ניאו-פיאודליזם
העובדה שהממשלה מרמה את הציבור ומסתירה ממנו את המתרחש בתחום הגז היא לא באג, היא פיצ’ר בשיטה הניאו-ליברלית
ממשלת נתניהו נחושה להעביר כמה שיותר מאוצרות הגז שישראל טוענת לבעלות עליהם לידי האוליגרך יצחק תשובה ובעלי בריתו מחו”ל. פרשיה רודפת פרשיה, הממשלה מסרבת להסביר מדוע היא לחוצה כל כך להעביר את הגז לאוליגרכים, ומסרבת למסור פרטים לציבור. ד
הדברים הגיעו לשיא השבוע, אחרי שקומיסר ההפרטה של נתניהו, יוג’ין קנדל – התואר הרשמי שלו הוא יו”ר המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה – הורה להפסיק את השידור החי של השימוע בוושא הגז. הפסקת השידור הגיעה לאחר שפעיל מטה המאבק בגז, יוסי דורפמן, הבהיר שפקידי ממשלה שהיו מעורבים בדיונים הסודיים עם ברוני הגז (דיונים שמבקר המדינה מצא שקנדל לא טרח לארגן פרוטוקולים שלהם) ואיכשהו ימצאו לעצמם ג’וב אחר כך אצל האוליגרכים, צריכים לדעת שתוגש נגדם תלונה פלילית. כשהגיע תורה של אורלי ברלב לדבר, הורה קנדל לנתק את המיקרופון שלה ואחר כך הורה לכל פקידי הממשלה לעזוב את החדר. בין לבין, כשכובו המצלמות, ניסה סגן יו”ר רשות הגז במשרד האנרגיה, אחד קונסטנטין בלוז, לתקוף את דורפמן; מאבטח בלם אותו.
מעניין מה גרם לעובד ציבור להתנהל בצורה כזו. יש לקוות שבלוז לא היה נסער משום שהבין מדבריו של דורפמן שאם הוא ייכנס לג’וב הבא שכבר הובטח לו, הוא ימצא את עצמו בחקירה.
אבל האירועים ב”שימוע הציבורי” היו רק הדגמה קיצונית לאידיאולוגיה שהשתלטה על ישראל בעשורים האחרונים. היא מכונה בדרך כלל ניאו-ליברליזם אבל כינוי מדויק יותר יהיה ניאו-פיאודליזם. בלב התיאוריה עומד ערעור על עקרון היסוד של הדמוקרטיה: שבני אדם מסוגלים לשלוט בעצמם.
קנדל עצמו אמר לפני מספר חודשים, בעודו מנהל שיחות חשאיות ובלתי מתועדות עם נציגי האוליגרכים – יש לקוות שאלה לא מעסיקיו הבאים, אבל אף אחד לא באמת יופתע – שאם יש משהו שמסוכן לדמוקרטיה, הרי זה הדיון הציבורי בכלכלה. הדיון הציבורי לא מספיק אחראי לקנדל, כמסתבר, אז הוא דואג שלא יהיה דיון ציבורי.
ופה המפתח: שוב, הסודיות הזו היא לא באג, היא פיצ’ר. היא גם לא מוגבלת למשטר ההפרטה של נתניהו. סגן הנשיא האמריקאי לשעבר דיק צ’ייני, למשל, ניהל מאבק עקשני וארוך כדי לא לחשוף דיונים דומים שניהל עם בכירי חברות האנרגיה. כדי לעגן את הסירוב, השתמש צ’ייני בטיעון שהופך את הדמוקרטיה על ראשה: אם תיחשף זהותם של הבכירים, טען, יהיה בכך כדי לפגוע בזכותם לפנות לממשלה בבקשה לתיקון עוול מבלי שזהותם תיחשף.
התפיסה הניאו-ליברלית פשוטה למדי. היא אומרת שיש יצור מיסטי שנקרא השוק החופשי. השוק, המתבטא בחברות ובמנהלים שלהם, הוא מנהל רציונלי יותר מאשר ממשלות. האחרונות, טוענים הניאו-ליברלים, לא יודעות לנהל. כל דבר שהן עושות הוא לא יעיל. חברות, מצד שני, הן מתת האל. עובדים ממשלתיים מקבלים משכורת קבועה ואין להם עניין להיות יעילים; לעובד בחברה שמקבל בונוס דווקא יש. על כן, יש להעביר כמה שיותר פונקציות שמבצעות ממשלות לידי חברות. כך נשיג יעילות.
