שלוש סיבות לכך שהמינוי החדש של ארדן ונתניהו בעייתי לא פחות מקודמו

אז לפני שבוע, גווע בקול נפיחה הרעיון למנות את הפשלונר גל הירש לתפקיד מפכ”ל המשטרה. הנער לעניינים מלוכלכים של אביגדור ליברמן שעלה לגדולה, גלעד ארדן, למד על בשרו שהירש הוא לא מהאנשים שהאגו שלהם מסוגל לעמוד בדחיה; הירש לא הסכים למשוך את מועמדותו, ארדן נאלץ לזרוק אותו. ואז הגיע מינוי גרוע אפילו יותר מהירש. במשך יומיים מגוחכים במיוחד, כלי התקשורת הישראלים לא היו רשאים לדווח על שמו של המפכ”ל המיועד; בוויקיפדיה העברית מחקו את הערך שהכיל את שמו. לפני שלושה ימים מותר היה סוף סוף לומר שהמיועד הוא רוני אלשייך, סגן ראש השב”כ.

ויש שלוש סיבות עיקריות מדוע מדובר במינוי בעייתי מאד.

א. אנחנו לא יודעים עליו כלום. רבאק, עד יום ראשון כל מי שהיה נוקב בשמו היה עובר על החוק. ועל אנשים שאנחנו לא יודעים כלום, אנחנו לא יכולים למתוח ביקורת ראויה.

אה, רגע, אתם אומרים, אנחנו דווקא יודעים. קוראים לו השועל או אבו עניבה או נער הבר המצווה, הוא ערמומי ותורם לצדקה, הוא היה מעורב בעשרות מבצעים מוצלחים? אז צר לי, אתם לא יודעים כלום. אתם חוזרים על דף המסרים שהוציאה לתקשורת לשכת ארדן. מדובר באיש בן 52 והוא לא השאיר שום חותם שהציבור יכול לבחון.

וכן, בחינה ציבורית היא לא איזה מטרד, איזה דבר שמפריע ל”משילות.” הממשלה, כזכור, אחראית בפני האזרחים. אלה זכאים לכמה שיותר מידע על הפעילות שלה, אחרת הבחירות הופכות להצגה ריקה. בלי מידע, אין אפשרות לבחור. אבל אזרחות שמתמצית בשלשול פתק פעם בכמה שנים היא אזרחות ריקה למדי.

מועמד לתפקיד כמו המפכ”ל חייב לעמוד לביקורת ציבורית, כי זו הדרך היחידה שתוודא שאנחנו לא קונים חתול בשק. מועמד שהחיים שלו התנהלו באור, ניתן לביקורת ציבורית ראויה. איזו ביקורת אפשר להעביר על אדם שאפילו שמו היה אסור לפרסום?

אה, תאמרו, אבל המינוי לא סופי. ועדת טירקל צריכה לאשר אותו. נכון. זוכרים מתי בפעם האחרונה ועדת טירקל אמרה “לא” למינוי כלשהו? לא? אל תתאמצו יותר מדי, לא היה אירוע כזה. ועדת טירקל היא חותמת גומי שאפילו לא מתאמצת להיראות כמו משהו אחר.

ב. המנטליות של המשטרה החשאית. משטרת ישראל היא כלי שבור. היא בהחלט צריכה אדם מבחוץ שינער אותה עד היסוד: משפטן, שופט בדימוס, תובע בכיר, שוטר שעזב את התפקיד לפני שנים ויש לו מושג מה צריך לתקן ואיך. אבל בדיוק כפי שאיש צבא הוא לא האיש המתאים לתפקיד, כך גם איש שב”כ הוא לא האדם המתאים לתפקיד.

זוכרים שהמשטרה הודיעה לאחרונה שהיא עצרה ארבעה פלסטינים ממזרח ירושלים בחשד לרצח של אזרח ישראלי בידוי אבנים? אז הייתי רוצה לראות את ההקלטות של החקירה. אבל אני לא יכול, כי החקירה בוצעה על ידי השב”כ והשב”כ מקבל פעם אחר פעם פטור מהקלטות של החקירות שלו. למה? כי כל ישראלי מכיר את הבדיחה על השב”כניק שהוציא הודאה משפן שהוא דב. רשמית, כמובן, הסיבה היא חשש לחשוף “שיטות חקירה” של השב”כ, אבל למשטרה החשאית אין באמת טכניקות חקירה שאין למשטרה הרגילה. יש לה רק טכניקות לחץ: עינויים ישירים ועקיפים, מעצר של קרובי משפחה, איום בשלילת רשיונות של קרובי משפחה. וזה לא משהו שאתה רוצה לראות בקלטת. אנחנו אוהבים את הלדעת-לא-לדעת; להתענג על הידיעה שיש אנשים גסים שמוכנים לעשות בשבילנו את מה שאנחנו יודעים שהוא פסול, אבל אנחנו לא רוצים לראות, לשמוע או להריח את זה.

וכשבכיר שב”כ מתמנה למפקד המשטרה, השיטות שהוא מכיר יבואו איתו. לא בהכרח בצורה ישירה: לא יותקנו שרפרפים נמוכים עם אזיקים במשטרת פתח תקווה בקרוב. אבל לא צריך הנחיות ישירות. די שחוקרים ידעו שהם יכולים ללכת עוד קצת, שהם יכולים להתעלל, קצת לענות, ולזכות לגיבוי. משטרת ישראל מספיק מושחתת, מספיק מתעללת באזרחיה, מכדי שנתיר לה – במישרין או בעקיפין – ללכת בעקבות השב”כ.

חושבים שזה מדרון חלקלק לא סביר? השיפוע כבר שם. שר המשטרה לשעבר, צחי הנגבי, הרהר בפומבי באפשרות של מעצרים מנהליים לעבריינים שהמשטרה לא מצליחה לחקור. היו גם מי שדיברו על סיכולים ממוקדים של עבריינים. והאמת, אם אתה מאמץ את ההגיון של “מלחמה בטרור,” זה אפילו הגיוני: למה שעבריין שמפוצץ רכב יקבל יחס ששונה מזה של מחבל שמפוצץ רכב? ומכאן כבר יגיע במהירות כל השאר.

ג. הלכלוך. בשב”כ ובשירותים דומים אוהבים לומר שהם “עושים את העבודה המלוכלכת” עבור הציבור, שהם נוגעים במה שאחרים אנינים מכדי לגעת. ובכן, במדינות דמוקרטיות האנשים שמתעסקים בלכלוך גם נשארים שם. הם מגיעים לפנסיה, כותבים ספר מצונזר פחות או יותר, וזהו. הם לא ממשיכים לתפקידים בכירים אחרים. מדינות שבהם בכירי המשטרה החשאית נכנסים לפוליטיקה או לתפקידים בכירים אחרים הן בדרך כלל מדינות מוחבארת’. ויש יותר מדי אנשי שב”כ בחיים הציבוריים שלנו גם כך. הדילוג הישיר מתפקיד בכיר בשב”כ לראשות המשטרה מפריע במיוחד.

לחלקים החשאיים של המדינה, שנמצאים מטיבם בסכסוך עם החלקים הדמוקרטיים שבה, יש נטיה לבלוע עוד ועוד שטחים. צריך לרסן אותם, ובהקדם.

הערה מנהלתית א’: לקחתי בשבועות האחרונים חופשה קצרה, והכתיבה בבלוג תהיה ספוראדית עד סוף עונת החגים. עם הקוראים הסליחה על ההודעה המאוחרת.

הערה מנהלתית ב’: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

התגובות של ממשלת נתניהו על ההתקוממות באל קודס מעידה על שקר “העיר המאוחדת” ועל שקר האזרחות הישראלית

לא כל כך מסובך, כשאתה בירושלים, לדעת מי גר במקום מסוים: אם אין מדרכות, סימן שבמקום לא גרים יהודים. כן, 50 שנים כמעט לאחר שהוכרז על “איחוד ירושלים” (ובפועל, על סיפוח שטחים שמעולם לא היו חלק מירושלים) בבירתנו הנצחית לא מסוגלים עדיין לבנות אפילו מדרכות למי שאינם יהודים.

ירושלים שוב בוערת. למעשה, היא לא הפסיקה לבעור מאז רצח מוחמד אבו ח’דיר, לפני יותר משנה. מהומות ואלימות מתרחשות שם כמעט על בסיס יומי. ההחלטה של ממשלתנו האמיצה להכריז על התאחדויות מוסלמיות להגנה על מתחם אל אקצה כעל התאחדויות בלתי מותרות הוסיפה עוד כמה קיסמים למדורה, אבל זו לא באמת הפסיקה לרחוש.

ראש ממשלתנו הנחוש הפסיק בימים האחרונים לדבר על הסכנה האיראנית והתחיל לדבר על “טרור האבנים.” הוא דורש כעת החמרת צעדים. הממשלה שלו העבירה לפני מספר חודשים תיקון לחוק שמאפשר הטלת מאסר של 20 שנים על מיידי אבנים, אבל היא היתה מעדיפה שנשכח את זה. עכשיו מדבר האידיוט שמשמש כשר המשטרה על עונשי מינימום, כלומר על שלילת שיקול הדעת משופטים. ראש הממשלה כבר תובע שימוש בצלפים במזרח ירושלים, כמו שצה”ל עושה בגדה. המשטרה כבר מזמן פועלת במזרח ירושלים כאילו היתה בגדה, משתמשת בענישה קולקטיבית וסוגרת שכונות שלמות אחרי “טרור עממי.”

בקצרה, מבחינת ממשלת הימין היהודי מזרח ירושלים היא חלק בלתי נפרד מהגדה המערבית. ראש הממשלה מתוסכל מכך שהמשטרה לא יכולה לפעול שם כמו הצבא. המשטרה פועלת כלפי אנשים שרשמית הם תושבי – לא אזרחי – ישראל כאילו היו תושבים בגדה.

