החברים של ג'ורג'

אם תדפוק אותי בשנית

מה פסול בהצעת החנינה לנתניהו

בשבועות האחרונים עולה הדרישה לעסקת חבילה: ראש הממשלה, אשתו וגמאל יקבלו חנינה על כל העבירות שביצעו, ובתמורה יתחייב נתניהו לפרוש מהחיים הציבוריים. ההצעה התחילה, למיטב הבנתי, אצל בן דרור ימיני, המשיכה אצל נדב אייל ובסוף השבוע הצטרפה גם איריס לעאל.

יש כמה טיעונים בעד חנינה כזו. ראשית, חנינה שמטרתה היא סגירת פצע ציבורי מדמם היא מנהג עתיק. האתונאים העניקו חנינה כללית בעקבות הפלת משטר השלושים הנורא (ואחר כך מצאו דרך לעקוף אותה ולהפטר מסוקרטס). עם שוב המלוכה לאנגליה, הוענקה חנינה כללית (עם מספר חריגים) על הפשעים שבוצעו במהלך מלחמת האזרחים. בצרפת הוענקה חנינה כללית לכל החשודים בפרשת דרייפוס, מתוך הכרה שהצורך להעמיד אותם לדין יקרע את הציבור, שגם כך היה קרוב מאד למלחמת אזרחים, ברמה בלתי נסבלת. בשני מקרים מפוקפקים יותר ומודרניים יותר, העניק הנשיא ג’ראלד פורד חנינה לקודמו, ריצ’רד ניקסון, במטרה “לסיים את הסיוט הלאומי הארוך שלנו”, כדבריו; ובהשען על חנינה זו, העניק הנשיא חיים הרצוג חנינה לרוצחי השב”כ ולמטייחי הרצח בפרשת קו 300.

תומכי רעיון החנינה לנתניהו מצביעים, בצדק, על כך שלנתניהו אין שום מעצורים ושאם הוא יצטרך להלחם על חייו הוא ינקוט בשיטת “המדינה או אני”, ויגרום נזק גדול ככל שיוכל למה שנשאר מהשם הטוב של רשויות החקירה והתביעה. אריה דרעי יהיה ככלב המת לעומת שאגת האריה שלו. ומעבר לכל, מרחף החשש שהיועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, פשוט לא מסוגל להגיש תביעה רצינית נגד נתניהו; ושאם תוגש תביעה, היא תוגש בחדלון כזה, שנתניהו עוד עשוי לחמוק מעונש. כל אלה טיעונים ראויים, ואף על פי כן יש לנהל משפט ראיות כנגד בנימין נתניהו, לא להגיע איתו לעסקת טיעון ועל אחת כמה וכמה לא להגיע לחנינה.

הסיבות לכך פשוטות. ראשית, אין שום סיבה להאמין שנתניהו יעמוד בהסכם. הוא עשוי, כמו קצב, להגיע לעסקת טיעון ואז לסגת ממנה – וההתמחות של שי ניצן היא בהסברה מדוע אי אפשר היה להגיש כתב אישום חריף יותר. לקצב זה התפקשש. לנתניהו זה יכול לעבוד. גם אם יקבל נתניהו חנינה, אין שום סיבה להניח שהוא יעמוד בתנאיה. מי ימנע ממנו לשוב כעבור שנה לחיים הפוליטיים ולטעון שתפרו לו תיק ושלא היתה לו ברירה? אחרי הכל, הוא טוען כבר עכשיו שמאלצים את עדי המדינה להעיד נגדו. נתניהו פרש מהחיים הפוליטיים, נזכיר, ב-1999, לאחר תבוסתו; מיד לאחר מכן הסתבך בפרשת עמדי; היועץ המשפטי הרחמן אליוקים רובינשטיין נתן לו לחמוק מעונש ופרסם “דו”ח ציבורי”; שנה לאחר מכן כבר שב נתניהו לפוליטיקה.

החוק הישראלי לא מאפשר לכרוך חנינה בהתחייבות לפרוש מהחיים הםוליטיים. חנינה היא מוחלטת. לאחריה, אי אפשר יהיה לשוב ולהעמיד לדין את נתניהו על העבירות שביצע – ואם ישוב לחיים הפוליטיים, ואין סיבה טובה להניח שלא יעשה זאת, לא תהיה שום דרך למנוע ממנו להתמודד. כלומר, הנסיון לרפא את הפצע עשוי להוביל לפצע עמוק יותר.

