ההר הוליד עכבר אנורקסי: לפני כחודש, התפוצצו הכותרות ודיווחו לנו על "מחבל יהודי" בשם חיים פרלמן שנעצר על ידי השב"כ, שבידיו כבר יש הוכחות לכך שפרלמן הוא הדוקר הסדרתי מירושלים, לפני כעשור.

הסיפור היה משונה מלכתחילה: ציפו מאיתנו להאמין שפרלמן הפך לרוצח סדרתי בגיל 17 ושהשב"כ, שהפעיל אותו כסוכן, לא הבחין בכך. אחר כך באה הסאגה הנלעגת של ההקלטות, שבהן נשמע סוכן שב"כ ממריץ את פרלמן – בחוסר אחריות מוחלט – להתנקש בראאד סלאח, שלוותה בפשיטה מאוחרת מדי של השב"כ, בחיפוש אחר הקלטות. אם לא היה די בכך, עצר מנגנון החושך אחר כך גם את דוד סיטבון, והאשים אותו בגניבת נשק – תוך שהוא מתעלם באלגנטיות שעל פי הסיפור המקורי, פרלמן נחשד בדקירה. במהלך עשרת הימים הראשונים, הוחזקו השניים בלי גישה לעורך דין. אחר כך נאלצה המשטרה להודות שהיא לא מפקחת על החקירות, והשב"כ ניסה למכור לנו צ'יזבטים על כך שפרלמן סייע לברוך גולדשטיין וליגאל עמיר – כשהוא היה בן 14 ו-15. אחר כך סיטבון שוחרר למעצר בית, סימן מובהק לכך ששום דבר רציני לא יצא מהתיק הזה.

היום, מתקבל הרושם, הסיפור הזה נגמר. בית המשפט מתח ביקורת חריפה על השב"כ, אמר שאין לו כל ראיות סבירות נגד פרלמן, והאריך את מעצרו ביומיים בלבד, במקום שמונה שביקשה המשטרה. עכשיו, אם אני הייתי השופט, והיה מובא לפני עציר שכבר הוחזק 28 יום בתואנות שווא, אני הייתי משחרר אותו. אבל כנראה שיש גבול.

מסקנות: א. התקשורת צריכה להפסיק לפרסם קומוניקטים של השב"כ בלי חקירה ודרישה. לכל הודעה של השב"כ צריך להתייחס, במפורש, כטענה ולא כעובדה. בכל הפרשה הזו היא שימשה כלי שרת בידי השב"כ, הגבירה את הלחץ על העצורים וקנתה לשירות עוד זמן. זו לא הפעם הראשונה: הודעות השב"כ בעניינם של טלי פחימה וראאד סלאח הסתיימו בדיוק כך, ותפקיד התקשורת היה להרוס את חייהם של המעורבים גם מבלי שיורשעו. אחרי הכל, השב"כ אמר שהוא מרגל איראני והיא מחבלת.

ב. יש להקפיא את פעולותיה של המחלקה היהודית עד לעריכת חקירה ממצה וגלויה של כל השתלשלות האירועים, שתבדוק מה לעזאזל קרה פה – והאם השב"כ ניסה להתנקם בפרלמן על כך שסירב להמשיך ולשמש כמקור. יש להקדיש תשומת לב מיוחדת לחומר שהגיש השב"כ לשופטים כדי לשכנע אותם למנוע מהחשודים עורכי דין. אם הוא מפוברק, לפרק את המחלקה – היא קטנה למדי והיא די גרועה במה שהיא עושה גם כך – ולהעמיד את כל המעורבים לדין על עדות שקר.

ג. אותו כנ"ל, רק לפרקליטי המדינה שהיו מעורבים בפרשה.

שטנה פרועה: יש אזרח ישראלי ורפרם חדד שמו, שעשה משהו לא ברור בלוב. הוא פעיל שמאל וכנראה ציוני קטן מאד. השב"… אה, סליחה, המשטרה החשאית של לוב עצרה אותו, אחרי שצילם כמה מבנים שם. באמצעות עסקה סיבובית שכנראה שלא כל פרטיה שוחררו, הוא שוחרר אמש אחרי כחמישה חודשים בכלא הלובי.

אתר ynet, ככל הנראה מתוך תאוות קליקים ותו לא, עשה מעשה נבלה: הוא התייחס לחדד תחת הכותרת "השמאלני שליברמן שחרר", ותהה – בכותרת המשנה – האם ליברמן טרח לקרוא את הבלוג שלו. ליברמן לא קרא, כמסתבר, אך מלשכתו נמסר ש"הוא היה מודע היטב לדעותיו השמאלניות".

צורת הכתיבה הזו – לפחדן שכתב את הטקסט נשארו מספיק שרידי בושה כדי שהוא לא יחתום עליו – היתה מיועדת להשליך בשר אדום לאספסוף היג"ע, לומר שהמאמץ הדיפלומטי היה מבוזבז, שכן מדובר במישהו ששכח מה זה להיות יהודי.

העובדה הפשוטה היא שמותר לישראלים לתעב את מדינתם, מותר להם לחכות בכיליון עיניים ליום שבו תאו רעב יכרסם את שר החוץ שלהם (או, באותה מידה, את שר הפנים; התחרות קשה), מותר להם לחשוב שהמדינה שלהם עוסקת בפשעי מלחמה באופן סיטוני ושהיא בנויה על מחיקת זכרונו של עם קודם שישב כאן קודם לכן. ואף על פי כן, המדינה חייבת להם בדיוק אותו שירות שהיא חייבת למי שחושב שהמדינה היא הטוב העליון ושמדי צה"ל הם מדי כהונה.

זה ההבדל בין אזרחות לנתינות: מעמדו של האזרח כלפי המדינה איננו נובע מאישיותו ומהמגע האישי בינו ובינה, אלא מחוזה בלתי אישי. המדינה מתחייבת לספק לאזרח סל שירותים, והוא מתבקש לשלם את המחיר שהשירותים הללו עולים. בין האזרח ובין המדינה מתנהל משא ומתן בלתי פוסק. בשום מקום אין הוא מתחייב להלל ולקלס אותה. להיפך. האזרחים הטובים ביותר הם אלו שמתריעים בפני ארצם כי שינתה את פניה, שהיא צועדת בדרך לאסון, שמנסים לשנות את המסלול הזה. המדינה – כל מדינה – תוכל תמיד לסמוך על אדישותו של הרוב; דמוקרטיה זקוקה לאזרחים עירניים.