יש בתיאוריה הזו חורים למכביר. בתור התחלה, אין דבר כזה “שוק חופשי”, וגם לא יכול להיות. כדי ששוק יהיה חופשי, כל השחקנים צריכים להחזיק באותו המידע. אחרת, אם יש לשחקן אחד מידע שאין לאחרים, אין שוק חופשי: יש שוק שמתומרן על ידי שחקן אחד, שיודע יותר מאחרים. אם אני, למשל, יודע שמחר חברה א’ תוציא דו”ח שאומר שהיא הפסידה רבע מיליארד ברבעון האחרון, אני יכול לפעול על סמך המידע הזה ולאפשר לי ולחברי לעשות הרבה מאד כסף על חשבון המשקיעים. המצב שבו לכל השחקנים בשוק יש את אותו המידע לא קיים אפילו תיאורטית, על אחת כמה וכמה שלא במציאות.
הפער הוא לא רק במידע, הוא גם בגישה. אם אני מקבל שכר מינימום או שכר ממוצע, הסיכוי שלי להפגש עם מנכ”ל בכיר במשרד ממשלתי כדי שזה יקדם את ענייני קרוב לסיכוי שיאיר לפיד ישמיע הצהרה שאיננה שקר או שטות. אם, מצד שני, אני יועץ בכיר לאוליגרך, הסיכוי שלי להגיע אל יועצי השר גבוה משמעותית. רוצים דוגמא? ראו את ה”שימוע” שערך קנדל לציבור והשוו אותו לכמות הזמן שהוא הציע לנציגי האוליגרכיה.
ממשלות לא יכולות לעשות כלום? טוב, נו. זה באמת מצריך בורות היסטורית. ממשלות, בתור התחלה, בונות את הבסיס שבלעדיו חברות לא יכולות לפעול – החל מבטחון בסיסי ועבור בתשתיות הכרחיות כמו כבישים, חשמל, ובתי משפט. הדוגמא הקלאסית שמביאים הניאו-פיאודלים הן הממשלות הקומוניסטיות נוסח ברה”מ. הצורך לציין שזה איש קש יעליב את האינטליגנציה של הקוראים, אבל בכל זאת. הבעיה של ברה”מ לא היתה שעובדי הממשלה שלה קיבלו משכורת קבועה ועבדו משמונה עד חמש. הבעיה שלה היתה שכל הממשלה היתה הונאה רקובה מלמעלה עד למטה. איך אמר הפתגם הסובייטי? “הם מעמידים פנים שהם משלמים לנו ואנחנו מעמידים פנים שאנחנו עובדים.”
אומרים לנו שאם נפריט משהו, הוא יהיה יעיל יותר. הניאו-פיאודלים לא אומרים, עם זאת, יעיל למי. עבדכם הנאמן היה לקוח של בנק הפועלים קודם להפרטתו ולאחר הפרטתו. אני חושב שכל אחי לצרה יוכלו להעיד שהשירות התדרדר משמעותית מאז ההפרטה. אתה יכול להמתין בתור לפעולה פשוטה יותר משעה, ושוחטים אותך בעמלות. כשעקרון הרווח הופך לעקרון היחיד, תוך כמה זמן מתחילים המנהלים להבין שמאחר והבונוס שלהם תלוי בתוצאות הרבעון, עדיף להם להרע את השירות ולקצץ במספר העובדים, כי לזה הם יוכלו לקרוא “התייעלות” וההוצאות ירדו. זה עובד טוב במיוחד בתחומים שבהם אין באמת תחרות – כמו שירותים ממשלתיים.
הסתכלו, למשל, על חברת הדואר. פעם היא היתה שירות הדואר. היא אף פעם לא היתה שירות יעיל במיוחד, אבל מה שקרה לה מאז שהיא הופרטה למחצה הוא חיסול של שירות ממשלתי. דואר ישראל הוא לא אופציה יותר. משרד האוצר מייבש אותו, מאלץ אותו לפטר עובדים, וכבר מתכנן את המכירה שלו לגופים פרטיים. התוצאה היא ששירות ממשלתי בסיסי, משהו שמדינות התחילו לספק ברצינות במאה ה-18, לא קיים יותר. אם אתה רוצה לוודא שדואר ששלחת יגיע – וכעצמאי, כבר קרה לי שלא קיבלתי בזמן הודעות על חובות, וחשבוניות ששלחתי לא הגיעו – אתה צריך לפנות לחברה פרטית.
