החברים של ג'ורג'

(למתנדבות ומתנדבי "יש דין", שמטיחות בעקביות את ראשן בחומת התודעה הישראלית.)

"עובר אדם ברחוב ומעיף מבטים עצבניים לצדדיו ולאחוריו – ייחשד כמחבל ערבי. עובר אדם ברחוב ומביט קדימה בנחת – ייחשד כמחבל ערבי קר רוח. עובר אדם ברחוב ומביט השמימה – ייחשד כמחבל ערבי דתי. עובר אדם ברחוב ומבטו מושפל – ייחשד כמחבל ערבי ביישן. עובר אדם ברחוב ועיניו עצומות – ייחשד כמחבל ערבי מנומנם. לא עובר אדם ברחוב – ייחשד כמחבל ערבי חולה. כל החשודים המנויים לעיל ייעצרו. במקרה של ניסיון הימלטות תיירה יריית אזהרה באוויר. הגופה תועבר למכון הפתולוגי." – חנוך לוין, אי שם בשנות ×”-70.

בליל שלישי לפני כשבועיים, השני ביולי, בכפר דורא שסמוך לחברון, ירו חמושי צה"ל למוות במועתז אדריס עבד אלפתאח שראונה, שעה שהלה לא היווה להם סכנה. בן 19 היה במותו. הוא נהרג מקליע 5.56 בחזה. אלה העובדות שעליהן יש הסכמה.

דובר צה"ל נתפס בשקר כהרגלו, כשהוא אומר ש"במהלך הלילה בזמן פעילות מבצעית לילית בדורא, דרום מערבית לחברון, התפתחו הפרות סדר, ובמהלכן תקפו פלסטינים באבנים את כוחות הביטחון ואלה הגיבו באמצעים לפיזור הפגנות. במהלך הלילה התקבל דיווח על פלסטיני שנפצע מהירי ופונה על ידי הסהר האדום. לאחר מכן דווח כי הוא מת מפצעיו. נסיבות האירוע נבדקות." ההדגשה שלי. מוקדם יותר, דיווח אתר וואלה שקצין במקום "ביצע נוהל מעצר חשוד, ולאחר מכן ירה ירי מהברכיים ומטה." ובכל זאת יש גופה. ירי כדי להרוג, על פי פקודות צה"ל, אמור להתבצע במצב של סכנת חיים בלבד.

מה קרה באותו ערב בדורא? לא ברור. מעדות שהגיעה אלי, שמסר בן דודו של שראונה – בהאא אסמעיל אדריס שראונה – עולה כי הוא ומועתז עשו את דרכם לכפר אחרי חגיגה בשעת לילה מאוחרת, אחרי אחת בלילה, כשחלק מהחוגגים הולכים לפניהם. לפתע, הם מצאו את עצמם בין שני ג'יפים של צה"ל. מתוך דבריו של בהאא:

"החייל ירד מהג'יפ וכיוון את הנשק אלינו כאשר הוא ניצב על הקרקע סמוך לג'יפ ודלת הג'יפ משמשת לו הגנה. אנחנו המשכנו ללכת בכיוון הירידה המובילה לבית בצד שמאל של הכביש כאשר שמענו קולות של דריכת נשק. היינו במלכודת בין שני הג'יפים ומולנו קנה הרובה. שאלתי את מועתז מה לעשות ותהיתי האם כדאי לנו לברוח בריצה. מועתז חשב כי נכון יותר להמשיך ללכת בצעד איטי כאילו אין כלום. החייל שירד מהג'יפ ובידו הנשק הדרוך התחיל ללכת רגלית בעקבותינו. הוא היה במרחק של כ-3 מטר מאתנו כאשר אנו עם גבינו אליו. פתאם שמעתי שלוש יריות, אחת אחרי השניה במרווח של חצי דקה [כנראה צ"ל שניה – יצ"ג] בין ירי לירי. כאשר נורתה היריה הראשונה התחלנו לברוח, כאשר מועתז ראשון ואני בעקבותיו. אז ראיתי אותו נופל אפיים ארצה והבנתי שהוא נפגע, כי הוא צעק. המחשבה הראשונה שעלתה בדעתי באותו רגע היה להרים את מועתז וכך עשיתי למרות שבאותו רגע עוד לא ידעתי היכן נפצע ומה חומרת הפציעה. התחלתי ללכת כאשר מועתז על זרועותי. הג'יפ התחיל בנסיעה והתקרב אלינו ותוך כדי נסיעה דחף אותי עם המראה השמאלית ופגע בי מתחת לבית השחי. המכה הזו הפילה אותי ואת מועתז כאשר אני שכבתי מתחת למועתז. הג'יפ עצר וראיתי שהחיילים מסתכלים עלינו אך לא העזו לצאת מהג'יפ. הרמתי את מועתז לנקודה מעט גבוה יותר. מועתז היה עדיין ער ואמר לי "תברח, תברח"."

עדויות אחרות, שאסף ארגון "בצלם", מתארות תמונה אחרת. על פי חלק מהעדויות, מועתז הרים חפץ כלשהו – ×’'אנט של רכב, על פי חלק מהעדים – והשתמש בו כדי לתקוף את ×”×’'יפ. אחרים אמרו שהוא עולה על ×”×’'יפ כדי לתלות עליו דגל פלסטין. על פי חלק מהעדויות, שכנראה מבוססות על שמועה נפוצה, החיילים דרסו את מועתז, לא ירו בו – שמועה נפוצה מספיק כדי שהיא תגיע לאתר החדשות הפלסטיני מען. מהעדות של בהאא עולה שמשהו דומה לדריסה ("×”×’'יפ… תוך כדי נסיעה דחף אותי עם המראה השמאלי ופגע בי") התרחש שם.

מהעדויות עולה שיש שלוש אפשרויות: שמועתז הלך לתומו הביתה כשנורה ללא פרובוקציה על ידי חמושי צה"ל, אפשרות שהנטיה של הישראלי הממוצע היא לדחות אותה אוטומטית אף שדברים כאלה כבר קרו (אני זוכר את הדיווח מימי הדמים ברפיח/ציר פילדלפיה על הירי בילדה שהלכה לקנות ממתק, עם חצי שקל ביד, את הירי בטום הורנדל ואת העונש המגוחך שנגזר על היורה); שמועתז ניסה לתקוף את הג'יפ עם ג'אנט של רכב; שמועתז ניסה לטפס עליו ולתלות עליו דגל פלסטין.

המשותף לשלוש האפשרויות הללו הוא שאף אחת מהן לא מצדיקה ירי כדי להרוג. ברור שאסור היה להרוג את מועתז אם הוא לא עשה דבר; ברור גם לכל אדם שפוי שאסור היה להרוג אותו גם אם השפיל את כבודו של צה"ל בכך שניסה לתלות סמרטוט בצבע שונה על הרכב שלו; ואפילו אם תקף את הרכב הממוגן, הפעולה – יציאה מהרכב הממוגן וירי חי – מעידה שהחמוש לא חש בסכנה. אילו חש בסכנה, לא היה יוצא מהרכב.

צעיר בן 19 בא במגע עם כוחות הבטחון, משהו לא לגמרי ברור קורה שם, וכשהמסך עולה הוא מת; מקרה כזה הסעיר לאחרונה את ארה"ב, כשאיש בטחון שנחשב לבן, ג'ורג' צימרמן, זוכה מהריגתו שנראתה חסרת תכלית אם לא נפשעת של נער שחור, טרייבון מרטין. כן, כמובן, ישנם הבדלים בין המקרים; מרטין היה אזרח אמריקאי, שראונה היה רק נתין של כיבוש בלתי פוסק. אבל מותו של מרטין הזכיר להרבה מאד אמריקאים את התקופה שבה לינצ'ים היו אירוע חברתי מקובל בדרום, וזו תקופה לא כל כך רחוקה. גם אז, בהרבה מאד מקרים, לרצח נמצא כיסוי משפטי מפוקפק. בישראל, די בתירוץ משפטי מפוקפק לא פחות – עצם הטענה שלא הוכחה של התעמתות עם כוחות הבטחון – כדי שהציבור יאבד עניין.

והוא הרי לא מאבד עניין במקרה. ברוב מוחלט של המקרים, הוא הולך אחרי הסימנים שמספקים לו כלי התקשורת. כותרת ראשית? זה חשוב. פחות ראשית? פחות חשוב. עמוד 17 מתחת למודעות האבל? אין טעם לקרוא. אבל זו מלכודת שמזינה את עצמה: העורכים לומדים מהר מאד מה הקורא לא רוצה לקרוא. ובימים של תקשורת שנלחמת על עצם קיומה הכלכלי, העורכים יודעים שאסור לעצבן את הקורא, אסור להביא לו ידיעות שיגרמו לו לשקול מחדש את המנוי או לעבור לאתר אחר. אז ידיעות על הרג חסר הצדקה מצד כוחות הבטחון נדחקות לאחור.

זה המסר ששולח הציבור הישראלי לשלוחיו בגדה וברצועה: זה בסדר. אתם יכולים לפצוע. אתם יכולים להרוג. אנחנו לא רוצים לדעת. לא על הרצח עצמו ולא על ההשחתה שנלווית לו, כשחמוש אחרי חמוש מספר שקרים בלתי סבירים קודם למפקד שלו, שמתרגל לקבל ממנו שקרים, ואחר כך לחוקר מצ"ח שבעצמו יודע שאם יתעקש להפוך יותר מדי אבנים בתיקים כאלה, הקריירה שלו תתקל במכשולים סמויים. אנחנו לא רוצים לדעת על העינויים שעברו על בהאא שראונה אחרי התקרית:

"הם אזקו אותי כאשר הידים מאחור והכו אותי מכות, שדאגו שלא ישאירו סימנים […] הם כיסו את ×¢×™×™× ×™ ובעטו בי בעיטה חזקה שזרקה אותי שני מטר ונפלתי ליד עוד שני פלסטינים עצורים. הושיבו אותי על הריצפה והחטיפו לי סטירות ובעטו בי שוב. היות ועיני היו מכוסות אינני יודע מי בעט בי […] ×”×’'יפ התחיל לנסוע כאשר בתוכו מלבדי חיילים ושוטרים שהרביצו לי כך שהתחיל לרדת לי דם מהאף ומהפה. הם היכו בי חזק בקסדות והחטיפו לי גם אגרוף בעין. […] במקום עמד אמבולנס צבאי ישראלי שבו קבלתי טיפול. החובש הסיר את כסוי העיינים ממני, ניקה את הדם וטיפל בי טוב. החובש הציע לי לא להתאמת עם החיילים ×›×™ הם ירביצו לי והדגיש ×›×™ אם ירביצו לי שאתלונן על כך לבית משפט. החובש לא אהב את מה שעשו לי. לאחר הטיפול החזירו אותי לג'יפ. […] שוב כיסו לי את העיניים והג'יפ התחיל לנסוע. החיילים היכו אותי ברובים ובעטו בי שוב ושוב. […] אח"×› הושיבו אותי על קופסת מזגן ואחד החיילים שפך על הראש שלי פח זבל. התחלתי לצעוק "קצין, קצין". הייתי עדין אזוק ועייני מכוסות. הופיע מישהו וטען שהוא קצין – אך כמובן שאינני יודע אם אכן ×”×™×” קצין – והתחיל להגיד לי "יא בן זונה מה אתה רוצה". חייל טען, בערבית, שאני זרקתי עליו אבן בכפר ולכן הם צריכים להרביץ לי. אני כמובן הכחשתי את ×–×”. אח"×› קבלתי שוב בעיטה חזקה בבטן, אינני יודע מאיזה חייל, והתחלתי להקיא. בינתיים שמעתי מישהו אומר שלא ידברו איתי ×›×™ מי שדיבר אמר שאיננו רוצה שאני אמות שם…."

או על נסיון ההפללה שלו, שבא אחר כך. אנחנו לא רוצים לדעת. לא רוצים. לא רוצים. זכות הציבור לא לדעת מה עושים בשמו. זכות הציבור להסיט את עיניו. זכות הציבור לאטום את אוזניו. זכות הציבור להתפוצץ בזעם כשמעמתים אותו עם העובדות. זכות הציבור להגדיר את העובדות כאנטישמיות. זכות הציבור לתמוך אוטומטית בכוחות הבטחון שלו גם כשאלה לא טורחים לספק גרסה קוהרנטית. זכות הציבור לייבב על כך שחמושים שמשתמשים בילד כמגלה מוקשים בכלל מגיעים למשפט.

