מי סירב להפסקת אש: עוד כמה שבועות, כשהמבצע יסתבך – כשכמה חיילים יעלו על מטען, או כשטיל של צה"ל יפספס כהרגלו את המטרה וירים גן ילדים עזתי – צריך יהיה לזכור: החמאס הציע הלילה הפסקת אש. בתגובה, המשיך צה"ל את התקפותיו על הרצועה. מבחינת מנהיגיו, לא נשפך מספיק דם פלסטיני. גם הרמטכ"ל החדש צריך להראות שהוא לא פחות גבר-גבר מהרמטכ"ל היוצא.

עכשיו, אם היתה ל"קיץ חם" מטרה כלשהי, שאפשר להשיגה, היה הגיון בהמשך המבצע. מאחר ואין מטרה כזו – למרות כל דיבורי הרהב, ממשלת ישראל לא מתכוונת להפיל את משטר החמאס, ולא מתכוונת לכבוש את רצועת עזה, רק זה חסר לה – כל מה שיהיה כאן יהיה שפיכות דמים, להראות לעם שואף הנקם שאנחנו עדיין יכולים להכאיב להם יותר, הרבה יותר. הפעלת אלימות כדי להטיל אימה – מה שקוראים במקומותינו "הרתעה" – ובמיוחד כשהיא מופנית גם כנגד אוכלוסיה אזרחית, מוגדרת בדרך כלל כטרור.

פשע מלחמה: הבנזונה שכיוון טיל קורנט לעבר אוטובוס שהסיע ילדים, ואחר כך לחץ על ההדק, הוא פושע מלחמה. מאחר שכפי שגילה להפתעתו לאחרונה השופט גולדסטון החמאס לא מקפיד על דיני הלחימה, כל צעד סביר של ישראל לחיסולו – צעד שלא יכלול, למשל, הרמת כל בית הדירות שהוא ישן בו – יהיה ראוי ומבורך. כלבים שוטים כאלה צריך להעביר מן העולם.

הבנזונה שכיוון אמש ממסוק טיל לעבר אמבולנס פלסטיני, ואחר כך לחץ על ההדק, הוא פושע מלחמה. בניגוד למה שחושב גולדסטון, ישראל לא תעמיד אותו לדין. אם מישהו ינסה להעמיד אותו לדין, היא תצווח שמדובר ב-Lawfare, הביטוי המוצלח שמטרתו לגרום לפעולה משפטית להיראות כמו פיגוע טרור.

גולדסטון: במהלך השבוע האחרון, הצליח ריצ'רד גולדסטון להוציא את עצמו קרח מכאן ומכאן. מצד אחד, הוא כתב מאמר בעייתי למדי, שבו שיבח את ישראל בהשוואה לחמאס. מצד שני, בעקבות ההתלהמות הישראלית – ובעקבות תקרית ביזארית למדי, שהיה מעורב בה השר אלי ישי, תקרית שגורמת לך לשפשף עיניים בתקווה שזה לא באמת קרה במדינה שאתה משלם בה מיסים, ולדעת שזה קרה גם קרה – הוא נאלץ להבהיר בפומבי שהדו"ח שלו לגמרי בתוקף, ושהוא לא חוזר ממנו.

בהחלט יתכן, לכשייחשפו המסמכים הפנימיים עוד חמישים שנה – הרי רק עכשיו אנחנו לומדים על שיקולי הממשלה ברשת העמדתו לדין של אייכמן, ועל התערבותו הבוטה משחשבו של בן גוריון בהליך – נלמד שההיסוסים של גולדסטון, הכן ולא שלו, היו בין הדוחפים למבצע הזה.

מחרחרי המלחמה: שאף אחד לא ישלה את עצמו: המבצע לא תוכנן אתמול. החמאסניק שירה את הטיל על האוטובוס רק נתן לצה"ל ולאהוד ברק את התירוץ שהם רצו לעוד סיבוב. אם זה לא היה אתמול, זה היה קורה עוד שבוע. אם החמאס לא היה מספק תירוץ, צה"ל היה גורם לו לספק תירוץ: הוא הרי מסלים את המצב בחזית הרצועה כבר חודש.

המלחמה הקטנה הזו נוחה לכולם, חוץ מהאזרחים שצריכים לשלם את מחירה. היא נוחה לנתניהו, מסיחה את הדעת משערוריית הטיסות שלו ושל הגברת. היא נוחה לברק – הוא חוזר להיות דמות בעל משמעות. מי יודע, אולי התמיכה בו בציבור תחצה את קו האפס כלפי מעלה. היא נוחה לצה"ל, כי צה"ל תמיד אוהב מלחמות נטולות סיכון – ופגיעה באזרחים ישראלים כבר מזמן לא נחשבת אצלו לסיכון, לכל היותר לתירוץ להפעלת יותר כוח. זוכרים איך במשך חודשים נמנע צה"ל מלהציב את סוללות "כיפת ברזל", שאתמול השתבח בהן כל כך? זה פשוט לא היה חשוב.

