החברים של ג'ורג'

האם ישראל רצחה את האסיר איקס? לפני שבועיים כתבתי כאן שוב על העובדה שישראל מחזיקה עציר סודי בכלא איילון, "מיסטר איקס". יש סיבה לא רעה להאמין שפחות או יותר באותו הזמן הוא נרצח.

ווינט דיווח אתמול, במבזק ובכתבה, על מוות מסתורי של אסיר בכלא איילון, מוות שהשב"ס שמר בסוד. זמן קצר לאחר מכן, הכתבה והמבזק הוסרו. כלא איילון, כזכור, הוא הכלא שבו – על פי הפרסום הקודם של וויינט, שגם הוא הוסר – הוחזק מיסטר איקס. וויינט ראוי לשבח על העובדה שהוא העלה את הידיעות הללו, גם אם אולץ להסיר אותן.

במקביל, כתב אמיר אורן ב"הארץ" שמכיל רמז גס לכך שאסיר נרצח על ידי מערכת הבטחון, תוך שהרצח הוסווה כהתאבדות. אנחנו עוד לא יודעים שום דבר ודאי וכנראה לא נדע בקרוב, אבל אם אכן נרצח מיסטר איקס על ידי מערכת הבטחון, תוך שתיקה מלאה של מערכת המשפט, הרי שנפלנו עוד כמה מדרגות בדרך למטה.

עין עצומה לימין: באמצע שנות העשרים, בדק הסטטיסטיקאי איש השמאל אמיל יוליוס גומבל את נטייתה של מערכת המשפט הגרמנית כלפי פשעים פוליטיים. הוא מצא ש-22 רציחות פוליטיות שבוצעו על ידי אנשי שמאל בין 1919 ו-1922 הניבו 28 הרשעות, ביניהן עשר הוצאות להורג, ועונשי מאסר שאורכם נאמד בכ-15 שנה בממוצע. במקביל, 354 מקרי הרצח שביצעו אנשי ימין באותה תקופה הובילו ל-24 הרשעות בלבד, אף לא הוצאה להורג אחת, ועונש ממוצע של ארבע חודשי מאסר בלבד. הוא מצא גם 23 מקרים שבהם הרוצחים התוודו בחופשיות על מעשי הרצח שביצעו – ואף על פי כן, זוכו על ידי מערכת המשפט הימנית מאד, שריד של ימי הקיסרות. עוד מצא גומבל שבשלושת העשורים האחרונים לקיומו של הרייך השני – בימי השלום שקדמו למלחמת העולם הראשונה – היו בסך הכל 32 הרשעות באשמת בגידה; בארבע השנים 1924-1927 הוצאו יותר מ-10,000 צווי מעצר באשמת בגידה, שהניבו 1,051 הרשעות (המקור הוא The Coming of the Third Reich, של ריצ'רד אוונס).

אתמול (ב') הרשיע בית משפט בתל אביב את יונתן פולק ב, אה, רכיבה על אופניים. המשטרה טענה שהוא רכב במכוון על אופניים באיטיות בשדרות בן גוריון. הרבה אנשים, והרבה מפגינים, חסמו כבישים. המשטרה, בדרך כלל, לא טורחת לעצור אותם, ודאי לא להגיש כתב אישום. במקרה של פולק, פעיל שמאל מוכר (הוא היה מראשוני המפגינים נגד הגדר בבילעין), דווקא כן. עורכת הדין של פולק, גבי לסקי, אמרה בשיחת טלפון כי להערכתה, פולק לא יערער על ההרשעה, משום שלדבריו אין לו כל אמון במערכת. היא ציינה כי העלתה שורה של טיעוני הגנה מן הצדק, אך השופט יצחק יצחק – זכרו את השם – דחה את כולם. במהלך הדיון, עצרו שוטרים את אחד הצופים במשפט משום שלבש חולצה עם סיסמה נגד הכיבוש. פולק הולך לכלא כי הוא הפגין נגד מעשי צה"ל במהלך עופרת יצוקה.

בתוך כך, הרשיע השופט זכריה ימיני, מבית משפט השלום ברמלה, את נורי אל עוקבי, פעיל לזכויות בדואים, בכך שהפעיל מוסך ללא רשיון, וגזר עליו עונש חריג – שבעה חודשי מאסר בפועל, כמו גם קנס של 40,000 ₪ או חלופה של 400 ימי מאסר. מאחר ואין לאל עוקבי את הכסף ×”×–×”, הוא למעשה נשלח ל-20 חודשי מאסר. ימיני נימק את ההחלטה בכך… שאל עוקבי הוא פעיל לזכויות הבדואים, ושצריך "להעביר מסר לפזורה הבדואית". מה המסר? אל תחשבו שתקבלו צדק, ככל הנראה.

במקביל, גזר בית המשפט המחוזי בירושלים שישה חודשי עבודות שירות על מיכאל נקי. מה חטאו של האברך נקי? שום דבר משמעותי. הוא בסך הכל הכין פצצה ונעצר קודם שהספיק להשתמש בה כנגד באי מצעד הגאווה של 2007.

בשנים 2004-2005 חוותה ישראל גל של הפגנות אלימות של המגזר הכתום, שניסה למנוע את מימוש תכנית ההתנתקות. האלימות הגיעה לשיאה כאשר רצח עדן נתן-זאדה, בוגד כתום לבוש מדי צה"ל, ארבעה אזרחים ישראלים ערבים, בנסיון להצית את המגזר הערבי, וכאשר רצח המתנחל אשר וייזגן ארבעה פלסטינים איתם עבד. במקרה אחר, ניסו מחבלים כתומים להצית רכב עמוס בחומרי תבערה בנתיבי איילון, ואחרים ניסו לפוצץ צובר גז. כמעט כל המעורבים קיבלו חנינה מהנשיא, ורבים מאלה מהם שלא זכו לה, קיבלו השנה חנינה מהכנסת, שגם מחקה את עצם הרישום הפלילי.

ככה זה עובד, במדינת היהודים.

הונאת היסטריית ה"השתמטות": זוכרים שבמשך שלוש שנים ומשהו, מסוף מלחמת לבנון השניה, צה"ל טחן לנו את השכל על כך שיש "מגפה של השתמטות", שהוא לא הצליח להוכיח? שהוא השתמש בה כדי להסית נגד הציבור החילוני, במיוחד התל אביבי?

אז לאחרונה נאלץ צה"ל למסור מידע קצת יותר מדויק, ומסתבר ש-45% מכלל מקבלי הפטור הנפשי – אתם יודעים, המשתמטים החילונים הנוכלים – הם בעצם חרדים. יש להם מסלול יציאה אחר מהצבא, מסלול חוקי, אבל בהתאם לתרבות השקר שבה הם חיים, אין להם שום בעיה לרמות את צה"ל, לקבל פטור גם מהצבא וגם מהישיבה ולצאת לעבוד – בשחור, כמובן: 86% מהחרדים שענו על מודעות דרושים ביקשו לעבוד מבלי לשלם מיסים. שיעור הפסיכים בקרב החרדים, כמסתבר, עולה כמעט פי שלושה על שיעורם באוכלוסיה.

אז אם 45% מכלל מקבלי הפטור הנפשי הם אנשים שבכלל לא היו אמורים להתגייס, זה אומר ששיעור האנשים שמקבלים פטור נפשי מקרב האוכלוסיה שאמורה לשרת הוא קצת יותר מחצי ממה שהצבא טוען. בקיצור, צה"ל שוב סיבן אותנו והסית כנגד האוכלוסיה החילונית.

מילה על החרדים: בני ישיבות שמקבלים פטורים נפשיים מעלים את מספר האנשים שמקבלים אותם, מה שגורם לצה"ל להדק את מערכת הפטורים. מי שנפגע מכך, במקרים רבים, הם אנשים שיש להם בעיות נפשיות אמיתיות. רבים מהם – הרבה יותר ממה שצה"ל מוכן להודות – שולחים יד בנפשם. מבחינה הלכתית, על צעיר חרדי שמוציא פטור נפשי בזמן שיש לו אפשרות לפטור אחר, חוקי, חל דין רודף. אבל אין להם בעיה לסכן את חייהם של אחרים כדי לשפר קמעא את חייהם-שלהם. זכרו את זה, בפעם הבאה שאיזה חובש מגבעת ינסה לדבר אתכם על "כל ישראל ערבים".

סופה של מרצ: במהלך דיון בישיבה של ועדת התקציב אתמול, שאל חיים אורון את אייל אפשטייין, נציג האוצר, שאלה הקשורה לתקציב הבטחון. אפשטיין סירב לענות על השאלה משום שח"כ אחמד טיבי נמצא בדיון.

