אתמול (ד') הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק יסוד, שנקראת חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (אפשר לראות אותה כאן – זהירות, מסמך). היא הוגשה על ידי אבי דיכטר (קדימה), זאב אלקין (ליכוד) ודוד רותם (ברה"מ ביתנו), כשהיא נתמכת על ידי כל הספקטרום הציוני להוציא מרצ: חתמו עליה חברי כנסת מהאיחוד הלאומי בימין ועד מפלגת העבודה במרכז-שמאל. נרשמה נוכחות כבדה של חברי כנסת מסיעת הזאב בעור כבש, קדימה. מטבע הדברים, מאחר והיא הוגשה על ידי יהודים גאים, היא גם עילגת עד למאד בשפתה.

ההצעה תוארה ב"הארץ" ככזו שמטרתה לשלול את מעמדה של הערבית כשפה רשמית. זה חלק מהעניין, אבל רק חלק קטן. מטרת הצעת החוק כולה היא לסיים אחת ולתמיד את הוויכוח האם ישראל היא קודם כל דמוקרטית או קודם כל יהודית, ולקבוע שמדובר במדינה שהיא יהודית קודם כל ודמוקרטית אחר כך.

עצם שמה של הצעת החוק מעיד על כך, כמו גם העובדה שהמילה "יהודית" על הטיותיה (מדינה יהודית, מורשת יהודית וכן הלאה) מופיעה בהצעת החוק 32 פעמים; המילה "דמוקרטי" או "דמוקרטית" מופיעה ארבע פעמים בלבד, אחת מהן בסעיף העילג שקובע ש"מדינת ישראל היא בעלת משטר דמוקרטי".

המילה "דמוקרטי", כמובן, היא מילה אמורפית. כל אחד יכול לדבר על דמוקרטיה ולהתכוון לדברים אחרים. למשל, סביר להניח שכאשר חבר הכנסת אלקין מדבר על דמוקרטיה, הוא מתכוון להכרעת הרוב של האוכלוסיה היהודית. שאר התושבים הם נספח לא נעים, מבחינתו – ומבחינת חלק ניכר של האוכלוסיה היהודית.

אבל התפיסה של "יהדות" אמורפית לא פחות. כן, החוק מוריד את מעמדה של השפה הערבית – סעיף 4 (א) קובע שרק העברית היא שפתה הרשמית של ישראל, בעוד שלערבית יש, ע"פ סעיף (ב) שם, "מעמד מיוחד" ולדובריה רק "זכות נגישות לשונית לשירותי המדינה, הכל כפי שייקבע בחוק" – אבל הבעיה עם החוק הרבה יותר רחבה מזה. לחוק יש תפיסה מאד ברורה של מיהו יהודי: אדון הארץ, בין אם הוא גר בה בין אם לא.

סעיף 3 לחוק מבהיר שאם מישהו רוצה לקרב את אזרחי ישראל הערבים למדינה, שישכח מזה. סמלי המדינה יהיו אך ורק יהודיים והם לא ניתנים לשינוי. בתחילת שנות התשעים, יכלה מבקרת המדינה מרים בן פורת – שנחשבת למקורבת למחנה הרוויזיוניסטי בנוסח הישן – לדבר על הצורך בכך שסמלי המדינה יותאמו גם ללא יהודים, ולפני שנה היא יכלה לסגת קלות מהעמדה הזו ולדבר על הצורך בהמנון נוסף; לא עוד. כל סמלי המדינה יבהירו ללא-יהודים שהם אורחים כאן, החיים בחסדו של הרוב, אז שייזהרו.

סעיפים שש ושבע בעייתיים משמעותית יותר. סעיף שש קובע ש"המדינה תפעל לקיבוץ גלויות ישראל ולהתיישבות יהודית בתחומיה, והיא תקצה ממשאביה למטרות אלו" – כלומר, תשתמש במסים שהיא גובה מתושביה הערביים כדי לנשל אותם מזכויותיהם ולהביא לכאן אנשים שאין להם שום קשר לישראל פרט לדת היהודית. פיתוח התשתיות בישראל יהיה לטובת היהודים, כמובן, אם כי סעיף 9 (ב) קובע שהמדינה "רשאית" להתיר גם לבני דתות אחרות להקים ישובים.

"רשאית", אתם מבינים? היא לא מחויבת ל-20% מהאוכלוסיה שלה, אבל היא "רשאית" להתיר להם להקים ישובים משלהם. היא גם רשאית שלא, מטבע הדברים, ועל כל פנים – החוק הזה מוחק את הסעיף במגילת העצמאות שקובע ש"מדינת ישראל… תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה   נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות." זה לא צריך להפתיע יותר מדי: ממשלת נתניהו כבר הודיעה רשמית שהיא לא מכירה בו.

סעיף 8 (א) קובע שישראל תבזבז את ממונה – יש לה, כידוע, הרבה יותר מדי כסף וכל שאר בעיותיה נפתרו – גם על "שימור וטיפוח המורשת התרבותית וההיסטורית" של היהודים גם "בתפוצות". אה, כן – גם הלוח העברי, זה שמשהו כמו 80% מהתושבים לא עובדים איתו בימי חול, יוכרז מעתה כלוח הרשמי של המדינה.

סעיף 7(ב) בעייתי הרבה יותר, אולי הבעייתי ביותר בחוק: הוא קובע ש"המדינה תושיט יד לבני העם היהודי הנתונים בצרה ושבי בשל יהדותם." המשמעות היא שהכנסת עומדת לקבוע שיש לה סמכות אקס טריטוריאלית ברחבי העולם, תוך התעלמות מחוקים מקומיים, כלפי יהודים החיים שם ושנתונים, לדעתה האובייקטיבית, ב"צרה ושבי בשל יהדותם". כלומר, בפעם הבאה שמישהו ירצה להאשים יהודים בנאמנות כפולה, הוא יוכל להצביע ישירות על חוק של הכנסת. נזכיר שלמרות שישראל רודפת אחרי היהודים כבר שישים שנה, רובם החליטו שהם מוותרים על התענוג ולא מגיעים אליה; ושמיליון ישראלים, פלוס מינוס, ויתרו גם הם על התענוג שבחיים שבארץ האבות. ישראל תרדוף אותם גם לחו"ל, ואם אין כעת אף יהודי ש"נתון בצרה ושבי בשל יהדותו", היא כבר תדאג שיהיו כאלה ושליהודים בחו"ל לא יהיה טוב מדי. אחרי הכל, אם אין אנטישמיות, אז תמונת הראי שלה – הציונות – מאבדת את סיבת קיומה.

סעיף 13(ב') מציב תחרות קשה לסעיף 7(ב'): הוא קובע שבהיעדר חוק מפורש או תקדים, יפסוק בית המשפט " לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל". רק שאין כאלה. יושר, חירות, צדק – הם נשענים כולם על תפיסה של שוויון. בקרב הנביאים היהודים אפשר, בדוחק, למצוא תפיסה כזו. ב"מורשת ישראל", הנוסח שנקבע בחוק ולא בכדי, אין זכר לתפיסה כזו.

