לנו או לצרינו?
בהתחלת השבוע, עדיין עבדו בישיבות ההסדר על איזו פשרה מפד"לניקית מהזן הישן והרע: אליעזר מלמד יצהיר בפומבי שהוא מתנגד להפגנות במדים (אבל אין לו מילה רעה על המפגינים עצמם), וכולם יקפידו שלא לדבר בפומבי על הבעיה האמיתית – המרד, המתחזה לסרבנות, שמקדם מלמד מאז 2006 – וישיבת "הר ברכה" תוכל להמשיך ולינוק מעטיני משרד הבטחון תוך שהיא חותרת תחתיו.
ברק, בינתיים, לא מסכים לפשרה הזו. אולי הוא יודע שמבחינתו, זו פשרה אחת יותר מדי, זיגזג שממנו כבר לא יתאושש. אולי בכל זאת יש בו קצת נאמנות למדינה שנשבע, כל כך מזמן, לשרת. כך או כך, הוא טרם הסכים להשתחוות לדרישת ראשי ההסדר.
משכך, ומשנראה שביום ראשון לא תהיה לרבני ההסדר ברירה אלא להכריז על פירוקו מתוך הזדהות עם מלמד – האנשים, אחרי הכל, מסכימים איתו בסופו של דבר, והחשש מפגיעה הכלכלית מתאזן עם החשש מפגיעה במעמדם ומ"מה יאמרו" בבית הכנסת – פרסמו אתמול (ה') 25 רבני הסדר קריאה למרד. את הרוח אפשר להבין מדבריו של בן ציון אלגאזי, מחנך באחת הישיבות, שאמר ש"בלי החבר'ה שלנו אין להם מילואים".
נניח עכשיו לשחצנות וליוהרה שהורגלנו בהם, כביכול מדינת ישראל תתמוטט אם דווקא המפונקים שבבניה לא יתייצבו. נניח עכשיו לשאלה מה קרה לנאמנות המפורסמת למדינה, ול"אהבת ישראל". ידענו, כבר בימי ממשלת רבין השניה – כשבעצת רבני הכתומים, הפסיקה שורה של בתי כנסת את אמירת התפילה לשלום הממשלה והחליפה אותה בתפילה ל"העברת ממשלת זדון מן הארץ" – שהאהבה הזו מלווה בתנאי, שהיא אהבה התלויה בדבר; בטל הדבר, בטלה אהבה. הכתומים אוהבים את ישראל רק כל זמן שהישראלי ממשיך לשאת בענווה בתפקידו, זה של חמורו של משיח. "אין להם מילואים" – נו, אתם יודעים מה אומרת ההגדה של פסח על מי ששאל "מה העבודה הזו לכם".
אינני יודע אם אלגאזי היה בין 25 החותמים על מכתב המחאה, אבל לא אופתע. המסמך, המיועד להפצה גם לתלמידי ישיבות על סף גיוס, קובע כי חובתו של האדם הדתי היא קודם כל לרבנים ורק אחר כך למדינה. כמובן, הם לא אומרים "הרבנים"; הם מעמידים את יהוה כמושא הנאמנות הראשון של נתיניהם, אבל מאחר והדמון לא ממש מחלק ראיונות בכמה אלפי שנים האחרונות, ומאחר שהרבנים הם מפרשיו, המשמעות של "חובת ציות ליהוה מעל חובת ציות לחוק", היא חובת ציות לרבנים.
ודוק: הרבנים, עם שהם עוטפים את עצמם בשבועות האחרונים בזכויות האזרח, אינם קוראים לנתיניהם לציית למצפונם. הם אינם קוראים להם לציית לאנושי שבהם, למה שהופך את כולנו לחלק מאותה "רקמה אנושית אחת"; הרבנים – ודאי רבני ההסדר – הרי כופרים בשוויון שבין בני האדם (את תפיסת השוויון הגדיר אברהם יצחק הכהן קוק כ"קיינית", ואת ההבדל בין יהודים ולא יהודים ראה כגדול מזה שבין אדם ובהמה); הם קוראים לתלמידיהם לציית להם, קודם כל להם, רק להם. יתר על כן, הם קובעים שבראשות הצבא צריך לעמוד אדם הנאמן לחוקי הדמון. הם נמנעים מלקבוע, בינתיים, ששירות בצבא שבראשו אינו עומד אדם כזה פסול, אבל זה כנראה עניין זמני, עניין לקרב הבא. רק "מי ליהוה אלי" היה חסר.