והיא נוחה, נוחה מאד, לחמאס. במקום להצטייר כמו גוף אנכרוניסטי, דכאני, שמפעיל אלימות כלפי המפגינים שדורשים רפורמה בו וברשות הפלסטינית; במקום להסחף לקריסה הפנימית שאליה הובלו האחים המוסלמים אחרי המהפכה במצרים; במקום לספוג את השנאה המתבקשת כלפי שלטון דיכוי – במקום כל זה הוא מנופף שוב בחולצה האדומה מדם של "ההתנגדות". פתאום הוא, שוב, הארגון שהוא אולי חלאתי אבל הוא זה שנלחם בשמו של העזתי מן הרחוב בישראלים. ירי קסאמים, שלא לדבר על ירי טילים על אוטובוסים, הוא אחרי הכל קל כל כך הרבה יותר מאשר נסיון להעניק חיים ראויים לאוכלוסיה של יותר ממיליון בני אדם.

ומאחר והיא נוחה כל כך, היא כנראה תמשך.

(יוסי גורביץ)

ישראל חטפה, ככל הנראה בהסכמה שבקריצה מצד הרשויות באוקראינה, את המהנדס דיראר אבו סיסי. הוא הוחזק במעצר מספר שבועות, תחת צו איסור פרסום, ואמש (ב') הוגש נגדו כתב אישום: הוא חשוד בסיוע צבאי לחמאס. לטענת השב"כ – אבו סיסי מכחיש – הוא היה אחראי על פיתוח רקטות, טילים ומרגמות עבור החמאס. מן הראוי לציין שעורכי דינו של אבו סיסי טוענים כי הוא עונה, טענה סבירה למדי בהתחשב בכך שהשב"כ החזיק אותו שבועות ללא גישה לעולם החיצון. ככה אוהבים את זה בשב"כ: לצאת לתקשורת כשכבר יש הודאה מהחשוד.

ושוב הצליחה ישראל ליצור פארסה. אבו סיסי, שאיננו אזרח ישראלי, מואשם בעבירות על החוק הישראלי – שאיננו תקף במקום מגוריו ושאיננו תקף באוקראינה, ממנה נחטף. ספציפית, אבו סיסי מואשם בפעילות בארגון טרור (שנמצא מחוץ לגבולות ישראל), מגע עם סוכן זר (שוב, על פי חוק שלא חל ברצועת עזה), קשירת קשר לביצוע פשע (כנ"ל), נסיון רצח (כנ"ל) וייצור נשק.

הסעיף האחרון משונה במיוחד. מבחינת הרשויות בישראל, ייצורו של כל נשק – בכלל זה הטילים נגד הטנקים שפיתח על פי החשד אבו סיסי – הוא עבירה על החוק. בסכסוך המזוין בין ישראל לפלסטינים, שבו נהנית ישראל מיתרון עצום, פלסטיני שמייצר נשק הוא עבריין.

כאן משחקת שוב ישראל במשחק הכפול שלה: ברצותה, המאבק מול הפלסטינים הוא מלחמה, ועל כן מותר לה להשתמש בכללי המלחמה; ברצותה, מדובר בדיכוי פשיעה. חיילי האויב לעולם אינם חיילים, אם הם נלכדים; הם תמיד פושעים. הם לא מקבלים את הזכויות המגיעות ללוחמים, גם אם כל מה שעשו היה התנגדות לצבא הישראלי, אלא מוגדרים כפושעים ונשפטים ככאלה. כלומר, מצד אחד ישראל מחזיקה בגדה המערבית מכוח "תפיסה לוחמתית"; מצד שני, מי שמתנגד לתפיסה הלוחמתית הזו הוא עבריין – על פי החוק הישראלי, שכלל לא חל בשטחים.

העוול במקרה של אבו סיסי זועק במיוחד: ישראל, אחרי הכל, טוענת שהיא כבר לא שולטת ברצועת עזה. ובכל זאת, היא מעיזה להחיל את חוקיה על אחד מתושבי הרצועה – החלת חוקים שהיא לא ביצעה כל זמן ששלטה במקום. החטיפה של אבו סיסי היא ההוכחה האולטימטיבית לכך שישראל לא הפסיקה את שליטתה ברצועה, רק המירה אותה באמצעים אחרים.

החטיפה שביצעה ישראל מאירה באור אירוני במיוחד את אחת הטענות הקבועות שלה: שאסור לבתי דין במדינות זרות להחיל את סמכות השיפוט שלהם על חמושי צה"ל המבקרים בשטחן. ישראל עצמה, כמסתבר, דווקא חושבת שמותר לה להחיל את סמכויות השיפוט של בתי המשפט שלה על אזרחים זרים, ולא כאלה שהגיעו אליה מרצונם אלא כאלה שהיא חטפה.

הסתירות הללו מתיישבות רק תחת הנחה אחת: קבלתה של ישראל כקורבן תמידי, כזה שמותר לו יותר כי אכלו לו ושתו לו. הבעיה היא שרוב תושביה היהודים של ישראלים מקבלים את התפיסה הזו, ואחר כך משתוממים – אם הם בכלל עוברים בשלב הזה לפני הקריסה חזרה לבכיינות – כאשר שאר העולם רואה בישראל קוזאק נגזל.

