החברים של ג'ורג'

מרדכי ואנונו נעצר שוב בתחילת השבוע (שני), בתואנה שהוא נפגש עם אזרחית זרה ובכך הפר את תנאי השחרור שלו. בכך הגיעה מסכת ההתעמרות של מערכת הבטחון הישראלית בוואנונו לשיא חדש: המדובר בחברתו לחיים של ואנונו.

מרדכי ואנונו, נזכיר, ריצה את כל עונשו, עד יומו האחרון. 18 שנה הוא שרץ בכלא ישראלי, שנים ארוכות מהן בבידוד, שמטרתן ככל הנראה להטריף עליו את דעתו. הוא שוחרר לפני חמש שנים, ומאז מונעת ממנו המדינה לעשות את מבוקשו היחיד: לעזוב את ישראל מאחוריו. רצוי להזכיר שזו הבחירה שהוא עשה עוד בתחילת שנות השמונים: הוא עזב את ישראל, המיר את דתו, ובכלל ניסה לנתק כל קשר בינו ובין העם הקטן והמאוס (זה לא אני אמרתי, זה נורדאו) היושב בה.

ואנונו מצליח, ייאמר לזכותו, לקלף בעקביות את הקליפה הדמוקרטית-ליברלית הדקה שישראל מרבה להתהדר בה (היום אמר איזה אפרטצ'יק יהודי באוסטרליה ש"אוסטרליה, כמו ישראל, היא מדינה שמקדשת רב גוניות ושונות". בחיי.): הוא אסיר שריצה את עונשו – אבל המדינה ממשיכה להתעלל בו; הוא גר בישראל – אבל הוא עצור בתוקף צו של עלוב הפיקוד. מה קשור עלוב הפיקוד לעסק? למה לא צו רגיל של בית משפט? אה, כי למקרה ששכחתם, תקנות שעת החירום (1945), שעליהן אמר מנחם בגין שהן גרועות מהחוקים שקבעו הנאצים, עדיין בתוקף. ויש להן עליהן הרבה פחות ביקורת משפטית.

כלומר, ישראל היא מדינה דמוקרטית עד שנמאס לה להיות כזו, ואז היא שולפת את נשק יום הדין מהמחסנים, לוקחת אזרח שנמצא בליבה של ישראל עצמה, ומעמידה אותו תחת שיפוטו של קצין בלתי נבחר, כזה שהתרגלנו שיש לו סמכות בשטחים. זה לא חייב להיעצר בוואנונו, אתם יודעים. כפי שלמדה טלי פחימה על בשרה, אם תעצבן מספיק את מנגנוני החושך, אתה יכול למצוא את עצמך במעצר מנהלי, לשמוע את נציגי התביעה מודיעים שהם לא ידרשו נגדך עונש מוות בסעיפים שמתגמדים במהירות, ונגרר לעסקת טיעון שבמסגרתה אתה מודה בסעיף אישום מגוחך רק כדי שיתנו לך לגמור עם זה כבר. אם ישראל לא אוהבת מפגינים זרים, היא יכולה לנסות לשסות בהם את יחידת עוז, כששופט נמצא בחדר סמוך ולא מתערב – אף שהיא מפירה את הוראותיו – וזאת למרות שליחידת הקלגסות הזו אין שום סמכות על אנשים שנמצאים בישראל ברשות.

מרדכי ואנונו הטיח בישראל את כל מררתו. התנצרותו, יותר ממה שכונה בגידתו, היא יריקה בפרצוף. היא הוציאה נגדו בשעתו אפילו את ישעיהו ליבוביץ', שכינה אותו בשמות גנאי בשל כך – עוד הוכחה לנטייתו של ואנונו לקלף מסיכות: ליבוביץ' אהב להתחפש לדתי סובלני, למרות שתפיסת עולמו לא היתה סובלנית במיוחד.

ואנונו גרם לשופט המוערך בדרך כלל, מאיר שמגר – שהיה מסוגל לכתוב את מילות הזהב "הוואכמן איוואן דמיאניוק יוצא זכאי מלפנינו", ולהעמיד היטב את החוק מעל צדק ההמון – לשגיאה גסה: שמגר פסק, בערעורו של ואנונו, שהוא אשם בריגול חמור, למרות שלא נפגש עם סוכן זר ולא העביר את הידיעות שברשותו לסוכנות מודיעין כלשהי. זאת משום שהפרסום כמוהו "כהעברת המידע לכל הסוכנים כולם". האם שמגר באמת לא עמד על ההבדל שבין פרסום – שמפקיע ידיעה מכלל סוד והופך אותה לפומבית – ובין ריגול, שמעביר ידיעה סודית לצד אחר, בעוד הצד ממנו נגנבה הידיעה עדיין משוכנע שהיא ידועה רק לו? קשה להאמין. אחרי הכל, הוא היה הפרקליט הצבאי הראשי ועניין בטחון לא היו זרים לו. ואולי מי שהיה הפרקליט הצבאי הראשי מסוגל לזכות אדם כמו דמאניוק, אבל לא אדם כמו ואנונו.

החלטותיה של המערכת המשפטית, במקרה של ואנונו – כמו בכל מה שקשור לתכנית האטום הישראלית, כמו במקרה של פחימה, כמו במקרה של התרת העינויים, כמו במקרה של כביש 443 עד לשבוע האחרון, כמו במקרה של "נוהל שכן", כמו במקרה… – מעידה על כך שהיא מיישרת את עצמה לצידה של מערכת הבטחון כמעט אוטומטית. הקלגסים והשוטרים החשאיים צריכים להיות טיפשים במיוחד וגסים במיוחד כדי לגרום למערכת המשפטית לראות את מה שרואה כל אדם בעל עיניים. והמקרה של ואנונו חורג במיוחד, ×›×™ המשך שהותו בישראל, בניגוד לרצונו, נעשית בשל הטענה של מערכת הבטחון שיכול להיות שיש לו מידע שהוא עוד לא פרסם.

יכול להיות. זה לא צריך להיות שיקול. הרעיון שאפשר להעניש אדם בגלל משהו שהוא עלול או עשוי לעשות לא מקובל, בדרך כלל, במערכת המשפטית שלנו. יתר על כן, רצוי לשים לב לעובדות: ואנונו עזב את עבודתו בכור הגרעיני ב-1985. את המידע שהיה לו, הוא פרסם ב-1986. כלומר, מדובר במידע שהתיישן לפני 23 שנים.

המקובל במקרים כאלה הוא לפעול כדי לשנות את המערכת, כדי להגיב על המידע שפורסם ולהפוך אותו לבלתי עדכני. האם המערכת השושואיסטית שלנו לא עשתה זאת ב-23 שנים? אולי, אולי לא. בישראל לא מדברים על ענייני גרעין ורשמית האזרחים לא יודעים אפילו שיש לישראל נשק כזה – כי אנחנו מדינה דמוקרטית, כידוע – והמידע הזה לא יגיע אלינו עד הוואנונו הבא.

אבל ראוי לשים לב לטענה נוספת של מערכת הבטחון: יכול להיות שוואנונו יודע משהו שהוא עצמו לא יודע שהוא יודע, והוא יכול לפרסם את המידע אפילו בלא יודעין. מעבר למופרכות הטיעון הזה – ומעבר לעובדה שבתי המשפט מתייחסים אליו – צריך לשאול: למה לעצור בוואנונו? יכול להיות שגם ראש המלמ"ב יודע מידע כל כך סודי שהוא אפילו לא יודע שהוא סודי, והוא יכול לפלוט אותו בטעות. ולא רק הוא: כל מי שאי פעם נחשף לסודות הכור יכול להגיע למצב האומלל הזה. המסקנה היא שיש למנוע מכל מי שכף רגלו דרכה אי פעם בכור הגרעיני – סליחה, מפעל הטקסטיל – בדימונה מלצאת את הארץ או לשוחח עם אזרחים זרים. למעשה, אולי פשוט מוטב לכלוא אותם שם לשארית ימי חייהם.

לא, הא? ואנונו עושה לנו שירות טוב: הוא חושף את ערוות טמטומם של שירותי הבטחון, ואת כניעותן של שאר המערכות. הוא, במובנים מסוימים, הסוקרטס שלנו: הוא הזבוב המציק, המציב את השאלות שאיש אינו שואל. אולי, אם תשוב המערכת ותדון בשאלתו, יתחוור לה שראוי להרחיק את האיש האיום הזה מישראל. הוא מסוכן למעמדה של מערכת הבטחון בעיני אלו שהיא מתיימרת להגן עליהם הרבה יותר משהוא מסוכן לבטחונה של ישראל.

(יוסי גורביץ)

אנקדוטה חביבה עלי מימי סוף הרפובליקה הרומאית מתייחסת לחוק שהעביר פומפיוס, כששימש כקונסול יחיד – ובפועל, כקיסר הראשון – שבגרסתו הראשונה קבע שלא יעמיד עצמו אדם לבחירה לתפקיד הקונסול, אלא אם היה ברומא. שותפו לטריומוויראט הראשון, גאיוס יוליוס קיסר, הזדעק והזכיר לו שהחוק מנוגד להסכמה ביניהם, על פיה הוא יוכל לסיים את תפקידו כמפקד בגאליה ולעמוד לבחירה, כך שיוכל לדלג מאימפריום לאימפריום מבלי להיות ולו לרגע אזרח פרטי, חשוף לאויביו. פומפיוס שינה את החוק, כך שלא יחול על קיסר. באותו הרגע, אמר מורי ורבי צבי יעבץ, מתה הרפובליקה: היא מתה משום שהחוקים הפכו לבדיחה.

אין הרבה מה לומר על מחול שבעת הצעיפים המאוס שבין הליכוד וקדימה, אלא "מארה על שני בתיהם". מאחורי חזותה המצודדת של ציפי לבני – מצודדת מספיק כדי למשוך אליה את רוב השמאל הישן – מסתתרת אסופת אופורטוניסטים כה דוחה עד שהאדם הסביר היה נמלט מפניה אל מושבת מצורעים. אלי אפללו, דליה איציק, חיים רמון, עתניאל שנלר, רונית תירוש, צחי הנגבי, רוחמה אברהם-בלילא, שאול מופז ושאר אנשים שלא שמעתם עליהם או שהייתם מעדיפים שלא לשמוע עליהם מאכלסים אותה. איש איש וקופת שרציו, כולם – בפרפרזה על טולסטוי – אפסים בדרכם שלהם.

קדימה נולדה בחטא, ילידת הציניות העמוקה של אריאל שרון, וחוקתה הדיקטטורית נתפרה למידתו. אין להזיל דמעה על קריסתה, אם תבוא. גם על צביעותו ושחיתותו של בנימין נתניהו, שמנסה לתפור ממשלה בת 50 שרים וסגני שרים תוך קינה בלתי פוסקת על "האיש השמן" שהוא המגזר הציבורי, מיותר להשחית מילים.