במקום להעיף את נציג האוצר מכל המדרגות ולדרוש את פיטוריו, כי בכל זאת לא יעלה על הדעת שפקיד ממונה יחליט מי חבר כנסת מלא ומי לא, חיים אורון הניח לאפשטיין ללחוש את התשובה באוזנו. טיבי שאל אם רוצים שהוא יצא. כולם צחקו. הם, כמובן, צחקו עליו, לא איתו.

ובזה, פחות או יותר, נגמרו הסיבות להצביע מרצ. אם יו"ר המפלגה שלה משתף פעולה עם הדרה מובהקת של הח"כים הערבים, אפשר כבר להצביע קדימה ולגמור עם זה. אורון הצהיר לפני מספר חודשים שהוא לא יוותר על הציונות. בינתיים, הוא ויתר על אחוות העמים.

עדכון: אחד הקוראים טרח וקיבל את תגובתה של העוזרת הפרלמנטרית של ח”כ אורון, ואני מביא אותה כלשונה:

שלום בני,
קראתי הבוקר את הפוסט של יוסי גורביץ ולצערי הרב מדובר ברצף של אי-דיוקים.
היות ונכחתי בדיון, אני מבקשת להסביר:  את פירוט תקציב הביטחון אף פעם לא מוסרים במליאת ועדת הכספים, אלא רק בועדה המשותפת של כספים וחוץ וביטחון לתקציב הביטחון.
אחמד טיבי סיפר בדיחה שכביכול בשל נוכחותו לא מוסרים את הנתונים. חשוב לציין כי מדובר בלא יותר מהלצה של ח"כ טיבי.
דרך אגב, ח"כ אורון אינו חבר בועדה המשותפת לתקציב הביטחון. כך שמעמדו בעניין זה או בכל עניין אחר אינו שונה ממעמדו של ח"כ אחמד טיבי.
בברכה,
דקלה אברג'יל
עוזרת פרלמנטרית לח"כ חיים אורון

אנסה לקבל את תגובתו של ח”כ טיבי.

עדכון ב’: מחבר הכנסת טיבי נמסר בתגובה כי האירוע התרחש כפי שתואר בגלובס, וכי הוא העיר בתגובה בסרקזם “אתה רוצה שאני אצא, כדי שתוכלו לומר לוועדה לאיפה הולך הכסף?”. טיבי סירב להתייחס לשאלה על השפעת האירוע על יחסי סיעתו עם מרצ.

תיקון: בפוסט שנכתב לפני כשבוע, כי חבר הכנסת חיים אורון (מרצ) היה שותף לנסיון פגיעה במעמדו של חבר הכנסת אחמד טיבי (רע”ם-תע”ל) של נציג האוצר בדיון, שסירב למסור פרטים על תקציב הבטחון בנוכחות טיבי. הטענה התבססה על פרסום בגלובס, ומאוחר יותר גם על אישור שהגיע מעוזר פרלמנטרי של חה”כ טיבי. חבר הכנסת טיבי הבהיר לי הערב כי הדברים, כפי שתוארו, לא היו ולא נבראו והוסיף כי יחסיו עם חבר הכנסת אורון “בנויים על ידידות והערכה הדדית”. אני רוצה להתנצל בזאת בפני חבר הכנסת אורון על ההאשמות שהטחתי בו בתום לב.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה בזאת להודות לתורם. אירועי הימים האחרונים, עוד זה מדבר וזה בא, מעלים את צריכת האלכוהול שלי.

(יוסי גורביץ)

בנימין נתניהו מצליח בעקביות לבזות את עצמו, שזה לא כל כך נורא, אבל באותה הזדמנות הוא גם מבזה את מעמד ראש הממשלה, שזה קצת יותר מדאיג.

אמש יצא איווט ליברמן, מנהיג מפלגת ישראל ביתנו שגם מחזיק בתואר שר החוץ, לעוד התקפה בוטה על כל העולם ואשתו. כמו בפעם הקודמת, באו"ם, הוא ניצל אירוע רשמי – נאום בפני שגרירי ישראל – לצרכים מפלגתיים. הוא התנער מעמדותיה הרשמיות של ממשלת ישראל, בה למרבה החרפה הוא עדיין חבר, ותקף גם את ראש הממשלה, שאת העמדות שלו הגדיר כ"לא מציאותיות". הוא יצא למתקפה חזיתית נגד טורקיה, כינה את ראש הממשלה ושר החוץ שלה שקרנים, וחיסל את המדיניות של נתניהו מול אנקרה.

ומה היתה התגובה של נתניהו? גמגום חיוור, אמירה שדבריו של ליברמן "משקפים רק את עמדותיו". אין דבר כזה: ישראל נשלטת על ידי ממשלה קואליציונית. דבריהם של השרים משקפים את עמדות הממשלה. אין דבר כזה, אמירה של שר שהיא רק "דעתו האישית", ודאי לא של שר החוץ, שכל מה שיש לו הוא יצוגיות. המינוי של ליברמן לשר החוץ הוא, ללא ספק, המינוי הגרוע ביותר של שר בהיסטוריה של מדינת ישראל. הוא מעורר געגועים עזים לשר החוץ דוד לוי, שלא היה שר חוץ טוב במיוחד אבל, למרות הלעג שעורר עליו בשעתו, לקח את התפקיד שלו ברצינות, ולא השתמש בתפקיד כפלטפורמה לקישוש קולות ונאומי תגרנות גרידא.

התגובה של נתניהו לאמירה של שר שלו שהוא "בלתי מציאותי" היתה צריכה להיות מכתב פיטורין. שמעון פרס כתב מכתב כזה לאריאל שרון באמצע שנות השמונים על הרבה פחות, על האמירה ש"יש לנו ראש ממשלה מעופף". שרון למד את הלקח: כששרי ש"ס ניסו לעשות לו את התרגיל ע"ש אריה דרעי – ללכת עם הקואליציה, להרגיש בלי – ולהצביע נגד הממשלה, הוא שלח לכולם מכתבי פיטורין ואילץ אותם לזחול חזרה. בהיותו שרון, הוא עשה את זה בחדווה רבה ונהנה מכל רגע.

ראש ממשלה חכם היה מפטר את ליברמן ומשאיר את שאר השרים של ישראל ביתנו בממשלה, כדי לארגן לליברמן צרות פנימיות במפלגת הגמדים שלו. לנתניהו אין את האומץ: הוא מעדיף להוכיח שהוא ראש ממשלה גרוע אפילו יותר מאהוד ברק, והוא מוכן לספוג הכל כדי לסחוב עוד כמה חודשים בשלטון. הוא מעדיף לנגב את היריקה של ליברמן מהפנים ולטעון שזה גשם. לראש ממשלה יש שלוש הנאות: הכסף הלא רע שהוא עושה מהתפקיד ועוד יותר מכך מההרצאות והספרים אחר כך, המעמד של מדינאי בכיר שמוקנה על ידי התפקיד מעצם ההחזקה בו, והידיעה שהוא יקבל כמה שורות בספרי ההיסטוריה. נתניהו ישאר עם הכסף, סביר להניח, אבל מי יתייחס אליו ברצינות כמדינאי בכיר אחרי זה? והוא באמת ירצה לקרוא את מה שלהיסטוריונים יהיה לכתוב על ממשלת העוועים שלו?

עכשיו, זכותו של נתניהו להתבזות, ואין ספק שהוא הרוויח ביושר – בניגוד לכל דבר אחר – כל בזיון שהוא סופג; אבל בכל זאת, הוא ראש ממשלה, יש לו חובה לייצג את ישראל בצורה ראויה בעולם, וכל תרגיל כזה של ליברמן שעובר בלי תגובה, יוצר תקדים שהליברמן הבא ישמח לנצל. חוסר התגובה של נתניהו מדגיש, שוב, שלישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים – ואפילו זה לא, רק סכסוך מפלגתי מתמשך; שיחסיה של ישראל עם העולם תמיד יעלו לעולה על מזבח שלמות הקואליציה. במדינות אחרות, קצת יותר רציניות, מסתכלים על זה בחוסר הבנה וחוסר אמון. כשנתניהו משאיר את ליברמן בתפקידו, הוא אומר בעצם שלממשלה אין אחריות קולקטיבית, ושכל שר יכול לעשות כישר בעיניו. כרגיל, את מחיר השגיאות וההשתפנות של נתניהו תשלם ישראל.

מרתק לראות כיצד חמקה מעיניה של אחת המשפטניות הבכירות בישראל, רות גביזון, פסיקתו המופרסמת של בית המשפט העליון האמריקאי משנות ה-50 שקבע כי ה"מופרדים לעולם לא יוכלו להיות שווים". אילו הייתה מודעת לעקרון זה סביר היה להניח כי לא הייתה נוקטת במאמרה האחרון, שדן בדרכי ההתמודדות עם המכתב הרבנים, בגישה שאמנם קוראת לבוא לידי "חשבון נפש" אך גם "לבחון ביושר" את השלכותיו של אותו כתב שנאה על דפוסי המגורים.