כן, אני יודע. נפתחה חקירת מצ"ח. הרשו לי לא להתרשם. הרשו לי להזכיר לכם שהתחום ההצטיינות העיקרי של צה"ל בשני העשורים האחרונים הוא עדויות שקר וחיפוי הדדי. הרשו לי להפתיע אתכם ולהודיע לכם שאם החקירה תגמר, כצפוי, בכלום הרי שעל פי הנוהל של מצ"ח אי אפשר יהיה לערער על סגירת התיק בהנחה שבהאא שראונה ינסה לתבוע את המגיע לו על העינויים שעבר. סדום שעל הירקון יודעת היטב כיצד לארגן את הנהלים שלה.

שתיקת הציבור הישראלי על מה שנעשה בשמו היא שתיקה של הסכמה, שתיקה של חברה שבלשונו של נתן אלתרמן,

כי בנים ובנות ואנחנו איתם
מי בפועל ומי בטפיחות הסכמה,
נדחקים במלמול של "הכרח" ו"נקם",
לתחומם של פושעי מלחמה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אנשי המנהל האזרחי פשטו השבוע על הכפר הלא מוכר סוסיא וחילקו בו צווי הריסה לכל המבנים שבו. בכך מאותת המנהל האזרחי על כוונה להחריב סופית את הכפר.

הסיפור של סוסיא הוא, כמו זה של עדי עד, מיקרוקוסמוס של הכיבוש: מבט עליו מאפשר לנו לקרוע את כל המסיכות המקובלות של "כיבוש זמני", "כיבוש נאור", או כל התפיסה שאהובה על השמאל הציוני, שמדובר בסוג של כיבוש בהיסח הדעת, תקלה מתמשכת, סוג ממאיר משהו של ה"אימפריה המקרית" של בריטניה.

ראשיתו של הסיפור ב-1986, כלומר בימים הרחוקים שלפני האינתיפאדה הראשונה, ימי ממשלת האחדות הראשונה. ראש הממשלה היה אבי ההתנחלויות, שמעון פרס. שר הבטחון היה יצחק "לשבור להם את הידיים והרגליים" רבין. עוד כמה חודשים תוקם תנועה אופטימית בשם "השנה ה-21", שמטרתה היתה לגרום לישראלים לשים לב שחמש דקות מכפר סבא, כלשון הפרסומת הפופולרית לבתים בהתנחלויות, מתנהל טיהור אתני איטי. כמובן, הם היו אנשים מנומסים ולא השתמשו במילים כאלה. באותה השנה מורה המנהל האזרחי לתושבי סוסיא, שיושבים שם לפחות מאז תחילת המאה ה-19, לעזוב את אדמותיהם – ואין עוררין על כך שהן היו שייכות להם – כדי לפנות מקום ל"אתר ארכיאולוגי." בצר להם, התושבים עברו לגור בחלקות החקלאיות, חלקם במערות, חלקם במבני עראי. לגמרי לא במקרה, ב-1983 הוקמה בסמוך התנחלות חדשה בשם סוסיא.

המנהל האזרחי החל בהליכים לגירוש התושבים מבתיהם החדשים, אבל הם התנהלו בעצלתיים. ב-2001, נרצח המתנחל מסוסיא יאיר הר סיני על ידי פלסטינים, ובתגובה ביצע הצבא פעולת תגמול בסוסיא הפלסטינית: הוא הרס את המבנים העראיים במקום וסתם את המערות. החמושים השמידו רכוש רב, סתמו בארות, הרגו בהמות ובעלי חיים אחרים. על פי עדויות תושבי סוסיא, אל החיילים התלוו לובשי אזרחית, כנראה מתנחלים מסוסיא שפיקחו על החורבן.

התושבים ערערו לבג"צ, שפסק שאין לפנות אותם מאדמתם. מצד שני, כל המבנים שהם בנו שם נחשבים לבלתי חוקיים, משום שהמנהל האזרחי סירב להוציא לסוסיא תכנית מתאר. על כן, כאמור, הם צפויים להיהרס בקרוב – כש"בקרוב" מקבל כאן את המשמעות המקובלת בדיני אדמות. זה ייקח כמה חודשים לפחות, אולי שנים, אבל המכונה המשפטית שמחפה על העוול העירום, שבלעדיה הוא לא היה מעז להציג את פרצופו, עובדת בטורים גבוהים.

אין תכנית מתאר, אה? בעקבות רצח הר סיני, מיהרו המתנחלים – שאף פעם לא פספסו את האפשרות להוון רצח טוב – להקים שורה של מאחזים בלתי חוקיים על האדמות ששימשו היסטורית את סוסיא. כמו כל המאחזים, גם למאחזים האלה אין תכנית מתאר. ובכל זאת, הם עדיין שם.

לרוב מוחלט של המבנים בקן הצרעות חוות גלעד הוצאו צווי הריסה, משום שמדובר – כמו בכל המאחזים – במשהו שאי אפשר אפילו להעמיד פנים שהוא חוקי. אין, כמובן, על מה לדבר על תכנית מתאר לחוות גלעד. זה לא הפריע לנחש בנעליים, בוגי יעלון, להודיע שהוא שוקל להכשיר את השרץ.

עזבו אתכם מחוות גלעד: עזבו אתכם ממאחזים בכלל. גם להתנחלות הדגל עפרה, זו שאליה מוזמנים שמאלנים מנומסים לבוא לעשות בה שבת, אין תכנית מתאר. הקישור של בצלם לא מוצא חן בעיניכם? אפילו הוויקיפדיה העברית, זו שהכתירה את אורית סטרוק כפעילת זכויות אדם, נאלצת להודות בזה – ומודה שחלק ניכר מאדמותיה של עפרה הן אדמות פלסטיניות פרטיות. כלומר, התנחלות הדגל בנויה על גזל.

אבל עפרה עדיין שם. היא בלתי חוקית בדיוק כמו חוות גלעד – והיא עדיין שם. כמעט ארבעים שנה היא שם. אף אחד לא מעלה על דעתו לפנות אותה. כשמאחז כמו חוות גלעד מוקם, הוא זוכה מיד להגנה מלטפת של כוחות הבטחון. משרדי הממשלה ממהרים לספק לו תשתיות. כשתושבי סוסיא הושלכו מבתיהם, לא רק שהם לא זכו לשום סיוע מהממשלה השולטת בשטח שאחראית גם עליהם, הם נאלצו להתמודד עם הבריונות של שכניהם מההתנחלות סוסיא.

והנה פניו של המשפט הישראלי בשטחים: אם לפלסטיני אין תכנית מתאר – וכדי לקבל תכנית מתאר, הוא נזקק לשרירות ליבו של הכובש שלו – אז הישוב שלו בסכנת החרבה. אם לישראלי אין תכנית מתאר – נו, לא נורא. הוא יכול לסמוך על הגנת הרשויות. ואם ארגוני זכויות אדם יצליחו לחפור את הראיות שמוכיחות שהאדמות של ההתנחלויות או המאחז גנובות, אז המדינה תנהל למענם מלחמת מאסף בבתי המשפט ובמקרה הגרוע ביותר, שר הבטחון יכריז שהוא "מכשיר" את המאחז, כלומר הופך את העוול לחוקי בהינף עט.

זו המשמעות של "שלטון החוק" בגדה המערבית: אצטלה שמיועדת להעניק מכובדות למה שהוא בעצם גזל מכוח השלטון ומשטר אפרטהייד שמבדיל בין שתי אוכלוסיות ברמה הבסיסית ביותר, ברמת הקיום ויכולת ההשרדות. הכל ללא חקיקה ראשית, כמעט בלי הצהרות חגיגיות – אלה ימשכו תשומת לב לא רצויה. הכל במסתרי הצו, במחשכי התקנה, באפלת הפקודה. חנה ארנדט דיברה על הרוצחים שמאחורי מכונת הכתיבה; ישראל העמידה מאחוריה גזלנים ומנשלים.

והמהלכים האלה לא מוגבלים לגדה המערבית. הם נמשכים, בזעיר אנפין, גם בתחומי הקו הירוק. שום דבר שקורה בגדה לא דומה לשוד הקרקעות הגדול שבוצע אחרי שתמו מעשי הטבח והגירוש של 1948 באמצעות "חוק נכסי נפקדים." מכמה וכמה בחינות, הנכבה לא הסתיימה, היא רק עברה לפאזה איטית יותר. הכנסת אישרה השבוע את חוק פראוור, שיאפשר את פינויים ללא הסכמה – או, במילים מנומסות פחות, גירושם ונישולם – של כ-40,000 בדואים. אברי גלעד נאלץ להודות השבוע שהראו לו צילומי אוויר של הבריטים, שמראים איך הנגב היה מיושב ברובו על ידי בדואים ב-1945. לבדואים היה ארכיון של רישומי הקרקע שלהם בבאר שבע; עם כיבוש הנגב ב-1948, העלימה מדינת ישראל את הארכיון הזה. ככה מבצעים גזל מסודר.

כשפונו 8,000 מתנחלים מרצועת עזה, הארץ רעשה. עומדים לגרש עכשיו 40,000 אזרחים ישראלים מבתיהם, שהמדינה עשתה הכל כדי שלא להכיר בהם, והדממה זועקת. עומדים לגרש כמה מאות אנשים שגרים, במאה ה-21, בפאקינג מערות וחושות, מרחק קילומטרים ספורים מהתנחלות ומאחזים בלתי חוקיים שנבנו על אדמתם הגזולה של המיועדים לגירוש, ושקט.

ועוד דבר אחד: אם אתם שומעים יותר מדי את הטיעון ש"מה אתם רוצים, להביא לפה את כל אפריקה," אני ממליץ בחום על הפוסט בנושא של אישתון, שמספק את המספרים הרלוונטיים ומכניס את הטענה לתיקיה הראויה לה – גזענות בזויה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

נחום ברנע חשף היום (ו'), ב"מוסף לשבת" של ידיעות, שממשלת ישראל משקיעה מדי שנה כ-40 מיליוני שקלים בנסיון לגייר את אזרחיה שיהדותם מוטלת בספק. המדובר בעיקר במהגרים ממדינות חבר העמים. הנסיונות הללו נחשבים לכשלון: מספר המתגיירים אפסי. רוב הכסף (כ-60%) הולך למכון ללימודי יהדות (מל"י) של הסוכנות היהודית, שעם זאת מצליח להביא לגיור של כשליש בלבד מכלל התלמידים שלו.

נסתכל שוב על העובדות הללו: מדינת ישראל משקיעה סכום לא מבוטל בהמרת דתם של אזרחיה, ולדת אחת בלבד – היהדות האורתודוקסית. גיורים אחרים הם לא חלק מהמשחק; הרבנות הראשית לא היתה נותנת את ידה לכך. למדינת ישראל לא טוב, כשאזרחיה לא יהודים כדת: היא רוצה להפוך אותם ליהודים טובים. גם אם הם לא רוצים.

הסוכנות היהודית היא לא הגוף הממשלתי היחיד שעוסק בגיור. עוסק בו, בהצלחה ניכרת הרבה יותר, גם צה"ל. היוזמה היתה של האתון הרשמית שלו, אלעזר שטרן. הלז, כששימש בעוונותינו כקצין חינוך ראשי, נדהם לגלות שכ-600 חיילים מבקשים מדי שנה להשבע אמונים לצה"ל על הברית החדשה. אחרי שצרח על כמה מהם במסדר, והם פרצו בבכי, הוא החליט לפתוח בפרויקט גיור בצה"ל, ובשעתו דווח שמאות מהם מתגיירים מדי שנה. ב-2010, פתח צה"ל במסלול גיור גם לחיילי מילואים.

שטרן טען בשעתו, וכמעט ננזף, שחיילים לא יהודים הם חיילים פחות טובים. זה כנראה היה גורם לצבאותיהם של יוליוס קיסר, ג'ינג'יס חאן ונפוליאון לפרוץ בצחוק רועם. מותר לטעון שמאז שצה"ל הפך לצבא יהודי יותר, שעסוק בלי הרף בזהותם של חייליו ובדמוניזציה של האויב, הוא צבא גרוע יותר. אולי זה נובע גם מכך שהצבא מעסיק יותר מדי אוכלי חינם שעסוקים בפנטזיות על אונס.

