פייסבוק יצאה להנפקה ציבורית ראשונה לפני כשלושה שבועות, בהערכת שווי מופרכת של כ-104 מיליארדי דולרים. מחיר המניה הראשוני היה 38 דולרים למניה, אבל הוא קרס במהירות מפתיעה. תוך זמן לא רב התברר מדוע: הבנקים הגדולים שקידמו את ההנפקה ידעו שהכנסותיה של פייסבוק טובות פחות מכפי שהיא טוענת. הם ידעו כי בכירים בפייסבוק רמזו להם על כך. הבנקים דיווחו על כך, בשיחות סגורות, ללקוחות המועדפים שלהם, והם לא נפלו בפח. יומיים לפני ההנפקה, משקיעים גדולים הכפילו את מספר מניות פייסבוק שבכוונתם למכור. במהלך מוזר עוד יותר, פחות משלושה ימים לפני ההנפקה, פייסבוק עצמה העלתה בשיעור של 25% את מספר המניות שהיא מתכוונת להנפיק – זאת לאחר שנטען שבהתחשב בקניות של הגופים הגדולים, משקיעים קטנים לא יוכלו לקנות את המניה. על פניו, פייסבוק עשתה כאן תרגיל מכוער במיוחד: הוסיפה עוד מניות כדי למשוך את הלקוחות הקטנים, תוך שהיא מקפידה לאותת למקורביה למכור, למכור, למכור. אחד הדירקטורים של פייסבוק, פטר תיל, מכר כ-50% ממניות פייסבוק שלו; גולדמן סאקס מכרה 50%; DST, משקיעה מוקדמת, מכרה כ-40%.

בפייסבוק טוענים עכשיו שההחלטה להגדיל את מספר המניות למכירה שלושה ימים לפני ההנפקה התבצעה ללא ידיעת המנכ"ל מארק צוקרברג או המספר שתיים שלו, שריל סנדברג. הם מנסים להפיל את התיק על סמנכ"ל הכספים, דיוויד אברסמן. אם אתם קונים את זה, יש לי גשר למכור לכם. החקירות כבר החלו, והוגשו התביעות. לא הייתי בונה על יותר מדי. כל הסיפור, כתבתי, היה נדחה על ידי מפיק סרטים קומוניסטי כפשטני מדי, מרקסיזם גס מדי. אבל הוא אמיתי.

[]

בתחילת השנה, מונה סקוט תומפסון למנכ"ל יאהו. כל החברות הכושלות אומללות בדרכן שלהן, וליאהו יש היסטוריה מעונה במיוחד שלא נכנס אליה. תומפסון נכנס ברעש לתפקידו, פיטר כ-2,000 עובדים – ריטואל כניסה שגרתי בקרב מנכ"לי יאהו – ונכנס לסכסוך משפטי מיותר לגמרי עם פייסבוק, שיורשו כעת מנסה לפתור. לפני כשלושה שבועות, התחוור שתומפסון שיקר ברזומה שלו וטען שיש לו תואר במדעי המחשב שאין לו.

תומפסון המשיך להסתבך. הוא טען שזו לא אשמתו, כי הוא פשוט לא קרא את הרזומה שחברת ההשמה שלו הכינה עבורו. הוא גם לא ראה, לדבריו, את קורות החיים שפורסמו באתר החברה בהסתמך על הרזומה הזה. כשנשאל מדוע לא תיקן עיתונאית שציינה את הפרט השקרי הזה בראיון, הוא השיב שזה לא מנומס לקטוע מראיינת. כשהדירקטוריון של יאהו התכנס כדי לדון בנושא, תומפסון הודיע לאחד החברים שהוא סובל מסרטן, ושלאחרונה עבר ניתוח כדי לטפל בו, אשר על כן הוא רוצה להפסיק את תפקידו. זה הפתיע את חברי הדירקטוריון, כי להם הוא סיפר שמדובר בניתוח פשוט, לא מסובך ולא חשוב.