Ynet, אתר החדשות המוביל בישראל ובמידה רבה בצדק, נכנע היום וניסה לנחש לאיפה תפנה רוח האספסוף, ולהקדים אותה. זה היה מראה מדאיג מאד.

היה ציוני בביתך ואדם בצאתך: זה, פחות או יותר, המסר של ראש ממשלתנו היקר, שבישיבת הממשלה לפני שבוע שעסקה בילדי העובדים הזרים, אמר שההחלטה היתה "פשרה בין הומניות וציונות".

איך נראית ההומניות של הממשלה שלו ראינו היום, כששר הפנים אלי ישי – איזה צירוף מילים בלתי מתקבל על הדעת – פטר את סבלם של מאות אנשים בלעג: "שההורים יסבירו להם שנגמר הטיול", אמר בנם של שני פליטים אפריקנים שנולד כאן. זו ודאי לא אנושיות; זו כנראה ציונות. כך היא נראית: לעג לרש לגורלם של אנשים אומללים.

אה, אבל הציונות איננה הלאומנות של היהודים, והיהודים האורתודוקסים מעולם לא ראו במי שאינו יהודי אדם. אלי ישי ודאי יזדעזע כאשר ישוו אותו לבניהם של הפליטים; הוא יהודי כשר, אחרי הכל. הוא אדם. הם, הם אינם קרויין אדם. כולם: ישי אמר שהוא איננו מפלה בין ילדים מסודאן לילדים מרומניה. הוא שונא את כולם במידה שווה. ואולי, בכל זאת ולמרות דבריו, מתעב אלי ישי את השחורים מעט יותר: הם, אחרי הכל, צאצאיו המקוללים של חם. והרי ארץ ישראל פה. ארץ קדושה, שאין לטמא אותה בגויים. וכמה שזה מגעיל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו כמה וכמה תרומות בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות בזאת לתורמים. כמו כן, פתחתי בלוג באנגלית – אפשר לראות אותו כאן – ואני מעריך שהדבר יוביל לירידה בתדירות העדכונים בבלוג.

(יוסי גורביץ)

כשיעקב מרגי מש"ס, בהקשר לדיון סביב גורלם של ילדי העובדים הזרים, מכנה את גדעון סער ודן מרידור צפונבונים, למה הוא מתכוון? האם רק לעובדה שהם "יושבים בבתי קפה בתל-אביב", כלשונו? לא: השר מרגי מנסה לומר לנו משהו עמוק יותר. הוא מנסה לומר שמרידור וסער אינם למעשה "משלנו". שהם נטע זר, שהם נוכרים, שהם "אירופאים", "יפי נפש", "ליברלים", "שמאלנים" – כלומר אנשים קטנים, חסרי עמוד שדרה, שבראש מענייהם קשקושים כמו זכויות אדם ודמוקרטיה, כאשר מה שאמור להיות חשוב להם (לו היו יהודים אמיתיים) הוא טוהר הדם של העם וחוסן הגב של האומה.

יש חשיבות מיוחדת לגסות הרוח האחרונה של מרגי, למרות שהיא רק אחת בשרשרת ארוכה של דברי בלע שמשליכים נציגי ימין על כל מי שמריח מהשקפת עולם שחורגת מהדאגה ליהודים וליהודים בלבד (די להזכיר את “השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים” של ביבי לפני יותר מעשור או את ההגדרה העכשווית של הקרן החדשה לישראל כ"תנועת שמאל קיצונית החותרת תחת קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית" בידי רונן שובל וחבריו מ"אם תרצו").

החשיבות המיוחדת של אמירה האחרונה הזאת של מרגי טמונה בכך שהיא חושפת בצורה ברורה שלא מדובר רק בשמאל מדיני ושהעניין הוא הרבה יותר גדול מעתיד השטחים. זה לא פוליטיקה, אלא זהות. שאלת זכויות האדם, שאלת ההזדהות עם האנושות כולה, שאלת הדאגה גם לזר, לחלש, לעמידה אף על זכויותיו של האויב, הפכה אצל נציגים שונים של הימין היהודי להיות שאלת "הלנו אתה אם לצרנו". כל מי שמוכן לגלות הבנה, רחמים, סתם סימפטיה, ודאי כל מי שרואה חובה להילחם על זכויותיהם של לא-יהודים – מוגדר מיד כמוסר, רודף, בוגד, עוכר ישראל, סכין בגב.

כמה הוגים פולקיסטים חשובים

מאיפה מגיעה השנאה-המחופשת-לפטריוטיות הזו? נדמה לי שאם נבדוק את העניין נגלה שתנועת ההמונים רבת הראשים הזאת, מש"ס ועד "אם תרצו", מחב"ד ועד ליברמן, יונקת כדלק לאתנוצנטריות המשולהבת שלה הישר מהבארות הלא-ממש-צלולים של הרומנטיקה הגרמנית. למעשה, קידוח עומק רציני יראה שהעסיס שמקציף על שפתותיהם של ההיפר-פטריוטים החדשים-ישנים האלה מגיע הישר מההוגה הפרוסי החשוב יוהן גודפריד פון הרדר, שרצה בסוף המאה ה-18 לראות יותר "חשיבה גרמנית", פחות אמנות זרה (יוונית) וטען ש"מי שאיבד את הרוח הפטריוטית איבד את עצמו" – כמובן, כי בלי ה-Volk אנחנו כלום.

לכן מה שמדהים הוא שאותם פטריוטים יהודים מקוננים על דווקא רעייתם של הליברלים בשדות זרים, כאילו דאגה לזר ומוסר חברתי הם ערכים שזרים ליהדות. כל זה, כאמור, בעוד שהם עצמם מפליגים לתוך הסערה כאשר רוח הוגי הרומנטיקה הגרמנית נושבת במפרשיהם.