על מה אנחנו מדברים, בעצם? כפי שאמר אחד החתומים על המכתב, אריאל בראלי, "חשבנו שצריכה להיות אמירה ברורה כלפי הנוער המתגייס שהצבא שלנו הוא חזון הנביאים, וכשהשותפות איתו הופכת לפלורליסטית ודמוקרטית, שדעת הרוב קובעת איזה משימות הוא יקבל על עצמו ואיזה פקודות יינתנו לחיילים – הכל מתפספס". כלומר, היותו של צה"ל זרוע של ממשלה דמוקרטית, לא של מונארכיה תיאוקרטית, היינו לא של הרבנים – היא היא הבעיה.
זו איננה קריאה לסרבנות, ודאי לא לסרבנות מצפון – זו קריאה להעמדה של מערכת אחרת במקומה של הרפובליקה הישראלית: ממלכת כהנים וגוי קדוש, או בלשון העם "מדינת הלכה". זו קריאה למאזיניהם להצטרף למרד כנגד המשטר הדמוקרטי בישראל. פרשת מלמד היא אמתלה לחשיפת מה שהם לחשו תמיד, מה שהם זממו מזמן.
כל כך הרבה תלוי עכשיו בעלה הנידף הזה, אהוד ברק. רק ראש הממשלה בנימין "עמדתו הנחרצת של ראש הממשלה נגד תופעת הסרבנות ידועה לכל. ראש הממשלה לא התערב בנושא ישיבת הר ברכה והוא מגבה את החלטת שר הביטחון. עם זאת, ראש הממשלה מקווה כי העניין ייפתר בסופו של דבר בהבנה" נתניהו פחדן יותר. אם ברק ייכנע לדרישתם של הרבנים, זה יהיה פחות או יותר הסוף. אחרי נצחון כזה, אף פוליטיקאי לא יעז להתמודד איתם יותר. במדינה נורמלית, ומשר בטחון שלא היה פחדן כל ימיו הציבוריים, אפשר היה לצפות שיתיר את חוזיהם של כל האנשים החתומים על המכתב הזה, ושידרוש מראשי הישיבות להחליט: האם הם תומכים במכתב, ואז הם מוזמנים לחפש מימון לישיבות שלהם בשוק החופשי, או מסתייגים ממנו בכל פה.
אבל אנחנו נתקענו עם ברק, שלו יש היסטוריה ארוכה של התכופפות בפני חובשי הכיפות, שעתידו הפוליטי מאחוריו ושכל מה שהוא רוצה הוא לסחוב יחסית בשקט עוד קדנציה, לפני שישוב לעשות לביתו. לכמה אומץ כבר אפשר לצפות ממנו? הוא הרי כבר מכר את כל ערכיו. מה תשנה מכירתו של עוד ערך שבו איננו מאמין, אם בכלל האמין במשהו אי פעם?
(יוסי גורביץ)
ראית את הכתבה של אסף וול בנושא?
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3820731,00.html
פעם ראשונה שאני מסכים איתו(ואיתך כמובן)
תודה. פספסתי את זה.
אני אישית ממש מרחם על אהוד, הוא כל כך לא רוצה בעימות ועושה הכל כדי להמנע ממנו, ממש רחמים על האכזריות בה הרבנים כופים עליו להתעמת איתם.
יוסי, הזורע רוח יקצור סופה.
אפשר לרצות (או להתפלל) כמה שנרצה "אומץ" מצד שר הביטחון, אבל בסוף היום, גם אם שר הביטחון היה טומי לפיד, יש גבול לכמה הוא יכול להרשות לעצמו להתעמת עם הציבור הדתי.
