האיש שלא מוכן לאפשר לנציגי ועדת המעקב לדבר בשל הפוליטיות שלה הזמין לדיוני ועדת החינוך את הפאשיסטים של "אם תרצו" ונתן להם יד חופשית לשקר ולהסית.

זבולון אורלב לא יכול עוד להעמיד פני מתון, פשוט משום שאין עוד מתונים שיצביעו עבורו. המפלגה שבה הוא חבר, הבית היהודי, מכילה בסך הכל שלושה חברי כנסת שהם בעצם שלוש סיעות שונות. אם אורלב רוצה לשרוד, הוא צריך לבלוט. אם הוא צריך לבלוט, הוא צריך להיות חבר ועדה פוליטי מאין כמוהו. אז הוא מספק מחסה לשיסוי באקדמיה של "אם תרצו", והוא משתמש בוועדה באופן שמיועד לפגוע בציבור הערבי – כי זה שמביא קולות במגזר שלו.

פעם, בשנות השמונים, התגאתה המפד"ל בשיעור הגבוה של ערבים שהצביעו עבורה: היא השיגה את הקולות האלה באופן שבו פואד בן אליעזר עדיין משיג אותם: הבטחה לחיבור לחשמל או למים זורמים. עזור לנו להגיע לשלטון ואנחנו נפעל מעט לקידום השוויון שלך. ההבדל בין בן אליעזר לאורלב הוא שאורלב לא יכול להרשות לעצמו היום להיראות כמי שפועל למען ערבים, או כמי שמקדם שוויון באיזשהו אופן. המפד"ל ההיסטורית יצגה את מעמד הבורגנים חובשי הכיפה. אורלב מייצג את מה שנשאר ממנו; ככה הוא נראה.

אבל יש כאן יותר מגזענותם של בורגנים אשכנזים חובשי כיפה. אורלב חשף את המלכוד של יהודית-ודמוקרטית: חוסר היכולת והזכות לערער על יהדותה של הדמוקרטיה, על כך שהיא דמוקרטיה ליהודיה ויהודית למיעוטיה. ערעור על כך מביא אותנו לדרישה למדינת כל אזרחיה – מושג שעזמי בשארה הבאיש את ריחו כל כך, שהוא מרחיק מיד את רוב היהודים. רובם מבינים שיש סתירה בין האפליה המובנית ובין התפיסה העצמית של דמוקרטיה – רוב מצטמצם והולך, יש לומר, לא מעט בשל האידיאולוגיה שקידם אורלב במערכת החינוך – אבל שוויון אמיתי מבעית אותם. אורלב, כמסתבר, מבין היטב את הפחד – ויודע בדיוק איך לנצל אותו. יש בזויים ממנו, אכן; אבל מאיווט ליברמן ובנימין אלון אף אחד לא ציפה לשום דבר.

(יוסי גורביץ)

משתינים עלינו מהמקפצה: בשבוע שעבר, דיווחו כלי התקשורת, המליץ פואד "בנימין" בן אליעזר לזרוע האזרחית של צה"ל, זו המכונה ממשלת ישראל, על הקמת ועידת חקירה בינלאומית לפרשת המשט במקום ועדת חקירה ישראלית – בין השאר, כי לוועדת חקירה בינלאומית "אין בה מסקנות אישיות."

מזה שנים שבן אליעזר הוא הדוגמא המובהקת לציניות הרעילה הפושה בנבחרי הציבור שלנו. לא משנה מי ראש הממשלה, לא משנה מה המדיניות שלו – שלום, מלחמה, נסיגה, מתקפת פתע על פרל הארבור – פואד תמיד יהיה בעד ישיבה בממשלה הזו. אחרים – שמעון פרס, דליה איציק – ידעו, או לפחות השתדלו, להסוות את תאוות השררה הזו. פואד מזמן הפסיק לטרוח.

ועדיין, ההמלצה הזו מוגזמת אפילו בקנה המידה שלו. פואד ממליץ, לאוזן כל ישראלי שטורח לשמוע, לבחור בסוג מסוים של ועדת חקירה כי זו איננה מסוגלת להמליץ על הצעדים הנדרשים כנגד ראש המפלגה שלו וכנגד ראש הממשלה. ישראל תיחבט, אבל לבכירים יהיה שלום. המצב האסוני, מבחינתו של פואד, הוא ועדת חקירה ישראלית נוסח כהאן, אגרנט או וינוגרד: ועדה כזו תזרוק את הבוס שלו אל החושך החיצון, אשר שם הילל וחרוק השיניים, ועשויה לבעוט את פואד מכורסת השר שלו.

אנחנו מדברים על קלפטוקרט שנמצא שנים תחת חקירות משטרה בחשדות שונים לשחיתות – בממשלת רבין השניה הוא היה מנוע מלשמש כשר המשטרה (התפקיד טרם זכה לשם הבולשביקי כל כך, "המשרד לבטחון פנים") בשל החקירות הללו – וכעת כבר אפילו לא זוכר למה הוא צריך להתבייש בהמלצות כאלו. יש לקוות שבבחירות הבאות, מספר המנדטים של מפלגת העבודה יפטור אותנו מהאילוץ לראות את בן אליעזר בעוד כורסת שר.

אל תגעו בילדים: הדיונים בממשלה סביב ועדת החקירה עלו על שרטון: שורה של שרים מסרבים להקים ועדה כזו, אם זו תדרוש מהחיילים שהשתתפו בהתקפה על המרמרה להופיע בפניה, כמו גם מקצינים בכירים.

זה, במחילה, מגוחך. החיילים הם האחראים הישירים לתקרית. מיד אחר כך נמצאים הקצינים ששלחו אותם לשם. על פי הדיווחים בתקשורת בסוף השבוע, המדובר בלא פחות מהאל"מ שמפקד על השייטת, שהורה על ההסתערות למרות שהסתבר שהמקומיים מגלים התנגדות, כאשר לצידו עמד מפקד חיל הים, אלי מרום, שלפי הדיווחים ירה מנשקו באוויר באותו מעמד. אין לי מושג למה. אולי הוא חשב שבכך הוא מעודד את הלוחמים, אולי כל הכבלים האלה הזכירו לו עמוד של חשפנית. שני הליצנים האלה יצטרכו להסביר כמה וכמה דברים לכל ועדת חקירה, בכל פורמט שלא תקום. סביר להניח שזמן קצר לאחר מכן הם גם יצטרכו לעדכן את הרזומה שלהם.

כשאומרים דברים כאלה, מיד עולה הטענה ש"לא יעלה על הדעת שחייל יצא לשדה הקרב עם עורך דין צמוד". התשובה הדמגוגית היא גם שלא יעלה על הדעת שחייל ימנע מיולדת להגיע לבית חולים, ובכל זאת התרגלנו לזה. התשובה המתונה היא שחייל הוא איש מקצוע, ובדיוק כפי שרופא שהתרשל והביא למותו של חולה צפוי לעיתים לטיפול פלילי או משמעתי, לחייל לא צריכה להיות חסינות מטיפול כזה.

