למה לא אשכנזי
תשובה לאורי משגב
אורי משגב כתב בשבוע שעבר מאמר שבו הוא נימק מדוע לדעתו השמאל צריך לתמוך בגבי אשכנזי כמועמד הבא שלו. הוא קיבל תגובות חריפות, ובצדק, על המאמר הזה, אז היום הוא כתב מאמר בו הוא מאשים את מתנגדי הרעיון הזה בטהרנות, ואומר שהשמאל צריך להלחם מלוכלך.
אני לגמרי בעד מלחמה מלוכלכת, אבל לעולם לא אתמוך בגבי אשכנזי לתפקיד מנהיג השמאל, ואני לא חושב שהוא מועמד רציני. משגב טוען שאשכנזי מטיל אימה על נתניהו, והוא כנראה צודק. מצד שני, דני דנון מטיל אימה על נתניהו. להטיל אימה על נתניהו זו חכמה קטנה למדי.
יש שורה של סיבות, מוסריות ופרגמטיות, מדוע אסור לאפשר לאשכנזי להפוך לסוג כלשהו של מנהיג פוליטי, ואני אפרט אותן במה שהוא לדעתי סדר החשיבות שלהן.
כי הוא פושע מלחמה. גבי אשכנזי לא רשם שום נצחון מזהיר בשדה הקרב – על כך מיד – אבל הוא היה ממש מוצלח ברצח אזרחים. הוא אחראי ליותר מאלף אזרחים הרוגים במהלך מבצע עופרת יצוקה בעזה, והוא אחראי להתקפה הרצחנית על המרמרה. קבלה של אשכנזי כמנהיג השמאל הישראלי היא לגיטימציה לפושעי מלחמה ולפשעי מלחמה, והגיע הזמן שהשמאל ייגמל מזה.
כי הוא חתר תחת הדרג המדיני. כרמטכ”ל, מתקבל הרושם שעיקר הפעילות של אשכנזי מעבר להרג אזרחים היתה תככנות נגד השר הממונה עליו. פרשת אשכנזי-הרפז אולי לא הניבה כתב אישום – בין השאר, יש להניח, משום שהיועץ המשפטי מאד לא רצה לחקור – אבל גם גרסת המינימום חמורה דיה. הלשכה של אשכנזי היתה חצר של חנפנים, שלא בחלה באיסוף מידע על השר הממונה ואנשי לשכתו. לא הצליחו להוכיח שאשכנזי ידע על המזימה לזיוף מסמך גלנט, אבל מקורביו ידעו גם ידעו – וישנה השיחה ההיא שנעלמה מהרשימות שניהל אשכנזי עם הרפז מיד לאחר חשיפת המסמך. מה נאמר שם? לא ברור, אבל ברור שאשכנזי ניהל אותה במכוון מטלפון שהשיחות בו לא הוקלטו.
אשכנזי נתפס בפרשה הזו בשקרים, ונראה שהוא ידע שיש פסול בקשרים שלו עם הרפז משום שהם התנהלו בפועל דרך אשתו רונית. אם אשכנזי ידע על הקשר ושתק, הוא פסול לכל תפקיד. אם הוא לא ידע עליו, הוא לא ראוי לשום תפקיד – הן משום שהוא לא מסוגל לדעת מה מקורביו עושים, הן משום האווירה שהוא משרה עליהם.
ואם משגב חושב שהפרשה הזו לא תצוץ, בהגזמה המקובלת על נתניהו, במערכת הבחירות - הוא טועה קשות.
כי לאשכנזי אין הישגים. אף אחד לא מסוגל לזכור קרב חשוב שהוא פיקד עליו, כי לא היו כאלה. אשכנזי שירת בפיקוד צפון, שם הוא הובס על ידי החיזבאללה, וכרמטכ”ל הוא הוציא תיקו מול החמאס. לא בדיוק משהו שהולכים איתו לבחירות. כן, הדובר הפעלתן שלו אבי בניהו הפיץ שוב ושוב בתקשורת את השמועות שאשכנזי הציל את צה”ל, אבל אין שום ראיה לכך שהיה משהו מאחורי מסך העשן הזה.
