החברים של ג'ורג'

14 במאי 2013

הוא תמיד היה קיים על חשבונם של אחרים

האמת, אין מי יודע מה טעם להתלונן על התנהלותו של בנימין נתניהו. זה טיבו, ואנחנו הרגלנו אותו.

לשכת ראש הממשלה מצאה את עצמה בסערה כפולה בשבוע האחרון. תחילה הגיעה פרשת המיטה בטיסה ללונדון, שעלתה למשלם המסים כחצי מיליון שקלים. לשכת נתניהו מיהרה להודיע שהיא לא ידעה שזה המחיר, שהיא לא נתנה את ההוראה, ושבכל מקרה זה לא יחזור על עצמו.

וואלה. בשנת 2010, דרשה משפחת נתניהו – איכשהו, הנסיעות של נתניהו תמיד כוללות את המשפחה – שיארגנו לה מיטה זוגית בטיסה לפריז וקנדה, בעלות נוספת של שני מיליוני שקלים. התירוץ אז היה שלראש הממשלה מחכה יום עבודה כשהוא חוזר לארץ. ב-2011, כשטס לברלין, דרש נתניהו שיותקן לו חדר שינה במטוס, לצרכי טיסה של ארבע שעות. התירוץ אז היה שיש לו יום פגישות ארוך. בשני המקרים הקודמים, הביקורת שככה, והתקשורת שכחה. השבוע חשף הצלם דוד רובינגר תמונה ישנה שצילם, של ראש הממשלה בגין, כשזה ישן מצונף על שני מושבי מטוס בטיסה לא קצרה לארה"ב. כנראה, העיר רובינגר אירונית, שהוא לא ידע מה מגיע לראש ממשלה אמיתי. יש להניח שימי העבודה של בגין, שבכל זאת היה מעורב בכמה אירועים לא פשוטים כמו הסכמי קמפ דיוויד ומלחמת לבנון הראשונה, לא היו קלים יותר מאלה של נתניהו. ראוי גם לציין שבגין היה מבוגר באופן ניכר מנתניהו. האחרון, אחרי הכל, היה רק ילד כשחשב שהוא רואה חיילים בריטים בירושלים, אותם לכאורה ראה שנה אחרי שבגין והארגון שבראשו עמד סיימו את המאבק נגדם.

הסערה השניה הגיעה אחרי שאזרחית אמיצה, אוריאן ויצמן, הצליחה לאלץ את משפחת נתניהו להסגיר את המידע על ההוצאות של מעון ראש הממשלה. המשפחה נלחמה בשיניים כדי למנוע את חשיפת המידע הזה, והנושא הגיע לבתי המשפט. התוצאה ברורה: ההוצאות של מדינת ישראל על כלכלת משפחת נתניהו זינקו בין 2009 ל-2012 בשיעור של 80% (!). הוצאות האירוח היו ב-2009 כ-240 אלף דולרים; ב-2012 הם עלו ל-480 אלף. הוצאות הנקיון – בבית שבעבר התלוננו עליו שהוא קטן מדי לצרכי ראש הממשלה – קיפצצו בעליצות מ-553 אלף ₪ ל-1.2 מיליוני שקלים.

עמותת "שישים ואחת" ציינה שמשפחת נתניהו מוציאה יותר ממאה אלף שקלים בחודש על נקיון, בזמן ש-85 אלף משפחות לא מסוגלות לשלם את חשבון המים שלהן. הנתון המרשיע באמת הוא שמשפחת נתניהו מוציאה מדי חודש כ-5,800 ₪ על איפור – בזמן שהשכר החציוני הוא 5,812 ₪. חשבו רגע על הנתון הזה.

וכל ×–×” לא חדש. ידענו את ×–×”. מי שעקב אחרי משפחת נתניהו לאורך השנים, ידע על מנהגו של בנימין נתניהו לא לשלם במסעדות. ידענו על הסיגרים שהוא עישן על חשבון הציבור בקדנציה הראשונה, עד שהנושא נחשף בתקשורת והוא הורה להפסיק את המנהג. ידענו – מאז החשיפה של רביב דרוקר – על האופן שבו נתניהו ורעייתו היו כל כך צייקנים, עד שכאשר היו יוצאים על חשבון נדיבים לצרכי "הסברה" – נופש מוסווה לא רע – הם התעקשו לא רק ללון במלונות היקרים ביותר, הם גם הטיסו את הכביסה המלוכלכת שלהם לחו"ל כדי להשתמש בשירותי הכביסה של המלונות. נתניהו הגיש תביעת דיבה. אחר כך הוא גם מחק אותה. ידענו גם על הגלידה. משפחת נתניהו מתנהלת בשיטת מצליח: היא לוקחת מה שהיא יכולה, ואם תופסים אותה ויש רעש, היא מעמידה פנים שהיא מחזירה. עד הפעם הבאה שבה היא יכולה לטרוף עוד קצת מכספי הציבור.

הבעיה היא לא רק הנהנתנות, לא רק הניתוק מן הציבור (על כך כתב יפה כאן שלום בוגוסלבסקי), אלא העובדה שזו, חד וחלק, שחיתות. הביזה הזו מלווה שוב ושוב בשקרים. נתניהו יודע היטב שמה שהוא עושה לא תקין, ופעם אחר פעם הוא משקר לציבור. פרשת המיטה – שלוש מיטות, שלוש טענות שהמקרה לא יחזור על עצמו – היא דוגמא מובהקת.

אבל זו שחיתות בעיקר משום שבעוד נתניהו ומשפחתו בולעים מכל הבא ליד מתקציב הציבור, בשיעור שאף ראש ממשלה אחר לא העז להתקרב אליו, הם מקצצים את התקציב לשאר המדינה. הם מטילים גזירות על האזרחים בזמן, כפי שכתב שלום, שהם מוציאים מכספנו את התקציב החודשי של ריקי כהן. בזמן מערכת הבחירות, טען נתניהו שאין שום בעיה, שאין שום משבר, ושלא תהיה עליית מסים אחרי הבחירות. באוקטובר האחרון – זה מאד שווה צפיה – תקף מופז בכנסת את המדיניות הכלכלית של נתניהו וטען שהיא יצרה גרעון של ארבעים מיליארד שקלים. נתניהו והסנצ'ו פנשו שלו, יובל שטייניץ, התפקעו אז מצחוק. נתניהו שלח את מופז לבדוק את הנתונים.

כלומר, אחת מן השתיים: או ששר העל לענייני כלכלה נתניהו – זה היה התפקיד שלו אז, אם כי הוא ולשכתו עושים מאמצים ניכרים להשכיח את העובדה הזו – לא ידע מה עומק הגרעון, ואז הוא צריך ללכת הביתה בחרפה, או שהוא שיקר לכנסת, ואז הוא צריך ללכת לכלא. אין ברירה שלישית כאן. אני מתקשה להאמין שנתניהו לא ידע מה המצב האמיתי. הוא הרי הלך לבחירות כדי שלא יצטרך להגיש תקציב, אחרי שניסה את התרגיל המדהים של דרישה מחברות הקואליציה להסכים לתקציב שהן לא ראו (!).

אז נתניהו ידע מה מצבה הכלכלי של ישראל, ידע היטב; ובכל זאת העלה את תקציב האיפור שלו עד כדי כך שהוא משתווה לשכר החציוני במשק. זה לא מקרה, לא טעות; זה פשע מאורגן, ביזה מתוכננת של אוצר המדינה. ואם זה ייחשף, ידעו בני הזוג, הם ישחררו איזו הצהרה על אופס וזה לא יקרה שוב, ויסמכו על זכרונו הקצר של הציבור. במקרה הכי גרוע, כפי שאמרה אשת ראש הממשלה, הם ירדו מהארץ "ושהמדינה תישרף."

אז הגיע הזמן לשלוח את בני הזוג נתניהו למדינה אחרת, ולהציל את מה שנשאר ממקום שבוער גם ככה. מגיעים לנו שליטים אחרים. הגיע הזמן לשלוח את בני הזוג נתניהו להתעלק על מישהו אחר. אם הם נשארים פה, ולא מגורשים מכאן בזפת ונוצות, מגיע לנו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

9 במאי 2013

ושר האוצר נתן ב"מבט" ראיון

שר האוצר, יאיר לפיד, נראה חיוור ולחוץ במסיבת העיתונאים שארגן אמש (ד’), יחד עם יו"ר ההסתדרות עופר עיני. אפשר להבין אותו: לאורך כל חייו נהנה לפיד לחשוב שהוא זוכה לאהבת העם. במשך שנים הוא היה המאמי הלאומי. האגו שלו הסתחרר במיוחד בתום הבחירות, כשהשאיר אפילו את אביו באבק. היומיים האחרונים היו קשים מאד ללפיד: לראשונה בחייו, הוא נאלץ לשמוע – במדיום הנבחר שלו, פייסבוק – עד כמה אנשים לא מרוצים ממנו.

לפיד יכול להאשים רק את עצמו. הצעת התקציב המתועבת שהגיש השבוע, שהפכה אותו לאויב כל מי שיודע לקרוא נתונים, היא בדיוק אותה הצעת התקציב שאותה אמור היה נתניהו להגיש לפני כחצי שנה, ושכדי להמנע ממנה הוא העדיף ללכת לבחירות. אבל לפיד אימץ אותה, הגיש אותה, והפך אותה לשלו.

התקציב – אפשר לראות את ההצעה שלו כאן (זהירות, מסמך) ולזכור שמדובר רק בהצעה – הוא כנראה התקציב הגרוע ביותר לאוכלוסיה החלשה ולאוכלוסיה העובדת שהוגש כאן אי פעם. גיא רולניק כתב שלשום שאם שטייניץ היה מגיש תקציב כזה, התקשורת היתה עושה ממנו קציצות. ללפיד יש לה עדיין סנטימנטים. אם לשפוט על פי עמוד הפייסבוק של לפיד, לשאר האוכלוסיה כנראה שאין.

לפיד התחיל את מסיבת העיתונאים עם ההשתחצות הרגילה, על כך שהוא מצטער שהוא לא פתר את כל בעיות המדינה בחודש וחצי. לא ברור עד כמה היא הועילה לו הפעם. התקציב הזה, לטוב ולרע, הוא התקציב שלו. כשטען לפיד שלשם שינוי גם השכבות העשירות משלמות, הוא לא פירט איך בדיוק הן משלמות, כנראה משום שהוא ידע למה. הנה דוגמא אחת (עמ' 236): מס הקניה על יאכטות ומטוסים פרטיים יהיה 15% על פרוות, ג'קוזי וריהוט עתיק, לא בדיוק תחומי הקניה של המעמדות הנמוכים, הוא יהיה 20%. על אופנועים וקטנועים כבדים, מצד שני, הוא יהיה 85%.

הנה רשימה קטנה של סעיפים שבהם בחר לפיד לקצץ: הסיוע הממשלת לשיפוץ מבנים כך שיעמדו ברעידת אדמה, חסכון לאוצר המדינה של 60 מיליוני שקלים (עמ' 203). לפיד כנראה מניח שלא תהיה רעידת אדמה בשנתיים הקרובות. באותה הזדמנות, הוא מקצץ את התקציבים לישובים הדרוזים והצ'רקסיים ב-30.6 מיליונים לשנה (עמ' 204). מצד שני, בתקציב של ההתנחלויות – החטיבה להתיישבות, שהמסמך שהגיש לפיד מגדיר אותה כ"זרוע ביצוע איכותית של הממשלה" – הוא מקצץ רק 30 מיליונים (עמ' 206). מעניין לציין שהטקסט אומר שתקציב הבסיס של החטיבה הוא 60 מיליוני שקלים אבל ש"במהלך השנה מקבלת החטיבה מאות מיליוני ₪ נוספים." יהיה מעניין לראות אם איזה עיתונאי יוכל להרים את הסיפור שוודאי יש פה. על כל פנים, מאות מיליונים להתנחלויות כן, עשרות מיליונים לדרוזים ולצ'רקסים לא. זה סדר העדיפויות של לפיד.