נזכיר שוב שאנחנו לא יודעים מה בדיוק קרה במרמרה, כי צה"ל מסתיר את המידע. עוד לא ראינו סרט שתיעד את כל המאבק שם. אבל התוצאה הטקטית, בלשונו של כריסטופר היצ'נס, ברורה: החיילים היו "מצוידים דיים כדי לירות בעת פאניקה, אבל לא ערוכים די הצורך כדי לבלום או לדכא מהומה שתוכננה מראש". התוצאה היתה מותם של תשעה ופציעתם של עשרות, בכלל זה של כמה מהחיילים. בצבא נורמלי, מי שגרם תוצאה כזו לא היה מחכה לוועדת החקירה והיה שם את הדרגות על השולחן, אבל בצה"ל של אהוד ברק כבר מזמן לא זוכרים מה זו אחריות אישית.

לאן נוליך את החרפה? ועדת הכנסת ניהלה היום קרקס, שבסיומו שללה הוועדה – שהתנהלותה הזכירה לרעה את הוועדה לפעילויות אנטי אמריקניות – חלק מן הפריבילגיות שלהן זכאית חברת הכנסת חנין זועבי.

עכשיו, הסרת חסינות, כמו גם הסרת חסינות חלקית, מתבצעת כדרך שבשגרה כאשר היועץ המשפטי לממשלה מבקש את הסרת החסינות משום שהשתכנע שיש מקום להגיש כתב אישום כנגד חבר הכנסת. מסרו לנו מטעמו של היועץ המשפטי החדש שלדעתו, "השתתפות של חברת כנסת במשט מהסוג הזה היא בהחלט דבר לא ראוי". יואיל היועץ המשפטי ויזכור שתפקידו הוא משפט ולא מוסר או טעם טוב, ויימנע להחזיר אותנו מהימים הרעים של אליוקים רובינשטיין. תפקידו הוא לקבוע האם ח"כ זועבי ביצעה עבירה על החוק הפלילי – והאם העבירה הזו איננה מוגנת מתוקף החסינות המהותית שלה, שעל פניו נראה שהיא מגינה כמעט על כל סוג של הפגנה, גם אם היא למורת רוחו של יהודה וינשטיין.

הפרקליטות העלתה טענה מדהימה: זועבי חשודה, לדבריהם, ב"נסיון לכניסה לשטח צבאי סגור". אני מאד מקווה שהכוונה כאן איננה לספינה מרמרה, כי אם הפרקליטות טוענת שישראל יכולה להכריז על שטח שנמצא במים בינלאומיים כשטח צבאי סגור, הגיע הזמן לשלוח לשם את האנשים בחלוקים הלבנים. אם הכוונה היא לנסיונה – הכושל, כידוע – של זועבי להכנס לרצועת עזה, צריך לתהות מדוע מישהו חושב שחסינותה המהותית לא מגינה עליה. ישנם שורה של חברי כנסת שהפרו צווי שטח צבאי סגור – אריה אלדד ואפי איתם בעמונה הן שתי דוגמאות שעולות בלי מאמץ – ואף אחד לא ניסה להעמיד אותם לדין. אם הפרקליטות רוצה להתחיל לאכוף את צווי השטח הצבאי הסגור דווקא עם זועבי, היא תתקשה להתגונן מפני טענות על הטיה כנגד ערביי ישראל.

כל העסק הוא פארסה מייאשת. פארסה – כי הקרקס הזה לא יעבור את בג"צ. מייאשת – כי הפרשה הזו מכרסמת עוד יותר בשיתוף הפעולה בין יהודים ופלסטינים בישראל, וכי חברי הכנסת של הימין, אלא אם הם מטומטמים קליניים, יודעים שבג"צ יפסול את ההחלטה. הם יורים כך בשתי ציפורים: גם מעלים את המניות שלהם אצל האספסוף, וגם פוגעים עוד קצת במעמדו של בג"צ.

מיתתן של רשעים טובה להם וטובה לעולם: מרדכי אליהו מת היום. בשנות החמישים היה אליהו חבר בארגון הטרור הדתי "ברית הקנאים", שניסה להלחם במדינה החילונית של אז. זה לא מנע ממנו להפוך ב-1983 לרב הראשי. את העובדה הזו מביא היום רק ynet.

אליהו היה אחד הפוסקים הקיצוניים ביותר של חובשי הכיפות, ובין השאר אסר על מאמיניו למכור או להשכיר דירות לשאינם יהודים. הוא תמך בחנינה לאנשי המחתרת היהודית, ותמך בסיפוח לבנון וחלקים מסוריה לישראל. הוא התיר בשעתו את ביזת עצי הזית של פלסטינים; למותר לציין שהוא לא הועמד לדין על כך.

שעת השפל שלו, שבהתאם לא צוינה בוויינט, הארץ או נרג, היתה נבואת השקר "היה לא תהיה" קודם להתנתקות. אחר כך באה שעת ההזיה של "רחל מעזה" (על כך החבצלת של נרג דווקא מדווחת) והנסיון של אליהו ובנו המאוס ממנו, שמואל, לרכב עליה.

בקצרה, ברוך שפטרנו.

(יוסי גורביץ)

ההפיכה האמונית עושה עוד צעד קדימה: אליקים לבנון, שבעוונותיהם הרבים של תושבי אלון מורה משמש כרב ההתנחלות, הורה בתחילת השבוע לאחת מהמתנחלות במקום שלא להתמודד על תפקיד בוועד המקומי. לבנון העלה שני נימוקים: ראשית, ההלכה אוסרת על הענקת שררה לנשים; שנית, ישנה בעיית "התערובת בין נשים וגברים".

הטענה השניה, הנפוצה כל כך, על הפרת צניעות, נראית מופרכת מאי פעם. האם מעלה לבנון על דעתו שחברת המועצה תגיע לישיבותיה באופן שבו תיארו הסוטים שבכותבי התלמוד את הופעתה של ושתי לפני אחשוורוש? האם הוא מאמין באמת ובתמים שעצם נוכחותה של חברת מועצה בקרב מספר גברים – ביניהם הוא עצמו – תגרום לפריצת אורגיה המונית? תגרום לחברי מועצה מקשישים ומכובדים לפרוץ בריקודי חשק? כנראה שלא, והיא הנותנת: טענת ×”"צניעות" לא מיועדת, בבסיסה, למנוע הילולות בכחנליות; היא מיועדת להשאיר את האשה "במקומה".

לבנון כלל לא מסתיר זאת. כשפרצה המהומה התקשורתית, הוא כתב בנחת מזכר עבור וויינט, ובו טען שכל העסק הוא בעצם הסדר טבעי. תפקידו הטבעי של הגבר הוא להיות בחוץ, תפקידה הטבעי של האשה הוא להיות בפנים הבית, וכל נסיון לערער על הטבע לא יצלח. הטיעונים לא חדשים: אותם הטיעונים עצמם, בשינויים קלים, מופיעים כבר אצל קסנופון, מושמים בפיו של סוקרטס. הם ימשיכו לשמש כטיעונים הבסיסיים של כל משטר פטריארכלי באשר הוא. לבנון דורש ש"אשה תשפיע במזכירות דרך בעלה", כי זה הסדר הטבעי של הדברים.

עכשיו, תגובת הנגד האוטומטית שלי לדרישה הזו היתה לשלול את זכות ההצבעה של נשות אלון מורה, כי אחרי הכל אם הן נדרשות להשפיע במועצה דרך בעליהן, אז אין שום סיבה לתת להן להשפיע על החיים של כולנו. אבל, במחשבה שניה, לבנון היה מאמץ את העצה בשתי ידיים.