ועוד דבר אחד: הציונות כנראה פוגעת במנת המשכל, לפחות של הסטודנטים בבאר שבע. לפני כשבוע הם מחו על כך שאחד המרצים, ניב גורדון, העז לציין בפניהם עובדות – שחטיפתו של גלעד שליט היתה מבצע צבאי, לא פעולת טרור – ועכשיו הם מייבבים על כך שבמקום נערך כנס על זכויות אדם ש – אתם יושבים? – אשכרה מזמן אליו נציגים של ארגוני זכויות אדם. הם טענו שהיה צריך למצוא גם נציג של תנועת ימין. אוקיי, הנה אתגר: תמצאו לי נציג של תנועת ימין שיהיה מוכן לומר שמבחינתו אסור לממשלה ולכנסת להפלות בין יהודים ולא יהודים, ונדבר אחרי זה. הימין הישראלי השאיר נושא זכויות האדם והאזרח לשמאל, ואחר כך הוא מיילל. הגדיל לעשות הכותב של טמקא, שהחליט שהשם הנכון של הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל הוא "הוועד הציבורי נגד ישראל".

(יוסי גורביץ)

הגיעה לידי, באדיבות אדם שיישאר אלמוני, סריקה של המסמכים שבתיק של "אם תרצו" ברשם העמותות, וביליתי חלקים מסוף השבוע בנבירה בהם. רוב החומר, כצפוי, לא מי יודע מה מסעיר. עם זאת, יש כמה נקודות שראוי להתייחס אליהן.

הנקודה הראשונה היא ש"אם תרצו", שבנו את עצמם על הדרישה שארגוני השמאל יחשפו את מקורות המימון שלהם, מאד לא ממהרים לחשוף את מקורות הממון שלהם-עצמם. החוק מחייב אותם לספק את שמות התורמים שהעבירו להם תרומות הגדולות מ-20,000 ₪ מדי שנה. להלן רשימת התורמים הללו של "אם תרצו" לשנת 2007, בסדר יורד:

ה-Central Fund for Israel (מיודעתנו): 25,000 דולרים.

מורניבה (לא הצלחתי לברר מי או מה זה): 10,000 דולרים

המכון הישראלי להגינות תקשורתית ופוליטית – 20,000 ₪. המכון הלז עמד בשעתו מאחורי אתר אומדיה, והוא נתמך על ידי תורמים עלומים מארה"ב. יצוין שלמרות שברשם החברות הוא מצוין גם בשמו האנגלי, גוגל לא מכיר אותו, והמידע עליו ברשת העברית גם הוא מצומצם מאד.

יצחק אפלבוים (לא ידוע) – 5,000 דולרים

גטלר זאצרס (לא ידוע) – 5,000 דולרים

תקציבה של "אם תרצו" לשנת 2007 עמד על כ-250 אלף שקלים. כ-45 אלף דולרים, שהם כ-172,800 ₪ (לפי השער של ה-31 בדצמבר 2007, 3.84 דולרים לשקל), הגיעו ככל הנראה מתורמים בחו"ל. מדובר ברוב מוחלט של התקציב של "אם תרצו" לאותה שנה – וזה לא כולל את 20,000 השקלים של "המכון הישראלי להגינות תקשורתית ופוליטית", שנשען גם הוא על תורמים מארה"ב. ביחד, אנחנו מדברים על 192,800 ₪ שהגיעו מאזרחים זרים.

וזו רשימת התורמים של "אם תרצו" לשנת 2009:

הסוכנות היהודית – 374,875 ₪

ה-CFI – 14,161 דולרים

ה-CFI (תרומה שניה) – 19,935 דולרים

אם הנתונים האלה נראים לכם מוכרים, זה בגלל ש"כלכליסט" כבר חשף אותם באוגוסט האחרון. סך התרומות שגייסה "אם תרצו" ב-2009 עמד על 456 אלף ₪. הסכום הגדול מגיע, כזכור, מג'ון הייגי, האיש והתמיכה בהיטלר. מה שאפשר להבין מהנתונים האלה הוא של"אם תרצו" אין כמעט תמיכה כספית ישראלית: רוב מוחלט של הכספים שלהם מגיעים מחו"ל.

אבל רגע, רגע! למה קפצת מ-2007 מ-2009? מה קרה לתרומות של 2008? מי היו התורמים? ובכן, "אם תרצו" מעדיפים לא לענות על השאלה הזו. בתשיעי במארס 2009, שלח להם רשם העמותות דרישה להציג את הרשימה, כמו גם מאזן בוחן של חשבון העמותה. העמותה שלחה בתגובה מאזן בוחן, אבל לא את רשימת התורמים של 2008. רשם העמותות שלח להם מכתב שני לפני כחודש – בשני במארס 2011 – ובו הוא דורש להציג את המסמכים הללו תוך 21 יום. זה היה המסמך האחרון שהיה בתיק כפי שהגיע אלי, להוציא מכתב מאותו תאריך שדרש הבהרות לגבי התרומות מה"נוצרים המאוחדים", שלדבריו לא ברור באיזו שנה הן התקבלו. הנוצרים המאוחדים הוא הכינוי לכנסיה של הייגי, כך שיכול להיות שהשאלה הזו מתייחסת לכספים שהועברו דרך הצינור של הסוכנות היהודית ב-2009 – או אולי לתרומה אחרת של הייגי, ב-2008, שהועברה ישירות ל"אם תרצו". לא הצלחתי לקבל תשובה – או, למעשה, כל תשובה – ממשרד רשם העמותות.