יש גרעין של אמת בטיעון של הציונות הדתית. אולי צה"ל יכול להסתדר בלי ההסדרניקים אבל הוא לא יכול להסתדר בלי כלל האוכלוסיה הציונית דתית. צה"ל היום תלוי במידה רבה על הציבור הדתי שיהווה את כוח האדם האיכותי שלו. כל שר ביטחון יודע שאם הוא באמת יעניק גט לציבור הדתי לא באמת יהיה לו מי שיחליף אותם. כל עוד העימות הוא רק על ישיבת הסדר כזאת או אחרת, רב כזה או אחר, שר הביטחון יכול להיות קשוח. אבל כשזה מתרחב מעבר לקנה המידה הזה, מעבר לקנה המידה של ישיבות ההסדר ומגיע לעצם היחסים בין הציונות הדתית לצה"ל יש גבול למה שר ביטחון יכול לעשות. אם כל הד"לים יתחילו להתנהג מחר בבוקר כמו חילונים מאותו מעמד סוציו-אקונומי צה"ל נדפק.
אפשר להתלונן כמה שנרצה על ה"ההשתלטות של הדתיים על הצבא" אבל הסיבה שהם יכולים לעשות את זה היא כי אף אחד אחר לא רוצה. העליה באחוז הדתים בקורס קצינים או בקורס טייס היא לא רק כי יש יותר דתיים שרוצים את התפקידים האלה אלא בעיקר שיש הרבה פחות חילונית שרוצים את התפקידים האלה. לטוב או לרע אם הייתה מוציא היום כל ד"ל מצה"ל צה"ל היה מפסיק לתפקד.
כלומר אתה מעדיף שצה"ל יצטרך להסתדר עם ציבור שלם של חיילים שיכול בכל רגע נתון לסרב פקודה כי היא לא נראית לו?כי מישהו מחוץ לצבא אמר לו לסרב?
אני אישית מעדיף שבתנאים הנוכחיים שלא יתגייסו
יש בצה"ל, על פי פרסומים זרים, בין 150,000 ל-180,000 חיילים סדירים. מספר חיילי ההסדר שמתגייס לשנה – ורק לשנה – הוא כ-1,500. כלומר, אחוז במקסימום. מתוך אלה, רק מיעוט יוצא לקצונה ויש שיעור דומה לשיעור בכלל האוכלוסיה של חסרי כושר.
וגם אם היה מדובר ב-40%, ולא באחוז אחד בקושי, הסכנה שהכוחות האלה מייצגים לדמוקרטיה הישראלית היתה מצריכה את פיזורם.
שוב תבדיל בין בני ישיבות ההסדר לכלל הציונות הדתית.
מה שניסיתי להגיד (וככל הנראה עשיתי זאת באופן גרוע במיוחד) היא שברק צריך לאזן פה בין שתי מטרות שאינן סותרות זו את זו אך בפרוש קרובות לכך-
1) מצד אחד הוא חייב להחליש את ישיבות ההסדר ואת ה"צבא בתוך צבא" שהם יצרו.
2) מצד שני הוא אינו יכול ליצור אנטגוניזם בין צה"ל לכלל הציונות הדתית.
על כן הוא אינו יכול לנקוט במדיניות הבודוזר שהוצגה כאן. הוא חייב להגיע לפשרה.
רבני ההסדר אינם "מנהיגי הציבור הדתי", האוכלוסיה הד"ל אינה הקהילה החרדית שעושה כל שאומר לה הרב. אבל השפלה שלהרבנים, או אימות חזיתי בין צה"ל ובינם כן יפגעו בקשר בין כלל האוכלוסיה הדתית לצה"ל גם אם הם לא מסכימים איתם. ברגע שאתה יוצר "אנחנו" ו"הם" כל מי שבאמצע חייב לבחור צדדים.
יש דברים שאי אפשר להתפשר עליהם. זה אחד מהם. לא יכול להיות שלצבא יהיו שני מוקדי סמכות, במיוחד לא כשאחד מהם שואף לתיאוקרטיה.