הנושא לא חדש והוא אף פעם לא ×”×™×” צניעות. כאשר כמה חיילי הסדר יצאו מהופעתה של זמרת, ×–×” לא ×”×™×” משום שהם חששו שהם לא יעמדו בפרץ ולא תהיה להם ברירה אלא לאנוס אותה לעיני היחידה כולה; ×–×” ×”×™×” נסיון להעמיד נשים "במקומן", כלומר מחוץ למרחב הציבורי. מקומה של אשה הוא רק במרחב הפרטי, כרכושו ("בשלושה דברים האשה נקנית…") של בעלה או של אביה.

נזכיר שחיילי הסדר כבר פרצו במרד וסירבו לקבל הדרכה מחיילות – באישור הרבנים שלהם, ביניהם לבנון, שאסרו על חיובם של חיילים לקבל הדרכה מחיילות. למה? הם לא אמרו, אבל המדובר הוא בדיוק באותו איסור שעכשיו לבנון חושף בפה מלא: איסור על הענקת שררה לנשים. עוד קודם לכן, בקריצה המוכרת לעייפה, הורה הטרוריסט המורשע מרדכי "היה לא תהיה" אליהו לחיילים דתיים שלא לקבל פקודות מנשים, כשאמר שאסור אפילו להקשיב לאשה "נואמת", אם היא מניעה את ידיה. זה היה אחרי שחייילים דתיים סירבו לנסוע ברכב אחד עם אשה, אף שהרבנות הצבאית אישרה זאת. לפני כשנתיים, כשהארגון הדתי "מעיינות הישועה" פרסם את תמונות פעיליו, הוא השחיר את תמונות הנשים. גם אז השתמשו בתירוץ ה"צניעות"; גם אז הוא לא היה רלוונטי. נזכיר גם את יצחק לוי, החרד"לניק הבולט הראשון בממשלה, שכשר התרבות – אבוי לאותה בושה – יצא מאולם בירדן כדי שלא לשמוע זמרת ישראלית שרה.

אז אזהרות לא חסרו לנו. היו המון ניסויי כלים מצד החרד"לניקים לפני שהם הציבו איל ניגוח כזה מול הדמוקרטיה הישראלית. התעלמנו מהן. ומה קורה עכשיו? המועמדת מסירה מיד את מועמדותה, המועצה של אלון מורה מתייצבת לצד הרב, ושדולת הנשים פוצחת בצעד המגוחך של דרישה מאלי ישי להדיח את לבנון. כן, זה בדיוק מה שהוא יעשה. אין ספק.

בארגון "קולך" איימו לעתור לבג"צ כנגד ההחלטה של לבנון. כנגד מה, בעצם? לבנון נתן פסק הלכה. לפסקי הלכה אין, עדיין, משמעות חוקית. המועמדת הסירה את מועמדותה. כנגד מה אפשר לעתור?

ההתנחלות אלון מורה איפשרה, בשתיקתה, את הדרתן של נשים מהמרחב הציבורי שלה. כמה רבנים אחרים, מתונים יותר לכאורה, גמגמו כמה מילים אבל נזהרו מאד שלא לתקוף ישירות את לבנון. שאר אישי הציבור והפוליטיקאים כלל לא התערבו: אחרי הכל, מדובר לכאורה בעסק פנימי של דתיים.

אבל, מאחר וההתקפה הצליחה בלי שום התנגדות ראויה, נסיון העבר מלמד שבקרוב ינסה רב אחר – שמואל אליהו? – לחזור על השטיק בישוב שלו, בתנאי שזה ישוב שבו יש רוב דתי ושחבריו מהססים להתעסק עם רבנים. ואחר כך יהיה עוד אחד. ועוד אחד. עד שסוגיית שלילת זכות ההבחרות של נשים תהיה סוגיה לגיטימית בישראל. זה יקרה, כנראה, תוך שנתיים. וכשזה יקרה, אפשר לסמוך על ראש האופוזיציה היקרה שלנו, ציפי לבני, שתדע היטב את תפקידה כאשה ותתקפל אל המרחב הפרטי – כפי שעשתה עכשיו. אחרי הכל, כבר יש לה נסיון בזה.

במובנים רבים, ההפיכה האמונית של לבנון ושותפיו גרועה יותר מהמצב בקרב החרדים. שם מעולם לא היו לנשים זכויות ולא היתה העמדת פנים של זכויות. המקבילה האמיתית היא החמאס ותנועות האחים המוסלמים: כמוהן, לבנון והחרד"לניקים שוללים זכויות שכבר הוענקו – ברוב המקרים, באפס התנגדות.

בקרוב אצלכם.

(יוסי גורביץ)

בסוף השבוע, לאחר שהובסו בנסיונם למנוע את בניית חדר המיון הממוגן בבית החולים ברזילי – ולאחר מערכה קצרה וכושלת של "תג מחיר" כנגד מטרות חילוניות ברחבי הארץ – ערכו היותר סהרורים שבין החרדים מסע הלוויה לעצמות שנמצאו במקום. אלו, נזכיר, בוודאות כמעט מוחלטת עצמותיהם של פגאנים, שהיו בוודאי מופתעים לגלות שהם הפכו ליהודים לאחר מותם.

התבקשה האמירה הסרקסטית שלחרדים קל מאד לקבל אנשים כיהודים לאחר מותם, הרבה יותר מאשר בחייהם, אבל זו תהיה שגיאה. החרדים עושים ככל יכולתם כדי לוודא שלא יהודים לא ייקברו בקרבת יהודים – על כך, מיד – ובמקרים קיצוניים הם לא מהססים גם לחלל קברים.

מה שמעניין באימוצם האוטומטי לחיק ישראל סבא של אותם ביזנטים מופתעים – היו חרדים שרצו לקרוא להם "אבות" – הוא הסירוב האוטומטי לא פחות לקבל את עמדתם של החוקרים. מצד אחד, נמצאת כאן התפיסה האווילית – מקבילה באיוולתה לטענה שמנהל צריך להבין רק ב"ניהול" – שרב יודע הכל, גם יותר מהמומחים הגדולים בתחומם. דוד שמידל, שמנהל את המאבקים הללו כראש ארגון "אתרא קדישא", לא מעוניין לדעת מה מצאו הארכיאולוגים. הבורים שמקיפים אותו גם לא יבינו.

מצד שני, נמצאת תפיסה אפלה יותר: ההנחה היא שה"אחרים" עוינים ורודפים את החרדים, ושהם לא יהססו לשקר כדי לקדם את מטרותיהם. על פי ההנחה הזו, אם ארכיאולוג ימצא ראיה שהשלדים שייכים לזרע ישראל, הוא יעלים אותה – לא כי זה יפריע לבנייתו של חדר המיון, אלא משום טבעו. הוא, כפי שאמר לי ילד חרדי בשייח' ג'ראח, "עובד את השקר". התפיסה הזו מחלחלת יותר ויותר גם לחוגי הדתיים: כביכול יש איזו קנוניה ענקית נגדם. הפער בין המציאות – יהודים דתיים, וחרדים שפרנסתם על הציבור בעיקר, נהנים מפריבילגיות בכל אשר יפנו – ובין ההזיה עצום. מאיפה הוא מגיע?