עוד לא ברור אם יהיה בכלל קיצוץ בתקציב הבטחון – לפיד בונה על קיצוץ של ארבעה מיליארדים, ואני חושד שההתקפה האחרונה על דמשק היתה מיועדת לא פחות לטבלאות האקסל של לפיד מאשר לטילים של החיזבאללה – אבל את תקציב המל"ל, שאמורה לספק חוות דעת חיצונית לזו של צה"ל, לפיד מקצץ בחמישה מיליונים (עמ' 211). ואיך, יש להודות, יוכל לפיד לדרוש ממערכת הבטחון לקצץ בתקציבה, כשהוא עצמו כבר אמר בעבר שהוא מקבל תמיד את עמדת מערכת הבטחון?

באותה הזדמנות, דוחה לפיד את התכנית הלאומית לצמצום גזי חממה מ-2013 ל-2016 (עמ' 234). נו, מה, אתם רוצים שנגמור כמו ספרד ויוון? מה זו איכות הסביבה לעומת איכות הצמיחה?

ואלה רק דוגמיות. יש הרבה, הרבה יותר. במהלך מערכת הבחירות האחרונה – היא הסתיימה לפני פחות מארבעה חודשים – נשבע לפיד פעם אחר פעם שהוא לא יעשה דבר כדי לפגוע במעמד הביניים והוא לא יעלה את המסים עליו. שלשום הוא כבר העלה, מהיום למחר, את המסים על סיגריות; בקרוב יעלה המע"מ באחוז נוסף; והחל מהשנה הבאה, יעלה מס ההכנסה של כולנו באחוז וחצי. אם לפיד לא ידע, כשנתן את הצהרות הבחירות האלה, מה מצבה הכלכלי של ישראל ושזו תהיה התגובה שלו, מסע הבחירות שלו היה חסר אחריות באופן נפשע. אם ידע, מסע הבחירות שלו היה הונאה נפשעת.

נכון, אף אחד – כולל לפיד עצמו, שרצה את התפקיד הנוח של משרד החוץ, שם הוא יכול היה להמשיך ולהיות פרזנטור – לא חשב שלפיד יהפוך לשר האוצר. ברור שנתניהו – שכנראה זכר היטב איך לפיד, כמגיש טלוויזיה, אמר לו לפני כעשור שהוא, לפיד, לא מבין בכלכלה – הכניס את לפיד לתפקיד הזה כדי לעשות לו את אותו התרגיל שעשה בשעתו שרון לנתניהו: להפוך אותו לאויב העם ולחסל את התמיכה הציבורית שלו. עם נתניהו זה עבד נהדר: בבחירות שלאחר מכן, הליכוד בראשותו קיבל רק 12 מנדטים. הנצחונות של נתניהו אחר כך הגיעו רק כאשר לא התמודד מולו אף אחד (במקרה של בחירות 2009, ציפי לבני).

העניין הוא שזה לא חייב היה לעבוד כך. גם אם לפיד נאלץ לקבל על עצמו את תפקיד שר האוצר, הוא יכול היה להודיע שהוא הבין שהבעיה בגרעון היא לא הוצאות הממשלה, אלא הירידה בהכנסות שלה, ושעל כן הוא נאלץ בצער רב וביגון קודר לבטל את כל ה"רפורמות" של נתניהו. הוא היה מעלה את מס החברות חזרה ל-36%, מחזיר את מס ההכנסה למה שהיה, ומוריד במקביל את המסים הישירים. הוא היה מכריז על יצירה, לראשונה בישראל, של מס עזבון, כשהוא מזכיר שלכולם ברור שעידן עופר עוזב את ישראל כדי לא לשלם מסים על מכירת ים המלח, אבל שהוא יחזור לישראל בערוב ימיו כדי להעביר את רכושו לילדיו, ושישראל היא אחת המדינות הבודדות בעולם המערבי שאין בה מס ירושה. הוא היה מודיע שהוא מפסיק את המצב הזה שבו חברות ענק משלמות 0.3% מס וגומז את כל הנושא של הרווחים הכלואים.

כל זה, כמובן, היה מעורר התנגדות איומה במשרד האוצר, ולפיד היה מדיח פקיד אחרי פקיד, תוך שהוא שב ומצהיר שהוא פה כדי להחזיר את המדינה לאזרחים, לא למכור אותה לטייקונים. אם מזלו של לפיד היה מאיר לו, לנתניהו לא היתה ברירה אלא לפטר אותו, ואז לפיד היה הולך לבחירות על תקן של טריבון עממי שיצא נגד השיטה המושחתת והודח על ידי ראש הנחש, גורף 40 מנדטים ומחסל לא רק את הקדנציה הנוכחית של נתניהו, אלא גם מטביע עליו אות קין עממי, שלא היה מאפשר לו להבחר שוב – מה שהיה קל במיוחד לאור ההיסטוריה הבעייתית בתחום הכלכלה של נתניהו.

אם אני מבין את זה, אני מניח שגם לפיד מסוגל לכך. או שלא: או שהוא כל כך בשר מבשרה של האוליגרכיה, שהוא באמת חושב שמה שטוב לה, טוב גם לעם. או שלא: כפי שכתב במייל ששלח לתומכיו, "גם אני הייתי מעדיף לעמוד כאן ולהגיד איזה סוכריות החלטתי לחלק לעם, אבל זו בדיוק ההתנהגות שגרמה לבור התקציבי שאיתו אנחנו צריכים להתמודד." לפיד כנראה שכנע את עצמו שמישהו חילק לאוכלוסיה סוכריות; שהבעיה היא לא הירידה בהכנסות, ירידה שנובעת ישירות מהורדת המסים על החברות ועל העשירים, אלא מהרחבה של תכניות ציבוריות. האם הוא יהיה מסוגל להצביע על אחת כזו? כנראה שלא, אבל זה לא משנה. האם אתם מרגישים שמישהו חילק לכם סוכריות, או, בלשון ביטוי אחר של לפיד, שהייתם חלק מאיזו מסיבה גדולה?

במהלך קמפיין הבחירות של לפיד, אמר אחד הטאלנטים שהוא הביא איתו, יעקב פרי, שהוא חושב את עצמו למעמד הביניים. פרי גרף בשנים האחרונות יותר מ-100 מיליוני שקלים. הצהרה חלשה יותר של המועמד הרפובליקני בבחירות האחרונות לנשיאות, מיט רומני, שממנה ניתן היה להבין שהוא חושב שמעמד הביניים מתחיל ב-200,000 דולרים בשנה (השכר החציוני בארה"ב הוא 50,000 בשנה), גרמה לו נזק ניכר והוא ניסה להתחמק ממנה כמיטב יכולת הכזבים שלו. מותר להניח שכמו פרי – ובמידה מסוימת כמו לפיד – רומני כלל לא מסוגל להבין אנשים שמרוויחים פחות מ-200,000 דולרים בשנה. לפיד עצמו הסתבך כאשר טען שהכנסת מעמד הביניים היא כ-20,000 שקלים בחודש; זה שם את המשפחה הממוצעת שלו בקצה העליון של העשירון התשיעי.

לפיד ככל הנראה באמת מאמין בכנות – כמו נתניהו – בכלכלת הוודו שאומרת שאם נוריד את המסים על העשירים, איכשהו העושר יחלחל למטה ויגיע גם אל העניים יותר. נתניהו כבר ביצע את הניסוי הזה בבני אדם, לפני עשור, ועכשיו לפיד רוצה לחזור על הניתוח. התיאוריה הזו לא עובדת, והיום אנחנו כבר יודעים את זה אמפירית. כדי לשבור את הפרדיגמה של המעמד שאליו נולדת, כדי להזדהות עם המעמדות הנמוכים יותר, צריך כנראה להיות אדם גדול כמו פרנקלין ד. רוזוולט. לפיד, שמעולם לא הביע מחשבה מקורית ושהתכונה העיקרית שלו היא שביעות רצון עצמית, היה מתאים הרבה יותר להיות שר אוצר באיזו רפובליקת בננות.

גם לפיד וגם נתניהו מנהלים מלחמת מעמדות כנגד המעמדות העובדים, מלחמה שמטרתה חלוקה מחדש של העושר כדי להעביר כמה שיותר ממנו מאיתנו אל קבוצת ההתייחסות של נתניהו ולפיד. התרגיל שמבצע נתניהו ללפיד, כדי לחסל את התמיכה הפוליטית של האחרון, לא צריכה להסתיר מאיתנו את העובדה הזו. נתניהו, שוב, היה מעביר את אותו התקציב עצמו. הוא רק מעביר אותו כעת על גבו של יריב פוליטי שסופג עבורו את עיקר האש. במוצאי שבת תיערך הפגנה בכיכר הבימה, במחאה על התקציב.

הגיעו לשם. הוכיחו ללפיד ולנתניהו שהציבור הרבה פחות מטומטם ממה שהם חושבים. הגיע הזמן לתת לסירה הזו ניעור רציני.

הערה מנהלתית א': בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב' (ארוך): אני שמח להכריז שמפגש הבלוג הראשון ייערך ביום ראשון, ה-26 במאי, במסעדת "התרנגול," ברח' שארית ישראל 4 ביפו. מידע על המסעדה אפשר למצוא כאן.

כל האנשים ששלחו לי את פרטיהם מוזמנים להגיע, ולאשר במייל הזה את הגעתם. אנשים שלא עשו זאת מתבקשים להתייעץ איתי יומיים קודם לאירוע, משום שמספר המשתתפים ש"התרנגול" יכול להכיל מוגבל ואנחנו מתקרבים מאד להגבלה הזו. עידו ברגר, צבי הסנס, ואילן בכר, אני לא מצליח לשלוח לכם מייל; אנא אשרו הגעה או אי הגעה בעמוד האירוע בפייסבוק או שלחו מייל נוסף.

המגיעים למפגש מתבקשים להזמין ארוחה, או לפחות בירה. הארוחות מוצלחות מאד, יש להם תפריט מגוון וניתן לקבל גם מנות טבעוניות.

לוח זמנים:

19:30: התכנסות ובדיחות גרועות

20:00 – הרצאה, "ג'ורג' אורוול, בגידת האינטלקטואלים, ועיוורון מרצון"

21:00 – הרצאה קצרה, "החברים של ג'ורג' – שבע השנים הראשונות, שבע השנים הבאות."

21:20 – שאלות מהקהל

22:00 – התפזרות לפני הגעת המשטרה

אשמח לראות אתכם שם.

(יוסי גורביץ)

10 במרץ 2013

לא ללימור לבנת

בנימין נתניהו מתחבט בימים אלה באופן שבו ירכיב את ממשלתו, אחרי שהואכל מרורים על ידי יאיר לפיד ונפתלי בנט. הממשלה הצפויה לקום – על פי הדיווחים כרגע, או ליתר דיוק על פי הספינים – תכיל 25 שרים: ראש הממשלה, שישמש גם כשר החוץ, ועוד 24 מהם. אם אכן כך ×™×”×™×”, יאיר לפיד ×™×”×™×” ראוי ללא מעט בוז. הוא התחייב ל-18 שרים. 25 שרים ×–×” קרוב יותר ל-30 מאשר ל-18. זו מה ששווה ההבטחה העיקרית של לפיד. אבל ×–×” בסדר: נוכל ללעוג לו בזמן שהוא יעשה את מה שהבלוג ×”×–×” ×—×–×” שיעשה, יעביר את קולות אנשי המחאה לימין הכלכלי, ויחסל עוד יותר את מה שנשאר ממעמד הביניים, אותו התיימר לייצג. הוא יצחק כל הדרך אל הבנק, אנחנו נבכה כל הדרך אל האוברדראפט.