שזה, בסופו של דבר, בדיוק מה שהם. הנסיונות הישראלים לפצל בין הגדה המערבית ובין מזרח ירושלים מתפרקים לנגד עינינו. ראש ממשלה של מדינה דמוקרטית איננו דורש מהיועץ המשפטי שלו שיאשר לו להשתמש בצלפים כנגד אזרחים. שר המשטרה של מדינה דמוקרטית לא מאיים על שופטים שלא יפסקו עונשי מינימום. שניהם מנסים לרבע את המעגל: איך להחיל את הדיקטטורה הצבאית שפועלת בשטחים הכבושים על שטח שרשמית סופח לישראל. וכמו תמיד, כששלטון העליונות היהודית חש עצמו מאוים, הפיקציה של האזרחות הישראלית היא הדבר הראשון שעף מהחלון. אם אתה לא יהודי, אתה תחיה תחת דיקטטורה צבאית, מגובה בצלפים ובשופטים מאולפים, בין אם אתה חי באל קודס (”מזרח ירושלים”), בגדה המערבית, בישוב בדואי לא מוכר ובכל מקום – “נשנה את המדיניות גם בנגב ובגליל,” הצהיר היום (ד’) נתניהו, כשהוא מתייחס גם לשינויי הוראות פתיחה באש.

הפלסטינים שחיים בנגב ובגליל, כידוע, הם אזרחים ישראלים. ראש הממשלה – זה לפני כמה חודשים הזהיר שהם נוהרים לקלפיות – הכריז עליהם היום כעל מטרות. הוא לא היה מעז לדבר כך על יהודים. שר שהיה מעז לומר שיש לירות ביהודים שמשליכים אבנים ביום הכיפורים היה עף כמו טיל מהממשלה. כלפי פלסטינים, אפשר. כשנתניהו “מכריז מלחמה על מיידי האבנים”, כפי שאמר היום, וכולל בתוכם גם את תושבי הנגב והגליל, הוא מכריז מלחמה על האוכלוסיה הלא-יהודית, מבלי להתייחס לשאלה האם המטרות שלו מחזיקות בתעודת זהות כחולה או לא. כי לרוב היהודים, אחרי הכל, זה לא משנה. אם כבר, מחזיקי התעודה הכחולה, כמו יהודים מתבוללים בעיני האנטישמים, הם הסכנה הגדולה יותר: קשה יותר לזהות אותם מיידית כאויבים. יש להם הגנות חוקיות מציקות. הם חושבים שהממשלה צריכה לדבר איתם שלא באמצעות צלפים.

מותר לנחש שגל ההצהרות של נתניהו מיועד להפעיל את שיטת “תראו, ציפור” המפורסמת: אל תסתכלו על הכשלון המהדהד שלי בקונגרס, אל תסתכלו על העובדה שבשבוע הבא אפגש עם פוטין בלי שום יכולת לחץ עליו, אל תסתכלו על הקריסה האיטית של השקט המקודש, אל תסתכלו על העובדה שלא הצלחתי להעביר את מתווה הגז ובו זמנית אני מלקק את פנכתם של הברונים השודדים – אל תסתכלו על כל זה, אלא על הרטוריקה שלי על שינוי הוראות פתיחה באש, צלפים, קופים מאולפים בגלימות.

ויש רק בעיה מרכזית אחת: שהרטוריקה של נתניהו הורגת. כדי לשרוד בתפקידו, הוא חייב לשפוך דמים. רק כך, כשתגיע שפיכות הדמים הנגדית ותסמא אותנו מזעם, רק כשלא נוכל לראות מה הוא עושה לנו כי הדם מציף את המוח, רק כך הוא יוכל לשרוד. כשיגיע גל הדמים, זכרו מי הביא אותו, זכרו מי מוטט את התפיסה האזרחית כדי לעודד תפיסה שבטית – וזכרו עוד: זה לא הבאג, זה הפיצ’ר.

כי זה, אחרי הכל, הוא כל מה שיש לימין היהודי להציע. זה הטוב שבכל העולמות שהם מסוגלים אליו: מלחמת-נצח אתנית-דתית. הימין היהודי משלב אותנו במרחב.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

יש דברים ידועים, יש דברים שאנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים, יש דברים שאנחנו לא יודעים שאנחנו לא יודעים, אבל דבר אחד ברור: בוגי יעלון הוא טמבל חסר אחריות

אלפי ישראלים התעוררו בחרדה השבוע והבינו שמה שהיה עד כה חשד עמום הפך לידיעה ודאית: שר הבטחון שלהם הוא טמבל. אמנם, יעלון לא נחשד מעולם בתבונה עודפת (שרון, בחוש ההומור המרושע שלו, אמר שהוא ההוכחה שרמטכ”ל לא צריך להיות אינטליגנטי), אבל השבוע הוא סיפק ראיות חותכות לכך שהוא בצד הלא נכון של עקומת גאוס.

יעלון אמר בכנס סגור לכאורה של מםלגתו שמערכת הבטחון יודעת מי ביצע את רצח המשפחה בדומא, אבל לא תעמיד אותם לדין כדי למנוע חשיפת מקורות. באמירות אחרות, פיזר יעלון עמימות סביב השאלה האם הרוצחים נמצאים במעצר מנהלי; הוא רמז שכן, אבל נמנע מאמירה מדויקת. יעלון אמר עוד שיש קשיים ראייתיים בהגשת כתבי אישום.

מבזק לשר הבטחון: אם אין לך ראיות לכך שמישהו ביצע פשע, אתה לא יכול לומר שאתה יודע שהוא ביצע אותו. לכל היותר, אתה יכול לומר שאתה סבור כך או שבעיניך הוא חשוד. חשד או סברה אינם ידיעה (כל זאת, מבלי להכנס לשאלה המציקה עד כמה יש לנו יכולת בכלל לדעת משהו או לומר משהו בוודאות. אנחנו עוסקים בבוגי, אחרי הכל.) כלומר, כל הבלגאן התחיל משום שיעלון בלבל בין ידיעה ובין חשד.

מכאן אפשר להסיק כמה דברים. קודם כל, כמובן, שיעלון לא ראוי לתפקידו. הרי בעצם האמירה הפומבית שמערכת הבטחון “יודעת” מי האחראים לרצח בדומא אבל אין לה ראיות, הוא שיבש את החקירה. הוא הבהיר לנחקרים (ככל שאכן יש כאלה) שאין ראיות נגדם ושמה שהם צריכים לעשות הוא לסתום את הפה ובסופו של דבר הם יילכו הביתה. השיטה הזו, יש לציין, עובדת לחשודים בטרור יהודי פעם אחר פעם; הנה דוגמא מעצבנת במיוחד. (ההנחה עד שיוכח אחרת היא שיעלון טמבל וששיבש את החקירה שלא בזדון, גם כי חזקת החפות עומדת לו וגם כי, נו, מדובר בבוגי.)

יתר על כן, הוא הוציא מידע סודי ביותר לציבור. אם קצין זוטר או רב”טית היו מוציאים מידע כזה החוצה, למשל כדי לטעון שמערכת הבטחון לא עושה מספיק כדי להתמודד עם טרור יהודי, הוא היה צפוי לעמוד לדין על ריגול או סעיף דומה. ליעלון זה לא יקרה. מי יגיש נגדו כתב אישום? וינשטיין? (הערה לעו”ד איתמר בן גביר: הנה ערר עם סיכויי הצלחה לא מבוטלים, לפחות מבחינה תקשורתית.)

גם מבחינה עקרונית הדברים של יעלון מופרכים. גופי חקירה שומרים על מודיעין, כן, אבל בניגוד למודיעין חוץ – למשל, סוכן במטכ”ל הסורי – המטרה שלהם בסיכול טרור היא לא איסופית גרידא; היא העמדה לדין. הגיוני לא לחשוף את המקור שלך, אם החשיפה הזו תביא להרשעה של דג רקק. אבל האם יש פשעים חמורים משריפתה של משפחה שלמה בשנתה? האם יש פשע שמצדיק יותר את חשיפתו של מקור? וכאמור, יעלון כבר חשף את קיומו של המקור בעצם הדיבור עליו.

ואיפה דיבר יעלון? בכנס סגור של הליכוד. כלומר, בכנס של אנשים שהם בוחריו, שהם האחראים לבחירתו מחדש. הוא היה צריך להצדיק את כשלון המערכת שהוא מופקד עליה מול בוחריו, ועשה זאת על ידי חשיפת מידע. נהדר. ואם הוא חשב שבעידן הסמארטפון יש דבר כזה “כנס סגור,” אז זו עוד ראיה שמוכיחה עם איזה טמבל יש לנו עסק.

יש לציין, אגב, שבדבריו יעלון עושה עוול לאנשים שמוחזקים במעצר מנהלי. הוא האשים-לא-האשים אותם ברצח של משפחה. אין להם שום דרך להתמודד עם ההאשמה הזו: הם הרי לא יועמדו לדין. בסופו של דבר, הם ישוחררו, מבלי שיעלון יצטרך להוכיח את ההאשמות שלו. הם אפילו לא יכולים לתבוע דיבה: יעלון אולי טמבל, אבל לא עד כדי כך שהוא יסיר את החסינות שלו מרצונו.

צריך להודות ביושר שהפיגועים הללו מציבים אתגר חריף במיוחד למערכת החקירה של השב”כ ופשל”א, מפלג הפשיעה הלאומנית של משטרת ש”י. השב”כ והמשטרה התרגלו להשען על הודאות של נחקרים. אבל האנשים שאיתם הם מתמודדים למדו את הלקח: הם לא מדברים, נקודה. הם יודעים שכל דקה שבה הם שומרים על שתיקה, מקרבת את הרגע שבו המערכת תצטרך לשחרר אותם חזרה כמנצחים אל הציבור שלהם, הרגע שבו יזכו בהון הסימבולי שבשבילו יצאו לכל זה.

יש קושי אובייקטיבי נוסף: הצתה, מטבעה, היא פשע שמשמיד ראיות. השריפה מכלה הרבה מאד, מכבי האש שמגיעים אחריה דופקים את הזירה אפילו יותר, ועד שמגיעים החיילים הראשונים לזירה עובר הרבה זמן – ואין להם מיומנות בשימור זירה. כלומר, משני האדנים של חקירה – גביית הודאה וראיות פורנסיות – בדרך כלל אין לחוקרים כלום.