אז מה היה לנו? "אם תרצו", שטענה שארגוני השמאל מסתירים את מקורות המימון שלהם – שקר גס – מסתירה את מקורות המימון שלה-עצמה, שקופה משמעותית פחות מכל עמותה שמאלנית ממוצעת, ובמשך שנתיים התחמקה מהשאלה מי מימן אותה ב-2008. כנראה שיודעים שם למה.

הנקודה השניה נוגעת לפעילותה של "אם תרצו" ב-2007. היא הוציאה 82,202 ₪ על פרסום, 7,998 ₪ על "תחרות אמנות ציונית וקריקטורות" – לימור לבנת, מאחוריך – כמו גם 42,838 ₪ על קמפיין מקוון (סכום גדול יחסית), ו-25,798 ₪ על חומר פרסומי. סך הכל, לדברי הדו"ח השנתי של העמותה, היא הוציאה 158,436 ₪ על פעילות שוטפת – בכלל זה רישום העמותה והוצאות נלוות – ו-97,325 על "קמפיין וינוגרד".

עכשיו, כפי שחשף בשעתו "ידיעות אחרונות" – שחשף גם את שיטת הניקוד של בנימין נתניהו לתורמים זרים – בשנת 2007 השתמשה לשכת נתניהו בקמפיין המילואימניקים כדי לנסות להפיל את ממשלת אולמרט. בכיר לשעבר בלשכה אמר אז ל"ידיעות" ש"אנחנו בלשכה חיברנו תורמים זרים שהזרימו כספים למאבק המילואימניקים… השפענו גם על השימוש בכספי הזרים, ובעצם על האסטרטגיה של המאבק. כל זה, כשלמילואימניקים בכלל לא היה מושג מי עומד מאחורי הדברים". אני חושב שלאור ההיסטוריה של "אם תרצו", אם לרונן שובל ועמיתיו לא היה מושג, הם היו צריכים להיות טיפשים מאד. בהתחשב בכך שהם הצליחו להשיג לעמותה שלהם תקציב של רבע מיליון בשנה הראשונה שלה, ובתחילת 2009 כבר גייסה העמותה יותר מ-700,000 שקלים ועוד 300,000 מהם במט"ח, קשה להאמין שהם אכן טיפשים.

נקודה שלישית: לא נעים לחבוט בסוס המת הזה, אבל שובל איים בתביעה על מי שיקרא ל"אם תרצו" תנועה ימנית, אז בכל זאת נחזור אליו שוב. שובל היה דובר "תא כתום" בעברו, והוא גם היה מועמד מטעם "הבית היהודי" לכנסת; ב-2008, כשהיה הרבה פחות מפורסם, הוא קבע במאמר ב"הארץ" שאסור לסגת מהגדה המערבית; בדצמבר 2008 הוא אמר לערוץ 7 ש"אני נגד נסיגות – שיקדמו רק את הטרור. נגד העברת סמכויות ביטחוניות לפלשתינאים – תגידי השתגענו ? נגד עקירת מאחזים – שבתתי רעב 12 ימים  נגד ההתנתקות (בתא כתום), וגם הייתי בעמונה [..]. אם המפלגה [הבית היהודי – יצ"ג] לא תכלול 100% אנשים שנאמנים לעקרונות א"י והעם היהודי, אז אין בכלל טעם בקיומה". על ארז תדמור, מנכ"ל התנועה, נטען שהוא פרץ בריקודים עם הידיעה על רצח רבין.

ובכל זאת, הבה נעבור על רשימת שבעת מייסדי העמודה:

צבי שני ואשתו, עטרת – שניהם מתנחלים לשעבר המתגוררים בירושלים. היו מעורבים בנסיון להקמת גרעין תורני (עטרת כותבת כאן תחת הכינוי "שנים1".)

מרים אוראל, מתנחלת, ממייסדות המאחז שדה בועז.

ארז תדמור ושרון גביש-תדמור מתגוררים גם הם בשדה בועז.

רונן שובל ואשתו, חמוטל, מתגוררים בהתנחלות כפר אדומים.

כלומר, מתוך שבעה מייסדים חמישה היו מתנחלים בעת יסוד העמותה, ועוד שניים הם מתנחלים בעבר ועם רצון להתנחל בעתיד. מקרה? טעות? אל תצחיקו אותי. במשך שנים, כפי שכתב שלום בוגוסלבסקי, משמשת "אם תרצו" ככלי להלבנה של עמדות המתנחלים ולהחדרתן למיינסטרים. המתנחלים, שהבינו שאיבדו את הציבור (מה שהם מכנים "התנחלות בלבבות") ברטוריקה הרגילה שלהם, השתמשו בסוס טרויאני כדי לחדור לשורות המרכז הציוני. והאנשים שיושבים בתוך הסוס יודעים היטב מה הם עושים.