נתניהו מוצא את עצמו במצב בעייתי מהרגיל. הוא הצליח לכווץ את המפלגה שלו בכשליש, ועכשיו הוא צריך לחלק לאנשי הליכוד תיקים. הללו, כך פורסם בשלל אתרים, כבר מאיימים ב"אינתיפאדה," לא פחות. כדי לתקן את הבעיה, צפוי נתניהו לחלק לא מעט תפקידי סגני שרים – על אלה, שמיותרים לא פחות משרים ללא תיק או ל"פיתוח אזורי" ו"איומים אסטרטגיים," לא אמר לפיד דבר – אבל הריב על כל תפקיד שר מתחמם.

אחת השרות שנאחזות בציפורניים בתפקידה היא לימור לבנת. האשה הראשונה ברשימת הליכוד, ציפי חוטובלי – מקום 15, דרך אגב – דורשת כעת לקבל תפקיד שרה במקומה, כשהיא מציינת שהיא הגיעה למקום גבוה יותר ברשימה. חוטובלי היא מהטיפוסים הדוחים ביותר שברשימת הליכוד, שזה חתיכת הישג, והיא כהניסטית כמעט מוצהרת, ועדיין היא עדיפה על לבנת.

לבנת עלתה לכותרות לאחרונה כשהודיעה לאנשי האמנות בארץ שהיא דורשת מהם לצנזר את עצמם ולא ליצור יצירות שמוציאות את דיבת הממשלה רעה. יש להניח שלבנת לא אמרה את הדברים במקרה; הם נאמרו כדי להפעיל לחץ על נתניהו לא להשאיר אותה בחוץ. הם נועדו לקרוץ לגרעין הקשה של הליכוד, שיותר ויותר הוא גרעין של מתנחלים, שהיא משלהם, למרות היציאות שלה נגד הפייגלינים.

צריך לזכור: ההיסטוריה של לבנת, כמעט לאורך כל ההיסטוריה שלה, היא היסטוריה של בריונות ושרלטנות. היא עלתה לכותרות לראשונה בסוף שנות השמונים, כשהתפרעה בהופעה של תיאטרון שלא מצאה חן בעיניה ושיבשה אותה. אחר כך, בשנות התשעים, היא התפרסמה בכך שסטרה למפגין שמאל שאמר לה דברים שלא מצאו חן בעיניה. זה בפני עצמו צריך היה לחסל את הקריירה הפוליטית שלה, אבל זה לא קרה. יתר על כן: לא רק שזה לא קרה, רוב הציבור אפילו לא מודע לזה. חוסר הזכרון של הציבור הוא מה שאפשר לה, אחרי הפיגוע בשוק מחנה יהודה, לשקר במצח נחושה ולומר ש"מעולם לא אמרנו שמדיניות הממשלה קשורה לפיגועים", כשהיא יודעת שאף אחד לא יזכור איך היא וחבריה האשימו את ממשלות רבין ופרס, פעם אחר פעם, בכך שמדיניותם קשורה לפיגועים.

מאז כיהנה לבנת בשורה של תפקידים, למרבה הזוועה כשרת החינוך וכשרת התרבות (נתניהו היה צריך לפצל את התפקידים), כשאי אפשר לתאר את הכהונה שלה אלא כנזק מתמשך לאנשים שעליהם היא הופקדה. אם יש לה תרומה לחינוך הישראלי, היא כנראה מפוקפקת: לבנת ניסתה להפוך את ההרפתקן והבוגד האמריקאי ג'ונתן פולארד לדמות מופת לילדי ישראל. שוב, מה לא עושים כדי לקושש קולות במרכז הליכוד. כדי לחשוב על פוליטיקאי שהסב נזק כמוה ולא הועיל לאף אחד בדבר, צריך כנראה לחזור ליורם ארידור. 30 שנה אחורה. זה מרשים.

במסגרת השחיתות העולצת של הליכוד, הצליחה לבנת – שבתקופתה כשרת חינוך קוצץ תקציב החינוך יותר מעשר פעמים – להעביר סכומים גדולים דווקא לעמותה שבראשה עמדה אמה, שולמית לבנת. האחרונה שתתה חלק ניכר מהתקציב שהועבר לעמותה כמשכורת – בין 73,116 לשנה ל-112,000 לשנה. במקביל, הצליחה חברה שלגמרי במקרה נוהלה על ידי אליחי הניג, ברנש שבלי שום קשר לכלום היה נשוי בשעתו ללבנת, לשים יד על נתחים מתקציב משרד החינוך. מה יש לומר, דמות מופת.

עם קצת מזל, הבוחר הישראלי הצליח לפחות בדבר אחד: על ידי צמצום מספר השרים של הליכוד, הוא ישים קץ לקריירה הממשלתית של לבנת. מותר לחלום, לא?

ועוד דבר אחד: הבלוג של "יש דין" עבר מתיחת פנים, והוא נקרא מעכשיו "אירוע נקודתי." אם הבלוג הזה לא מדכא אתכם מספיק, כנראה ש"אירוע נקודתי" יעשה את העבודה. (חלק מ)מה שרציתם לדעת על הכיבוש ולא העזתם לשאול.

(יוסי גורביץ)

16 בפברואר 2013

המדינה זה הוא

בנימין נתניהו הודיע בימים האחרונים כי הוא מתכוון לשמור את תפקיד שר החוץ לאביגדור ליברמן, עד אשר יסתיימו ההליכים המשפטיים נגד הלז. ליברמן עצמו התריס כנגד יאיר לפיד, שנרמז בגסות שהוא רוצה את התיק; איך יועיל תיק החוץ למי שטען לאורך כל מערכת הבחירות שתפקידו הוא לייצג את מעמד הביניים, לא ממש ברור. די ברור שלפיד לא מתכוון – בצדק מוחלט, מבחינתו – להושיט את צווארו למאכלת ולשמש כשר האוצר הבא, זה שיצטרך להוריד גרזן על האזרחים שלא נראה כמותו מאז שימש נתניהו עצמו כשר אוצר. בינתיים, מסתפק ליברמן בתפקיד יו"ר ועדת חוץ ובטחון.

כל זה מסריח, ומכמה סיבות. קודם כל, המדינה היא לא המכולת הפרטית של ראש הממשלה. היא צריכה שר חוץ במשרה מלאה. ליברמן לא יכול לשמש כשר עד שיסתיים משפטו? בעסה. אנחנו עדיין צריכים שר חוץ. בניגוד לכל מיני משרדים מונפצים, כמו המשרד לפיתוח אזורי – זה שהמציא אהוד ברק כדי שיהיה מקום לייבש בו את שמעון פרס – או המשרד לאיומים אסטרטגיים (שהוקם תחילה כדי שליברמן ירגיש נעים בגב, בימי ממשלת אולמרט, ואחר כך הוחיה מחדש כדי שיהיה מקום מכובד לקבור בו את בוגי יעלון), משרד החוץ הוא משרד ליבה. יש כזה בכל ממשלה שאפשר להעלות על הדעת. המשרד, כמו משרד הבטחון, מצריך שר במשרה מלאה – אמנם, בעקבות ההיסטוריה של ליברמן עצמו וסילבן שלום שם, כנראה לאו דווקא שר בקליבר רציני.

הסיבה השניה בעייתית אפילו יותר. ליברמן חשוד בכך שחילק שוחד לשגריר לשעבר בבלארוס, זאב בן ארי, שמסר לו את המידע שהמשטרה מנסה למצוא עליו שם. ספציפית, השוחד כלל את מינויו של בן ארי לראש המטה של ליברמן ואחר כך גם לתפקיד שני של שגריר, למרות שהביקורות על בן ארי בתפקידו הראשון היו שליליות בעיקרן. חלק ניכר מהעדים צפויים להיות אנשי משרד החוץ שישבו בישיבות המינויים הרלוונטיות. מה אומר להם נתניהו? אל תחשבו בכלל להעיד נגד ליברמן, הוא עומד להיות השר הבא שלכם, הוא יקבע את עתידכם.

מה אומר נתניהו לשופטים? אל תחשבו בכלל להרשיע את ליברמן, אני צריך אותו כשר. אגב, בהנחה שמשרד המשפטים ישאר בידיים של נאמן ליברמן כלשהו, ובהנחה שישראל ביתנו תמשיך לנהל את ועדת חוק חוקה ומשפט, ממש לא כדאי לכם, רבותי השופטים, להתעסק איתו: האנשים שלו יהיו אחראים על קידומכם.

מליברמן, בריון שהורשע בתקיפת ילד, אף אחד לא מצפה לכלום. מנתניהו, למרבה הפליאה, יש עדיין אנשים שמצפים למשהו. נזכיר: זה האיש שכשנודע לו שיד ימינו היה מעורב בהטרדה מינית של עובדת, הביא להדחתם של חושפי הפרשה ועשה הכל כדי לשמור על נתן אשל לצידו. זה האיש שעולה לנו יותר מכל ראש ממשלה אחר בהיסטוריה, שהצליח לקושש לעצמו תקציב גלידה של 10,000 שקלים – אמנם, סעיף קטן בהשוואה לשאר סעיפי ההוצאות שלו. נתניהו מיהר לבטל את התקציב הזה לאחר שנחשף – בדיוק כפי שנהג בכהונתו הראשונה, כשהתחוור שהוא קימבן לעצמו סעיף הוצאות של סיגרים.

נתניהו הוא כנראה האדם המושחת ביותר, להוציא אולי אהוד ברק, שכיהן בתפקיד ראש הממשלה. הוא עושה עלינו סיבוב. ואם לצורך השרדותו הוא ישחית את המדינה עוד קצת, ירגיל אותנו למצב שבו משפטים לבכירי המדינה לא דומים בכלל למשפטיהם של סתם אנשים מהרחוב – שאפשר להשאיר את הנאשם כשוט על העדים, ואת נאמנו בתפקיד שוט על השופטים – אז מה טוב. הוא הרי יודע שסביר מאד שיום אחד יעמוד גם הוא למשפט. הוא כבר חמק מאחד כזה לפחות.

והספינה שטה.

ועוד דבר אחד: פרשת המוסד ממשיכה להתגלגל. מאז שמערכת המשפט ומערכת הבטחון נכנעו חלקית והסכימו להודות שאשכרה היה מישהו שמת במשמורת, אנחנו למדים כמעט כל יום פרטים חדשים. מערכת הבטחון והמשפט – כולל "פקיד בכיר מאד," מותר לנחש שמדובר ביועמ"ש וינשטיין – טענו בתוקף שזיגייר לא הועלם, משום שהמשפחה שלו ידעה על מעצרו. אבל בהנתן שהמשפחה לא יכלה לעשות שום דבר עם המידע הזה, בהנתן שהיא לא יכלה לעורר את דעת הקהל, ספק אם מצבו של זיגייר היה טוב במשהו ממצבם של עצירי הגולאגים – שגם במקרה שלהם, המשפחה ידעה על מעצרם. מעבר לכך, על פי פרסומים זרים, משפחתו של זיגייר קיבלה מידע מועט מאד – בין השאר, היא לא ידעה במה חשוד זיגייר. הייתי אומר שזה חתיכת מידע בסיסי. אגב, גם אנחנו עוד לא יודעים במה הוא הואשם, שנתיים ומשהו אחרי מותו. מערכת משפט שבה עציר צריך לקבל את אישורם של המחזיקים בו כדי לתת מידע על התיק שלו לעורך הדין שבו הוא רוצה היא מערכת משפט שכמו יצאה מכתביו של קפקא.