ואף על פי כן, יש כאן שקיעה חדשה, ירידת מדרגה אם תרצו. נתניהו כבר קידם את "חוק מופז", שמיועד לאפשר לו למשוך שבעה ח"כים מקדימה. דא עקא, אלי אפללו קפץ מוקדם מדי, ודרש להיות סיעת יחיד; עכשיו נראה שבלעדיו חסרים לנתניהו השבעה.

אז כדי להציל את נתניהו מכשליו הפוליטיים – רבאק ערס, אתה זוחל בשביל תולעת כמו אפללו, לא יכול לבקש ממנו לסתום את הפה עוד שבוע? – אץ רץ לו ח"כ כרמל שאמה (ליכוד) לבצע עוד מעשה מגונה בשאריות של חוקתה-בפועל של ישראל, ועל פי ההצעה שלו אפשר יהיה לצרף ח"כ פורש לשישה ח"כים אחרים כדי לארגן בפועל עריקה של שליש מפלגה.

כלומר, זמן קצר אחרי חוק מופז, שהיה נסיון עירום לשנות את כללי המשחק לטובת רוב קואליציוני מקרי, כרמל שאמה רוצה לשנות אותו עוד יותר כך שיתאים למצב פוליטי נקודתי. זו, בקצרה, תוספת "פרט לאפללו" לחוק של פומפיוס. ואם מחר יתברר שרונית תירוש לא תסכים לערוק מ"מפלגת הדמיקולו" שלה אלא אם תמונה לקיסרית הירח, ורשויות הירח יערימו בעיות, ודאי ינסה שאמה להתאים את החוק לצרכים החדשים. צריך היה לצפות ממפלגה המקבילה בישראל למפלגה השמרנית, שתזהר כנדרש בשינויים חפוזים בחוקי יסוד. אז צריך היה לצפות. אלוהים, לשלטון בחרתנו.

שאמה לא התחיל את המגמה הזו. התחיל בה אהוד ברק, ששינה את חוק יסוד: הממשלה כך שיוכל לנפח אותה עוד יותר. ממי שמתחיל הקמת ממשלה בשינוי חוק היסוד אי אפשר לצפות להרבה, ואכן כהונתו של ברק היתה מהגרועות, אם לא הגרועה שבהן (בכל זאת, גם גולדה בתחרות). עם קריסת ברק בלהבות, ניסה בנימין נתניהו – "אזרח מודאג" במשך 18 חודשים בערך – להפוך לראש הממשלה, אך החוק דאז לא איפשר זאת; הוא דרש שהמועמד לראשות הממשלה יהיה חבר כנסת, ונתניהו כבר התפטר. מיד אצו חנפיו בליכוד לשנות את החוק, והוא – לזכותו – עצר בהם ואמר שהוא לא מוכן להיות ראש ממשלה אם לא יהיו בחירות גם לכנסת.

התוצאה, מבחינת נתניהו, היתה גלות פוליטית של שמונה שנים כמעט. הוא היה שר אוצר של ראש ממשלה שהשפיל אותו פעם אחר פעם ונהנה מכך בעליל, ואחר כך נבעט למדבר האופוזיציוני. עכשיו, מסתמן, אין לו אותם מעצורים שהיו לו ב-2001.

והציבור? שקט. כשפרס ביצע את התרגיל המסריח, הכושל כמו כל תרגיליו, היתה מחאה עממית ניכרת ואז נטבעה הסיסמא "מושחתים, נמאסתם". היו הפגנות המוניות. התוצאה של התרגיל היתה שפרס הפסיד – לראשונה מזה 15 שנים כושלות – את הנהגת מפלגת העבודה לרבין, האיש שכביכול לא התלכלך. כיום כמעט לאיש לא אכפת, כבר אין טעם לכעס. נתניהו היה יכול ללכת לא רק בעקבות פומפיוס אלא גם בעקבות קליגולה, ולמנות את הסוס שלו לשר, וסביר שגם זה היה מחזיק כותרות רק יומיים.

שיטה שיש בה נתק כזה בין הנבחרים ובין הבוחרים, לא תחזיק זמן רב – ולו משום שהבוחרים אדישים ומיואשים כמעט כולם. אחד להם מי אוחז במושכות, כל זמן שגמר "כוכב דועך" משודר בזמן. נתניהו הצליח במקום שבו נכשלו שליטי רומא: הוא הרגיל את נתיניו לחיות לא על לחם וקרקסים, אלא על קרקסים בלבד. במצב כזה, אין באמת טעם בבחירות, אלא כאמצעי קלוש להענקת לגיטימציה לשלטון. אולי הגיע הזמן להפסיק את הפארסה הזו ולהודות שהיהודים, כמו הפלסטינים, טרם בשלים לשלטון עצמי.

(יוסי גורביץ)

בהתחלת השבוע, עדיין עבדו בישיבות ההסדר על איזו פשרה מפד"לניקית מהזן הישן והרע: אליעזר מלמד יצהיר בפומבי שהוא מתנגד להפגנות במדים (אבל אין לו מילה רעה על המפגינים עצמם), וכולם יקפידו שלא לדבר בפומבי על הבעיה האמיתית – המרד, המתחזה לסרבנות, שמקדם מלמד מאז 2006 – וישיבת "הר ברכה" תוכל להמשיך ולינוק מעטיני משרד הבטחון תוך שהיא חותרת תחתיו.

ברק, בינתיים, לא מסכים לפשרה הזו. אולי הוא יודע שמבחינתו, זו פשרה אחת יותר מדי, זיגזג שממנו כבר לא יתאושש. אולי בכל זאת יש בו קצת נאמנות למדינה שנשבע, כל כך מזמן, לשרת. כך או כך, הוא טרם הסכים להשתחוות לדרישת ראשי ההסדר.

משכך, ומשנראה שביום ראשון לא תהיה לרבני ההסדר ברירה אלא להכריז על פירוקו מתוך הזדהות עם מלמד – האנשים, אחרי הכל, מסכימים איתו בסופו של דבר, והחשש מפגיעה הכלכלית מתאזן עם החשש מפגיעה במעמדם ומ"מה יאמרו" בבית הכנסת – פרסמו אתמול (ה') 25 רבני הסדר קריאה למרד. את הרוח אפשר להבין מדבריו של בן ציון אלגאזי, מחנך באחת הישיבות, שאמר ש"בלי החבר'ה שלנו אין להם מילואים".

נניח עכשיו לשחצנות וליוהרה שהורגלנו בהם, כביכול מדינת ישראל תתמוטט אם דווקא המפונקים שבבניה לא יתייצבו. נניח עכשיו לשאלה מה קרה לנאמנות המפורסמת למדינה, ול"אהבת ישראל". ידענו, כבר בימי ממשלת רבין השניה – כשבעצת רבני הכתומים, הפסיקה שורה של בתי כנסת את אמירת התפילה לשלום הממשלה והחליפה אותה בתפילה ל"העברת ממשלת זדון מן הארץ" – שהאהבה הזו מלווה בתנאי, שהיא אהבה התלויה בדבר; בטל הדבר, בטלה אהבה. הכתומים אוהבים את ישראל רק כל זמן שהישראלי ממשיך לשאת בענווה בתפקידו, זה של חמורו של משיח. "אין להם מילואים" – נו, אתם יודעים מה אומרת ההגדה של פסח על מי ששאל "מה העבודה הזו לכם".

אינני יודע אם אלגאזי היה בין 25 החותמים על מכתב המחאה, אבל לא אופתע. המסמך, המיועד להפצה גם לתלמידי ישיבות על סף גיוס, קובע כי חובתו של האדם הדתי היא קודם כל לרבנים ורק אחר כך למדינה. כמובן, הם לא אומרים "הרבנים"; הם מעמידים את יהוה כמושא הנאמנות הראשון של נתיניהם, אבל מאחר והדמון לא ממש מחלק ראיונות בכמה אלפי שנים האחרונות, ומאחר שהרבנים הם מפרשיו, המשמעות של "חובת ציות ליהוה מעל חובת ציות לחוק", היא חובת ציות לרבנים.

ודוק: הרבנים, עם שהם עוטפים את עצמם בשבועות האחרונים בזכויות האזרח, אינם קוראים לנתיניהם לציית למצפונם. הם אינם קוראים להם לציית לאנושי שבהם, למה שהופך את כולנו לחלק מאותה "רקמה אנושית אחת"; הרבנים – ודאי רבני ההסדר – הרי כופרים בשוויון שבין בני האדם (את תפיסת השוויון הגדיר אברהם יצחק הכהן קוק ×›"קיינית", ואת ההבדל בין יהודים ולא יהודים ראה כגדול מזה שבין אדם ובהמה); הם קוראים לתלמידיהם לציית להם, קודם כל להם, רק להם. יתר על כן, הם קובעים שבראשות הצבא צריך לעמוד אדם הנאמן לחוקי הדמון. הם נמנעים מלקבוע, בינתיים, ששירות בצבא שבראשו אינו עומד אדם ×›×–×” פסול, אבל ×–×” כנראה עניין זמני, עניין לקרב הבא. רק "מי ליהוה אלי" ×”×™×” חסר.

על מה אנחנו מדברים, בעצם? כפי שאמר אחד החתומים על המכתב, אריאל בראלי, "חשבנו שצריכה להיות אמירה ברורה כלפי הנוער המתגייס שהצבא שלנו הוא חזון הנביאים, וכשהשותפות איתו הופכת לפלורליסטית ודמוקרטית, שדעת הרוב קובעת איזה משימות הוא יקבל על עצמו ואיזה פקודות יינתנו לחיילים – הכל מתפספס". כלומר, היותו של צה"ל זרוע של ממשלה דמוקרטית, לא של מונארכיה תיאוקרטית, היינו לא של הרבנים – היא היא הבעיה.

זו איננה קריאה לסרבנות, ודאי לא לסרבנות מצפון – זו קריאה להעמדה של מערכת אחרת במקומה של הרפובליקה הישראלית: ממלכת כהנים וגוי קדוש, או בלשון העם "מדינת הלכה". זו קריאה למאזיניהם להצטרף למרד כנגד המשטר הדמוקרטי בישראל. פרשת מלמד היא אמתלה לחשיפת מה שהם לחשו תמיד, מה שהם זממו מזמן.

כל כך הרבה תלוי עכשיו בעלה הנידף הזה, אהוד ברק. רק ראש הממשלה בנימין "עמדתו הנחרצת של ראש הממשלה נגד תופעת הסרבנות ידועה לכל. ראש הממשלה לא התערב בנושא ישיבת הר ברכה והוא מגבה את החלטת שר הביטחון. עם זאת, ראש הממשלה מקווה כי העניין ייפתר בסופו של דבר בהבנה" נתניהו פחדן יותר. אם ברק ייכנע לדרישתם של הרבנים, זה יהיה פחות או יותר הסוף. אחרי נצחון כזה, אף פוליטיקאי לא יעז להתמודד איתם יותר. במדינה נורמלית, ומשר בטחון שלא היה פחדן כל ימיו הציבוריים, אפשר היה לצפות שיתיר את חוזיהם של כל האנשים החתומים על המכתב הזה, ושידרוש מראשי הישיבות להחליט: האם הם תומכים במכתב, ואז הם מוזמנים לחפש מימון לישיבות שלהם בשוק החופשי, או מסתייגים ממנו בכל פה.

אבל אנחנו נתקענו עם ברק, שלו יש היסטוריה ארוכה של התכופפות בפני חובשי הכיפות, שעתידו הפוליטי מאחוריו ושכל מה שהוא רוצה הוא לסחוב יחסית בשקט עוד קדנציה, לפני שישוב לעשות לביתו. לכמה אומץ כבר אפשר לצפות ממנו? הוא הרי כבר מכר את כל ערכיו. מה תשנה מכירתו של עוד ערך שבו איננו מאמין, אם בכלל האמין במשהו אי פעם?

(יוסי גורביץ)

אני אגלה לכם סוד קטן. גם אני, אם אקבל פקודה שאני לא יכול למלא, מצפונית, אסרב. ואני חושב שזה נכון לכל אחד ואחת. למעשה, אם יש מישהו שאין לו שום קווים אדומים וימלא כל פקודה בכל מצב, צריך לקשור אותו בחדר מרופד, יחד עם הקב"ן שהרשה לו להתגייס וההורים שגידלו אותו. אחד מהדברים שהופכים חברה דמוקרטית לגמישה מספיק לספוג זעזועים זה סובלנות יחסית להפרת חוק אידיאולוגית מתונה. זה יכול להיות חסימת כבישים תוך כדי הפגנה, לקשור את עצמך לטרקטור כדי למנוע הריסת בית, או לסרב פקודה בצבא. החוק צריך לגבות מחיר על דברים כאלה, כדי להבטיח שאנשים יעשו אותם רק אם משהו ממש חשוב להם ולא סתם כי בא להם, וזה גם ברומטר ציבורי למידת הלגיטימציה שהשלטון מקבל מהציבור. דמוקרטיה, במהותה, היא מערכת וולונטרית, ואם הרבה אנשים מוכנים לעבור על החוק, ולשלם מחיר אישי, סימן שיש בעיה. פה זה נגמר, וכל הטיעונים ממשפחת ה-"זה לא אותו דבר כי השמאלנים עושים את זה מתוך [השלם את החסר] ואילו הימנים עושים את זה בגלל [השלם את החסר]" פשוט לא מעניינים. ציפורים עושות את זה, דבורים עושות את זה, וגם שמאלנים וימנים עושים את זה.

אין שום דרך, בהגדרה, לקבוע מתי זה "בסדר" לעבור על החוק. כשמדינה מטאטאת את השאלות הקיומיות שלה מתחת לשטיח במשך שישים שנה, ולא מוכנה לקבל שום החלטה לכאן או לכאן, אין מה להתפלא שיותר ויותר קבוצות מוצאות את עצמן מחוץ למיינסטרים ומנסות למשוך את השמיכה אליהן, על חשבון מי שנמצא בצד השני של המיטה. לא ברור איך ומתי ציות הפך ל"אושיות הדמוקרטיה הישראלית". הדמוקרטיה הישראלית היא לא ממש דמוקרטיה, ואם היא היתה, לא ציות עיוור לפקודות היה האושיה שלה. כיבוד החוק בגלל הלגיטימציה שהאזרח מעניק לשלטון, בתמורה לזה שהוא מייצג אותו, כן. ציות עיוור, לא.

הבעיה מתחילה כשמישהו חושב שהוא לא צריך לשלם מחיר על סרבנותו. כבר נטחן עד דק שזה בסדר גמור לבטל את ההסדר עם ישיבת הר ברכה, כי הרב מלמד יכול להטיף למה שבא לו חוץ מאלימות, אבל הצבא לא חייב לעבוד איתו ולשלם לו אם זה לא מתאים לו. וכן, אם הצבא חושב שפרופסורים באוניברסיטה שמטיפים לסרבנות מהווים בעיה מבחינתו, הוא לא חייב לשלוח חיילים ללימודים אצלם. משום מה, אני לא חושב שפרופסור צימרמן, שאמר פעם מעל הקתדרה שהוא לא יאשר מועד ג' למי שהיה במילואים בשטחים, אבל כן יאשר מועד ג' למי שישב בכלא על סירוב לשרת בשטחים, יתעקש על זה שצה"ל ישלח חיילים להתחנך דווקא אצלו או ידרוש עבורם שירות מקוצר, וזאת למרות שאני בטוח שהוא היה שמח להשפיע על דמותו של צה"ל לא פחות מאשר הרב מלמד. למה הצבא מפחד מישיבות הסדר ולא מפחד מאוניברסיטאות זה בעיקר העסק שלו. יכול להיות שזה בגלל שהאוניברסיטה לא מכינה צעירים לשירות צבאי, והלימודים בה לא נחשבים כחלק מהשירות עצמו. יכול להיות שזה בגלל שבישיבה יש סמכות רוחנית עליונה ולשום פרופסור אין סמכות כזאת. יכול להיות שזה בגלל שאת החילונים צריך לשכנע אחד אחד לקום מהכורסא, ואילו אצל המתנחלים פשוט מרוקנים את האולפנא, מעלים אותם על אוטובוס של המועצה המקומית ואודרוב להפגנה. אולי זה בגלל שמתנחלים נזכרים שהם אינדיבידואלים בחברה דמוקרטית רק כשלמישהו יש טענות אליהם, ובשאר הזמן הם "ציבור", ולא סתם ציבור אלא כזה שחושב שהאינדיבידואלים שמרכיבים אותו צריכים לקבל יחס מועדף לאור ה"תרומה" שהציבור תורם, לדעתם הבלתי משוחדת, למדינה.

בסופו של דבר, השיח ה"סרבני" , ובטח השיח ה"דמוקרטי" של הימין, הוא שיח שקרי. רב חרד"לי מבין ומתעניין בדמוקרטיה בערך כמו שאני מבין ומתעניין בהלכות פתיחת קופסת שימורים בשבת. הנושא האמיתי הוא לא הזכות לסרב, ולשלם את המחיר, אלא רצונם של טיפוסים כמו מלמד לקבוע מהי המדינה הזאת. מלמד לא כועס על זה שסותמים לו את הפה, אלא על זה שמפריעים לו לעצב את הצבא בצלמו ובדמותו, ובתנאיו שלו. הציבור החרד"לי יצא למאבק על דמותה של המדינה, וצה"ל הוא החזית, הנתיב של קבוצה שולית אל לב המיינסטרים. זאת הסיבה לנהירה של דתיים לקצונה וליחידות מובחרות. ואז באה הדרישה להדיר נשים כדי שהמסגרת תתאים להם, אחר כך, הרבנות הצבאית משתלטת על נושא החינוך והסברת מטרות הלחימה, ומספרת לחיילים שהם לא נשלחו בפקודת הממשלה כדי להשיג מטרות פוליטיות או ביטחוניות כאלה ואחרות, אלא משתתפים בג'יהאד על שלמות ארץ ישראל. ועכשיו הדרישה היא שצה"ל יכפיף את עצמו לסייגים פוליטיים שמתחפשים לרגישות דתית, תוך האשמה אורווליאנית לגמרי שהמתנגדים להם נגועים ב"שיקולים פוליטיים". וברגע שכל זה מצליח בצבא, אפשר להמשיך הלאה.

זאת לא קונספירציה, רבנים מזוקנים לא ישבו בחדר אפוף עשן ותכננו את זה, אבל זאת מגמה קיימת ומובהקת, ומה שאנחנו רואים זאת רק ההתחלה. מה שהציבור רק מתחיל לקלוט, זה שיש כאן ויכוח מהותי ונוקב על מהי המדינה. לא על צביונה או דמותה של המדינה, אלא על השאלה האם המדינה היא המכשיר של האזרחים בשירות האינטרסים שלהם, כפי שהם מבינים אותם, או מכשיר בידי אלוהים בשירות תוכניתו להביא את הגאולה לעם הנבחר. הימין הדתי לא חושב שצריך לנהל את הויכוח, אולי זה קצת דמוקרטי מדי בשבילם והם פשוט מעדיפים לעשות ולא לדבר. כך או כך, לא מפתיע לראות זאת אצל מי שחושבים שהציונות החילונית סיימה את תפקידה ההיסטורי ועכשיו הכושי יכול ללכת. ושאר הציבור משחק את המשחק ומתעסק בויכוחי סרק על סרבנות וחסימת כבישים, שלא לדבר על שטויות כמו איזה ציבור "תורם" יותר למדינה.

אבל ליד כל מגמה יש את המגמה ההפוכה. ראינו את זה קורה בשמאל. כשהחלקים הרדיקליים שלו הקצינו, נסחפו לעולם של הפשטות פוסט-מודרניסטיות בגרוש והתדרדרו להתבטלות בפני לאומנות ערבית ופונדמנטליזם איסלאמי, הופיעו מגמות של שמאלנים שלא מסתדרים עם שמאלנים ומחפשים להגדיר את עצמם מחדש. מגמה דומה, אם כי קבורה עמוק מתחת לפני השטח, קיימת גם בציבור הדתי-לאומי. הפנטזיה המסורתית להחזיק את החבל משתי קצותיו הופכת לקשה יותר לתחזוקה עם הצפת הסתירות המובנות במדינה הזאת. כך שאני צופה שתהליך של הגדרה עצמית מחדש יתחיל גם בחלקים של הציבור הזה, ואני רואה שם פוטנציאל מעורפל לכמה תשובות טובות שאף אחד אחר לא יכול לתת.

אולי אם הם לא היו מזלזלים בציבור החילוני-דמוקרטי כחסר ערכים משל עצמו, טוב רק בשביל להיות "חמורו של משיח", והיו מפנים את הלהט המהפכני שלהם להתחדשות יהודית שכוללת לא רק אותם, במקום לכיבוש קברי אבות ונקמה בגויים, דברים היו נראים אחרת. עד ששחקן חדש כזה לא יופיע בזירה, אנחנו משחקים משחק סכום אפס, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להפסיד.

(שלום בוגוסלבסקי)

שר המשפטים, חובש הכיפה יעקב נאמן, ×”×’×™×¢ אתמול (ב') לכנס רבני, ואמר שם, דווקא שם, את הדברים הבאים: "[יש] להפוך את משפט התורה למחייב במדינת ישראל, זו באמת הדרך הראויה להנחיל לנו את משפט התורה – צעד אחר צעד". גלי צה"ל חשפו את הדברים, ונוצרה שערוריה.