רונן שובל סירב להגיב לפוסט הזה. הוא טען שאני מוטה ולא "עיתונאי ישר". כנראה שהוא התרגל לסטנדרטים של בן כספית. על כל פנים, בהתחשב בתרגילים שהוא עושה כדי להתחזות לאיש מרכז, ישפטו הקוראים את היושרה שלו.

עוד דבר אחד: הרבה נכתב בימים האחרונים על המאמר שפרסם השופט גולדסטון בוושינגטון פוסט. יש שתי נקודות שמתעלמים מהן. הראשונה שבהן היא שהטיעון של גולדסטון הוא מעגלי: לדבריו, מאחר וישראל פתחה בחקירות הפשעים שביצעה, הדו"ח שלו היה נראה אחרת. אבל ישראל לא היתה פותחת בשום חקירה אלמלא כתב גולדסטון את הדו"ח שלו. כל החקירות היו מיועדות לצרכי יח"צ בלבד, כפי שיעיד עונשם של שני החיילים שהורשעו בשימוש בילד כמפנה מוקשים (ושעכשיו צווחים שמגיע להם קיצור עונש בעקבות דבריו.) גולדסטון מתרשם ממספר החקירות שנפתחו, אך נאלץ להודות שמספר החקירות שאכן נסגרו קטן משמעותית. גולדסטון משוכנע שאם אל"מ אילן מלכא, מח"ט גבעתי, יימצא אשם בפקודה שהרגה 29 בני משפחת אל סימוני, אשכרה יקרה לו משהו. אני, איך לומר, הרבה יותר סקפטי.

נקודה שניה, שהעלה איתמר שאלתיאל, חשובה אפילו יותר. הסיבה היחידה שגולדסטון השווה את ישראל לטובה לעומת החמאס היתה שישראל פתחה בחקירה, גם אם מאוחרת. המשמעות היא שאנשים שמתנגדים לחקירות – כמו, למשל, "אם תרצו" – רוצים בפועל להוריד את צה"ל למדרגתו של החמאס. וגם את זה צריך להגיד.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות בזאת לתורמים ולאחל להם שיחיו במדינה שבה "אם תרצו" תהיה גורם שולי. לידיעת החוששים לבריאותי: נרכשה מצלמה חדשה.

(יוסי גורביץ)

הכנסת העבירה אתמול עוד אחד מחוקי הנאמנות הנלעגים של ברה"מ ביתנו, ולקול מצהלותיהם של דוד רותם ואביגדור ליברמן, מעתה יוכל בית המשפט גם לשלול את אזרחותם של אנשים שיורשעו בטרור, בגידה, ריגול, גרימה למלחמה, שירות בכוחות האויב וסיוע לאויב במלחמה.

יש שורה של בעיות עם החוק הזה. נתחיל מזה שכפי שאמר ליברמן עצמו, הוא היה מיועד להעניש את עזמי בשארה – שמשום מה קולו נדם לאחרונה, לאחר שכס אדוניו הסורי החל לרעוד; כמה משונה – אבל לא יוכל לעשות זאת. כדי להפעיל אותו נגד בשארה, יהיה צורך לעצור אותו ולהרשיע אותו. מאחר והוא גם ככה צפוי לאיזה 300 שנות מאסר, ספק אם העובדה שהוא כבר לא יהיה אזרחה של המדינה שהוא מתעב תטריד אותו יותר מדי. ההצהרה האחרת של ליברמן ("עוד הבטחה של ישראל ביתנו לבוחריה מולאה הערב במלואה – בלי נאמנות אין אזרחות") מעידה מה מטרתו האמיתית של החוק: לאפשר למפלגה לענטז מול עיניהם של בוחרי הימין הארסי ולהשכיח את העובדה שהיא שותפה בכירה בממשלה כושלת, שמחסלת במהירות את מעמדה הציבורי של ישראל. הישגים אחרים, הרי, ליברמן לא יכול להציג לבוחריו.

הלאה. אזרחות, וזה משהו שליברמן ועדר הבבונים היהודי הגאה לא מצליח לקלוט, היא זכות יסוד המוקנית כחלק מהצהרת זכויות האדם. עכשיו, בהתחשב בכך שמשרד החינוך לא מוכן שהתלמידים הישראלים ייחשפו למסמך הזה – שבלי חתימה עליו ישראל לא היתה מצורפת לאו"ם, ועל כן צריך לתהות אם המהלכים של גדעון סער הם לא עילה לגירוש מהאו"ם – יש מצב שהם לא יודעים את זה. אין ספק שהקיצוץ הנמרץ בשיעורי האזרחות בתקופת לבנת עשה גם הוא את שלו. אבל אם בית משפט ישראלי ישלול את אזרחותו של אדם שהוא הרשיע, הוא ישלול הרבה מהלגיטימציה של מערכת המשפט הישראלית בעולם. על כן סביר ששופטים, אם תהיה להם ברירה, לא יעשו זאת. אז מה הועילו ליצנים בתקנתם?