דבקה בו שחיתות. שוב, זה כנראה לא יגיע לשום כתב אישום, אבל שמו של אשכנזי נקשר לחקירת השחיתות בנמל אשדוד. וגם שם, לדבריו, הוא לא ידע כלום, לא ראה כלום, ואיכשהו הסתובב עם החשודים. מצטער, כבר היה לי מספיק מההתנהלות הזו מצד נתניהו.
כי אין לנו מושג מה הדעות הפוליטיות שלו. עד כה אשכנזי לא נתפס בשום התבטאות מדינית. יכול להיות שהוא שמאלן נסתר, למרות שאין סיבה טובה לחשוב כך, ויכול להיות שהוא עוד אהוד ברק. שתופס טרמפ על מחנה שלם. כן, הוא מתעב את נתניהו. שייקח מספר.
כי הוא יעלה את תקציב הבטחון. אחת הרעות החולות ביותר בישראל היא העליה הבלתי פוסקת של תקציב הבטחון, כאשר במקביל הצבא מספק פחות בטחון ועוסק ביבבות. השנים של אשכנזי היו שנות דגל מהבחינה הזו, ואם הוא יעמוד בראשות מפלגת העבודה, הדבר היחיד שאפשר לומר בוודאות שהוא יעשה הוא להעלות את תקציב הבטחון.
כי אנחנו לא יודעים כלום על דעותיו הכלכליות: אבל ההתנהלות שלו מאז שחרורו מעידה שהוא ניצב בחחנה של האוליגרכים. היה לנו מספיק מזה.
כי שום רבינים לא יבואו: משגב מציין שרבין ניצח והוא היה בטחוניסט, וגם אהוד ברק ניצח. נתחיל מרבין. לרבין היה נכס ייחודי שלא היה לאף אחד אחריו: הוא היה המפקד האחרון של צה”ל שאשכרה ניצח במלחמה (מלחמת יוה”כ, כזכור, נגמרה בכך שישראל נסוגה מסיני – ההלם של המלחמה היה גדול מספיק כדי לתת למצרים את ההישג שרצו), וזה היה גם הנצחון הגדול בהיסטוריה של ישראל.
מאז 1967, צה”ל מוציא במקרה הטוב תיקו. אף אחד לא יכול להתחרות ברבין, וההיסטוריה מלמדת שגנרלים הם כשלון מוחץ בפוליטיקה. הנה רשימה חלקית, שמתמקדת ברמטכ”לים לשעבר וכמה גנרלים בולטים אחרים.
חיים בר לב – הוא היה קיים בציבוריות הישראלית בשנות ה-70 וה-80, אבל התפוגג. הוא כנראה הציל את חזית הדרום ב-1973, אבל לא שכחו לו את קו בר לב.
מוטה גור – הרמטכ”ל לשעבר שכבש את הר הבית ניסה קריירה פוליטית והתפוגג.
רפאל “רפול” איתן – נכנס לפוליטיקה ב-1992, קיבל שמונה מנדטים ואחר כך התפוגג. אפס השפעה אחרי תפקידו הצבאי.
דן שומרון – שקל קריירה פוליטית במפלגת המרכז, היה לו מספיק שכל לא לעשות את זה, התפוגג.
אמנון ליפקין-שחק – הוא היה ב-1997-1998 במעמדו של אשכנזי היום: התקווה הלבנה הגדולה שתביס את נתניהו. הוא פתח את הפה, והפך לבדיחה. הצטרף למפלגת המרכז של איציק מרדכי והתפוגג יחד איתה.
שאול “פחחחחחח” מופז – כל מילה מיותרת. אין, אגב, סיבה טובה לחשוב שדעותיו הפוליטיות של אשכנזי שונות משלו.
בוגי “משה” יעלון – לא ניסה עד כה לקבל מעמד עצמאי בליכוד, כנראה משום שהוא יודע למה; והוא לא הגבינה החדה במזווה, בלשון המעטה.
נבחרת האלופים – בבחירות 1988 הציגה מפלגת העבודה את “תכנית נבחרת האלופים” שלה, שהיתה מעין תכנית אלון משודרגת. הציבור לא שם לב והסתבר שכוורת אלופים זה לא מה שהיה פעם.