כדי להבין עד כמה אותה הרוח היא היא רוחם שלהם, הנה חידון קצר. בחנו את עצמכם: נסו לנחש איזה מבין המשפטים הבאים נכתבו על ידי יהודים, ואילו על ידי גרמנים:

1. "העם וכל מה שקשור בו, כולל המדינה, מפולש כולו במחשבה ורגש דתי, והוא עבורנו נושא החיים הארציים כמו גם הנצחיים."

2. "החשיבה שלנו והרגש שלנו באים לידי ביטוי בראש ובראשונה על ידי דחייה גורפת של כל מה שאפילו מתקרב לחשיבה אנגלית או מערב-אירופאית בכלל."

3. "דיקטטורה של משטר אוטוריטטיבי היא הפתרון והחלופה לדמוקרטיה הרקובה. חופשיים מאינטרסים אגואיסטים של בוחרים יוכלו [המנהיגים] להצעיד את האומה לעבר המלכות […] האידיאלית."

4. "[הדמוקרטיה היא] אווילית משום שהיא מסבכת את מוסרנו בערכים […] אשר כל ענינם הוא היסטורי נכרי בלבד, והרסנית משום שהיא עוקרת את תרבותנו מן ההתפתחות ההיסטורית הפנימית […] ושותלת אותה בקרקע של מסורת זרה."

5. "התמורות הגדולות ביותר שהתרחשו על פני הארץ לא היו יכולות לעלות על הדעת אם לא היו מקבלות השראה מתוך תשוקות נחושות ואף היסטריות, אלא רק מערכים בורגניים של שלום וסדר. […] האומה שתלך בדרך זו ראשונה היא אשר תנצח."

6. "[מוסר הלחימה צריך להיות] מוסר הפטור מכל אמביוולנטיות נוצרית-אירופאית"

נו? קשה להכריע, לא? במשפטים האלה, ובאחרים, כל ההוגים הללו מתנגדים לנטילת ערכים "זרים", המנוגדים ל"רוח האומה", ומזהירים שאימוצם יביא לחורבנה. עבור כולם אותם ערכים זרים הם ערכים ליברליים, דמוקרטיים, ברוגנים, אירופאים, ועבור כולם הערכים "האמיתיים" של האומה הם ערכים לאומניים, רגשניים, דתיים, דיקטטוריים-מלוכניים, פאשיסטים.

ולא בכדי, מפני שכל ההוגים הללו, גם אם הם במקרה יהודים, שייכים כאמור למסורת של הרומנטיקה הגרמנית, מסורת שבה עלינו לתת דרור לדחפי "הסער והפרץ" הרגשיים שלנו (משום שהם מבטאים, כמובן, את האותנטי שבנו), מסורת בה עלינו לקדש את העם, את ה-Volk שלנו (משום שהוא, כמובן, מבטא את האותנטי שבנו), ומסורת בה עלינו להתנגד לכל שיקול הגיוני או מוסרי שעומד בפני דרכם של אלה (משום שהוא מנוגד, כמובן, לביטוי האותנטי שבנו).

ולכן אין להיות מופתעים מהדמיון הרב שבדבריהם. ועתה לתוצאות האמת – אלו ההוגים שצוטטו מעלה, על פי סדר הציטוטים:

1. Friedrich Gogarten, Religion Und Volkstum, 1915

2. Werner Sombart, Händler und Helden, 1915

3. ישראל אלדד, סולם כ"ז, תשי"ב

4. שבתי בן דב, גאולת ישראל במשבר המדינה, תש"ך

5. אדולף היטלר, מיין קאמף, חלק ב', פרק 2

6. שבתי בן דב, גאולת ישראל במשבר המדינה, תש"ך

כן, רבותי, כל ההוגים הללו, והרבנים שמיד אצטט, הם תלמידים מובהקים של הרדר, שהאמין שיש להיות נאמנים ל-Volksgeist, "רוח העם", שמעניק לכל עם את אופיו וערכיו, שרק דרכו יכול העם להתעלות מעלה, ושאויביו הגדולים ביותר הם "העולם האירופאי הקר" ו"הפילוסופיה" החילונית והרציונלית. אחריו הגיע ורנר סומברט (שמצוטט לעיל), שיצא נגד הערכים הבורגניים של ה-Komfortismus, כלומר הרדיפה אחרי נוחות, המדכאת את היצר הלאומי ואת הנכונות להקריב את חייך למען האומה.

לאלו אפשר להוסיף גם את אוזוולד שפנגלר, הוגה דעות מתחילת המאה העשרים שחשב, בעקבות הרדר כמובן, שלכל עם יש "רוח" יצירתי-מוסרי משלו, שטען ש"אם מעטים יכולים לשרוד מלחמה ארוכה ללא ניוון של הנפש, אף לא אחד יכול לשרוד שלום ארוך", ואת ארנסט יונגר שראה במלחמה דרך רוחנית שמובילה להתעלות דתית ולימד שערכים בורגניים מערערים את "החוש המוסרי הגבוה". וכמובן, חשוב לציין את ניטשה, אחד מהאבות הרוחניים של אותה מסורת מפוארת.

לבסוף, היטלר עצמו התייחס ל"הומניות הסנטימנטלית הדוחה" של "השכבות הגבוהות" (כנראה אלה ששותות אספרסו), שמגלה רחמים כלפי החלשים (והנכים, והמפגרים – בנאום בנירנברג, אוגוסט 1929) ושלא מאפשרת את התקדמות גרמניה "לכיוון הנכון" (במיין קאמף, א', 10).

רומנטיקנים

ומיהם ממשיכיה המודרניים של ההגות העמוקה מני עומק הזו? כמובן: חלק מהוגי ורבני ישראל. תחילה, בציטוטים מעלה, הוגים לאומניים-פאשיסטיים כישראל אלדד ושבתי בן דב (ניתן היה בקלות להוסיף את משורר הבית אורי צבי גרינברג), וכיום ממשיכיהם הרבנים. אפשר לציין רבים, אבל כאן אביא לשם דוגמא את הרב ישראל רוזן והרב שמואל אליהו.