גם אם בית משפט ישלול את אזרחותו של אדם, הוא רק יועיל לו בכך. האיש ממילא לא הולך לשום מקום והעוול הזה, שכאמור מנוגד למסמך יסוד שישראל חתומה עליו, יהפוך אותו לקדוש מעונה וגיבור עממי. הדרמה תגיע לשיאה כאשר הוא ישוחרר, ויהיה אדם נטול אזרחות. זו תהיה חגיגה של ממש. ידעתי שימנים מצטיינים ביריה לעצמם ברגל, אבל עד כדי כך?

עכשיו אנחנו מגיעים לקטע המוזר. החוק מבטיח את שלילתו של אדם שהורשע במעשי טרור – אבל חוק העונשין כמעט ואיננו דן במעשי טרור, אליהם הוא מתייחס כ"עבירה הפוגעת בגופו של אדם או המעמידה אדם בסכנת מוות או בסכנת חבלה חמורה", ורוב החוק עוסק בכלל בהסתה לטרור. כלומר, החוק החדש של ליברמן לא יעשה הרבה נגד עזמי בשארה, אבל עשוי להוביל לשלילת אזרחותו של שמואל אליהו.

אבל מעבר לכל הליצנות הזו, צחוק שיכורים שמטרתו לעבוד על האספסוף המוסת, מעבר לנזק שחוק רשלני ומטומטם כזה גורם לשאריות שמה הטוב של הכנסת, קיים נזק של ממש. אזרחי ישראל הערבים יודעים בדיוק למה היה מיועד החוק הזה: הוא היה מיועד לשלול את אזרחותם. זה שהוא לא קרוב לכך מעשית, זה שמדובר רק באקט מאגי המדמה את המעשה המדומיין, לא שולל את משמעותו המתריסה, המדירה: אתם לא בעלי זכויות כאן. עוד לא הצלחנו לעשות יותר, כי יש שמאלנים כמו רובי ריבלין, אבל חכו, חכו.

וזה כבר לא מצחיק. ודאי לא ערב יום האדמה.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: ראש ממשלתנו היקר וזוגתו שתחיה, מסתבר, טסו ברחבי העולם על חשבונם של גבירים, מקפידים על פי התיאורים להטיס איתם כביסה כדי לכבס אותה במדינה אחרת, על חשבון הברון. נתניהו, על פי אחד התיאורים, אף השתתף בארוחת ערב שעלתה לו – או, אם לדייק, לתורמיו – 60,000 שקל. כלומר, פי 15 בערך ממשכורת מינימום. כולם מדברים על העבירה הפלילית, היתה או לא היתה. זה לא כל כך חשוב: שחיתות כזו – שחיתות במובנה הראשוני, המוסרי, לא הפלילי – צריכה לפסול את נתניהו מלשמש בכל תפקיד מעל תופס כלבים. מותר, על פי חוק, לאנשים להשחית את המוסר של עצמם; אבל אין שום סיבה שצייקן כזה, שהתרגל למנעמים על חשבון אחרים ושאפילו על הכביסה שלו לא מוכן לשלם, יחזיק בתפקיד ציבורי כלשהו. לפני 15 שנה רווחו הדיווחים על כך שנתניהו ואשתו מקפידים לא לשלם במסעדות. זה היה צריך להיות סימן אזהרה כבר אז. במדינה בריאה, 60,000 השקלים של הארוחה של נתניהו היו צריכים לעלות לו, לפחות, ב-60,000 קולות. אבל החבר הכי טוב של סילביו ברלוסקוני יודע שכמו שם גם כאן, הפוליטיאה כבר הושחתה וסוממה בבידור.

(יוסי גורביץ)

(ביום שישי האחרון השתתפתי בפאנל של "שלום עכשיו" על המהפכות בעולם הערבי. הדברים הברורים והחדים ביותר שם נאמרו על ידי הלל בן ששון, מפעילי סולידריות שייח' ג'ראח, ויפעת סולל. ביקשתי וקיבלתי את רשותו של בן ששון לפרסם את הדברים שאמר בפאנל. הכותרת היא שלי – יצ"ג)

איני מזרחן, עיתונאי או מדינאי, אני תלמיד לדוקטורט בפילוסופיה ומחשבת ישראל. לכן הניתוח הקצר שאני רוצה להציע כאן אינו מבוסס על רחב או עמוק, אלא על אינטואיציות פוליטיות של מי שחלק ניכר מזמנו מוקדש לעבודה פוליטית משותפת ליהודים וערבים בישראל ובמזרח ירושלים.

הפרספקטיבה הראשונה ממנה רובנו נוהגים לבחון התרחשויות מחוץ לשטחי הריבונות הישראלית ניצבת בין שני הקטבים המוחלטים: טוב ליהודים או רע ליהודים (מעניין אגב, שהשאלה מה טוב ליהודים כמעט ולא נשאלת כשמדובר על מה שבתוך שטחי הריבונות הישראלית..). על פי הלוגיקה הזו, אובמה, המשבר הכלכלי העולמי, רצח העם בדארפור, בעיות ההגירה באירופה, ועוד כהנה וכהנה סוגיות דוחקות בפוליטיקה העולמית נמדדות על פי אמת מידה יחידה: מה השפעתם האפשרית על מעמדם של היהודים בישראל. ודוק, השאלה אינה על השפעת המהלכים האלה על ישראל בכלל, אלא על היהודים היושבים בציון. כך למשל, אובמה לא טוב לישראל כי הוא ילחץ על היהודים לוותר על השטחים הכבושים, או שהוא דווקא כן טוב לישראל כי הוא נשיא חלש שנכנע ללחצי היהודיים בארה'ב ובארץ גם כן.

ואכן, מאות המאמרים בעיתונים, כמו גם התבטאויותיהם של מנהיגינו מעל במות ציבוריות, סבבו כולם סביב השאלה כיצד תצליח מדינת ישראל לשרוד את השינויים מרחיקי הלכת האלה, ללא ששערה משערות מדיניותה תזוז מהמקום.

מנגד ניצבת פרפקטיבה פחות מוכרת לנו הישראלים. על פי הפרספקטיבה הזו, לא כל מה שקורה בכל מקום קשור אלינו, כלומר אל מדינת ישראל ואל היהודים היושבים בה. כפי שהיטיבה להגדיר זו העיתונאית האנגלו-מצרית המבריקה מונא אלטאהאווי בנאום שלה בועידת גיי'סטריט לפני חודש: when will you all understand that for a change, it's not about you. It doesn't have anything to do with you!

הבה ננסה לאמץ לרגע את התובנה שהציעה לנו אלטאהאוי. אם המהפכות והתהפוכות בעולם הערבי לא קשורות אלינו, כלומר לא מאיימות עלינו וגם לא מספקות לנו סיכוי לרווח פוליטי/מדיני מיידי, אפשר לשבת בשקט מן הצד ולהתבונן במה שקורה. ומה קורה? כולנו יודעים מה קורה, גם בלי להבין בדיוק את כל מטריצת הכוחות והאינטרסים המסובכת. אזרחים יוצאים בהמוניהם לרחובות, באקטים מעוררי הערצה של התנגדות מאופקת ולא אלימה, ותובעים לעצמם את מה שכל אחד מאיתנו רוצה: הנהגה ראויה ומייצג, הרואה בעצמה שליחת הציבור ולא הקלגס הממונה לרדות בו. זכויות אדם וחירויות בסיס. פרנסה ראויה וצמצום פערי השחיתות וההון.

הרבה הרבה אנשים יחידים יוצאים מבתיהם ודורשים סוף סוף את טובתם שלהם. לא את טובת המנהיג או המדינה, וכנראה שגם לא את רעתו של אף אחד אחר.

אם זהו המצב, איך אפשר שלא לברך על האירועים האלה? איך אפשר שלא לעמוד נפעם וגאה בכל מפגין ומפגינה שיצאו מהבית ותרמו לשינוי הזה בגופם ממש? כל איש שמאל, במובן המלא של המונח 'שמאל', מוכרח לדעתי להתפעם ולחגוג לנוכח האביב הערבי. אולי זה יהיה טוב ליהודים, אולי לא, אבל זו בכלל לא השאלה הרלוונטית כרגע. היא שאלה מעוורת ומטעה. אני חולם לפגוש את הערבים הללו שהניעו את התהליכים המדהימים האלה. אני חולם לפגוש את המצרים והתוניסאים והסורים הצעירים. יש לי איתם המון מן המשותף. אנחנו חולמים באותה שפה, בשפה של הדור של הילדים שלנו.

האינטואיציה הפוליטית החיובית כל כך שאני מרגיש כלפי ההתחדשות של העולם הערבי מבהירה עד כמה סוג הפוליטיקה השלטת ביום בארץ רחוקה מסוג הפוליטיקה הרצויה כאן. אותה הפרספקטיבה הרשונה המודדת את היקום על ציר הטוב/רע ליהודים היא לא רק נרקיסיסטית, אלא גם עסוקה בלייצר כל העת תרחישי אסון. בדרך כלל, היא גם מצליחה להגשים אותה. הפוליטיקה של הדור שלי היא כבר לא פוליטיקה של חשד, אלא פוליטיקה של תקווה. מבלי להיכנס לשאלה למה כן או למה לא תהיה בישראל או בפלסטין תחריר, לפחות עבורי העולם הערבי מאותת כי עוד לא אבדה תקוותנו.

(הלל בן ששון)

המיתולוגיה הצה"לית אומרת שעד שהוקמה יחידה 101, בפיקודו של אריאל שרון, שאחר כך צורפה לחטיבת הצנחנים, צה"ל היה צבא מסכן וכושל. שרון, כך האגדה, לימד אותו להיות נועז. בפועל, שרון לימד את צה"ל להיות כוח נקם ושילם: המבצע הגדול שלו היה הטבח בקיביה, שבו רצחו שרון ואנשיו כ-60 פלסטינים בלתי חמושים, כנקמה על פיגוע בישראל. אחד מאנשיו של שרון, שלמה באום, יטען לימים כי ראש הממשלה בן גוריון אמר להם, לאחר הטבח, "בחורים, אני רוצה לברככם על פועלכם המבורך. לצערי איני יכול לעשות זאת בפומבי". פקודת המבצע של שרון דיברה על גרימת "נזק מקסימלי לרכוש ולאוכלוסיה". כדי לחפות על הטבח, שיקר בן גוריון לכנסת וטען ש"אף יחידה לא נפקדה מבסיסה" בעת ביצוע המגה-פיגוע, וכי הוא בוצע על ידי "חקלאים ישראלים זועמים". את השקר הזה העתיק בן גוריון גם ליומן שלו.