רוב האוכלוסיה בישראל, 51% ממנה, הם נשים. האשה נחשבת בחוק העברי לרכוש, והיא נקנית כידוע בשלושה דברים – והמשנה הזו מופיעה באותו פרק שעוסק גם בדרכים לרכישת עבדים ובהמות. הגבר היהודי אומר מדי בוקר "ברוך שלא עשני אשה." אשה, קובע החוק היהודי, דעתה קלה, והיא פסולה לעדות, לא כל שכן לדיינות, קל וחומר בן בנו של קל וחומר לשלטון. דוגמא למה שצפוי לנשים בבית משפט שנוהג על פי "מסורת ישראל", ראינו כשדחף השופט משה דרורי את הרמב"ם לדיון בדריסת גיורת על ידי אברך כשר.

מצבן של הנשים – היהודיות, על כל פנים – עוד טוב לעומת מצבם של הלא-יהודים בישראל; מיותר להרחיב את הדיבור על הצפוי להם אם יופיעו בבית משפט שמושפע מהחוק העברי. חלק לא קטן מהאוכלוסיה מגדיר את עצמו כחילוני, או, בלשון החוק העברי, כאפיקורסים; הפסיקה מאד מפורשת בעניינם. יוסף קארו, המרא דאתרא של ארץ ישראל, כתב (שולחן ערוך, יורה דעה, קנח' ב') ש"מיני ישראל, והם שעובדים לעבודת כוכבים, או העושה עבירות להכעיס, אפילו אכל נבילות או לבש שעטנז להכעיס; והאפיקורסים, והם שכופרים בתורה ובנבואה מישראל, היו נוהגין בארץ ישראל להרגן. אם היה בידו כח להרגן בסייף, בפרהסיא, הורגו. ואם לאו, היה בא בעלילות עד שיסבב הריגתו. כיצד, ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר, קודם ומסלקו ואומר: הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך, וכיוצא בדברים אלו." ההדגשה שלי. מישהו רוצה להגיע לפני שופט חובש כיפה ללא כיפה, כשהשופט רשאי להסתמך על המורשת היהודית המפוארת של "יושר, חירות, צדק ושלום" של קארו, ו"לבוא בעלילות עד שיסובב הריגתו"? ומה יקרה אם יהודי שאנס לא יהודיה ידרוש את הוצאתה להורג, ברוח הרמב"ם, משום שהיא היתה לו כמוקש ויש לדון אותה כבהמה?

האם זה צפוי לקרות? כנראה שלא בשנים הקרובות. מה יקרה עוד עשור, מי יודע. אחרי הכל, שר המשפטים כבר התוודה לפני כמעט שנתיים שבכוונתו להפוך את חוקי ישראל לחוקי התורה חוק אחרי חוק, והוא עדיין בתפקידו. הפרקליטות של נאמן, נזכיר, כבר אימצה את העמדה החרדית בנושא גיורי צה"ל וקבעה שהם לא תקפים. זו אותה הפרקליטות, שתחת נאמן כבר דיברה על "איומי ההשכלה" שהעולם החרדי ניצב מולם.

חוסר הלגיטימיות של החוק מגיע לשיא בסופו: הוא קובע (סעיף 15) ש"אין לשנות חוק-יסוד זה אלא בחוק-יסוד שקיבלה הכנסת ברוב חבריה." אבל הוא לא דורש שהחוק יתקבל על ידי רוב חברי הכנסת; החוק של ה"ה אלקין, דיכטר ורותם יכול להתקבל ברוב של שני חברים, אבל ביטולו ידרוש 61. ספק אם יש מהלך דמוקרטי פחות מזה, כפיה של הר כגיגית.

אין בחוק הזה הרבה חדש. רוב מה שהוא דורש כבר קיים בפועל – כולל האפליה כנגד הערבית, למרות פסיקות בית המשפט. הוא לא יוצר בישראל מדינת הלכה, אבל הוא מקבע את היסודות הקיימים שלה באמצעות הסוס הטרויאני של "המשפט העברי", והוא שומט סופית את עצם הרעיון שבמדינה יהודית יש, או יכול להיות, שוויון כלשהו. זו ה"מדינה היהודית" שבנימין נתניהו דורש שהפלסטינים יכירו בה: מדינת הפאלוס היהודי-אורתודוקסי, שבה כל האחרים הם לכל היותר מיעוט נסבל, לא חלק לגיטימי ואינטגרלי ממנה.

עדכון: דובי מעיר שסעיף 9 (ב’) נראה כמכוון להכשרת ישובים ליהודים בלבד, כמו הישובים הקהילתיים, ושהוא נראה יותר כמו נסיון לקעקע את בג”צ קעדאן. לשון הסעיף המדוייקת היא “המדינה רשאית לאפשר לקהילה, לרבות בני דת אחת או בני לאום אחד, לקיים התיישבות קהילתית נפרדת”. אם זו המשמעות הנכונה, אז סעיף אחד של החוק (סעיף 6) מקצה משאבים להתיישבות יהודית ואחר (סעיף 9 (ב)) מאפשר לישובים האלה לאסור על כניסת לא יהודים לתחומם. נהדר.

עדכון 2: מלשכתו של ח”כ דיכטר התקבלה התגובה הבאה:

אין שום קשר בין מספר הפעמים שמילה מסוימת מופיעה לבין מהות הדברים – נהפוכו, עד היום באף חוד יסוד לא נקבעה העובדה שבישראל יתקיים משטר דמוקרטי. הצצה במגילת העצמאות תפתיע רבים כאשר יגלו כי גם שם לא מוזכרת המילה דמוקרטיה. בניגוד לדברים שמוצגים בפוסט, דווקא היותו של של סעיף 2 קצר, מכליל בתוכו כל אלמנט דמוקרטי שביהמ"ש רואה לנכון. אם הסעיף היה מפרט מהם אותם ערכים דמוקרטים היה נוצר מצב הפוך בו מה שלא נכתב לא נחשב כזכות דמוקרטית – כאן למעשה ניתן לביהמ"ש היכולת המלאה לקבוע מה עומד תחת משטר דמוקרטי ומה לא. כמו כן, בניגוד לביטוי האמורפי "מדינה דמוקרטית", המילה "משטר" מכניסה פן פרגמאטי בעל השוואה למשטרים דמוקרטים אחרים , ולביהמ"ש יכולות להכריע בסוגיות אלו.

במידה ובכל זאת מספרים מדברים אליך יותר:

• 9 מתוך 11 חוקי היסוד יוצקים תוכן להגדרתה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, הן מבחינה מהותית, הן מבחינה פורמלית, ובכך מסייעים להסדרתה החוקית ככזו (מדובר בחוקי היסוד הבאים: הממשלה, נשיא המדינה, הכנסת, השפיטה, הצבא, מבקר המדינה, משק המדינה, חופש העיסוק וכבוד האדם וחירותו). שני חוקי היסוד הנוספים (ירושלים ומקרקעי ישראל) נותנים מענה חלקי בלבד לעיגון אופייה היהודי של המדינה.