עכשיו, במשך שנים הצבעתי על מנהג התקיה של חובשי הכיפות, שנוקטים ללא הרף בכפל לשון: מה שהם אומרים בציבור שונה משמעותית ממה שהם אומרים כשהם בינם לבין עצמם. כלפי חוץ, זה "בוא תעשה שבת" ו"כולנו אחים"; כלפי פנים, המסרים שונים מאד וגובלים בהסתה כלפי אחרים, ולעיתים קרובות גם חוצים אותה. כשהם חושבים שהם נמצאים בקהל ידידותי, הם מדברים אחרת. מה שמדהים הוא שפעם אחר פעם הם חושבים שעצם הסביבה הידידותית מבטיחה שאין מיקרופון בסביבה. את השיעור הזה למד מאיר פורוש על בשרו.

אבל ההתבטאות של נאמן הפתיעה אפילו אותי. נאמן איננו איזה נער גבעות, או רב מסומם (מגמרא או מחומרים אחרים), הוא איננו איזה עסקן חרדי, הוא אפילו איננו פוליטיקאי ולא יעמוד לבחירות. הוא לב לבו של הממסד. הוא עורך דין שבמשך 30 שנים ניתב את עצמו למרכזי הכוח, הפך לידידם ואיש סודם של פוליטיקאים בכירים. הוא לא הטיפוס שנראה כמו מהפכן אמוני. הוא גם מבוגר מדי; המהפכה היתה אמורה להיות נחלתם של הצעירים ממנו.

או שלא. כשיעקב נאמן מדבר כך, יש לכך כמה הסברים. הראשון, הוא כלל איננו מתכוון למה שאמר וכל כוונתו היתה להחניף לקהל שלו. זה גרוע למדי, במיוחד כשמדובר בשר המשפטים, במיוחד כשמדובר בכנס שבו עובדיה יוסף קורא להפסיק להשתמש במערכת המשפט הישראלית. אבל זה לא סביר. נאמן, כאמור, איננו פוליטיקאי. הוא לא צריך להתחנף. הוא לא עומד לבחירה. שנית, שדבריו לא הובנו והוא לא התכוון למה שהבינו. קצת קשה לקבל את הטענה הזו, כשהיא מגיעה מפיו של עורך דין משופשף – אמנם, עורך דין שהגיש תצהיר שקרי לבית המשפט העליון – שרגיל להקפיד במילים.

והשלישית, הסבירה מכולן, היא שיעקב נאמן, שר המשפטים של ישראל, התגלה כסוס טרויאני של המחנה האמוני. מי שאמור להיות אחראי על אכיפת החוק ללא משוא פנים נחשף כמי שרוצה לשלול את זכויותיהם של רוב האנשים החיים בישראל – כל הערבים, כל הנשים, רוב היהודים (שלהוציא אלה מהם החובשים כיפה הם, הלכתית, אפיקורסים לתיאבון או להכעיס, ולאחרונה אפילו הגנת "תינוק שנשבה" הוסרה מהם.)

יעקב נאמן תומך בהפיכה אמונית – שימו לב ל"צעד אחר צעד" שלו – שמטרתה להפוך את ישראל הדמוקרטית לישראל היהודית. זה צריך לעורר שאלות על תפקודו של האיש – למשל, ההתנגחות שלו בבג"צ. למשל, ההתעקשות שלו על פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה. היתכן שהוא פשוט מסיר מכשולים עתידים בפני ההפיכה, שהוא מאמין שתבוא, וגם אם תתמהמה, יחכה לה?

עד כה, לא מצאתי כל התייחסות של לשכת נתניהו לעובדה ששר המשפטים שלו חושב שאת מקומו צריך לתפוס מלך בלתי נבחר, עם אילן יוחסין מזויף שמתיימר להגיע לבית דוד. לשכת ראש הממשלה, שפעם הושוותה לקומפרסור מרעיש מחוץ לחלון, מילאה פיה מים כשהתחוור ששר המשפטים שלה הודיע על כוונתו לתמוך במהפכה חוקתית שתהפוך את ראש הממשלה לעבריין שדינו מיתה, כמי ששכב עם אשת איש. שקט, מתבצרים. מחכים שזה יעבור.

במדינה נורמלית יעקב נאמן היה מסיים את תפקידו היום. הוא היה מגיש את התפטרותו, בהמרצת לשכת ראש הממשלה. בישראל 2009, לא יקרה שום דבר. לכל היותר, ואפילו זה נראה פחות ופחות סביר, ראש הממשלה יודיע שהוא נזף בנאמן ושהלה הבין את גבולות תפקידו. נתניהו, והוא לא הראשון, מעדיף להקריב את הדמוקרטיה הישראלית על מזבח שלמות הקואליציה. הוא לא יסתבך עם הכתומים ועם החרדים.

ועדיין רוב הישראלים חושבים שזה לא באמת קורה. בואו נסתכל על זה שוב. אפילו אם נצא מנקודת ההנחה שנאמן רצה להתחנף לקהל שלו, שהוא לא מאמין בדבריו-שלו, יש לשים לב שהקהל הגיב בתשואות ומחיאות כפיים. הם הבינו היטב למה הוא מתכוון, את הקוד החצי-סמוי חצי-קורץ. הם יודעים לאן נאמן אומר שהוא הולך, והם רוצים להיות שם. שימו לב לתמיכה מקיר לקיר שהעניקו לנאמן הח"כים חובשי הכיפות. במשך שנים טענו חובשי כיפות, אמונים על מורשת התקיה שלהם, שהם לא רוצים מדינת הלכה. אחרי יעקב נאמן, קשה עוד להאמין לזה. בפעם הבאה שמבקשים ממכם לבוא לעשות שבת, נסו לשלוח מכשיר הקלטה במקומכם. יכול להיות מעניין.

(יוסי גורביץ)

אם יש משהו טוב בפארסה שברק ונתניהו מבשלים לנו, הרי שהוא הדיון הציבורי במעמדן של ישיבות ההסדר. אלוף פיקוד המרכז, אבי מזרחי, קרא לאחרונה לפירוקה של ישיבת ההסדר "הר ברכה", שראש הישיבה שלה הוא אחד היהודיסטים הקיצונים ביותר, אליעזר מלמד. הלז היה בין ראשי המסיתים שקראו לחיילי הסדר לסרב פקודה. מסתמן שגם ישיבת ההסדר באלון מורה, בהנהגת אליקים לבנון – ההוא שהחזון שלו הוא השתלטות "אמונית" על מדינת ישראל – נמצאת על הכוונת.

לא שצפוי שמשהו כזה אכן יקרה; מזרחי והרמטכ"ל אשכנזי אמנם המליצו על הפסקת ההסדר עם "הר ברכה", וכך עשה גם השב"כ, אבל שר הבטחון, כרגיל, משתפן. אהוד ברק לא יקבל החלטה פוליטית שעשויה לפגוע בעתידו הפוליטי – כמסתבר, הוא עדיין חושב שיש לו עתיד כזה. פירוק ישיבות ההסדר היא עמדה שנויה במחלוקת, ומשום כך ברק לא ינקוט בה, לא מבלי להשתכנע שהציבור כבר הכריע בנושא (כפי שעשה בהחלטה לסגת מלבנון).

אבל בינתיים סוגרים רבני ההסדר שורות מאחורי מלמד. דובר ארגון ישיבות ההסדר אמר ל-Ynet ש"מישהו פה כנראה מתבלבל ולא מבין שאי אפשר להגביל אזרחים מלחשוב או לדבר. מה זו משטרת המחשבות הזו? פה זה לא רוסיה. יש דרכי ענישה והעמדה לדין אם רב או כל אדם אחר עשה משהו לא חוקי, אבל לסגור ישיבות כי הם אמרו משהו שאנשי הצבא לא אוהבים? נראה אותם עושים את זה לאוניברסיטה שמרצים שלה מעודדים סרבנות". הוא אמר עוד ש"קצינים בכירים לא יתנו ציונים לאזרחים על מה שהם עושים".

הבה נפרק את הטקסט. ראשית, זו לא "משטרת מחשבות". מלמד, כמו כל רבני ההסדר, הוא עובד ציבור שמקבל משכורת מהמדינה. לעובדי ציבור, כפי שלמדה לאחרונה על בשרה אחות ערביה שהפגינה נגד פעולות צה"ל ברצועה, אין זכות להפגין נגד הממשלה שמשלמת להם את משכורותיהם. זה כלל בסיסי של התקשי"ר; התוודעתי אליו לראשונה לפני יותר מ-20 שנים. מלמד, כמובן, יזדעזע מעצם הרעיון של ההשוואה בינו, זכר יהודי גאה, ובין גויה, ועוד אשה. אבל חוקי ישראל עדיין לא קיבלו את מלוא ההגיון ההלכתי.

שנית, אף אחד לא מדבר על סגירת הישיבה. מלמד יוכל להמשיך ולשמש כראש ישיבה; הוא פשוט יהיה ראש ישיבה "גבוהה". אמנם, הוא לא יוכל עוד למשוך משכורת ממשרד הבטחון, להכניס גיס חמישי לשורות הצבא, לטעון שהוא ותלמידיו מייצגים את הקרם דה לה קרם של החברה הישראלית, ולהטיף תוך כדי כך כנגד קציני הארגון שמשלם לו, אבל אי אפשר לקבל הכל בחיים. אולי זה יהפוך אותו לאדם ישר יותר; מצד שני, הוא רב אורתודוקסי, אז לא הייתי בונה על זה.

שלישית, מה הקשקוש הזה על חופש אקדמי? רבנים אינם אקדמאים. לאקדמאים יש חופש משום שתפקידם הוא מחקר, שממנו נגזרת גם האפשרות שהמחקרים שלהם, שמטרתם קידום החברה, יערערו על מוסכמות חברתיות; אנחנו לא רוצים לסתום לאנשים האלה את הפה. באיזה מחקר עוסקים מלמד או תלמידיו? תפקידם הוא להטיף לדת.

רביעית, ההשוואה האווילית בין ראש ישיבה ובין מרצה אקדמי מזכירה בטיפשותה ובחוסר היושרה שלה את ההשוואה בין יעקב טייטל ובין רוצח מן השורה. במשך שנים הטיפו לנו הרבנים שרב איננו "סתם" מרצה, תפקידו איננו מסתכם ב"הוראה" אלא ב"חינוך". פתאום המחנכים הדגולים יורדים לדרגת מרצה מן המניין? פתאום האנשים שהתיימרו "לבנות" את תלמידיהם, לשמש להם כמורי דרך, הם המקבילה של מדריך בתרגיל אינפי למתחילים? וכן, אגב – אם הרקטור של אוניברסיטת תל אביב היה קורא לסטודנטים לסרב פקודה, בהחלט היה סביר שצה"ל יפסיק את כל פעילותו מול המוסד.