מעבר לכך, אנחנו למדים שאנשי המז"פ לא יכלו להכנס לתאו של זיגייר במשך שעות לאחר מותו, בזמן שכל מיני טיפוסים באזרחי הסתובבו בזירת המוות. עכשיו גם עולה שאלה בעייתית במיוחד: זיגייר הוכנס לתא מרושת במצלמות, אבל השב"ס מסרב לאשר או להכחיש את הטענה שבהנחיית המוסד, המצלמות הללו כובו. שלבו את זה עם העובדה שהמז"פ לא קיבל גישה לזירה במשך שעות, ושכמה מההתנקשויות של המוסד הוסוו כמוות טבעי – ההתנקשות במבחוח, ההתנקשות בחאלד משעל – והנחת היסוד שלנו צריכה להשאר כשהיתה: עד שיוכח אחרת, מדובר ברצח, לא בהתאבדות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

1 בפברואר 2013

ישראל וסין הלאומנית, סיפור אמריקאי

אמש (ה') התחיל השימוע של צ'אק הייגל לתפקיד מזכיר ההגנה האמריקאי. המינוי של הייגל נחשב לסטירת לחי לבנימין נתניהו מצד ברק אובמה, מכמה סיבות. הייגל נחשב לפחות פרו-ישראלי מבין הבכירים בוושינגטון, ופעם הוא אפילו העז לדבר על הכוח המוגזם של הלובי היהודי. עד לאחרונה הוא התנגד נחרצות לתקיפה באיראן, והמינוי שלו נתפס כעוד דרך לוודא שאם נתניהו חושב שהוא יוכל להפעיל את הלובי היהודי (בשמו המדויק יותר, הלובי הליכודניקי – כבר רבין אמר לאיפא"ק לסתום את הפה, וזיהה את הנטיות הימניות שלו) כדי לאלץ את ארה"ב לתקוף עבורו את איראן, שישכח מזה. הוא יצטרך להתמודד עם מזכיר הגנה עוין לעצם הרעיון.

לימין הקיצוני האמריקאי יש מטבע לשון בעייתית. הוא מכנה את גבעת הקפיטול Zionist Occupied Ground ואת הממשל האמריקאי Zionist Occupied Government או בקיצור ZOG. השימוש בביטוי הזה נחשב כמזהה אוטומטי של אדם כאנטישמי. הבעיה היא, שבצורה שבה ישראל מתנהלת בארה"ב, בניצוחו של האמריקנולוג הידוע בנימין נתניהו, הביטוי הזה הופך יותר ויותר סביר ליותר ויותר אמריקאים.

כפי שאפשר לראות מהסרטון למטה, הסנאטור לינדזי גרהאם דורש מהייגל להסביר את ההתבטאות שלו, ודורש ממנו לתת שם של בנאדם אחד שאי פעם חש מאוים כתוצאה מהלובי הליכודניקי. אני מניח שהרבה אמריקאים שראו את הסרטון חשבו מיד על הייגל כמי שמאוים כך. הייגל, גיבור מלחמה, שהבין זמן קצר אחר הפלישה לעיראק את האיוולת שבמלחמה ההיא ויצא כנגד מפלגתו שלו, נראה כאן כמתגונן מאיזה אינקוויזיטור, שמייצג שילוב של אינטרסים של ממשלה זרה ועשור של כשלונות מהדהדים במדיניות חוץ. בחודש האחרון, איפא"ק וארגונים אחרים, ממומנים בין השאר על ידי הקריקטורה האנטישמית שלדון אדלסון, הציפו את ארה"ב בפרסומות נגד מינויו של הייגל. מעניין איך ולמה זה קרה.

החשיבה המקובלת היא שהנשיא אובמה חזק דיו כדי להעביר את המינוי של הייגל; הצלחה של הלובי למנוע אותו תהיה הפתעה. בדרך, האמריקאים מגלים משהו על אחת מקבוצות השתדלנות היותר חזקות בארצם, וסביר להניח שהם לא אוהבים את מה שהם רואים. משטר נתניהו כבר הצליח להפוך את ההזדהות עם ישראל, ברמת פעילי השטח, לעניין רפובליקני בלבד, ולהגביר את העוינות לישראל – היא הופכת למזוהה יותר, מטבע הדברים, עם הימין האמריקאי – בקרב פעילי השטח הדמוקרטים. זו רק שאלה של זמן, ולא יותר מדי זמן, עד שהתפיסה הזו תחלחל גם לנבחרים הדמוקרטים. העובדה שהימין האמריקאי מתייצב, כמעט אוטומטית, לצד נתניהו ולא לצד אובמה – שהוא מרשה לעצמו לתקוף את הנשיא האמריקאי גם מירושלים – משייכת את ישראל, במידה של צדק, עם חרחור המלחמה כנגד איראן ועם המלחמה הכושלת בעיראק. אנשים עוד לא שכחו שאת המלחמה ההיא תכננו אנשים שפחות מעשור קודם לכן הציעו לנתניהו להפיל את המשטר העיראקי.

אף אחד, פרט לימין הקיצוני, עוד לא מדבר על כך שלימין הפרו-ליכודניקי בארה"ב יש בעיית נאמנות כפולה. מדברים על טשטוש נאמנות – האמירה הבוטה ביותר היא זו של הייגל, "אני סנאטור אמריקאי, לא ישראלי" – ואובמה עצמו מתרחק מהתבטאויות בנושא כמו מאש. אבל אני בהחלט יכול לראות יריב דמוקרטי של גרהאם או מק'קיין (על אחת כמה וכמה, ג'ו ליברמן) משתמש בדיוק בטיעון כזה בפריימריז הבאים, והופך את הגלגל: מאלץ את הסנאטור להסביר איך הוא נאמן לארה"ב יותר מאשר למדינה זרה.

וכל זה מזכיר סיפור נשכח, זה של סין הלאומנית.

* * * *

לאמריקאים היה סיפור אהבה עם סין במחצית הראשונה של המאה ה-20. מספרים גדולים של מיסיונרים נסעו לשם, והם שלחו הביתה דיווחים על עם פשוט, עובד אדמה, שפתוח להטפה נוצרית ורווי באידיאלים שנתפסו – אלוהים יודעת איך – כאלה של אמריקה הישנה והטובה; דוגמא קלאסית היא "האדמה הטובה" של פרל בק. התוצאה היתה תרומות גדולות, קבועות, לסין מצד אמריקאים רבים, ואהדה מצד חלקים ניכרים של הממשל.

סין שלאחר המהפכה הלאומית בה היתה מקום בלתי יציב בלשון המעטה, וארה"ב, מטבע הדברים, התייצבה לחלוטין לצד הקומינטאנג, הממשלה הלאומנית שנשלטה על ידי הדיקטטור הצבאי צ'יאנג קאי שק. תוך זמן לא רב הוקם בארה"ב לובי סיני, שהתחזק עוד יותר לאחר נישואיו של צ'יאנג לסונג מיי-לינג, שלמשפחתה היתה השפעה ניכרת בארה"ב, נישואים שלוו זמן קצר לאחר מכן בהתנצרותו של צ'יאנג.

פרשנים חדי עין היו שמים לב לכך שמנהיג שמשנה את דתו לנצרות, דת שאחיזתה בסין היתה זניחה, כנראה לא מקושר יותר מדי למציאות שבארצו. ו"לא מקושר למציאות" הוא כנראה הביטוי שמתאר את צ'יאנג טוב מכל: הוא לא הצליח להבין מה קורה סביבו בעת הפלישה היפנית ב-1937, ועוד פחות מכך כשהתחילה מלחמת האזרחים השניה עם הקומוניסטים ב-1945. הוא היה כל כך לא ערוך, שממשלתו ביקשה מהיפנים הנכנעים להחזיק בעמדותיהם במשך כמה חודשים, עד שיוחלפו על ידי חיילי הקומינטאנג – מהלך שבלשון המעטה לא היה פופולרי בקרב הסינים.

המשטר של צ'יאנג היה אחד הרצחניים ביותר במאה ה-20; רודולף ראמל, שטבע את המונח Democide – רצח המוני על ידי ממשלה – העריך שצ'יאנג נמצא במקום הרביעי ברשימת הרוצחים הגדולים בהיסטוריה, כשהוא מעריך שמספר הנרצחים על ידי משטרו עמד על עשרה מיליונים. כן, הקומוניסטים רצחו כנראה פי ארבעה לפחות, והמפלגה הקומוניסטית הסינית עדיין מחזיקה בשלטון שם, אבל זה, בלשון המעטה, לא כבוד גדול.

יתר על כן, המשטר של צ'יאנג היה אחד המושחתים שידעה המאה ה-20. הוא קיבל כמויות עצומות של ציוד וכסף אמריקאי במהלך מלחמת העולם השניה, ובמקום להשתמש בהם כדי להביס את היפנים, השתמש בהם כדי לקנות טובות הנאה ואת נאמנותם של גנרלים – מונח מודרני שבפועל תיאר אלי-מלחמה מקומיים שנאמנותם למשטר הקומינטאנג היתה רופפת. קצינים אמריקאים תיארו בזוועה כיצד המזון שנשלח לצבא הלאומני פשוט נעלם, משום שהקצינים מכרו אותו כדי לרפד את כיסיהם, והתוצאה היתה רעב המוני בקרב החיילים. בביוגרפיה שלה של ג'וזף סטילוול, מתארת ברברה טאקמן (נהוג לקרוא לה כאן "טוכמן") מקרה של אוגדה סינית שאיבדה, בשל הסוג הזה של שחיתות, 100% מהסד"כ שלה במהלך שנה אחת – מבלי שהיתה מעורכת כלל בלחימה. שנה מאוחר יותר, החליט המפקד שלה – שחשש שיירדף על ידי רוחות החיילים המתים – לשפר את המצב ואשכרה להאכיל את החיילים. בשנה ההיא האוגדה עדיין לא השתתפה בקרב – צ'יאנג לא אהב קרבות, אבל מאד אהב צבאות – אבל עדיין איבדה 45% מכוחה.

כל זה לא היה ידוע לציבור האמריקאי, שהאמין בפיקציה על כך שצ'יאנג הוא אחד מ"ארבעת הגדולים." הסיבה שהוא לא ידע על כך היתה שהלובי הסיני החזק מאד, חזק גם בממשל וגם בתקשורת, בלם את כל המידע המעיק הזה. כשסטילוול, ששימש רשמית כיועץ צבאי לצ'יאנג וקלט מה קורה בחצרו מהר מאד, ניסה להשכיל את הציבור ואת הממשל, הוא הסתבך קשות וכמעט שהודח על ידי גנרלים אמריקאים שהיו נאמנים ללובי הסיני יותר מאשר לארצם.

התוצאות היו במידה רבה טראגיות. האמריקאים הימרו על צ'יאנג גם במלחמת האזרחים השניה, שפרצה אחרי מלחמת העולם השניה, וזאת משום שלא היה להם מושג עד כמה שנוא המשטר שלו בסין. רוב התושבים לא תמכו בקומוניסטים – זה נכון פחות או יותר לכל מדינה – הם פשוט שנאו את צ'יאנג ומשטרו. האמריקאים העבירו לו כמויות גדולות של ציוד, אבל הבינו מספיק כדי להמנע מלהכניס כוחות קרקע לסין.

ויום אחד, ב-1949, התעוררו האמריקאים כשסין – המדינה הידידותית לכאורה, השותפה לכאורה לשאיפות האמריקאיות, שנהנתה מסיוע אמריקאי חסר תקדים – הפכה קומוניסטית, ואף אחד לא סיפר להם שזה קרה. בבת אחת, סין הפכה לאויב, ולאויב דמוני.