כראוי למעמדה, ניתן ואף מן המתבקש הוא להניח שגביזון תראה ברעיון השיוויון כדבר-מה שנמנה עם סוג הדברים החיוביים, שלא לדבר על כך שהוא מן המרכיבים ההכרחיים לקיומה של דמוקרטיה – אחד הצדדים במשוואת "היהודית והדמוקרטית" שניסוחה והצדקתה היא הקדישה את מפעל חייה.

נראה כי גביזון הופתעה לגלות שהצירוף הקדוש, "יהודית ודמוקרטית", יכול להיות מאותגר דווקא מכיוון הממסד הרבני, ולא רק מצדן של קבוצות פוסט-ציוניות או לא-ציוניות, שמהם כה קל להתעלם בשל שוליותם היחסית. כתגובה, היא בחרה לנקוט ברטוריקה שהיא כביכול יותר ממתונה, יותר ממאוזנת: היא קראה להימנע מהתלהמות, להימנע מביצוע מעשה שיציג את הרבנים כקורבן של פגיעה בחופש הדת, ולבחון את העדפתם של "הסדרים חברתיים מגוונים יותר".

אולם לו הייתה לוקחת גביזון אחריות על הגולם שסייעה לטפח, ושעכשיו חדל להתנהג יפה כפי שרצתה, הייתה קוראת לא רק לפתיחת הליכים נגד אותם רבנים, אלא גם לתיקון המעוות על ידי עידוד אינטגרציה מלאה וגורפת של לא יהודים ויהודים יחדיו, למשל. במקום להבין ×›×™ את הדיון בהסדרי המגורים יש להותיר בידי המיעוט ולא בידי הרוב, הרי שגביזון ביקשה ליצור "דיון ציבורי", לתת "מקום לוויכוח פנים-דתי" ודי מרחב שיאפשר "לא לאלץ גם את מי שמתנגדים… להתייצב להגנת חופש הדת". על אותו משקל יש להבין שהטיעון ש"היהודיות של המדינה מכירה ברצון של יהודים להיות רוב בארצם ולשמר את ייחודם הלאומי והתרבותי" מתיישב רק עם תמונת יהדות צרה ונדירה במחוזותינו, סותר בחריפות כל חזון אזרחי ומותיר פתח מסוכן למדרון האפליה התלול שלו אנו עדים כבר זמן מה.

בעידן שבו נראה כי יחסי הכוחות בין האליטה התרבותית שעמה גביזון נמנית ובין האליטה הדתית הולכים ומשתנים בישראל, אולי מוטב למחות את דמעות התנין ולהבין כי לא רק שגישתה של גביזון, מי שהייתה מועמדת לשיפוט בבג"ץ, אינה מרככת את האווירה הציבורית, אלא שהיא למעשה מהווה עוד לבנה בבניין הסגרגטיבי, הלא דמוקרטי המובהק של מדינת ישראל.

(סתוית סיני היא תלמידת מחקר בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב.)

אתמול הצליח בנימין נתניהו לחמוק מוועדת חקירה, עוד אחת, ובקדימה האשימו אותו בכך שקנה את חבר הכנסת אורי אריאל ב-22 מיליוני שקלים לישיבות ההסדר. 43 אנשים נהרגו בשל שורה של כשלים ממשלתיים, ונתניהו מצליח בינתיים לא רע במסמוס הנושא. עוד שבוע, אנשים ישכחו ונתניהו יוכל להמשיך הלאה, לכשלון הבא.

הבוקר פרסם כלכליסט (גילוי נאות: אני פרילאנסר שלהם) ידיעה שהיתה צריכה להוציא את הציבור לרחובות כדי לבנות גיליוטינה בפתח משרד האוצר. כלומר, אם עוד היה כאן ציבור. משרד האוצר מסרב להציג לחברי הכנסת את תקציב המדינה בפירוט מלא, כלומר כזה שיסביר לאיפה הולך הכסף בדיוק. נערי האוצר, שזוכים לתמיכת השר שלהם, טוענים בחוצפה ש"פרסום התקציב המפורט יצית מחלוקות שיערימו קשיים על אישורו הסופי". אתם הבנתם את זה? הכנסת דנה בתקציב, אבל אסור להסביר לה על מה היא דנה כי היא עוד עשויה "לעורר מחלוקות". כאילו זה לא תפקידה.

התקציב אמור להיות תקציב דו שנתי, לשנים 2011-2012. ישראל היא אחת משתי מדינות בעולם שמתנהלת בתקציב דו שנתי. הפעם הראשונה שבה העבירו תקציב כזה היתה ב-2009, והמצב אז היה ייחודי. הכנסת היוצאת לא הצליחה להעביר תקציב, והממשלה הוקמה רק במארס. דיוני התקציב היו אמורים להמשך חודשיים. הממשלה הגישה אז הצעת חוק שקבעה ש"בשל המצב הייחודי כפי שתואר לעיל, הנובע מהצטרפות הנסיבות של עיכוב באישור תקציב המדינה לשנת 2009 וההשפעות השליליות של המשבר העולמי על המשק הישראלי, מוצע לקבוע הסדר מיוחד, במסגרת הוראת שעה, שיחול לגבי תקציב המדינה לשנים 2009 ו-2010". ההדגשות שלי. עכשיו אנחנו לא "במצב ייחודי", אז למה בכל זאת יש לנו תקציב דו שנתי?

כי באוצר התאהבו בו. שטייניץ אפילו אמר שתקציב חד-שנתי הוא "על גבול האיוולת. כל העולם טועה". ומה פשר סיפור האהבה הזה? בכל מדינה נורמלית, אישור התקציב הוא הדיון בהא הידיעה שעומד בפני הפרלמנט. התקציב הוא הצהרת כוונות של המדינה: מה היא רוצה, לאיפה היא הולכת. הדיון נמשך חודשים.

המעבר לתקציב דו שנתי, והסירוב החצוף לומר מה בעצם כתוב בו, מסרסים את יכולתה של הכנסת לפקח על התקציב, מה שבאוצר מכנים "שכנוע המפלגות". לא שקודם היכולת היתה גדולה מדי: חוק ההסדרים – הפרחים על התועבה הזו מגיעים, כרגיל, לשמעון פרס – משמש את משרד האוצר לחיסול מה שהוא מכנה "חקיקה פופוליסטית" כבר 25 שנה. הכנסת רוצה יום לימודים מלא? היא יכולה לרצות, מי שואל אותה, האוצר לא רוצה. אז לא יהיה. אה, היא העבירה חוק? זה בסדר, נטפל בו באמצעות חוק ההסדרים. באיטיות אך בעקביות, מעביר נתניהו את השלטון בישראל – אם אין לך השפעה על התקציב, אתה לא באמת שולט – לידי קבוצת מומחים בלתי נבחרים.

לפני כשלושה שבועות, רימה בנימין נתניהו קלות והעביר את חוק משאל העם תוך שהוא מביא למליאה חברי כנסת מן הקואליציה שכבר קוזזו עם חברי כנסת מקדימה, ושבר בכך מסורת ארוכת שנים. לא היה שום צורך בכך; לקואליציה היה רוב גדול, של יותר מ-30 ח"כים (65:33). ובכל זאת.

בתחום אחר, הודיע אתמול שגריר ישראל בארה"ב, מייקל אורן, בשיא נדיר של חוצפה – נשברים הרבה כאלה לאחרונה – שישראל בכל זאת רוצה לקבל את המטוסים שהיתה אמורה לקבל מארה"ב תמורת ההקפאה. למי ששכח, אין הקפאה. אין הקפאה ×›×™ לבנימין נתניהו חסר הרצון לארגן כזו. כפי שכבר נכתב פה, נתניהו העדיף לסכן את המטוסים – שאישית, הייתי שמח לוותר עליהם, אבל ×–×” נושא אחר – ואת הווטו האמריקני האוטומטי כדי להיראות בסדר בעיני הבסיס הפוליטי שלו והמתנחלים.

בחדשות אחרות, האיחוד האירופי הודיע אתמול שהוא רוצה מו"מ בין ישראל ובין הפלסטינים שישיג תוצאות תוך 12 חודשים, אבל באותה נשימה הוסיף ש"The EU commends the work of the Palestinian Authority in building the institutions of the future State of Palestine … the Council reiterates its readiness, when appropriate, to recognize a Palestinian state. We welcome the World Bank’s assessment that “if the Palestinian Authority maintains its current performance in institution building and delivery of public services, it is well positioned for the establishment of a State at any point in the near future”.