רוזן, שלפני שנתיים פסק שפעילי שמאל הם "מוסרים" ולפני ארבע שנים לפעולות טרור נגד תושבי עזה ("לאפשר לצעירי שדרות, אשקלון, הנגב המערבי או 'כל בחור וטוב לנשק', להשיב מלחמה במסגרת מיליציות בלתי נשלטות") טען אז גם כי אל לו לצה"ל לחוס על תושביה הלא חמושים של רצועת עזה ויצא נגד "עדת אינטלקטואלים [ה]מצטרפת לעולם אנטי-מוסרי זה, ועוד תורמת לו מסרים בוגדניים הנועצים חרב בגב עמם." רוזן ממשיך שם ויוצא נגד "מוסר נוצרי", ודוחף לאמץ "מוסר יהודי" שמקדם "התייחסות למלחמות כמאבק בין עמים, ולא בין יחידים נושאי נשק בלבד. ובמלחמה כמו במלחמה, גם האוכלוסיה האזרחית נפגעת – זקנים נשים וטף". ובכן, טוב יעשה הרב אם ילמד שלא רק "מוסר יהודי" דוחף לראיית המלחמה כך.

או הרב שמואל אליהו, שכתב ש"'צריך לעשות מהפכה', כך אמר מתתיהו כשראה כיצד שכבה דקיקה של שלטון מושחת עושה מה שפופולארי. הולכת אחרי המעצמה הגדולה יון. מושכת את העם לתרבות של התייוונות ופועלת על פי החוק." כלומר השלטון (וברור מדבריו שם שהוא מתכוון לזמננו) מושך ל"תרבות של התייוונות" בחסות החוק, ו"צריך לעשות מהפכה", מן הסתם לא חוקית, מן הסתם כדי לכוון את המדינה לכיוון הנכון.

מקנאות לפולקיזם

הנקודה שאני רוצה להצביע עליה כאן איננה עצם הדמיון בין הרעיונות של הרבנים האלה (ואחרים) לאלה של ההוגים הגרמנים ההם (או ממשיכיהם, הנאצים). יש כמובן דמיון רב אבל יש גם כמה הבדלים חשובים. הנקודה שאני רוצה להצביע עליה היא שהרעיונות האלה, גם אם הם לדעתם או לדעתכם טובים ונכונים (לדעתי הם מטורפים ומרושעים), אינם בשום צורה "יהודיים" או "עבריים" יותר מרעיונות אחרים, הומניסטים. למעשה, כאמור, אפשר למצוא את מקורותיהם ברומנטיקה הלאומנית הגרמנית.

אבל רגע, תגידו, האם לא היו שמעון ולוי? האם לא היה פנחס? האם לא היה מתתיהו חשמונאי? ובכן גם אם היו, בואו לא נתבלבל בין מעשים של יחידים לבין משנה רעיונית מקיפה ומנומקת. בואו לא נתבלבל גם בין קנאות דתית ללאומנות גזענית. ובואו לא נתבלבל גם בין דחייתה של תרבות זרה, כובשת (הלניסטית, ע"י החשמונאים או בר-כוכבא) בשם הדת, לבין דחיית מרכיבים הומניים שנמצאים בתרבות הכללית וגם בדת היהודית, בשם הלאומיות ולמען הכיבוש. אכן, כדי שקנאות דתית ואתנוצנטריזם, שודאי קיימות ביהדות, תהפוכנה ללאומנות היפר-פטריוטית, אנטי-רציונלית ואנטי-הומניסטית, צריך את תיווכה האדיב של הרומנטיקה הגרמנית.

לכן רבותי, כשרבנים מספרים לכם שזו היהדות ה"אותנטית", שזה "מוסר יהודי", הם בעצם מוכרים לכם רומנטיציזם גרמני יד שלישית. לא ממעיינותיו הצלולים של ישראל סבא אתם שותים, אלא מהגייזרים המסריחים של הרייך. כל זה כמובן לא במודע – לרוב הרבנים אין כל השכלה כללית, והם מבינים בהיסטוריה בערך כמו שהיסטוריון ממוצע מבין בהלכה. אלא שהיסטוריון כמובן לא מתיימר להבין בהלכה, ואילו רבנים חושבים שהם יודעים הכל. הבעיה היא שגם תלמידיהם סבורים כך.

כך שכשישראל רוזן דורש לאמץ "מוסר יהודי" (קרי: קסנופובי, רגשני, אנארכי) הוא בעצם מבקש מכם לאמץ מוסר רומנטיציסטי גרמני. וכשיעקב מרגי מבטל את דעתם של אנשים שדואגים לזכויות אדם על ידי כך שהוא פוסל אותם כ"צפונבונים" (קרי: אירופאים, בורגנים, ליברלים) ש"רוממות ההומניזם בגרונם" (כלשונו) הוא בסך הכל הופך לממשיך המודרני של מסורת גרמנית ארוכה ולא מכובדת של אטביזם, פולקיזם ופטריוטיזם אלים. בימינו כמובן לא נשארו הרבה גרמנים שממשיכים את המסורת הזאת, ומעניין שאפשר לסמוך דווקא על הרבנים שלנו שישאירו אותה בחיים וישמשו דובריה הנאמנים. והם עוד אוהבים לדבר על הזדהות הקורבן עם שונאיו.

הגל האחרון של פטריוטיזם מתלהם ושנאת זרים שאופף אותנו בימים אלה מציג עצמו כיהודי, והטרגדיה היא שיש לו על מה להסתמך במקורות היהדות. אבל יש במקורות גם אי אילו ציוויים על דאגה לזולת, כולל הזולת הזר. ממילא, כאמור, מה שמקפיץ את התבשיל היהודיסטי הלאומני הזה לכדי תפיסת עולם מגובשת (שמבדילה בין סוגי מוסר, שדוחה הומניזם ורציונליות) הוא אך ורק עמידתם של ימנים ורבנים אלה, כגמדים על כתפי ענקים, על הגותם של הרומנטיקנים הפולקיסטים הגרמנים דלעיל. אלה אלוהיך ישראל.

ועם כל כך הרבה יהודים וגרמנים, אולי מתאים לסיים באמרתו של יהודי אחד, שהיה גם גרמני, שהיה גם חכם, ארנסט בלוך, שחי בשיאו של הרומנטיציזם הלאומני הגרמני וראה גם את עליית הנאציזם, ושטען ש"רק הנבלים חיים דרך אלוהיהם. אבל הישרים – אלוהים חי דרכם".