יוסי אתה לא להגיד דבר כזה בעולם האמיתי. אתה לא יכול להגיד "יש לי בעיה קיומית אחת אז אני יכול להתעלם מבעיה קיומית אחרת" אתה חייב להתמודד עם כל הבעיות שלך בו זמנית.
אם מה שאתה אומר זה נכון אז כלל האוכלוסיה הדתית אמורה להתנער מרבני ההסדר כי הם לא מייצגים אותם ואת דעותיהם
מעניין מאוד אבל אני לא רואה את זה קורה בשטח
למה אתה רוצה להטיל על הציבור הדתי-לאומי אחריות קולקטיבית להצהרות של חלק מרבניו?
לא, אבל כך אתה מציג את זה.
אם אני יוצר אנטגוניזם אצל כלל הציונות הדתית בגלל ישיבת הסדר אחת אז כנראה שכולם חושבים כמו ראש הישיבה
קודם כל, אם אתה מצפה מכלל האוכלוסייה הדתית להתנער מדבריו של מלמד, אתה כן מטיל עליהם איזשהו סוג של אחריות קולקטיבית (גם אם הטלת האחריות הזאת נעשית שלא במודע).
שנית, לכל חברה יש סמלים שאולי אינם מעניינים הרבה אנשים בחיי היום-יום, אבל פגיעה בהם עשויה לגרור זעם ציבורי גדול. שרון הצית את האינתיפאדה השנייה על-ידי השימוש בעניין הזה בדיוק.
רק רגע, לצפות ממישהו שיתנער מדברי מישהו אחר הטוען דברים לא מקובלים בשם אותם ערכים בהם המישהו הראשון מחזיק זו ציפיה כל כך מוגזמת?
ממישהו — לא, מציבור שלם — כן.
ציבורים שלמים נלחמים, או מביעים את עמדתם הפוליטית באמצעים בלתי-שגרתיים, רק בספרות פטריוטית.
מני, נראה שמה שאתה מאפשר לדתיים הלאומיים לעשות זה "ללכת עם ולהרגיש בלי".
מצד אחד כל מי שמתעסק עם הישיבה הספציפית הזו (שבבירור ובפירוש שמה ללעג ולקלס את מוסדות השלטונות הרשמיים של המדינה) מתעסק גם עם כל הציבור הדתי-לאומי ופוגע ברגשותיו, ומצד שני לציבור הדתי הלאומי אין שום אחריות קולקטיבית על ההצהרות של הרבנים ראשי הישיבה הזאת.
זה מוסר כפול פר-אקסלנס.
נדמה לי שאמרתי בבירור, שאם מלמד (או כל ראש ישיבה אחר) מעודד את תלמידיו לסרב פקודה מסיבות אידיאולוגיות או, חמור מכך, רואה את עצמו כמי שרשאי לקבוע איזו פקודה "כשרה" ואיזו לא, הוא אינו ראוי לקבל תקציבים ממשרד הביטחון וישיבתו אינה ראויה לקבל שום מעמד מיוחד ביחס לרשויות צה"ל.
עם זאת, גם הפסקת מימון הישיבה ע"י משרד הבטחון וביטול מעמדה כישיבת הסדר יכולים להיעשות בצורה עניינית, בלי ניסיון לפגוע במלמד או ברבני הישיבה האחרים באופן אישי (לכבודו של ברק ייאמר שהוא באמת לא ניסה לפגוע בהם באופן כזה). וכן, מעמדו של מלמד כדמות מכובדת ואפילו סמלית בעיני הציבור הדתי אינו מטיל עליו שום אחריות קולקטיבית — ממש כשם שמעמדו המקודש של הר הבית בעיני המוסלמים אינו מטיל עליהם אחריות קולקטיבית למעשיהם של מי שמנסים לנצל את ההר כסצינה לאלימות (שוב, היזכר בתחילת האינתיפאדה השנייה).