חמישית ואחרונה, פתאום הם נהיו לנו תומכי החברה האזרחית. פתאום "קצינים בכירים לא יחלקו ציונים לאזרחים". אבל מלמד, אף שרשמית הוא אזרח, הוא לכל דבר ועניין עובד צה"ל. הוא מקבל את המשכורת שלו ממשרד הבטחון. ומה לעשות, מי שמשלם את המשכורת רשאי גם להעביר ביקורת.

בקצרה, הרבנים – כרגיל – משקרים ומקווים שלא נשים לכך לב. יעל משאלי היתה, כרגיל, ישרה יותר, ואמרה בבוטות שלא מתאים לאליטה הסרוגה לשרת באותו צבא עם העם הישראלי. לדבריה, חובשי הכיפות ישרתו בצבא "בתנאים שלהם", ולא בשום מצב אחר.

במשך שני דורות מפמפמים אנשי ההסדר את האגדה שלהם-עצמם, כמיטב החיילים הישראלים. בפועל, הם סיפרו יותר צ'יזבטים מכל הפלמ"ח. הם סיפחו לעצמם, בין השאר, את רועי קליין – אבל קליין למד במכינה, לא בישיבת הסדר. חיילי הסדר, הזכיר אלעזר שטרן בסוף השבוע, מועילים לצה"ל הרבה פחות מכל חייל קרבי אחר: הם משרתים בקו בסך הכל שישה חודשים. סך כל שירותם הוא 16 חודשים, ארבעה מהם במילואים. בשביל זה, הם דורשים תנאים שאף אחד אחר לא מקבל: לשרת ביחידות לפי בחירתם, ועם החבר'ה מהישיבה.

מילא זה. יכול להיות שיש לצה"ל מה לעשות עם חטיבה של מפונקים שחייבים טיפוח לאגו. הבעיה היא, והיה מי שאמר את זה כבר כשהחלו להקים את המסגרת הזו, שיש לה שדרת פיקוד כפולה. מצד אחד, במשך 12 חודשים, היא נאמנה למפקד צה"לי; במשך ארבע שנים היא תחת פיקודו של רב. עד לאחרונה לא היו חיכוכים ישירים בין שתי שדרות הפיקוד הללו. עכשיו יש.

נקודה שלישית, וקריטית, היא שבחורי ישיבות ההסדר הם ראש הנחש. הם המוסתים ביותר שבקרב חובשי הכיפות. יש שיעור גדול של חובשי כיפות בצבא. רובם, ודאי הקצינים, יצייתו לפקודות שיקבלו מלמעלה. אם יש גרעין של מרד צבאי, הוא נמצא בקרב בחורי הישיבות. החיילים חובשי הכיפות הפשוטים אינם נמצאים באווירה "משיחית גבוהה" רוב הזמן; רבים מהם גם מסירים את הכיפה במהלך השירות.

ההסדרניקים מטופחים כאליטה – יותר ויותר, כאליטה "אמונית", שתחליף את המשטר; ח"כ יעקב כ"ץ, תלמיד מוצהר של מלמד, אמר זאת כמעט במפורש היום – והם מאורגנים בפלוגות הומוגניות. הסכנה שהם מייצגים היא חריגה לא רק לצה"ל, אלא גם לדמוקרטיה הישראלית. ראוי גם לציין שכמעט כל מחתרת לאומנית שהוקמה כאן נשענה על חיילי הסדר, לצרכי פיגוע או לצרכי השגת נשק ואמצעי לחימה.

צה"ל פירק את הפלמ"ח, וחיסל את האצ"ל והלח"י כמסגרות חמושות נפרדות. אין שום סיבה עלי אדמות שלפלג פוליטי כלשהו יהיו פלוגות. את ישיבות ההסדר צריך לפרק. צה"ל הוא ממילא מיליציה יהוויסטית: חייל נכלא לאחרונה משום שהעז לבשל לעצמו אוכל בשבת, הכשרות נשמרת, בפקודה – שאמנם, לא תמיד מצייתים לה – בכל היחידות שבהן רוב החיילים יהודים, טקסים יהודיים (קידוש בערב שבת, סדר פסח) נערכים בפקודה, שהחיילים הלא יהודים אינם פטורים ממנה, ולרבנות ניתן היתר להשחית חיילים ולהחזירם בתשובה (אירועי "התעוררות"). יש בו די דת גם בלי בחורי הישיבות של הקומבינה.

(יוסי גורביץ)

למה לבנת עדיין פה? במהלך הסופ"ש, עשתה לימור לבנת שורה של מאמצים נואשים וכושלים להרחיק את עצמה מ"פליטת קינסלי", שבה אמרה ש"נפלנו על ממשל נורא". פליטת קינסלי (Kinsley Gaffe, במקור) היא תקלה, שבמהלכה אומר פוליטיקאי את האמת. כלומר, אומר מה הוא חושב באמת מבלי להתייחס לאפשרות שדבריו ידווחו.

במקרה של לבנת, שיש לה עבר ארוך בהתחנפות לאנשי מרכז הליכוד, ראוי לתהות אם אכן מדובר בפליטה או בתרגיל מחושב, שהביא בחשבון את הנזק המזערי שייגרם לה (עם אופציה לנזק רציני למשהו שולי יותר, כמו יחסי ישראל- ארה"ב) ואת הרווח הפוליטי הניכר שתגרוף בקרב האינדיאנים (לא ביטוי שלי) של מרכז הליכוד.

כך או כך, לא ברור מדוע היא עדיין משמשת כשרת התרבות. ראש ממשלתנו המנוזל, בנימין נתניהו, מיהר להתחמק. הוא הודיע שדבריה של לבנת אינם מייצגים אותו. שזה נחמד, אבל לא מדויק.

נתניהו יכול לומר שאחיו, אשתו, ילדיו, אביו והביוגרף שלו לא מייצגים אותו, וכנראה יצדק. הוא לא יכול לומר את זה על שרה בממשלתו. לממשלה יש אחריות קולקטיבית. כל השרים חייבים בה. לכל השרים יש אחריות כלפי הממשלה וכלפי יחסי החוץ של מדינת ישראל. במדינה נורמלית, שיש לה מסורת אמיתית של אחריות קולקטיבית, לבנת היתה מתפטרת כבר במוצאי שבת.

אבל אנחנו חיים בישראל. וכשפירומן סדרתי משמש כשר החוץ, כשהוא חושב בטעות שתפקידו הוא להביא לסיומם של הקשרים הללו, קצת קשה להתלונן על לימון חומצת.

מה, לעזאזל… הבורגנים הטובים של שווייץ הלכו אתמול לקלפיות, והסבו תבוסה נדירה לממשלת הקואליציה שלהם: 57.5% מהם תמכו בתיקון לחוקה הפדרלית שאוסר על בניית צריחים למסגדים. הממשלה היתה משוכנעת שהתיקון לא יעבור. היא טעתה.

כל הסיפור ×”×–×” משונה: האיסור הוא לא על בניית מסגדים, אלא על בניית צריחים; בכל שווייץ יש ארבעה צריחי מסגדים בדיוק; ובניגוד למה שמתרחש בישראל – באוזני שמעתי את המואזין מחריש את התפילות בכנסיית הקבר – הם גם לא מרעישים. בשווייץ יש חוקים נוקשים בכל מה שקשור לרעש, ולמסגדים אין פטור. להצבעה אין, למעשה, שום משמעות פרקטית. הייתי יכול להבין חוקים שאוסרים על כניסת מטיפים מוסלמים שלא עומדים בפיקוח ממשלתי – חוקים כאלה, אחרי הכל, קיימים בכל מדינות האיסלם, ואין סיבה שהמערב לא יאמץ דווקא את המנהג המוסלמי ×”×–×” – או חוקים שאוסרים על הגירה מוסלמית בכלל. אפילו חוקים שאוסרים על בניית מסגדים היו נראים הגיוניים יותר. אבל תקנות ארכיטקטוניות?

אז מה העניין? ככל הנראה, מדובר בקריאת המואזין להשכמה של אירופה. המפלגות הפופוליסטיות בדנמרק והולנד מיהרו גם הן להודיע שהן רוצות משאל עם דומה. הסבירות שהן תקבלנה את מבוקשן נמוכה, אבל המסר הוא ברור מאד: אתם יכולים להתפלל חמש פעמים ביום, ובכיוון מכה אם זה ממש מה שעושה לכם את זה, אבל אל תנסו להכניס לכאן את המנהגים הפוליטיים שלכם, כי סבלנותנו פוקעת. אתם יכולים להתפלל – אבל לא לכפות בורקה, אפילו לא על הבנות שלכם; אתם יכולים להתפלל, אבל תשכחו ממילת נשים; אתם יכולים להתפלל, אבל רצח על כבוד המשפחה לא יהיה פה; אתם יכולים להתפלל, אבל לא נסבול נסיונות לשנות את התרבות שלנו. אתם רוצים להגר? השאירו את התרבות שלכם מאחור וקבלו את זו שלנו. בקצרה, היו מוסלמים בביתכם ובני אדם בצאתכם.

האמת? רעיון לא רע בכלל. ואם כבר פתרונות יצירתיים לבעיית הפונדמנטליזם…

לדרוך על יהוה: לפני כשבוע המלצתי על כמה דרכים לרמיסת רגשותיהם העדינים של החרדים, מתוך תקווה שהם יבינו את הרמז – שאפשר לשבש, בקלות, גם את חייהם – ומתקבל הרושם שזה בדיוק מה שקרה.

מפגיני-נגד פיזרו תמונות פורנו בקרב הקהל הקדוש, הציגו גרפיטי ענק וככל הנראה לא מחמיא המתייחס למנהיג העדה החרדית, טוביה ווייס, והדובדבן שבקצפת – מרחו כתובת "יהוה" ענקית על הכביש, במטרה לאלץ את המפגינים לדרוך עליה. הרבנים נאלצו לבלות שעות ארוכות בנסיון למצוא פתרון לבעיה האחרונה – את שם הדמון אסור, מצד אחד, לבזות אבל מצד שני אסור למחוק – והצליחו למצוא פתרון יצירתי מרשים, פריצת דרך של ממש בתחום ההתמחות האורתודוקסי של הונאת האל (פרטים בקישור למעלה). אם רק היו מפנים את היצירתיות הזו להתמודדות עם הצורך לחיות בעולם המודרני, הרבה אומללות היתה נמנעת.

והתוצאה היתה שבשבת האחרונה, היו רק עשרות מפגינים מול אינטל, במקום מאות. המסר עבר. כך צריך.