———-

כמה מהציטוטים מובאים מתוך הספרים הבאים:

• פונדמנטליזם יהודי והר הבית, מוטי ענברי, מאגנס, תשס"ח
• The Stillborn God: Religion, Politics and the Modern West, Mark Lila, Vintage, 2007
• Occidentalism: A Short History of Anti-Westernism, Ian Burma & Avishai Margalit, Atlantic, 2004

הרשימה הופיעה בבלוג של תומר פרסיקו http://tomerpersico.com

(תומר פרסיקו)

ליצחק תשובה יש בעיה. הוא רוצה כמה עשרות מיליארדי שקלים נוספים, והמדינה מתעקשת לקבל את חלקה. החלק שלה, ראוי לציין, נמוך מהמקובל במדינות אחרות, אבל זה מה יש. תשובה סבור שהנסיון שלה לקבל את מה שמגיע לה הוא "הלאמה". עסקתי כבר בנושא הזה, ובכך שתשובה כבר העביר לצידו את שר התשתיות הלאומיות, שמיהר לאיים במלחמה על לבנון אם זו תפגע ברכוש הפרטי של תשובה, מבלי להבחין בפרדוקס.

אבל תשובה כנראה מודאג. היללות על "הלאמה" ו"קומוניזם" ו"'צ'ה גווארה" לא עשו את שלהן בשבועות האחרונים, ושר התקשורת לא נשבר מהיבבות האלה של חברות הסלולר, והוא הולך לקחת מהן את האווזה מטילת ביצי הזהב, דמי הקישוריות. מי יודע, אולי גם שר האוצר יעמוד על שלו. ובמאבק לקבלת אחוזים מהגז של תשובה, זכה האוצר לראשונה מזה זמן לקצת פופולריות.

אז מה עושים? פשוט: טוענים שהתביעה מתשובה לשלם לנו קצת יותר היא מזימה שמאלנית-אנטישמית מרושעת. לא יכול להיות, אתם אומרים? אף אחד לא יקנה את זה? בן כספית קנה, ועכשיו הוא גם משווק.

מסתבר שיש ארגון ימין דתי קקיוני בשם "הפורום למען ארץ ישראל", והלז – כעולה מהקומוניקט שקידם כספית בלי יותר מדי מחשבה – צפוי לפתוח בימים הקרובים בקמפיין, שבו תואשם הקרן החדשה לישראל בכך שהיא "נלחמת למען הגז הערבי".

מה? ובכן, הלוגיקה של "הפורום" היא פשוטה, בעצם:

• העלאת התמלוגים מהגז של תשובה עשויה לפגוע במיזם שלו
• למעשה, היא עשויה להביא לקריסתו
• אם הוא יקרוס, ישראל תצטרך להמשיך ולקנות גז מצרי או פלסטיני
• מטרתה הנפשעת של הקרן, לכן, היא מניעת עצמאות אנרגיה ישראלית

הם אומרים זאת כך: "הקרן דורשת, ובאופן מובהק, את הגדלת הכנסות הציבור, כלומר הפרת ההסכם עם חברות הגז שקדחו בישראל, מה שיוביל לקריסת פרויקט הגז בסבירות גבוהה, למכה כלכלית ומדינית עצומה למדינת ישראל, והמשך התלות בגז המצרי בימים בהם השלטון המצרי נראה מעורער מאי פעם".

וואו. אני בהלם קל. זו הפעם הראשונה שאני רואה שמישהו טוען שהעלאת הכנסות הציבור – בדרך כלל משהו חיובי ואפילו פטריוטי – שקולה לבגידה. מסתבר שאם יעלו את המס על תשובה לזה שנמוך יותר מבארה"ב, הוא לא יעמוד בזה, יברח למדינות הים (חובת הפטריוטיות, כידוע, לא חלה על עשירים), וישראל תספוג "מכה כלכלית ומדינית עצומה", משקיעים ינוסו על נפשם בזעקות "אמא'לה, לנין", הבורסה תיפול, אנשים יקפצו מהגג ויודיעו שמשיח נהרג. שזה בדיוק מה שרוצה הקרן, שהרי "מי שמנסה לבודד את המדינה מבחינה מדינית, תרבותית וצבאית, אין פלא שיהפוך גם את מאבק תמלוגי הגז לעוד כלי לניגוח מדינת ישראל", דברי יו"ר הפורום. ערמומיים, היהודונ… אה, השמאלנים האלה. גם כשהם כאילו מנסים לעזור לך, הם תוקעים לך סכין בגב. אי אפשר לסמוך עליהם אפילו 40 שנה בקבר.

כדי שלאף אחד לא יהיה ברור מה קורה בעצם, מערבב פנימה כספית שני דברים: א. סיפור מופרך במיוחד על ניגוד אינטרסים. מסתבר שאם אתה עוסק בנושא שנוי במחלוקת ואשתך עוד לא למדה שהיא צריכה להיות יפה ולשתוק ואשכרה יש לה דעה בנושא, אתה נמצא בניגוד עניינים. ב. דיסקליימר לענייני תביעת דיבה: כספית כותב "חובה להדגיש כאן: עמדתה של הקרן החדשה בעד העלאת התמלוגים אינה חריגה. מדובר בעמדה ראויה של ארגונים ומומחים רבים. הוויכוח הניטש סביב הסוגיה הזו מעניין ולעניות טעמי מאוזן ולא קל." זה היה נשמע לי מוכר מאיפשהו, הגילוי-הנאות הזה, וראה זה פלא: בן כספית כתב משהו דומה מאד במאמר שלו בינואר, שהפך את "אם תרצו" ואת הקרן החדשה לשמות מוכרים בכל בית. אז הוא כתב "לכל זה, צריך וחובה להוסיף שהקרן החדשה לישראל מממנת למעלה מ300- ארגונים ועמותות בארץ. רובם הגדול פועלים פעילות חברתית ציבורית ברוכה. אין להם כל קשר לנאמר כאן. וזה, אולי, שורש הסיפור. האם פעילותה זו של הקרן באה בעצם להסוות את הפעילות הרדיקלית החותרת תחת יסודותיה של המדינה הציונית?". שאלה יפה, "האם". הנה נעשה בה שימוש.