אז, בתמורה לכל שירותו המצוין, הם שלחו אותו הביתה עם שבעה מיליוני דולרים.

[]

אילן בן דב, טייקון אביון, קנה לפני שלוש שנים את פרטנר באמצעות הלוואות ענק. בן דב לא מסוגל להחזיר את החובות שלו, אז הוא מעדיף לגלגל אותם על הציבור. השבוע הוא ניסה להגיע לעסקה מסובכת להחריד, שהקו התחתון שלה הוא שהוא יוותר על השליטה בפרטנר לטייקון אחר, לי קא שינג, תוך שהוא מקבל כל מיני בונוסים אבל בעלי אגרות החוב של סקיילקס – חברת העל של פרטנר – יאבדו בין 15% ל-30% מערך אגרות החוב שלהם. לשם שינוי, משרד האוצר מתחיל להתנער.

עכשיו, כפי שאומרת יפה הקריקטורה הזו, בן דב לא מפסיד כלום. מי שיפסיד יהיה הציבור. אגרות החוב של החברות השונות של בן דב נכללות בחבילות של פנסיות. התספורת של בן דב תבוא על חשבונכם. הזכויות לרעיון הזה, אגב, שמורות לבנימין נתניהו, שחשב שהדבר הכי טוב שיכול לקרות לקרן פנסיה הוא שהיא תהמר בבורסה. שם, כפי שמעיד המקרה של פייסבוק, כל המידע נגיש לכולם והשקיפות היא הכלל; שם, כפי שמעיד המקרה של תומפסון, יעילות מקבלת את שכרה הראוי.

אשר לבן דב, לא צריך לדאוג לו. בשנת 2010 הוא חילק 1.22 מיליארדים מתוך 1.2 הרווחים של פרטנר כדיבידנד לבעלי המניות. כלומר, לעצמו. בסך הכל, על פי תביעה שהגיש משקיע נגד בן דב, גייסה פרטנר חוב של 2.2 מיליארדים ופיזרה דיבידנדים בשווי 3.5 מיליארדים. בן דב טען בתגובה שחברה לא חייבת להשתמש בכסף שלה כדי להחזיר חובות ושהיא יכולה לתת דיבידנדים גם כשהיא עמוק בבוץ. בהחלט יכול להיות שהחוק איתו.

חלוקת הדיבידנדים של בן דב לוותה, כמקובל, בפיטורי עובדים. גם תומפסון שלח הביתה 2,000 עובדים לפני שחגר את מצנח הזהב.

[]

הביטו-נא בטבלה הזו. לא, היא לא ערוכה טוב. התעלמו מהגרף, שימו לב למספרים: מס החברות בישראל בשנת 2003 עמד על 36%. שר האוצר נתניהו גילח ממנו שליש: ב-2011, הוא עמד על 24%. נתניהו אמר שלשום שאסור למסות את המעסיקים "יותר מדי." במקביל, הוא מתכוון להעלות את המע"מ ל-17%.

מס החברות בארה"ב, אגב, דיקטטורה קומוניסטית ידועה, עומד על 39.2%. יש שם גם מס ירושה ניכר. בישראל אין. העדר מס הירושה הזה הוא, למשל, מה שהביא לפה את תד אריסון, שהוריש לנו את שרי אריסון, שאחרי רווחים של מיליארד פיטרה 900 עובדים כ"התייעלות." זכרו את זה כשיגידו לכם שאם נעלה עליהם את המסים, האוליגרכים יברחו. לאן יברחו? לארה"ב? איך יברחו? תשובה ישאיר את החברות שלו מאחור? אריסון תוותר על הבנק?