חיילים טובים הם חיילים שמגינים על ביתם. לצבאות עממיים יש בכך יתרון על צבאות מקצועיים. אפשר היה לבנות אתוס אזרחי בישראל, אתוס שוויוני, שבו התפקיד של החייל הוא להגן על ביתו, ולא משנה מה דתו של החייל. מצד שני, זה היה דורש שינוי מהותי בתפקידו של הצבא: מצבא כיבוש שמשמש כחוד החנית של התנועה הלאומנית היהודית, שעוסק עבורה בטיהור אתני, לצבא של אזרחי המדינה שלו. כלומר, צבא שהוא זרוע של חברה אזרחית.

וישראל, כידוע, איננה מדינת אזרחיה. היא מדינת יהודיה. על כן היא רוצה שיהיו כמה שיותר מהם, כדי שיהיה לה יותר בשר תותחים שיוכל להחזיק בעקשנות בכיבושים שלה – הכיבוש, אחרי הכל, הוא הפרויקט הישראלי הגדול ביותר והמושקע ביותר. היא יכולה לחיות, במאמץ ובחירוק שיניים, עם אזרחים לא יהודים – אבל עם אזרחים ספק יהודים, כאלה שאומרים שיהדות היא לא דבר חשוב להם, היא מתקשה הרבה יותר להסתדר. היא צריכה לגייר אותם. מהבחינה הזו, המדינה הציונית היא סוג של כנסיה: היא חיה הרבה יותר בשלום עם כופרים – קרי, מאמיני דת אחרת – מאשר עם מינים, קרי אנשים שמעזים לחלוק על עיקרי הדת שלה, או לומר שהם לא חשובים, מתוך הדת עצמה.

מדינה נורמלית, כלומר כזו שאיננה מדינת דת, היתה מניחה לתושבים שלה להאמין במה שהם רוצים, כל זמן שהאמונה הזו לא כוללת אלימות כלפי אנשים אחרים. היא היתה מצפה מהם לשלם לה מסים כדי שתוכל ליישם שורה של תכניות ממשלתיות לרווחת האזרח, והיתה מצפה מהם שיטלו נשק בידם כדי להגן עליה במקרה שתמצא את עצמה במלחמה.

ישראל, כידוע, איננה מדינה נורמלית. היא מדינת דת. שטרן עצמו, שילוב דוחה במיוחד של הדת היהודית עם דת החאקי, לא צריך להפתיע אותנו. מי שצריכים לשאול את עצמם למה ×–×” נשמע להם הגיוני שהמדינה שלהם עוסקת בהמרת דת – בצבא, בהיותו מסגרת שכופה קונפורמיות יש לשער שמופעל לא מעט לחץ על מגויסי הכפיה שהדת הרשומה שלהם לא מספקת לשנות את המצב ×”×–×” – הם הישראלים החילונים. הם הרי כלל לא דתיים, לדבריהם. אז למה חשוב להם, חשוב להם מספיק עד כדי העסקת כלי קודש בתשלום על ידי צה"ל ועל ידי הסוכנות היהודית, להמיר את דתם של אחרים?

התשובה היא שכמו בהרבה תחומים אחרים, חלק ניכר – אם לא רוב – מהחילונים היהודים אינם באמת חילונים. הם פשוט אורתודוקסים שלא אוהבים לקיים מצוות, אם כי הם מקפידים באדיקות ראויה לציון על הציווי "שנא את הרבנות." הרעיון של חתונה עם מישהו שמחוץ לקבוצת הדם שלהם ממלא אותם אי נוחות במקרה הטוב, סלידה עמוקה במקרה הרע. הם הפנימו את מה שמערכת החינוך הציונית לימדה אותם: שישראל היא ארצם של היהודים מכוח זכות היסטורית. אם הם לא יהודים, והם לא יודעים ולא באמת רוצים להיות יהודים, אז כל נוכחותם במה שהיה פעם פלסטינה היא גזל. זהות עצמאית משלהם הם לא מפתחים, כי זה מצריך מחשבה, ומדינת כל אזרחיה תאלץ אותם – הם יודעים היטב – לוותר על הפריבילגיות שלהם כבני עם האדונים.

אז הם משלמים מס שפתיים לדת שהם מסרבים להכיר בעצמם, ודורשים שאחרים – כאלה שייכים לקבוצת הילידים ושנמצאים בקבוצה שולית ביחס, כמה נוח – יעברו המרת דת שהם עצמם כלל לא היו מעלים על דעתם לעבור.

ובדרך הם מוכרים את מה שיכלה להיות מדינה חופשית לאלעזר שטרנים ולסוכנות היהודית, שיקפידו לוודא שזו תהיה מדינת מסדר צבאי דתי. בלעדיהם זה לא יכול היה לקרות.

(יוסי גורביץ)

ועדת השרים לחקיקה, קרי חותמת הגומי של הקואליציה, אישרה היום (א') להצבעה את הצעת החוק (זהירות, מסמך) של ח"כ יריב לוין (הליכוד ביתנו), והיא צפויה על כן לעבור ביום רביעי בקריאה טרומית.

החוק, המכונה "הצעת חוק זכויות התורמים למדינה," נפסל בקדנציה הקודמת, אחרי שהיועץ המשפטי של הכנסת קיבל את עמדתה של ח"כ זהבה גלאון וקבע שמדובר בהצעת חוק גזענית. ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה אותה בכל זאת.

מה עושה הצעת החוק? היא מסיגה את השוויון בישראל כמה עשורים אחורה. בעבר כבר נקבע כי אסור לשאול אדם, בבואו לבקש עבודה, האם הוא שירת בצה"ל. הצעת החוק החדשה מקבעת את מעמדם של החיילים ומשרתי השירות הלאומי כמעמד האדונים בישראל.

ההתחלה, סעיף 3, פשוטה למדי: "על אף האמור בכל דין, מתן העדפה לאדם בשל היותו תורם למדינה, לרבות העדפה בקבלה לעבודה, בתנאי שכר, במתן שירות ובהזמנת שירות, לא תיחשב כהפליה פסולה." כך כותבים במשפטנית "התרנו בזאת אפליה פסולה." סעיפים 6-7 של הצעת החוק הם הרחבות פרטניות של סעיף 3.

סעיף 7 ראוי בכל זאת לתשומת לב. הוא קובע (סעיף קטן 1) ש"בחוק שירות המדינה (מינויים), בסעיף 15 א', בסעיף קטן (א'), אחרי ש'נולדו באתיופיה,' יבוא "ובלבד שהם תורמים למדינה כמשמעותם בחוק זכויות התורמים למדינה." מה אומר סעיף 15 א' לחוק שירות המדינה (מינויים)? טוב ששאלתם.

החוק אומר את הדברים הבאים: "בקרב העובדים בשירות המדינה, בכלל הדרגות והמקצועות, בכל משרד ובכל יחידת סמך, יינתן ביטוי הולם, בנסיבות הענין, לייצוגם של בני שני המינים, של אנשים עם מוגבלות, של בני האוכלוסיה הערבית, לרבות הדרוזית והצ'רקסית, ושל מי שהוא או שאחד מהוריו נולדו באתיופיה." זה, בקצרה, החוק שמדבר על שוויון הזדמנויות בשירות המדינה. ממשלת ישראל מכפיפה כעת את שוויון ההזדמנויות בשירות המדינה לשירות צבאי.

כלומר, האוכלוסיות הגדולות בישראל שלא משרתות את צה"ל – פלסטינים, חרדים, סתם נכים ואנשים שלא גויסו כי לא התאימו לצבא – יגלו מעתה שלא משנה מה הכישורים שלהן, תמיד יעדיפו על פניהן מישהו שלא עשה שום דבר אבל עשה את זה על מדים במשך 36 חודש.

אבל שניה, לא עצרנו שם. סעיף 4 קובע שמוסדות להשכלה גבוהה יעדיפו חיילים לשעבר על פני לא חיילים. למה? ×›×›×”. סעיף 5 קובע שאם מה שכונה פעם "יוצא צבא" – עד שבג"צ ביטל את האפליה הזו, וכל מהות החוק ×”×–×” היא לעקוף את בג"צ – מגיש הצעה למכרז לרכישת קרקע, הרי שגובה המכרז שלו ייחשב כאילו ×”×™×” גבוה ב-20% ממה שהיה בפועל, בתנאי שהסכום החדש לא ×™×”×™×” קטן מההצעה הגבוהה ביותר; ואם להוד מעלתו החייל המשוחרר לא יתאים לשלם את מחיר המכרז שנתפר עבורו, הוא יוכל להשתחרר מהחובה הזו. עוד קובע סעכיף 5 ×›×™ אם מקצים קרקע להתיישבות של "אוכלוסיה יעודית," חובה להקצות אותה כמות של קרקע ל"אוכלוסיית התורמים למדינה." וכדי שהכל ייגמר בטוב טעם, האחריות על ביצוע החוק מוקנית לפקיד בכיר בוועד עובדי שירות הבטחון, הלא הוא שר הבטחון.

בקיצור, מי שלא משרת בצה"ל – ונזכיר: כל מי שלא משרת בצה"ל, אלא אם הוא עריק, שוחרר משירות בצה"ל על ידי צה"ל או הדרג הפוליטי הממונה עליו; "משתמטים" הם אגדה שמופרחת על ידי קצינים שעיקר אמנותם הדלפת תיקים אישיים של חיילים – הוגדר כעת רשמית על ידי ממשלת ישראל כאזרח סוג ב'. ישראל היא מעתה, רשמית, מדינת קסרקטין.

המרגיז בכל העניין הוא שהאנשים שהמדינה קבעה שלא ישרתו ושעתה היא קובעת שהם גם אזרחים סוג ב' הם גם האוכלוסיה הכי עניה בסביבה. כלומר, אם היה להם סיכוי כלכלי כלשהו, המדינה דוחפת אותם אחורה. זהבה גלאון אמרה בתגובה ש"השרים קיבעו את הגזענות והאפליה בחקיקה. גם ממשלת נתניהו הנוכחית ממשיכה את המגמה של קודמתה ומקדמת חוקים גזעניים, המדירים מיעוטים ואוכלוסיות מוחלשות. אני תומכת בתגמול יוצאי צבא על השירות הצבאי שלהם, אך החוק הזה אינו עושה אפליה מתקנת, אלא מקבע בחוק אפליה פושעת של קבוצות מוחלשות בחברה, שהחוק עצמו פוטר אותן משירות צבאי."

רוצה המדינה לתגמל את עובדי הכפיה בירוק שלה? רעיון נהדר. היא יכולה להתחיל בזה שהיא תשלם להם שכר מינימום, במקום הגרושים שהיא משלמת להם כעת. אם המדינה תתחיל פתאום לשלם לחיילים עבור השירות שלהם ולא רק לתת להם דמי שק"ם שלא עודכנו שלושה עשורים, אולי גם תגמר בכך התופעה במסגרתה הדבר הזול ביותר בצה"ל הוא זמן עבודה של חיילים.

אבל זה, כמובן, לא יקרה. מה שיקרה הוא שהמדינה תעניק למשרתים בצבא תחושת עליונות, וקצת קדימות במכרזים ושירות המדינה, תוך דחיקה לאחור של האוכלוסיה האחרת. חיילים קרביים מקבלים כ-700 ₪ בחודש; שכר מינימום עומד על 4,300 ₪; כל חייל סדיר מפסיד כ-3,600 ₪ מדי חודש, או כ-129,600 ₪ עבור שירות של 36 חודשים. זה הרבה מאד כסף, במיוחד לאנשים צעירים. את הכסף הזה, המדינה לא מוכנה לתת להם. היא תעניק להם בונוסים אחרים – ותערער עוד יותר את תחושת הנאמנות למדינה של אלה שהיא דוחקת אחורה. לא תרחק העת, ותעודת השחרור תהיה המסמך הנכסף ביותר בישראל. היא זו שתאפשר למחזיקים בה להתקבל לעבודה אצל המעסיק הגדול ביותר במשק, קרי ממשלת ישראל.

צה"ל כבר הודה שכ-50% מהאוכלוסיה היהודית לא משרתת בו – על אחת כמה וכמה שרוב האוכלוסיה הישראלית לא משרתת בו. כמעט כל אשה שניה יהודיה איננה מגויסת וכרבע מאוכלוסיית הגברים איננה מגויסת. מבין זו שכן מגויסת, שישית אינם מסיימים את השירות. כלומר, הצעת החוק שאימצה הממשלה מקבעת זכויות יתר של מיעוט באוכלוסיה.