ובינתיים, במדינת יהודה… הממשלה החליטה החלטת-דמיקולו על הקפאת הבניה בהתנחלויות – אותה החלטה שישראל התחייבה לה כמה וכמה פעמים בעשור האחרון – ושר בטחוננו היקר הכניס את הקריצה המקובלת, ואמר שהבניה שכבר החלה תמשך, והוא גם אישר הקמת 28 מבני ציבור, ×›×™ כידוע לא יעלה על הדעת ש"הגידול הטבעי" ייפסק. גידול טבעי, כזכור, הוא זכות השמורה ליהודים החיים בגדה המערבית בלבד.

הקריצה הזו לא מספיקה למועצת י"ש, והיא שוב בודקת את גבולות ההמרדה. ביום חמישי היא הודיעה שהחלטת הממשלה "איננה לגיטימית" ושהיא "תמשיך בבניין הארץ עם הממשלה או בלעדיה". היום היא הודיעה שהיא אוסרת על הכנסת "פקחי הבניין של ביבי" לתחום ההתנחלויות.

לפני יותר מעשור, בזמן מהומות "זו ארצנו" של פייגלין, איים היועץ המשפטי לממשלה דאז, מיכאל בן יאיר, להכריז על מועצת יש"ע כעל גוף ממריד. היא נסוגה, כמו תמיד כשמופעל נגדה כוח נחוש. הגיע הזמן להפסיק את גלגולי העיניים של הבריונים האלה, שמצד אחד מעוררים מהומות ופוגרומים ומצד שני מיתממים ואומרים ש"אין לנו שליטה על הקנאים".

זה, כמובן, לא יקרה. הממשלה, הרי, שותפה לקריצות. היא בסך הכל רוצה לסחוב ארבע שנים, עד שהפריץ הנוכחי ימות – או עד שישראל תמות. ריקוד המעגל המשולב בין הממשלה למתנחלים כל כך שקוף, שבמו ידיה שומטת הממשלה את בסיס הלגיטימציה שלה, שנשען על התפיסה שהיא מדווחת אמת לאזרחיה. ממשלה שלא מפסיקה לשקר, ושקרים גסים כל כך, מזמינה את פריחתן של תיאוריות קונספירציה ואת אובדן האמון בה. אכן, השתלבות במרחב.

(יוסי גורביץ)

בכיר עלום שם בממשל בוש תיאר פעם את יריבי המשטר כחיים ב"קהילה מבוססת המציאות". הוא אמר את הדברים לעיתונאי העוין למדי לבוש, רון סוסקינד, והביטוי קיבל חיים משלו. כשנה לאחר מכן, יאמר הסאטיריקן סטיבן קולבר ש"למציאות יש הטיה ליברלית מתועדת". מאוחר יותר, יטבע קולבר את המונח "אמיתנות" (truthiness, במקור), המציין את תפיסת המציאות כפי שהיתה צריכה להיות ולא כפי שהיא.

אם מישהו היה צריך הוכחה לכך שהבעיות הללו אינן נחלתה של ארה"ב לבדה, אלא גם של הזנב המכשכש בה, הוא קיבל אותה היום בכנסת. המכון לאסטרטגיה ציונית – גוף ניאו שמרני – הציג בפני ועדת החינוך של הכנסת מחקר, שממנו עולה לכאורה שלימודי האזרחות בישראל "פוגעים בחינוך בדמוקרטיה, משום שיש בהם פחות ציונות ובעיקר תפיסה של 'מדינת כל אזרחיה'".

חבר הכנסת זבולון אורלב (מפז"ל) החרה-החזיק אחריו, ואמר שכרגע לימודי האזרחות סובלים "מהטיה שמאלנית, ליברלית ואוניברסלית". עוד אמר מי שהיה מנכ"ל משרד החינוך, ושעל כן צריך לדעת כיצד התנכל משרד החינוך לאורך השנים למקצוע המוכה הזה, שבחלק ניכר מבתי הספר אין לו אפילו מורה משלו, ש"בלימודי האזרחות צריך אומנם להיות בסיס ידע, אך מערכת החינוך חייבת לקבל הכרעות ערכיות, משום שזהו נושא ערכי. יש ללמד שמדינת ישראל היא מדינה ציונית ודמוקרטית באופן שווה".

שימו לב למהלך הלא בלתי מודע שביצע כאן אורלב: "מדינה יהודית ודמוקרטית", המושג שמופיע בחוק יסוד: הכנסת, הפך כאן "למדינה ציונית ודמוקרטית". את המונח "יהודית" אפשר לפרש במספר צורות; די ברור מה משמעותה של מדינה "ציונית ודמוקרטית" – אתנוקרטיה יהודית.

אורלב קיבל סיוע מרות גביזון, שקבעה ש"חלק מחומרי הלימוד חייבים להיות אחידים באיפיון המדינה כיהודית ודמוקרטית, והדבר צריך להיות ידוע ומקובל על כל מגזרי העם." אבל גביזון הרי יודעת היטב שהדבר איננו מקובל, ולא יהיה מקובל, על כ-20% מאוכלוסיית ישראל לפחות – זו שאיננה יהודית. האם היא כבר הוציאה אותם אל מחוץ למעגל ה"עם"? האם היא מתכוונת ל"עם" במשמעות "קהילת-דם"?

אתה קורא את הדברים, ומחפש קיר קרוב להטיח בו את ראשך. הרי ברור שיש סתירה בין אזרחות ובין ציונות או יהדות; ברור שהביטוי "יהודית ודמוקרטית" (שלא לדבר על "ציונית ודמוקרטית") סותר את עצמו. "אזרחות" היא התפיסה שכל תושבי המקום הם חלק מקהילה, שהקהילה הזו איננה קהילת דם אלא קהילה מאוגדת, שהקשר בין חבריה איננו מוצא אלא הסכמה חברתית. בנה ובין ציונות אין ולו דבר. פעם אפשר היה, כמו ז'בוטינסקי, לדבר על מדינה ש"כאשר ראש הממשלה בה יהיה יהודי יהיה סגנו ערבי; וכאשר ראש הממשלה יהיה ערבי, סגנו יהיה יהודי". האפשרות הזו נגמרה ב-1948.

אבל אם מדברים על אזרחות, אין ברירה אלא לדבר על שוויון, ואם מדברים על שוויון, מיד מעלה המפלצת "מדינת כל אזרחיה" את ראשה המגחך. ובכל זאת, אנחנו מעמידים פנים שאנחנו מדינת לאום, וצריך שיעורי אזרחות. אז מה עושים? משנים את המושג "אזרחות". שוברים את אבריו ומארגנים אותם מחדש כדי שידמו דמיון-רפאים למושג "ציונות" (שהיא, שוב, שם קוד לאתנוקרטיה יהודית, בדיוק כפי ש"אהבת ישראל" של החב"דניקים וחובשי הכיפות היא שם קוד לשנאת זרים).

מעניין, מבחינה זו, לעקוב אחרי גביזון. היא היתה פעם יו"ר האגודה לזכויות האזרח. בשנים האחרונות היא מדברת יותר ויותר על העדפת החלק ה"יהודי" על זה הדמוקרטי, וה"יהדות" שלה היא אתנית במובהק. אם אפשר לסמוך על סמי שלום שטרית – הנחה בעייתית, אכן – היא אמרה לקהל יהודי-אמריקני ש"עלינו להבטיח בכל עת רוב יהודי מול הערבים בישראל, כי ברגע שיהיה להם רוב הם ייקחו את השלטון באופן דמוקרטי ואז הצבא יהיה בידיהם ושוב היהודים ייוותרו חסרי הגנה" וש"צריך לצמצם בכל דרך את כניסתם של לא-יהודים לישראל, בעיקר פלסטינים. את כל הזרים צריך להוציא מישראל בדרכי נועם ולא לאפשר כניסת זרים נוספים". נראה שהציטוט של גביזון שמביא שטרית מתיישב היטב עם דברים שכתבה גביזון עצמה לאחרונה. גביזון, בקצרה, רוצה אתנוקרטיה. היא לא מוכנה שהאתנוקרטיה הזו תשמוט מידיה את השלטון, גם אם תהפוך למשטר מיעוט. ולזה היא קוראת "אזרחות" ו"דמוקרטיה".

אפשר למצוא את הקהילה המנותקת מן המציאות לא רק בכנסת. בנרג מתנחלים, מוחה איזו בת שירות, ענבל וינברגר שמה, על כך שבחורה חילונית התחזתה לדתיה כדי לקבל פטור משירות צבאי. זה כבר עיוורון שאיננו מודע לכך שהוא עיוור: וינברגר נהנית מפריבילגיה שאיננה קיימת לרוב הציבור היהודי – לקבל פטור אוטומטי משירות כפיה צבאי, רק כי הוא מצהירה שהוא לא מתאים לאורח חייה – והיא מתמלאת זעם צדקני כשמישהי חצופה, לא מהציבור הנכון, מעיזה לשים יד במרמה גם היא על זכות היתר. היא כל כך רגילה להיות חלק מציבור מיוחס, שפטור מהחובות של רוב הציבור, שהיא אפילו לא מבינה כמה צבועה היא נשמעת, או איפה הצביעות כאן.

במאמר סמוך, טוען אבינועם הרש ש"אתם לא תקבעו עבורנו מהי פקודה בלתי חוקית", וממשיך משם לקבוע שפקודה לפינוי התנחלויות היא פקודה "בלתי חוקית בעליל". כביכול, פקודה בלתי חוקית בעליל היא משהו שנקבע מראש, על פי דעותיו של החייל, ויש פקודה שהיא "בלתי חוקית בעליל" למתנחל, בעוד שפקודה אחרת עשויה להיות "בלתי חוקית בעליל" לשמאלן לוגם לאטה ועגלגל-משקפיים. בקצרה, הרש רואה "פקודה בלתי חוקית" כמקבילה של ה"פגיעה ברגשותי" הקבוע של חובשי כיפה. אני נטפל כאן להרש, אבל את אותם הדברים פחות או יותר אפשר לשמוע מכל ראש ישיבת-הסדר.

אבל זהו, שלא. "בלתי חוקי בעליל" לא נקבע על סמך רגשות. מקורו בפסק הדין של טובחי כפר קאסם, והוא נוגע לרצח . הוא קובע שיש פקודות שהן כל כך לא אנושיות, שמייצגות "אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת". יש מעשים שאין עושים לאדם: אין הורגים אותו, אין מטילים בו מום, אין אונסים אותו. כל אלה הם בלתי הפיכים.

ודוק: אין עושים לאדם. זו תפיסה שנובעת מתוך ההכרה "באמיתות המובנות מאליהן, שכל בני האדם נוצרו שווים, ושהם קיבלו מיוצרם מספר זכויות בלתי ניתנות לביטול, ושביניהן הזכות לחיים, לחירות, ולחיפוש אחר האושר". כלומר, כוחה של פסיקת "בלתי חוקי בעליל" נובע מעומק התפיסה ההומניסטית. זה יסודה הבסיסי של החקיקה המודרנית; זה, ולא התפיסה שהיהודי נמצא במדרגה אחת מעל לאדם.

פקודה לגרום נזק לרכוש, או לפנות אדם ממקום מסוים שהוא נמצא בו ללא זכות חוקית, או להחרים רכוש, איננה "בלתי חוקית בעליל". לכל היותר היא עשויה להיות בלתי חוקית, ואז החייל מצווה לציית לה – ולקבול. מדינת ישראל מפנה, מדי שנה, כאלף משפחות מבתיהן, משום שהן אינן עומדות בתנאי המשכנתא שלהן. זהו פינוי חוקי לחלוטין, למרות שבעליל יהודי מגרש כאן יהודי.

למתנחלים אין זכויות קניין על האדמה בה הם חיים; מעבר לכך שחלק ממנה הוא אדמה גזולה במישרין ובעקיפין, כל נוכחותם של המתנחלים בגדה נובעת מכוח התפיסה הצבאית של השטח, ומן הטענה – השקרית, אבל נניח לכך עכשיו – שבהתנחלויות יש צורך צבאי דוחק. זה הצידוק היחיד שיכול להיות להתנחלות על פי החוק הבינלאומי והצבאי.

אפשר לטעון שהחוק לא יהודי, שהוא לא עבר גיור כדין, שאמא שלו היתה קוזאקית ובכל מקרה הלכה שעשו שונא ליעקב – אבל אלה לא טענות חוקיות, אלה ודאי לא טענות "דמוקרטיות", אלה טענות יהודיות. בין הלכה ובין חוק יש הבדל עצום. הקהילה המנותקת מהמציאות מנסה לטשטש אותו ככל האפשר. וישראל הרשמית, שהזניחה במכוון את לימודי האזרחות, שמחקה במכוון את הקו הירוק ממפות הלימוד, עשתה ככל יכולתה לסייע לטשטוש – ומוצאת שדרכה-שלה אבדה, כשהיא מנסה לחזור ממחוזות הדמיון.

(יוסי גורביץ)

צריך לפתוח באזהרה המקובלת: שום דבר לא בטוח. בהחלט יתכן שגם הסיבוב הנוכחי של השיחות, כמו עשרות אם לא מאות הסיבובים הקודמים, לא יניב עסקה לשחרורם של מאות אנשי חמאס, חלקם פושעים נגד האנושות, תמורת שחרור של גלעד שליט. אבל אין ספק שתופי הטם-טם מהדהדים הרבה יותר מבעבר, וגרוע מכך – נראה שמסתירים מאיתנו חלקים קריטיים של העסקה.

הקולות שמדברים כנגד העסקה כמעט שלא נשמעים בישראל. בצה"ל מעדיפים שזה יישאר כך. לאחרונה נשמעו קולות, בעיקר בעיתון "הארץ", על שימוש בצנזורה כדי למנוע מהציבור הישראלי ידיעת פרטים עליה, לכאורה בשם "בטחון המדינה" ובפועל כדי להחניק את המחאה באיבה.

צה"ל רוצה את העסקה. שם לא יודעים לאכול את הצעירים ששואלים אותם "אם אתם לא משחררים את שליט, למה שאתגייס?". הם לא מסוגלים לומר שבמלחמה יש קורבנות: יש הרוגים ויש פצועים וכן, יש גם שבויים שלא חוזרים. כולם מכורים לשיח השקרי של "שלחנו ילד לצבא", כשהמציאות היא שאף אחד לא שלח אף אחד – הצבא לקח אותם מכוחו של חוק גיוס כפיה. אם ישראל צריכה צבא, ובינתיים למרבה הצער מתקבל שיש צורך בכזה, אז זה צריך להיות צבא שמסוגל לספוג אבידות כדי להשיג את מטרותיו, לא להקריב את המטרות כדי להציל את החיילים.

צה"ל לא אשם בכך. הפוליטיקאים שלנו בדרך כלל אינם מסוגלים לומר דברים לא נעימים כאלה. כולם תקפו לפני מספר חודשים את אהוד ברק, שאמר מילים דומות מאד לנער ששאל אותו את השאלה. כמעט אף אחד לא זכר שברק עצמו תקף את ציפורה לבני כשאמרה בדיוק אותו הדבר.

אין טעם להשחית מילים על צביעותו של אהוד ברק. אבל הישראלים צריכים לדעת שזו עסקת רוצחים תמורת שבוי. שבקרוב, תשחרר ישראל עשרות מגדולי הרוצחים שחיו כאן: המוחות שמאחורי פיגועי ההתאבדות. הרוצחים עצמם, כמובן, נהרגו במהלך הפיגוע; האנשים שתכננו אותו, שבמזיד שלחו אותם לטבוח בנערים ונערות שאכלו בפיצריה, שרקדו במועדונים, באנשים קשי יום שסתם ניסו להגיע לעבודה וממנה באוטובוסים – אלה, בין השאר, האנשים שלא רוצים שנדע שבקרוב יתקבלו בחגיגות נצחון. וזה יהיה, ללא ספק, נצחון.

וגלעד שליט הוא חייל אחד. יהיו עוד חטופים. הם כבר חטפו בעבר וימשיכו לחטוף. החטוף הוא הנשק האולטימטיבי שלהם. שלוש שנים ויותר, וכל המדינה עוסקת בגורלו של שליט. שני החיילים שמתו לצידו באותו התקפה בגבול עזה – שמותיהם אינם מוכרים לאיש.

העלמת שמותיהם של הרוצחים המיועדים לשחרור – הנושא כבר עלה לבג"צ – תקשה על השרים להצביע בעד. הם יצטרכו להסביר את עצמם. על שרי הימין – ומדובר בממשלת ימין, כזכור – יופעל לחץ כבד. יש חלקים ניכרים בציבור, שקולם כמעט ולא מושמע, שמתנגדים לעסקה. השקט, אותו דורש גם שר החוץ הגרמני, מיועד להפוך את המחאה לבלתי לגיטימית.

נזכיר: בעשור האחרון ביצעה ישראל שורה של עסקאות כאלה, כולן כושלות ומנוגדות לאינטרס הציבורי. לאחר "אסון השייטת" באנסרייה, החזירה ישראל אנשי חיזבאללה חיים בתמורה לגופתו של חייל השייטת רס"ל איתמר אליה. בתחילת העשור, ישראל שחררה שבויים תמורת העבריין אלחנן טננבאום ושלוש גופות החיילים שנהרגו בתקיפת חיזבאללה. לפני שנה וארבעה חודשים שחררנו, בעסקה הבזויה מכולן, עצירים תמורות גופות – והממשלה, כמסתבר, לא טרחה אפילו לברר מה היא מקבלת.

בכל העסקאות הללו ניסו להשתיק את ההתנגדות. ההשתקה הגיעה לשיא בפרשת עסקת טננבאום, כששרון הפיץ מידע שקרי על העינויים שעבר טננבאום ובין השאר טען שעקרו את כל שיניו. הוא לא שילם מחיר ציבורי על השקרים הללו. עכשיו אומרים לנו שצריך לסתום את הפה, אחרת החמאס ייעלב ולא יסכים לבצע את העסקה.

אולי, לשם שינוי, יהיה פעם אחת דיון ציבורי נרחב בעסקה לפני שהיא מתבצעת? בסופו של דבר, אנחנו עומדים לשחרר עשרות רוצחים מיומנים ומפעילי חוליות בעלי יכולת. כרגע, שורר שקט בינינו ובין החמאס. הוא יופר מתישהו; יהיה זמן שבו הם ינסו לשלוח שוב מחבלים מתאבדים לישראל. יתר על כן, האנשים האלה, שכל תהילתם על מעשי הרצח שלהם, הם לא הטיפוסים שיסתגלו לחברה האזרחית; הם נרקומנים של דם, אבק שריפה ותהילה. יש רק דבר אחד שהם יודעים לעשות – והם ינסו לעשות אותו שוב. אם יהיה דיון פנימי בחמאס בשאלת חידוש הפיגועים, הם יהיו בין אלו שידחפו לביצועם.

מותר גם לשאול מדוע מתבצעת העסקה דווקא עכשיו: עקיבא אלדר ציטט הבוקר את ד"ר מתי שטיינברג, שלהערכתו העסקה מיועדת למיטוט סופי של הלגיטימיות של הרשות הפלסטינית. הענקת נצחון גדול לחמאס, זמן קצר אחרי שברשות החלו לדבר בגלוי על הפסקת משחקי המשא ומתן והכרזה על מדינה פלסטינית, היא משהו שצריך לעורר תהיות גם בקרב אנשי שמאל.

אבל זה בסדר, לא יהיו תהיות. כולם יסתדרו בשורת מקהלה אחידה. אחרי הכל, גלעד שב הביתה.

הערה מנהלתית: ב-11 בדצמבר ייערך מצעד זכויות האדם הראשון בישראל. נראה לי שמן הראוי יהיה להגיע לשם. פרטים על המצעד אפשר למצוא כאן.

(יוסי גורביץ)

שמעוננו היקר ×”×™×” היום בקהיר, ככל הנראה משום שהדבר נבצר משר החוץ שלנו – הוא מקובל רק במדינות חבר העמים וקצת באפריקה – ונפגש עם שליט מצרים, חוסני מובארק. פרס ליהג כמנהגו, והבטיח ש"ברגע שיחל משא ומתן לא ייבנו התנחלויות חדשות, ואלו הבלתי חוקיות יהרסו".

לכנות את ההבטחה הזו "כתיבה על הקרח" יהיה עלבון למסורת ארוכה של קליגרפיית קוטב, ובכלל לא ברור שלפרס היתה סמכות לתת אותה – שר החוץ המעיק מיהר להודיע, עוד קודם לנסיעתו של פרס, שהוא לא מודע לשום תכנית מדינית חדשה – אבל זה לא העניין. העניין הוא שפרס מנסה למכור את אותו סוס צולע פעם שניה.

נזכיר: פרס היה אדריכל הסכם אוסלו. זה היה ב-1993. גם אז התחמקה הממשלה, שפרס היה בה שר החוץ, מצעדים רציניים לפינוי התנחלויות – היא לא הצליחה לפנות אפילו את המורסה מחברון לאחר הטבח שביצע שם, למצהלות "פורים שמח, יהודים", ברוך גולדשטיין – אבל היא הודיעה שהיא מפעילה שורה של צעדי הקפאה. המתנחלים צרחו, צווחו, מרטו את שערות ראשיהם, רצחו את ראש הממשלה – וכעבור 15 שנים, ראה זה פלא, מספרם יותר מהוכפל. כשפרס אומר עכשיו לפלסטינים שהוא רוצה משא ומתן ובתמורה הוא יקפיא התנחלויות, הם לא מאמינים לו ובצדק. מעמדו, אחרי הכל, חלש הרבה יותר משהיה אז. בעצם, בכלל לא ברור מדוע הוא עוסק במשא ומתן, זה כלל לא תפקידו – אבל זה שימון, התרגלנו. ונזכיר עוד עובדה, כזו שמעדיפים לשכוח, לגבי שימון: הוא זה שהיה אחראי לגל ההתנחלויות. החתירה הבלתי נלאית ההיא תחת רבין בסבסטיה ושאר מקומות.