[]

ואלה רק דוגמאות מהחודש האחרון. אם מישהו חושב שהקפיטליזם עובד לרווחת כולם, שמגרש המשחקים שווה, שיש לך סיכוי הוגן להצליח, שמה שהשוק צריך הוא פחות רגולציה, שהשוק מסוגל לאזן את עצמו, שהממשלה צריכה לזוז הצידה, שלנתניהו אכפת מהציבור שאיננו מבני המאיון העליון, או בקצרה שהאנשים הבזויים ביותר, מהסיבות הבזויות ביותר, איכשהו יפעלו לטובת הכלל – שיחשוב על זה שוב.

ועוד דבר אחד: מיכאל בן ארי נאם לאחרונה באוניברסיטת תל אביב. רוב מה שהוא אמר לא ראוי לציטוט. שווה, עם זאת, להתייחס לדקה 3:29. בן ארי אומר שם "פה זה לא שכונת התקווה. פה זה לא עמך, פה זה אנשים אינטליגנטיים." אני מתקשה לזכור מתי בפעם האחרונה נתפס כך דמגוג, כשהוא לועג לאנשים שהוא מסית.

הערה מנהלתית: אתמול (ד') יצאה מהדורת קינדל של אסופת מאמרים, Israeli Dissidents, שהיה לי הכבוד להמנות בין כותביה. הספר מכיל מאמרים של שלום בוגוסלבסקי, הילה בניוביץ', רחביה ברמן (שגם ערך), ליסה גולדמן, נעמה כרמי, עידן לנדו, ליהי רוטשילד, נועם רותם ונועם שיזף. אפשר לרכוש אותו כאן, במחיר שווה לכל נפש. מי שאין ברשותו מכשיר קינדל (אני ממליץ מאד, אם אתם קוראים הרבה אנגלית), יכול לקרוא את הספר באמצעות אפליקציות קינדל למכשירי אנדרואיד ולמחשבי PC.

(יוסי גורביץ)

(פוסט אישי בחלקו הניכר.)

לפני כשנתיים וחצי עשיתי טעות גסה ועברתי מפלאפון לאורנג'. רציתי סמארטפון מסוים ולפלאפון, שהתרגלו אלי כלקוח שבוי, לא בער. אחרי חודש וחצי של נדנודים, הרמתי טלפון לאורנג'. קיבלתי יחס של נסיך שזה עתה חזר מהשבי : במקום לשרוץ יותר משעתיים וחצי בעמדה של פלאפון בתקווה שמישהו יתייחס אלי, הכל בוצע טלפונית ובמייל והמכשיר הגיע אלי עם שליח.

כשנה לאחר מכן, נגנב המכשיר שלי (הוא הושב לי אחר כך; כתבתי על זה כאן). הלכתי לאורנג' כדי לקבל מכשיר חדש. אמרו לי שאני צריך לבחור בין תשלום במקום של אלף שקלים לבין שדרוג. לא רציתי להוציא אלף שקלים והעדפתי לשדרג. חודשים מאוחר יותר, גיליתי שאורנג' שיקרו לי: בפועל אני משלם על שני המכשירים. הקמתי מהומה, הם דרשו שאציג להם מסמכים שמתעדים את השקר שלהם, לא היו לי מסמכים כאלה ובירור קצר העלה שפניה לערכאות תעלה יותר ממה שאני אצטרך לשלם להם. קיללתי ואיחלתי שהכסף ישמש את אילן בן דב, הטייקון שמחזיק באורנג' ושמעמיד פנים שהוא מאמין בקרמה, לתרופות.

כעבור כמה חודשים החלטתי לשדרג את המכשיר, ומאחר ולא רציתי להסתבך עם אורנג' קניתי מכשיר אנדרואיד עצמאית. החוק מחייב את חברת הסלולר (במה שמכונה "ניתוק זיקה") להשיב לך את הכסף ששילמת עבור המכשיר. הלכתי, ישבתי שלוש שעות במרכז שירות, חתמתי על הניירת.