אביגדור קהלני – גיבור קרבות עמק הבכא ב-1973. התפלג מהעבודה, הקים מפלגת מרכז, התפוגג.
איציק “יצחק” מרדכי – שר הבטחון של נתניהו שפוטר על ידיו, קרע לנתניהו את הצורה בעימות הטלוויזיוני של בחירות 1999 (אהוד ברק ברח), הוביל את מפלגת המרכז והפך לשר התחבורה. הוא נאלץ לפרוש מהפוליטיקה לאחר שהורשע בהטרדות מיניות של חיילות שהיו כפופות לו, אבל התפוגגותו היתה בתהליך מואץ עוד קודם לכן.
הציפיה שדווקא גבי אשכנזי יהפוך את ההיסטוריה הזו על פיה מצריכה ראיות יוצאות דופן, שעד כה לא הוצגו.
אהוד ברק. הדוגמא השניה של משגב להצלחה של גנרל היא אהוד ברק. הוא מציין שברק הצליח להוציא את ישראל מלבנון. זה נכון, וזה נחמד. אבל צריך לזכור כמה דברים. ראשית כל, סביר להניח שרוב הציבור שאליו רוצה משגב לפנות לא זוכר את זה דווקא כהישג, בשל מלחמת לבנון השניה.
שנית, אהוד ברק חיסל את השמאל הישראלי. בנסיון להציל את עצמו אחרי קריסת השיחות עם ערפאת, הוא הפיץ את הבדותה ש”אין פרטנר”, וכשפרצה האלימות הוא מיהר לקשר בינה ובין קריסת השיחות. הוא איבד שליטה על הצבא וזה ניהל מדיניות עצמאית וקטלנית משלו. ברק נסיה לשוחח עם ערפאת רק אחרי שבזבז יותר משנה בלי שיחות. שוב, אין שום סיבה טובה לחשוב שאשכנזי יהיה שונה במשהו.
כי השמאל צריך מועמדים שימשכו את הפלסטינים הישראלים: בלי חיבור איתם, לא יהיה נצחון של השמאל. זה, אולי, הלקח הגדול ביותר שאפשר ללמוד מרבין: הוא הכיר במפלגות של הפלסטינים הישראלים כשותפות והשקיע סכומי עתק בפיתוח הישובים הפלסטיניים-ישראלים. אף אחד לא עשה את מה שעשתה ממשלת רבין השניה שם, לא לפניו ולא אחריו.
כמו על כל נושא אחר, לא שמענו מילה מאשכנזי על החזון שלו לשילובם של הפלסטינים הישראלים. גם אין שום סיבה טובה לחשוב שהם יתלהבו מהקצב מעזה והטובח במרמרה. מצב שבו אשכנזי הוא ראש הממשלה המיועד של השמאל בהחלט יכול לשכנע רבים מהם להשאר בבית.
במילים אחרות, נראה שהקבעון של השמאל-מרכז על הצורך שלו למצוא גנרל נטוע בתקופה אחרת, תקופה שלא תחזור – והמועמד הספציפי הזה הוא מהגרועים ביותר שבנמצא. אני לגמרי בעד מלחמה מלוכלכת, חסרת מעצורים, בימין הישראלי; אין לי שום כוונה להשקיע מאמצים בהכנסת אהוד ברק ב’ ללשכת ראש הממשלה.
ועוד דבר אחד: בוז’י “מי?” הרצוג מאד נעלב מגדעון לוי, אז הוא כתב אתמול מאמר בהארץ שבו הטיל ספק בכך שגדעון לוי ציוני. אני לא ציוני, אני לא לגמרי בטוח שאפשר להיות אדם הגון וציוני (ובוז’י יוכיח), ואני די משוכנע שלוי לא רואה בעצמו ציוני – אבל שריקת הכלבים הזו של הרצוג, הנסיון האומלל הזה להתרפס בפני בפני הבן דרור ימינים, צריכה להבהיר שאיתו אין על מה לעבוד או על מה לדבר. כלומר, אם עוד לא הבנו את זה מההתנהלות של מפלגתו עד כה.
הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות גדולות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.
(יוסי גורביץ)