מעבר לכך, עצם הענקת החנינה תיצור מצב משפטי בלתי נסבל של “אנשים שגדולים מדי מכדי לעמוד לדין.” ברור לכל המהרהר בכך שהעקרון של שוויון בפני החוק היא במידה ניכרת פיקציה: אם אתה עורך דין עשיר, לא תועמד לדין על הריגה אם תדרוס אם עניה ובנה ותצא מהכלא אחרי שמונה חודשים. אם אתה איש ציבור, פתאום כל השופטים יתחילו להזכר ברעיון של “היסוד הפלילי” במעשה הפלילי מאד שביצעת. ואף על פי כן, הפיקציה הזו חיונית למשטר דמוקרטי וקריסתה לעין כל תערער עוד יותר את האמון בשלטון החוק.

כמו כן, כדי להסיר את ענן הקונספירציות שמפיצים תומכי נתניהו – ביניהם בולטים, לחרפתם, אם הם עדיין זוכרים מהי בושה, חברי מגזר חובשי הכיפות הסרוגות – יש צורך ציבורי בחשיפה של כל הראיות כנגד נתניהו בכל אחת מהפרשות. אנחנו צריכים לדעת מה קרה בבזק, מה קרה בפרשת הצוללות, מה בדיוק קרה עם מוזס. אחרת הקונספירציות ימשיכו ללוות אותנו שנים ארוכות – ונתניהו צפוי להשתמש בהן כדי לחזור לשלטון. ראיה, צריך להזכיר, היא כזו שנבחנה בבית משפט ובפומבי; כזו שהוצגה ושעורכי דין יכלו לערער עליה.

הבית הישראלי צריך טיהור, לא טאטוא מתחת לשטיח. אכן, תהיה לא מעט קורת רוח בהבטה בפרצופו של נתניהו שעה שהוא צריך לבקש חנינה מהנשיא רובי ריבלין, אבל זה לא טיעון מספק. נתניהו דפק אותנו פעם אחת, בפרשת עמדי; זו אשמתו. אם נניח לדפוק אותנו בשנית, זו תהיה אשמתנו.

(יוסי גורביץ)

אשרי אדם מפחד תמיד

בנימין נתניהו, ראש ממשלתנו היקר מאד – הוא עולה לנו יותר מכל ראש ממשלה אחר – אמר שלשום (ב') משהו שצריך היה לפתוח את כל מהדורות החדשות ולזעוק מכל כותרת ראשית: לישראל אין, לדבריו, יכולת להפסיק את פרויקט הגרעין האיראני. רק לארה"ב, אמר נתניהו, יש את היכולת הזו. כהרגלו, נתניהו לא דיבר אל הציבור הישראלי, אלא לקבוצה של תורמים אמריקאים – ה-base האמיתי שלו, כלומר קבוצת ההתייחסות הפוליטית שלו, זו שאליה הוא מכוון את עיקר מעשיו. נתניהו, על פי הדיווח, דירבן את התורמים להפעיל לחץ על ממשלתם כדי שזו תתקוף את איראן.

מעבר למצב הדוחה שבו ראש ממשלה מפעיל יהודים במדינה זרה כדי שאלה יטו את מדיניותה של ארצם, וישלחו צעירים אמריקאים אל מותם בארץ רחוקה על מזבח המונופול הגרעיני הישראלי – משהו שלמרבה הצער כבר הורגלנו בו – יש כאן גם הצהרה הרבה, הרבה יותר בעייתית.

כל מי שעיניו בראשו, וזה מצריך רק פתיחת מפה, ידע שלישראל אין יכולת לבצע תקיפה אווירית מתמשכת באיראן. זה היה סוד קטן מאד, והאמריקאים חשפו אותו באוגוסט, אחרי שנתניהו ניסה להעמיד לאובמה אולטימטום לפיו עליו לתקוף את איראן עד יום כיפור.

אבל תחת הצ'יזבט של התכוננות למתקפה על איראן, בזבזה ישראל כ-11 מיליארדי שקלים – "הזיות הרפתקניות," כדברי אולמרט. זה כנראה הסכום רק בשתי שנות התקציב האחרונות: בין השנים 2006-2010, צה"ל חרג מתקציבו בכ-57 מיליארדי שקלים. זה הרבה מאד כסף, והרבה ממנו הוצא – כך על כל פנים טוענת מערכת הבטחון – על התכוננות להתקפה על איראן.