כששדרגתי בעל כורחי קודם לכן, ביקשתי לקבל את חבילת הגלישה שלי, של כ-150 מגה, שהספיקה לצרכי. אמרו לי שהיא לא זמינה יותר: שאני צריך לבחור בין 20 מגהבייט לג'יגה. מי החלאה שהגיע למסקנה שאין מדרגות ראויות בין 20 מגה לג'יגה, אין לי מושג. כעבור כשבוע לאחר השדרוג לאנדרואיד, קיבלתי SMS מאורנג' שמודיע לי שניצלתי 57% מחבילת הגלישה שלי; כעשרים דקות לאחר מכן, קיבלתי SMS שהודיע שהניצול עלה ל-59%. החלטתי לבדוק את הנושא למחרת. אלא שאז כבר קיבלתי הודעה שאני חורג מהחבילה שלי – המספרים בהודעות הטקסט היו הפוכים, וייצגו 75% ו-95% – ושאורנג' קונסת אותי ב-600 ₪ (!) על כך.

ניהלתי שיחה ארוכה ועצבנית עם נציג של אורנג', שבסופו של דבר הם הודו ש"בטעות", חבילת הגלישה שלי ירדה מג'יגה ל-30 מגה – בדיוק מה שלא רציתי. הם החזירו אותה לתוקפה, וזיכו אותי באותם 600 ₪.

לפני כשבועיים, עשיתי סדר בניירת שלי וגיליתי פרט מעניין מאד בחשבוניות של אורנג': הם לא מחזירים לי את הכסף, יותר מ-100 שקל לחודש, שמגיע לי עבור ניתוק הזיקה. הם לא החזירו לי אותו מאז מארס, התאריך שבו נרכש המכשיר. ושוב – שיחה עצבנית עם נציג, שאומר לי שהכסף יוחזר עם החשבונית הבאה, תוך שהוא מודה שאני לא מזוכה משום שהנציגה שהחתימה אותי בשעתו ייחסה לי חבילה חודשית בשווי של 500 ₪ ולא 140 ₪ – כפי שהוא הודה, בהגינותו, שהחוק מחייב. עוד "טעות".

החשבונית הגיעה תוך יומיים, פחות זמן משאמר הנציג שהוא יזדקק לו – חמישה ימים – אז אמרתי לעצמי שמגיע להם להינות מהספק ושאם הוא לא יוחזר בחשבונית הבאה, נוציא את הארטילריה. בתחילת השבוע הגיע SMS שאמר שהשינויים שביקשתי בחבילה אושרו. וואלה, אמרתי לעצמי, ההחזר יגיע בחשבונית הבאה. אתמול, אחרי ההפגנה, קיבלתי שני מסרונים מוכרים: הגעתי ל-57% מחבילת הגלישה שלי, הגעתי ל-59% מחבילת הגלישה שלי – בהפרש של כשעתיים זה מזה.

את הנוהל אתם מכירים: שיחה עם נציג, התנצלות, הבטחה שה"טעות" לא תחזור על עצמה. אני חושב שזה קצת יותר מדי טעויות, בזמן קצר ביחס, ללקוח אחד – מה גם שהטעויות, ראה זה פלא, תמיד מטיבות עם צד אחד בלבד.

עכשיו, כולנו – אנו למודי הסבל שנפלנו במלכודת של אורנג' – יודעים למה זה כך. על אורנג' השתלט לפני מספר שנים הטייקון אילן בן דב. הלז הוא מה שמכונה באנגלית corporate raider, "פושט תאגידי": הוא ממנף לעצמו מספיק כספים כדי להשתלט על חברה, מוצץ את לשדה, ואז – אחרי שהחזיר לעצמו את ההשקעה ודפק את החברה עד העצם – הולך לעשות את אותו הדבר עצמו לחברה אחרת. במונחים ביולוגיים, היינו קוראים לו ארבה. כשזה מה שאתה עושה, אין לך כסף מיותר להשקיע בתשתית – הכל הולך לדיווידנדים. והעובדים שלך מקבלים הנחיות ברורות מאד, אם כי מעולם לא בכתב או בצורה ישירה, שהג'וב שלהם הוא לדפוק את הלקוחות ולהפיל אותם במלכודת. הבוס צריך כסף, ואיך יגיע הכסף, זה לא מעניין אותו כל כך. ואם זה לא מתאים לך, לשמש כעובד-עושק בשכר מינימום או טיפה יותר ולרמות את אחיך בני האדם, אתה תמיד יכול להתפטר. חכה, בעצם – החברה עוברת למצב של שלד, אל תטרח להתפטר, אנחנו נעשה את זה בשבילך. כאן יש הסבר ממצה.