כמובן שזה לא תמיד היה ככה שלחילונים יש מוטיבציה פחותה לשרת בצבא. עשרות השנים נאחרונות גרמו לירידה הזאת שאיפשרה את התרחבות שירות הדתיים כמנגנון שמזין את עצמו.
אם דתיים יפסיקו לשרת בכלל בצבא, ברור שיהיו לזה השלכות הרבה מעבר לרק מספר המשרתים בצבא, וברור שבמצב כזה האמון של הציבור החילוני בצבא יתחיל לחזור, ונוכל לראות חזרה של המוטיבציה בשירות.
אז הצבא כן יכול להסתדר בלי האוכלוסיה הציונית דתית, אבל כנראה שההנהגה האפולוגטית והפייסנית כלפי הנגע היהודיסטי לא תוכל להסתדר עם ההאשמות כ"בוגדים", "אנטישמים", "נאצים" וכאלה, שלא לדבר על המרד האלים שברור שיפרוץ כאן במקרה כזה.
אני אמנם לא בקיא בסטטיסטיקה לגבי איזו אוכלוסיה מהווה כמה אחוזים מצה"ל, אבל אני יכול לומר לך עכשיו, בתור מישהו שלא היה בצבא ושלא מהווה אחד מאובדיו המשובעים של הצבא – ביום שפלוגה ג'יהאדיסטית תפתח באש על פלודה של צה"ל, הדבר הראשון שאני אעשה זה לצעוד לבקו"ם ולשאול איך אני יכול לעזור. יש רע, ויש רע יותר. הרבה יותר.
אתה טועה.
אבנר – שר הביטחון וצה"ל אולי צריכים את הציבור הדתי, אבל הוא בהחלט יכול להרשות לעצמו להיכנס בישיבת הר ברכה (ואולי אפילו בישיבות ההסדר כמוסד) – אצל חלק ניכר מהציבור הדתי לאומי המדינה כן באה לפני המשיח.
הרעיון שחיילים בוגרי ישיבות הסדר הם סוג של אוטומטים שימלאו כל הוראה של רבנים בלי להפעיל את שיקול הדעת האישי — את האנושי שבהם, כדברי יוסי — הוא רעיון מופרך, ממש כמו הרעיון שרבנים הרואים את עצמם כמוסמכים לפקד על הצבא במקום הממשלה הנבחרת יקבלו משכורת מהממשלה או מהצבא. אבל ההיבטים האלה של העניין נטחנו כבר עד דק, גם בבלוג הזה וגם בבמות אחרות.
השאלה שמעניינת אותי היא, האם אין כאן מהלך פוליטי לגמרי של מר ברק. האיש עדיין רוצה לשוב להיות "מנהיג", ככל הנראה, והוא צריך איזה סוס או נמר לרכב עליו. את סוס השלום הרג ברק במו ידיו, אם כי ההגינות מחייבת לומר שהוא לא היה המוציא להורג הראשי. יכול להיות שהסוס של "אני אשמור על המדינה מהשתלטות הדתיים" נבחר במקומו?
יכול להיות. זה משנה?
משנה, באבוה משנה.
אלף, מפני שבמקרה כזה יכול מאוד להיות של"מניעת השתלטות הדתיים" יקרה מה שקרה לתהליך השלום: מדברים על זה המון, אבל הכל נשאר על הנייר, ובינתיים ההתפתחויות בשטח מקדמות אותנו לכיוון אחר.
בית, מפני שאם ראש מפלגה שהיא לפחות על הנייר סוציאל-דמוקרטית מחפש סוס חלופי, אני מעדיף שזה יהיה סוס אחר. למשל, "בואו נגבה יותר מסים מהעשירים ונחזק את הבטחון הכלכלי של כלל האזרחים".
אין לי שום ציפיות מברק. אם הוא כבר עושה משהו מועיל, זה בונוס. אני לא חושב שמישהו ברצינות מתייחס אליו כאל מנהיג מפלגה, על אחת כמה וכמה מפלגה סוציאל דמוקרטית. אם הוא יצליח לפרק את ישיבות ההסדר, נוריד לו את זה מהמינוס הענק שלו.