יש פתרון, והוא לא מסובך במיוחד. האנשים הללו מעטים, מספרם ככל הנראה לא יותר ממאה, ובמניין המאה נמנים ככל הנראה גם אנשי הקשר – המפגעים לא משתמשים בתקשורת סלולרית כך שככל הנראה הם משתמשים בבלדרים כדי לתאם את התקיפות. הפתרון: לקחת גדוד של מג”בניקים, לשים אותו על אזרחי, ולהציב ארבעה מהשוטרים בכל רגע נתון על כל אחד מהחשודים. זה צריך להיות מעקב שלא יטרח כלל להסתיר את עצמו. החשודים צריכים לדעת שהם נמצאים על הכוונת, כל הזמן. כל אדם שהם מדברים איתו, בלי יוצא מן הכלל, צריך לפגוש תוך כמה זמן חוקר שיתשאל אותו על המפגש הזה.

תוך כמה חודשים, יקרה אחד משתיים: או שהחשודים יחושו נרדפים עד כדי כך שהם ישביתו את הפעילות שלהם – וזה כבר ישיג את המטרה. מחתרת שנכנסת להקפאת פעילות של חצי שנה תתקשה להתארגן מחדש. או שהם יעשו טעות, ויושגו ראיות.

אז למה זה לא קורה? מכמה סיבות. קודם כל, למרות כל הדיבורים על כך שישראל נאבקת בטרור היהודי כמיטב יכולתה, מאמץ כזה יצריך הרבה משאבים. שנית, חלק ניכר מהאנשים האלה מקושר פוליטית. בין השאר, לאנשים שאיתם נפגש יעלון על בסיס קבוע. לא יחלפו שבועיים של המעקב האינטנסיבי הזה, והמגזר ישכח שהוא אמור לגנות טרור כי זו לא דרכנו ויתחיל להשמיע זעקה גדולה ומרה על רדיפה פוליטית. ולמגזר יש השפעה יוצאת דופן במרכז הליגוד. אחרי הפינוי של בתי דריינוף ולפני שורה של פינויים אחרים, יעלון רגיש במיוחד ללחץ כזה.

ליעלון, בקצרה, אין את האומץ האזרחי להתמודד עם הטרור היהודי. הוא מעדיף ללהג בפני בוחריו ולדבר על כך שהוא “יודע” מי הרוצחים, כאילו הידיעה הזו, שאיננה מלווה במעצר ומשפט, צריכה לנחם משהו. מהפרשה הזו אנחנו צריכים ללמוד שני דברים: קודם כל, מה שווה “הידיעה” של מערכת הבטחון הישראלית; זכרו את זה בפעם הבאה שהמערכת תטען שהיא “יודעת” שמי שנראה כמו קורבן רנדומלי של חיסול מהאוויר היה ראש נחש מסוכן.

ושנית, ששר הבטחון שלכם הוא טמבל מסוכן. מסוכן, כי יש בידיו הרבה כוח. מסוכן, כי על פי פרסומים זרים הוא אחד משני האנשים עם האצבע על ההדק הגרעיני. מסוכן, כי הלהג שלו בפני חברי מרכז הליכוד מראה מה שווה שיקול הדעת שלו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הפליטים הסורים מצביעים, שוב, על כך שהתירוץ הבטחוני של ישראל הוא רק תירוץ – המדיניות שלה היא שנאת אדם

האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, אמר לאחרונה שלישראל אסור לקלוט פליטים סורים – משבר הפליטים, לדבריו, הוא עניין אירופי. לא ברור איך בעייתם של אנשים שגרים כמה שעות נסיעה מפה היא בעיה דווקא של אירופה ולא של שכנתם ישראל; מה שברור הוא שפתאום לפיד, שבמשך שנים תיאר את עצמו הן כסוג של נציג היהודים האירופים הן כנציג הדור השני לשואה, החליט פתאום שאירופה זה לא פה. אירופה זה לא שם. פה זה הלבאנט. אתה יודע, יאיר, יש כל מיני השתמעויות להחלטה הזו. כמו, למשל, שאם כאן לא אירופה, אתה נטע זר. על החרפה שבה מי שלא מפסיק לדבר על השואה לא מוכן לקלוט פליטים אין טעם להשחית מילים; זה דיסוננס קוגניטיבי שישראל חיה איתו שנים, מאז הגיעו אליה פליטי החרב הראשונים מדארפור והיא הגדירה אותם כבעיה.

ראש ממשלתנו, בנימין “שהכל נהיה כרצוני” נתניהו, אמר דברים דומים מאד. לישראל, לדבריו, אין את “העומק הדמוגרפי,” מה שזה לא יהיה, לקלוט פליטים סורים. מי שעוקב אחרי התקשורת הישראלית והצמח הרעיל שנלווה אליה, הטוקבקים, רואה גל עכור הרבה יותר: הפליטים הם מלוכלכים, מדווחת התקשורת, וחלק מהם כנראה בכלל לא פליטים, ואירופה בכלל נמצאת על סף שואה דמוגרפית.

ואלה רק הכותבים המקצועיים, אלה שמשלמים להם כדי לנסח מסר ברור. בקרב המגיבים המצב הרבה יותר חמור. שם יש שנאה בלתי מוסתרת לפליטים, כמו גם שילוב של שמחה לאיד על גורלה של אירופה – תרגישו מה זה לחיות עם ערבים! – יחד עם קינות על קריסתה המתקרבת תחת גל כובשים עוינים. וכמובן, הרעיון שישראל צריכה לקלוט מספר פליטים נתקל בחומה של בוז ושנאה.

(כן, בוז’י הרצוג אמר איזה משהו. נמאס לי להתייחס לבוז’י הרצוג אחרי שהוא הצביע עם הממשלה על פחות או יותר כל דבר בעל משמעות – בשבוע שעבר המפלגה שלו תמכה בחוק הטרור. שישחק בלהיות ראש אופוזיציה במקום אחר.)

סניגוריה של המדינה הציונית נוהגים לטעון שהיא כלל איננה מדינה גזענית; יש לה בעיות בטחון, זה הכל. היא מתמודדת עם אוכלוסיה מרדנית שנוקטת באמצעים קטלניים ועל כן אין לה ברירה אלא להיות משטר דיכוי כלפיהם, אבל היא איננה גזענית. היהודים אינם ונאי זרים, רק את אלה שבחרו להלחם בהם.

נושא הפליטים הוא נייר לקמוס שמאפשר לבחון את הטענה הזו. הפליטים מאפריקה לא היוו כל סכנה בטחונית למדינה היהודית – ואף על פי כן, היא נאבקה בשיניים ובציפורניים על החזקתם במחנות ריכוז בדרום. היא חוקקה חוקי עוול שהופלו על ידי בית המשפט העליון שלה שלוש פעמים. אף שהפליטים מאפריקה לא היוו כל בעיה בטחונית, והפשיעה שלהם היתה ככל הנראה נמוכה או שווה לפשיעה של האוכלוסיה היהודית, הם נפלו קורבן לתעמולת זוועה מראש הממשלה ומטה. שרת התרבות הנוכחית של המדינה היהודית היא זו שבשעתו הגדירה אותם כסרטן; השגריר החדש באו”ם של המדינה היהודית היה ממובילי ההסתה נגדם; עיתונאים “אנשי מרכז” כמו בן דרור ימיני כתבו שוב ושוב על הסכנה הנובעת מהגבר השחור האורב לנערה הלבנה. 55,000 הפליטים האפריקאים בישראל הוגדרו שוב ושוב כסכנה על עצם קיומה של האומה.

כלומר, היהודים הישראלים ומנהיגיהם – מראש הממשלה ומטה, עבור בתקשורת, עבור בדמגוגים מקומיים – לגמרי מסוגלים להביע שנאה גזענית כלפי אנשים אחרים, שנאה גזענית ממוסדת, בלי שום תירוץ בטחוני.

הפליטים מסוריה אפילו לא פה, ולמעשה ספק אם הם רוצים לבוא לפה – להם, בניגוד לאירופאים ולאמריקאים, אין אשליות ביחס למדינה היהודית בלבאנט – אבל עצם הרעיון שכמה מהם ייכנסו לישראל כבר מעורר פחד ושנאה. ניצול השואה נח קליגר, שמשמש לעתים תכופות ככתב ידיעות אחרונות בנושאי שואה, כתב טור ששולל מכל וכל את אפשרות קבלתם של פליטים: הנימוק העיקרי שלו הוא “האיום הדמוגרפי,” כביכול כמה עשרות אלפי פליטים סורים ימוטטו את הרוב היהודי. קליגר לא מהסס לשלוף נימוק שנלקח ישירות מזמנים אפלים (TM) שהוא אישית אמור להכיר: מה אנחנו צריכים את הצרה הזו.

הטענה הרווחת בקרב הטוקבקים היא שקודם כל מדובר באויבים, שכן הם סורים. זה קשקוש. מדובר באנשים שנמלטו מבתיהם מפני משטר אסד ודאע”ש. הם אולי רשמית נתינים של המדינה הסורית, מה שנשאר ממנה, אבל להתייחס אליהם כאל משרתי המשטר הוא שווה ערך להתייחסות הבריטית ליהודים פליטי הנאצים כאל נתיני אויב: הבריטים הבינו מהר מאד שמדובר בטעות. האמריקאים למדו, למשל, שאמריקאים-יפנים הם חיילים מעולים, גם כאשר מולדתם נמצאת במלחמה עם מולדת הוריהם.

טענה אחרת היא שיכול להיות שיסתננו איתם תומכי דאע”ש. זה לגמרי יכול להיות, כפי שהיו לא מעט סוכנים קומוניסטים שהגיעו עם הפליטים מהיטלר. אבל כדי לטעון אז שאסור לקלוט את הפליטים כי יש ביניהם סוכנים היית צריך להיות בהמה נאלחת, בדיוק כפי שצריך להיות כדי להעלות את הטענה הזו היום. יש לנו שב”כ, והתפקיד שלו הוא למצוא סוכנים כאלה, אם אכן יהיו כאלה. הרעיון שנגזור מוות על עשרות אלפי בני אדם כי כמה עשרות מהם עשויים להיות סוכני אויב איננו אנושי. אם המחיר של קליטת פליטים הוא הגדלת תקציב השב”כ, עם נדיב, עם שטוען שהמורשת שלו היא מורשת של פליטות, היה פותח את הארנקים ללא אומר.

במקום זה, הספירה הציבורית שלנו מלאה בדיבורים על כמה הפליטים מלוכלכים ועד כמה הם ישחיתו את התרבות האירופית. כפי שהעיר נתאי פרץ בצדק, האנשים שאומרים את הדברים הללו חוזרים על אותן המילים עצמן שנאמרו על אבותיהם.

אולי הטענה הדוחה ביותר היא זו שאומרת שהגיע קץ הציוויליזציה המערבית ושהמוני ברברים עומדים לפשוט על אירופה. זו לא טענה חדשה, אבל אילן היוחסין שלה בעייתי מאד. זו היתה טענתם של החוגים הלאומניים והאנטי-ליברלים באירופה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. אירופה של אז נראתה להם מנוונת, נשית, חסרת ערכים (אחד המקדמים הבולטים של הרעיון הזה היה הציוני מקס נורדאו), תרבות שהתרחקה מערכיה המקוריים ושנמצאת על סף שטיפה על ידי גל של ברברים. בדרך כלל, אלו היו הברברים שיגיעו מאסיה – המונגולים וצאצאיהם הרוסים. מכאן היה כפסע מתפיסת מלחמת התרבויות של הנאצים, שגרסה שיש רק פתרון אחד לחשש האיום מהתבוללות וטמיעה איטית – מלחמת השמדה. ואנחנו יודעים מי היו הקורבנות הראשונים של מלחמת הגזעים הזו, אנחנו יודעים איך המונחים יהודי/בולשביקי/אסייתי התערבבו לבלי הכר, אנחנו יודעים מה היה המחיר ואנחנו יודעים מי שילם אותו.

ואף על פי כן, באופן מדהים, הרעיון הזה נוכח מאד בספירה הציבורית שלנו. הפעם הפולש המסוכן מגיע מאפריקה ומהמזרח התיכון, לא מהערבה הגדולה, והצבע שלו קצת שונה, אבל זה אותו האויב עצמו, או ליתר דיוק – אותה הפנטזיה עצמה.

(כן, אני יודע. יש דאע”ש בעולם. אני רוצה להזכיר שהפנטזיה על מוסלמים שיציפו את אירופה וישתלטו עליה היתה נוכחת מאד בציבוריות הישראלית גם עשור לפני שמישהו פה שמע על דאע”ש. לפעמים דאע”ש היא רק תירוץ.)

יאיר לפיד אומר שהפליטים הם בעיה של “אירופה”, אחרים אומרים שהפליטים הם בעיה של “העולם.” ובכן, אנחנו חלק מהעולם, ואנחנו מתיימרים להיות חלק מאירופה: משחקים באליפות אירופה בכדורסל, משתתפים באירוויזיון, אירופה היא שותפת הסחר הגדולה ביותר שלנו. למדינה שבנתה את עצמה על זכר השואה אין שום תירוץ לא להשתתף בפתרון בעיית הפליטים – לא יותר מחלקה אבל גם לא פחות ממנו.

אלא שכמובן, מה שםועל כאן הוא דבר אחר. מה שפועל פה הוא החשש הנורא מהתבוללות, אותו החשש שבאירופה הוביל את אבותינו לבורות ולתאי הגזים. החשש מאובדן הטוהר של הזהות כל כך חזק, כל כך מרכזי, האיסור היהודי על חילול הדם כל כך חזק, שהמדינה היהודית רצה אל זרועות הימין האירופאי של שנות השלושים מבלי שהיא אפילו שמה לב. המדינה שאמורה היתה לפתור את בעיית האנטישמיות פשוט יצרה דמות-ראי שלה בצד האחר של הים התיכון. ואתה מסתכל על גרמניה ועל מרקל, ודי ברור מי למד את הלקח הנכון מאותן שנים ומי נלחם כל כך הרבה במפלצות שבדמיונו, עד שהפך לבן דמותן.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

הערה מנהלתית ב': כמדי שנה, באיחור אופנתי, אני רוצה לערוך מפגש בלוג. חשבתי על ה-26 בנובמבר כתאריך יעד, מאחר ואז הבלוג יהיה בן תשע וחצי שנים. כדי לאמוד את מידת העניין במפגש כזה, המעוניינים מתבקשים לשלוח מייל ל-ygurvitz בשירות הדואר של גוגל, לכתוב "מפגש בלוג" בשורת הנושא, ולומר האם הם מעוניינים במפגש במסעדה או משהו דמוי פאב. הפעם בדעתי לערוך הרצאה קצרה משלי והרצאה קצרה של מרצה אורחת, ולאחר מכן שיחה פתוחה. פרטים בהמשך.

(יוסי גורביץ)

למה נתניהו כל כך מתעקש על מתווה הגז, גם אחרי שכל הנחותיו קרסו?

והיום, במסגרת תכניתנו “מזימה קפיטליסטית כל כך בוטה שבמאי המפלגה הקומוניסטית היו גונזים כתסריט פשטני”, מינתה הממשלה את שאול מרידור לתפקיד מנכ”ל משרד האנרגיה. אם השם “שאול מרידור” אומר לכם משהו, זה כנראה בגלל שאתם זוכרים אותו מתפקידו בוועדת צמח, אז הוא תמך בהתלהבות במכירת כמה שיותר מהגז הישראלי ליצוא, כשהוא טוען שאין טעם בכלל לשמור על רזרבות גז ל-30 שנים כי “מי יודע אם תהיה בכלל מדינה” עוד 30 שנה. מרידור, אז סגן הממונה על התקציבים באוצר, מונה לתפקידו החדש למרות ניגוד עניינים מובהק: אחיו, מתן, הוא עו”ד לענייני הגבלים עסקיים שמייצג גם את דלק של האוליגרך יצחק תשובה.

אני מתקשה להאמין שאין בישראל אנשים שהמינוי שלהם היה מרים פחות גבות מהמינוי של מרידור, אבל נראה שבשאלת מתווה הגז לראש ממשלת ישראל כבר מזמן אין כל עניין במה שחושב הציבור בנושא. מרידור ממונה לתפקידו כשבועיים לאחר תגלית הגז הגדולה במצרים, ששומטת את הקרקע מתחת למתווה הגז כפי שנתניהו מנסה להעביר אותו בכנסת.

נזכיר: הממונה על ההגבלים העסקיים, דיוויד גילה, פסל את מתווה הגז משום שהוא משרת את האוליגרכיה ולא את הציבור. הממשלה המשיכה לקדם אותו בכל זאת, וגילה – בצעד נדיר במקומותינו – התפטר. כדי לעקוף את הסירוב של גילה לאשר את המתווה, הכריז נתניהו שהוא יבקש משר הכלכלה להשתמש בסמכותו על פי סעיף 52 לחוק ההגבלים העסקיים כדי לעקוף את החלטת הממונה.

אממה, העילות היחידות שמאפשרות שימוש בסעיף הזה הן עילות בטחוניות או עילות של יחסי חוץ. אי לכך ובהתאם לזאת, קוששו משרד החוץ והמל”ל מסמכים מביכים למדי שמטרתם להסביר מדוע יש עילה בטחונית או עילת יחסי חוץ להפעלת סעיף 52. מנכ”ל משרד החוץ, דורי גולד, כתב ש”איראן הביעה נכונות למלא את החלל האנרגטי שהותירה מצרים, ולהפוך לספקית הגז של ירדן ואף של מצרים בטווח הארוך […] אי מימוש יצוא הגז פוגע ישירות במדיניות החוץ של ישראל.” ראש המל”ל, יוסי כהן, כתב ש”אין באפשרותה של מצרים אפשרות [כך במקור – יצ”ג] לספק גז למתקני ההנזלה שלחופיה,” וש”עיכוב של כארבע שנים [בפיחוח משק הגז] יקשה על ישראל לממש את התועלות [כך במקור – יצ”ג] המדיניות-בטחוניות, ולכן הוא בעל השלכות שליליות על הבטחון הלאומי.”

כל זה הוצג לממשלה לפני שהשרים ידעו שמצרים עומדת לעלות על תגלית גז ענקית. הטיעון, בקצרה, הוא שאם לא נמכור למצרים את הגז עכשיו תבוא איראאאאאאן, כי למצרים אין יכולת לספק גז לעצמה. זה היה התירוץ הבטחוני-מדיני שבמסגרתו דחף נתניהו בממשלה את מתווה הגז.

יש כאן שלושה נושאים. קודם כל, התירוץ הזה נשמט. למצרים יש עכשיו מצבור גז ענקי. היא לא צריכה את הגז הישראלי. זה שומט את הסיבה שבגללה ניסה נתניהו לעקוף את ההחלטה של גילה – והסיבה שבגללה הוא יציג מחר את המתווה בכנסת. העובדה שהתירוץ הזה נעלם לא משנה לו הרבה: עכשיו טוענים דובריו שצריך לאשר את המתווה משום שהמצרים גילו גז. גיא רולניק כבר ציין שהמשמעות היא שלא משנה מה יהיה המצב, נתניהו ואנשיו יקדמו את מתווה הגז.

שנית, האם המל”ל ומשרד החוץ באמת לא ידעו שהתגלית המצרית בדרך? כי חברת הגז שאיתה עובדים המצרים די הכריזה על התגליות הללו. אם הם לא ידעו, אז מפחיד לחשוב מי אחראי על הבטחון ויחסי החוץ שלנו. אם הם ידעו, ובכל זאת סיפקו מידע לממשלה – פה אנחנו נכנסים לטריטוריה אחרת לגמרי.

שלישית, מי אחראי על המל”ל ועל משרד החוץ? מי יכול היה לבקש מהם להנפיץ מסמכים שמעידים על צורך לאומי בטחוני בלתי קיים במתווה הגז? שר החוץ הוא בנימין נתניהו. המל”ל כפופה לראש הממשלה.

אופס.

בחצי השנה האחרונה, נתניהו נכנס להיסטריה בתחום הגז. הוא דוחף אותו בכל הכוח, תוך שהוא עוקף את הדרגים הממונים, מפיץ שקרים ללא הרף (”אסור שהגז יישאר בים” – אבל חלק ממנו כבר זורם, ובמתווה שנתניהו קידם, הוא פטר את האוליגרכים מפתיחת המאגרים האחרים ומבניית צינור גז נוסף), משמיע הבלים בלתי פוסקים על איראן ומביא לפיטוריהם/התפטרותם של בכירי הרגולטורים – בתחילת אוגוסט הדיחו נתניהו ושטייניץ עוד רגולטורית שהתנגדה לעסקת הגז, יו”ר רשות החשמל אורית פרקש-הכהן. ליתר בטחון, הם גם העבירו החלטת ממשלה שהמחליף שלה ימונה ללא מכרז. הסיבה: פרקש-הכהן עשתה את תפקידה הסטטוטורי והתריעה שמחיר הגז שהמונופול מתכוון למכור לישראל יפגע בצרכני החשמל. פגיעה כזו, יש לציין, לא מוגבלת רק לחשבון החשמל הביתי שלכם; לא רק אותו יעלה נתניהו למען תשובה. העלאה במחירי החשמל תעלה את המחירים של כל מוצר שמיוצר בישראל.

אז למה כל זה? למה להתעקש על מתווה שמועיל רק לאוליגרכים, למה להדיח בפועל שני רגולטורים, למה להורות לפקידים לקושש משהו על צורך בטחוני-מדיני במתווה הגז? מה הלחץ?

כנראה שאף פעם לא נדע, אבל הנה התיאוריה שלי: נתניהו וברוני הגז ידעו מראש על התגלית המצרית. הם ידעו שאם הדבר הזה לא עובר מיד, תוך כמה שבועות או חודשים אזרחי ישראל יבינו שעבדו עליהם. הם יבינו שאין שוק מצרי, אין סכנה איראנית להשתלטות על המזרח התיכון באמצעות גז, אין סיבה למחירים הגבוהים שנגבים מהם. יתר על כן, נתניהו והאוליגרכים ידעו שכאשר יגיעו הידיעות על הגז המצרי לשוק, היכולת של תשובה ונובל למכור את הגז במחירים גבוהים תתרסק. על כן הם חייבו את משק החשמל של ישראל לקנות את הגז במחירים לא סבירים.

אנחנו מכירים את נתניהו לא מהיום. הוא יותר מתוחכם מאולמרט ועל כן בחיים לא יתפסו אותו עם מעטפות כסף. אם היה פה שוחד, הוא היה בשיטת שלח לחמך: כשלנתניהו ומקורביו יימאס לשחק בהנהגת מדינה, הם יקבלו ג’וב נוח עם אפס עבודה והמון הכנסות בתאגידי הגז. אף אחד לא יוכל להוכיח כלום, כי שום דבר לא נכתב ושום סכום כסף לא הועבר, אבל זו אחרי הכל השיטה שבה עובדים פקידי האוצר בישראל: מוכרים את הציבור ואז מהוונים את המכירה הזו לג’וב נוח מאד אחר כך. מישהו באמת חושב שניר גלעד קיבל את הג’וב שלו כי הוא כל כך מוכשר? מישהו באמת חושב שבפגישות שנתניהו ניהל עם תשובה ועליהן הוא מסרב להגיב (ואותן ניסה להסתיר במשך שנים), עתידו של נתניהו לא הוזכר? מישהו חושב שיוג’ין קנדל סתם השתיק את מתנגדי מתווה הגז? מישהו חושב שהעובדה שהוועדה של קנדל לא שמרה פרוטוקולים היא מקרית?

תיאוריות קונספירציה הן בעייתיות. זה לא אומר שאין קונספירציות, רק אומר שיש לבחון את התיאוריות בזהירות. בסיפור של הגז, ודאי בחצי השנה האחרונה, יש יותר מדי נעלמים. יש, עם זאת, קו אחד שמחבר בין כל הנקודות: נתניהו עושה הכל כדי להעביר את מתווה הגז, לא משנה מה קורה. הוא מדיח רגולטורים ומפיח שקרים על צורך בטחוני – וממשיך גם כאשר הצורך הבטחוני המופרך מתפוגג.

על כן אנחנו צריכים לשאול: מה ידע בנימין נתניהו על תגלית הגז המצרית? מתי ידע זאת? מה ידע המודיעין הישראלי, ומתי? מדוע לא שותפה הממשלה במידע הזה, שכאמור היה זמין בהודעות חברת הגז המצרית?

או, במשפט קצר ובוטה יותר: מי קנה את בנימין נתניהו, וכמה עלה לו לקנות את ראש ממשלת ישראל?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

פרשת גל הירש מזכירה לנו לא רק שמדובר ביאיר לפיד של צה”ל, אלא גם את הרקבון שאחז במשטרה

השר לבטחון פנים ועניינים אסטרטגיים, גלעד “מי?” ארדן, הודיע בשבוע שעבר על מינויו של שכיר החרב בהווה והקצין הכושל בעבר גל הירש לתפקיד מפכ”ל המשטרה. נוצרה סערה, והיו לה סיבות טובות.

אין חולק על כך שמשטרת ישראל נמצאת במשבר. כמחצית מהניצבים שלה התפטרו או הופרשו, חלקם נחקרים. ממנה מקום המפכ”ל, בנצי סאו, היה מעורב עד צווארו בהרג אזרחים במהלך אירועי ספטמבר 2000. המשטרה צריכה ניקוי אורוות, משהו שיהיה קרוב יותר לפירוק שלה ושל כל התרבות שלה. והיא צריכה מישהו מבחוץ, או על כל פנים לא מהשכבה הנוכחית של ניצבים ותנ”צים, כדי להשלים את המשימה הזו.

אבל המישהו הזה לא יכול להיות איש צבא. בישראל נוטים לשכוח את זה, כי המשטרה זולגת לתוך הצבא והצבא לתוך המשטרה ושניהם מקבלים הנחיות מהמשטרה החשאית, אבל המטרות של צבא ושל משטרה לא רק שונות, הן גם מנוגדות. המטרה של צבא היא להפעיל כוח קטלני כדי לדכא התנגדות צבאית. המטרה של המשטרה היא לשרת את הקהילה ולוודא שהזכויות של חבריה נשמרות. אידיאלית, חיילים יהרגו את חיילי האויב ללא נפגעים; שוטרים צריכים לבצע מעצר וחקירה, לא הרג. מבחינתם, הרג הוא אמצעי אחרון, ואלא אם מדובר בסכנת חיים ממשית, מדובר בכשלון.

משטרת ישראל, וזה תהליך בלתי נמנע לאור ההחלטה האסטרטגית שקיבלה ישראל לספח בשקט את הגדה המערבית, הופכת לכוח צבאי למחצה. אלה כוחות שאולי מצטיינים בדיכוי, אבל הם כשלון קשה בחקירות – לא במקרה, המודיעין בגדה מגיע מהמשטרה החשאית. אם רוצים להחזיר את משטרת ישראל לתפקד כמשטרה, ולא כסוג של גיבוי של צה”ל, כנראה שלא כדאי להעמיד בראשה יוצא צה”ל.

גנרלים לא מבינים בחקירות, לא מבינים בזכויות, לא מבינים במשפט – לא מבינים בשום דבר שהמשטרה עושה. מהבחינה הזו, ההתייחסות של הירש לשוטרים (בהודעה הרשמית שלו על הסכמתו לתפקיד) כאל “לוחמות ולוחמים” היא סימפטומטית. האמונה שגנרל יוכל להציל את המשטרה היא אמונה מיסטית בכוחו של המנהל, התפיסה שאומרת שאתה לא צריך לדעת כלום על העסק שלך, אתה רק צריך לדעת “לנהל.”

אבל גם אם הוחלט משום מה לקחת איש צבא לתפקיד, אסור שהאיש הזה יהיה גל הירש, ומכמה סיבות.

1. הוא כשלון מהדהד. גל הירש פיקד על אוגדה במהלך מלחמת לבנון השניה. בנאום ההתפטרות שלו – שבוצע כמקובל אצלו דרך מקורבים, והגיע שניה לפני פרסום דו”ח קטלני – הוא ייבב שהוא פיקד על תשע חטיבות.

ולמרות זאת, האוגדה שלו נכשלה בכל מה שהיא ניסתה לעשות. אני לא מדבר אפילו על הפקודות המטומטמות שלו ערב החטיפה בלבנון וההחלטה האווילית לבצע מרדף באמצעות טנק, שגררו כנראה את הממשלה למלחמה; פשלות כאלה יכולות לקרות לכל מפקד. אני מדבר על החודשיים שבאו אחר כך, שבהן האוגדה שלו התברברה, לא השיגה מטרות, והאוגדונר שלה שיקר למפקד שלו על המיקום שלו ועסק קדחתנית בשליחת מסרונים לעיתונאים. הירש טוב בדיבורים – הוא מעין היאיר לפיד של צה”ל – אבל מאחוריהם אין כלום. אם התפיסה היא שהוא מנהל מוצלח, אז בואו נאמר שבפעם היחידה שהוא התבקש לפקד על כוח גדול – אוגדה – הוא לא עמד במטלה. אין שום ראיות שהוא יודע לנהל משהו גדול.

2. הוא מ”פ שעלה לגדולה. חמושי צה”ל שאיתרע מזלם לשרת תחת פיקודו של הירש דיווחו בשבוע האחרון שהוא פינטז בפניהם על כך ש”האוגדה תתגנב ללבנון” ושאמר לשריונרים שהוא רוצה שהם “יתגנבו עם הטנקים” וש”יהיו כמו בדואים.”

אדם שחושב שאוגדה יכולה להתגנב, או שאפשר להתגנב עם טנק, מעיד על כך שקודם כל, הוא לא יצא מגיל ההתבגרות, ושנית שהוא לא מכיר את הפיקוד שלו. אמנם, קשה להאשים פה את הירש: הוא לא שירת ארוכות בתפקיד מטה חשוב (בצה"ל, תפקידי המטה נחשבים לנחותים לעומת פיקוד), והפיקודים השונים שלו כללו בעצם פיקוד על אוסף של פלוגות או אפילו כוחות קטנים יותר. זו לא בעיה של הירש; זו בעיה של רוב צה”ל.

3. כי הוא היה שותף לפוטש. במאמר שפורסם הבוקר ב”הארץ”, מתאר רביב דרוקר כיצד הירש התגאה בפניו שכמח”ט בנימין, הוא פשוט איין את הפקודות של הממשלה כשאלה לא מצאו חן בעיניו (גרסה חינמית, ומפורטת יותר, אפשר לקרוא כאן.) הפסקה הרלוונטית של דרוקר ראויה לציטוט במלואה:

“הירש הסביר לי שהוא ידע שהאינתיפאדה באה ולכן, ברגע שהתחילה אלימות, הוא החליט לסגור את כל היציאות מהכפרים הפלשתינאיים. למה? ככה. כי הוא החליט. אני גם חסמתי את כל עוטף ירושלים, "בלוק", כבר בתחילת הלחימה, טען בגאווה מח"ט בנימין, "חסימה טוטאלית. לא נתתי לאף אחד לזוז מטר". לא, הוא לא עדכן את מפקד האוגדה, הודה הירש וגם לא את אלוף הפיקוד וכן, הוא ידע שזה מנוגד למה שהדרג המדיני רצה באותה תקופה, אבל עם כל הכבוד לדרג המדיני (ואין כבוד, מסתבר), הוא יודע יותר טוב והוא החליט וזה מה שיהיה. מפעם לפעם, המשיך הירש, קיבלו המטומטמים למעלה, אתם יודעים ראש הממשלה והקבינט, החלטות על הקלות, אבל לא איש כמו גל הירש ישתף עם הטירוף הזה פעולה. אני מתרתח, הוא הסביר לי ואחר כך סיפר בגאווה איך הוא פשוט מסמס את ההוראות. הזזתי קצת את הטנקים אחורה, כדי שסי אן אן יצלמו ואז החזרתי אותם לאותם מקומות. הקלות אלק.”

כלומר, מח”ט בצה”ל החליט על דעת עצמו שמדיניות הממשלה לא נראית לו, אז הוא ביצע סירוב פקודה מסיבי והפעיל מדיניות משלו – מדיניות שהיתה מנוגדת למדיניות הורדת הלהבות של הממשלה. מי שראה את “מיליון קליעים בספטמבר” יודע שממשלת ברק איבדה שליטה על הצבא; הירש היה חלק מרכזי באובדן השליטה הזה. הוא לא היה לבד, כמובן: דרוקר ושלח תיעדו בספרם היטב כיצד קיבלו הירש ודומיו גיבוי מלא מהרמטכ”ל מופז.

במדינה שבה לא בוצע פוטש צבאי מרצון, הירש היה למצער מבלה שנים ארוכות בכלא; במדינה עם מסורת של משמעת צבאית, היו שואלים אותו אם הוא רוצה סיגריה אחרונה והוא היה מתבקש לבחור בין עם כיסוי עיניים או בלי. בישראל הוא איכשהו קודם, ועכשיו הוא מועמד לתפקיד המפכ”ל.

4. כי הוא פרזנטור. הירש לא הוכיח יכולת תפקודית יוצאת דופן, אבל הוא טוב בדיבורים והוא מסוגל לאלתר מצגת תוך דקות – ולא משנה שלמצגת אין קשר למציאות, זה עדיין מאד מרשים. מצד שני, אדם שמסוגל לחרטט משהו כזה

"האוגדה תבצע הסתננות רחבת היקף בחתימה נמוכה, התנפלות, התייצבות מהירה על השטחים השולטים ויצירת מגע קטלני עם השטחים הבנויים ("נחילים") תוך יצירת הלם ומורא, הקפאת מרחב הפעולה ומעבר לשתלטנות”

כפקודת מבצע, לא ראוי להיות בשום תפקיד. ודאי לא בתפקיד שבו הוא אחראי על חיי אדם.

5. כי הוא שכיר חרב. בתשע השנים שחלפו מאז מלחמת לבנון השניה, הירש התפרנס ממכירת טכנולוגיות הרג. לחברה שלו הוא קרא דפנסיב שילד החזקות; הירש מרבה להתפאר בכך שהוא בחר את השם למבצע “חומת מגן”, ובעולם שבו הוא חי – עולם צריבת התודעה וההשתבללות – לבחירת שם יש משמעות כמעט מיסטית. החברה עצמה, כך נודע בימים האחרונים, נמצאת תחת חקירות בינלאומיות. בחשד למה? ככל הנראה השטיקים הרגילים של שכירי חרב: שוחד ורכישת מכרזים.

[…]

ואחרי שכל זה נאמר, אם יש משהו שהוא מסריח יותר מההבאה של גנרל שחצן, כושל, פוטשיסט ועילג לפיקוד על כוח אזרחי, הרי שהוא ההתנהלות של המשטרה. משטרת ישראל הודתה למעשה שהיא קיבלה מידע מגורמים זרים על הירש לפחות מאז 2013 – ולא עשתה איתו כלום. עכשיו, פתאום, כשהירש מאיים על מה שהנהגת המשטרה רואה כזכותה המולדת – להביא לכך שמפכ”ל ייבחר משורותיה – פתאום צץ החומר הזה. ועכשיו, כמובן, אין מנוס מלדון בו. ודיון כזה מטבעו ייקח זמן, מטבעו ימסמס את הסיכויים של הירש להפוך למפכ”ל.

בשלב מסוים, כוחות משטרה מאמצים לעצמם חשיבה כנופייתית. הבעיה של “מי ישמור על השומרים” עתיקה כימי אריסטו. זו הסיבה שמדינות חופשיות מרסנות את המשטרה שלהן ומציבות אותה תחת פיקוח וביקורת הדוקים. משטרה שיכולה לשמור לעצמה מידע כזה על אנשים, ולשלוף אותו במידת הצורך, הפסיקה להיות משטרה והפכה לכנופיה של סחטנים. אנחנו? לחקור סוחרי נשק מקושרים? שמכירים עיתונאים? לא יקרה בחיים, אלא אם הם יאיימו על ההנהגה שלנו.

ופירוק הכנופיה הזו, הפיכתה של המשטרה לכוח אזרחי שמשרת את הקהילה ולא את עצמו, צריכה להיות המשימה הראשונה במעלה של המפכ”ל הבא. הוא יזדקק לכל הסיוע שהציבור יכול לתת לו, כי הוא מתמודד לא רק עם כנופיה מושחתת עד העצם, אלא גם עם ממשלה שממש לא אוהבת משטרה עם כוח חקירה מתפקד.

האיש יצטרך להיות הגון – ובו זמנית אדם שמכיר את המערכת היטב. שאי אפשר יהיה לסבן אותו בקלות. יש כמה אנשים כאלה, ואת כולם הצליחה המשטרה להגלות: נצ”מ אפריך “קרמשניט” ארליך, חושף השחיתויות שהיום נמצא במכבי האש; ניצב משה מזרחי; ומספר אנשים דומים.

זה מה שאנחנו צריכים. לא פרזנטור עם עלי תאנה על הכתף. אז אחרי שיגמרו לכתוש את הירש – והוא הרוויח את הכתישה הזו ביושר – צריך להיאבק על הדבר האמיתי: המפכ”ל שיחזיר את המשטרה לאזרחים.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ההצבעה החשאית על יציאה למלחמה באיראן מעוררת תהיה: האם המשטר שלנו דמוקרטי בכלל?

בימים האחרונים רגשה הארץ סביב הקלטות של אהוד ברק, בהן הוא נשמע מתאר את המהלכים שכמעט והובילו למלחמה עם איראן בשנים 2010-2012. על פי ברק, שכמובן מוסר כאן את גרסתו לספרי ההיסטוריה ושבימים אלה צריך הסחת דעת מהירה לאור העובדה שהוא חשוד בקבלת שוחד, היו שלושה נסיונות שלו ושל שותפיו לממשלה בשנים האמורות לצאת למלחמה עם איראן.

בשנת 2010, לדבריו, הרמטכ”ל אשכנזי טירפד את המהלך באומרו שהצבא לא כשיר עדיין (צריך לזכור שברק ואשכנזי הם אויבים בנפש שחתרו זה נגד זה.) בשנת 2011, אומר ברק, נערך דיון בשמיניה. הצבא אמר שהמבצע אפשרי – לא קל, אבל אפשרי – והתכנית הוצגה לשמיניה. במהלך הדיון, לדבריו, הוא ראה את השרים שטייניץ ויעלון “נמסים”, והשמיניה דחתה את ההצעה. מאחר והיא דחתה אותה, לא היה טעם להעלות אותה לקבינט.

יש כאן כמה נקודות שראויות לציון. ראשית, הן שטייניץ הן יעלון לא הכחישו את הדברים. הם הביעו הרבה זעם על חשיפת דיונים פנימיים, אבל הם לא הכחישו אותם. יש להניח שהדברים נכונים. שנית, כפי שהתקשורת הישראלית נמנעה ברובה לציין, שניים הם לא רוב מתוך שמונה. היו עוד שלושה חברי קבינט שהתנגדו: בגין, ישי ומרידור. למעשה, השמיניה היתה קרועה בין שתי קבוצות של שלושה שרים (ברק, נתניהו וליברמן מצד אחד, בגין, ישי ומרידור מצד שני). יעלון ושטייניץ היו רק השניים שהכריעו את הכף.

השאלה האם שטייניץ היה מצביע בניגוד לעמדת נתניהו, כלומר האם הוא מסוגל לגבש עמדה עצמאית המנוגדת לזו של נתניהו, פתוחה. אישית, אני חושב – לאור הרקורד של שטייניץ בוועדת חוץ ובטחון, שם הוא העז להתמודד עם אמ”ן וללכת ראש בראש עם רמטכ”ל פוטשיסט, אחד בוגי יעלון – שדווקא כן. אבל השאלה האישית פחות חשובה. מה שעולה כאן הוא שנתניהו הביא לשמיניה להצבעה הצעה על תקיפה, והיא נפלה.

ב-2012, על פי ברק, קרה משהו מעורפל ולא ברור. כביכול, אי אפשר היה לתאם מועד תקיפה שבו לא היו כוחות אמריקאים בישראל, ואם היו כוחות כאלה בישראל בזמן התקיפה אז ארה”ב היתה מסתבכת. זה סיפור משונה, בלשון המעטה. יש פה פרט אחד חסר בגודל בולדוזר.

ב-2010 לא היתה הצבעה, כי לדברי ברק היה ברור לו שאם הרמטכ”ל מתנגד הוא יפסיד. ב-2011, נערכה הצבעה ונתניהו וברק הפסידו. אבל, על פי ברק, ב-2012 הוחלט לצאת לתקיפה והיתה בעיית תיאום עם האמריקאים. מי החליט? האם היתה הצבעה שניה בשמיניה? האם הקבינט התכנס והחליט? אם לא, מי החליט? נתניהו וברק לבדם?