מעבר לכך, המהלך הזה יגרור צרות מוחין בשירות המדינה. טוב למדינה שיהיו בה עובדים מכלל שכבות האוכלוסיה: נכים, אתיופים, גאים, ערבים, חרדים. המדינה, הרי, אמורה לשרת לא רק את חייליה, אלא את כלל האוכלוסיה – כלומר, גם את הרוב שלא משרת בצה"ל. זה, הרי, הרוב שמממן את הצבא, על כל חריגות התקציב שלו, על כל בזבוזיו, על כל הפנסיות המופרכות שהוא מחלק לבכיריו. כן, גם העניים שאינם משלמים מס הכנסה, ושבחלקם הניכר אינם מתאימים לשירות בצבא, מממנים אותו: הרי בישראל הכנסות המדינה ממסים עקיפים עברו מזמן את הכנסותיה ממסים ישירים. במדינה ששייכת לאזרחיה, לא לחייליה, גם קולם של האזרחים היה נשמע בישיבות הממשלה.

לא בישראל. בן גוריון זנח את הצו הזהיר של הרצל – "נדע להחזיק את הצבאות בבתי הקסרקטין" – ובנה את ישראל סביב צה"ל. בסופו של דבר, לא היה שום דבר אחר שהיה מסוגל לאחד את האוכלוסיה המסוכסכת שהקימה את מדינת היהודים. ומדינה שקמה על בסיס צבא – ספארטה, פרוסיה – נשאר ממנה, בסופו של דבר, רק צבא. צבא שאוכל את המדינה שהקימה אותו, צבא שדוחק את האזרחים לקרן זווית, צבא – אולי המוסד האנושי הבזוי ביותר, אחרי המשטרה החשאית – שלא יכול לסבול את האפשרות שיש מי שלא רוצה בו, והוא חייב לרדוף אותו. צה"ל לא רק גדול מדי על ישראל; הוא גם הסיכון הגדול ביותר לדמוקרטיה הישראלית.

ועוד דבר אחד: אם תורשה לי הערה מרירה ונדירה, זה נראה קצת משונה ששלושה ימים אחרי שהתפרסם כאן הפוסט על ארני דריימן והחבלה שלו בוויקיפדיה, מתפרסם מאמר באותו הנושא בדיוק ב"הארץ", כמובן ללא קרדיט. עדכון: עכשיו כבר יש.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

התבוננו בתמונה הזו.

המדובר ברשימותיה של ילדה בכיתה ה', אחרי שיעור במסגרת חינוכית יעודית, שמעביר פיקוד העורף. בשיעור הזה, לומדים ילדים בני 10 על ההבדלים הטקטיים בין גראד ובין קטיושה, ועל ההבדל בין נשק כימי לנשק קונבנציונלי. המשותף לכל כלי הנשק האלה: הם מיועדים ליצור חרדות בקרב הילדים.

ישראל מעולם לא הותקפה בנשק כימי. יתר על כן, גם אין שום מדינה שמאיימת לתקוף את ישראל בנשק כזה. לזכות האמריקאים שאימנו את ילדיהם בתרגיל מכמיר הלב של Duck and Cover בזמן המלחמה הקרה, שהיה מועיל להם כמו כוסות רוח למת, עמדה לפחות העובדה שהמדינה שלהם אכן היתה מאוימת, בפומבי, בכלי נשק גרעיניים. אין שום סיבה ללמד ילדים ישראלים על כלי נשק כימיים, או על טווח הרקטות שבידי האויב. מה בדיוק הם אמורים לעשות עם המידע הזה?

כלומר, אם ישראל היתה מדינה נורמלית, לא היתה סיבה כזו. ישראל איננה כזו: היא מדינה מיליטריסטית עד לשד עצמותיה. ספק אם יש הרבה מדינות אחרות שמרשות לקציני צבא להכנס לבתי הספר כדי להפחיד את התלמידים. אמנם, מערכת החינוך המודרנית נבנתה בצרפת כדי שלצבא נפוליאון יהיו מגויסים נלהבים, אבל אפשר היה לצפות שלמדנו משהו אחר ב-200 השנים האחרונות, וחלק ניכר מהמדינות אכן למד.

למה אנחנו צריכים מפחידנים רשמיים בבתי הספר? משתי סיבות. האחת היא הצבא. בלי יותר מדי תשומת לב, נחשפה העובדה שגם בשנת 2012 חרגה מערכת הבטחון מתקציבה. משרד הבטחון הוציא במהלך השנה 66.4 מיליארדי שקלים, עליה של 8.2% בהשוואה לתקציב שאושר לו. זה היה תקציב השיא של צה"ל בכל הזמנים.

יש לציין שלמרות העובדה שמדובר בשיא תקציבי, החריגה של צה"ל יחסית נמוכה: בשנים שקדמו ל-2012, צה"ל חרג באחוזים ניכרים הרבה יותר מתקציבו. יתר על כן, למרות התרגיל של צה"ל לאחרונה, שבו הוא הודיע על הפסקת הפעלת המילואים במהלך 2013, מסתבר שההוצאות של צה"ל על מילואים ב-2012 עמדו על 1.5 מיליארדים – בעוד שכר אנשי הקבע והפנסיה שלהם עמד על 20.76 מיליארדים. בהשוואה לשנת 2011, ההוצאות על שכר ופנסיה לאנשי הקבע עלו ב-1.35 מיליארדים, כלומר כמעט כל ההוצאה של צה"ל על מילואים.

לצבא שחורג בעקביות מהתקציב שלו ומגיב באיומים כשמצביעים על כך, קוראים "צבא שיצא משליטת הזרוע האזרחית." אם יותר מדי אזרחים ישימו לב, ומאז 2011 רבים מהם יודעים לקרוא ידיעות כלכליות, החגיגה של אנשי הקבע הבכירים יכולה להגמר. אנשים יכולים להתחיל לתהות למה בעצם אנחנו מוציאים סכומים אדירים כאלה על אנשים שלא מייצרים שום דבר. למה אנחנו מניחים לשירותי הבריאות שלנו, למדינת הרווחה שלנו, לגווע.

אז מה עושים? מקפידים שהאזרחים יפחדו תמיד. הדמות של הגנרל שצץ לפתע ערב דיוני התקציב כשהוא נושא איומי בלהות כבר הפכה לקלאסיקה קומית, אבל ×–×” לגמרי לא מצחיק כשקולטים שעל חלק ניכר מהציבור התרגיל ×”×–×” עובד. ואין דרך טובה יותר ללמד אנשים לפחד מגיל צעיר, ללמוד שיש דברים שעליהם לא מערערים, מאשר ללמד אותם כבר בבית הספר שיש אנשים רעים שמכוונים אליהם טילים מלאים ברעל, ויש מי שעומד ביניהם ובין הטילים. כשזה מוצג כך, כשמוחו של האדם רך, הם לומדים לבלוע את מה שפולט צה"ל דרך קבע. ×–×” נכון במיוחד כשמערכת החינוך – זו של היהודים החילונים, על כל פנים, לא של אלה שתופסים את מהותם כרוכבים על חמורו של משיח – בנויה מלכתחילה לייצא את התלמידים שלה ישירות אל הצבא, ולראות בכל מי שאיננו הולך במסלול ×”×–×” סוטה.

כשאדם גדל כשהוא למד שצה"ל הוא כל מה שעומד בינו ובין השמדה, ואת זה מנחילים לו בתי הספר במרץ, ההוצאות של צה"ל והעובדה שהוא יצא משליטה הופכות לשקופות. אחרי הכל, אין שום סכום גדול מדי כדי למנוע ירי טילי חל"כ על שכונת המגורים שלך. המרכיב המרכזי בחישוב הזה – הסיכון האפסי – מוסר בשקט.

הצד השני של המשוואה הוא עוויתות הגסיסה של הציונות. לישראל לא נותר הרבה מה להציע לצעיריה. 37% מהישראלים אמרו לפני כחצי שנה שהם שוקלים לעזוב אותה – או, ליתר דיוק, היו שוקלים לעזוב אותה אם היו יכולים. הסיבה העיקרית לכך היא הסיבה העיקרית של הגירה בכל מקום ובכל זמן: מצוקה כלכלית. ישראל עוברת בשלושת העשורים האחרונים תהליך של העברת העושר מידי שרידי מעמד הביניים אל המאיון העליון. היא המדינה העניה ביותר ב-OECD. נרשמת עליה חדה בקבלת דרכונים זרים – עליה של כמעט 100% בהשוואה לשנת 2000, השנה שבה החלה האינתיפאדה השניה – ושיעור המחזיקים בהם גבוה במיוחד דווקא בקבוצות שיש להן לאן ללכת. ישראל הולכת ומשתלבת במרחב: היא הופכת לדתיה יותר ומפגרת יותר. בקרב יוצאי חבר העמים, שהקשר שלהם לישראל קלוש יותר – לטוב ולרע, היא לא מולדתם אלא לכל היותר מולדתם המאומצת – הנטיה להגירה חזקה אף יותר. רוסיה אף החלה בשנים האחרונות לנסות לשכנע מהגרים לחזור למולדת, אם כי נראה שההצלחה חלקית מאד, בלשון המעטה. אבל כלכלה היא לא הכל: אחרי הכל, גם באירופה וארה"ב יש משבר כלכלי. ישראל רעה לתושביה, על כל פנים אלה מהם שהם ליברלים.

כדי לפתור את הבעיה, נוקט הממסד הציוני-ימני – שיותר ויותר, עם התרוקנותה של הציונות מערכיה המקוריים והעמסתה בערכים דתיים-משיחיים, הם הופכים לזהים זה לזה – בכמה צעדים. הוא מנסה "להגביר את הזהות היהודית" באמצעות אינדוקטרינציה בבתי הספר. "מנהלת הזהות" החדשה של בנט היא המשך המהלך הזה באמצעים אחרים.

אבל על חלק ניכר מהציבור זה לא יעבוד, ואותו צריך לשכנע לא לעזוב – כי המדינה צריכה את בשר התותחים שלה ואת בסיס המסים העקיפים שלה – בדרכים אחרות. אי אפשר לשלהב אותך מהחיים בישראל? אי אפשר לשכנע שהחיים בה הם תכלית קיומך כיהודי? אז נפחיד אותך. זו הסיבה שהממשלה מפמפמת במלוא הכוח, בסיוע נלהב של התקשורת, כל בדל סיפור על אנטישמיות. ברווזים, ברווזים, שובו הביתה – הזאב יאכל אתכם. מכאן גם ההעמקה המשונה של תודעת השואה, שאחיזתה בתפיסה של תושבי ישראל מתרחבת ככל שהאירוע עצמו מתרחק ומתפוגג. סוחר הפחד הגדול מכולם, אין צורך לומר, הוא בנימין נתניהו. הוא מעולם לא התווה לישראל חזון חיובי כלשהו: הוא תמיד דיבר עליה כעל מי שנמצאת על סף השמדה תמידית. על מדינה נורמלית, סתם מנגנון שסולל כבישים, מפנה זבל, סמפק שירותי בריאות סבירים ויוצא לאזרחים שלו מהווריד, מותיר אותם לחיים פרטיים, כבר מזמן לא מדברים פה. המדינה נוהגת כאילו "שקט הוא רפש" של ז'בוטינסקי הוא המוטו שלה: היא תמיד מדברת אל אזרחיה ברעש וצלצולים.

אז אם בחוץ מסוכן, ואם אתה מפקפק בפחדים ובתפיסה של "בכל דור ודור עמדו עלינו לכלותינו" אתה הופך לבוגד וחתרן, יש מי שיודע לנצל את ההזדמנות: ועד העובדים של בכירי צה"ל. מאחורי כל תמונת הפחדה מסתתר קולונל מחייך. אצלם נמצא לא רק הכסף של כולנו: אצלם נמצאת גם אחת התשובות לשאלה מדוע לעולם לא יהיו כאן חיים נורמליים. יש קבוצה של אנשים עם יותר מדי כוח והשפעה, ששקט – על הקיצוצים בצבא הנלווים לו – פשוט מסכן את קיומה. והקבוצה הזו נמצאת ביותר מדי צמתי השפעה, והיא מיומנת הרבה יותר מדי בלוחמה פסיכולוגית כלפי הציבור שעל חשבונו על חיה, מכדי לאפשר לנורמליות לצמוח בישראל.

מעניין, מהבחינה הזו, להתבונן באופן שבו כת הקצינים ניהלה את המשבר המדומה של "שוויון בנטל": הצבא לא רוצה לגייס את החרדים, אף פעם לא רצה. אין לו צורך בהם והם ידרשו ממנו משאבים מיותרים. יתר על כן, לצבא – קרי, לקצונה הגבוהה שלו – תמיד טוב שיש אויב פנימי, כזה שאפשר לשסות בו את הציבור בכל פעם שהתקציב עולה לדיון. החרדים, מבחינת הצבא, הם "אחר" אידיאלי. אז מה עשה הצבא? שר הבטחון הצליח, אחרי מאבק, להכניס סעיף שאומר שהוא שומר לעצמו את הזכות להפעיל או לא להפעיל את כל ה"רפורמות" של ועדת פרי. מה שאומר שהם לא יגויסו. כשתגיע העת לא לגייס אותם, הצבא יסביר באופן משכנע למה לא: הם מגויסים מאוחר מדי ועולים יותר מדי. אפשר היה לצפות שצבא שאמון על האתוס של "צבא עם" יתעקש על גיוס מיידי, בגיל 18. זה לא קרה. למה? כי הגנרלים יודעים היטב שגיוס כזה יפגע עוד יותר ביכולת הלחימה המעורערת גם כך של צבאם. החרדים מועילים הרבה יותר כדחליל שבו אפשר לנפנף ולטעון שהצבא לא קיבל את ליטרת הבשר שאיתה יכול היה לנצח.

אחרי הכל, הנצחונות היחידים שרשם צה"ל ב-30 השנה האחרונות היו על החברה האזרחית הישראלית. את תודעתה של זו הוא אכן הצליח לצרוב.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בבוקר החמישי ביוני לפני 46 שנים יצאה ישראל למתקפת פתע על צבאות מצרים, סוריה וירדן. כמקובל עד היום, צה"ל הקפיד לזרוע אימה בציבור מפני האסונות הצפויים לו והפריז משמעותית באיומים שניצבים בפני הציבור. גם באותה התקופה, הילך הצבא אימים על ראשי המדינה, גרר אותם למלחמה שרוב הממשלה לא רצה בה, ולפחות גנרל אחד – שרון – דיבר על הפיכה צבאית. בסופו של דבר לא היה בה צורך: הצבא קיבל את מה שרצה.

במהלך המלחמה, כבשה ישראל שטחים ניכרים. היא כבשה את סיני ואת רצועת עזה ממצרים, ומשתיהן נאלצה לסגת בשל התנגדות צבאית. היא כבשה את רמת הגולן מסוריה, וביצעה טרנספר של התושבים המקומיים. היא כבשה את הגדה המערבית ואת אל קודס (ירושלים) מידי ירדן, וביצעה את מה שכונה לימים "הטרנספר הקטן." אחר כך היא הגדילה משמעותית את גבולה של ירושלים, כך שלזו אין כמעט קשר לירושלים ההיסטורית, אבל ישראלים משוכנעים שבית צפאפה היא נחלת אבותיהם (המדומיינים) מימים ימימה.

עם כיבוש הגדה, מצא עצמו המשטר הציוני בבעיה: מספר גדול של תושבים עוינים, שאי אפשר היה להעלות על הדעת להעניק להם אזרחות או שבכך תפגע אנושות יכולתה של המדינה להמשיך רוב יהודי. התוצאה היתה מדיניות עקבית של סיפוח שקט, אפרטהיידי במהותו: ישראל ניסתה להשתלט על כמה שיותר שטח עם כמה שפחות פלסטינים. היא בנתה שתי מערכות חוקים בשטחים, אחת צבאית לפלסטינים ושניה ישראלית ליהודים.

אחת הפעולות הראשונות שהיא ביצעה היתה הפסקת רישום הקרקעות בגדה, שהבריטים והירדנים הספיקו להשלים רק כ-30% ממנו. אחרי הכל, אם לפלסטינים יהיה רישום של הקרקע שבידיהם, יהיה קשה הרבה יותר לגזול אותה. כדי להמנע מסיפוח רשמי, שהיה יוצר עליה לחץ להעניק אזרחות לכל תושבי המקום, ישראל טענה שמדובר בכיבוש – אלא שכל מדיניותה היתה מנוגדת למדיניות החוקית של כובש. היא ייבאה קולוניאליסטים לשטח הכבוש, כשהיא מפתה אותם לשם בהנחות ניכרות וביצירת מדינת רווחה ממזרח לקו הירוק בעודה מחסלת את תשתית מדינת הרווחה שממערב לו. מאחר והיה מדובר בשטח שרשמית הוא כבוש, אי אפשר היה להחרים אדמות אלא לצרכים צבאיים מובהקים – ולכן ההתנחלויות הראשונות התחזו לבסיסים צבאיים. אחר כך הומצאו פיקציות משפטיות אחרות, כשהידועה שבהן היא "אדמות ציבור" (השם המקובל הוא "אדמות מדינה", שם שמיועד ליצור את הרושם שהאדמות ממילא שייכות למדינה), קרי גזל של אדמה לא רשומה והעברתה לא לשירות הציבור הפלסטיני, אלא לישראל ולמתנחליה. 30% מאדמות המדינה הועברו למתנחלים; 51% מהן עוד לא הוקצו; והפלסטינים זכו ל-0.7% מהן.

במשך הרבה מאד שנים שאלת השליטה בשטחים היתה השאלה המרכזית בציבוריות הישראלית: אי אפשר היה להמנע ממנה והיא הפכה לזרא. דורון רוזנבלום תיאר במיאוס באחד המערכונים שלו תוכנית אירוח שבה מתנחלת מתארת מדוע העדיפה להביא את ילדיה לאוויר "ארץ ישראל", בעוד המשורר השמאלן שלצידה נרתע באנינות ואומר שממש דברים כאלה אמר פעם גרינג להרינג. זה, כמובן, היה ויכוח פנים ישראלי: לפלסטינים לא היה חלק בו עד דצמבר 1987, כשדחפו את עצמם במלוא הכוח והביאו את עצמם לכל סלון ישראלי, עם פרוץ האינתיפאדה.

הישראלים אף פעם לא רצו לדעת מה קורה "שם." אהרן בכר מתאר את התגובה של הישראלי הממוצע, שפשוט לא רוצה לדעת על הריסות בתים, אולי הסממן הברוטלי, חסר הצדק ביותר של המדיניות הישראלית בשטחים. הישראלים העדיפו לא להסתכל גם על מדיניות העינויים של ישראל, וזו היתה מדיניות. פרשת השב"כ היתה כמעט כולה סביב העובדה שאנשי השב"כ שיקרו למערכת המשפטית ולבית הדין הארגוני שלהם-עצמם; הממצא של ועדת לנדוי, שאנשי השב"כ שיקרו שיטתית לבתי המשפט כשנשאלו האם עינו את העצירים. והם עינו.

האינתיפאדה הראשונה, שבה היו עשרות תקריות על בסיס יומי ושהפכו את ישראל למוקד דיווחים ברחבי העולם, אילצו את התקשורת הישראלית לדווח על המתרחש בהם. הסכמי אוסלו, שהיו אמורים להיות דרך החוצה מן המלכוד אבל בפועל רק העמיקו את הכיבוש והרעו את מצבם של הפלסטינים, הביאו לשיא את החשיפה של הישראלים למה שקורה בגדה: עיתונים ואתרי חדשות העסיקו כתבים לענייני פלסטינים. הללו סיפקו לישראלים מידע על מה שקורה בתוך הרשות הפלסטינית, פחות או יותר באותה רמת ירידה לפרטים שסיפקו תמיד כתבים פוליטיים.

זה לא היה בהכרח דבר בריא: הירידה לרמת הפרט של מה לחש מזכיר הסניף של התנזים באבו דיס לאבו עלא הצליחה להעלים מהם את העובדה שהגדה רתחה, שהאינתיפאדה השניה עומדת לפרוץ. וכשהיא פרצה, הם היו מופתעים כמו כולם.

האינתיפאדה השניה, אולי הסכסוך הרצחני ביותר בין ישראל והפלסטינים מאז 1948, גרמה להתאדות כל רצון טוב בשני הצדדים. הפלסטינים רצחו אזרחים ישראלים באוטובוסים, מסעדות, מועדונים; צה"ל ירה מיליון קליעים באוקטובר 2000, תחת הרמטכ"ל מופז וסגנו יעלון הוא ביצע פוטש שקט נגד ממשלת ברק, ועל כל הרוג ישראלי צה"ל הרג ארבעה פלסטינים, חלקם הגדול אזרחים. ממשלת שרון נקטה בטקטיקה שמטרתה היתה ריסוק הרשות הפלסטינית: על כל פיגוע שביצע החמאס, היא הגיבה בפעולה נגד הרשות. ברגעי השפל של הסכסוך הזה, שקשה כיום גם למי שחווה אותו לזכור את זוועתו, יותר מ-80% מהפלסטינים הביעו תמיכה בפיגועי התאבדות כנגד אזרחים ישראלים. הישראלים, מצידם, לא היו צריכים להביע תמיכה כזו: החיילים שלהם הרגו אזרחים פלסטינים על בסיס יומי, כשהישראלים מקפידים מאד לא לדעת.

ואחר כך נבנתה החומה. היא לא מכשול בלתי עביר, רחוק מכך: עשרות אלפי פלסטינים חוצים אותה מדי יום. יש גם יזמים שעושים כסף מהבאת העובד הפלסטיני לצד אחד של הגדר, כאשר הוא מטפס עליה באמצעות סולם שהם מספקים לו, ויורד בצידה השני, שם ממתין לו שותפו של היזם ומסיע אותו למקום עבודתו בישראל. אבל, כמו החומה הסינית שיותר משהיא נועדה לבלום פלישות נועדה למנוע מהסינים להכיר את העולם שמעבר ולייבא את ערכיו, היא מחסום מנטלי. היא אומרת לישראלים: עצור. כאן יש מפלצות.

במקביל, התפוגגו הכתבים לענייני פלסטינים. לעיתונים יש היום כתבים צבאיים וכתבים לענייני מתנחלים (כדי להתחנף לקהל האחרון, הם מכונים בדרך כלל "כתבים לענייני התיישבות"), אבל כמעט ואין יותר כתבים לעניינים פלסטיניים. הישראלים לא רוצים לדעת מה קורה אצל השכנים, מה הם חושבים.

הישראלים, בקצרה, ביצעו התנתקות מנטלית. הכיבוש נמשך, הילדים שלהם מתחזקים אותו, אבל אין לגיטימציה לדבר על מה שהם עושים במהלך שנות השירות הצבאי שלהם בגדה. הסיפוח נמשך במלוא עוזו, אבל הישראלים לא רוצים להסתכל למציאות בעיניים – היא נראית כך. מה שהיה הוויכוח הבלתי נדלה בציבוריות הישראלית גווע וחלף. במקומו יש שתיקה גדולה והשתקה גדולה.

עד שיבוא הפיצוץ. עד שפרץ דם גדול – תמיד גדול יותר בצד הפלסטיני – ייאלץ את הישראלים להתבונן שוב במציאות שבה הם חיים. ככה זה: הישראלים לימדו את הפלסטינים שהם מבינים רק כוח. והפעם זה יהיה, יש לנחש, אלים יותר. המשתתפים באינתיפאדה הראשונה הכירו אנשים מהצד השני: פלסטינים עבדו בישראל בעקביות וישראלים נסעו לשטחים כמעט בלי חשש. אבי העסיק פועלים פלסטינים מעזה. הם ישנו בביתנו. אחד מהם, נאצר, היה קרוב במיוחד. יום אחד שבתי מהשירות ברצועה, והוא היה בבית, מנסה לשכנע את אבי לשוב ולהעסיק אותו. בהינו זה בזה: אני עם הנשק ותג המנהל האזרחי, הוא בבגדים המאובקים של פועל עזתי. מה עושה המקומי הזה בבית שלי, היתה המחשבה הראשונה שלי. השיחה אחר כך היתה מקוטעת, שבורה. דברים שלא רצו להיאמר לא נאמרו. אתה צריך להתחיל לחזור, היה המשפט האחרון שלי; עוד מעט יתחיל העוצר. הוא הנהן.

באינתיפאדה השניה התנגשו ישראלים צעירים ופלסטינים צעירים שכמעט ולא הכירו זה את זה. בשלישית, יתנגשו שתי אוכלוסיות זרות, שחונכו לראות את הצד השני רק ככובש או כמבוקש, על כל פנים כאויב צמא דם. האם יזכרו ילדי אל מעסרה את הצעירים הישראלים שהתאמנו פעם ברחוב שלהם בקונג פו, אחרי הפגנה שבה עמדו יחד מול החמושים? בספק. זה לא קורה כשהדם רותח ומתך מוטל לפניך.

אבל זו לא גזירת גורל. את המלחמה הבאה עדיין אפשר למנוע. והדרך לעשות זאת היא, קודם כל, לשוב ולהנכיח את העובדה שאנחנו בעיצומו של סכסוך שאולי נרגע, אבל מעולם לא נפסק; ושאת עובדת התמשכותו חשים הפלסטינים על בשרם, בעוד שעבור רוב הישראלים הסכסוך נע בין שמועה רחוקה לזמזום טורדני.

עד שהשקט המדומה יסתיים.

ועוד דבר אחד: עומר כביר מדווח הערב על כך ששורה של פעילים חברתיים ופוליטיים מצאו שנערכו נסיונות לפרוץ לחשבון הג'ימייל שלהם. במקרה אחד, זה של הבלוגר נועם ר., גוגל דיווחה לו ש"ממשלה" אחראית לנסיון הפריצה הזה. בהנחה שגוגל לא טועה, יהיה מעניין מאד לדעת באיזו ממשלה מדובר.

(יוסי גורביץ)

הארגון החזק ביותר במדינה היהודית היחידה במזרח התיכון, צה"ל, ממש לא אהב את הצעדים האחרונים שעליהם הכריזה הזרוע המדינית שלו, המכונה לעתים קרובות ממשלת ישראל. הם כללו קיצוץ בקתציב של כלל האוכלוסיה והעמדת פנים של קיצוץ בתקציב הצבא, כשבפועל מדובר לא בקיצוץ אלא בהקטנת העלאת התקציב שלו.

על פניו, לצה"ל לא היתה שום סיבה לדאוג. אחרי הכל, מבחינתו התקציב הוא רק המלצה. כפי שאפשר לראות מהטבלה הזו, שפורסמה כאן לראשונה ביולי 2012, מאז 2006 לא היתה שנה שבה צה"ל לא חרג בתשעה מיליארדים לפחות מתקציבו. היבבה הנוכחית היא על קיצוץ של תוספת תקציב של ארבעה מיליארדים. כלומר, כל מה שגנץ היה צריך לעשות היה להנהן בדאגה, לומר שהוא מודע לכך שהמצב קשה ושאיכשהו נסתדר, ואחר כך להגיע עם הדרישות שלו לוועדת הכספים, ולצחוק כל הדרך אל הפנסיה שלו.

אכל מקובל שהרמטכ"ל, בהיותו ראש ועד העובדים של אנשי הקבע, עושה מדי פעם שרירים כלפי הממשלה, כדי להזכיר לה מי הבוס. זה ישמש אותו אחר כך, כשיפנה לקריירה הפוליטית שלו. בניגוד לסתם בוס של ועד עובדים, דמות שאוהבים להשמיץ, לרמטכ"ל אין שום בעיה לקבל תשומת לב תקשורתית. אתמול הוא הטיל פצצה: הצבא הודיע, דיווח "מעריב" הבוקר, לשרי הממשלה שאין ביכולתו לספק עוד "את מלוא הבטחון הנדרש." גנץ הודיע על קיצוץ בגיוס יחידות המילואים ובאימונים של יחידות הסדיר. קצינים דיברו קדורנית על כך שבמלחמה הבאה "יקוצר אורך הנשימה של ישראל", ושהיא תסתכן ב"מלחמה ארוכה יותר עד להכרעה."

וואלה. בכלל לא בטוח שלצבא כדאי ללכת על הטיעון הזה. בפעם האחרונה שהוא יצא למלחמה, הוא קיבל חודש וחצי לכתוש את לבנון ויצא משם, למרות יחסי כוחות יוצאי דופן לטובתו, בלי הכרעה. צה"ל נזקק לארבע שנים כדי להכריע את האינתיפאדה השניה, וגם את זה הוא הצליח לעשות משום שהעביר את עיקר נטל הנפגעים אל האוכלוסיה האזרחית. בלבנון הוא הובס ונמלט אחרי 18 שנות כיבוש, וב-1982 הוא לא הצליח להכריע את הצבא הסורי ולסלק אותו מכביש ביירות-דמשק. במלחמה האמיתית האחרונה שלו, ב-1973, הוא דווקא הגיע להכרעה – במחיר איום – תוך זמן קצר יחסית, 18 ימים. במלחמת ההתשה לא היתה הכרעה; במלחמת ששת הימים הושגה הכרעה, ובכן, תוך שישה ימים, ויש שיאמרו: מיד עם מתקפת הפתע של צה"ל.

צה"ל של אז היה קטן יותר, חלש יותר, וממומן פחות. ואף על פי כן, הוא ידע להשיג הרתעה. הסיבה לכך היתה פשוטה: עיקר הלחימה שלו אז היתה כנגד צבאות סדירים. כאלה אפשר להכריע בקלות יחסית, בהנתן יתרון מספיק בתחום הטכנולוגיה, הפיקוד והשליטה. מ-1982 והלאה, חלק עיקרי מהלחימה של צה"ל היא כנגד התנגדות עממית, לוחמת גרילה; כזו קשה הרבה יותר להכריע, לא בלי לנקוט באמצעים שיגרמו, פרדוקסלית, לתבוסה דיפלומטית טוטאלית. המצב הזה לא הולך להשתנות בקרוב: צה"ל עדיין נערך למלחמת יום הכיפורים, לקרבות תנופה שיצריכו שימוש בשריון, אבל בפועל הוא לא צפוי לנהל מאבק במסגרת חזקה יותר מכיתה בעתיד הקרוב. וכשאני אומר "כיתה", אני מגזים לצורך הדיון: ב"עופרת יצוקה" לא התמודד צה"ל עם מסגרת שגדולה יותר מחוליה. סביב ישראל לא נותרו צבאות עוינים שיוכלו לאתגר ברצינות את צה"ל, ודאי לא כשברור לכל שישראל תתמך כמעט אוטומטית על ידי ארה"ב.

אבל על כל זה הפוליטיקאים, וודאי הקצינים, לא מדברים. הנושא המרכזי של תפקידו של הצבא, האם הוא מתאים את עצמו מחדש לסביבה בה הוא פועל, כמה כל זה עולה לנו – כל אלה הם נושאים שנמצאים תכופות על סדר היום של מדינות דמוקרטיות. למשל, כשקרסה ברית המועצות, מיהרו בארה"ב לדרוש "דיווידנד שלום", קרי צמצום ניכר בהוצאות הבטחון לאור קריסת האיום העיקרי. גם שם הצליחה התשלובת הצבאית-תעשייתית-פוליטית למנוע את הקיצוץ המתבקש הזה, אבל שם זה נושא שנמצא בעקביות על סדר היום. מהבחינה הזו, אגב, האכזבה הגדולה ביותר של הבחירות האחרונות היא עפר שלח. האיש שלפני עשור כתב את "המגש והכסף," על הצורך שבהפיכת צה"ל לצבא מקצועי וביטול הדרגתי של גיוס החובה, ממלא את פיו מים בכל הדיונים, ואין לו מה לומר בפומבי על, למשל, ההיסטריה המיוצרת של "שוויון בנטל."

לגנץ יש לא מעט אפשרויות אחרות לקיצוצים. הוא יכול להודיע על קיצוץ במשכורת ובתנאי הפנסיה המופרכים של הקצונה הבכירה (לא, לא הזוטרה, ולא הנגדים הזוטרים); הוא יכול להודיע שמעתה קצינים יצאו לפנסיה, כמקובל בצבאות מערביים שנמצאים בעימותים לא פחות סוערים מאלה של ישראל, בגיל 65 ולא בגיל 45. הוא יכול היה להודיע שהוא סוגר אוגדה או שתיים, משום שאין בהן עוד צורך ושכל סיבת קיומן היא הפטיש הלאומי לגיוס חובה, היסטריה שרק גואה ככל שחלום "צבא העם" הולך ומתרחק. אבל הוא לא עשה זאת: כל אחת מהאופציות הללו היתה מצריכה אומץ, וכמו כמעט כל קצין בכיר גנץ יכול להיות אמיץ בשדה הקרב, אבל הוא פחדן מופלג בתחום האזרחי. הוא העדיף לעשות את מה שעשה לפני פחות מחודשיים: לאיים על מי שאמורים להיות הבוסים שלו ועל הציבור. לזה היה לו די אומץ. וחלק ניכר מהתקשורת שיתף פעולה עם האיום הזה של ועד העובדים בירוק.

יש דברים שליליים לרוב לומר על דוד בן גוריון, הגמד הארסי שעיצב בכ-15 שנים של אוטוקרטיה את ישראל; בין השאר הוא היה מאדריכלי העסקה השקטה בין ההנהגה האזרחית ובין הצעירים הפרועים שהיו הנהגתה הצבאית, עסקה שמשמעה שהצעירים יכפיפו את עצמם ל"יהודים", כפי שכינה 20 שנה אחר כך יצחק רבין את ממשלת אשכול, והאחרונים בתמורה יתנו להם פחות או יותר את כל מבוקשם ויבנו את ישראל כמדינה שהצבא בליבה. כך, כנראה, ניצלה ישראל הצעירה מגורלה של כמעט כל מדינה שנולדה עם הדה-קולוניזציה: הפיכה צבאית.

אבל בן גוריון עמד תמיד על עליונות הדרג האזרחי על הצבאי. כשהרמטכ"ל יגאל ידין – דמות שעשתה עבור צה"ל וישראל קצת יותר, חוששני, מבנימין גנץ – אמר שהוא לא יוכל להסכין עם קיצוץ בתקציב הבטחון, ראש הממשלה והשר שלו קיבל את פיטוריו ללא היסוסים.

אבל הוא, עם כל מגרעותיו העצומות, היה בן גוריון. הוא ידע להחליט. לרוע המזל, אנחנו צריכים להסתפק בתחליף זול של צ'רצ'יל בעיני עצמו עם תאווה לגלידת פיסטוק וסיגרים.

ועוד דבר אחד: פוסט חשוב מאד של נועם ר. עוסק במה שאנחנו מעדיפים לא לחשוב עליו: התנאים בבתי הכלא שלנו. כמקובל אצלו, זו קריאת חובה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים ומקווה שהם לא ישלמו יותר מדי על מזימת הסחיטה של גנץ.

(יוסי גורביץ)

בסוף השבוע, הצהירה הבדיחה המכהנת כשר אוצר בחגיגיות – במייל לתומכים שלה, כמקובל במדינות דמוקרטיות שבהן הנבחר מחויב רק לתומכיו – ש"מסקנות הוועדה לשיוויון בנטל, שעליהם תיערך הצבעה ראשונית ביום א' הקרוב, הן נצחון פוליטי אדיר של 'יש עתיד', אבל הרבה יותר מזה, של מדינת ישראל. […] חודשיים בלבד אחרי הקמת הממשלה ועדת פרי מביאה הסכם שיביא לכך ש-3 שנים מעכשיו 70% מהחרדים יתגייסו, 28,000 חרדים אחרים ייכנסו למעגל העבודה ואת השירות אפשר ×™×”×™×” לדחות מקסימום עד לגיל 21 (וגם הדחייה הזו תתבצע רק אם צה"ל יסכים לכך)."

זה היה ביום שישי. אמש (א') התפוצצו דיוני ועדת פרי בקול נפיחה עזה, אחרי שבוגי יעלון עשה ללפיד תרגיל של כיתה א'. לפיד דרש שאם בתוך תקופת המעבר ליישום החוק החדש לא יתגייסו די חרדים, יופעלו סנקציות פליליות כלפי ראשי הישיבות וכלפי התלמידים עצמם. יעלון סירב בתוקף, והודיע שזה מנוגד להסכמים הקואליציוניים, שקובעים שאם יהיו סנקציות, הן תהיינה סנקציות כלכליות בלבד. עד כמה שזה מפתה לראות את ראשי הישיבות בכלא, די ברור שמה שיקרה הוא שהמדינה תצטרך לבחור בין לבצע מעצרים רחבי היקף, בסדר גודל של אלפים עד עשרות אלפים, או להודות בשפל קול שהיא לא יכולה לאכוף את החוקים שלה מול ציבור מאורגן ונחוש. ייאמר לשבחו של יעלון – וסהדי במרומים שזה עולה לי בדמים – שהוא יוצא הטיפוס השפוי והלא מתלהם בכל הסיפור.