לגבי סוגיית השפה:

החוק היחידי שנוגע בנושא השפות הוא חוק מ1922, מימיי המנדט הבריטי, וכיום המצב קצת השתנה… רובו המוחץ של פסקי הדין בנושא קובעים כי לעברית מעמד גבוה יותר משל הערבית.

מעבר לכך, הגדרת הערבית "כבעלת מעמד מיוחד" ועם "זכות נגישות לשונית" – יש להיות כנים עם עצמנו – אנו לא מדינה דו לשונית, אם היינו כזו, פסקי דין היו מובאים בשתי שפות, תפריטים במסעדות היו מוגשים בשתי שפות ועיתונים היו מודפסים כנ"ל.. ב2 שפות. זה לא המצב בישראל:

• בישראל כיום יש שפה רשמית אחת המחייבת באופן גורף את כל הציבוריות הישראלית. לצד בלעדיות גורפת זו קיימים לא מעט חוקים, פסקי דין ופרקטיקות מקובלות, אשר מעניקים מעמד במקרים קונקרטיים לשפה הערבית ולעיתים גם לשפות נוספות כמו רוסית, אמהרית, אנגלית, יידיש או לדינו.

• הפסיקות והפרקטיקות השונות בעניין השפה הערבית אינם נסמכים על סימן 82 אלא על זכויות אדם כלליות לנגישות לשירותי השלטון או לחופש הביטוי, לרבות הפסיקות המרחיבות של שנות התשעים והאלפיים. דוגמא לכך הוא סירובו של בית המשפט העליון לתת פסק דין בעתירת ארגון עדאלה משנת 2002 בה דרש הארגון לאפשר ניהול הליכים משפטיים בערבית כאמור מפורשות בסימן 82.

• קביעה חוקתית לפיה רק העברית היא השפה הרשמית של המדינה לא תפגע במאום בכל אותם הסדרים קונקרטיים שנועדו להגן על דוברי שפות שונות ובעיקר על דוברי הערבית.

לגבי התיישבות יהודית בתחומיה:

יש לציין כי "תחומיה" מדבר על גבולות הקו הירוק. וכן, ככה כולנו הגענו ארצה – בזכות מפעל ההתיישבות. תרצו או לא תרצו (וזו כבר לא אגדה) – לעניין:

• בשנים האחרונות נעשו מאמצים רבים מצד גורמים פוסט ציוניים לפגוע ביכולותיה של מדינת ישראל לקדם התיישבות יהודית (בגבולות הקו הירוק). ניסיונות אלה משתקפים בין השאר באמצעות מגוון עתירות לבית המשפט העליון, ביניהן: בג"צ קציר, בג"צ קק"ל, בג"צ חוות הבודדים ובג"צ רקפת.

• אין בסעיף זה מכדי לגרוע מזכויותיהם של ערביי ישראל ושאר המיעוטים. על המדינה להקפיד על איזון בין המשאבים שהמדינה מספקת להם ובין אלו שהיא מספקת להתיישבות יהודית. הסעיף הזה מאשר למדינה הלאום של עם היהודי לקדם ולעודד התיישבות יהודית, מעמודי התווך של הציונות מאז ומתמיד. אין בסעיף זה בכדי לפגוע בזכותו הפרטית של כל אזרח לטיפול הגון וצודק מטעם המדינה.

לגבי הלוח העברי:

טעות נוספת:

רשום : לוח רשמי, ולא הלוח הרשמי – הבדל מהותי. אין החוק אומר שזהו הלוח הרשמי. אלא אקט סמלי במאפיין חוקי יסוד _עיין ערך: חוק כבוד האדם)

לגבי המשפט העברי:

סעיף 13 מעגן למעשה חוק קיים – "חוק יסודות המשפט". שום דבר חדש תחת השמש. כמו כן, אין פה חיוב לפעול לפי מתודה מסויימת.

• נחיצותו של חוק היסוד מקבלת משנה תוקף במיוחד בזמנים בהם יש המבקשים לבטל את זכותו של העם היהודי לבית לאומי בארצו. לדוגמא, החלטת 'ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל' לקראת ועידת אנאפוליס ששללה את האפשרות כי ראשי הרשות הפלסטינית יכירו במדינה ישראלית כמדינה יהודית אפילו תמורת הכרה במדינה פלסטינית: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3472417,00.html, וכן הטענה המובאת במסמך החזון של ערביי ישראל כי "ישראל היא תולדה של פעולה קולוניאליסטית אותה יזמו האליטות היהודיות-ציוניות באירופה ובמערב".

• עיגון אופייה היהודי של מדינת ישראל בחוק יסוד מקדם את מדינת ישראל לקראת כינונה של חוקה שלמה ומקיפה.

• הצעת החוק הנוכחית משקפת את קיומו של קונצנזוס רחב כפי שיעידו על כך מספרם הרב של החתומים על החוק מכל גווני הקשת הפוליטית.

ועוד דבר אחד: הקול המגונה שאתם שומעים הוא האוויר היוצא מהבלון של "ישראל שלי", שנחשפה אתמול ככלי שרת של נתניהו – וכלי שרת כושל. המנהיגה של הקבוצה, איילת שקד הודיעה שהיא וחבר מרעיה ינחתו ברוטשילד כדי לערוך הפגנת תמיכה בנתניהו. בגונגו הזה לא שמעו כנראה שהפגנות תמיכה במנהיג היקר נערכות בסוג מאד מסוים של מדינות. בקבוצה רשומים כ-58,000 חברי פייסבוק. איילת שקד שילבה זרועות עם תנועת המרכז המפורסמת, אם תרצו; ביחד הם הצליחו לגייס 100 איש בערך. זה הכוח האמיתי שלהם – אולי בגלל שהסקרים מראים שבניגוד למתופפי השבט של הסרוגים, אפילו 50% ממצביעי הבית היהודי תומכים במחאה. בפעם הבאה ש"ישראל שלי" והמנהלת שלו, עובדת לשכת נתניהו לשעבר, ינסו לבצע איזה תרגיל מלוכלך, צריך לזכור מי הם: להקת מעודדות כושלת של לשכת נתניהו, שמנהלת מטעמה מלחמה פסיכולוגית כנגד הציבור הישראלי.

(יוסי גורביץ)

די למנגנון החושך: השב"כ השתמש בחותמת הגומי שלו, אלוף פיקוד מרכז, והוציא צווי הרחקה מהגדה המערבית לכתריסר מתנחלים. בשב"כ טוענים שמדובר בנבלות מהשורה הראשונה, שהיו מעורבים גם בטרור. וואלה. אז למה אתם לא עוצרים אותם, גוררים אותם לבית משפט, מגישים נגדם כתבי אישום, מרשיעים אותם, משליכים אותם לאיזה תא וזורקים את המפתח – או, במקבילה של מדינת הרווחה שממזרח לקו הירוק, נותנים להם שלושה חודשי עבודות שירות?

מה אתם אומרים? זה בגלל שאין לכם הוכחות? הבנתי. אבל, אדונים יקרים מהמשטרה החשאית, אנשים שכנגדם אין ראיות מוגדרים בדרך כלל בשם הטכני "חפים מפשע". המצב שבו אנשים אינם מועמדים לדין, ואינם יכולים להתגונן מפני האשמות, איננו מצב שמדינה דמוקרטית יכולה לסבול. תומכי השב"כ נוהגים לטעון שאי אפשר לקיים מדינה מודרנית בלי שירות שכזה, וזה כנראה נכון. אבל הסמכויות שלו רחבות מדי – וכאן המקום להזכיר שלעציר באינקוויזיציה היו יותר זכויות. הוא יכול היה לדעת מי האשים אותו, בתור התחלה, ואם היה מדובר באויב שלו, העציר היה מושחרר.

אז, בקיצור: אם יש לכם ראיות, הציגו אותן. אם אין לכם כאלה, לכו וחפשו אותן ותשובו אלינו כשיהיו. אבל המצב שבו אתם באים לעוד פקיד שאין עליו שום ביקורת, ואומרים לו שתסמוך עלינו, הם נבלות, וזכויותיהם של בני אדם נשללות – זה קיים רק במדינות שמזכירות תקופות אפלות ™.

ועוד הערה: יו"ר מועצת יש"ע, דני דיין, אמר בתגובה ש"צווי הרחקה מנהליים סיטונאיים כאמצעי ענישה על דברים שאולי נעשו ואולי לא נעשו בעבר, הם כלי אסור בחברה דמוקרטית. חתימה של אלוף הפיקוד וענישה מנהלית, אינן יכולות לשמש תחליף לאיסוף הראיות, הוכחת האשמה בבית משפט וכיבוד ההכרעה השיפוטית." זה ודאי נכון, אבל קשה להתעלם מהמחשבה המדכאת שלא שמענו את ה"ה דיין מתבטא בצורה כזו כאשר כמה משכניו – אמנם, לא בני הגזע הנבחר – נעצרו במעצר מנהלי. כנראה שיש כלים, אליבא דדיין, שהשימוש בהם אסור כלפי יהודים טובים ומותר כלפי פלסטינים ויהודים רעים.

להלאים את משרד האוצר: יום ראשון התחיל טוב, עם התפטרותו של מנכ"ל משרד האוצר. אתמול חשף הלז לסבר פלוצקר את הסיבות להתפטרותו: הוא לא יכול היה לעמוד יותר ב"הסתה" של נתניהו כלפי הטייקונים.

וואלה. כלומר, מנכ"ל משרד האוצר נאמן יותר לקבוצה של ברונים שודדים בלתי נבחרים מאשר לראש הממשלה ושר העל הכלכלי שלו. ההסתה המדוברת, אחרי הכל, לא תביא להסתערות על מתחמיהם של תשובה, דנקנר ואריסון – לכל היותר היא תגרע כמה אחוזים מרווחי העוול שלהם.

על כל צריך להזכיר שוב את המנטרה הוותיקה: יש להלאים את משרד האוצר. כלומר, להחזיר אותו לשליטת הציבור. המשרד הזה פועל כנגד האינטרס הציבורי לפחות מאז אמצע שנות השמונים. נזכיר, למשל, שבשנות התשעים הצליחה מרצ, בהובלת רן כהן, להגיע להישג אופוזיציוני נדיר ולהעביר את חוק הדיור הציבורי. האוצר לא התרשם מהחלטת הכנסת, וקבר את חוק הדיור הציבורי פעם אחר פעם באמצעות חוק ההסדרים. עכשיו אנחנו אוכלים, בין השאר, את פירות המהלך הבזוי הזה.

אחת הדרישות של המאבק צריכה להיות שכל פקיד שהיה מעורב באחד מהתרגילים האלה, ו/או בהונאת נבחרי ציבור או סתם הציבור (רשימת למטה), צריך ללכת הביתה, ועכשיו. במקביל, צריך תקןופת צינון, כדי שהאנשים האלה לא יוכלו סתם כך לקפוץ לחיקו של האוליגרך הסמוך ולשמש שתדלן שלו.

כן, מול מצלמות: אחת הדרישות של צוות המו"מ של המוחים, שלמרבה הצער הם התקפלו ממנה תחת לחץ "המבוגרים האחראים" נוסח עופר עיני, היא שהמו"מ מול בנימין נתניהו וחבר מרעיו יתנהל מול מצלמות. המבוגרים האחראים אמרו לנו שככה לא מנהלים מו"מ.

למה לא, בעצם? הרי יש לנו עסק עם שקרנים מדופלמים, שלא היססו לחזור מהסכמות שאליהן הגיעו. ליאור ג. אסף רשימה מרשימה כאן. על נתניהו עצמו, האיש שהסתבך בשקרים גם מול היחצ"נים של ג'סטין ביבר, מיותר להרחיב את הדיבור.

קל להם, בין השאר, לשקר משום שרק מעט מאד אנשים יודעים על השקר. זה היה בחדר אפוף עשן והתקשורת לא שמה לב לפרטים. לשקר מול המצלמות, מצד שני, זו התאבדות – השקר ישודר שוב ושוב ושוב, וירדוף את השקרן. מצלמות בהחלט יכולות לאזן את יחסי הכוח.

ועוד דבר אחד: כחלק מהלקיחה חזרה של השלטון מידי האוליגרכים ומשרתיהם לידינו, תיערך הקראה חגיגית של מגילת העצמאות ביום שישי הקרוב, בשעה 16:00, מול המקום שבו הוקראה לראשונה בשדירות רוטשילד. פרטים נוספים כאן. בואו בהמוניכם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים ולאחל להם שלא יהיו למשיסת נערי האוצר.

(יוסי גורביץ)

שדרות רוטשילד, 28.7.11. עוד תמונות אפשר לראות פה.

(יוסי גורביץ)

כובע הקסמים של נתניהו הולך ומתרוקן במהירות. הפעם הוא לא הצליח לשחד את הסטודנטים בכמה פיצות, והנסיון שלו למנוע את "מחאת העגלות" של ההורים היה פאתטי במיוחד – הצעה להוריד ב-50% את מחיר הנסיעה באוטובוס של הורה עם עגלה. ההצעה התקבלה בבוז הנדרש, שהצטרפה לבוז שקידם את מצגת הפאוורפוינט האווילית שלו כמה ימים קודם לכן. הצטרפותו המאוחרת של עופר עיני למאבק, והקפיצה על העגלה של ציפי לבני מקדימה – היא נראתה היום בסביבות מאבק הרופאים, אחרי שתיקה ארוכה כמעט כמו זו של אהוד ברק, מנהיג סיעת איסתקלל – ודאי גרמו לנתניהו להזיע עוד יותר.

עכשיו, אני שומע מכמה וכמה כיוונים שנותרו לנתניהו רק שני שפנים: האחד, שחרורו של גלעד שליט. בכלל לא בטוח שזה יעצור את המחאה, והמהלך הזה צריך הסכמה של החמאס – שמצידו, מה בוער לו. ממשלה חדשה עשויה להיות גמישה יותר מזו של נתניהו, ולו בגלל הצורך שלה בזריקת פופולריות מהירה. השפן הזה, אפשר לומר בבטחה, הוא במצב שרדינגר – נתניהו לא ידע אם הוא חי עד שינסה לשלוף אותו.

השפן האחר הוא יציאה למלחמה, או, אם לא מלחמה, לאיזה מבצע שנראה בדיוק כמו הדבר האמיתי. זה דווקא עובד תמיד. אתמול חגו מטוסי חיל האוויר מעל רצועת עזה, ובכלל נראה שמשרד הבטחון מחמם שם את הגזרה בשבועות האחרונים. ואם כבר הזכרנו את יו"ר סיעת איסתקלל, אז אתמול הוא טס שוב לארה"ב, לעוד פגישה עם המנהיגים שם. על מה הם הולכים לדבר?

לא יודע. אני יודע שרכזי הבטחון בצפון קיבלו התרעה רשמית מהממשלה שהולך להיות חם בסביבות ספטמבר, אולי מלחמה. אולי עם הפלסטינים, אולי עם ערביי ישראל, אולי עם החיזבאללה.

רוב מלחמות ישראל, נזכיר, היו יוזמה של ממשלות ישראל, ולעיתים קרובות היתה להן סיבה פוליטית. מלחמת 1956 היתה קנוניה של שמעון פרס עם הבריטים והצרפתים. שיגור הטילים הראשון של ישראל בוצע ערב בחירות, בתחילת שנות השישים, וזה עבד לבן גוריון. ב-1967, האמריקנים רצו זמן לדיפלומטיה, אבל לצה"ל לא היתה סבלנות והמלחמה פרצה. הפצצת הכור העיראקי ב-1981 בוצעה ימים ספורים לפני הבחירות של אותה שנה, לגמרי לא במקרה. על 1982 מיותר להרחיב את הדיבור. שמעון פרס יצא לענבי זעם ב-1996 כדי לנצח בבחירות; מהיותו שמעון פרס, כמובן, הוא קצר רק תבוסה – ההפגזה בכפר קנא הובילה לכך שערביי ישראל סירבו לצאת ולהצביע עבורו, ונתניהו ניצח ב-0.4%. ב-2006, ניצל הצבא תקרית גבול כדי לצאת למלחמה בכדי למחות את חרפת התבוסה לחיזבאללה בימי שהותו ברצועת הבטחון. זה נגמר כפי שניתן היה לצפות. עופרת יצוקה היתה תוצאה של רצון ישראלי לעימות ודחייה של בקשות החמאס להמשך הפסקת האש, צריך הרבה מאד רצון טוב ולא מעט תמימות כדי להאמין שלא היה לה קשר לבחירות שכבר הוכרזו.

לאהוד ברק אין כל עתיד פוליטי, והוא מספיק נבון כדי לדעת את זה וכדי לדעת שהוא הפוליטיקאי השנוא ביותר בתולדותיה של ישראל, וששום דבר שהוא יעשה פרט לספוקו לא ישנה את זה. האמת, גם זה לא יעזור, אם כי זה כנראה יגדיל את מספר האנשים שיגיעו ללוויה, ולו כדי לוודא שהוא אכן מת. מותר לתהות אם הוא נמצא בארה"ב כדי להשיג תמיכה אמריקנית למלחמה, שהיא פחות או יותר הדבר היחיד שיקנה לו עוד זמן. להוציא 1956, שהעלתה את חמתו של אייזנהאואר להשחית, שאר המלחמות זכו לתמיכה אמריקנית, מהוססת או נלהבת, וישראל לא יצאה למלחמה בלי הבנה, לפחות, עם ארה"ב.

אז אם בשבועות הקרובים, תפרוץ פתאום מלחמה; אם הגבול בצפון או בדרום יתחמם לפתע, לכאורה מעצמו; אם נתניהו יופיע, חיוור ונחוש, ויאמר שהוא הורה לצה"ל להתחיל בתקיפת איראן כדי למנוע ממנה להפוך לגרמניה הנאצית – אל תאמינו לאף מילה שאומרים לכם. הנחת היסוד צריכה להיות שהמשטר מציל את עצמו באמצעות מלחמה. אחרי הכל, זה מה שהתעמולה שלנו אומרת כבר שנים על השליטים הערבים. נראה לכם שאהוד ברק ציני פחות מנסראללה? שלנתניהו אכפת מאזרחיו יותר מנאצר?

יש לקוות שהאזהרה הפומבית של מאיר דגן והבעת הספק שלו האם יורשיו יכולים לעמוד בפרץ הממשלה ההרפתקנית תבייש את בכירי הצבא והם יבלמו את רעיון העוועים הזה. מצד שני, חיי הצבא לא מטפחים שכל ישר ואת היכולת לומר "לא". אז אם תפרוץ פתאום מלחמה, חובתנו תהיה לשבש אותה – להסתער על הקריה, לחסום את הכניסה לבסיסי חיל האוויר, ובאופן כללי לסרב לשמש כפיונים בנסיון של ברק ונתניהו להציל את האוליגרכיה הכלכלית-פוליטית על חשבון דמם של האזרחים. הפטריוט האמיתי, בשעה כזו, יתייצב מול ממשלתו ומול צבאו.

בואו נקווה שזה לא יקרה, אבל בואו נהיה מוכנים.

ועוד דבר אחד: לי, אישית, נמאס לשמוע – כמעט תמיד מאיזה חובש כיפה או מתנחל, שכבר הסתדר על חשבון הציבור – את הקריאה "לך תגור בלוד". לא רוצה לגור בלוד. לך אתה לגור שם. ממשלת ישראל דפקה את המקום בעקביות, ופגעה בתשתיות שלו, הכל מתוך נסיון להשלים את הטיהור האתני של 1948 ולהוציא משם את הפלסטינים שעדיין נאחזים באדמותיהם. קודם תהפוך את לוד לעיר ישראלית שראוי לחיות בה, ובמיוחד חבר אותה לתחבורה ציבורית ראויה – ולא, רכבת ישראל זה לא זה – ואחר כך דבר איתי.

(יוסי גורביץ)

בני משפחת אל עג’ו מרמלה הנתונים תחת איום צו פינוי של חברת עמידר קיבלו בימים אלו את תגובת עו”ד מנשה בן דוד המייצג את “רשות הפיתוח” (גוף המנהל עבור המדינה את "אדמות הנפקדים") לבקשתם לעיכוב הפינוי

בין שלל הטענות המשפטיות בחסותם מבקשת עמידר להשליך את ג’יהאן ומחמוד אל עג’ו וילדיהם לרחוב בולט סעיף 13 בו מתמרמר הפרקליט על כפיות הטובה של הדיירים

“במקום להודות למדינה ו/או לרשות הפיתוח שבמשך שנים נהנו מקרקעותיה הם מבקשים מעשית לעגן מצב זה”

להלן תגובתן של יסמין וג'יהאן אל עג'ו:

נפתח בהתנצלות, אכן לא הודינו למדינת ישראל ולרשות הפיתוח שלה, על “הנאה מקרקעותיה” – תענוגות מופרזים פוגמים כנראה בנימוסים. מכתבו של עו”ד בן דוד פקח את עינינו ועורר אותנו לכתוב מכתב תודה לכל נציגי מדינת ישראל שהסבו לנו הנאות רבות כל כך בעשרות השנים האחרונות

• מסעות וטיולים מרחיבים את ההשכלה ומעשירים נפשו של אדם. תודה למדינת ישראל שכפתה עלינו את המעבר מבתינו בלוד לפחונים וחורבות ברמלה. בזכות המסע המופלא בחסות צבא ההגנה ב1948 זכינו להכיר את “רשות הפיתוח”, קרקעותיה והנאותיה.

• אני, יסמין אל עג’ו, מודה לרשות הפיתוח על ההנאה ובילוי הזמן המרתק שבגירוש מביתי. אני אסירת תודה ומאחלת גם לפקידי “רשות הפיתוח” את התענוג שבחיים ללא טרדות הקירות והגג

• תודה  מיוחדת על החוויה החינוכית שרשות הפיתוח העניקה לילדי. כשביתי ניסתה לשווא לדחוף בידיה את קיר הלבנים שחסם את הגישה לחדרה היא קיבלה שיעור חשוב על המדינה אליה היא גדלה

• תודה על החוב המפלצתי השרירותי שעמידר הפילה על משפחתי. מחמם את הלב לדעת כי פקידי עמידר אינם אדישים לסבל שכבות המצוקה אלא מודעים לו ועושים כמיטב יכולתם להעמקת מצוקתם

• אני, ג’יהאן אל עג'ו, מודה לרשות הפיתוח על הדאגה המיוחדת לאחדות המשפחה. עמידר מקפידה בקנאות למנוע כל הרחבה וכך מצטופפים הורים וילדים בחדרים צרים ומתהדקים הקשרים המשפחתיים החשובים כל כך להתפתחות הפסיכולוגית. תודה מיוחדת מהבנים והבנות העוברים, בזכות חריצות פקידי רשות הפיתוח, את גיל ההתבגרות בלי הפינוק המיותר שבפרטיות.

• תודה מיוחדת מכל בני משפחת אל עג'ו למדינת ישראל, לרשות הפיתוח שלה ולפרקליטים המלומדים על שהם דואגים להזהיר אותנו במכתבם מפני אורחינו וחברינו. תודה על שגיליתם לנו כי מי שמנסה לסייע לנו בשעה קשה זו הם "חמומי מוח" ו"אנרכיסטים אלימים". בעתיד נזמין לביתנו רק אנשים מיושבים בדעתם שלא יתעקשו להפריע למי שבא לזרוק אותנו לרחוב.

ותודה נוספת, מראש, לכל "חמום מוח", "אנרכיסט" או סתם בנאדם שחושב שהשלכת ילדים לרחוב אינה מעשה שיש להודות עליו שיבוא בשבוע הקרוב לרחוב יחזקאל 17 ברמלה כדי להגיד לרשות הפיתוח ונציגיה שתי מילים מנומסות: לא תודה.

(יסמין וג'יהאן אל עג'ו)

ועוד דבר אחד: אחרי שאמש הודיע בנימין נתניהו שהוא יכניס את נושא הדיור בר ההגנה לחוק הווד”לים שלו, חברי הכנסת של הליכוד הפילו את ההסתייגויות שהיו מביאות לכך, והסכימו לכל היותר להכניס לחוק סעיף שאומר שהוועדות “יוכלו” לקדם דיור בר השגה. זה היפוך כל מהיר של עמדתו של נתניהו, שהוא משאיר בצל אפילו את אהוד ברק. מתארגנת כעת הפגנת מחאה מול הכנסת, ויו”ר הכנסת רובי ריבלין הבטיח – בצעד חריג וראוי לכבוד – לאפשר למפגינים להשתמש בשירותים ובמקלחות שלה. כל מי שיכול, אל הכנסת.

(יוסי גורביץ)

ראש ממשלתנו היקר, בנימין נתניהו, נתן היום (א') את ההצגה הקבועה שלו במצבי משבר: הוא הרים את קולו, דפק על השולחן, נזף בשרים והודיע שהוא ראה את משבר הדיור מגיע מקילומטרים. מי שלא מאמין לו, נמנע מלומר, יכול לקרוא את זה, שחור על גבי פנטזיה, בספרו על הטרור. או אולי בההוא על מקום מתחת לשמש. זה שהוא ראה את זה, כמובן, לא אומר שהוא עשה משהו בנידון. לא בשביל זה הוא מקבל משכורת. הוא זרק הבוקר את התיק על אריאל שרון, שזה תמיד הכי קל: האיש, קודם כל, לא היה בסביבה כבר חמש שנים, אז מי זוכר מה הלך שם; ושנית, הוא בקומה ולא יכול להגן על עצמו. נתניהו, כמובן, סומך על כך שאנשים לא יזכרו מי היה שר האוצר של שרון. שטיק נוסף של נתניהו היה להודיע שהוא ייפגש בקרוב עם מנהיגי המחאה – רק שהם לא שמעו על זה. כנראה שבלשכת נתניהו לא הפיקו לקחים מפרשת ג'סטין ביבר.

השופר של נתניהו, ישראל היום, עשה הבוקר כל מאמץ לגמד את ההפגנה שהיתה אתמול. הוא כתב שהיו בה 20,000 איש, וזאת למרות שכמעט כל מי שנשאל העריך שהיו הרבה יותר. הוא דחק את הכותרת למעלה, הקטין אותה, והוסיף לה את תגובת ראש הממשלה. הכותרת העיקרית שלו היתה התקפת הטרור של חובב ישראל בנורווגיה, כמובן תוך השמטת העובדה שהוא היה חובב ישראל. רק זה היה חסר ל-Hasbara.

תומכיו העיקריים של ראש הממשלה, מעבר לכתבלבים חסרי המצפון של ישראל ביתנו, מגיעים, כפי שכתבתי אתמול, מההתנחלויות. הם הובילו את הקו שטען שמדובר במפונקים שלא רוצים לגור בפריפריה. המתנחל קלמן ליבסקינד העריך ביום שישי בזלזול שמספר המפגינים יגיע ל-600; מכרה כבר תהתה על מידת החיבור הרגילה שלו למציאות, אם זו ההערכה שלו. התשובה לשאלה מדוע אנשים לא רוצים לגור בפריפריה טמונה בגוף השאלה, ויש משהו מגונה מאד באנשים שחיים בשכונת וילות מסובסדת – שלום, חנוך דאום! – ושולחים אנשים אחרים לחיות בלוד.

מסובסדת? אכן. בעצתה של ידידה טובה העפתי מבט זריז על הדירות להשכרה באזור השומרון ביד2. מה אני אגיד לכם? גן עדן. ניקח, למשל, את ההתנחלות עופרים. אפשר למצוא שם דירת גן להשכרה, בת חמישה חדרים ומרחב של 120 מ"ר ועוד 300 מ"ר של גינה, עם מזגן, מחסן, ומרפסת. כל זה, תמורת 3,200 ₪ בחודש בלבד.

בהתנחלות סמוכה, בית אריה – אותה מועצה מקומית – המחירים גבוהים מעט יותר. קוטג' בן חמישה חדרים, ששטחו כ-160 מ"ר, ממוזג אבל ללא מחסן או מרפסת, יעלה לכם 3,750 ₪. מצד שני, הארנונה תעלה לכם רק שקל אחד לחודשיים. לא תקחו?

מצד שני, דירת חמישה חדרים זו באמת הארץ המובטחת. רוב האנשים השפויים שמשפחתם קטנה מתלבטים בין שניים וחצי חדרים לשלושה. ובכן, בקדומים תוכלו לשכור דירת גן בת שלושה חדרים, 70 מ"ר לדירה ועוד כ-200 לגינה, תמורת 1,700 ₪ בלבד. אמנם, היא לא ממוזגת, אבל במחיר כזה שווה לכם להתקין מזגן בעצמכם. ואם אתם זקוקים לבית כנסת או מכולת, אז היא ממש קרובה. אם תהיו ברי מזל עד למאד, תוכלו למצוא דירה דומה בתל אביב – בלי גינה, כמובן – תמורת 6,000 ₪. כלומר, יותר מפי שלושה.

במעלה אפרים תוכלו למצוא דירה דומה – שלושה חדרים עם גינה, מרפסת והפעם גם מזגן אגרסיבי, שעושה רוח כמעט כמו שר החוץ – תמורת 1,500 ₪ בלבד. כלומר, כרבע ממחירה בתל אביב. 

ויש עוד. יש לא מעט. כל דלפון ייתי וייקח. כל טוב ארץ זרה פרוש בפנינו. את הילידים לא רואים. את הפתיל הרוחש לא שומעים. אז, באמת, כשכל כך טוב, למה לא? אי אפשר לומר שלממשלת ישראל אין מדיניות דיור: יש לה. היא, פשוט, לא מיועדת לסייע לאנשים שבחרו להתעלם מהפרויקט הלאומי הגדול ולהמשיך לגור בישראל.

ועוד דבר אחד: באחד התרגילים המסריחים ביותר שנראו כאן בשנים האחרונות, אחינו חובשי הכיפות הסרוגות מציעים מסלול "אדי לדתיים" – כזה שיעניק להם קדימות בקבלת איברים ומושתלים ובו זמנית יאפשר להם להתחמק מלתרום איברים בעצמים, הכל תוך רמיזה גסה שאת האברים שלהם אין לדחוף לגוף טמא של גוי. שלי שלי, שלך שלי – זו, כידוע, מידת רשעים. כנראה שהכלל הזה לא חל על בני האליטה בעיני עצמה של העם הנבחר בעיני עצמו.

(יוסי גורביץ)

הערב, בשעה 21:00, תיערך הפגנה על יוקר המחיה ומחירי הדיור בכיכר הבימה בתל אביב, וצפויים להגיע אליה מפגינים מהמאהלים שהוקמו בכל רחבי הארץ. אני קורא לקוראי הבלוג להגיע אליה; אם מישהו מכם יכול לספק הסעה מפתח תקווה לאזור ההפגנה, אודה לו מאד.

ההפגנות שנערכו בשבוע האחרון מוכיחות שמשהו משתנה, שיש – אחרי החורף הארוך של יאוש פוליטי שראשיתו באחיזת אהוד אולמרט בקרני המזבח אחרי מלחמת לבנון – סוף סוף התעוררות פוליטית. סוף סוף, אנשים קולטים שהמשטר – וזה לא משנה אם ראש הממשלה יהיה בנימין נתניהו, אולמרט, ציפי לבני, אהוד ברק או עמרם מצנע – פועל נגד האזרחים ולמען ההון.

הדרישה המרכזית של המאבק היא לבקרה על שכר הדירה, מה שמכונה באנגלית rent control. תומכי ההון החופשי – הם מעדיפים לקרוא לעצמם תומכי השוק החופשי – מנסים לשכנע אתכם שאם תהיה תקרה לשכר הדירה, ואם הממשלה תפשיר קרקעות לבניה מוזלת לצעירים, נדרדר מיד למצבה של קובה או אלבניה. אז בפעם הבאה שאיזה שטרסלריסט ישלח אתכם לקובה, שלחו אותו בתגובה לסומאליה – שוק חופשי, ללא כל הגבלה ממשלתית, מסים, או ממשלה בעצם. גן עדן, אם אתה פיראט. אולי מישהו שם צריך לפתוח בלוג ולקרוא לו הקפיטליסט הימי.

הבעיה העיקרית כאן היא חמדנותם של בעלי הבתים, בעידודה השקט של הממשלה. אחרי הכל, אף אחד לא רוצה להיות פראייר, ואם אתה יכול להוציא מהנכס שלך עוד כמה מאות זלוטי, למה לא? בפרפרזה על מרקס, לרשות בעלי הדירות עומד צבא המילואים של השוכרים – אם השוכר הנוכחי לא מוכן לשלם את תנאי העושק שלך, סביר מאד שבקרב צבא המיואשים שמחפשים דירה, יהיה מי שיסכים.

הדור הקודם התקשה ברכישת דירה; הדור הנוכחי מתקשה אפילו לשכור אותה. אבל זה לא נעצר בשכר הדירה. בעיה מרכזית אחרת היא השכר הנמוך. השכר החציוני, חישב שי אלקין – שכן הלמ"ס לא מפרסמת אותו, מסיבותיה שלה, ומעדיפה להסתפק בפנטזיה התלושה של השכר הממוצע – עומד על 5,850 ₪ בחודש. המשכורות בישראל, אלא אם אתה בכיר, נמוכות מהמקובל במערב. יוקר המחיה, מצד שני, גבוה הרבה יותר. במהלך משבר הקוטג' – אגב, שמתם לב שהמחיר שלו עוד לא ירד, כן? – מצאו העיתונים הכלכליים שאפילו העשירון השמיני מתקשה לגמור את החודש. הישראלים משלמים יותר על מוצרי חלב, לחם, ואפילו שמן זית – הלונדוני הממוצע משלם כמחצית המחיר על שמן זית שמשלם ישראלי, וזאת למרות שאלביון לא ידועה בעצי הזית הרבים שלה. מעל ראשנו מרחף כבר שלושה שבועות איום של העלאת תעריפי החשמל ב-20% עד 25%. עליה כזו, אם תקרה, תעלה את המחיר של הכל. מה עושה הממשלה? כלום.

המקרה של חברת החשמל מרתק. לחברה יש ועד חזק, אולי חזק מדי, ובאוצר לא אוהבים ועדים חזקים. בנימין נתניהו, כשהיה שר האוצר של אריאל שרון, שקע עמוק לפנטזיית צ'רצ'יל שלו, הגדיר את ספינת החשמל כ"ביסמארק", ספינת המלחמה הנאצית, ונשבע להטביע אותה. כל צעד הכרחי של חברת החשמל – למשל, בניה של עוד תחנות כוח – נתקל בהתנגדות של משרד האוצר. כאילו חברת החשמל לא היתה צורך הכרחי של כל אחד מתושבי הארץ, כאילו משרד האוצר לא היה אמון על רווחתם של התושבים אלא על זו של האוליגרכים. רגע, למה "כאילו" בעצם?

המשבר הנוכחי נובע מכך שחברת החשמל זקוקה נואשות לתחליף לגז המצרי (נזכיר שוב שהעובדה שיש בכלל הסכם לגז עם מצרים נובעת מקנוניה של האוליגרך יוסי מימן להדחת שר התשתיות הלאומיות יוסי פריצקי; פריצקי רצה הסכם עם חברה בריטית-פלסטינית), אבל החוק אוסר עליה – בצדק – להשתמש בחומרים מזהמים כמו מזוט. חברת החשמל רוצה להשתמש בסולר. המס שמשית האוצר על המזוט עומד על 14 שקלים לטונה; המס שהוא משית על סולר גבוה פי 235, ועומד על כ-3,300 לטונה. האוצר, בקצרה, עומד להפעיל את השיטה הרגילה שלו: לפגוע בתנאים של השירות הציבורי, ואז לטעון שהוא לא עושה את תפקידו, שהוא לא יעיל, ושיש להפריט אותו. בדיוק כמו עם הכבאים. זוכרים את הכבאים? והאזרחים? שילכו האזרחים להזדיין. אנחנו לא פה בשבילם. אנחנו בשביל ההון החופשי.

שורה של אוליגרכים – לב לבייב, אילן בן דב, ויצחק תשובה – ביקשו או מבקשים לפטור אותם מתשלום החובות התאגידיים שלהם, אלה שלקחו כאגרות חוב. ללבייב זה עבד, אז עכשיו גם האחרים מנסים. וזה לא רק עניין לקוראי מדור שוק ההון, זה עניין לכולנו. למה?

כי קופות הגמל וקרנות הפנסיה שלכם מושקעות בחלאות האלה. כשבן דב מבקש "תספורת" תוך כדי שהוא בונה לעצמו וילה חדשה, כשתשובה מודיע שחברה אחת שלו כנראה לא תעמוד בתשלומים שלה בעוד הוא במקביל מבקש להנפיק אגרות חוב של חברה אחרת שלו, הוא דופק את הפנסיה שלכם. זה לא תמיד היה המצב: עד לפני כמה שנים, קרנות הפנסיה וקופות הגמל השקיעו את הכסף שלכם באגרות חוב ממשלתיות, שאולי לא רווחיות יותר מדי אבל הן יציבות. בתחילת העשור, אילץ שר האוצר בנימין נתניהו את ה"מוסדיות", כפי שהן נקראות, להשקיע באגרות חוב קונצרניות. כלומר, משכן את הפנסיה שלכם – בהנחה שיש לכם – לגחמות של תשובה, בן דב, לבייב ושאר הגאונים הפיננסיים מסוגם.

נתניהו הצליח בכך במקום שבו נכשל ג'ורג' וו. בוש, שרצה לעשות תרגיל דומה עם הביטוח הלאומי בארה"ב: אבל שם היתה אופוזיציה, והיא נעמדה על הרגליים האחוריות והצליחה. פה, כמעט ואף אחד לא שם לב. כלכלה, אתם יודעים, מספרים. זה משעמם.

יוקר המחיה, מחירי הדירות, השיעבוד של כולנו לבנקים ולאוליגרכים – זה לא מקרה, זה לא אסון טבע, זו יד מכוונת. יש מי שדווקא יש לו דיור: המדינה בונה דירות רבות לחרדים, והימין הישראלי טוען דרך קבע שלמתנחלים הצעירים יש זכות ל"גידול טבעי" ולהמשיך לגור ליד ההורים שלהם. לישראלים מן השורה כנראה אין. לגמרי לא במקרה, שלושת המגינים התקיפים ביותר של נתניהו בעיתונות סוף השבוע היו כולם מתנחלים או תומכיהם: הכתבלב של הגברת, מתנחל המחמד חנוך דאום, ששלח את המוחים לגור בלוד; המחבל היהודי חגי סגל; ואראל סג"ל, שטען שהמחאה מובילה למלחמת מעמדות.

כלומר, כשמעבירים את הכסף שלך לבעלי ההון והאוליגרכים (באמצעות הורדת המסים הישירים, שמושתים בעיקר עליהם, והעלאת מסים עקיפים, שמושתים על כלל הציבור; 51% מהכנסות המדינה ממסים הן ממסים עקיפים), זו לא מלחמת מעמדות, זה סתם מהלכו התקין של הטבע. במלחמת המעמדות, אומר בפועל סג"ל, רק לצד אחד מותר לירות.

סג"ל, סגל ודאום, כמובן, מגינים גם על האינטרס המעמדי שלהם: את הכסף שצריכה היתה המדינה להשקיע בישראל ובתשתיותיה, היא השקיעה בגדה המערבית וברצועת עזה. כנראה שלעולם לא נדע כמה, אבל היא העמידה למתנחלים מדינת רווחה לא רעה בכלל. בינתיים, בישראל, התשתיות קורסות. אין פה תחבורה ציבורית ראויה לשמה, ויועציו של שר התחבורה ישראל כ"ץ אמרו לאחרונה שאם הוא, כילד, יכול היה ללכת שני קילומטרים לתחנת אוטובוס, אז גם כל שאר האזרחים יכולים. מעבר ליהירות ולאטימות שבאמירה הזו, נראה שכ"ץ חושב שזה בסדר שהתשתיות שבאחריותו עומדות כפי שהיו לפני חמישים שנה. ועוד לא דיברנו על שירותי הרפואה הקורסים, על השירותים החברתיים, על מערכת החינוך, ועוד.

הגיע הזמן לקחת את גורלנו בידינו. המחאה הזו עשויה, כמו כל מחאה, להכשל: אבל אם לא ננסה, היא ודאי תכשל.

ועוד דבר אחד: ערוץ שבע מדווח שהאוליגרך רמי לוי פיטר עובד ערבי שהעז לצאת עם יהודיה, ויערוך בקרוב סגרגרציה בין העובדים היהודים והערבים שלו, מחשש התבוללות. ספק אם יש סיבה טובה יותר לחרם על רשת מרכולים. אני רוצה להדגיש שהחרם לא מונע מהמיקום הגיאוגרפי של החנויות של לוי, אלא בשל הגזענות של מדיניותו. זה, כנראה, עדיין מותר.

(יוסי גורביץ)