שטיק נוסף של בן דב הוא מה שמכונה "תספורת": בן דב הוציא אגרות חוב של טאו, אחת החברות שעליהן השתלט, בין השאר כדי לממן את הרכישה. עכשיו הוא אומר שהוא לא יכול להחזיר את הכסף לבעלי אגרות החוב, ומציע להם לוותר על 40% – או שהם לא יראו כלום. הוא לא היחיד במהלך הזה: יצחק תשובה מנסה אותו בעצם ימינו אלה ולב לבייב ניסה אותו, בהצלחה, לפני שנתיים. זה, בפשטות, שוד. אם אני הייתי מודיע לבנק שאין בכוונתי להחזיר לו את הכסף שאני חייב לו, בריוני ההוצאה לפועל היו משכנעים אותי תוך זמן קצר שזו היתה טעות קשה – ובצדק מוחלט, אגב. אבל כשגבירים שבירים כמו בן דב, לבייב ותשובה עושים את אותו הדבר בדיוק – לא מחזירים את הכסף שלהם לציבור – יש להם יכולת סחיטה: אם לא תוותרו על חלק מכסף, תיאלצו לוותר על כל הכסף. ומי שיידפק יהיה ציבור בעלי הפנסיות.

למה? משום שבנימין נתניהו, כשר אוצר, אילץ את קרנות הפנסיה להעביר חלק ניכר מהכספים שמושקעים בהם להימורי בורסה. נתניהו זכה אז לכינוי "הקוסם" מצד העיתונות המאושרת. אפשר היה לצפות שנתניהו, כמי שהכריח את קרנות הפנסיה להכנס לקזינו הזה, ינקוט בצעדים חריפים נגד פושטים תאגידיים וספרים מקצועיים. אחרי הכל, ניסו לומר לנו בחודשים האחרונים שהוא בכלל נגד טייקונים.

יש רק בעיה אחת: זה לא מה שקורה בפועל. חבר הכנסת מאיר שטרית (קדימה) הגיש לאחרונה הצעת חוק, שקובעת שבעל הון שלא עמד בחובותיו כלפי הציבור במועד הנקוב באגרות החוב שלו, לא יוכל לבצע עוד גיוסים בשוק ההון. ההצעה קובעת עוד שאם בעל ההון הגיע להסדר דחיית חוב עם נושיו, הוא לא יוכל לגייס הון עד שיחזיר את הפרוטה האחרונה. הצעת החוק הזו היתה מונעת המצב הנוכחי, שבו יש לנו שודדים סדרתיים שלוקחים כסף מהציבור, ואז מודיעים לו בחוצפה שהם לא יכולים להחזיר אותו, ושמבחינתם הציבור יכול להתאבד.

ומה עשה נתניהו עם הצעת החוק הזו? האם הוא קידם אותה? האם הוא הודיע שהממשלה תתייצב כאיש אחד מאחוריה, כדי שכולם ידעו שאין חוק אחד לגביר וחוק אחר לעני, ברוח נביאי ישראל? כמובן שלא, אל תהיו מטומטמים. שלשום (ב'), בזמן שכל התקשורת הישראלית סערה סביב חוק ההשתקה – שנתניהו וברק טרחו להגיע למליאה ולהצביע עבורו, ומשכו בכך עוד יותר תשומת לב תקשורתית – חיסלה ועדת השרים לענייני חקיקה את החוק של שטרית. נתניהו נתן רשות לשודדים להמשיך ולבזוז. הוא הודיע להם שהוא בצד שלהם ושהם יכולים לעשות עם כספי הפנסיה – שהוא, כזכור, זה שהעמיד אותם לרשותם – מה שבא להם. ואף אחד, כמעט, לא שם לב.