האם בן כספית הוא עיתונאי או תועמלן? האם הוא טרח לקרוא את ההפרכות של הדו"חות של "אם תרצו" שנשלחו אליו בשעתו? האם הוא טורח לשאול שאלות קשות את האנשים ששולחים לו קומוניקטים, או שהוא מסתפק בהעתק-והדבק? האם הוא מוכן לשמש שופר לכל מסע השמצה, מופרך ככל שיהיה, ובלבד שלא ייאלץ אי פעם להודות בטעות?

לכל זה, צריך וחובה להוסיף שלבן כספית יש נסיון כעתונאי וכמה תחקירים מתחת לחגורה. וזה, אולי, שורש הסיפור. האם פעילותו זו של כספית באה בעצם כדי להסוות את הפעילות הפרוטו-פאשיסטית של כספית, החותרת תחת יסודותיה של הדמוקרטיה הישראלית? הוויכוח הניטש סביב הסוגיה הזו מעניין ולעניות דעתי מאוזן ולא קל.

(יוסי גורביץ)

מלחמות גנרלים הן דבר שבשגרה בישראל, ודאי מאז שצה"ל הפסיק לנצח (ב-1968). מלחמת הגנרלים שהחלה באוקטובר 1973, עם התקיפה המשולבת של המצרים והסורים, העסיקה את המעורבים לא פחות מאשר המלחמה הממשית בשטח עם האויב. אירועים דומים נרשמו גם במלחמת לבנון השניה, כאשר גנרלים הדליפו מידע מרשיע ומרושע זה על זה. גל הירש, מ"פ שקודם יותר מדי ואיש יח"צ בעל כשרון, השקיע שעות ארוכות במהלך המלחמה בקידום תדמיתו. זה לא כל כך עבד בסוף, אבל אם אני לא טועה, הוא היה הראשון שפרסם ספר, שכולו מיועד לשיפוץ תדמיתו – ככל הנראה לקראת הקריירה הפוליטית הבלתי נמנעת. אחרי הכל, אם דן חלוץ יכול – לעזאזל, אם אריק שרון יכול – למה לא הירש?

מה שמתרחש כיום בצמרת צה"ל, מצד שני, חריג אפילו מהמקובל. אנחנו מקבלים הזדמנות נדירה לראות איך נראים הדברים בפועל בקרב האנשים שלכאורה עושים לילות כימים למעננו, מתוך מניעים טהורים וללא כל רצון בתמורה, אלא אם אתם קנאים צרי עין שמגדירים כמה מהמשכורות הגבוהות ביותר בשירות הציבורי, תנאי פנסיה שיגרמו גם לבכירי גולדמן סאקס לשקול שינוי קריירה, ובונוס בדמות השפעה עצומה וקריירה פוליטית כמעט מובטחת כ"תמורה".

היחסים בין לשכותיהם של שר הבטחון ברק והרמטכ"ל גבי אשכנזי רעועים יותר מאלו שהיו בין לשכות קנדי וחרושצ'ב. לברק יש חסרון בולט אחד לעומת אשכנזי: האחרון נהנה בציבור מהילת החכם-הבלתי-מושחת, והיחס בינו ובין אזרחי ישראל ניתן להשוואה לזה שבין חברי כת אפל ובין סטיב ג'ובס – אם כי יש לציין ששדה עיוות המציאות הזה מפסיק לתפקד מיד עם סיום התפקיד. אז, בתוך דקות, הופך הגאון הטקטי שחושב על רק על עצמו וחייליו לעוד תככן פוליטי מן השורה, רק גרוע מעט יותר. לדוגמאות בולטות, ראו אמנון ליפקין-שחק, שאול מופז, ואהוד ברק (*).

אחח, אהוד ברק. השבוע הוא עשה עוד קונץ מעצבן לאשכנזי, והודיע שהוא בוחן את המחליפים שלו כבר עכשיו, חצי שנה לפני פקיעת החוזה של הרמטכ"ל. זה היה רמז עבה כפיל, אמרו פרשנים, שברק מעוניין שלאשכנזי יתפוצץ וריד ושהוא יתפטר או יתפרץ בשידור חי.

אולי. אני חושב שהגיע הזמן, אחרי 17 שנים של חשיפה מדכאת מאד לאהוד ברק כרמטכ"ל וכפוליטיקאי – לא בהכרח בסדר זה – להפסיק לנסות לשווק את האשליה שמדובר בגאון בלתי מובן ולהתחיל להתייחס ברצינות לאפשרות שמדובר בפסיכופת נטול כל אמפתיה או יכולת אמפתיה, ושמה שנראה כמו שגיאה גסה שאדם עם אינטליגנציה רגשית של מצנם לא היה עושה היא בדיוק זה, לא תוכנית מסתורית שהיתה מותירה את האילומינטי עם הלשון בחוץ. ברק, שיודע שמול הפופולריות של הרמטכ"ל הוא נהנה משיעור תמיכה בציבור שצריך לגרום לו לקנא בנסראללה, פשוט מצויד בשכבה בלתי חדירה של ציניות ובוז לבוחרים שהוא אמור לשרת.

הבולט שבמועמדים שבחן ברק – יש אומרים, המועמד היחיד, שכל שאר הנבחנים הם רק תפאורה לבחירתו מראש – הוא אלוף פיקוד הדרום, יואב גלנט. כתוצאה מכך, הפך גלנט ליריב בכוח של הבוס הישיר שלו, אשכנזי, שלכאורה הוא מנסה לרשת בעודו חי, כמו גם ליריב ממשי של שאר האלופים, במיוחד אלה מהם שסבורים משום מה שהגיע תורם להיות רמטכ"ל.

אתמול (ו') פרסם ערוץ 2 מסמך שהגיע לידיו, ממנו עולה שגלנט שכר את שירותיו של מעסה דעת הקהל, אייל ארד, כדי שינהל את קמפיין המינוי שלו לרמטכ"לות. ארד, במיטב המסורת שלו, עבר לקמפיין נגטיבי: המטרה תהיה להכפיש את דמויותיהם של עמיתיו של גלנט למטכ"ל. את אשכנזי, למשל, יציגו כ"נעלב כמו דוד לוי". המסמך, שלדברי ערוץ 2 מגיע ממקור אמין וותיק, עשוי לקשור את לשכת ברק לקמפיין של גלנט: הוא קובע שעל ברק לבחון שלושה מועמדים לתפקיד, כדי שההליך ייראה קצת פחות מזויף מתוצאות תוכנית ריאליטי. ברק, ציין אמנון אברמוביץ', אכן עשה כן. מי יכול לתת היה הנחיה כזו, וגם לצפות שהיא תתממש? כנראה לא גלנט.