* * * *

האמריקאי הממוצע – ובמיוחד היהודי האמריקאי הממוצע – לא מכיר את ישראל. הוא יודע שהיא נהנית מסיוע רחב ×”×™×§×£, הוא מאמין – תוצאה של אפקט ארוך שנים של הלובי הישראלי – שהיא מחזיקה באידיאלים כמו-אמריקאיים, "המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון." הוא יודע, אם הוא קורא עיתונים, שיש איזו בעיה עם הפלסטינים וטרור, אבל הוא מאמין שישראל נמצאת בצידה של ארה"ב.

פתאום הוא מתחיל לקלוט שישראל מנסה לגרור את המדינה שלו לעוד מלחמה במזרח התיכון. פתאום הוא מתחיל לקלוט שיש לה השפעה לא סבירה על המערכת הפוליטית שלו. יותר ויותר הוא שומע דברים לא נוחים עליה: הדרת נשים באוטובוסים, למשל, או מניעת כניסת נשים לכותל, שזעזעה חלקים בממסד היהודי. המידע הזה עובר כי, מה לעשות, התקשורת האמריקאית יותר פלורליסטית היום משהיתה בשנות הארבעים – ומשום שהרשת מאפשרת לעקוף את כל התקשורת הממוסדת מלכתחילה. הדור הצעיר מתחיל להתייחס לישראל כפי שפקידים במשרד החוץ האמריקאי התחילו להתייחס לסין הלאומנית בסוף שנות הארבעים: בחשדנות שיש בה גם שמץ איבה. כשהם יתחילו להבין שהתעמולה הישראלית על "מדינה דמוקרטית" עם ערכים אמריקאים נכונה לכמה שכונות, בעיקר בתל אביב, ושהמפלגה המובילה בירושלים היתה מפלגה אורתודוקסית שמדירה נשים במוצהר, ההזדהות עם ישראל תצטמצם מהר מאד. אם נתניהו והלובי הליכודניקי אכן יצליחו להוציא את ארה"ב למלחמה עם איראן, כל זה יקרה הרבה יותר מהר ממה שחושבים.

הסיפור, מבחינת צ'יאנג והנאמנים שלו, נגמר יחסית בסדר. הם איבדו את סין, אבל השתלטו על טיוואן, וארה"ב ערבה לעצמאותה של זו מהמשטר הקומוניסטי עד היום. הסיפור נראה קצת אחרת מבחינת מיליוני התומכים שהם השאירו מאחור. לא צריך לדאוג לנתניהו ובנט אם ארה"ב תפסיק יום אחד, כשתקלוט מה באמת קורה פה, לתמוך בישראל; נתניהו תמיד יוכל לנסוע, כפי שאמרה אשתו, לארץ אחרת – ושהמדינה תשרף.

לרוב הישראלים אין אופציה כזו.

הערה מנהלתית א': החל מיום ראשון הקרוב, אספק שירותי פרילאנס לעמותת "יש דין", ספציפית אשמש כבלוגר שלה. העמדות שמופיעות בבלוג הזה מייצגות אך ורק את עמדתי ואין לראות בהן, אלא אם נכתב אחרת, כמייצגות את עמדותיה של "יש דין."

הערה מנהלתית ב': בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

30 בינואר 2013

אשרי אדם מפחד תמיד

בנימין נתניהו, ראש ממשלתנו היקר מאד – הוא עולה לנו יותר מכל ראש ממשלה אחר – אמר שלשום (ב') משהו שצריך היה לפתוח את כל מהדורות החדשות ולזעוק מכל כותרת ראשית: לישראל אין, לדבריו, יכולת להפסיק את פרויקט הגרעין האיראני. רק לארה"ב, אמר נתניהו, יש את היכולת הזו. כהרגלו, נתניהו לא דיבר אל הציבור הישראלי, אלא לקבוצה של תורמים אמריקאים – ה-base האמיתי שלו, כלומר קבוצת ההתייחסות הפוליטית שלו, זו שאליה הוא מכוון את עיקר מעשיו. נתניהו, על פי הדיווח, דירבן את התורמים להפעיל לחץ על ממשלתם כדי שזו תתקוף את איראן.

מעבר למצב הדוחה שבו ראש ממשלה מפעיל יהודים במדינה זרה כדי שאלה יטו את מדיניותה של ארצם, וישלחו צעירים אמריקאים אל מותם בארץ רחוקה על מזבח המונופול הגרעיני הישראלי – משהו שלמרבה הצער כבר הורגלנו בו – יש כאן גם הצהרה הרבה, הרבה יותר בעייתית.

כל מי שעיניו בראשו, וזה מצריך רק פתיחת מפה, ידע שלישראל אין יכולת לבצע תקיפה אווירית מתמשכת באיראן. זה היה סוד קטן מאד, והאמריקאים חשפו אותו באוגוסט, אחרי שנתניהו ניסה להעמיד לאובמה אולטימטום לפיו עליו לתקוף את איראן עד יום כיפור.

אבל תחת הצ'יזבט של התכוננות למתקפה על איראן, בזבזה ישראל כ-11 מיליארדי שקלים – "הזיות הרפתקניות," כדברי אולמרט. זה כנראה הסכום רק בשתי שנות התקציב האחרונות: בין השנים 2006-2010, צה"ל חרג מתקציבו בכ-57 מיליארדי שקלים. זה הרבה מאד כסף, והרבה ממנו הוצא – כך על כל פנים טוענת מערכת הבטחון – על התכוננות להתקפה על איראן.

מתקפה שעכשיו אפילו ראש הממשלה, המפמפם הגדול ביותר שלה אחרי ארי שביט, מודה שהיא לא מסוגלת להשיג את מטרתה. ישראל מקדמת את המתקפה הזו, תחת החשש מפצצה איראנית, כבר 20 שנה. הוא מאד מועיל למערכת הבטחון.

אבל יתכן שהוא מיצה את עצמו. מרוב דיבורים על איראן, לציבור כבר לא אכפת ולאובמה נשבר מהנסיונות של ישראל לחרחר מלחמה בין ארה"ב ואיראן. אז צריך דחליל אחר, והוא נמצא לנו בדמותה של סוריה.

חיל האוויר עשה משהו בגבול לבנון-סוריה הלילה. במקרה המינימלי הוא הפר, כהרגלו, את הריבונות האווירית של לבנון; במקרה החמור יותר, ועדיין אין לדעת, הוא ביצע תקיפה של מטרה כלשהי, אולי שיירת נשק ואולי, כפי שקרה בתחילת מלחמת לבנון השניה והוסתר מהציבור, התקפה מוטעית על חקלאים סורים.

להתקפה הזו קדמו תדרוכים על מתקפה אפשרית בסוריה. נתניהו הדליף לתקשורת שהוא חושש מזליגה של נשק כימי לחיזבאללה, ושישראל צריכה להיות ערוכה לפעול. ביום שישי שלפני הבחירות, פרסם נחום ברנע ב"ידיעות" שבצה"ל חוששים מאד מקריסת משטר אסד ושלדעתם יהיה צורך לפלוש לסוריה ולהקים שם רצועת בטחון. אתם יודעים, כמו בלבנון, כי שם זו היתה הצלחה מבריקה כל כך.

ההדלפות של נתניהו נתפסו, בתקשורת החשדנית בצדק כמו גם במשרד החוץ ובהערכות הזרות, כמו נסיון להסיח את הדעת מהמשבר הפוליטי שבפניו הוא ניצב. ההדלפה לברנע מדאיגה יותר: הוא ציטט שם את אלוף פיקוד הצפון. הדלפות כאלה לא מגיעות במקרה, ולא במקרה הן עוברות את הצנזורה. מישהו בצבא רוצה מלחמה, או לפחות מבצע, כנגד סוריה.

לנתניהו המשבר הבטחוני הזה, שנראה מלאכותי למשעי, דווקא מועיל מאד. אחרי הכל, נתניהו אמר לנו ערב הבחירות שאין מה לדאוג מהגרעון, שהאזרחים לא ירגישו אותו. עכשיו הוא רוצה לקצץ 27 מיליארדים מהתקציב, מדברים על העלאת המע"מ, והאוצר דוחף קדימה את העז של ביטול בתי הדין לעבודה, עז שאם היא תעבור – ובממשלת הניאו-ליברלים של נתניהו-בנט-לפיד מהלך כזה עוד עשוי לעבור בטעות.

נתניהו זוכר מה קרה ב-2011, הוא יודע שהציבור יכול לצאת לרחוב, הוא יודע שאחרי השקרים שפיזר ביד רחבה קודם לבחירות אין לו מנדט לגזירות, ושממשלה שתנסה להטיל אותן לא תהיה לגיטימית. אז טוב לו עם מבצע בסוריה. סוריה היא שק חבטות נוח בשנים האחרונות; אין לה כמעט בעלי ברית, וישראל הרשתה לעצמה להפציץ בשטחה בימי אולמרט, כמו גם לעשות בומים על קוליים מעל ארמונו של אסד בכל פעם שהוא עצבן אותה. סוריה הפכה, במובנים מסוימים, לסוג של עזה: כשיש לישראל בעיה, היא חובטת בה. במיוחד עכשיו, כשהמשטר שם מתמוטט ואף אחד לא יודע מה יבוא במקומו. התקפה על סוריה מועילה כעת לכת הצבאית שלנו – תמיד טוב להדגיש את האיומים הבטחוניים ערב דיוני תקציב, ואלה יתחילו מיד עם הקמת הממשלה ואולי עוד קודם – כמו גם לממשלת נתניהו.

היא לא מועילה, מצד שני, לציבור הישראלי. משלוש סיבות: קודם כל, הברורה מאליה, שאנחנו בועטים בקן צרעות מבלי לדעת איך הוא יגיב, אבל כנראה שתגיע תגובה. שנית, כאמור, משום שההתקפה הזו מאפשרת גם לנתניהו וגם לצבא לטשטש את המשבר הכלכלי שמולו אנו ניצבים ולומר לציבור "תראה, צינור (מעופף)." ושלישית, משום שהיא ממשיכה להרגיל את הציבור הישראלי לכך שהתגובה הראשונה של ממשלתו לכל משהו שעשוי להתפתח לאיום היא תקיפה צבאית. תוך כמה זמן, זה נשמע טבעי לגמרי.

אבל זה לא. נשק כימי לא זלג מסוריה לשום מקום, בינתיים. גם אם היה זולג, לא ברור שהיתה לכך השפעה כלשהי. צה"ל וממשלתו מרגילים את הציבור לבלבל בין סכנה פוטנציאלית ובין סכנה בפועל, ושעל כל מה שעשוי לאיים על הדומיננטיות הצבאית של ישראל יש להגיב מיד בהתקפה. אנחנו עוד לא יודעים איזה ממשל יקום בסוריה, אם וכאשר יפול משטר אסד, אבל אם נתקוף את המורדים כעת, אנחנו נוודא שכאשר יוחלף השלטון, הוא יהיה עוין.

למי זה טוב? למי שהסכסוך טוב לו: לצבא, שצריך אותו לצרכי תקציבים וקידום (קצינים שלא עושים כלום מתקדמים הרבה יותר לאט, ומלחמה היא זרז קידומים ידוע), ולימין הפוליטי, שלא רוצה שהישראלים בכלל יחשבו על האפשרות של שלום. תארו לעצמכם את הסנאריו שבו קם משטר רגוע יחסית בסוריה, שלצרכי שימורו אחרי מלחמת אזרחים רוצה להתפתח כלכלית, ולשם כך רוצה הסכם שלום מלא עם ישראל, אבל בתנאי הסביר לגמרי של החזרת הגולן לסוריה. מי בכלל רוצה להגיע למצב הזה? הרבה יותר קל, עדיף, לדבר על הסכנות הבלתי פוסקות ועל כך שכל אדם בסוריה רוצה בחורבנה של ישראל. ואם זה לא המצב – לדאוג שזה יהיה המצב.