מתקפה שעכשיו אפילו ראש הממשלה, המפמפם הגדול ביותר שלה אחרי ארי שביט, מודה שהיא לא מסוגלת להשיג את מטרתה. ישראל מקדמת את המתקפה הזו, תחת החשש מפצצה איראנית, כבר 20 שנה. הוא מאד מועיל למערכת הבטחון.

אבל יתכן שהוא מיצה את עצמו. מרוב דיבורים על איראן, לציבור כבר לא אכפת ולאובמה נשבר מהנסיונות של ישראל לחרחר מלחמה בין ארה"ב ואיראן. אז צריך דחליל אחר, והוא נמצא לנו בדמותה של סוריה.

חיל האוויר עשה משהו בגבול לבנון-סוריה הלילה. במקרה המינימלי הוא הפר, כהרגלו, את הריבונות האווירית של לבנון; במקרה החמור יותר, ועדיין אין לדעת, הוא ביצע תקיפה של מטרה כלשהי, אולי שיירת נשק ואולי, כפי שקרה בתחילת מלחמת לבנון השניה והוסתר מהציבור, התקפה מוטעית על חקלאים סורים.

להתקפה הזו קדמו תדרוכים על מתקפה אפשרית בסוריה. נתניהו הדליף לתקשורת שהוא חושש מזליגה של נשק כימי לחיזבאללה, ושישראל צריכה להיות ערוכה לפעול. ביום שישי שלפני הבחירות, פרסם נחום ברנע ב"ידיעות" שבצה"ל חוששים מאד מקריסת משטר אסד ושלדעתם יהיה צורך לפלוש לסוריה ולהקים שם רצועת בטחון. אתם יודעים, כמו בלבנון, כי שם זו היתה הצלחה מבריקה כל כך.

ההדלפות של נתניהו נתפסו, בתקשורת החשדנית בצדק כמו גם במשרד החוץ ובהערכות הזרות, כמו נסיון להסיח את הדעת מהמשבר הפוליטי שבפניו הוא ניצב. ההדלפה לברנע מדאיגה יותר: הוא ציטט שם את אלוף פיקוד הצפון. הדלפות כאלה לא מגיעות במקרה, ולא במקרה הן עוברות את הצנזורה. מישהו בצבא רוצה מלחמה, או לפחות מבצע, כנגד סוריה.

לנתניהו המשבר הבטחוני הזה, שנראה מלאכותי למשעי, דווקא מועיל מאד. אחרי הכל, נתניהו אמר לנו ערב הבחירות שאין מה לדאוג מהגרעון, שהאזרחים לא ירגישו אותו. עכשיו הוא רוצה לקצץ 27 מיליארדים מהתקציב, מדברים על העלאת המע"מ, והאוצר דוחף קדימה את העז של ביטול בתי הדין לעבודה, עז שאם היא תעבור – ובממשלת הניאו-ליברלים של נתניהו-בנט-לפיד מהלך כזה עוד עשוי לעבור בטעות.

נתניהו זוכר מה קרה ב-2011, הוא יודע שהציבור יכול לצאת לרחוב, הוא יודע שאחרי השקרים שפיזר ביד רחבה קודם לבחירות אין לו מנדט לגזירות, ושממשלה שתנסה להטיל אותן לא תהיה לגיטימית. אז טוב לו עם מבצע בסוריה. סוריה היא שק חבטות נוח בשנים האחרונות; אין לה כמעט בעלי ברית, וישראל הרשתה לעצמה להפציץ בשטחה בימי אולמרט, כמו גם לעשות בומים על קוליים מעל ארמונו של אסד בכל פעם שהוא עצבן אותה. סוריה הפכה, במובנים מסוימים, לסוג של עזה: כשיש לישראל בעיה, היא חובטת בה. במיוחד עכשיו, כשהמשטר שם מתמוטט ואף אחד לא יודע מה יבוא במקומו. התקפה על סוריה מועילה כעת לכת הצבאית שלנו – תמיד טוב להדגיש את האיומים הבטחוניים ערב דיוני תקציב, ואלה יתחילו מיד עם הקמת הממשלה ואולי עוד קודם – כמו גם לממשלת נתניהו.

היא לא מועילה, מצד שני, לציבור הישראלי. משלוש סיבות: קודם כל, הברורה מאליה, שאנחנו בועטים בקן צרעות מבלי לדעת איך הוא יגיב, אבל כנראה שתגיע תגובה. שנית, כאמור, משום שההתקפה הזו מאפשרת גם לנתניהו וגם לצבא לטשטש את המשבר הכלכלי שמולו אנו ניצבים ולומר לציבור "תראה, צינור (מעופף)." ושלישית, משום שהיא ממשיכה להרגיל את הציבור הישראלי לכך שהתגובה הראשונה של ממשלתו לכל משהו שעשוי להתפתח לאיום היא תקיפה צבאית. תוך כמה זמן, זה נשמע טבעי לגמרי.

אבל זה לא. נשק כימי לא זלג מסוריה לשום מקום, בינתיים. גם אם היה זולג, לא ברור שהיתה לכך השפעה כלשהי. צה"ל וממשלתו מרגילים את הציבור לבלבל בין סכנה פוטנציאלית ובין סכנה בפועל, ושעל כל מה שעשוי לאיים על הדומיננטיות הצבאית של ישראל יש להגיב מיד בהתקפה. אנחנו עוד לא יודעים איזה ממשל יקום בסוריה, אם וכאשר יפול משטר אסד, אבל אם נתקוף את המורדים כעת, אנחנו נוודא שכאשר יוחלף השלטון, הוא יהיה עוין.

למי זה טוב? למי שהסכסוך טוב לו: לצבא, שצריך אותו לצרכי תקציבים וקידום (קצינים שלא עושים כלום מתקדמים הרבה יותר לאט, ומלחמה היא זרז קידומים ידוע), ולימין הפוליטי, שלא רוצה שהישראלים בכלל יחשבו על האפשרות של שלום. תארו לעצמכם את הסנאריו שבו קם משטר רגוע יחסית בסוריה, שלצרכי שימורו אחרי מלחמת אזרחים רוצה להתפתח כלכלית, ולשם כך רוצה הסכם שלום מלא עם ישראל, אבל בתנאי הסביר לגמרי של החזרת הגולן לסוריה. מי בכלל רוצה להגיע למצב הזה? הרבה יותר קל, עדיף, לדבר על הסכנות הבלתי פוסקות ועל כך שכל אדם בסוריה רוצה בחורבנה של ישראל. ואם זה לא המצב – לדאוג שזה יהיה המצב.

וזה בסדר. נתניהו והכת הצבאית סומכים על העדר זכרונו של הציבור ועל התקשורת הישראלית. כשתהיה תגובה על ההתקפה האחרונה, התקשורת תדווח עליה כעל פרובוקציה והפרת השלווה מצד גורם עוין. אנחנו? איך אנחנו קשורים?

ועוד דבר אחד: בבית המשפט העליון נמשך בעצלתיים הדיון בתביעה שהגיש מוסטפה דיראני כנגד מדינת ישראל, שעינתה ואנסה אותו באמצעות שלוחה, דורון זהבי ("קפטן ג'ורג'"). ההליכים התחילו לפני שמונה שנים והמדינה ממשיכה בנסיונותיה להפסיק את ההליך, שיכול לגרום לה רק מבוכה. לפרקליטות היתה פליטת פה: נציגתה אמרה שהיא בחנה את השאלה ולא מצאה אף מדינה, "כולל מדינות הומניות", שמאפשרת תביעה כזו. משתמע מדבריה שישראל לא בדיוק מדינה הומנית. השופט העליון אליקים רובינשטיין טען ש"ידוע לנו שהוא [דיראני – יצ"ג] לא יושב על המרפסת ומעשן נרגילה." לא ברור מנין "ידוע" משהו לרובינשטיין; העובדה שהמדינה טוענת משהו לא הופך אותו לעובדה. אבל מעניינת הקלות שבה שופטי העליון משתפים פעולה עם הנסיון של מערכת הבטחון – שהפרקליטות היא כאן רק שלוחתה הנאמנה – לטאטא את נושא העינויים מתחת לשטיח. בית המשפט, שאמור היה להיות אמון על זכויותיהם של נחקרים, ולחשוף את שנעשה להם, פשוט לא רוצה לדעת. כמו הציבור שבתוכו הוא חי.

(יוסי גורביץ)