מי סירב להפסקת אש: עוד כמה שבועות, כשהמבצע יסתבך – כשכמה חיילים יעלו על מטען, או כשטיל של צה"ל יפספס כהרגלו את המטרה וירים גן ילדים עזתי – צריך יהיה לזכור: החמאס הציע הלילה הפסקת אש. בתגובה, המשיך צה"ל את התקפותיו על הרצועה. מבחינת מנהיגיו, לא נשפך מספיק דם פלסטיני. גם הרמטכ"ל החדש צריך להראות שהוא לא פחות גבר-גבר מהרמטכ"ל היוצא.

עכשיו, אם היתה ל"קיץ חם" מטרה כלשהי, שאפשר להשיגה, היה הגיון בהמשך המבצע. מאחר ואין מטרה כזו – למרות כל דיבורי הרהב, ממשלת ישראל לא מתכוונת להפיל את משטר החמאס, ולא מתכוונת לכבוש את רצועת עזה, רק זה חסר לה – כל מה שיהיה כאן יהיה שפיכות דמים, להראות לעם שואף הנקם שאנחנו עדיין יכולים להכאיב להם יותר, הרבה יותר. הפעלת אלימות כדי להטיל אימה – מה שקוראים במקומותינו "הרתעה" – ובמיוחד כשהיא מופנית גם כנגד אוכלוסיה אזרחית, מוגדרת בדרך כלל כטרור.

פשע מלחמה: הבנזונה שכיוון טיל קורנט לעבר אוטובוס שהסיע ילדים, ואחר כך לחץ על ההדק, הוא פושע מלחמה. מאחר שכפי שגילה להפתעתו לאחרונה השופט גולדסטון החמאס לא מקפיד על דיני הלחימה, כל צעד סביר של ישראל לחיסולו – צעד שלא יכלול, למשל, הרמת כל בית הדירות שהוא ישן בו – יהיה ראוי ומבורך. כלבים שוטים כאלה צריך להעביר מן העולם.

הבנזונה שכיוון אמש ממסוק טיל לעבר אמבולנס פלסטיני, ואחר כך לחץ על ההדק, הוא פושע מלחמה. בניגוד למה שחושב גולדסטון, ישראל לא תעמיד אותו לדין. אם מישהו ינסה להעמיד אותו לדין, היא תצווח שמדובר ב-Lawfare, הביטוי המוצלח שמטרתו לגרום לפעולה משפטית להיראות כמו פיגוע טרור.

גולדסטון: במהלך השבוע האחרון, הצליח ריצ'רד גולדסטון להוציא את עצמו קרח מכאן ומכאן. מצד אחד, הוא כתב מאמר בעייתי למדי, שבו שיבח את ישראל בהשוואה לחמאס. מצד שני, בעקבות ההתלהמות הישראלית – ובעקבות תקרית ביזארית למדי, שהיה מעורב בה השר אלי ישי, תקרית שגורמת לך לשפשף עיניים בתקווה שזה לא באמת קרה במדינה שאתה משלם בה מיסים, ולדעת שזה קרה גם קרה – הוא נאלץ להבהיר בפומבי שהדו"ח שלו לגמרי בתוקף, ושהוא לא חוזר ממנו.

בהחלט יתכן, לכשייחשפו המסמכים הפנימיים עוד חמישים שנה – הרי רק עכשיו אנחנו לומדים על שיקולי הממשלה ברשת העמדתו לדין של אייכמן, ועל התערבותו הבוטה משחשבו של בן גוריון בהליך – נלמד שההיסוסים של גולדסטון, הכן ולא שלו, היו בין הדוחפים למבצע הזה.

מחרחרי המלחמה: שאף אחד לא ישלה את עצמו: המבצע לא תוכנן אתמול. החמאסניק שירה את הטיל על האוטובוס רק נתן לצה"ל ולאהוד ברק את התירוץ שהם רצו לעוד סיבוב. אם זה לא היה אתמול, זה היה קורה עוד שבוע. אם החמאס לא היה מספק תירוץ, צה"ל היה גורם לו לספק תירוץ: הוא הרי מסלים את המצב בחזית הרצועה כבר חודש.

המלחמה הקטנה הזו נוחה לכולם, חוץ מהאזרחים שצריכים לשלם את מחירה. היא נוחה לנתניהו, מסיחה את הדעת משערוריית הטיסות שלו ושל הגברת. היא נוחה לברק – הוא חוזר להיות דמות בעל משמעות. מי יודע, אולי התמיכה בו בציבור תחצה את קו האפס כלפי מעלה. היא נוחה לצה"ל, כי צה"ל תמיד אוהב מלחמות נטולות סיכון – ופגיעה באזרחים ישראלים כבר מזמן לא נחשבת אצלו לסיכון, לכל היותר לתירוץ להפעלת יותר כוח. זוכרים איך במשך חודשים נמנע צה"ל מלהציב את סוללות "כיפת ברזל", שאתמול השתבח בהן כל כך? זה פשוט לא היה חשוב.

והיא נוחה, נוחה מאד, לחמאס. במקום להצטייר כמו גוף אנכרוניסטי, דכאני, שמפעיל אלימות כלפי המפגינים שדורשים רפורמה בו וברשות הפלסטינית; במקום להסחף לקריסה הפנימית שאליה הובלו האחים המוסלמים אחרי המהפכה במצרים; במקום לספוג את השנאה המתבקשת כלפי שלטון דיכוי – במקום כל זה הוא מנופף שוב בחולצה האדומה מדם של "ההתנגדות". פתאום הוא, שוב, הארגון שהוא אולי חלאתי אבל הוא זה שנלחם בשמו של העזתי מן הרחוב בישראלים. ירי קסאמים, שלא לדבר על ירי טילים על אוטובוסים, הוא אחרי הכל קל כל כך הרבה יותר מאשר נסיון להעניק חיים ראויים לאוכלוסיה של יותר ממיליון בני אדם.

ומאחר והיא נוחה כל כך, היא כנראה תמשך.

(יוסי גורביץ)