כלומר, עכשיו כשאפילו שמעון פרס לא יכול יותר להעמיד פנים שבנימין נתניהו לא עבד עליו כשאמר שהוא רוצה שלום, תגיע אירופה ותכיר חד צדדית במדינה פלסטינית בגבולות 1967, כי לכולם ברור שמדובר בשקרן קליני שלא רוצה ולא מסוגל להשיג שלום. ברזיל וארגננטינה כבר הודיעו שיכירו במדינה כזו, שתאריך היעד המוצהר שלה הוא אוגוסט 2011. ואם אירופה בפנים, סביר להניח שברק אובמה ינגב את הרוק של נתניהו מפניו ויימנע מלהטיל וטו – אחרי הכל, נתניהו ויתר על הווטו כשסירב להקפאה.

ואה, כן – זוכרים את הדיבורים של נתניהו על סולחה עם טורקיה, אחרי הסיוע הטורקי לכיבוי השריפות? אז לא תהיה כזו. סגן שר החוץ, דני "הכסא הנמוך" איילון, הודיע הערב – דווקא הוא – מעל דוכן הכנסת שישראל לא תסכים להתנצלות ולא תשלם פיצויים על הריגתם של תשעה אזרחים טורקים מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל. ואיילון עוד ×”×™×” מנומס: ×—"×› דני דנון השתחץ בכך ששלח מכתב לארדואן שבו אמר שהטורקים צריכים להיות רגועים, ×›×™ ישראל היתה צריכה להרוג את כל האנשים על הסיפון אבל נמנעה מלעשות זאת.

ואם אנחנו כבר בנושאי השריפה, אולי שמתם לב אבל יש מחסור קבוע במים כאן. ישראל נחשבת למובילה עולמית בתחומי התפלה, אבל דווקא לה אין כאלה. למה? כי האוצר נוקט סחבת. אתמול נאם נתניהו בכנס כלשהו, והעלה את ההתפלה על ראש שמחתו. כל השומע יצחק: הרי רק באפריל דפק נתניהו על השולחן והורה להגיש לו תכנית להתפלה תוך 30 יום, ושום דבר לא זז. המתקנים האלה, כמובן, יוקמו על ידי גופים פרטיים. הרי הממשלה, כך נתניהו, לא מסוגלת לנהל שום דבר כיאות.

אז אם ככה, למה הוא שם, בעצם?

* * * * *

ממשלת נתניהו קיימת כבר כמעט שנתיים. היא לא יכולה להצביע ולו על הישג אחד. הנזקים שהיא גרמה, במיוחד בתחום יחסי החוץ של ישראל, בלתי ניתנים לכימות. נתניהו פועל בעקביות כמו רב חובל של ספינה שוקעת, שכדי להציל את עצמו ממרד הנוסעים, שובר חתיכות מן הספינה ומעניק להם אותם כרפסודות. הספינה תשקע, אבל כנראה שיהיה לו מקום על הרפסודה האחרונה. הוא עושה הכל כדי לא לעשות; עשיה פירושה קבלת החלטות, והוא מעדיף את המצב כמו שהוא, או על כל פנים מעדיף שלא להרגיז מישהו מהקואליציה שלו. לכל היותר הוא יאמר משהו נוקב, כמו במקרה המרד הלגמרי לא שקט של 50 רבני הערים. הוא לא ינקוט פעולה. ואם מתוך אי עשיה הולכת המדינה, נו – הוא תמיד יוכל לצאת לסיבוב הרצאות על דמוקרטיה ויעילות כלכלית. האנשים שישאיר מאחוריו, קצת פחות.

בתרבות הפוליטית האמריקנית – אני מודה לאיתמר על התזכורת – אין אדם שזכה למקום של נצח בגיהנום יותר מאשר ג'יימס ביוקנן, חדל האישים ששימש כנשיא לפני לינקולן ונקט באפס מעשה בזמן שמדינה אחרי מדינה בדרום ארה"ב הודיעה על פרישה מן האיחוד. כשלינקולן נכנס לתפקידו, כבר לא היה איחוד. בהחלט יתכן שאם יהיה פעם זכרון פוליטי בישראל – כרגע אין – הכהונה השניה של נתניהו תזכר כדומה לזו של ביוקנן. הבעיה היא שארה"ב שרדה את ביוקנן, במאמץ רב ובמלחמה רבת הדמים ביותר בתולדותיה; כלל לא ברור שישראל תוכל לשרוד זמן רב אחרי נתניהו. כבר עכשיו אנחנו רואים את הרעה החולה של האדישות, תולדת היאוש: האדישות שאומרת שאין טעם לצאת לרחובות, אין טעם לתבוע את דמם של 43 משרתי ציבור, אין טעם להסתער על משרד האוצר ולמשוח את פקידיו בזפת ונוצות, אין טעם. כי אי אפשר.

וציבור שהגיע לנקודה הזו – הרבה, יש להודות, בזכות מלחמת ההתשה האיומה שניהל אריאל שרון בראשית העשור, שהרגילה את הציבור לכך שהוא לא יכול לצפות מממשלתו אפילו להגנה מפיגועים – כבר איננו ציבור. הוא כבר הסכין עם כך שאחרים קובעים את גורלו ושאין טעם אפילו להתעצבן. הוא נסוג אל השאנטי למיניהו, אל הבידור הזול, אל הניו אייג' והרבנים הכריזמטיים. הוא בעצם כבר ויתר על הדמוקרטיה, שהיא הרעיון שהציבור מנהל את ענייניו – הציבור ולא רק באמצעות נבחריו, הציבור באמצעות מעורבות תקיפה, מתמדת, בין בחירות לבחירות. ובמקום שאין ציבור, גם אין דין וחשבון ציבורי.

כך שנתניהו יכול להיות רגוע. לעם בישראל יש את המנהיג שמגיע לו, ואם לא טוב לו עם זה, אם הוא עדיין מקטר, לא נראה שהוא יעשה משהו בנידון. כמו נתניהו, הציבור לא אוהב מאמץ. תנו לשבת. מה שיקרה, יקרה.

הערה מנהלתית: רשימת הקישורים שמשמאל עודכנה לראשונה זה זמן רב. לעיונכם.

הערה מנהלתית ב’: מי מכם שרוצים לשמוע אותי מלהג על אורוול, יוכלו לעשות זאת מחר, ה-16 בחודש, בשעה שבע בבוקר ברשת א’. אם מישהו יוכל לארגן הקלטה באיכות ראויה, אודה לו.

(יוסי גורביץ)

חמישים רבנים, בעיקרם רבני ערים – כלומר, פקידי ציבור מושכי משכורת – פרסמו הבוקר קול קורא לתושבי ישראל, בו הם אוסרים על השכרה או מכירה של דירות לערבים. הרב הראשי של אשדוד, יוסף שיינין, הצהיר את מה שהבלוג הזה כותב כבר שנים: שהגזענות היהודית מקורה בדת היהודית. שלמה אבינר, מחשובי הרבנים ה"ממלכתיים" שהתפרסם בעבר במיזוגניות שלו, נחלץ להזכיר לנו שהוא גם הכריז על ברוך גולדשטיין כקדוש וקבע ש"אנחנו לא צריכים לעזור לערבים להשתרש בישראל", ושיש לתת עדיפות ליהודי בהשכרת דירה על פני ערבי. להשתרש בישראל: מיותר אפילו לעמוד על האירוניה. רשימה של הערים שרבניהן חתומים על הפסיקה אפשר לראות כאן.

האמירה הזו היא גזענית לחלוטין, אבל – כמו החומץ בן החומצה שמואל אליהו, שהתחיל את כל הטרנד הזה מתוך ידיעה ששום דבר לא יקרה לו – גם הרבנים האלה לא מפחדים. הם ימשיכו לקבל משכורת מממשלת ישראל, למרות שהם חתומים על קריאה מפורשת לאפליה כנגד חלק ניכר מהאוכלוסיה. עד כה, אף נציג של הקואליציה המכהנת – זו שמייללת ללא הרף על ה"דה-לגיטימציה של ישראל" – לא מצא לנכון אפילו לגנות את הקריאה. חברי כנסת מן השמאל קראו לפטר את הרבנים; הסיכוי שהדבר אכן יקרה אפסי. חוקי הנאמנות, אגב, לא חלים עליהם אפילו בצורה המצומצמת ביותר: רבנים אינם חייבים בשבועה לציות לחוק, והדבר איננו מקרי. הם לא יכולים להיות נאמנים לחוקיה של מדינה שאיננה גזענית.