וזה בסדר. נתניהו והכת הצבאית סומכים על העדר זכרונו של הציבור ועל התקשורת הישראלית. כשתהיה תגובה על ההתקפה האחרונה, התקשורת תדווח עליה כעל פרובוקציה והפרת השלווה מצד גורם עוין. אנחנו? איך אנחנו קשורים?

ועוד דבר אחד: בבית המשפט העליון נמשך בעצלתיים הדיון בתביעה שהגיש מוסטפה דיראני כנגד מדינת ישראל, שעינתה ואנסה אותו באמצעות שלוחה, דורון זהבי ("קפטן ג'ורג'"). ההליכים התחילו לפני שמונה שנים והמדינה ממשיכה בנסיונותיה להפסיק את ההליך, שיכול לגרום לה רק מבוכה. לפרקליטות היתה פליטת פה: נציגתה אמרה שהיא בחנה את השאלה ולא מצאה אף מדינה, "כולל מדינות הומניות", שמאפשרת תביעה כזו. משתמע מדבריה שישראל לא בדיוק מדינה הומנית. השופט העליון אליקים רובינשטיין טען ש"ידוע לנו שהוא [דיראני – יצ"ג] לא יושב על המרפסת ומעשן נרגילה." לא ברור מנין "ידוע" משהו לרובינשטיין; העובדה שהמדינה טוענת משהו לא הופך אותו לעובדה. אבל מעניינת הקלות שבה שופטי העליון משתפים פעולה עם הנסיון של מערכת הבטחון – שהפרקליטות היא כאן רק שלוחתה הנאמנה – לטאטא את נושא העינויים מתחת לשטיח. בית המשפט, שאמור היה להיות אמון על זכויותיהם של נחקרים, ולחשוף את שנעשה להם, פשוט לא רוצה לדעת. כמו הציבור שבתוכו הוא חי.

(יוסי גורביץ)

26 בינואר 2013

"פוליטיקה חדשה": שלוש הערות ערב גועליציה

ללא מעצורים: ידיעה שפורסמה זמן קצר לאחר הבחירות אמרה שראש הממשלה נתניהו מתכוון להחזיר רשמית לתפקידו את המטריד המיני החביב עליו, נתן אשל. הלז, כזכור, נאלץ לעבור למינוי בלתי רשמי בלבד בעקבות חשיפת העובדה שצילם עובדת לשכה הכפופה לו מתחת לחצאיתה. הפרשה עצבנה מאד את נתניהו בשעתו, משום שהיא אילצה אותו להרחיק זמנית את אשל, והוא בחר לרדוף דווקא את חושפיה. הבחירות מאחורינו, ונראה שנתניהו חושב עכשיו שהוא לא יצטרך לשלם שום מחיר ציבורי על קידומו מחדש של אשל.

הנה מבחן ראשון ל"פוליטיקה החדשה" של השותף הבכיר של נתניהו, יאיר לפיד: האם הוא יודיע לנתניהו שהוא לא מוכן לראות את מי שהורחק משירות המדינה בשל הטרדה מינית כנציג של נתניהו במשא ומתן. זה, כמובן, צפוי להעלות את לפיד על מסלול התנגשות עם נתניהו ועוד יותר מכך עם השליטה של החצר המקיאווליסטית שלו, שרה נתניהו (אני מבקש את סליחתו של ניקולו מקיאוולי על שרבוב שמו לחצרו של בנימין הראשון), כך שסביר מאד שזה לא יקרה. לפיד יאמר שיש דברים חשובים יותר, דוחקים יותר, קריטיים יותר, מאשר הרחקת מטריד בכיר ממועצות המדינה; זה הרי התירוץ הקבוע. לפיד יוכל, להגנתו, לנפנף במספר הרב – והמבורך – של נשים ברשימה שלו. נראה אם יש להן משהו לומר בנושא.

מצד שני, לפיד תמיד יוכל לומר להגנתו שהקונסיליירי של ציפי לבני הוא העבריין חיים רמון, שבניגוד לאשל אשכרה הורשע בבית משפט, ושהתקשורת לא אומרת על כך, לחרפתה, מילה.

באותה ידיעה דווח שנתניהו שוקל להחזיר לתפקיד בכיר בלשכה את יואב הורוביץ, תורם כבד של "אם תרצו." כנראה שנתניהו משוכנע שהורוביץ כבר השלים את משימתו בסירוס השידור הציבורי. מעניינים הנימוקים שמוזכרים להדחתו של מנכ"ל הלשכה הנוכחי, הראל לוקר: "קרבת הדם" שלו למזכיר הצבאי המודח, יוחנן לוקר. זה, כזכור, היה אחד משלושת בכירי הלשכה שחשפו את פרשת אשל. כך פועלת חצר נתניהו.

אמרתי לכם: סנטימנט לא ראוי, אני יודע, ובכל זאת.

לפני שנה ניסחתי את הבעיה העיקרית שלי עם לפיד כך: "יש סיכוי טוב שהאיש הזה, בשר מבשרה של האוליגרכיה הישנה – מי שמתחכך באוליגרכים, ששימש כפרזנטור של בנק הפועלים, שהיה הכלי של גנרל להשפלה פומבית של חפ"ש, שהיה אתרוגן מוביל של ידידו וכעת יועצו אולמרט – ימשוך עכשיו את קולותיהם של תומכי המחאה החברתית, יסיט אותה ממסלולה, וימכור אותם אחר כך לנתניהו תמורת תפקיד שר החינוך או התמ"ס. זה, אחרי הכל, היה תפקידן ההיסטורי של מפלגות מרכז. למלכודת הזו אסור ליפול פעם נוספת."

וכפי שהדברים נראים כעת, זה בדיוק מה שעומד לקרות. לפיד שמט את כל קלפי המיקוח שלו כשהודיע שאין בכוונתו לתמוך בגוש חוסם נתניהו. זה מהלך מדהים בטמטומו, משום שהוא מציב את לפיד כנכנס אוטומטית לממשלת נתניהו, ובהתאם מוריד את המחיר שלו. עכשיו, אחרי הכל, הוא יתקשה להשאר מחוץ לקואליציה, גם אם יוצע לו מחיר נמוך מדי, משום שזה ייראה כמו "כיסאולוגיה."

במהלך קמפיין הבחירות, לפיד אמר שוב ושוב שהוא "לא רוצה להחרים אף אחד," להוציא כמובן חנין זועבי או מוחמד ברכה, מחברי הכנסת השנואים בישראל. השבוע הוא חזר על גרסה גזענית יותר של האמירה הזו, כשהוא אומר שהוא לא ישב עם "הזועביז." לפיד התגאה שברשימה שלו יש מגוון רחב של תושבי ישראל, בין השאר בכך שיש בה שני נציגים ליהדות אתיופיה; אבל אין בה ולו ערבי ישראלי אחד. ללפיד יש בעיה עם זועבי, שלא עשתה דבר, אבל אין לו בעיה לשבת בקואליציה עם זאב אלקין, שמסר מידע על תנועות צה"ל למתנחלים שאת פעילותם היו התנועות הללו אמורות לסכל – הגדרת בית הספר של בגידה. סביר שלפיד, כמו חלק ניכר מהמצביעים שלו, לא יבינו כלל את ההשוואה. מה ישראלי בעיניך? גזענות, רק מהוגנת לכאורה, לא כזו הבוטה של בן ארי.

במקום דיבורים על שוויון כלכלי, נדבר מעתה על "שוויון בנטל." הדחליל של גיוס החרדים יחליף, בממשלה החדשה, את הדחליל האיראני. אל דאגה: זה לא יקרה. התכנית של לפיד מדברת על תקופת חסד של חמש שנים שרק לאחריה יגיע הגיוס. החרדים יודעים היטב שבעוד חמש שנים, המפלגה של לפיד תהיה איפה שנמצאת קדימה היום – קדימה שאף היא הניפה את הנס הזה.

לא יהיה גיוס חרדים, וטוב שכך. גיוס כזה יזיק לכולם. הוא יעלה סכומים עצומים של כסף, יגייס עשרות אלפי אנשים שלצבא אין כל צורך בהם – הוא סובל מעודף כוח אדם כבר עכשיו – ויסיג לאחור את מעמדן של הנשים. כל זה צפוי להיות מלווה במהומות לא פשוטות, וכל הדם, האש ותמרות העשן הללו יסתירו את העובדה שכשהכל יסתיים בפשרה כלשהי, צה"ל יהיה כשיר פחות, ההוצאות עליו יעלו במיליארדים, החברה תהיה מיליטריסטית יותר – ושוויונית הרבה פחות. בחסות נושא הדמה הזה, ההתרוששות של רוב החברה תמשך, ומלחמת המעמדות שמנהל נתניהו תמשיך להעביר את העושר הלאומי מהמעמדות הנמוכים למאיון העליון.

זה, אחרי הכל, מה שעשה נתניהו כשר אוצר עם אביו של לפיד. ולאב היו שרידים של חמלה כלפי חלשים שלבן, דור שני לשושלת אצולה חילונית, מי שלא נאלץ לחיות מימיו בעוני והתרגל לחשוב שכל מי שלא מיליונר יכול להאשים רק את עצמו, מזמן אין.

סוסים טרויאניים: כצפוי, חלק ניכר מהמתנחלים שהתפקדו לליכוד כלל לא הצביעו לו. הם הצביעו לבנט או למפלגה שאומרת בגלוי את מה שבנט ומצביעיו אומרים רק בארוחות הקידוש ובעלוני בתי הכנסת. המשמעות היא שחלק ניכר מחברי הכנסת של הליכוד נאמנים למנהיגים פוליטיים ורבנים זרים. מצד שני, הליכוד יכול להאשים בעיקר את עצמו: מי שטבע את הדוקטרינה של "בשביל ארץ ישראל מותר לשקר" היה ראש ממשלה מן הליכוד, יצחק שמיר. הוא ודאי לא העלה על דעתו שהיא תופנה כנגד מפלגתו, אבל להיסטוריה חוש אירוניה ידוע.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

23 בינואר 2013

הבוקר שאחרי: הערות פזורות

×”×™×” שווה? הכשלון הגדול ביותר של מערכת הבחירות הזו, להוציא אולי בנימין נתניהו, הוא שלי יחימוביץ'. היא קיבלה מפלגה של 13 מנדטים, מול ראש ממשלה לא אהוד בלשון המעטה, אחרי תקופת מחאה חברתית בולטת מאד, והצליחה להגדיל את מספר המנדטים בשניים בלבד. (כן, אני יודע שבקרב תומכיה נהוג לטעון שהיא העלתה את מספר המנדטים משמונה, כשהם סופרים את מספר המנדטים שערקו עם ברק; תרשו לי לא להתייחס להבל ×”×–×”, ×›×™ לעצמאות מעולם לא ×”×™×” קיום משלה והיא אף לא התמודדה בבחירות.) היא התעקשה לגרש את הגרעין השמאלי מהמפלגה שלה, ואחר כך עשתה סיבוב פרסה והודיעה שהיא לא תשב עם נתניהו. התוצאה היא שיחימוביץ', למרות תנאי פתיחה מצוינים – קדימה התפרקה לרסיסים – הצליחה לקבל פחות קולות משקיבל בשעתו עמיר פרץ. אירונית, יש מצב שאפילו הסכם העודפים שלה עם "יש עתיד" – הסכם שיחימוביץ' התעקשה לחתום למרות שהיסטורית ההסכם נחתם עם מרצ; עד כדי כך היא רצתה להוכיח שהיא לא שמאלנית – שיחק לרעתה. על פי הדיווחים שמגיעים בעת כתיבת הפוסט, מפלגת העבודה כבר מתחילה בנוהל גמל שלמה הקבוע שלה, קרי אכילת הראש של ראש המפלגה בעקבות בחירות.