לפיד, כרגיל, יוצא הטמבל. זו ההוכחה השניה שהוא לא טרח לקרוא את ההסכם הקואליציוני שחתם עליו; הראשונה היתה הטענה שלו בכנסת, כלפי ח"כ זהבה גלאון, שההסכם הקואליציוני כולל הכרה בשתי מדינות לשני עמים. הוא לא. עכשיו הוא מודיע על משבר קואליציוני שנובע מכך שהוא לא טרח להבין את ההסכם שעליו חתם. מסתבר שביום שישי, כשהוא הודיע על הנצחון, הוא לא היה מודע לכך ששר הבטחון – דמות די מרכזית בכל מה שקשור לגיוס – לא תומך במתווה שלו ולמעשה מתכוון להמשיך ליישם את דחיית השירות, זו שלפיד אמר שתתבצע "רק אם צה"ל יסכים לכך." אופס.

אחרים כבר הצביעו על כל החורים שבהסכם ששלשום לפיד התפאר בו וכיום הוא מייבב שלא נותנים לו להעביר: החרדים מתגייסים מגיל 21 בלבד, וחלק ניכר של המגויסים שלהם יילכו בכלל לשירות לאומי (3,200 אמורים להיות מגויסים, 2,000 ללכת לשירות לאומי.) 1,800 חרדים יקבלו פטור מוחלט. כל העסק מקבל תפנית מגוחכת עוד יותר כשנזכרים שערב הבחירות כתב לפיד בעמוד הפייסבוק שלו ש"פטור עד גיל 22 פירושו שכל החרדים כבר נשואים עם ילדים. השירות מתקצר, והם מקבלים אלפי שקלים בחודש מהמדינה. זו הונאת הציבור." אז לגייס חרדים בגיל 22 זו הונאת הציבור וגיוסם בגיל 21 הוא "נצחון פוליטי אדיר… של מדינת ישראל." וואלה.

אני רוצה להתמקד, עם זאת, בנקודה שרוב המתדיינים לא עמדו עליה: האח הלאומי, נפתלי בנט, נעמד על רגליו האחוריות ומנע גיוס של ציבור אחר, זה של תלמידי ישיבות ההסדר. בעוד שהחרדים אמורים להתגייס לשנתיים ושמונה חודשים, ובעוד שהשירות של נשים אמור להיות מוארך על פי החוק החדש ל-28 חודש, השירות של בחורי ההסדר יוארך בחודש אחד, ל-17 חודשים בלבד.

אם יצא משהו טוב מהוועדה המגוחכת של לפיד, הרי הוא הנקודה שסוף סוף עולה לדיון עובדת השתמטותה של הקהילה שמייצג בנט. אני משתמש במילה "השתמטות" בכוונת מכוון: העמדה הקבועה של הבלוג הזה היא שאין דבר כזה, משתמטים, יש רק עריקים – כל השאר הם אנשים שצה"ל שחרר.

אבל המקרה של בחורי ישיבות ההסדר מצדיק במלואו את התואר "משתמטים." אחרי הכל, מדובר בקבוצה שאומרת לנו פעם אחר פעם שהשירות הצבאי הוא הכרחי, חיובי, נעלה; שהוא מוביל את האדם להתעלות; שהוא מייצג את כל הטוב והראוי; ושמישהו שאיננו משרת, או איננו משרת "מספיק" – למשל, לא רוצה לצאת לקצונה, או מעדיף לשרת ביחידה עורפית – ראוי לבוז וללעג. המדובר בקבוצה שלא מפסיקה להלל את השירות הצבאי של עצמה, תוך שהיא מלעיגה על השירות הצבאי של קבוצות נחותות יותר, לדעתה.

ואז אתה מגלה שבעוד שהיא חושבת שכל אדם אחר צריך לשרת 36 חודשים, היא עצמה, האצולה של עם ישראל בעיני עצמה, צריכה לשרת רק 16 חודשים. מתוכם ארבעה חודשים במילואים. שעוד שלוש שנים הן "שירות בישיבה", משהו שלא מתאפשר לסתם חבר בהוי פולוי הישראלי אבל צריך להיות מובן מאליו כשזה מגיע לברהמינים של מדינת ישראל. מה, אתם לא מבינים שהם פשוט טובים יותר? שהשירות שלהם שווה פי שניים ויותר משלכם? מה דפוק אצלכם?

כלומר, מצד אחד האריסטוקרטיה בעיני עצמה אומרת ששירות הוא דבר חיובי, הכרחי, ומצד אחד היא אומרת לא תודה, לא הילדים שלנו. לאלה אנחנו נקמבן מסגרת אחרת, קצרה משמעותית יותר, שבה הם יוכלו לשרת עם החברים שלהם ולצאת טוב יותר לחיים. ואם תנסו להאריך את השירות שלנו לשנתיים – 12 חודשים פחות ממה שאמורים לשרת החרדים והגברים האחרים על פי המתווה החדש, נזכיר – אנחנו נתייחס לזה כמו אל גזירה ונעשה כמיטב יכולתנו כדי למנוע אותה. יש חובת שירות? אנחנו משתמטים ממנה, תודה. ואם תדרשו שוויון, נצרח ונצווח וננשוף ונרקע ונגיד שרודפים אותנו וששונאים אותנו. שוויון בנטל? זה לילדים של מגזרים אחרים.

הפיקציה העיקרית של הציונות הדתית בעשורים האחרונים היתה לומר שלהבדיל מהחרדים, הם משתלבים בישראליות והם כמו כולם. הם לא: הם פשוט השיגו לעצמם קומבינות מוצלחות יותר מזו שהשיגו המנהיגים החרדים עבור הציבור שלהם. התפיסה שלהם היתה, ונשארה, הפרדה של הציבור שלהם מהציבור הכללי, מחשש שהוא "יטמא" את הקדושים והטהורים. מהבחינה הזו, התפיסה של צה"ל בעיני הציונות הדתית לא שונה מהותית מזו של החרדים: מדובר בגוף שמשחית את המשתמשים בו. החרדים מעדיפים התנתקות מלאה; חובשי הכיפות הסרוגות – התנתקות חלקית, תוך הרחקת האנשים שלהם (או על כל פנים האליטה שלהם) מכלל המשרתים, תוך שהם כופים את הערכים שלהם על כלל המשרתים.

ראוי להבהיר: אני מתנגד לגיוס חובה משורה של סיבות. בקצרה, כי כתבתי על כך בהרחבה, הן נעות מחוסר המוסריות הבסיסי של חברה שמאלצת אנשים לסכן את חייהם למענה מבלי שירצו בכך ועד לשיקולים הפרקטיים שגיוס חובה מוביל לצבא יעיל פחות ומקצועי פחות. יתר על כן, ברור לי שכל הדיון סביב ה"שוויון בנטל" הוא הסחת דעת שמיועדת להסתיר את העובדה שאין בישראל שוויון בשום תחום אחר. היום, למשל, אישרה ועדת הכספים של הכנסת את העלאת המע"מ באחוז נוסף, וה-OECD הודיע שממשלת ישראל נכשלה בטיפול בפערים החברתיים ושמספר המפקחים שלה שאוכפים את חוקי העבודה נמוך משמעותית מהתקן של ארגון העבודה הבינלאומי, מה שבהתאם אומר שמפרים פה את חוקי העבודה כאילו אין מחר, כי אין מי שיגן על העובדים. מישהו שם לב? לא, כולם היו עסוקים ב"שוויון בנטל" – כלומר, במה שהאזרח אמור לעשות בעל כורחו עבור הממשלה – ולא בשוויון האמיתי בנטל, קרי מה הם השירותים שהממשלה אמורה לספק לאזרחיה.

ובכל זאת, צריך לומר משהו על הקבוצה הזחוחה ביותר בציבוריות הישראלית, זו שנהנית מקומבינות מימי בן גוריון אבל איכשהו מצליחה כל פעם לשכנע את עצמה – ולא מעט אחרים – שהיא המופת לחברה הישראלית, ושאיש לא ישווה אליה. זו, בסופו של דבר, רק תעמולה שיותר מדי אנשים התרגלו לחזור אליה. בפעם הבאה שאיזה נפתליבאן ינסה לדבר אתכם על "הנוער הערכי", הזכירו לו שמדובר במשתמטים, רק כאלה עם יח"צ ממש מוצלח.

ועוד דבר אחד: מי שמתעניין בפארסה של "ועדת הבדיקה" בפרשת א-דורה, מתבקש לקרוא את הסקופ של אישתון. מסתבר שצה"ל כבר ניסה לערוך ועדה כזו פעם, וגנז את הממצאים שלה. הוא כנראה יודע למה; צה"ל הרס את הקיר הרלוונטי ועל פי עד מומחה, איש מז"פ שסירב להזנות את המקצוע שלו, הרס בכך 95% מהממצאים. הפרט המעניין באמת הוא שבית משפט קבע – אחד החוקרים היה מטומטם מספיק כדי לתבוע דיבה – ש"החקירה לא היתה מדעית, לא היתה אובייקטיבית ועל כן היא לא היתה מקצועית. התובע נכנס לתפקידו כחוקר הארוע תוך גיבוש עמדה קדומה ומוקדמת על כי האירוע כולו בוים על ידי הפלשתינאים תוך שיתוף פעולה עם אבי הילד מוחמד א- דורה. הספיקה לתובע צפיה בסרטון באורך שלש דקות על מנת לגבש עמדתו בדבר סיבת המוות, או ליתר דיוק שהילד לא יכול היה להיהרג מכדור שנורה מעמדת צה"ל, וזאת מבלי לבצע שחזור תוך שכל העדויות שהיו בשטח הושמדו על ידי צה"ל, מבלי להתייעץ בחוקרי מז"פ, בליסטיקה ועוד. חקירת מקרה מוות, או כל חקירה מדעית אחרת, אשר קודם כל קובעת את התוצאה ולאחר מכן מחפשת ותרה אחר הוכחות לאותה מסקנה קדומה, לאו חקירה מדעית היא." הפסיקה הזו, במקרה היחיד שבו הטענה הישראלית נבחנה בכלים משפטיים שהתייחסו לא רק לסרטון עצמו, הוסתרה מהציבור הישראלי. מעניין למה.

הערה מנהלתית א': ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': אני רוצה להודות לכל מי שהגיע אמש ליום ההולדת של הבלוג. היה מרתק, אני מקווה שגם אתם נהניתם, ואני מתכוון לערוך עוד אירועים כאלה בעתיד.

(יוסי גורביץ)

אתמול (ו') פרסם "מעריב" כתבה ארוכה, שמטרתה המסתמנת היא לשנות את הוראות הפתיחה באש של חמושי צה"ל בגדה כך שכדי להגן על כבודם העצמי הם יוכלו לפגוע בפלסטינים ביתר קלות. בחינה של הכתבה הזו – שכזכור, נראית כחלק מקמפיין מתוזמר של ארגון ההונאה הפוליטית "אם תרצו" – יכולה ללמד אותנו לא מעט על המיתוסים שחמושים ציונים מספרים על עצמם, ולהסביר למי שעוד לא הבין מדוע כל מי שרוצה לשמור על שרידים של מצפון צריך לברוח משירות בצה"ל כמו ממגפה.

התפיסה המרכזית של הכתבה היא שהחמושים לא מסוגלים להגן על עצמם מול פורעי חוק פלסטינים, כי הם חוששים שיצלמו אותם, מה שיוביל אחר כך להליכים משפטיים נגדם. את שתי הנקודות האלה – מי הוא פורע החוק, והאם יש אכן סכנה ממשית להליכים משפטיים נגד חמושים – נבחן בפרוטרוט אחר כך. נתחיל בשאלה של מה מוכנה כתבת "מעריב", חן קוטס-בר, לקבל כהתנהגות נורמטיבית של חמושים.