מן הראוי לציין שהרבנים קבעו שמכירה או השכרה של דירות ללא יהודים עשויה להיענש בנידוי, עונש כבד במיוחד – נשק יום הדין של ההלכה – שבעשורים האחרונים ממעטים מאד להשתמש בו. יגאל עמיר, למשל, שרצח ראש ממשלה בישראל ושאפשר לטעון בלי הרבה בעיות שגרם ל"חילול השם" הגדול ביותר בהיסטוריה של ישראל, לא נודה. הרוצחים של שלל המחתרות היהודיות והקנאים לדורותיהם לא נודו. בעלים שמסרבים לתת גט לנשותיהם כבר לא מנודים. רק מי שכופר בעיקר העיקרים של ההלכה – עליונות היהודי על הלא-יהודי – מועמד במדרגה אחת עם שפינוזה ואוריאל א קוסטה.

לרבנים לא יקרה שום דבר, משום שהחוק מכיר במפורש בזכות ההסתה שלהם. חוק הגזענות הישראלי, כל כך פרוץ לרוחות שאפילו מאיר מרטין כהנא חתם עליו, קובע (144 ג.ב.) ש"פרסום ציטוט מתוך כתבי דת וספרי תפילה, או שמירה על פולחן של דת, לא יראו אותם כעבירה לפי סעיף 144ב, ובלבד שלא נעשה מתוך מטרה להסית לגזענות". ההדגשות שלי. כל מה שהרבנים צריכים לעשות הוא לטעון שההכרזה שלהם מיועדת "לשמירה על פולחן של דת", לצטט באריכות את פסקי ההלכה של דורות קודמים בנושא ("כתבי דת"), ולהתעקש בצדקנות שמטרתם איננה "הסתה לגזענות" אלא "החזרת עטרה ליושנה", ויהיה מעט מאד שאפשר יהיה לעשות כנגדם במסגרת החוק.

"אם תרצו" הכריזה על הפרובוקציה האחרונה שלה, הגעה למצעד זכויות האדם ביום שישי כדי לדרוש "זכויות אדם גם ליהודים". הפסיקה של רבני הערים מוכיחה, אם היה צורך בהוכחה נוספת, שכדי לכתוב משפט כזה בישראל, צריך להיות אדם עם תודעה של חבר קו קלוקס קלאן, כזה שחושב שהרוב הלבן הדורסני נרדף וצריך להתגונן מפני המיעוט השחור המאיים.

למותר לציין שאם 50 בישופים היו יוצאים בקריאה שלא להשכיר רכוש ליהודים – דבר שיש לו סימוכין בהחלטות מועצה קדומות – המדינה היתה רועשת, השגריר הישראלי היה מוחזר להתייעצויות, ושר החוץ היה מארח את שגרירה של אותה מדינה על סד עינויים. אבל לעם הנבחר, שחושב שארץ ישראל צריכה להיות יהודית בדיוק כפי שספרד של האינקוויזיציה היתה נוצרית, מותר יותר.

בינתיים. עד שיימאס לעולם. יש כבר מי שמתאר את תרחיש האימים: ישראל שהפכה רשמית למדינת אפרטהייד, ושמשתמשת בנשק הגרעיני שלה כמגן המאפשר לה לתקוף ללא הפרעה את מדינות המפרץ הפרסי. כלומר, ישראל כצפון קוריאה; ואולי זה צריך להיות המודל שלנו לתיאורה של ישראל, זה ולא דרום אפריקה. צפון קוריאה: מדינה שבה האליטה חוגגת ורוב העם נטול זכויות ומורעב, תוך שבו זמנית מפמפמים לו את הטענה שהוא גזע אדונים ושכל העולם נגדו. אחרי הכל, מנהיגים ישראלים כבר טענו שישראל צריכה להתנהג "כמו מדינה משוגעת", וההבדלים בין חיקוי טוב של שגעון ובין הדבר עצמו הם קטנים. המאמינים שבין הנתינים יוכלו להתנחם בהתגשמות הנבואה "והיית לזעווה לכל ממלכות הארץ".

הערה מנהלתית: לאחרונה קיבלתי תרומה בדואר מקורא של הבלוג, שצירף אליה גם את ספרו. אני רוצה להודות לו בהזדמנות זו.

(יוסי גורביץ)

הגרוטסקה של שר חוץ שלנו, אביגדור ליברמן, הכריז בסוף השבוע שסוריה איננה פרטנר לשלום. זה לא משך מי יודע מה תשומת לב: כבר התרגלנו ואחרי ההופעה של ליברמן באו"ם, שבה הצהיר על מצע מפלגתו כעל מדיניותה של ישראל בלי מחאה מצד ראש הממשלה נתניהו, הוא באמת יצטרך להתאמץ כדי לקושש כותרת בקטגוריה הזו.

אבל ליברמן דווקא סיפק כותרת, רק שהתקשורת הישראלית לא שמה אליה לב. כפי שהבחין דידי רמז, בלוגר ולא פרשן מדיני מוסמך, ליברמן לא הסתפק באמירה שאין על מה לדבר עם סוריה כרגע; הוא אמר שהעובדה שהגולן הוא חלק מסוריה היא "טעות", שנובעת מ"הסכם אימפריאליסטי בין סייקס ופיקו, בין אנגליה וצרפת ב-1916, [שבו] הועבר [כך במקור] רמת הגולן לסוריה. זה היה משהו שרירותי, ולכן אני חושב שכל רמת הגולן חייבת להשאר וחייבת להכניסה [כך במקור] למדינת ישראל". הקלטה אפשר לשמוע כאן, החל מדקה 1:08 בערך.

איפה להתחיל? נתחיל מהשגיאות ההיסטוריות.

• א. הסכם סייקס-פיקו ×”×™×” הסכם בין שלוש מעצמות אימפריאליסטיות. השלישית היתה רוסיה. הבולשביקים הם אלו שחשפו את ההסכם לאחר שהפילו את ממשלת קרנסקי (לא, נחמה, המהפכה הרוסית לא היתה מהפכה נגד הצאר אלא נגד ממשלה עממית), ובכך הסבו מבוכה עצומה לבריטניה וצרפת. משונה שהנציג של האימפריאליזם הרוסי בישראל לא עמד על הנקודה הזו.
• ב. כשנחתם ההסכם, שהיה הסכם בין העייטים המשסעים את גוויית האימפריה הטורקית בעודה מפרפרת, לא היתה סוריה כלל. העובדה שלא היתה אמורה להיות מדינה סורית התנגשה בהבטחות של הבריטים לשריף חוסיין והובילה לסכסוך גדול בחלקים ניכרים של המזרח התיכון. אפשר ×”×™×” לצפות משר חוץ, במיוחד ×›×–×” שמתגאה בכך שהוא "מדבר ערבית", שיידע שסוריה הוקמה רק ב-1946. מצד שני, אי אפשר להאשים את ההומו סובייטיקוס בכך שהוא לא מכיר את עיקרי ההיסטוריה של שכניו; לא לימדו את ×–×” ברוסיה והמהגר המולדובי אף פעם לא טרח ללמוד. ובסופו של דבר, מי שאשם בכך שהוא שר חוץ הוא בנימין נתניהו.

מעבר לשגיאות ההיסטוריות ולעברית המביכה, יש שתי נקודות מהותיות שיש להתייחס אליהן. קודם כל, לשמוע תושב של התנחלות גזענית מהרגיל מתלונן על "אימפריאליזם", זה מעבר למגוחך, זה מפלצתי.

שנית, אם הסכם סייקס-פיקו פסול בעיני ליברמן, מה יש לומר על מסמכים כמו הצהרת בלפור, או ועידת סן רמו – שני מסמכים שבימין ההזוי אוהבים לחזור אליהם, כדי לדלג על הבעיה המעיקה של החלטת הכט' בנובמבר, ושכמסתבר (ושוב תודה לדידי) שגם משרד החוץ מצטט אותם בהערכה? היש מהלך אימפריאליסטי יותר מהענקת חבל ארץ שאין לך כל זכויות עליו לקבוצה שלישית תוך התעלמות בוטה מרצונם של תושביה הילידים?

ושלישית, וחשוב מכל, ערעור על הגבולות במזרח התיכון, כפי שנקבעו אחרי מלחמת העולם הראשונה – הרבה בהשראת הסכם סייקס-פיקו – פירושו לפתוח מחדש את כל התיקים כולם. בהתחשב בכך שסייקס היה מעורב עמוקות בקביעת גבולות המנדט, פירוש הדבר גם ערעור על עצם גבולותיה של ישראל – ובעצם, בהתחשב בכך שהאימפריאליסט הנורא סייקס (והוא אכן היה אימפריאליסט נורא) היה הפקיד הבריטי החשוב ביותר שדחף להצהרת בלפור (מתוך האנטישמיות העמוקה שלו, יש לציין; הוא קנה את הבלוף הציוני, שלעולם לא נאמר במפורש אבל נרמז לעיתים קרובות, שכביכול הציונים מייצגים את "היהדות הבינלאומית", קרי זקני ציון), גם ערעור על עצם קיומה של ישראל עצמה.