המלך מת, ×™×—×™…: הכינוי של "טיים" לנתניהו, "×§×™× ×’ ביבי," כנראה עלה לו לראש. הוא הצליח לאבד בין 11 ל-12 בעקבות האיחוד עם ליברמן. זו היתה, במידה רבה, הצבעת אי אמון של הציבור הישראלי בראש הממשלה שלו. כאן חשוב לציין שתי נקודות: ש-31 המנדטים (ואני מעריך שהליכוד יאבד מנדט לבנט או ללפיד בעקבות קולות החיילים) של הליכוד הם לא באמת 31 מנדטים. בקרוב, ליברמן יודיע על פיצול הרשימה, כפי שאמר שיעשה עוד קודם לבחירות, ונתניהו יישאר עם 20 ×—"כים, פלוס מינוס. הליכוד איבד שבעה מנדטים, ליברמן איבד חמישה – וכנראה ×”×™×” מאבד יותר אם לא ×”×™×” מגיע לדיל מוצלח כל כך מבחינתו עם נתניהו. הסכינים צפויות להשלף גם בליכוד בקרוב, במיוחד אחרי שנתניהו כפה על המפלגה את הדיל עם ליברמן. במצב רגיל, ההתקפה העיקרית היתה כנראה מגיעה מכיוון גדעון סער, אבל הוא מסובך עד ראשו בכשלון הקמפיין ×”×–×”, כך שתפקיד הסכינאי תפור דווקא על בוגי "משה" יעלון. כלומר, כשנתניהו מגיע להרכבת קואליציה, הוא מגיע עם מפלגה שהגודל שלה שווה, פחות או יותר, לזו של לפיד. מה שמוביל אותנו ל…

אם לא עכשיו, אימתי? את המחלה של הפוליטיאה הישראלית אפשר כעת לאבחן בקלות: תסמונת יאיר לפיד. בין 19 ל-20 מנדטים, כשישית מהאלקטורט, הצביעו לאדם שמעולם לא החזיק בעמדה שהוא לא יכול היה לסתור, שרוב החברים ברשימה שלו לא מוכרים לציבור, שתיאר את עצמו כנציג המעמד הבינוני בעודו יושב היטב בתוך האלפיון העליון. הציבור, שרצה מזור מהגזירות הניאו-ליברליות, בחר באדם שרוצה להפריט אפילו את מערכת החינוך. הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם.

בסופו של דבר, לפיד קטף את קולות המרכז: את הפירות העזובים של קדימה, אלה שלא נאספו על ידי ציפי לבני. הוא הצליח לעשות את מה שלא הצליחה לעשות יחימוביץ': לפנות לאנשים שלא היו מוכנים יותר להצביע לנתניהו. אמנם, הטמבלים האלה יגלו בקרוב שהם דווקא הצביעו נתניהו, אבל זה כבר סיפור אחר.

השאלה הגדולה היא האם לפיד ינסה בעצמו להקים ממשלה: האם ידרוש מהעבודה, מלבני וממה שנשאר מקדימה (אם יישאר ממנה משהו אחרי קולות החיילים) להודיע לנשיא שהוא האיש שעליו הם מטילים את הקמת הממשלה. מצד אחד, זו ממשלה בלתי אפשרית. ללפיד אין ממשלה בלי הערבים, ומר קונסנסוס לא יהיה מי שישבור את הטאבו ארוך השנים שאוסר על צירופם לממשלה. מצד שני, לנתניהו אין ממשלה בלעדיו. מצד שלישי, לפיד צריך לדעת שלא יישאר ממנו דבר אם הוא יילך לאופוזיציה. אם הוא ייכנס לממשלה, הוא יישחק גם שם, ונתניהו – שיודע לעשות רק דבר אחד בחיים, וזה לפרק את המפלגות של יריביו – יאכל את המפלגה הלא ברורה והלא מגובשת שלו תוך חצי שנה. הוא לעולם לא יקבל מספר כזה של מנדטים, לעולם לא יגיע כל כך קרוב לראשות הממשלה. האגו של לפיד גדול מספיק כדי שהוא יחליט להמר על זה, למרות שלא ניהל מימיו דבר. ניחוש: הוא ינסה להגיע לדיל רוטציה עם נתניהו. נתניהו יסכים, וילך לבחירות בתואנה כלשהי לפני שיגיע תורו של לפיד. בדרך, השניים ירמסו עוד קצת ממה שנותר ממדינת הרווחה הישראלית. "יש עתיד" תתרסק

יום כיפור? הייתם רוצים: הסוקרים, כרגיל, פספסו את התוצאות. אף אחד לא חזה את העליה של לפיד או את הירידה של הליכוד. זו לא הפעם הראשונה. ב-2009, כל הסוקרים חזו נצחון לליכוד; קדימה של לבני זכתה במספר המנדטים הגדול ביותר. ב-2006, הסוקרים לא ראו את הגימלאים עד יום או יומיים קודם לכן – ולא חזו נכון את ההצלחה שלהם. על מה שקרה ב-1996 אני אפילו לא רוצה לדבר.

בכמעט כל מערכת בחירות, הסוקרים שלנו טועים. כשהם טועים, הם גם מטעים. הם יוצרים ציפיות ואומרים למי יש סיכוי ולמי אין. בחלק גדול מהמקרים הם לגמרי לא מדויקים. הסוקרים הישראלים הם לא נייט סילבר, הם לא מתקרבים לשמץ מן המדעיות שלו. וכשטעויות כאלה קורות פעם אחר פעם, זו לא הפתעה, זה לא "יום כיפור של הסקרים": זה אז'ינקורט, טבח מסיבי וידוע מראש בגלל שימוש באותן שיטות שנכשלו פעם אחר פעם בעבר. התקשורת הישראלית צריכה לשקול ברצינות להפסיק להשתמש בסקרים, עד שהם יראו שהם השתנו בצורה ניכרת. כרגע אין להם תמריץ לזה.

התשקורת: אבל מי שנמצא במצב גרוע יותר מהסוקרים, היא התקשורת הממסדית הישראלית. הפרשנים שלה, פחות או יותר בכל עיתון, האכילו אותנו במשך חודשים בבולשיט על כך שהבחירות הללו מכורות מראש, "משעממות," שהנצחון של נתניהו ידוע מראש, שאין כאן מה לראות, לכו הביתה. אם העיתונאים היו עושים את תפקידם ולא מתמכרים מראש לנראטיב של נתניהו, כי זה בדיוק מה שזה, יכול להיות ששיעור ההצבעה אכן היה גבוה יותר. לא היה צריך הרבה: רק עוד חמישה-שישה אחוזים, והמפה הפוליטית היתה יכולה להתהפך.

חשוב לציין שזו לא הפעם הראשונה שהתקשורת משחקת תפקיד כזה. עם כל הדימוי השמאלני שלה, היא היתה לגמרי בצד של שרון בבחירות 2003, כשהיא שרה שירי הלל לדימוי הקילר שלו, ועל מה שקרה עם אולמרט ב-2006 בכלל לא כדאי לדבר. אפילו כלי התקשורת שעיינו את נתניהו, כמו "ידיעות אחרונות," שיתפו פעולה עם התפיסה שהבחירות בכיס שלנו.

למרבה המזל, לא כל הבוחרים שמעו על זה. אבל צריך לזכור את זה בפעם הבאה, כשיציבו לכם נראטיב דומה. והפעם הבאה, בהתחשב בתיקו הנוכחי, יכולה להיות קרובה מאד.

חזרו הביתה: להוציא לפיד, נראה שהמנצחת הגדולה של הבחירות היא מרצ. היא התחילה את הקמפיין כשהיא מתקשה להתרומם מעל שלוש המנדטים שלה, כשיש דיבורים שאפילו אותם היא לא עוברת. היא מסיימת אותם, למרות נפילות מזעזעות מבחינת הקמפיין שלה, עם כוח גדול פי שניים, ועם יושב ראש שהפגינה קור רוח ושליטה לאורך כל מערכת הבחירות. בלי היסטריה, בלי פניות פרסה, ובלי להתפשר על עמדות בסיס No Drama Zahava הצליחה לממש את הסיסמא ולהחזיר את השמאלנים הביתה. לצידה עמדה העובדה שמרצ תמיד היתה, במובנים רבים, מפלגה עם ראשים רבים, וההיעדר המובהק של פולחן אישיות גרם לכך שנוזלים מסוימים לא עלו לה לראש. כך צריך. ועכשיו, לעבודה.

ועוד דבר אחד: שווה מאד לקרוא גם את פוסט פוסט-הבחירות של שלום בוגוסלבסקי, כאן.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

21 בינואר 2013

הוא מ ז י ע

בין המהלכים התמוהים לאורך ההיסטוריה הפוליטית של ישראל ספק אם יש משהו שישתווה לתרגיל המבחיל של אמש. טוב, אולי הנורה המפורסמת של יעקב מרידור בבחירות 1981. ראש הממשלה שולף משום מקום את משה כחלון, ההוא שפרש לא כל כך מזמן לא לפני שהתלבט האם להקים מפלגה עצמאית, ומודיע – 36 שעות לפני הבחירות, כן? – על כך שכחלון ימונה לתפקיד יו"ר מנהל מקרקעי ישראל. המינוי, שספק של ממש אם הוא חוקי – הוא מצריך את אישור שר השיכון, לא את זה של ראש הממשלה – לא רלוונטי לחצי שנה הקרובה: עד אז ישרוץ כחלון בהרווארד.

למה כל זה היה טוב? כדי להודיע לאזרחים, 36 שעות לפני פתיחת הקלפיות, שהאיש שביצע את רפורמת הסלולר יהיה באיזה תפקיד ביורוקרטי שעשוי – בהנחה שהאזרחים לא שמים לב למה שקורה סביבם – להוריד מתישהו את מחירי הדירות. או, בקיצור, כי נתניהו מזיע כפי שלא הזיע כבר המון זמן.

הוא יודע שהוא הולך לאבד מחר משהו כמו 12 מנדטים, והסקרים הפנימיים שלו כנראה מדברים על יותר. כרמל שאמה לאמה דינג דונג הכהן כבר מחשב את קיצו לאחור: הוא במקום 31 והוא יודע שספק אם הוא ריאלי. הוא יודע שאחרי שליברמן יפרוש מהליכוד, מה שיקרה מיד אחרי הבחירות, הוא יעמוד עם רשימה מצומקת שבמקרה הטוב תמנה 20 ח"כים. זה יהיה, צריך לציין, לא הרבה יותר ממה שהסקרים נותנים לעבודה. ולא הרבה יותר ממה שנותנים הסקרים לבנט.

ויש לנתניהו סיבות לפחד. דו"ח שבנק ישראל מסתיר מצביע על כך שהגרעון האמיתי של ישראל עומד על חמישה אחוזים, לא ארבעה כפי שלמדנו רק לאחרונה. בנק ישראל מעריך, בניגוד להצהרות הפומביות של נתניהו, שאחרי הבחירות לא יהיה מנוס מהעלאת מסים דו"ח אחר, שמוסתר הפעם על ידי משרד האוצר – שם שכחו כנראה שהם עובדים בשבילנו, לא בשביל נתניהו – צפוי להראות שהנתח של המאיון העליון מעוגת ההכנסות הלאומית גדול יותר מזה של שלושת העשירונים התחתונים יחדיו. חשבו על המספר הזה רגע.