אז בפעם הבאה שאתם מתעצבנים, בצדק, על תרגיל ההונאה החדש של חברה כלשהי של בן דב, אל תוציאו את העצבים המוצדקים שלכם על פקיד בשכר מינימום ומטה שנמצא בצד השני של הקו; זכרו מי מחזק את ידיהם של בן דב ודומיו, זכרו מי דואג לכך שלא יהיו די פקחים במשרד התעשיה שישמרו על זכויותיהם של אותם עובדים. זכרו מי מסיח את דעתכם מכך בחוקי "נאמנות" ריקים, שמטרתם – כאותו בד של המטאדור – להסיח את תשומת ליבו של הפר הזועם ולגרום לו להסתער על המטרה הלא נכונה.

ועוד דבר אחד: ראש ממשלתנו היקר, שלפני יומיים אמר ש"כל זמן שהוא ראש ממשלה תהיה כאן דמוקרטיה", משלים בימים אלה את השתלטותו על כלי התקשורת. הוא מתכוון לספח את הטלוויזיה החינוכית למשרד ראש הממשלה (!), וקרן נויבך – קוץ דוקרני במיוחד בבשרה של האוליגרכיה – איבדה, כמסתבר, לא רק את תכנית הטלוויזיה שלה אלא גם את תכנית הרדיו שלה. בשעתו אמרו שהיא לא עוברת מסך. מה יאמרו עכשיו? שהיא לא עוברת מיקרופון? ח"כ דב חנין כבר הודיע שבכוונתו להגיש שאילתה דחופה בנושא, מה שאומר שכרגיל השמאל רוקד בלט והימין מתאגרף.

(יוסי גורביץ)

הערב, בשעה 21:00, תיערך הפגנה על יוקר המחיה ומחירי הדיור בכיכר הבימה בתל אביב, וצפויים להגיע אליה מפגינים מהמאהלים שהוקמו בכל רחבי הארץ. אני קורא לקוראי הבלוג להגיע אליה; אם מישהו מכם יכול לספק הסעה מפתח תקווה לאזור ההפגנה, אודה לו מאד.

ההפגנות שנערכו בשבוע האחרון מוכיחות שמשהו משתנה, שיש – אחרי החורף הארוך של יאוש פוליטי שראשיתו באחיזת אהוד אולמרט בקרני המזבח אחרי מלחמת לבנון – סוף סוף התעוררות פוליטית. סוף סוף, אנשים קולטים שהמשטר – וזה לא משנה אם ראש הממשלה יהיה בנימין נתניהו, אולמרט, ציפי לבני, אהוד ברק או עמרם מצנע – פועל נגד האזרחים ולמען ההון.

הדרישה המרכזית של המאבק היא לבקרה על שכר הדירה, מה שמכונה באנגלית rent control. תומכי ההון החופשי – הם מעדיפים לקרוא לעצמם תומכי השוק החופשי – מנסים לשכנע אתכם שאם תהיה תקרה לשכר הדירה, ואם הממשלה תפשיר קרקעות לבניה מוזלת לצעירים, נדרדר מיד למצבה של קובה או אלבניה. אז בפעם הבאה שאיזה שטרסלריסט ישלח אתכם לקובה, שלחו אותו בתגובה לסומאליה – שוק חופשי, ללא כל הגבלה ממשלתית, מסים, או ממשלה בעצם. גן עדן, אם אתה פיראט. אולי מישהו שם צריך לפתוח בלוג ולקרוא לו הקפיטליסט הימי.