אולי מכך שקושרי קשר מניחים שכל האחרים גם הם קושרי קשר. "7 ימים" פרסם אתמול כתבה ארוכה על העובדה שחברא קדישא מסווגת את הנקברים בשטחה על פי קריטריון של קרבה להלכה: חרדים נקברים בנפרד, דתיים נקברים יחד עם מסורתיים (מה שאומר הרבה על מה שחושבים החרדים על שני הפלגים האלה), יוצאי רוסיה ואתיופיה נקברים בשורות או טורים נפרדים. החברא קדישא, כמובן, מכחישה בתוקף. אבל ההכחשות שלה נראות רפות מול הראיות של "7 ימים", שכוללות כרטיסי קבורה שעליהם נרשמים הקודים לסוגים השונים של יהודים.

עכשיו, זה לא צריך להפתיע אף אחד. הענקנו לחרדים שליטה על שירותי הקבורה שלנו, כפי שנתנו להם שליטה על שירותי הנישואים והגירושין, ואף אחד לא יכול להתלונן שהם מנהלים אותם על פי ערכים יהודים ולא אנושיים. העקרון שמנחה אותם הוא שאין לקבור רשע לצד צדיק, ומבחינתם כולנו רשעים.

אבל, כמובן, הם לא יכולים לומר את ×–×”. אז הם מרמים, במעשה ובדיבור. כפי שרימה השופט החרדי פיליפ מרכוס, שסירב להעניק לאב גאה זכות שגרתית בתואנה שיכול להיות שהוא "פדופיל או רוצח סדרתי". כפי שדיינים חרדים לא מהססים להודות שהם מעוותים ×–×” שנים את הדין, כדי למנוע מהורים חילוניים את זכויותיהם על ילדיהם. כפי שעובדים דתיים של משרד הפנים מנצלים את מעמדם כדי לרדוף יהודים משיחיים (שם). כפי שאמר מאיר פורוש את מה שהוא באמת חושב באירוע פרטי. כמו שהרב ×”"ממלכתי" חיים דרוקמן קרא באיזה עלון פנימי לסרבנות לפינוי התנחלויות. כמו ששר המשפטים אמר בכינוס פנימי – איכשהו, כשהם לא חושבים ששומעים אותם, הכל יוצא החוצה – ש"להפוך את משפט התורה למחייב במדינת ישראל, זו באמת הדרך הראויה להנחיל לנו את משפט התורה – צעד אחר צעד".

אז כשהציבור שלך מורגל בכך שכלפי חוץ מותר לומר רק שקרים מתקתקים ואת האמת אומרים רק בקרב אנ"ש, אולי קל לו יותר – מהיותו קושר – להניח שכל האחרים קושרים קשר גם הם.

(יוסי גורביץ)

אריה יואלי, אחד הכותבים של אפעס, נתקל בבעיה: כיצד זה מתירה היהדות לשעבד עמים זרים, ואוסרת על שחרורם? הרי כל העולם, אפילו ערב הסעודית, כבר ביטל את העבדות ולו פורמלית. אילו היה יואלי רואה את עצמו כאדם, הוא היה מוצא איזשהי התפתלות שתאמר שהמצוות הללו כבר לא בתוקף, שהעולם התקדם למדרגה רוחנית גבוהה יותר ואיננו זקוק להן או בולשיט רמב"מי דומה. עדיין, כמו הרמב"ם, הוא היה נתקל בבעיה: שובו של המשיח יהיה, פרדוקסלית, ירידה ניכרת ברמה הרוחנית שתחזיר את הקורבנות, ואת העבדות. בבעיה דומה נתקלה הממשלה העות'מנית כשביטלה באמצע המאה ה-19 את העבדות: חצי האי ערב פרץ בהתקוממות, כשהוא תמה – מבחינתו, בצדק – כיצד נטלה לעצמה הממשלה את הסמכות לעקור את אחת הזכויות (הזכות לעבדים) שהעניק הקוראן למוסלמי המאמין.

אבל מאחר ויואלי איננו אדם אלא יהודי – היקום על פי ספר הכוזרי הוא, כידוע, פירמידה; בתחתיתו הדומם, מעליו הצומח, מעליו החי, מעליו האדם (או "המדבר") ובראשו היהודי. נשמת האדם סתם-כך, מציין אברהם יצחק הכהן קוק, קרובה אל החיות מאשר אל זו של היהודי – אין בפניו בעיה אלא לכל היותר קושיה שיש לתרץ. לא בעיה קשה בשביל בוגר ישיבה. הוא מצא פתרון במהירות.

העבדות, הוא אומר, היא לטובתו של העבד. העבד הוא כידוע כנעני, בידוע ששחורים הם כנענים (כבר דנו בזה כאן), והנה – תראו את האפריקנים האלה, השוורצע חייעס. לא היה יותר טוב להם אילו היינו משעבדים אותם? לתמיד? ועל ידי כך מעניקים להם הגנה מפני עצמם, חינוך – ואפילו מביאים אותם בקהילת בני אדם על ידי גיור? פשיטא.

יואלי כנראה לא יודע – הוא חרד"לניק, אחרי הכל – אבל הטענות שלו הן אחת לאחת טענותיהם של בעלי העבדים בדרום האמריקני. הטענות שהוא מביא בשם קוק – כביכול יש "עבדות טבעית" של העניים – הן בדיוק אותן טענות שהעלו יורשיהם של בעלי העבדים, כאשר ניסו לטעון שהיחס שלהם לעבדיהם היה טוב יותר משל הקפיטליסטים לעובדיהם. לא משנה שעבדים משוחררים, כמו פרדריק דגלאס, דחו בשאט נפש את ההשוואה הזו: בעל המפעל, אמר דגלאס, יכול לפטר אותי, אבל הוא לא יכול להלקות אותי. יואלי טוען שאם רק נהפוך את האפריקנים לרכושנו, יחסנו כלפיהם ישתפר פלאים. צריך מידה גדושה של בורות היסטורית ופסיכולוגית כדי להעלות את הטענה הזו, אבל מסתבר שיואלי ניחן בה. הוא מצטט, כמובן, את דברי הרמב"ם:

"מותר לעבוד בעבד ×›× ×¢× ×™ בפרך.  ואף על פי שהדין כך, מידת חסידות ודרכי החכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק, ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו, ויאכילהו וישקהו מכל מאכלו ומכל משקהו.  חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים על סעודת עצמן.  הרי הוא אומר "×›×¢×™× ×™ עבדים, אל יד אדוניהם–×›×¢×™× ×™ שפחה, אל יד גברתה". וכן לא יבזהו, לא ביד ולא בדברים:  לעבדות מסרן הכתוב, לא לבושה.  ולא ירבה עליו צעקה וכעס, אלא ידבר עימו בנחת, וישמע טענותיו.  וכן מפורש בדרכי איוב הטובים שהשתבח בהן "אם אמאס–משפט עבדי, ואמתי:  בריבם, עימדי.  . . . הלוא בבטן, עושני עשהו; ויכוננו, ברחם אחד"

"ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בגויים הערלים.  אבל זרעו של אברהם אבינו, והם ישראל שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא טובת התורה וציוום בחוקים ומשפטים צדיקים–רחמנים הם על הכול.  וכן במידותיו של הקדוש ברוך הוא שציוונו להידמות בהם, הוא אומר "ורחמיו, על כל מעשיו". וכל המרחם–מרחמין עליו, שנאמר "ונתן לך רחמים וריחמך והרבך"".