זו, משום מה, נקודה שהתקשורת הישראלית לא התייחסה אליה. יש סיבות טובות לחשוב שברק לא אומר כאן את האמת. קודם כל, מדובר באהוד ברק. שנית, זו היתה שנת בחירות בארה”ב. נתניהו היה מסובך עד צווארו בנסיונות לסייע למועמד של השוגר דדי שלו, הקריקטורה האנטישמית שלדון אדלסון, לנצח בבחירות. גרירתה של ארה”ב למלחמה עם איראן היתה כנראה צעד אחד יותר מדי. שלישית, התרגיל אמור היה להיערך באפריל ונערך בסופו של דבר באוקטובר. זה אכן קרוב מדי לבחירות. אבל למה רצתה ממשלת ישראל לדחות את התרגיל מאפריל?

אלה, עם זאת, זוטות. יש בסופו של דבר ארבע שאלות: א. האם קיבל הקבינט החלטה לתקוף את איראן? ב. אם התקבלה החלטה מונומנטלית שכזו, למה ההתקפה לא בוצעה? ג. אם לא קיבל הקבינט החלטה כזו, מי הורה לצבא להיערך לתקיפה? ד. למה מסתירים את הנקודה הזו מאיתנו?

שורה של חברי כנסת ועיתונאים (!) קבלו מרות בימים האחרונים על כך שהדברים של ברק בכלל פורסמו. הם חושבים שהצנזורה צריכה היתה לפסול אותם. יש גם טענות, שנראות קלושות למדי, על כך שברק בכלל הפר את החוק.

ואני רק שאלה: אם אזרחי ישראל לא אמורים לדעת שהממשלה שלהם החליטה להוציא אותם למלחמה, והם אמורים לקבל את הידיעה הראשונה על כך כשטילים איראנים יפלו על הראש שלהם, האם אפשר בכלל לקרוא למשטר שלנו דמוקרטי?

מבין כלל ההחלטות שהציבור במדינה דמוקרטית אמור לקבל באמצעות נציגיו, שתיים הן קרדינליות: התקציב והחלטה על יציאה למלחמה. ממשלת נתניהו לא העבירה תקציב חד שנתי מאז 2009. שתי מערכות בחירות – 2013 ו-2015 – נערכו מבלי שהממשלה הצליחה להעביר תקציב לאותה השנה. אין שום סימן שהכנסת בכלל עודכנה בדיונים על מלחמה.

אז, גם אם נניח עכשיו לשאלה המרכזית של שליטה על מליוני נתינים שלא בחרו בממשלתם, האם ישראל של גבולות 1948 בכלל דמוקרטית? אם הכנסת לא מצביעה על יציאה למלחמה – כנגד מדינה שישראל, נזכיר, לא נמצאת איתה במצב מלחמה רשמי – וההחלטה הזו מתבצעת במחשכים, על ידי אנשים שכמות המידע שלהם מוגבלת, והיא נשמרת בסודיות מפני הציבור, האם זה משטר דמוקרטי?

פורמלית, יש לציין, ההליך ב-2011 הוכיח את עצמו. שמונה שרים התבקשו להחליט על מלחמה, ולמרות לחץ עצום מצד ראש הממשלה ושר הבטחון (את שר החוץ ליברמן אף אחד לא סופר, ובצדק), דחו את ההצעה. ברק צריך להכיר את הסיטואציה: ב-1991 הוא דחף, כסגן רמטכ”ל, לפלישה לעיראק והקבינט דחה את ההצעה במאמץ. אז שיטת האחריות הקולקטיבית עבדה, וזה טוב.

אבל רבאק, אנחנו אמורים לדעת מדברים כאלה. אנחנו, רשמית, חבר הנאמנים שמנהל את המדינה הזו. אם מסתירים מאיתנו את ה עובדה שהממשלה הצביעה על מלחמה ב-2011 ודחתה את ההצעה; אם מסתירים מאיתנו את העובדה שהיא החליטה לצאת למלחמה נגד איראן ב-2012, או גרוע מכך – שראש הממשלה ושר הבטחון שקלו פוטש – איזו משמעות יש לכך שמדי פעם נערכות כאן בחירות? אם אין לנו את המידע המינימלי הזה, שמטיל אור אחר לגמרי על ההתנהלות של ממשלת נתניהו; אם אנחנו לא יכולים להביא אותו בחשבון בעת הליכה לקלפי, מה נשאר מהקליפה הריקה של הדמוקרטיה?

ממשלות דמוקרטיות לא מנהלות מלחמות סתרים. אם ממשלת נתניהו רוצה לצאת למלחמה, אם היא הגיעה להצבעה בנושא, הציבור צריך לדעת מכך, ובהקדם. רצוי להזכיר איך התנהלו הדברים בבריטניה ובארה”ב: הפרלמנט הבריטי דחה לפני כשנתיים את דרישת הממשלה לצאת למלחמה בסוריה, וסביב המלחמה בעיראק התנהלו ויכוחים סוערים ופומביים מאד; בארה”ב, המלחמה בעיראק ב-2003 עמדה במוקד של דיון ציבורי סוער לפניה ולאחריה; ההחלטה לצאת למלחמה בעיראק ב-1991 עברה ברוב דחוק בסנאט. היה דיון, היום אנחנו יודעים שהוא לא היה מספק ושהוא היה רווי מניפולציות, אבל היה דיון. הילארי קלינטון הפסידה את הפריימריז הדמוקרטיים הרבה בגלל ההצבעה שלה אז.

אף חבר כנסת ישראלי, אף שר ישראלי, לא ישלם מחיר על ההצבעה שלו בנושא איראן – הראשונים כי לא נתנו להם בכלל להצביע, האחרונים כי מסתירים מאיתנו את עצם ההצבעה שלהם. זו איננה דמוקרטיה. זו אוליגרכיה עם יחסי ציבור טובים. ועל העיתונאים שמועלים בתפקידם, שהוא ליידע את הציבור – טוב, נראה שכבר התרגלנו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

זה לא היה פשוט, אבל שופטי בג”צ הצליחו לצאת עלובים עוד יותר

ייעשה הצדק, ולו יפלו השמיים. (אימרה אנגלית)

אתמול, משהתחוור שלעציר המנהלי שובת הרעב מוחמד עלאן יש נזק מוחי, החליט בג”צ להקפיא את המעצר המנהלי שלו. לא לבטל – להקפיא. בג”צ, שלכאורה עוסק בביקורת שיפוטית על המעצרים המנהליים, מעולם לא ביטל מעצר מנהלי. אתם מבינים, באלפי המקרים שבהם הובא לפניו “חומר סודי” במעמד צד אחד, לא היתה ולו פעם אחת שבה מערכת הבטחון טעתה. תמיד, בלי יוצא מן הכלל, המערכת צדקה. בג”צ קיצר פה ושם מעצרים מנהליים – במקרים רבים לעצירים שלגמרי במקרה היו יהודים – אבל מעולם לא ביטל אותם.

גם הפעם, יש לציין, המעצר המנהלי לא בוטל. הוא “הוקפא”, חיה משפטית חסרת משמעות. אם מצבו של עלאן ישתפר, המעצר שלו עשוי להתחדש. השופטים לא הורו על שחרורו; הם אמרו שהצו יבוטל סופית רק אם יתברר שעלאן סובל מנזק מוחי בלתי הפיך.

צריך לציין שלנזק הזה אחראים ישירות השופטים עצמם. ברביעי באוגוסט, הם דחו את העתירה של עלאן – אז ביום ה-47 לשביתת הרעב שלו – בהסתמך על “חומר סודי.” מאז חלפו פחות משבועיים, וביום שני הסכימו השופטים לדון בעתירה חוזרת בעניינו. שם הם כבר נשמעו פחות משוכנעים מעמדת המדינה. השופט מלצר שאל את המדינה מה מידת המסוכנות של עלאן, בעצם. זו שאלה שלא עלתה בדיון ברביעי באוגוסט, היום ה-200 ומשהו למעצר המנהלי של עלאן. האיש שהיה סכנה לבטחון האומה ברביעי באוגוסט הפסיק להיות כזה ב-20 באוגוסט – בלי שיעשה דבר.

ביום שני, המדינה היתה מוכנה לאפשר לעלאן להשתחרר בתנאי שיצא לגלות של ארבע שנים. השופטים, בחוסר אנושיות שהיינו מכנים בלתי נסלח אלמלא היה שגרתי, דחו את הדיון בעניינו של אדם ששביתת הרעב שלו עברה את היום ה-60 ושנמצא בסכנת חיים מיידית ביומיים. אתמול, כשהתברר שמצבו של עלאן עשוי להיות בלתי הפיך, השופטים נבהלו.

אליוקים רובינשטיין, שקלט שיתכן שיש לו דם על הידיים ושיהיה מאד קשה לשטוף אותו לפני הכנס הבא עם שופטים בכירים בחו”ל, כתב בצביעות העולה על זו הרגילה אצלו ש”צר לנו כבני אנוש על כך ועל העותר שבהחלטותיו הגיע עד הלום ואנו מאחלים לו רפואה שלמה.” וואלה. כל כך הרבה רפואה אתה מאחל לו, שהעדפת לדחות את הדיון ביומיים, אה?

אתמול, המדינה כבר היתה מוכנה להתחייב שלא להאריך את צו המעצר המנהלי של עלאן, כשזה יפוג בעוד חודשיים. גם היא נבהלה. פתאום, הפושע המסוכן שאין ברירה אלא לזרוק במקרה שלו את החוק לפח מסתבר כלא כל כך מסוכן. על כל פנים, פתאום מותו מסוכן מחייו.

וכשהמדינה משנה כיוון, הופה! גם בית המשפט משנה כיוון. חותמות הגומי בגלימה, שלפני 16 ימים דחו את העתירה לשחרורו של עלאן כי המדינה אמרה להם שזה מה שהם צריכים לעשות, עכשיו מקפיאים את המעצר המנהלי שלו… כי זה מה שהמדינה רוצה שהם יעשו עכשיו.

בשום שלב, לא בחנו השופטים את הדרישה הבסיסית של עלאן: לאפשר לו להתגונן מההאשמות נגדו. כדי שהוא יוכל להתגונן, כמובן, היה צריך להעלות את ההאשמות הללו. המדינה לא מוכנה לעשות זאת.

