ישראל חטפה, ככל הנראה בהסכמה שבקריצה מצד הרשויות באוקראינה, את המהנדס דיראר אבו סיסי. הוא הוחזק במעצר מספר שבועות, תחת צו איסור פרסום, ואמש (ב') הוגש נגדו כתב אישום: הוא חשוד בסיוע צבאי לחמאס. לטענת השב"כ – אבו סיסי מכחיש – הוא היה אחראי על פיתוח רקטות, טילים ומרגמות עבור החמאס. מן הראוי לציין שעורכי דינו של אבו סיסי טוענים כי הוא עונה, טענה סבירה למדי בהתחשב בכך שהשב"כ החזיק אותו שבועות ללא גישה לעולם החיצון. ככה אוהבים את זה בשב"כ: לצאת לתקשורת כשכבר יש הודאה מהחשוד.
ושוב הצליחה ישראל ליצור פארסה. אבו סיסי, שאיננו אזרח ישראלי, מואשם בעבירות על החוק הישראלי – שאיננו תקף במקום מגוריו ושאיננו תקף באוקראינה, ממנה נחטף. ספציפית, אבו סיסי מואשם בפעילות בארגון טרור (שנמצא מחוץ לגבולות ישראל), מגע עם סוכן זר (שוב, על פי חוק שלא חל ברצועת עזה), קשירת קשר לביצוע פשע (כנ"ל), נסיון רצח (כנ"ל) וייצור נשק.
הסעיף האחרון משונה במיוחד. מבחינת הרשויות בישראל, ייצורו של כל נשק – בכלל זה הטילים נגד הטנקים שפיתח על פי החשד אבו סיסי – הוא עבירה על החוק. בסכסוך המזוין בין ישראל לפלסטינים, שבו נהנית ישראל מיתרון עצום, פלסטיני שמייצר נשק הוא עבריין.
כאן משחקת שוב ישראל במשחק הכפול שלה: ברצותה, המאבק מול הפלסטינים הוא מלחמה, ועל כן מותר לה להשתמש בכללי המלחמה; ברצותה, מדובר בדיכוי פשיעה. חיילי האויב לעולם אינם חיילים, אם הם נלכדים; הם תמיד פושעים. הם לא מקבלים את הזכויות המגיעות ללוחמים, גם אם כל מה שעשו היה התנגדות לצבא הישראלי, אלא מוגדרים כפושעים ונשפטים ככאלה. כלומר, מצד אחד ישראל מחזיקה בגדה המערבית מכוח "תפיסה לוחמתית"; מצד שני, מי שמתנגד לתפיסה הלוחמתית הזו הוא עבריין – על פי החוק הישראלי, שכלל לא חל בשטחים.
העוול במקרה של אבו סיסי זועק במיוחד: ישראל, אחרי הכל, טוענת שהיא כבר לא שולטת ברצועת עזה. ובכל זאת, היא מעיזה להחיל את חוקיה על אחד מתושבי הרצועה – החלת חוקים שהיא לא ביצעה כל זמן ששלטה במקום. החטיפה של אבו סיסי היא ההוכחה האולטימטיבית לכך שישראל לא הפסיקה את שליטתה ברצועה, רק המירה אותה באמצעים אחרים.
החטיפה שביצעה ישראל מאירה באור אירוני במיוחד את אחת הטענות הקבועות שלה: שאסור לבתי דין במדינות זרות להחיל את סמכות השיפוט שלהם על חמושי צה"ל המבקרים בשטחן. ישראל עצמה, כמסתבר, דווקא חושבת שמותר לה להחיל את סמכויות השיפוט של בתי המשפט שלה על אזרחים זרים, ולא כאלה שהגיעו אליה מרצונם אלא כאלה שהיא חטפה.
הסתירות הללו מתיישבות רק תחת הנחה אחת: קבלתה של ישראל כקורבן תמידי, כזה שמותר לו יותר כי אכלו לו ושתו לו. הבעיה היא שרוב תושביה היהודים של ישראלים מקבלים את התפיסה הזו, ואחר כך משתוממים – אם הם בכלל עוברים בשלב הזה לפני הקריסה חזרה לבכיינות – כאשר שאר העולם רואה בישראל קוזאק נגזל.
ועוד דבר אחד: הציונות כנראה פוגעת במנת המשכל, לפחות של הסטודנטים בבאר שבע. לפני כשבוע הם מחו על כך שאחד המרצים, ניב גורדון, העז לציין בפניהם עובדות – שחטיפתו של גלעד שליט היתה מבצע צבאי, לא פעולת טרור – ועכשיו הם מייבבים על כך שבמקום נערך כנס על זכויות אדם ש – אתם יושבים? – אשכרה מזמן אליו נציגים של ארגוני זכויות אדם. הם טענו שהיה צריך למצוא גם נציג של תנועת ימין. אוקיי, הנה אתגר: תמצאו לי נציג של תנועת ימין שיהיה מוכן לומר שמבחינתו אסור לממשלה ולכנסת להפלות בין יהודים ולא יהודים, ונדבר אחרי זה. הימין הישראלי השאיר נושא זכויות האדם והאזרח לשמאל, ואחר כך הוא מיילל. הגדיל לעשות הכותב של טמקא, שהחליט שהשם הנכון של הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל הוא "הוועד הציבורי נגד ישראל".
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות