איפה הסכנה?
תחת לחץ, המדינה חושפת את הבלוף שמאחורי המעצר המנהלי
עציר מנהלי, מוחמד עלאן, שובת רעב מזה 60 יום ויותר. עלאן דורש דבר פשוט מאד: שישראל תעמיד אותו לדין. הוא נמצא בסכנת מוות, ועד כה ישראל לא הצליחה למצוא רופא שיפר את שבועתו ויזין אותו בכפיה. כאן מגיעה תעודת אומץ ויושר להסתדרות הרפואית, שהודיעה שמדובר בעינויים ושהיא לא תסייע להם.
היום (ב’) נערך בבג”צ דיון בעניינו של עלאן. הדיון נפתח בהודעה מפתיעה: עלאן כרגע לא בהכרה, אבל המדינה אמרה שאם הוא ישוב להכרה ויסכים לצאת לגלות של ארבע שנים, היא “תשקול” לשחרר אותו ממעצר מנהלי.
כאן נחשף הבלוף של מעצר מנהלי. פעם אחר פעם, כאשר המדינה משתמשת בו – יש כרגע כ-400 עצורים מנהליים פלסטינים, שלושה עצורים מנהליים יהודים; כ-2,000 מבקשי מקלט עצורים במה שהוא בפועל מעצר מנהלי במחנה חולות – היא טוענת שהסכנה הנשקפת מצד העציר כל כך גדולה, שאף שהיא לא מסוגלת להציג ראיות לסכנה הזו, היא חייבת לעצור אותו למען בטחון הציבור.
מעצר מנהלי הוא מעצר שנערך לא משום שהחשוד ביצע עבירה כלשהי, אלא משום שהוא עלול לבצע עבירה כזו. כמו הרבה מאד מכלי הדיכוי שלנו, ירשנו אותו ממשפט החירום הבריטי. שירותי הבטחון טוענים שוב ושוב שהמעצר הכרחי לצרכי בטחון, אבל דו”ח של האו”ם מצא בשנת 2012 שרוב העצורים לא היו מעורבים בפעולות אלימות (סעיף 7). ואכן, פלסטינים החשודים בעבירות אלימות מובאים לבתי המשפט ומורשעים בהם בסרט נע. מטרתו של מעצר מנהלי היא סילוקו של אדם שאיננו רצוי לשירותי הבטחון, ושכנגדו אין להם ראיות. אם היו ראיות, היה משפט.
כאשר עצרה המדינה את עלאן, היא אמרה שהוא מסוכן. מסוכן מאד. מסוכן עד כדי כך שאין לה ברירה אלא לעצור אותו במעצר מנהלי. הבוקר היא שינתה את עמדתה: פתאום הוא לא מסוכן. פתאום אפשר לשחרר אותו, בתנאי שיצא לגלות.
אז אם הוא לא היה מסוכן, למה עצרתם אותו בלי משפט?
את הטענה הזו, כמובן, אין להפנות אל שירותי הבטחון. מבחינתם, מעצר מנהלי הוא כלי נוח מאד. אם הוא ברשותם, כמובן שהם ישתמשו בו. גם אל משרתי כל האדונים של הפרקליטות אין מקום לפנות בטענות; אין דבר הבל שהם לא יאמרו לבית המשפט בשם הבטחון.
את השאלה צריך להפנות לבית המשפט. אדם הוחזק במעצר ללא משפט במשך חודשים, ועכשיו מסתבר שבעצם הוא לא מסוכן כל כך. איך נתתם לזה לקרות? פעם אחרי פעם, כאשר המדינה מציגה “מידע סודי” (כפי שעשתה גם היום) עורך בית המשפט טקס פומבי של הלקאה עצמית ואומר שהוא במצב לא נוח, ממש רע לו עם זה, זה לגמרי חריג, הוא צריך לשמש גם כסניגור והוא עושה זאת נאמנה – ומיד לאחר מכן הוא מאשר אוטומטית את בקשת המדינה.
ועכשיו מסתבר שאפעס, העציר לא מסוכן. מי אשם בכך שאדם שאיננו מהווה סכנה נמצא במעצר ללא משפט? מי שאישר את ההליך הזה, בית המשפט הישראלי.
אבל זה בסדר, בית המשפט מקפיד שלא להפיק לקחים. המדינה נתנה לו “חומר סודי” והוא בלע אותו. אחר כך הודיע בית המשפט שהדיון נדחה במשך יומיים ויתחדש שוב ביום רביעי.
נזכיר שוב: מדובר באדם ששובת רעב. הדיון בו נערך כשמצבו אנוש. ואף על פי כן, בית המשפט דוחה את הדיון ביומיים. זו לא פעם ראשונה שבית המשפט העליון המהולל של ישראל מפגין חוסר אנושיות כזה: לפני שלוש שנים ביצעה המדינה תרגיל כזה בדיוק. קבוצה של פליטים גוועה ברעב וצמא על הגדר עם מצרים, בג”צ הסכים לדחות את הדיון אחרי הצגת “חומר סודי”, וחמושי הצבא המוסרי יותר מהחמאס ניצלו את הארכה כדי לזרוק את הפליטים לצד המצרי של הגדר. בג”צ אטם אז מרצון את עיניו והפך לשותף לפשע.
לא מיותר עדיין להזכיר לשופטים שהמשפט הבינלאומי מכיר בתקדימים של שפיטת שופטים שסיפקו אצטלה משפטית לפשעים של מדינות. תפקידם של השופטים הוא להגן על זכויות החלשים ביותר, לא להיות חותמת גומי של המדינה. בישראל, הם נכשלים בתפקיד הזה פעם אחר פעם – והדחיה של דיון בעניינו של שובת רעב שהמדינה כבר הודתה במשתמע שאיננו מהווה סכנה היא עוד כתם על מערכת המשפט הישראלית. נקווה שלשופטים לא יהיה דם של אדם חף מפשע על ידיהם.
הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.
(יוסי גורביץ)