למי זה יעיל? לא לאזרח: לבעלי ההון שקנדל ונתניהו משרתים. אבל זה לא רק הדואר. חשבו בבקשה על מה שעשה משרד האוצר לשירותי הכבאות. קיבלנו מבט חטוף על כך אחרי השריפה בכרמל. האוצר ייבש את הכבאים, מנע מהם כסף לציוד וכסף לשכירת עובדים חדשים והתנה את הכל ב”רפורמות,” קרי שבירת העבודה המאורגנת שם – ועל הדרך, הרג כמה עשרות ישראלים.
כשיפריטו לכם את הדואר, וכשתצטרכו פתאום לשלם יותר על כבאים, השירות לא יהיה טוב יותר. לבעל ההון אין עניין שיהיה שירות טוב: כל מה שמעניין אותו הוא השורה התחתונה. הוא רוצה לספק את השירות המינימלי שלא יגרום לך לברוח לשירות אחר. השיטה האופטימלית, כמובן, היא לוודא שלא יהיה שירות אחר.
הרעיון הניאו-ליברלי הוא אוליגרכי במהותו, כלומר ניצב בקצה השני בוויכוח הגדול עם הדמוקרטיה. ההמונים לא יודעים לנהל את עצמם. אם אנחנו רוצים ניהול יעיל, אנחנו צריכים מומחים. המומחים האלה הם אנשי עסקים. בואו ניתן להם לנהל כמה שיותר.
הרעיון הדמוקרטי הוא הפוך. הוא אומר שבסופו של דבר, העם יודע מה טוב לו. הוא לא תמיד מגיע לשם בקו ישר, הוא יכול לעשות הרבה טעויות בדרך, אבל הוא יודע מה טוב לו והוא צריך לקבל את היכולת לנהל את עצמו. וניהול כלכלי הוא חלק בסיסי מהניהול הזה. יתר על כן, אין לאדם מן השורה שום יכולת להשפיע על התנהלותה של חברה עסקית. היא מחויבת חוקית רק לבעלי המניות שלה – ובישראל יש את המושג של בעל שליטה, כלומר שעיקר המניות נתונות לאדם אחד. הוא בדרך כלל מסווה את עצמו מאחורי שורה של חברות פירמידה, אבל כולם יודעים שבסוף זה תשובה, לבייב, אריסון והאחרים. החברות הן פשוט הדרך שהם מצאו לא לסכן את עצמם ולהעביר את הסיכון לציבור.
בדמוקרטיה יש עדיין לאדם הקטן יכולת – לא טובה מספיק, בלי ספק – להשמיע את קולו. כשאנחנו מוכרים את הדמוקרטיה לאוליגרכים בשם היעילות, אנחנו מוותרים על היכולת להשפיע על גורלנו – אומרים לנו שכלכלה זה “מסובך מדי” בשבילנו, שהשיח הכלכלי מסוכן לדמוקרטיה. תנו למומחים לטפל בזה, ובבקשה אל תשימו לעובדה שהמומחים עוברים תוך זמן קצר מהממשלה אל האוליגרך שאת ענייניו הם קידמו. הניאו-ליברלים אמרו לנו שממשלה היא יצור מושחת – ואין ספק שממשלה של ניאו-ליברלים היא אחד הדברים המושחתים ביותר שבנמצא.
כן, ממשלות עשויות להיות בזבזניות. במערכות גדולות, בזבוז הוא כנראה בלתי נמנע. כן, ביורוקרטיה יכולה ליצור חסמים, אבל אם אתם חושבים שהשוק הפרטי יעיל יותר, יש לי מבוך מענה קולי שנועד בדיוק עבורכם.
אז הבה נשוב וניקח את גורלנו בידינו, ונשלח את יוג’ין קנדל אל חסדי השוק הפרטי. בואו נראה מה הוא שווה בלי הקשרים הממשלתיים שלו.
הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.
(יוסי גורביץ)