ההדגשה היא שלי. כל שתי הפסקאות האלה הן נפנוף ידיים שמיועד לשכנע אנשים לא להתאכזר לעבדיהם למרות שהחוק מתיר זאת. ההיסטוריה לימדה אותנו שאסור לתת לאנשים שליטה מלאה באנשים אחרים: די בניסוי של זימברדו לבדו לשם כך, וזה היה תרגיל, שכל המשתתפים בו ידעו שמדובר בתרגיל. יואלי כל כך מעוות, כל כך יהוויסטי, שהוא רוצה להשיב את העבדות הנצחית – ורואה בה את הטוב העליון.

* * * * *

סמכות הלכתית גבוהה קצת יותר מזו של יואלי, עובדיה יוסף, פסק לאחרונה שעדיף במידת האפשר להשתמש באבריהם של לא-יהודים להשתלה. למה? משום שאין לבזות את גופתו של היהודי.

את גופתו של לא יהודי, כמובן, מותר לבזות. זה, אחרי הכל, המקור לביטוי "אתן קרויים אדם ואין הם קרויים אדם": אליהו הנביא, שהוא כהן, מסתובב לו בבית קברות של עכו"ם, וכשהוא נשאל מה לכהן בבית הקברות, זו התשובה שלו: גופת הגוי איננה מטמאת. הלא יהודי, כמו במקרים רבים אחרים, שווה ערך כאן לבהמה.

והאם התפיסה הזו היא נחלתו של יוסף לבדו? כלל וכלל לא. כל כלי התקשורת דיווחו השבוע בקול תרועה כי הקברים שנמצאים מתחת לבית החולים ברזילי הם קברי פגאנים, משמע אין יהודים כשרים חייבים בכיבודם. אילו היו אלה קברי יהודים, במשתמע, היינו בבעיה גדולה; אבל משהסתבר שמדובר בכמה ביזנטים – נו, הבה נסלק את העצמות הללו, לפני שיטילו ספק על זכותנו על הארץ.

* * * * *

מספר גדל והולך של בתי ספר דתיים החלו לאחרונה לאסור על לימודן של שורה של יצירות מופת, בדרך כלל בגלל אלמנטים אירוטיים בסיפור. למרות שגם רצח וגם ניאוף נמצאים באותו מקום בעשרת הדברות, בחינוך הדתי יתנו לך לקרוא על הראשון אבל לא על האחרון.

היצירה האסורה שמשכה את תשומת לבי היא אנטיגונה. אין בה שמץ של מיניות. אז מה, לעזאזל? הניחוש שלי הוא שבתיכונים הדתיים לא רוצים שהתלמידים – ועל אחת כמה וכמה, התלמידות – יכירו יצירה שיש בה אשה חזקה, שמסוגלת להתעלם מהוראות הגברים וללכת עם מצפונה מול חוקיהם, ולעשות זאת בידיעה ברורה שהיא תסבול עונש קשה בשל כך. יצירה שבה אשה, ועוד אשה מורדת, היא הגיבורה – זה כנראה יותר מדי לחינוך הדתי של ימינו.

* * * * *

ולפני שתגידו, "נו, זה רק קומץ", זה לא קומץ, זה הארי: חילונים הם רשמית מיעוט בישראל. לא אני אמרתי, הלמ"ס אמר. אין מה לדבר על "רוב שפוי", פשוט כי אין רוב כזה. אכן, נתח גדול מבין הנשאלים של הלמ"ס, כ-25%, מגדיר את עצמו כ"מסורתיים לא כל כך דתיים", אבל אלה ככל הנראה "יהודי הכוזרי": יהודים שכל מה שיש להם הוא יהדותם, שמעמידה אותם במדרגה אחת מעל למין האנושי.

קרי, רוב היהודים החיים בישראל חושבים שהחרדים פסיכים, ומה שקרה בברזילי שורף להם את הפיוזים. אבל רוב היהודים שחיים בישראל גם מאמינים בעליונותו של הגזע היהודי. החטא הגדול ביותר בעיניהם, זה שאין עליו מחילה, הוא לטמא את הדם בנישואים עם מישהו מקבוצה דתית אחרת – או, ישמור האל, להעמיד איתו ילדים.

הם לא לגמרי אשמים: אחרי הכל, ככה חינכו אותם. הלילה הוא לילה של הדוקטרינה הזו, וכפטריות אחרי הגשם צצים "בתי מדרש חילוניים", שמנסים להחליק את הקצוות המשוננים שלה, מנסים למכור יהדות רכה ונימוחה. הלילה הוא לילם הגדול, ליל "תיקון שבועות" שמיועד לשכנע אותנו שיש יהדות עם פני אדם.

עדיף להעביר אותו בבליסת גבינות. זה יזיק פחות לחברה, אם לא לגזרה.

הערה מנהלתית: עשיתי כמה שינויים ברשימת הקישורים משמאל. כמו כן, קבלו את הבלוג החדש בבית ההם: "מדרון חלקלק", בלוג קישורים שמתעד את קריסתה של ישראל.

(יוסי גורביץ)

פעם, בימים הטובים ההם שבהם שלטו הירדנים במזרח ירושלים, נהגו מדי פעם חיילים ירדנים לצלוף לעבר ירושלים המערבית בלי התראה מראש. הגרסה הירדנית היתה, פעם אחר פעם, שמדובר היה בחייל משוגע. זו בדיוק היתה הגרסה הירדנית כאשר טבח חייל ירדני, אחמד מוסה דקמסה, בשבע תלמידות ב"אי השלום" סמוך לנהריים ב-1997: דקמסה היה מטורף. בשל כך, הוא נידון למאסר עולם ולא לעונש מוות. ספק אם דקמסה אכן היה מטורף. הוא היה מוסלמי קנאי, בהחלט, אבל מטורף? בואו לא נסחף. הטירוף שלו התמצה בכך שהוא לא רק הפנים אלא גם יישם את מה שאמרו הדרשנים. דקמסה זכה לתמיכתם של ארגונים ירדנים המתנגדים להסכם השלום עם ישראל.

שלשום הותקפה נועה רז, אשה יקרה, על ידי חרדי בתחנה המרכזית בבאר שבע. רז היא יהודיה קונסרבטיבית שנוהגת להניח תפילין. בשיחת טלפון הסבירה רז שהיא מניחה תפילין משום שזו מצווה; משום שהיא מאמינה שנשים מחויבות בכל המצוות. היא היתה בתחנה המרכזית, כשסימני התפילין עדיין על זרועה, ולפתע נתקלה בגבר חרדי, שהחל בוהה בה. או, ליתר דיוק, בזרועה. הוא ניגש אליה, קרוב מדי, והחל לשאול שוב ושוב אם מקורם של הסימנים ברצועות התפילין. תחילה רז התעלמה מהשרץ, אבל בסופו של דבר ענתה בחיוב. בשלב זה הוא תקף אותה בבעיטות, תוך שהוא צווח "אשה", "תועבה", "חילול הקודש". את התיאור אפשר לקרוא כאן, וגם בבלוג שלה.

ההנחה האוטומטית של רוב מי שקרא את הסיפור היתה שהחרדי שתקף את נועה הוא משוגע. הבעיה היא שהתואר המתאים הרבה יותר הוא משוגע תורן: מישהו שהתנהגותו איננה נורמטיבית, אבל היא נשענת על אידיאולוגיה, והיא מוכוונת-מטיפים.

התוקף הונע בעליל על ידי אידיאולוגיה יהודית-אורתודוקסית. אין הסבר אחר למילים שפלט בעת התקיפה ולהיותה של התקיפה מונעת על ידי מה שמתואר ברחבי המגזר האורתודוקסי כחילול קודש. עובדיה יוסף כבר פסק, בלשון הזהב שלו, ש"אשה תניח תפילין ניתן לה שתי סטירות, נעיף אותה".

התוקף רחוק מלהיות "המשוגע התורן" הראשון. ראשי הציבור החרדי נתנו חיבוק מאמץ לסאדיסט אליאור חן. כלפי חוץ הוא משוגע; כלפי פנים, הוא רב שנרדף על ידי המשטר המרושע. לפני כשבוע, הוכרז ג'ק טייטל – מי שהיה מסוגל לתכנן ולבצע יותר מתריסר פיגועים במשך עשור – כבלתי שפוי גם הוא. ג'וליאן סופייר, שרצח את נהג המונית הפלסטיני תייסיר קראקי – הוא תכנן את הרצח, תכנן להרוג רק ערבי – הוגדר גם הוא כבלתי שפוי, ושוחרר.

ישי שליסל, שביצע את פיגוע הדקירה במצעד הגאווה לפני כמה וכמה שנים, הוגדר כמטורף על ידי רבים בציבור – אבל גם הוא עשה, בסופו של דבר, את מה שאמרו הרבנים. נועם פרידמן, שפתח באש לעבר פלסטינים בחברון תוך שהוא צווח "אין גדר של חפים מפשע!" – קרי, הוא ציטט את הרב יצחק גינזבורג שקבע שפלסטינים אינם יכולים להיות חפים מפשע ועל כן דמם מותר – נמצא גם הוא בלתי שפוי ובלתי כשיר לעמוד לדין. כשעמי פופר ביצע את הטבח שלו בראשון, הוא מיהר לטעון שהוא סובל מטראומה בגלל שלכאורה נאנס על ידי ערבים כשהיה קטין. בית המשפט דחה את הטענה בבוז; בציבור תומכיו של פופר היא מושמעת שוב ושוב. אלירן גולן, שביצע שורה של פיגועים כנגד ערבים ישראלים – בין השאר, הוא ניסה לרצוח את חבר הכנסת דאז עיסאם מח'ול באמצעות מטען חבלה ברכבו – שרץ כשנה בבתי חולים פסיכיאטריים, ולאחר שנמצא כשיר לעמוד לדין, התאבד. למעשה, יש חפיפה רחבה בין הטרוריסטים הישראלים ובין "שגעון תורן". למותר לציין שמחבל פלסטיני הוא מחבל פלסטיני, אף פעם לא "משוגע".

בבואנו לבחון את טענת "המשוגע התורן", כלומר לברר האם אכן יש כאן שגעון, שווה לבחון את הדינמיקה בציבור פסיכי לא פחות מזה הישראלי. הסרט "כיצד יוצרים שאהיד", ששודר לפני כשלוש שנים, בדק את הנושא והגיע למסקנה מדכאת למדי: החברה הפלסטינית מעודדת פיגועי התאבדות בכך שפיגוע התאבדות מעלה משמעותית את מעמדו החברתי של המפגע, ולא פחות מכך – גם את מעמדה של משפחתו. כלומר, טיפוסים גבוליים, שהסיכוי שלהם להצלחה בחיים נמוכים, יכולים באמצעות פיגוע או נסיון פיגוע לשדרג בקפיצה את מעמדם. הסרט מתמקד בילד דחוי, חוסאם עבדו, שזכה ב-15 שניות התהילה שלו כשהגיע למחסום חווארה ועליו מטען חבלה. הוא נבהל ברגע האחרון, הסיר את המטען, חבלן פוצץ אותו, והוא הלך לכלא. שנתיים לאחר מכן, כשרואיין שוב, עבדו שינה את סיפורו: הוא ניסה לפוצץ את המטען, טען; המתג לא פעל. שנתיים בכלא הישראלי הבהירו לו שיש הרבה יותר הון תרבותי בנסיון פיגוע כושל מאשר בפחד מביצוע פיגוע.

צריך יהיה לערוך פעם מחקר כזה גם כלפי ה"משוגעים התורנים" הישראלים. בינתיים, צריך לפקפק אוטומטית בכל הנחת "טירוף" כזו. אנשים רצחו בשם אידיאולוגיה במשך אלפי שנים, פעמים רבות משום שהאידיאולוגיה הזו היתה מקובלת מאד בקבוצה ממנה באו, שהעריכה קנאות. זה הדבר שאנו עוסקים בו: פנאטיות, ולא טירוף. הדוגמא המושלמת היא זו של אנשי המחתרת הראשונה, שהפיגועים שביצעו לא רק שלא פגעו במעמדם אלא להיפך, העצימו אותו. כל זמן שאנחנו מעדיפים לתאר את מעשי הטרור הללו כטירוף ולא כקנאות, כלומר כבעייתם האישית והפרטנית של המפגעים, אנחנו מעניקים הנחה שאיננה במקומה לסוכני הפנאטיות, האנשים שמאחורי הקלעים מעודדים בדיוק סוג כזה של קנאות. בכך שאנו פוטרים את הטרוריסטים כמטורפים, אנחנו נמנעים מלהפוך את הקרקע בחיפוש אחר שולחיהם – ובכך מכשירים את הפוגעים הבאים.

כשנתחיל לרדוף את האנשים המעניקים לגיטימציה לפגיעה באחרים, כאשר נחליט שנמאס לנו להתמקד בקורבנות ההסתה – והקנאים הם במידה רבה קורבנות – וכשנחליט שהגיע הזמן שעובדיה יוסף, יצחק גינזבורג, ישראל רוזן וחבר מרעיהם יריחו את הליזול, צפויה ירידה ניכרת ברמת הטירוף במגזר האורתודוקסי.

אפשר יהיה, אם תרצו, להגדיר את המהלך כהגנה על בריאות הציבור.

הערה מנהלתית ארוכה יחסית: תם ונשלם פרויקט 300, במסגרתו בחנתי את יכולתי לכתוב פוסט יומי, בן לפחות 300 מילה, במשך חודש. הפרויקט הגיע אחרי תקופת יובש קשה. במהלך החודש נכתבו 18,401 מילים, כלומר ממוצע המילים לפוסט עמד על 613 – יותר מכפליים מהמבוקש.

זה היה מתיש. אני לא בטוח שיש לי כוח לעשות את זה שוב. ביומיים הקרובים לא אכתוב דבר בבלוג; בשבוע הבא תתחדש הכתיבה. אני מתלבט בין "שבוע עבודה" שכולל חמישה פוסטים בשבוע ובין כזה שישלב בין כתיבה וצילום, למשל שלושה פוסטים ושתי תמונות מושקעות בשבוע. אשמח לקבל משוב, אבל אני לא מתחייב לציית לו. ועכשיו, אם תסלחו לי, אני הולך להזמין מצלמה. למעוניינים, מדובר ב-Panasonic Lumix DMC-LX3. ברצוני להביע תודה לכל התורמים שאיפשרו את רכישתה.

(יוסי גורביץ)

כשדן גולדברג הגיע לבית המשפט למשפחה כדי לבקש צו שגרתי לבדיקת רקמות. המטרה היתה להוכיח שהוא אביהם של איתי ולירון, תאומים שנולדו לו מאם פונדקאית בהודו. הצו היה מאפשר לו להוכיח את אבהותו, ולהביא את שני הילדים הביתה.

רק שלרוע מזלו של גולדברג – שלו ושל שני הומוסקסואלים אחרים – פגע בו השופט פיליפ מרכוס. הלז הוא חרדי, ומה שהוא נוהל שגרתי – צו שכמוהו הוצאו עשרות בשנים האחרונות – הפך אצלו לעוד דרך להוכיח את אדנות הגבר היהודי.

כדי להבין מה קרה, צריך להבין את האופן שבו נראו הדברים לכבוד חסיד הדמון יהוה. גברים הומוסקסואלים, שדינם מיתה (ודי כבר עם הבולשיט של "הומוסקואליות היא לא משכב זכר", חובשי הכיפות ברובם המכריע לא עושים את ההבחנה הזו) מעיזים להגיע ולדרוש ממנו זכויות, שחוק חילוני כופה עליו להעניק להם בניגוד למצוות ההלכה. ואיזו זכות הם רוצים? לטמא את הארץ הקדושה בילדיהם של לא סתם גויה, אלא עובדת אלילים ממש, ילדים שלא רק שאינם יהודים אלא שלשיטתו יגדלו בחטא שאין גדול ממנו, זה שמוביל להקאת היהודים מארץ הקודש. מרכוס גם ידוע בהתנגדותו הכללית לאימוץ ילדים, ואף אמר בעבר שאין הבדל בינה ובין חטיפה, כך שאין ספק שאין מתאים ממנו לתפקיד שופט לדיני משפחה.

אז מה הוא עושה? מה שדיינים מושכי-משכורת ממדינת ישראל למדו לעשות מזמן: מעקם את הדין, במכוון. קודם כל מודיע מרכוס שהוא לא מוסמך בכלל לדון בנושא, ואחר כך הוא מסרב להוציא את הצו כי "אם יסתבר שאחד האנשים שיושבים כאן הוא פדופיל או רוצח סדרתי, אלו דברים שהמדינה צריכה לבדוק". העברית העילגת במקור.

אלה דברים מדהימים. מרכוס ביטל למעשה את חזקת החפות. הוא מסרב להעניק זכות, שמוענקת כבר שנים, בגלל שהאנשים שמבקשים אותה לא טרחו להוכיח שהם לא פדופילים או רוצחים סדרתיים. בכך הוא מביע בדיוק מה הוא ושכמותו חושבים על הומוסקסואלים. כמובן, כאשר ישוב ויופיע בפניו גבר אורתודוקסי כשר, מרכוס לא ידרוש ממנו – קודם שיעניק צו כלשהו – להוכיח שהוא לא רוצח סדרתי או פדופיל.

במערכת משפט נורמלית, מרכוס היה עף מתפקידו מהר יותר משיכול היה להגות את המילה "פנסיה". שוו בנפשכם מה היה קורה לשופט שהיה מסרב להעביר ילדים לחזקתה של אם חרדית, בתואנה שידוע שהחרדיות מרעיבות את ילדיהן ומתעללות בהן. בישראל, לא רק שמרכוס ימשיך לכהן בתפקידו, אלא שבית המשפט המחוזי – בהרכב שרובו דתי – החזיר לו שוב את התיק לעיון, והחמיר עם גולדברג: עכשיו צריך למנות אפוטרופוס לילדים, מה שיאריך את ההליכים עוד.

ראוי לתמוה: מדובר בשני ילדים החיים בהודו שלא נכנסו לישראל. מרכוס סירב לאפשר לגולדברג להוכיח את אבהותו. מה עניינה של מדינת ישראל בשני ילדים שאין שום קשר בינם ובין ישראל? מדוע עליה להוציא תקציבים על אפוטרופסות עבורם? קשה שלא לתהות אם כל הכוונה בפרשה היא לדחוק את הקץ, ולקוות שגולדברג יישבר לפני שהנושא יעלה לבג"צ.

אז אם מישהו שכח למה אסור למנות את חסידי הדמון יהוה לשום משרה שבה הם יכולים להשפיע על חייהם של בני אדם, הנה עוד סיבה. משה דרורי, נועם סולברג – יש לכם יורש.

(יוסי גורביץ)

לפני כשבועיים, כתב סגן עורך מוסף הארץ, אורי תובל, את הדברים הבאים: "לא רוצה לחיות במדינה של אלירז פרץ ולא של אמא שלו. ותנחומים למשפחה"."משפחה של פאשיסטים ג'יהאדיסטים ושאף אחד לא יגיד לי שהוא נהרג בשבילי. לא יכול לשמוע את המנטרה עם ישראל-ארץ ישראל-צבא הגנה לישראל-ילדים לישראל-קידוש השם. אמא שלו אמרה 'אני יודעת שאלוהים אוהב את סיירת אגוז של גולני'. ואני לא רוצה צבא שאלוהים אוהב אותו. בשביל זה אני יכול לעבור לאיראן". "מה שמחזיק את האמא הזאת חיה שלח ושולח יותר מדי אנשים אל מותם. והשימוש החד כיווני באבל מאד לא מוצא חן בעיני. היא קיבלה עשר דקות של שידור חי בשלושה ערוצים כדי לגולל את תפיסת העולם הלאומנית שלה אבל אסור להגיד כלום בתגובה? הסבל של המשפחה אמיתי. אבל הצדיקים הלאומניים שמאפשרים לה להתמודד איתו מתדלקים הרבה אנשים חיים ושולחים הרבה חיילים לההרג, בהם בנה השני. אני דווקא חושב שטוב למות בעד הארץ, השאלה איזה ארץ ואיזה תפיסת עולם. הקצין שנהרג בנה בית במאחז לא חוקי. זה הגיוני? הדתיים לאומיים הפכו את צה"ל לכלי שרת למטרות הפוליטיות שלהם, שמסכנות את כולנו ולכן הם גם נהרגים יותר. וכשהם נהרגים הם מדברים, וכשהם מדברים, מותר לחשוב ולענות".

הוא כתב את הדברים בפייסבוק, מתוך תפיסה שגויה שפייסבוק היא מקום פרטי. זה דלף, כמובן. כל היג"עים יצאו מחוריהם וצווחו צווחה גדולה ומרה. כל זה קרה בדיוק כשהארץ פתח חזית נוספת מול המרכז הציוני, בפרשת קם-נווה. זה כנראה לא היה התזמון המוצלח ביותר, ותובל התנצל: גם פומבית וגם בפניה של אם השהידים מהגדה.

יש רק בעיה אחת: תובל צדק בכל מילה.

* * * * *

בראיון איתה שערך מגזין הרשת סרוגים, אמרה מרים פרץ ש"אורי תובל הוא צדיק", ומיהרה להוסיף בצדקנות ש"שאורי תובל אמר את מה שהוא אמר- הילדים שלי אמרו באצילות – 'אנחנו מוכנים להגן עליך ועל אנשים כמותך, ולהלחם בשבילך, בלי קשר לדעות שלך".

אבל בצבא של מדינה חילונית, מדינת כל אזרחיה, דבר כזה הוא מובן מאליו. החיילים הם שליחי הציבור כולו. זה תפקידם, להגן עליו. זה לא אמור לזכות לתשומת לב מיוחדת יותר מאשר העובדה שחייל עולה לשמירה בזמן. זו הנורמה. מתוך ה"אצילות" הזו מחלחלת ההנחה שהתפיסה הטבעית היא שמי שלא מחזיק בדעות הנכונות לא ראוי להגנה ולא ראוי שיילחמו בשבילו, ורק ה"אצילות" – כלומר, ההתגברות על המידה האנושית המקובלת – היא זו שמעניקה לו הגנה.