כדי לצאת בסדרה של גזרות כלכליות חדשות, נתניהו צריך תמיכה עממית רחבה. שישית מהכנסת זה לא זה. כי צריך לומר את זה במפורש: לנתניהו אין מנדט לגזירות כלכליות. הוא הלך לבחירות תוך שהוא מכחיש את הצורך בהן. אם הוא יטיל גזירות כאלה, ולא נראה שיהיה לו מנוס מכך, הציבור צריך לצאת לרחובות ולשתק את המדינה.סטיקר מושחת של נתניהו ביפו, היום

זה, אחרי הכל, מה שעשו הכתומים כששרון רצה לפנות 8,000 גזלנים. על גזירות שפוגעות בציבור גדול הרבה, הרבה יותר, על אחת כמה וכמה שצריך לשתק את המדינה. נתניהו יודע שהלגיטימיות שלו עומדת להתחסל, ובגלל זה הוא מזיע כל כך. עם ארבעים מנדטים, אפשר לדבר על רצון העם. עם שלושים, לפני שליברמן לוקח את שלו ואחרי שאיבדת תריסר מהם בשלושה חודשים, לא כל כך. הוא מזיע, וזה טוב.

מילה על כחלון. מעולם לא הערכתי אותו, בין השאר משום שבעוד שכולם דיברו על הרפורמה הסלולרית שלו, אני זכרתי שהוא היה גם שר הרווחה. זוכרים משהו שהוא עשה בתפקיד הזה, שטיפה יותר קריטי מאשר הורדת מחירי הסלולר? לא? בדיוק. והעובדה שהוא הסכים לרתום את המוניטין שלו לתרגיל המבוהל של נתניהו רק אומרת שהאיש מעמיד את הנאמנות למפלגה מעל הנאמנות לציבור. עם קצת מזל, ההופעה שלו אתמול חיסלה את כחלון כמועמד רציני לראשות הממשלה בעתיד.

ועוד דבר אחד: צאו להצביע מחר. לא הסתרתי מעולם למי אני מצביע – יש מודעה גדולה משמאל – אבל אם לא השתכנעתם עד עכשיו כנראה שמאוחר. רק אל תצביעו לליכוד. מפלגת שלטון שנכשלה כך, שהגיעה לבחירות מבלי להציג אפילו מצע בתקווה שהמצביעים יחשבו שזה גשם, צריכה לחטוף בעיטה בראש. הצביעו לכל מי שאיננו נתניהו. על ארבע השנים האלה צריך לבוא עונש. זו משמעה של דמוקרטיה. אני, כמובן, אעדיף שתצביעו למרצ, אבל אם תצביעו לחד"ש, דע"ם, ארץ חדשה, או העבודה, נשאר ידידים. אני לא מאמין בהצבעה אסטרטגית: הרעיון הדמוקרטי הוא שמפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה עכשיו בהחלט יכולה, בהרבה עבודה, לעבור אותו בפעם הבאה ואף להיות מפלגת שלטון. כדי לעשות את זה, היא צריכה לבנות לעצמה קאדר של מצביעים ופעילים, וזה לא קורה ביום אחד. ואם אתם מצביעים ליאיר לפיד, אני מעדיף לא לדעת על זה. חבל לפגוע בהערכה כלפיכם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

19 בינואר 2013

היחידה לתרגילים מלוכלכים של משרד ראש הממשלה

בירושלים מתנהל בימים אלה בעצלתיים משפט תביעת סתימת הפיות של "אם תרצו" כנגד מפעילי עמוד הפייסבוק "אם תרצו תנועה פאשיסטית." בחקירה נגדית, קרעו עורכי הדין של הסניגוריה מיכאל ספרד וישי שנידור לגזרים את רונן שובל, השרלטן הפוליטי שניסה לטעון ש"אם תרצו" היא "תנועת מרכז ציונית." החקירה הנגדית, סיפר לי אחד הנוכחים, הזכירה לו את הסצינה המפורסמת שבה מוביל טום קרוז את ג'ק ניקולסון להתפוצצות על דוכן העדים.

עוד קודם לכן, בחקירה נגדית של עדת התביעה אתי אשד, קעקע ספרד את האמינות שלה וחשף כי חלקים ניכרים מהתצהיר שהגישה מופיעים, מילה במילה, בתצהיר של עד התביעה גונן גינת. מאוחר יותר, הוא התעלל בעד תביעה אחר, פרופ' אברהם דיסקין, והראה כי השאלה "מהו פאשיזם" – המתגוננים עומדים מאחורי הגנת "אמת דיברנו," והם הגישו תצהירים של מומחים לנושא כי "אם תרצו" היא אכן תנועה פאשיסטית – כלל לא נמצאת בתחום התמחותו.

אבל לב הדיון היה עדותו של שובל. במהלכה, הוא הודה במספר דברים מעניינים מאד: בשאלות עוקצניות, הביא אותו ספרד להודות בכך ש"אם תרצו" שלחה חוקרים פרטיים כדי להשיג מידע פנימי של ארגוני זכויות אדם; בחקירה שאחר כך, ע"י עו"ד שנידור, הודה שובל כי "אם תרצו" שלחה חוקרים פרטיים כנגד ארבעה או חמישה ארגוני זכויות אדם. מול ספרד הוא הודה כי הוא שלח חוקרים פרטיים גם למשרדו של ספרד עצמו.

וכאן הגיעה ההתפוצצות. ספרד שואל (עמ' 24 לפרוטוקול הדיון) "האם אתם עושים שימוש בחומרים מחוקר פרטי שהגיעו ממשרדי?", ושובל עונה ללא היסוס – על פי התיאור, הוא נובח את הדברים בכיוונו של ספרד – "כן. אנחנו רואים בך אדם המתעסק באופן שיטתי בפגיעה בחוסנה של מדינת ישראל. הסרבנות האידיאולוגית שלך עוד מהצבא נמשכת עד היום בהעמדת שירותיך לארגונים שרודפים שיטתית את חיילי צה"ל ומזהים את הציונות כגזענות." מאוחר יותר (עמ' 25 לפרוטוקול) קורא שובל לספרד בוגד: "לצערי עד שבית המשפט לא יקבע בדין שאתה בוגד אינך כזה, למרות שמסכת הפעילות שלך מעלה תמיהה מדוע הפרקליטות לא פועלת בעניין. כל עוד אתה לא אשם, הינך זכאי." ספרד מזכיר אז לשובל שהוא הצטרף לקבוצה "גם אני חושב שענת קם היא בוגדת" לפני שהורשעה. מצד שני, שובל מסרב לקרוא "בוגדים" למתנחבלים שפרצו למחנה חטמ"ר אפרים, גרמו נזק ותקפו קצינים: מבחינתו (עמ' 26) הם רק "עוברים כל גבול של ביקורת, מוצדקת ככל שתהיה." יהודים טובים, אחרי הכל, לא יכולים להיות בוגדים; לכל היותר הם הגזימו קלות.

כלומר, אליבא דמנהיג "המרכז" שובל, אם הוא חושב שאתה בוגד או לא נאמן למדינה, זה לגמרי בסדר מבחינתו לשלוח חוקרים פרטיים שיגנבו מידע מהמשרדים שלך. זה בדיוק מה שקרה לספרד: כשפנו אליו מעיתון הימין "מקור ראשון" כדי לקבל תגובה, הסתבר שהעיתון החזיק במחברת פנימית של המשרד. בדיקה העלתה שהמגירה של המחברות נפרצה ותוכנה רוקן. במהלך החקירה, אגב, טען שובל שוב ושוב כי מדובר בפעולה שהיא "במסגרת החוק." הוא נמנע מלהכחיש כי "ישראל היום" סירב לפרסם את המסמכים מחשש להפרת פרטיות; הוא טען שהוא "לא זוכר."

נקודה קריטית נוספת שעלתה בחקירתו הנגדית של שובל היא ש"אם תרצו", על כל דו"חותיה (המועתקים בחלקם מארגון מקורב, NGO Monitor), מעולם לא הכחישה טענה פרטנית שהעלו ארגוני זכויות האדם. שובל טוען (עמ' 21) ש"אמירות האמת של הארגונים נדירות ביותר וצריך להתייחס לכך בהתאם. זאת בגלל שמגמתם לכבול את ידי החיילים. תפקידם להביא אותנו לדמוקרטיה מתגוננת." ספרד מקשה: "תסכים ש'אם תרצו' על של מחקריה לא בודקת את האמת העובדתית שבדו"חות של ארגוני זכויות אדם, היא מבקרת את המניעים והעמדות שלהם. אתם מעולם לא לקחתם דו"חות והתחלתם לבדוק האם הם מדויקים עובדתית או לא." שובל משיב: "בעקרון אנחנו לא מבצעים בדיקות כאלה אך היו מקרים שבדקנו. משימת הארגון היא לא לעקוב אחרי הארגונים שמבקשים להרוס את המדינה." ההדגשה שלי.

רגע, רגע, עצור! אם משימת "אם תרצו" היא לא לעקוב אחרי הארגונים, מדוע היא שיסתה בהם חוקרים פרטיים? ואם "אם תרצו" לא בודקת פרטנית את הטענות של ארגוני זכויות האדם, מנין לשובל הבטחון ש"אמירות האמת של הארגונים נדירות ביותר"? זה די פשוט: שובל לא עוסק באמת, הוא עוסק בהפצת תעמולה. וגבלס כבר ידע שאם תחזור על שקר מספיק פעמים, יהיה מי שיתפוס אותו כאמת. זה המודוס אופרנדי של שובל ושל שולחיו.

שובל נתפס במה שנראה כמו שקר נוסף: הוא טוען (עמ' 27) שקבוצת הפייסבוק "תרמה מהותית" לכך שהכומר תומך היטלר ג'ון הייגי הפסיק לממן את "אם תרצו"; מאוחר יותר (עמ' 28) הוא אומר שהוא שוחח עם שניים מאנשי ארגונו של הייגי – ומודה שקבוצת הפייסבוק לא הוזכרה בשיחה. ארגונו של הייגי הודיע כבר לפני יותר משנתיים ש"'אם תרצו הוליכה אותנו שולל לגבי הפעילות שלהם. האמנו להם כשהם סיפרו לנו שהמשימה שלהם היא חינוך יהודי גרידא."

לא רק אותם הוליכו שובל ו"אם תרצו" שולל. הם העמידו פנים שהם ארגון מרכז, ואיימו בתביעת דיבה גם על ויקיפדיה אם זו תכתוב את האמת, בזמן שהם תמיד היו ארגון ימין קיצוני. הם העמידו פני ארגון עצמאי, בזמן שהם היו בעצם זרוע של לשכת ראש הממשלה נתניהו, הזרוע למבצעים מלוכלכים שלה, התוקף החיצוני שמעניק לגיטימיות תקשורתית – באמצעות "דו"חות" שעכשיו מודה שובל שלא עסקו כלל באמת עובדתית – לפעולות של נתניהו וסער.

שובל מרשה לעצמו, עכשיו, לשלוח פורצים – סליחה, חוקרים פרטיים שהוא מקפיד לא לדעת איך הם עובדים – למשרדיהם של מתנגדיו. פעם, בימי החושך של בן גוריון, ×–×” ×”×™×” ×”×’'וב של השב"×›; נתניהו, כרגיל, הפריט את המשימה. "אם תרצו" היא קבלן הביצועים שלו. עכשיו חשבו מה ירשו לעצמם שובל והמיליציה שלו אם נתניהו והבית היהודי – שובל ×”×™×” פעם מועמד שלהם לכנסת – יקבלו רוב. עוד סיבה לשלוח את נתניהו, עוד שלושה ימים, למקומו הראוי: פח האשפה של ההיסטוריה. ויחד איתו נשלח לשם גם את רונן שובל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

« Newer PostsOlder Posts »

Powered by WordPress