אם יש לסוריה, אחרי הכל, איזושהי משמעות היסטורית, היא כוללת נתחים נכבדים מפלסטינה המנדטורית, ולא רק הגולן. ואת ×–×”, אגב, אמרו ערבים וערביסטים כבר לפני תשעים שנה. פתיחה מחדש לדיון של הסכמי הגבולות שלאחר המלחמה – וזו בדיוק המשמעות של המהלך של ליברמן: שישראל רשאית לראות בהסכמות ההן משהו שהיא יכולה לשנות לפי שיקול דעתה – היא מתכון לפתיחת שערי הגיהנום. אחרי הכל, גם ישראל היא יציר כפיה של קנוניה קולוניאליסטית, ואם שינוי חד צדדי, אין שום סיבה שישראל תקבל יתרון על שכנותיה.

בממשלה רצינית, שר חוץ לא היה אומר שטויות כאלה, ודאי לא בלי אישור לאחר דיון מעמיק של הממשלה, על המסמכים שהם במידה לא מועטה המסמכים המייסדים של המדינה שלו. מצד שני, בממשלה רצינית ליברמן לא היה מקבל שום תפקיד מעבר לשומר סף. נתניהו שמע ושתק, כרגיל; שוב, הוא הקריב את האינטרסים של ישראל, את שרידי שמה כמדינה לא-לגמרי-בלתי-שפויה, על מזבח הקואליציה שלו.

(יוסי גורביץ)

אמש (ד') הכריז סגן שר החוץ, דני איילון, על ניתוק הקשרים בין ישראל ובין ארגון התרבות העולמי, אונסק"ו, לאחר שלטענתו הארגון הכריז על קבר השייח' המוכר לנו כקבר רחל כמסגד, מה שלא קרה.

הדבר אירע באותו היום שבו הכריז משרד החוץ ×›×™ ישעה את השיתוף הפעולה הבטחוני עם בריטניה, כך שיתכן שאיילון חש שהוא הגזים קמעא לערב אחד. אי לכך ובהתאם לזאת, מיהר איילון להודיע ×›×™ דבריו הוצאו מהקשרם על ידי… הדוברת שלו, אירנה אטינגר, וכי הוא לא הודיע על ניתוק היחסים עם אונסק"ו. יצוין שהדברים שאיילון אמר בכנסת בהחלט עשויים לבלבל: הוא אמר ש"ישראל דוחה בתוקף את כל חמש ההחלטות של אונסק"ו" וש"החלטנו להשעות את שיתוף הפעולה עם אונסק"ו בתחומים אלה, וגם באשר להחלטות קודמות". מה המשמעות של "גם באשר להחלטות קודמות", אם לא שישראל משעה את כל שיתוף הפעולה שלה עם אונסק"ו?

כך או כך, הצליל הבולט בהיעדרו הוא שריקת הנסיקה של הטיל שהיה אמור להעיף את אטינגר ממשרד החוץ אל שוק העבודה, כיאה לדובר שייחס לבוס שלו את המילים "השעיית שיתוף הפעולה של ישראל עם הארגון עד לביטול ההחלטה השערורייתית הזו", אם איילון אכן לא אמר אותן.

אבל האם ההכחשה של איילון אמיתית? בעבר לא היסס סגן השר להטיל את האשמה לפאדיחות שלו על אחרים. למשל, בפרשת הכיסא הנמוך, הוא בחר להאשים את התקשורת, שאבוי, לא שיתפה איתו פעולה.

הידיעה של "הארץ", שבה מכחיש איילון את המיוחס לו, פורסמה בשעה 21:04. 36 דקות לאחר מכן, עודכן דף הפייסבוק של איילון כך שיכיל את ההודעה על "השעיית היחסים עם אונסק"ו" – הידיעה המקורית, לא המעודכנת. הידיעה הזו עדיין בדף הפייסבוק של איילון נכון לשעת כתיבת פוסט ×–×”. אני מצרף צילום מסך (באדיבותו של יאיר מהללאל). כמו כן, כפי שאפשר לראות מצילום המסך השני, ערוץ הטוויטר של דני איילון הודיע היום (×”'), בסביבות 10:00 בבוקר, ש"בגלל קבר רחל – ניתקנו קשר מאונסק"ו",  תוך קישור לעמוד הפייסבוק. ההדגשות בתמונות הן שלי. מומלץ להקליק על התמונות, כדי לקבל את הגודל המלא.

אז מתי אומר לנו דני איילון אמת – כשהוא מודיע בפייסבוק על ניתוק היחסים עם אונסק"ו, להנאת האספסוף היג"ע, או כשהוא מכחיש (עבור הקהילה הדיפלומטית) את ניתוק היחסים הזה? האם הוא נוקט כאן בשיטה של אמירת דבר אחד לקהל בוחריו ודבר אחר לדיפלומטים?

אפשר, כמובן, לטעון שגם ההודעות בדף הפייסבוק וערוץ הטוויטר הן מלאכתה של אטינגר החרוצה מאד. אבל העדכונים הללו מגיעים שעות אחרי ההכחשה הרשמית של איילון, כך שמעבר לשאלה מדוע אטינגר עדיין בתפקידה – אם אכן שגתה ולא משתמשים בה כשעיר לעזאזל – עולה גם השאלה האם דני איילון יודע מה הכפופים לו עושים בשמו.

שקרן או חדל אישים – לבחירתך, דני.

(יוסי גורביץ)

ל"בכירים בירושלים" יש מנהג מגונה: להביע מראש את דעתם על תוצאות בחירות במדינות אחרות. קודם לבחירות בארה"ב ב-2008, הביעו ה"בכירים" הנ"ל חשש מבחירתו של אובמה, וקודם לבחירות בבריטניה השנה, הם הביעו חשש מכך שניק קלג, שמסרב בעקשנות לרקוד לפי החליל של תעשיית ה-Hasbara, יהפוך לשר החוץ של בריטניה.

קלג לא הפך לשר חוץ, אבל יחסיה של ישראל עם בריטניה מתדרדרים במהירות. שר החוץ השמרני, וויליאם האג, מבקר בישראל בימים אלה והוא מתעתד להפגש – היום, כמדומני – עם פעילים בוועדות העממיות נגד חומת ההפרדה. המהלך הזה, מדווחים בבריטניה, צפוי להעלות את האג על מסלול התנגשות עם ממשלת ישראל.

וראה זה פלא: בדיוק בשעה שהאג מבקר בישראל, מודיע לפתע משרד החוץ הישראלי על דחיית התיאום הבטחוני והמודיעיני עם בריטניה. במשרד החוץ ממהרים לומר שאין כוונה להעליב את האג (להעליב? אנחנו, אנשי הכסאות הקטנים?), ושלא היה כאן מארב, אלא שכל הכוונה היתה למחות על כך שבריטניה טרם העניקה לבכירים ישראלים חסינות חוקית מהעמדה לדין על פשעי מלחמה. אמבוש או לא, האג שמר על קור רוח ואמר שבריטניה תטפל בנושא "על פי לוח הזמנים שלה", ואפילו שיבח את הפעילים כנגד החומה כשנפגש איתם.

בין הבכירים שנאלצו בשנים האחרונות לדלג על העיר שהיאוש בה יותר נוח אפשר למנות את ציפי לבני, האלוף דורון "אל תחקור את המוות הזה" אלמוג, שאול מופז, ובימים האחרונים ממש, גם דן מרידור.

מה רוצים פתאום הבריטים המרושעים מדני חמודי, הפוליטיקאי הליברלי אהוב התקשורת? רמז לכך אפשר לקבל מהאופן השונה שבו מתייחס אליו הארץ (ואיתו שאר התקשורת הישראלית) בהשוואה לבי.בי.סי.: בעברית מכונה מרידור "סגן ראש הממשלה", מה שנכון, ובאנגלית הוא מכונה "שר המודיעין", מה שנכון לא פחות. מרידור הוא השר האחראי על שירותי המודיעין, וככזה הוא אחראי על כל רצח שמבצע המוסד, כל עינוי שמבצע השב"כ. ומאחר ומדובר בשני ארגונים פעילים מאד, יש כנראה לא מעט פשעים שדני הנקי אחראי עליהם. מיניסטריאלית, כמובן. לא סביר שהוא יודע מה קורה בחדרי החקירות של השב"כ; כעורך דין יקר מאד הוא ודאי יודע שמוטב לא לשאול. התקשורת ממעטת להתייחס למרידור כאל שר המודיעין; אולי בגלל הדימוי הצחור, שלא מתיישב עם מעשיהם של מנגנוני החושך, אולי בשל התואר עצמו, שמזכיר באופן לא נוח כמה משכנותינו.