ומרים פרץ היא ×’'יהאדיסטית. ×’'יהאדיסטית בת דת משה, כן, אבל ×’'יהאדיסטית. ישראל כולה הופכת ליותר ויותר ×’'יהאדיסטית – ופאשיסטית. האורגיה התקשורתית סביב מותו של רס"ן אלירז פרץ הזכירה יותר מכל את החגיגות שמקובלות בצד השני של הגדר, בעת מותו של לוחם. ×”×—×’×™×’×” הזו סביב המוות, המוות כהצדקת קיום, המוות כהוכחה לזכות קיומנו, המוות כמחולל וכשופט כל הערכים, קרובה עד למאד ל"×™×—×™ המוות" של הפאשיסטים של פראנקו.

ומתוך המוות הזה עוד יוולדו מיתות רבות, של יהודים ושל בני האדם הנחותים מהם – על פי תפיסותיהם של פרץ והיג"עים – כאחד. היתה לא מעט צביעות בשירי האבל הישראלים הישנים – במלחמות שלהם תמיד מתו רק בני צד אחד, ורק הם היו מושאי אבל. אלו היו שירי אבל שלא חסכו ולו מלחמה אחת. אבל שירת מרים פרץ גרועה יותר: היא המוות כמשאת נפש, החיילים המתים כנבחרים על ידי אלוהים, הם וגדודיהם; השירים הישנים ביכו את הקורבן ופקפקו, בעדינות, בצורך בו, או לפחות התריסו כנגדו; כאן יש קבלה שלו באהבה, כמעט בערגה: הדרך קיצור הדרך אל 'במעלות קדושים וטהורים', המוות רב התהילה שמוחה את עליבות החיים, שהם שרשרת ארוכה של ימי-קטנות.

אז כן, במדינה כזו, במדינה שבה מרים פרץ היא האם הלאומית, לא ראוי לחיות; בסופו של דבר איננה שונה בהרבה מאיראן, ששלחה את ילדיה לשדות המוקשים כשהם עונדים מפתחות גן עדן מפלסטיק, שיוצרו בטיוואן. זו ספרטה שמשעבדת את עצמה לשמירה על השטחים הכבושים וההלוטים הרדויים, מדינה שבה האדון חרד תמיד מהתקוממותו של העבד, ומשכנע את עצמו שעדיף לעמוד מול התקוממות עבדים תמידית ובלבד שלא להפסיק את השעבוד, זו ספרטה שמשעבדת את כל כוחות הרוח למלחמת העבדים הזו, עד שהיא נמחית מן האדמה ואין זכר שיאמר שאי פעם עמדה שם, זו ספרטה שאין לה שיר משלה ולא ספר משלה, ושאף את שירי המלחמה שלה נאלצה לייבא, שבה הכל שומרים על אידיאולוגיה רשמית של טוהר מידות – ומנהיגיה וגנרליה, אחד אחד, נתפסים בשחיתות, שוחד וביזה.

וכשהם מדברים במקהלה, תמיד במקהלה, תמיד על סף סקילה, מותר – בינתיים – לחשוב ולענות.

(יוסי גורביץ)

לזכור את השמות: בנימין נתניהו, אביגדור ליברמן, עוזי לנדאו, סופה לנדבר, אלי ישי, אריאל אטיאס, יעקב מרגי, משולם נהרי, ישראל כץ, בני בגין, דניאל הרשקוביץ'. כל אלה הצביעו בעד בזבוז עשרות מיליוני שקלים עבור העתקת חדר המיון של בית החולים ממקומו. נוסיף אליהם, בהצבעה שהסתיימה 11:10, את שני הנמנעים: יצחק אהרונוביץ' וסטס מיסז'ניקוב.

כל אלה איפשרו, במעשה או במחדל, את מה שהוא כנראה הנבלה הגדולה ביותר בתחום המנהל הישראלי מאז הקמתה של המדינה: להוציא יותר מכל תקציב הבינוי של משרד הבריאות כדי להעביר חלק של בית חולים ממקומו, מה שידרוש בנוסף גם שנים ארוכות של בניה. וכל זאת למה? משום החשש שעצמות יהודיות קדושות טמונות מתחת לחדר המיון הנוכחי.

ודוק: לא עצמות בכלל, אלא עצמות יהודיות. רק הן, כידוע, מטמאות, משום ש"אתם קרויין אדם ואין הם קרויין אדם". על כן ייערכו בחודשים הקרובים בדיקות מדוקדקות כדי לברר אם אכן מדובר בגברין יהודאין או בקרקפתא דלא מנח תפילין; והיה כי יימצא שמדובר בערלים, ישובו החיים למנוחתם; ואם לאו, יירשו המתים את מקום החיים.

ההחלטה הזו כל כך מקוממת, כל כך מטומטמת, שצריך להסתכל שוב על רשימת התומכים כדי לזכור שלרובם – כץ, בגין (!), נתניהו, ליברמן, לנדאו, לנדבר – אין קשר הדוק במיוחד עם התפלות היהודית שהשתלטה היום על קריית הממשלה. זו היתה הצבעה שמטרתה אחת: לשמור על שלמות הקואליציה עוד קצת, לגרור עוד כמה חודשים. עד כתב האישום. עד האסון הבא. יתר על כן, פרישתה של סיעת יהדות התורה לא היתה מאיימת כהוא זה על הקואליציה. כמו כל הפרשה, היה זה נצחונה של האי רציונליות.

ושוב מודגם ההגיון הקנאי: סגן שר הבריאות – מי שאף איננו מוכן להיות שר במדינה הציונית, אבל מוכן למצוץ את לשדה בשם ציבור הטפילים ששלח אותו לכנסת, קרי אוליגרכיית ראשי הישיבות והחסידויות, ושבשל כך לא הצביע – ארגן לעצמו פסק הלכה של יוסף שלום אלישיב. תמיכתו של "גדול הדור" האשכנזי הספיקה להכריע גם את ש"ס, שאחד מחברי הכנסת שלה העז ופסק שאין להעביר את בית החולים ממקומו אלא דווקא את הקברים, וגררה אחריה גם את הרשקוביץ', שמכרו לנו אותו בתור דתי נאור ומדען. בבוא היום, הרשקוביץ' לא יכול היה לעמוד מול הקנאים, וכל נאורותו-לכאורה התבררה כקבר מסויד, צבע המסתיר את הזוהמה.

והתוצאה? קצת צעקות מכיוון האופוזיציה, הצבועה גם היא. מישהו מאמין שציפי לבני היתה עומדת בפרץ? מנכ"ל משרד הבריאות, ד"ר איתן חי-עם, הודיע באומץ נדיר על התפטרותו. היא תשכח עוד שבוע. והציבור הישראלי? אין דבר כזה. במקום שבו יש ציבור, זה לא היה קורה. במקום שבו היה ציבור, הוא לא היה מניח שיעשו בכספו שימוש כזה.

אלא שאין. ובמקום שבו אין ציבור – להבדיל מאספסוף מזדמן – גם אין דמוקרטיה. רק קליפתה.

(יוסי גורביץ)