ארד, כמובן, מכחיש וטוען שהמסמך הזה לא נכתב על ידי אנשי משרדו, ושמדובר בזיוף. מאנשים אחרים, שמחייתם איננה על מכירת חצאי אמיתות ושקרים עתירי קלוריות, ההכחשה הזו היתה נראית אמינה יותר. גם בצה"ל טוענים שמדובר בזיוף – אבל מבין השיטים עולה נקודה מעניינת: מלחכי פנכתו של אשכנזי נוטים להשתמש בביטוי "הוא לא דוד לוי" כלפי הבוס שלהם, אותו הביטוי שהופיע במסמך.

אז, גם אם אנחנו מניחים שמדובר בזיוף – והכחשתו של ארד היא לא בדיוק ראיה משכנעת – עולה השאלה מי היה הזייפן, שהיו לו קשרים טובים כל כך עם אנשי ערוץ 2. בצבא מנסים לשכנע אותנו שמדובר באנשי ימין, ששומרים טינה לגלנט מימי ההתנתקות; מדאיג לחשוב שאנשים שחושבים שנבלע שטות כזו מופקדים על בטחוננו. אפשרות לא פחות סבירה היא שמדובר בתרגיל עוקץ מצד מתמודד אחר או מצד לשכת אשכנזי – להפיץ מסמך מרשיע אודות גלנט, שלכאורה נכתב על ידי תומכיו.

מצד אחד, טוב לראות את התקוטטות גן הילדים הזו: היא עשויה לנפץ סופית את אשליית "הבכירים יודעים ואחראים". מצד שני, זה לא מצחיק. אם גלנט אכן עשה את המיוחס לו, הרי שהוא עשה בערך הרעות של צה"ל מעשה מגונה שדומה לזה שעשה אל"מ משה תמיר בערך האמינות. אם אשכנזי וחבר מרעיו מאחורי התרגיל, זה מסריח אפילו יותר: זו טפילת עלילה על חבר לנשק. נראה שאין מנוס מחקירה.

* (המקרה של בוגי "משה" יעלון מעניין יותר: הוא הציג את עצמו כאלטרנטיבה לפוליטיקאים מושחתים עוד בהיותו בתפקיד, המשיך לרכב על הסוס הצולע הזה גם אחרי שהשתחרר והפך לפוליטיקאי בעצמו, ועל ידי אימוץ אגדת הסכין בגב הזו הצליח לשמור על סטטוס של אדם ישר גם לאחר שהפך לשר חסר כל מעש).

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות לתורמים, ולשוב ולהדגיש שהכסף לא משמש לרכישת רעלים למיניהם.

(יוסי גורביץ)

אמש התקיים כנס בלוגרים בשיתוף עם הקרן החדשה לישראל, לרגל השקת קמפיין חדש של הקרן, "לא נסתום". נכחתי בו, יחד עם כמה אנשים טובים אחרים: איתמר שאלתיאל, אורי סבח, יאיר ויזהר מהללאל (מפעילי Apartheid Watch), חנן כהן ועוד.

הכנס התנהל, לפחות מצד המארגנים שלו, באווירת נכאים מסוימת. עצם השם, "לא נסתום", הוא שם מתגונן. לי זה הזכיר את ברונו, מהעונה השלישית של הבית הלבן, ואת ההתפרצות שלו:

You all need some therapy, because somebody came along and said liberal means soft on crime, soft on drugs, soft on communism, soft on defense, and we're going to tax ya back to the stone age, because people shouldn't have to go to work if they don't want to. And instead of saying 'Well, excuse me, you right-wing, reactionary, xenophobic, homophobic, anti-education, anti-choice, pro-gun, leave it to beaver trip back to the fifties,' we cowered in the corner. And said 'Please Don't Hurt Me'.

למרבה השמחה, נראה היה שהקהל הגיע במצב רוח הרבה יותר קרבי מהמארגנים, והתאכזב לראות שאין תוכנית פעולה. אבל, בסופו של דבר, "לא נסתום" זה שם לא כל כך רע, כי יש לא מעט אנשים שדווקא רוצים שנסתום.

הארגון הפאשיסטי "אם תרצו" יצא בהתקפה שכל מטרתה לסתום את פיותיהם של אנשי הקרן החדשה והשמאל. הם מחלקים את ישראל לציונים ולא-ציונים; מישהו אמר יפה אתמול (צ'ארלס?) שהגיע הזמן לחלק את הישראלים לדמוקרטים ואנטי-דמוקרטים, ודי ברור באיזה מחנה נמצאים "אם תרצו".

בשוליים של "אם תרצו", יש את הפסיכים הימנים של רוטר, שחוסים תחת אנונימיות ומשתמשים בה למעשי נבלה, מתוך פחדנות שיודעת שלעולם לא תיענש. "הארץ" חשף לפני כמה חודשים שה"פעילים" של רוטר – שם מדויק יותר יהיה טרוריסטים מקוונים – עשו להם למנהג להפיץ את מספרי הטלפון של פעילי שמאל, במיוחד משייח' ג'ראח, כדי שכל זב ומצורע יוכל להטריד אותם. החוק הישראלי עומד לצד הטרולים: החלטה של בית המשפט העליון משנת 2009, שבנימוס אפשר להגדיר אותה רק כתמוהה ומנותקת מהמציאות, פסלה את ההליך הקיים של חשיפת זהותם של פוגעים אנונימיים. כעת אין הליך חוקי כזה, אלא רק תלונה במשטרה.

ההתקפה בשבוע שעבר על הבלוגים שלנו ועל הבלוג של ריצ'רד סילברסטין הגיעה לאחר שפורסמה ידיעה על כך באתר של רוטר. הם לא ניסו להתווכח איתנו: הם ניסו קודם כל להשתיק אותנו, על ידי הפלת הבלוגים, ואחר כך להציף את הבלוג בתגובות בשמות בדויים. ההתקפה נבלמה והתגובות נמחקו. מי שרוצה להגיע לדיון, יצטרך לוותר על זכותו, אם אכן יש כזו, להיות טרול אנונימי ולעמוד מאחורי דבריו.