האם יש קשר בין העובדה ששר המודיעין שלנו הוטרד לאחרונה שמא ייעצר ובין ההודעה הפתאומית על דחיית התיאום הבטחוני? אולי לא. אחרי הכל, משרד החוץ הוא מזמן טריטוריה שחוקי השפיות אינם חלים בה. היום, למשל, הודיעה ישראל כי היא משעה את שיתוף הפעולה עם אונסק"ו; זאת לאחר שהארגון הבינלאומי קבע בסוף השבוע – קביעה שאין עליה כל עוררין – שמה שמכונה בישראל "קבר רחל" ובפלסטין מסגד בילאל בין רבאח הוא שטח פלסטיני כבוש ושכל פעולה ישראלית חד צדדית שם היא הפרה של שורה של תקנות ואמנות. התקשורת הישראלית מיהרה לאמץ את עמדת משרד החוץ, על פיה אונסק"ו קבע שמדובר במסגד, והיום טען אותו בזיון מתמשך לדיפלומטיה הישראלית, דני איילון, שההחלטה התקבלה "ברוב האוטומטי הערבי"; היא התקבלה 44 נגד אחד, עם תריסר נמנעים. לא שמישהו בתקשורת יטרח לבדוק את העובדות ולהביא אותן. עכשיו, בקצרה, מאיימת המעצמה התרבותית הישראלית על אונסק"ו.

הסיפור של אונסק"ו מגוחך בעיקר. המצב שבו ישראל מאיימת להפסיק שיתוף פעולה בטחוני עם מדינה חשובה בגלל שבכיריה של ישראל עשויים למצוא עצמם תחת זרועו של החוק הבינלאומי שם – הם לגמרי לא לבד; הם יכולים לשאול את אוגוסטו פינושה – היא מצב שבו האליטה הישראלית מקריבה את האינטרסים של המדינה עבור האינטרסים שלה-עצמה.

והספינה שטה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים, בעיקר ביום שלאחר סיום הפרויקט, התקבלו שורה של תרומות, חלקן גדול למדי, בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

פעם, לא כל כך מזמן, כשעמי איילון היה ראש השב"כ, הארגון עמד בחזית קידום הזכויות של ערביי ישראל והתריע לא פעם שקיפוחם הממוסד מסכן את מדינת ישראל. השב"כ הציע בשעתו, בין השאר, למנות שופט עליון ערבי.

אבל עמי איילון, כידוע, היה שמאלן מסוכן ועוכר ישראל, שהביע אמפתיה לדילמות הקשות של הפלסטינים הישראלים, שיעבוד לימים עם סרי נוסייבה על "המפקד הלאומי", שמטרתו היתה השגת הסכמה של אזרחים משני צידי הקו הירוק על פתרון שתי המדינות. ראש השב"כ הנוכחי, יובל דיסקין, הוא טיפוס אחר לגמרי, שחושל בלילות האימה הגדולים של האינתיפאדה השניה. במקום שבו דיבר איילון על אנשי השב"כ כעל עובדי מדינה ראשית כל, מנסה דיסקין להעניק להם יותר ויותר סמכויות; במקום שבו דיבר איילון על קירובם של ערביי ישראל, עושה דיסקין הכל כדי לדחוק אותם החוצה.

הערב פרסם "הארץ" ידיעה ממנה עולה כי המדינה נמצאת בהליכים לקראת הסכם טיעון עם אמיר מח'ול, במסגרתו תשמוט התביעה את הסעיפים הנוגעים לבגידה וריגול.פורסמו ידיעות שמהן עולה שהמדינה ועורכי דינו של מח'ול נמצאים במגעים לקראת עסקת טיעון, שבה יושמט הסעיף על "סיוע לאויב בזמן מלחמה" ונראה שסעיף הריגול החמור יצטמק לכדי ריגול ומגע עם סוכן אויב, או רק מגע עם סוכן אויב; הנושא עוד לא ברור. לא שהיה מסובך, גם בזמן אמת, לדעת שגם ההר הזה של השב"כ יוליד עכבר. רצוי להזכיר, שוב, את החגיגה התקשורתית שארגן השב"כ; את הפמפום של הטענה שהנה, מנהיג של ערביי ישראל משתף פעולה עם החיזבאללה ומוסר לו מידע חסוי (איזה?); את השימוש החוזר ונשנה בשופטת המחמד עינת רון מפתח תקווה כדי להעניק לשב"כ זמן-עינויים על ידי מניעה חוזרת ונשנית של פגישה בין מח'ול ובין עורכי דינו. ובסופו של דבר, הראיה היחידה נגד מח'ול היא הודאתו. מסתבר שאפילו למערכת משפט עם שיעורי הרשעה של 99.9% זה לא מספיק. נזכיר גם שאותו דבר עצמו קרה גם לשותפו לכאורה של מח'ול, ד"ר עומר סעיד; לראעד צלאח, שהואשם בשעתו במגע עם סוכן איראני והורשע בסופו של דבר על תרומה לעמותה לא סימפטית; לטלי פחימה, שהמשפט שלה התחיל בהצהרות רברבניות על כך שהתביעה לא תבקש עונש מוות ובטענות שתכננה פיגועים, ונגמר בקול ענות חלושה.

עוד זה מדבר וזה בא: הידיעה על העסקה עם מח'ול מגיעה שעות ספורות לאחר שנציג השב"כ אמר בכנסת, בעת דיון על חוקי ה"נאמנות" של ח"כ דוד רותם (ישראל ביתנו) שהשירות תומך בהם, כי הם ייצרו "הרתעה".

אני מניח שזה לא ירשים את דיסקין במיוחד, אבל אזרחות היא זכות יסוד, ששלילתה מנוגדת להצהרת זכויות האדם, שישראל חתומה עליה. אמנם, לזכותו של דיסקין ייאמר שהוא בסך הכל הולך בעקבות משרד החינוך, שכבר פסל את ההצהרה. יתר על כן, כפי שמיהרה האגודה לזכויות האזרח לציין, עד כה שלילת האזרחות היא סנקציה שהופעלה רק כלפי ערבים. השב"כ עצר במעצר מנהלי כמה יהודים לאורך השנים, ביניהם מאיר כהנא שהיום מלאו 20 שנה לסיכולו הממוקד, וחלק לא מבוטל מהם היה מעורב או מקושר לפעולות טרור; השב"כ סיכל כמה וכמה מחתרות יהודיות, שחלקן קשרו נגד אופיה הדמוקרטי של ישראל; ולמרות שאין מחסור בטרוריסטים או אנטי-דמוקרטים יהודים, אזרחותו של אף אחד מהם לא נשללה. כלפי הפלסטינים הישראלים דווקא אין לשב"כ בעיה עם שלילת אזרחות; כביכול אזרחותם איננה מובנת מאליה והיא חסד שעושים עמם היהודים, פריבילגיה שאפשר גם לשלול, אם יכעיסו את אדוניהם.

השב"כ איננו, כמובן, הגוף היחיד במדינת ישראל שמקדם בשקדנות את הרגע שבו ייפרמו החוטים האחרונים, ותהיה ליהודי ישראל עילה לעוד סיבוב של נכבה. אחד הנסיונות השקטים אך היותר מסוכנים בכיוון זה הוא זה של חריש.

חריש היא כרגע ישוב קטן ומוזנח באמצע ואדי ערה. השר אריאל אטיאס (ש"ס) מתכנן לבנות במקום עיר חרדית, המיועדת לכ-150,000 חרדים. התנועה המזרחית "המתונה" משלבת ידיים בלי שום בעיה עם מובילי הגזענות בישראל. ראש המועצה המקומית מטעם ש"ס, ניסים דהן, הסביר לתושבים את ההגיון שמאחורי ההחלטה כך: "מדינת ישראל רוצה לעשות כאן סדר כדי שהערבים לא ירימו את הראש. הערבים יכולים לסגור את ואדי ערה ולחתוך את המדינה לשתיים. 150 אלף יהודים שיגורו פה יכניסו אותם לפרופורציה. זהו נושא בעל חשיבות עליונה לביטחון מדינת ישראל".

בקיצור, מדינת ישראל הולכת לתקוע את האוכלוסיה הפחות סובלנית של יהודיה באמצע ואדי ערה, בלב ישובים ערביים. הכוונה היא במוצהר לעיר חרדית בלבד: מינוי פוליטי של אטיאס לוועדת התכנון המיוחדת לחריש, יגאל שחר, אמר לתושבים הנוכחיים ש"העיר הזאת מיועדת לחרדים. בתוכנית הזאת אין איזורים או שכונות או רובעים או מבנה אחד שהוא מיועד לאנשים חילונים. אין. לא קיים. חברים, אף אחד לא יעזור לכם להישאר פה. אתה רוצה אני אגייר אותך. תהיה עם כיפה אז תישאר פה".