לך אולי אין ציפיות (גם לי לא), אבל אם ההשערה שלי צודקת, אזי בקרוב מאוד יהיה כאן מי שיעמול על מיתוג מחודש של ברק כמנהיג השמאל החילוני (אני חייב לציין ששיח ה"מנהיגות" בפוליטיקה הישראלית נמאס עלי לחלוטין, אבל המיתוג יהיה כזה). והציבור יוכל את הלוקש הזה כמו שהוא אכל את הלוקש של שרון-המנהיג-לשלום-שקיבל-החלטה-אמיצה (ההתנתקות, ההתנתקות).
כמו"כ, אם ההשערה שלי צודקת, אזי אין לברק שום כוונה לפרק את ישיבות ההסדר. כל מה שהוא רוצה זה לנהל סיכסוך מתוקשק שיוסיף לו כמה נקודות בדעת הקהל החילונית. אם הוא יכריע את הסיכסוך הזה, על מה יצבור נקודות בעתיד?
לגבי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, אני מסכים שהעבודה התרחקה מהתוכן הסוציאל-דמוקרטי כרחוק פריז משדרות, אבל היא תופסת את המשבצת ומונעת היווצרות של כוח סוציאל-דמוקרטי של ממש. הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לשמאל בישראל כיום הוא פיצול של העבודה ואיחוד האגף השמאלי שלה עם מר"צ לכדי סיעה בת 8-10 מנדטים. אבל כדי שזה יקרה צריך, בין היתר, לפוצץ את הבלון של "ברק כמנהיג השמאל" — רצוי בטרם ינופח.
אני לא חושב שלברק יש עוד אשליות, העבודה (וגם מרצ ד"א) איבדה את הקול האשכנזי לקדימה והיא גמורה מבחינה פוליטית. אני מנחש שהוא רק רוצה להעביר את הכהונה שלו עד הפרישה לשם עשייה לביתו.
ממתי מרצ היא סוציאל-דמוקרטית?
יש בה (או היו לפחות) כוחות ס"ד. כמו גם בעבודה, אגב. אבל בשני המקרים הקפיטליסטים "ניצחו".
אחרי מעלליו מאז נכנס לזירה הציבורית, ברק יצטרך לדרוס את הרב עובדיה כשהוא רכוב על טרקטור ביום כיפור תוך שהוא אוכל נקניקיית חזיר בשמנת בשביל שמישהו יקח אותו ברצינות כשומר החילוניות.
ראשי התיבות מסתירים סטיריקן מעולה…
יפה מאוד, תגובה של שתי פסקאות שהראשונה בה מהווה טיעון איש-קש והשניה בה מהווה טיעון אד-הומינם.
טיעון אד הומינם??? כל הדיון פה הוא אד הומינם. הפוסט מדבר על אהוד ברק שר הבטחון, ברור שכל הטיעונים יהיו לגופו של אדם.
אני לא מכיר את הפרטים ואני לא גר בארץ, אז מה שאני אומר כאן הוא בעירבון מוגבל. אבל בכלל לא אתפלא אם ברק דוורא ילך על זה. ככה הוא ביצע את הנסיגה מלבנון — בזמן הלא נכון, באופן חפוז ולא מאורגן, ובאופן כללי בחובבנות — ולמרות זאת, הוא הוציא את מדינת ישראל מלבנון אחרי עשרים שנה. מאד יכול להיות שהוא יעשה את זה שוב הפעם. מי שלא מאמין שברק יעשה את זה מתעלם מאשליות הגדלות שלו. מדי פעם עולה לו הנפוליון לראש והוא מאמין שהוא, ורק הוא, מסוגל לעשות את הצעד המכריע. כשזה קורה הוא יכול לעשות דברים אמיצים.
תגובותיו של "מאור" נמחקו. עצה לצמד הטרולים "עידו לם" ו"אורי ג.": נסו לא לכתוב יותר ממשפט אחד. שני משפטים כבר חושפים אתכם.
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1136259.html
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3822877,00.html