מאז ימי שרון, הפכו פעולות התגמול לתו"ל הבסיסי של צה"ל: מכים במישהו, לא משנה במי, רצוי במטרה אזרחית. כך הפציץ צה"ל המתוסכל של מלחמת ההתשה את ערי התעלה, כי הצבא המצרי הפגין כושר עמידה גבוה מדי; כך יצא צה"ל לשני מבצעים גדולים בלבנון – "דין וחשבון" ו"ענבי זעם" – כאשר הוא מצהיר במפורש שהוא יורה על מטרות אזרחיות כדי להניס את האזרחים כדי ליצור לחץ על הממשלה (רעיון: אהוד ברק, ביצוע: יצחק רבין ושמעון פרס); כך תקף צה"ל לאורך האינתיפאדה השניה מטרות של הרש"פ אחרי כל פעולה של החמאס; וכך התנהל צה"ל בעוורתא אחרי הטבח באיתמר.

הצבא הטיל עוצר על הכפר במשך חמישה ימים, ועצר עשרות מתושביו, תוך התנהלות וונדליסטית במכוון. הם גרמו נזק נכוון לרכוש – רהיטים, ציוד אלקטרוני, מזון ועוד – ועשו את צרכיהם בתוך בתים. הם השמידו מזון, שיכנו כלבים בחדרים שבהם היה מזון, וגם בביזה שלחו את ידם. כאשר אחד הפלסטינים העז לשאול מדוע עורכים בביתו חיפוש כאשר האחראי לטבח הוא פועל תאילנדי – שמועה נפוצה בקרב הפלסטינים – הוא ספג ביזה ונזק חמורים יותר. במקביל, מדווח האו"ם (זהירות, PDF), הניחו החיילים למתנחלים להקים מאחז על אדמות הכפר, והללו השתלטו על כ-15 דונם. מעניין איך תמיד הקמת מאחז קלה יותר מאשר פינויו.

וונדליזם וביזה יכולים להגיע משני מקורות: משמעת רופפת או פקודה מכוונת. אף שחוסר המשמעת של חמושי צה"ל ידוע לשמצה, קשה להתנער מן התחושה שיש כאן "רוח מפקד" ברורה מאד, במיוחד בהנתן קיומו של המאחז החדש ("הם רוצחים ואנחנו בונים"). מותר גם להעריך, על פי נסיון העבר, שאם יוגשו תביעות כנגד חלק מהחמושים, הן תהיינה בשל ביזה ולא בשל התעללות באוכלוסיה. בצה"ל חושבים, משום מה, שביזה היא פגיעה במשמעת אבל התרת הרסן לאכזריות כלפי אוכלוסיה חסרת מגן, דווקא לא.

דובר צה"ל טען השבוע שהוא "לא מכיר את הטענות": זה קצת משונה, כי שמונה ימים קודם לכן הפניתי אליהם שאילתא על התנהלות זהה בכפר חווארה הסמוך (עד כה לא התקבלה תשובה; לתשומת ליבם של האנשים השואלים מדוע אני לא ממתין לתשובת דובר צה"ל. יש לו מדיניות קבועה של השהיית התשובה בתקווה שהסיפור ימות). ספק אם צה"ל אכן עצר את מבצעי הפיגוע באיתמר במהלך פעולות התגמול בעוורתא וחווארה; ספק אם היתה להן מטרה אחרת פרט להטלת אימה, תזכורת מי הבריון בשטח.

להטלת אימה לשם מטרה פוליטית קוראים בדרך כלל טרור.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסטים הללו ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: ראוי להתייחס לשמועה הפלסטינית הזו, על כך שהרצח באיתמר בוצע על ידי עובדים תאילנדים, לא פלסטינים. צריך לומר שני דברים: קודם כל, שעל פי מצב העדויות כפי שהוא קיים כעת, אי אפשר להפריך את השמועה הזו. ההנחה הישראלית האוטומטית – אמנם, הסבירה מאד – היתה שמדובר בפיגוע, אבל אין לכך בינתיים הוכחות חד משמעיות. שנית, משהו מדאיג יותר: מי שחוקר את הטבח באיתמר הוא השב"כ, שכפוף ישירות למשרד ראש הממשלה. אם נצא מההנחה – שוב, הלא סבירה – שמי שביצע את הטבח לא היו פלסטינים, השב"כ מוצא את עצמו במצב בלתי אפשרי. אם הוא מגיע אל המבצעים האמיתיים, הוא מוציא את ראש הממשלה כטמבל פאניקרי והיסטרי. לא שזה יהיה חדש למישהו, אבל ארגונים היררכיים מתקשים מאד לצאת נגד הבוסים שלהם. התוצאה תהיה לחץ כבד על חוקרי השב"כ להטות את החקירה, ולמצוא איזה שעיר לעזאזל, או להשתיק את תוצאותיה. ההיסטוריה של הארגון מעידה שהוא לא טוב בעמידה בלחץ מצד ראש הממשלה.

(יוסי גורביץ)