ואם ×–×” לא ×”×™×” מספיק, פרנסתה של חריש תוטל על ערביי האזור. החרדים, אחרי הכל, הם בטלנים בני בטלנים, ארנונה הם לא משלמים, ומישהו אחר יצטרך לכלכל אותם. בהצעות ששלח דהן למשרד הפנים, הוא מתייחס לכך במפורש ועל כן הוא מציע להרחיב את גבולה של חריש כך שהיא תשלוט גם באזורים התעשייתיים המעטים שיש בוואדי ערה, כדי שכספי הארנונה שלהם יזרמו אליה ויממנו, בעמלם של הפלסטינים, את תינוקות בית רבן. פרטים נוספים על התכנית הזו – שהיא גם מסוכנת אקולוגית – אפשר למצוא באתר של המטה לעתיד חריש והאזור, שאני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי להודות לאנשיו.

הציבור החילוני כבר התרגל, מתקבל הרושם, אבל קשה להניח שהפלסטינים היושבים בוואדי ערה יקבלו את התושבים החדשים בזרועות פתוחות. לא רק שמה שנותר מאדמותיהם אחרי הגזל הגדול שלאחר 1948 יחולק שוב לאחרים – למה, לעזאזל, גזל הקרקעות הישראלי הוא תמיד בכיוון אחד? – הם גם יראו בעיניים כלות איך מלאכתם מפרנסת אחרים, בעוד שהישובים שלהם משוועים לסיוע ולאזורים תעשייתיים.

לאחרונה ציינו – חלק מאיתנו – עשור למהומות אוקטובר. דיסקין ואטיאס פועלים, כל אחד בדרכו, מתוך זדון, טמטום או יהירות, לקרב את הרגע שבו הזעם יתגבר על הפחד ושוב תהיה התלקחות גדולה, ושוב יכול האספסוף היהודי לצווח "אמרנו לכם". כאילו הזעם פורץ מעצמו, כאילו אין לו סיבות, כאילו לא קדמו להתפרצות אלפי דקירות סיכה של התעללות ורוע.

(יוסי גורביץ)

במוסף "7 ימים" היום (ו') כותב שחר גינוסר כתבה מפורטת על התרומות לפריימריז של נתניהו ב-2007, בהתבסס על מסמך מקורי של נתניהו: רשימת תורמים מודפסת שהוא תיקן בכתב ידו. תקציר חלקי פורסם ב-ynet; הידיעה כולה שווה קריאה.

יש שם כמה נתונים מעניינים מאד. אחת הטענות המקובלות של הימין בישראל, מימי רוני מילוא ו"שלום עכשיו הם סוכני CIA" שלו לפני עשרים שנה, היא שהשמאל הישראלי הוא בעצם סוכן זר. המספרים מספרים סיפור אחר.

בדרך כלל, מגלה המאמר, כספים זרים מהווים כ-10% מכלל התרומות שמגיעות לחברי כנסת. זה שונה כשהדברים מגיעים למנהיגי מפלגות. 40% מהתרומות שקיבלה ציפי לבני הגיעו מחוץ לישראל; השיעור אצל יריבה, שאול מופז, מוערך כגבוה יותר (אך אין מידע מדויק). כשאנחנו מגיעים לימין, שיעור התרומות מחו"ל ממריא: משה פייגלין, הפולקיסט שמנסה להשתלט על הליכוד בשיטת המועמד ממנצ'וריה, קיבל 80% מהתרומות שלו מחו"ל; אצל ח"כ דני דנון הלאומן מאד השיעור הוא 90%; ובנימין נתניהו מחזיק בשיא – 98%.

יש לא מעט דברים שצריך לומר על ראש ממשלה ישראלי שרק 2% מהתרומות שלו מגיעות מישראל. למשל, על האופן שבו הוא תופס את עצמו, על יחסו לציבור הבוחרים הישראלי, על יחסו לישראל בכלל. חלק מהתרומות שקיבל נתניהו הגיעו מעבריינים; בארה"ב, מקובל שבמקרה של אי נעימות כזה המועמד מוותר על התרומה. את הנימוס האמריקני הזה נתניהו לא אימץ.

אבל לא על זה אני רוצה לכתוב. גם לא על הלקח העגום שמי שמתייחס לעוזריו ככלבים יגלה שיום אחד הם ינשכו חזרה (מאחורי הרשימה הזו מ-2007 עומד, אחרי הכל, מדליף כלשהו). יש כאן סיפור אפל יותר. "גורם המקורב ללשכה" אמר לגינוסר ש"למשל, ב-2007, אנחנו בלשכה חיברנו תורמים זרים שהזרימו כספים למאבק המילואימניקים. המטרה היתה ברורה: להפיל את ראש הממשלה [אהוד אולמרט – יצ"ג]. השפענו גם על השימוש בכספי הזרים, ובעצם על האסטרטגיה של המאבק. כל זה, כשלמילואימניקים בכלל לא היה מושג מי עומד מאחורי הדברים".

כלומר, לשכת נתניהו לקחה כספים של אזרחים זרים והזרימה אותם כדי לנווט לצרכיה מאבק שהתחיל כמאבק עממי, ניכסה אותו והפכה אותו למאבק נגד ראש הממשלה המכהן – כשהיא נשארת מאחורי הקלעים ומוליכה שולל את המשתתפים בו, הכל תוך הטעיית הציבור. לשכת נתניהו לא הכחישה; היא טענה ש"גיוס כספים על ידי גורמים בלתי פוליטיים לצורך המאבק הציבורי שלאחר מלחמת לבנון הוא לגיטימי". אבל אין שום דבר לא פוליטי במנהיג מפלגה אחת שמנהל מאבק נגד מנהיג מפלגה אחרת. במיוחד כאשר המאבק הזה מתואר שוב ושוב כ"לא פוליטי".

תנועה פוליטית אחת בכל זאת צמחה ממאבק המילואימניקים: תנועה אנטי-דמוקרטית בשם "אם תרצו", שמייצגת את הימין הקיצוני תוך שהיא מתחפשת לתנועת מרכז. כלומר, ממשיכה את אותה ההסוואה של "מרד המילואימניקים" מלפני שלוש שנים. לתנועה הזו קוראים "אם תרצו", וכפי שכבר ראינו היא נשענת לצרכי התקציב שלה כמעט לחלוטין על מימון של גורמים זרים מחו"ל; אירונית, היא משכה תשומת לב רבה במיוחד כאשר טענה שתנועות שמאל ממומנות על ידי גורמים מחו"ל.

"אם תרצו" פועלת באמצעות היחצ"ן משה קלוגהפט, שההתמחות שלו היא חשאיות ופעולה באפלה, ושאחראי לכמה מהקמפיינים היותר ארסיים שנעשו בישראל. היא גם מקושרת ל"מכון לאסטרטגיה ציונית", גוף לכאורה נייטרלי שבראשו עומד אידיאולוג ההתנחלויות ישראל הראל. זכור גם הסרחון של "קמפיין הגז", שקבוצת-הקקיון הישראלית שהיתה אמורה להוות חזית-קש שלו נבהלה מעצמה, אבל הקמפיין שלה – שלדברי אנשיה מומן על ידי "יהודים טובים מחו"ל" – נמשך, ובעלות של מיליונים. הקמפיין הזה התנהל על פי אותה שיטה בדיוק שבה ניהלה לשכת נתניהו את קמפיין המילואימניקים.

בין השנים 2004-2008, כלומר בתקופה שבה התנהל קמפיין המילואימניקים, דוברו של נתניהו היה ברנש בשם אופיר אקוניס. הלז שימש גם כדי-ג'יי במסיבה המפורסמת של "אם תרצו" ונחשב לתומך שלהם, והוא חזר מעל בימת הכנסת על הסיסמאות של "קמפיין הגז" נגד הקרן החדשה לישראל. אקוניס נחשב לנאמנו של נתניהו ולעושה דברו.

על כן השאלה המתבקשת היא האם ללשכת נתניהו, כיום, יש קשר לקמפיינים חשאיים, ממומנים על ידי אזרחים זרים, כנגד ארגונים ישראליים, והאם "אם תרצו" והארגונים הקיקיוניים האחרים מקבלים הנחיות, במישרין או בעקיפין, מלשכת נתניהו או משלוחיה. תשובות עדיין אין, אבל בקצב שבו נחשפים הפרטים, אולי נקבל אותן בקרוב. על כל פנים, לשכת נתניהו כבר הודתה שהיא היתה מעורבת בהולכת שולל של הציבור הישראלי ב-2007. צריך לזכור ולהזכיר את הנקודה הזו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות, חלקן מלוות בהערות שקראתי בעניין, בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)