מסתבר שלקוטס-בר – ולעורכים שלה, ולמי שמתזמר את הקמפיין הזה – אין בעיה עם פשעי מלחמה בדמות שימוש במגנים אנושיים. אחד החמושים שהתראיינו לכתבה, מ' – שכמסתבר אמיץ מאד מול צעירים פלסטינים אבל אומץ להזדהות בשמו האמיתי אין לו – אומר ש"היינו צריכים לשמור על הציר פתוח. זאת הייתה המשימה. התחלנו לבצע נוהל שכן בגרסה קצת שונה. עצרנו כלי רכב, אך ורק פלסטיניים, שנעו על הציר. יש שם גם רכבים יהודיים שנוסעים. בכל פעם שזרקו אבנים לכביש היינו מעמידים טור של רכבים פלסטיניים, ואז אם האבנים מגיעות לציר הן פוגעות ברכבים שלהם. זה הגיע למצב שנהגים פלסטינים היו צריכים לעלות את הגבעה ולצעוק על מי שזורקים אבנים. עכשיו, אנחנו היינו צריכים לבחור בין המכוניות, את מי אני עוצר ואת מי לא. לי זה עשה הרגשה מאוד לא נעימה. למכוניות עם ילדים קטנים אפשרתי לנסוע. חס וחלילה, לא רציתי שיקרה משהו לילד קטן. כמובן שאני לא רוצה שמישהו ייפגע".

החמוש המוסרי יותר מהחמאס, מ', לא רוצה שילדים ייפגעו. בכך הוא עונה על הקריטריונים הנמוכים ביותר של המוסר האנושי. עם פגיעה בפלסטינים בגירים, עם שימוש בהם כמגנים אנושיים – זו משמעות הביטוי המכובס "נוהל שכן" – דווקא אין לו שום בעיה. מותר להניח שלמ' היתה בעיה רצינית עם שימוש ביהודים כמגנים אנושיים (נניח, מול מיידי אבנים מקרב המתנחלים, תופעה נפוצה מאד שבמקרה שלה משום מה לא מדברים על כך ש"אבן היא נשק קטלני"), כי הוא היה מזדעזע מעצם הרעיון שמישהו ישתמש בבני אדם כמגן אנושי. העובדה שלמ' – והוא לגמרי לא לבד בכך – אין שום מעצורים כאלה לגבי שימוש בבגירים פלסטינים אומרת כל מה שצריך לומר על מה שהוא חושב על מעמדם כבני אדם. כאן גם המקום להזכיר שעל פי המשפט הבינלאומי, תפקידו של צבא הוא להגן על האוכלוסיה הנכבשת ושפגיעה באוכלוסיה מוגנת היא פשע מלחמה – כך, ובלי כל הגזמה – אבל כל מה שהיה לקוטס-בר (ולעורכים שלה) לומר על הדברים של מ' הוא משפט קצר: "כזכור, נוהל שכן נאסר בבג"צ." כלומר, קוטס-בר (והעורכים שלה) יודעים שמ' הוא פושע; בלי יותר מדי מחשבה, הם גם יכלו להבין שהוא פושע מלחמה; ואף על פי כן הם נותנים פתחון פה ניכר לפושע מלחמה, בלי לציין במפורש את העובדה הזו.

נתחיל בשאלה המרכזית: שוב ושוב מתייחסים בכתבה לפלסטינים שמנהלים מאבק נגד החמושים כאל "מפירי סדר" ולאירועים עצמם כ"הפרות סדר." כל אדם מצפוני צריך לטעון שמי שמפר את הסדר הם החמושים של צה"ל. בגדה יש שתי מערכות חוקים: אחת לאוכלוסיה שישראל העבירה לשם, והיא מערכת החוק הישראלית; והשניה היא מערכת חוק צבאית, שנכפתה על התושבים בכוח כידונים, שהיא אחת הדראקוניות ביותר בעולם, שמשתמשת בתקנות שעת חירום שמנחם בגין כבר הגדיר כגרועות מהתקנות הנאציות, ושכמובן לפלסטינים לא היתה דריסת רגל בחקיקתם. כל הרעיון של לגיטימיות של חוק נובע מהסכמת הכפופים לו, או במישרין או כמקובל יותר, באמצעות נציגיהם. לחוק שנכפה בכוח הזרוע על אוכלוסיה שלא קיבלה את הלגיטימיות שלו אין כל תוקף, לא מוסרי ולא חוקי. ניתן להצדיק חוק צבאי, בדוחק, בתנאי שמשך השימוש בו מוגבל לתקופות קצרות וכשמטרתו היא מניעת אנרכיה במשך הזמן שבין הכיבוש ובין החזרת השלטון האזרחי התקין. בעוד כשלושה שבועות, נציין 46 שנים למשך הזמן שבו ישראל מפעילה את החוק הצבאי על אוכלוסיה שלא מכירה בו. יתר על כן, רק מי שמתעקש לא להתבונן במציאות יכול עוד לטעון שיש איזושהי סיבה לשהותם של החמושים בשטח כבוש שאיננה סיפוח זוחל שלו. המסקנה המתבקשת היא שמי שמפר את הסדר הטבעי אינם המתקוממים, אלא הכובשים שלהם. החמוש, לא המתקומם, הוא הפושע.

נקודה מרכזית שניה: החמושים מדברים שוב ושוב על הפחד שלהם מכך שהם יועמדו לדין בשל חריגה מן הפקודות. זו טענה שעל פניה היא משונה: כל מה שמבדיל צבא מכנופיה הוא שצבא פועל על פי פקודות כחוק, שיש בו משמעת ושמי שעובר על הפקודות – ודאי אם בכך הוא פוגע באוכלוסיה מוגנת – מועמד לדין. במציאות המעוותת שקיימת במוחם של החמושים ושל חלק ניכר מהאוכלוסיה ששלח אותם – פלח האוכלוסיה שאליו פונים קוטס-בר (והעורכים שלה) – עצם הרעיון שחמוש עשוי לעמוד לדין על פעולה אלימה הוא חריגה מסדרי הטבע.

אבל האם למיתוס שחמושי צה"ל צפויים להעמדה לדין על ימין ועל שמאל יש בכלל בסיס? קצין בכיר שמרואיין בכתבה אומר ש"חיילים שמגיבים, אפילו אם הם טועים בשיקול הדעת, מקבלים גיבוי מלא. המיתוסים האלה שחייל צריך עורך דין – אין להם על מה להתבסס." מי שעקב אחרי שורה של מקרי הרג שביצעו החמושים בגדה – הריגתו של מוצטפא תמימי, על ידי חמוש שירה בו מתוך ×’'יפ ממוגן; מחמוד מוחמד דראגמה, שנורה משום שהחזיק בקבוק שתיה; "פיגוע הקלשון" שהפך ל"פיגוע מזרק" ושגבה את חייהם של שני בני 18; עומאר אל קוואסמה, שהעובדה שהתיישב במיטתו שבביתו הספיקה לחמושים להרוג אותו (ולתקשורת הישראלית לדווח שהחמושים "השיבו אש"), ויש עוד לא מעט – לא יכול שלא להסכים עם המסקנה הזו. כל זמן שחמוש ישראלי מסוגל לספק איזשהו סוג של תירוץ סביר למחצה, הסיכוי שהוא יועמד לדין הוא אפסי.

בדיקה אמפירית של הנתונים, שביצע ארגון "יש דין" – גילוי נאות: הח"מ כותב עבורו כפרילאנסר בלוג בתשלום – מעלה (זהירות, מסמך) – שאף שבשנת 2012 הוגשו כ-240 תלונות למצ"ח כנגד חמושי צה"ל, ואף שבמצ"ח פתחו ב-103 חקירות (ביניהן 25 חקירות על תלונות שהתקבלו עוד ב-2011, מה שמראה על מידת הרצינות של חקירות מצ"ח), שיעור ההעמדה לדין של חמושים בשנת 2012 עומד על אפס (0%). ב-2011, השיעור עמד על אחוז אחד; ב-2010, על שלושה אחוזים; וכך גם ב-2009. ב-2008 היה השיעור גבוה ביחס, שישה אחוזים, אבל בשנה הקודמת הוא היה שלושה אחוזים. אלה, צריך להדגיש, כתבי האישום שהוגשו בעקבות חקירות מצ"ח – כאשר זו האחרונה עושה מאמצים ניכרים לא לקבל תלונות של פלסטינים (כאמצעי מנע, אין לה בסיס בגדה המערבית, נקודה שעליה עמד גם דו"ח טירקל האחרון), וכאשר יותר ויותר פלסטינים כבר מבינים שאין טעם בכלל להגיש תלונות. מצ"ח, יש לציין, מסתפקת לעתים קרובות בגביית עדותם של החמושים המעורבים או חמושים אחרים, ועושה כמיטב יכולתה כדי שלא לגבות עדויות מפלסטינים או מתנדבים ישראלים או בינלאומיים.

היללות של חמושי צה"ל, הטענות ש"כל חייל צריך ללכת עם עורך דין," ותיקות מאד: אני זוכר אותן עוד מהאינתיפאדה הראשונה. הן לא פסקו מאז, ולפני חצי שנה התלוננו חמושי צה"ל שהמצלמות הן "הקריפטונייט שלנו." אבל בדרך כלל התלונות האלה מגיעות כתוצאה ממה שהחמושים טוענים הוא כבילת ידיים מבצעית, מניעת הפעלת כוח מופרז לצרכים מבצעיים וסיכון חיים מוגזם של החמושים עצמם. כפי שראינו במקרה של החמוש מ', החמושים לא מסכנים את חייהם ומעדיפים לסכן את חייהם של בלתי מעורבים. אבל מה שבולט בכתבה של קוטס-בר הוא שהחמושים מתלוננים שוב ושוב לא על סכנה, אלא על פגיעה בכבודם. הפלסטינים, ימח שמם, לא נותנים לחמושי צה"ל את הכבוד שאלה סבורים משום מה שמגיע להם.

אומר אחד מהם, קצין שריון אמיץ שמסתתר מאחורי האות ל', ש"אנחנו מנוטרלים לגמרי. אנחנו חיילים עם נשק, חמש מחסניות, והידיים שלנו אזוקות מאחור. אנחנו לא מורשים להגן על עצמנו ברמה הכי בסיסית." וזו אחת הבעיות: ל' חושב שהוא חייל. הוא לא. הוא קלגס שתפקידו לדכא אוכלוסיה כבושה. הוא חושב שכאשר הוא מגיע כדי לפזר הפגנה של תושבים שמוחים על הנוכחות שלו, הוא "מגן על עצמו." אם הוא היה רוצה להגן על עצמו, הוא היה יכול להשאר בבסיסו: הוא לא בא לשם כדי להגן על עצמו, הוא בא כדי לדכא התקוממות. אל האמת הזו החמוש האמיץ ל' לא מוכן להישיר מבט.

אחרים מדברים על כך שבגלל שהם לא יכולים לפצפץ את גולגלות הנערים שמולם, הם "מתביישים ללבוש מדים", הם טוענים שהם "מושפלים." שוב ושוב חוזרים דימויי הגבריות הפגועה: החמושים מרגישים "אימפוטנטים" או "מסורסים." בקיצור, מישהו דרך על הכבוד הגברי שלהם ועכשיו חייהם אינם חיים עד שמישהו ישלם על זה.

מכל הסיפור הזה יש כמה מסקנות. קודם כל, תפיסת המוסר המקובלת של החמושים היא זו של חברי כנופיה. כשפוגעים בכבוד שלהם צריך להגיב, והאויב הגדול הוא שרידי שלטון החוק. שנית, שצריך לתהות כמה מהנפגעים בקרב הפלסטינים לא נפגעו – כפי שטענו החמושים לאחר מעשה – משום שהם היוו סכנה כלשהי, אלא משום שהאגו השברירי של חברי הכנופיה בירוק נפגע; כמה מהם מנצלים את חוסר האכיפה כלפיהם כדי לפרוק את תסכוליהם על אנשים שלמרבה זעמם אינם מוכנים לכוף מולם את ראשם.

שלישית, כפי שכתב דימי ריידר, "מזל שכנראה גם צה"ל מבין שאש חיה נגד זורקי אבנים תחזור לחיילים כבומרנג. אחרת אני נחרד לחשוב כמה דם היה על ידיה של כתבת מעריב חן קוטס-בר." אחד הסוגים של פשע מלחמה הוא הסתה לביצוע פשעי מלחמה. אם, כתוצאה מהקמפיין שקוטס-בר מפמפמת, מספר הנפגעים הפלסטינים יעלה, בהחלט יתכן שקוטס-בר תכנס לקטגוריה הזו – ואני רוצה להבטיח לה שאם היא חושבת שחלקה בהתרת הדם הזו יישכח, היא טועה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)