למה, בעצם, מדבר פרס על משא ומתן עם הפלסטינים? מאותה סיבה שהוא ונתניהו דיברו עליו לפני שבוע: קרב עליהם מר המוות. הפלסטינים תפסו, סופית, שמשחקים בהם, והם רוצים להפסיק את סיבוב הרולטה. יותר ויותר הם מדברים על כך שתוך זמן קצר, עם התפטרותו של אבו מאזן מתפקיד נשיא הרשות, תפנה הרשות לאו"ם ותבקש להכיר במדינה פלסטינית בגבולות הארבעה ביוני 1967.

ישראל הרשמית צרחה וצווחה ואיימה בווטו. בולשיט. דיון כזה, אם יהיו לפלסטינים ביצים, ייערך לא במועצת הבטחון – שגם בה, יש לומר, הווטו רחוק מלהיות אוטומטי – אלא במליאה. שם יש להקמת מדינה פלסטינית רוב בטוח של יותר מ-150 חברות. אולי אפילו הרבה יותר. קשה לראות אפילו את ארה"ב מצביעה נגד. אולי, כמו בריטניה בהצבעה במליאה בנובמבר 1947, היא תמנע. אבל סביר למדי שתצביע בעד. אחרי הכל, הקמתה של מדינה פלסטינית היא מדיניות אמריקנית רשמית.

ישראל איימה שהיא תפסיק מיד את הסכם אוסלו. בזזזזזזזזזזזזט. הסכם אוסלו היה הסכם מסגרת למשא ומתן, שאמור היה להמשך חמש שנים. הן תמו במאי 1999 – עוד זכור החשש של ממשלת נתניהו הראשונה ממהומות פלסטיניות קשות תוך כדי מערכת הבחירות – והפלסטינים יכולים לומר ביושר שהסכם אוסלו הסב להם רק אסונות. הוא היה, מרצון או לא, במכוון או לא, נסיון ליצור בנטוסטנים בגדה המערבית. ממשלת רבין לא פינתה אפילו את עזה. הפלסטינים השיגו את הפינוי ההוא בנשק.

אם תוכר מדינה פלסטינית, והיא תוכר, ישראל תמצא את עצמה במצב הדיפלומטי הקשה ביותר בתולדותיה: ה"תפיסה הלוחמתית" שלה בגדה תהפוך סופית לבלתי מוכרת מבחינת החוק הבינלאומי. היא תצטרך, תוך פרק זמן סביר, לפנות את כל כוחותיה וכל מתנחליה מהגדה המערבית, או שתמצא את עצמה בבידוד חסר תקדים.

הדבר יביא באבחה אחת קץ לוויכוח שמנהלים הישראלים בינם לבין עצמם כבר שנות דור, ויאלץ את ישראל להחליט איפה היא רוצה להיות: בעולם המערבי או עוד מדינה קולוניאליסטית, שמאחר והוקמה על ידי אירופאים – פליטים אירופאים, אבל היי – לא מתייחסים אליה באותה סלחנות שמוקנית לקלגסי העולם השלישי, רוסיה בכלל זה.

זה יפסיק, בנוסף, את משחק האשליות הישראלי, שהגיע השבוע לשיאו בפרשת גילה. ודאי ששכונת גילה היא התנחלות: אף אחד חוץ מישראל לא חושב אחרת. גילה נמצאת מעבר לקו הירוק, ואידך זיל גמור. יתר על כן, רצוי לציין שהיא לא "סתם" שכונה ירושלמית: יש לה תפקיד אסטרטגי, למנוע רצף טריטוריאלי בין בית צאפאה בעיבורי ירושלים ובין בית לחם. זו התנחלות פר אקסלנס.

הקו הירוק, נזכיר, הוא הדבר הכי קרוב שיש להסכמה בינלאומית על גבולות ישראל. המדובר בקווי הפסקת האש, כפי שנחתמו ברודוס ב-1949. ישראלים יכולים לומר זה לזה ש"גושי ההתנחלויות יישארו בידינו", אם ממש בא להם, אבל אף אחד אחר לא מכיר בכך. ישראל יכלה, אולי, להשאיר אותם בידיה במשא ומתן תמורת חילופי שטחים – אבל כולנו יודעים מה היא עשתה ב-16 שנים של משא ומתן.

הפתרון שמציעים אנשי הפתח הוא לא אידיאלי – רחוק מכך – אבל הוא הרע במיעוטו. עוד כמה שנים הפתרון של מדינה דו לאומית ייחשב ללגיטימי; הם פשוט יבקשו זכות הצבעה לכל התושבים בין הנהר לים, ואף אחד לא יתן לנו לבצע את השטיק שעשינו במזרח ירושלים – לתת להם רק תושבות. חלק מההנהגה הפלסטינית כבר מדבר על כך בגלוי. מדובר בהבל מוחלט – זה יהיה סיבוב שני של מלחמת הבלקנים, רק מתודלקת בהרבה יותר דת ובהרבה יותר אידיאולוגיה רצחנית.

הפתרון הזה, הצלת רעיון שתי המדינות מלוע התבוסה, יהיה הרע במיעוטו גם אם המדינה הפלסטינית תסתמן כנפל, מה שמאד יכול להיות. הפלסטינים הם עדיין הרבה יותר אסופת חמולות מאשר אומה. הם הפגינו עד כה יכולת מועטה מאד לשלוט בחמושים שלהם, ואפס יכולת למשמעת לאומית שאומרת שלפעמים, כדי להשיג מטרה לאומית, צריך לדעת לרסן, באלימות אם אין מנוס מכך, אלמנטים פרועים בציבור שלך. בהחלט יתכן, כמו במקרה של מלחמות שחרור קודמות – אלג'יריה, ויאטנם, פחות או יותר כל אפריקה – שהעריצות הישראלית על הפלסטינים תוחלף בעריצות תוצרת בית, גרועה יותר. ודאי כשמדובר בפתח, שמחזיק בהישג הנדיר של שחיתות קודם ששלט.

אבל מסתבר שאין מנוס. ישראל לא יכולה לנתק את עצמה מהקולוניות שלה. חייבים לנתק אותה משם, לטובתה ואולי גם לטובתם; אולי סלאם פיאד יצליח. אולי הם למדו משהו. זה או זה, או לתת לאיסמעיל הנייה תפקיד בכיר בממשלת ישראטין (הזכויות שמורות למועמר קדאפי).

ישראל, כמובן, יכולה לנסות לטרפד את המהלך. היא השולטת בשטח. היא יכולה להטיל מצור כבד ולמנוע הכנסת מזון ותרופות. היא כבר עשתה את זה בעבר. אם זה הכיוון שישראל תלך אליו, רצוי שמישהו יעלה מחדש לדיון את הצעה 181, זו של הכט' בנובמבר, ויזכיר שהיא הקימה לא את ישראל – כמקובל לחשוב כאן – אלא שתי מדינות: יהודית וערבית. אם ישראל לא מכירה במדינה הערבית, שזוכה להכרה בינלאומית, אז אולי הגיע הזמן לבטל את החלטה 181 ולהפסיק את לגיטימיות קיומה של ישראל.

נשארת בעיית המתנחלים. עידן לנדאו הציע, בבלוגו, לא לפנות את המתנחלים, אלא פשוט להודיע להם על תאריך העזיבה, שמגיע להם מענק אם הם יואילו לשנע את עצמם עד אותו תאריך ושום דבר אם לא יעשו זאת, ופשוט לסגת. לדעתי הרעיון הזה לא מעשי, ולו מנסיון הפייה-נואר באלג'יריה: משעה שתודיע ישראל על הנסיגה, המתנחלים הקנאים – עם תמיכה שקטה ושקטה פחות ממתנחלי-איכות החיים – יתחילו בשורה של פיגועים כנגד פלסטינים, במטרה להפוך את האזור לעוד יותר גיהנומי מכפי שהוא ולגרור פיגועי נקם פלסטינים, שימוטטו את הנסיגה. זה, צריך להזכיר, היה ההגיון שמאחורי הפיגוע של גולדשטיין, והפלסטינים הוכיחו שהתרגיל הזה עובד היטב. יהיה צריך לפנות אותם, את כולם – ויש להתחיל דווקא מהגרעין הקשה, אותו ראשית כל יש לפרוק מנשקו. אם הם מרגישים לא בטוחים בלעדיו, הם תמיד רשאים לחזור הביתה, לישראל.

צריך יהיה אומץ פוליטי נדיר כדי לעשות את זה. בהחלט יתכן שיהיה צורך בתותח קדוש, או בסוללה של הוביצרים מבורכים, כדי להשלים את המהלך. אומץ פוליטי איננו בנמצא, כידוע; ניאלץ, על כן, להסתפק ביאוש פוליטי, בתהום שבסופה ממתין גורלה של רודזיה. ישראל הוכיחה פעם אחר פעם שהיא מבינה רק כוח, ולפלסטינים יש הזדמנות ייחודית להפוך חולשה לכוח. סלאם פיאד, הכט' בנובמבר חל בעוד שבוע; נצל את התאריך ההיסטורי והכרז על מדינה פלסטינית.

מספיק ליהגנו; יוטלו נא הקוביות.

הודעה מנהלתית: ביום חמישי הקרוב ארצה על היסטוריה אלטרנטיבית יהודית. ההרצאה תיערך בשעה 20:30, ברח' מסילות ישרים 7 בירושלים. המעוניינים להגיע מתבקשים לאשר מראש את הגעתם במייל לכתובת[email protected] , ולהצטייד בחמישה שקלים לצרכי מימון מזון ומשקה.

להלן הטיזר:

ההיסטוריה היהודית המקובלת בנויה על תפיסה תלמודית: "מפני חטאינו גלינו מארצנו". אף מילה בפסוק הזה איננה נכונה. לא היתה גלות, והחורבן המדיני לא נבע מחטאים אלא מסגידה רבה מדי.

העליה הגדולה מבבל שלא היתה, הבור ההיסטורי בין הפרסים לחשמונאים, מלחמות האזרחים ומשיחי השקר, הבגידה הגדולה של כותבי התלמוד, המלחמה חסרת הסיכוי נגד הרומאים, משיח השקר בר כוזיבא, המיתוס של עם יהודי שתמיד נרדף – כל אלה אינם היסטוריה עתיקה, הם מיתוסים חיים ונושמים, והם מרעילים את סיכויי השרדותה של מדינת ישראל.

(יוסי גורביץ)