מה שראו השופטים, בהנחה שהמדינה לא שיקרה להם – בישראל המדינה משקרת לבית המשפט על בסיס קבוע, כי עד כה לא נאלצה לשלם מחיר על כך – לא היה ראיות. הוא היה לכל היותר שמועות.

ראיה היא טענה שהמתגונן ועורכי דינו יכולים להפריך. אמרתם שבוצע פשע? הצגתם את הראיה? הנאשם יכול לנסות כמיטב יכולתו להפריך אותה. לא הצגתם את המידע שלכם להפרכה? הצגתם אותו בדיון זריז לשופטים שאין להם לא את הזמן ולא את היכולת להתמודד איתו? זו איננה ראיה. זו לכל היותר שמועה.

בלב פרשת דרייפוס עמד ה”מזכר הסודי” שהוגש בניגוד לחוק לבית הדין הצבאי שהרשיע אותו. המזכר הסודי הזה היה מזויף. הוא זויף על ידי קציני מודיעין שהאמינו באמת ובתמים שבכך שהם מגישים ראיה מזויפת, הם מצילים את מולדתם מבוגד. הם טעו. אחר כך הם נאלצו, באירוניה חריפה, להגן על הבוגד האמיתי – כי אם הוא ייחשף, כל מבנה השקרים שלהם יקרוס.

לשירותי המודיעין של ישראל יש נטיה היסטורית מתועדת לשקר לבתי המשפט. המקרה הידוע ביותר הוא זה של עיזאת נאפסו, קצין שהואשם בריגול, עונה עד שמסר הודאה, ואחר כך שיקר השב”כ – ספציפית, המענה שלו היה יוסי גינוסר, שהסתבך אחר כך בפרשת השב”כ – לבתי המשפט ואמר שלא היו עינויים. בפרשת השב”כ, שיקרו אנשי השב”כ לשורה של ועדות חקירה, שהובלו בין השאר על ידי שופטים, וטפלו עלילת שקר על איציק מרדכי בנסיון להפליל אותו בהריגה. ועדת לנדוי, שקמה אחרי שתי הפרשות הללו, מצאה שהשב”כ שיקר שיטתית באלפי תיקים.

אף אחד לא שילם מחיר על כל זה. כל המעורבים, אלו מהם שבכלל נחקרו, קיבלו חנינה לפני משפט.

כך שכאשר שופטים ישראלים מסכימים שיוכנס לבית המשפט שלהם “חומר סודי”, הם קושרים ביודעין את העיניים שלהם. הם הופכים את עצמם לחותמת הגומי של המשטרה החשאית. אין להם את היכולת להתמודד או להפריך את המידע הסודי – אין להם לא את הזמן ולא את הנכונות של עורך דינו של הנאשם.

אפילו אם השב”כ הגיש לבית המשפט “חומר סודי” שהוא באמת ובתמים מאמין באמיתותו – ואין לנו שום דרך לדעת את זה – הרי שזה לא אומר שהוא לא טועה. שירותי הבטחון נוהגים לומר שיש להם מקורות סודיים והם לא יכולים לחשוף אותם.

ובכן, אם אתם לא רוצים לחשוף אותם, אל תבצעו מעצרים. אם הגעתם למסקנה שמישהו מהווה סכנה כה מהותית לבטחון המדינה עד שיש לשלול את חירותו, חלה עליכם חובה להציג את הראיות לכך. כי אחרת, אנחנו מוצאים את עצמנו במצב שבו חירותו של אדם נשללת בשל לחישה של איש המשטרה החשאית.

בישראל, התרגלנו למצב הזה. השופטים הרגילו את עצמם להיות חותמות גומי. נוצרו בעצם שתי מערכות חוקים: הרגילה, וזו שיש לשירותי הבטחון דריסת רגל בהם. הוקמה כאן מדינה בתוך מדינה, כשמדינת ה”בטחון” מעקמת את החוק ומגייסת לצורך כך את בג”צ. זה מיילל, אבל מציית.

זו לא ביקורת שיפוטית. זו העמדת פנים של ביקורת שיפוטית, וקריקטורה של בית משפט שנע על פי גחמותיה הרגעיות של מערכת הבטחון.

והפעם כדאי שנזכור את זה. בפעם הבאה שבג”צ יבקש את תמיכת הציבור הליברלי, האחרון צריך לשאול: במה הרווחת את התמיכה שלי? בסנגוריה נצחית על מדינת משטרה? טימאתם את ההיכל, זיהמתם אל גלימותיכם, ידיכם דמים מלאו. לכו ואל תשובו עוד.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

תחת לחץ, המדינה חושפת את הבלוף שמאחורי המעצר המנהלי

עציר מנהלי, מוחמד עלאן, שובת רעב מזה 60 יום ויותר. עלאן דורש דבר פשוט מאד: שישראל תעמיד אותו לדין. הוא נמצא בסכנת מוות, ועד כה ישראל לא הצליחה למצוא רופא שיפר את שבועתו ויזין אותו בכפיה. כאן מגיעה תעודת אומץ ויושר להסתדרות הרפואית, שהודיעה שמדובר בעינויים ושהיא לא תסייע להם.

היום (ב’) נערך בבג”צ דיון בעניינו של עלאן. הדיון נפתח בהודעה מפתיעה: עלאן כרגע לא בהכרה, אבל המדינה אמרה שאם הוא ישוב להכרה ויסכים לצאת לגלות של ארבע שנים, היא “תשקול” לשחרר אותו ממעצר מנהלי.

כאן נחשף הבלוף של מעצר מנהלי. פעם אחר פעם, כאשר המדינה משתמשת בו – יש כרגע כ-400 עצורים מנהליים פלסטינים, שלושה עצורים מנהליים יהודים; כ-2,000 מבקשי מקלט עצורים במה שהוא בפועל מעצר מנהלי במחנה חולות – היא טוענת שהסכנה הנשקפת מצד העציר כל כך גדולה, שאף שהיא לא מסוגלת להציג ראיות לסכנה הזו, היא חייבת לעצור אותו למען בטחון הציבור.

מעצר מנהלי הוא מעצר שנערך לא משום שהחשוד ביצע עבירה כלשהי, אלא משום שהוא עלול לבצע עבירה כזו. כמו הרבה מאד מכלי הדיכוי שלנו, ירשנו אותו ממשפט החירום הבריטי. שירותי הבטחון טוענים שוב ושוב שהמעצר הכרחי לצרכי בטחון, אבל דו”ח של האו”ם מצא בשנת 2012 שרוב העצורים לא היו מעורבים בפעולות אלימות (סעיף 7). ואכן, פלסטינים החשודים בעבירות אלימות מובאים לבתי המשפט ומורשעים בהם בסרט נע. מטרתו של מעצר מנהלי היא סילוקו של אדם שאיננו רצוי לשירותי הבטחון, ושכנגדו אין להם ראיות. אם היו ראיות, היה משפט.

כאשר עצרה המדינה את עלאן, היא אמרה שהוא מסוכן. מסוכן מאד. מסוכן עד כדי כך שאין לה ברירה אלא לעצור אותו במעצר מנהלי. הבוקר היא שינתה את עמדתה: פתאום הוא לא מסוכן. פתאום אפשר לשחרר אותו, בתנאי שיצא לגלות.

אז אם הוא לא היה מסוכן, למה עצרתם אותו בלי משפט?

את הטענה הזו, כמובן, אין להפנות אל שירותי הבטחון. מבחינתם, מעצר מנהלי הוא כלי נוח מאד. אם הוא ברשותם, כמובן שהם ישתמשו בו. גם אל משרתי כל האדונים של הפרקליטות אין מקום לפנות בטענות; אין דבר הבל שהם לא יאמרו לבית המשפט בשם הבטחון.

את השאלה צריך להפנות לבית המשפט. אדם הוחזק במעצר ללא משפט במשך חודשים, ועכשיו מסתבר שבעצם הוא לא מסוכן כל כך. איך נתתם לזה לקרות? פעם אחרי פעם, כאשר המדינה מציגה “מידע סודי” (כפי שעשתה גם היום) עורך בית המשפט טקס פומבי של הלקאה עצמית ואומר שהוא במצב לא נוח, ממש רע לו עם זה, זה לגמרי חריג, הוא צריך לשמש גם כסניגור והוא עושה זאת נאמנה – ומיד לאחר מכן הוא מאשר אוטומטית את בקשת המדינה.

ועכשיו מסתבר שאפעס, העציר לא מסוכן. מי אשם בכך שאדם שאיננו מהווה סכנה נמצא במעצר ללא משפט? מי שאישר את ההליך הזה, בית המשפט הישראלי.

אבל זה בסדר, בית המשפט מקפיד שלא להפיק לקחים. המדינה נתנה לו “חומר סודי” והוא בלע אותו. אחר כך הודיע בית המשפט שהדיון נדחה במשך יומיים ויתחדש שוב ביום רביעי.

נזכיר שוב: מדובר באדם ששובת רעב. הדיון בו נערך כשמצבו אנוש. ואף על פי כן, בית המשפט דוחה את הדיון ביומיים. זו לא פעם ראשונה שבית המשפט העליון המהולל של ישראל מפגין חוסר אנושיות כזה: לפני שלוש שנים ביצעה המדינה תרגיל כזה בדיוק. קבוצה של פליטים גוועה ברעב וצמא על הגדר עם מצרים, בג”צ הסכים לדחות את הדיון אחרי הצגת “חומר סודי”, וחמושי הצבא המוסרי יותר מהחמאס ניצלו את הארכה כדי לזרוק את הפליטים לצד המצרי של הגדר. בג”צ אטם אז מרצון את עיניו והפך לשותף לפשע.

לא מיותר עדיין להזכיר לשופטים שהמשפט הבינלאומי מכיר בתקדימים של שפיטת שופטים שסיפקו אצטלה משפטית לפשעים של מדינות. תפקידם של השופטים הוא להגן על זכויות החלשים ביותר, לא להיות חותמת גומי של המדינה. בישראל, הם נכשלים בתפקיד הזה פעם אחר פעם – והדחיה של דיון בעניינו של שובת רעב שהמדינה כבר הודתה במשתמע שאיננו מהווה סכנה היא עוד כתם על מערכת המשפט הישראלית. נקווה שלשופטים לא יהיה דם של אדם חף מפשע על ידיהם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)