אתמול, בשעת הכנס, דיווחו עליו ברוטר ומישהו כבר מיהר להבטיח ש"לא תסתמו, נשתיק לכם אותו, נבלות". הבוקר הותקף האתר של "לא נסתום" וירד מהאוויר לכמה שעות; כעת נראה שהוא הופל שוב. ההתקפות מזכירות את אלו שנערכו על הבלוג של ריצ'רד סילברסטין לפני שבוע. ברוטר מיהרו לחגוג: "הפרסום ברוטר עובד".

בכנס, הציגו אתמול יאיר ויזהר את Apartheid Watch , שזכה להתעניינות ניכרת. בתגובה, פרסם אחד הכותבים ברוטר את פרטיו של יאיר, כולל מספר הטלפון שלו, כנראה מתוך ציפיה שהוא יוטרד טלפונית עד שישבר. פחדן אנונימי אחר קרא להעביר את הפרטים לידי האקרים; שלישי הציע להפציץ את Apartheid Watch במידע שקרי, כדי להביא לקריסתו.

כך הם פועלים. הם לא מעוניינים בדיון; הם מעוניינים בסתימת פיות. הם לא מעוניינים בחשיפת מידע על הפרות זכויות אדם; הם מעוניינים בהפרות, והם לא רוצים שידעו עליהם. לגמרי לא במקרה, הפחדן שחשף את הפרטים של יאיר משתמש בלוגו של "אם תרצו". אחרי הכל, הוא מייצג את מה שאפשר להגדיר כפלג הצבאי של "אם תרצו": זה שמפעיל בריונות כאשר ההפחדה הרגילה נכשלת. 

כמובן, אנשי "אם תרצו" ורוטר יגידו לנו שמדובר בעשבים שוטים. אנחנו כבר מכירים את הטיעון הזה היטב. כשהוא מגיע מ"אם תרצו", שאחד המנהיגים שלה – ארז תדמור – הורשע בגניבת חומרי חבלה מצה"ל, ושהחשוד בטרור חיים פרלמן היה אחד מפעיליה, הוא נשמע עלוב במיוחד.

אז כן, יש מי שמנסה לסתום פיות. ואנחנו לא נסתום.

הערה מנהלתית: שלום בוגוסלבסקי, שכתב כאן כמה וכמה פוסטים, הצטרף לההם עם בלוג משלו, תניח את המספריים ובוא נדבר על זה. קבלו אותו בברכה.

(יוסי גורביץ)

תקרית גבול אירעה היום בגבול לבנון: צה"ל הרשה לעצמו לכרות עץ בצד השני של הגבול, וכוחות צבא לבנון – שנמאס להם לראות את צה"ל מפר את ריבונות מדינתם בפעם ה-6,722 – הגיבו באש. שני קציני צה"ל נפגעו מאש חיילי צבא לבנון, ואחד מהם נהרג. בתגובה, השיבו חמושי צה"ל באש נק"ל (תגובה סבירה), הוסיפו אש ארטילרית (לא כל כך סבירה), וקינחו בהפצצה מהאוויר של מפקדה לבנונית. חיל האוויר התגאה שהוא העלה בסערה השמימה קצין ושני חיילים, עיתונאי, וערימה של כלי רכב. זו כבר הגזמה פראית.

דובר צה"ל טוען שהתקיפה האווירית התבצעה "דקות ספורות" לאחר הירי הלבנוני. אומרים לנו שהתקפת המסוקים היתה בשעה 14:00. דיווחים על תקרית האש הראשונית הגיעו בסביבות השעה 13:00, כך שאפשר להניח שהיא התרחשה חצי שעה קודם לכן, פלוס מינוס. יתר על כן, קשה להאמין שצה"ל היה מאשר התקפה אווירית "דקות ספורות" לאחר תקרית אש; דברים כאלה לוקחים זמן, ומצריכים גם עדכון של הזרוע המדינית של צה"ל.

למה פתחו הלבנונים באש? אף אתר חדשות לא מעמיק בנושא, כך שזה נראה אירוע נטול סיבה, חזרה ל"משוגע התורן" של שנות החמישים והשישים. מי שקצת עקב אחרי האירועים בלבנון בשבועות האחרונים, יכול היה לזכור גל מעצרים גדול, שכלל יותר מ-50 עצורים, ביניהם בכירים בחברות תקשורת וקולונל אחד לפחות, שכולם חשודים בריגול עבור ישראל. החשד הוא שישראל ניהלה מבצע האזנה ענק בלבנון. התקשורת הישראלית, מטבע הדברים, נמנעת מלקשר בין מה שנראה כמו מתנת הפרידה של מאיר דגן ובין תקרית הגבול הבוקר. ככה זה, ככה זה תמיד: כשתופי הטם-טם מתחילים להשמיע את קולם, העיתונות מאבדת ברובה הגדול את יכולת הביקורת שלה.

התקפת המסוקים של צה"ל נראית באופן חשוד כמו נסיון הסלמה. צה"ל, נזכיר, קצת מושפל כרגע, אחרי פרשת המשט. צה"ל מושפל הוא צה"ל מסוכן. מעבר לכך, צה"ל עדיין לא הוכיח – לעצמו ולאחרים – שהוא מחה את חרפת מלחמת לבנון השניה, והוא משתוקק לעוד סיבוב. חודשים מתופפים לנו שעשויה להיות מלחמה הקיץ, וסגן הרמטכ"ל רייר עליה בפומבי לפני חודשיים.

נראה שלשם שינוי, הציבור לא שואף נקמה – אולי, מאחר והוא מבין רק כוח, הוא הבין את לקחי מלחמת לבנון השניה טוב יותר מהגנרלים והקולונלים – וגם נתניהו נראה כשומר על קור רוח. הבעיה היא שר הבטחון שלו, אהוד ברק.

מדובר עדיין בתקרית גבול. צריך לעקוב בשבע עיניים אחרי צה"ל, כדי שלא יתפתה להפוך אותה למלחמה. ואם הוא ינסה להוליך את הציבור שולל שוב, להתריע על כך מיד.

כל זה מטיל ספק רציני על גרסת צה"ל לגבי "מארב צלפים".