הבעיה העיקרית כאן היא חמדנותם של בעלי הבתים, בעידודה השקט של הממשלה. אחרי הכל, אף אחד לא רוצה להיות פראייר, ואם אתה יכול להוציא מהנכס שלך עוד כמה מאות זלוטי, למה לא? בפרפרזה על מרקס, לרשות בעלי הדירות עומד צבא המילואים של השוכרים – אם השוכר הנוכחי לא מוכן לשלם את תנאי העושק שלך, סביר מאד שבקרב צבא המיואשים שמחפשים דירה, יהיה מי שיסכים.

הדור הקודם התקשה ברכישת דירה; הדור הנוכחי מתקשה אפילו לשכור אותה. אבל זה לא נעצר בשכר הדירה. בעיה מרכזית אחרת היא השכר הנמוך. השכר החציוני, חישב שי אלקין – שכן הלמ"ס לא מפרסמת אותו, מסיבותיה שלה, ומעדיפה להסתפק בפנטזיה התלושה של השכר הממוצע – עומד על 5,850 ₪ בחודש. המשכורות בישראל, אלא אם אתה בכיר, נמוכות מהמקובל במערב. יוקר המחיה, מצד שני, גבוה הרבה יותר. במהלך משבר הקוטג' – אגב, שמתם לב שהמחיר שלו עוד לא ירד, כן? – מצאו העיתונים הכלכליים שאפילו העשירון השמיני מתקשה לגמור את החודש. הישראלים משלמים יותר על מוצרי חלב, לחם, ואפילו שמן זית – הלונדוני הממוצע משלם כמחצית המחיר על שמן זית שמשלם ישראלי, וזאת למרות שאלביון לא ידועה בעצי הזית הרבים שלה. מעל ראשנו מרחף כבר שלושה שבועות איום של העלאת תעריפי החשמל ב-20% עד 25%. עליה כזו, אם תקרה, תעלה את המחיר של הכל. מה עושה הממשלה? כלום.

המקרה של חברת החשמל מרתק. לחברה יש ועד חזק, אולי חזק מדי, ובאוצר לא אוהבים ועדים חזקים. בנימין נתניהו, כשהיה שר האוצר של אריאל שרון, שקע עמוק לפנטזיית צ'רצ'יל שלו, הגדיר את ספינת החשמל כ"ביסמארק", ספינת המלחמה הנאצית, ונשבע להטביע אותה. כל צעד הכרחי של חברת החשמל – למשל, בניה של עוד תחנות כוח – נתקל בהתנגדות של משרד האוצר. כאילו חברת החשמל לא היתה צורך הכרחי של כל אחד מתושבי הארץ, כאילו משרד האוצר לא היה אמון על רווחתם של התושבים אלא על זו של האוליגרכים. רגע, למה "כאילו" בעצם?

המשבר הנוכחי נובע מכך שחברת החשמל זקוקה נואשות לתחליף לגז המצרי (נזכיר שוב שהעובדה שיש בכלל הסכם לגז עם מצרים נובעת מקנוניה של האוליגרך יוסי מימן להדחת שר התשתיות הלאומיות יוסי פריצקי; פריצקי רצה הסכם עם חברה בריטית-פלסטינית), אבל החוק אוסר עליה – בצדק – להשתמש בחומרים מזהמים כמו מזוט. חברת החשמל רוצה להשתמש בסולר. המס שמשית האוצר על המזוט עומד על 14 שקלים לטונה; המס שהוא משית על סולר גבוה פי 235, ועומד על כ-3,300 לטונה. האוצר, בקצרה, עומד להפעיל את השיטה הרגילה שלו: לפגוע בתנאים של השירות הציבורי, ואז לטעון שהוא לא עושה את תפקידו, שהוא לא יעיל, ושיש להפריט אותו. בדיוק כמו עם הכבאים. זוכרים את הכבאים? והאזרחים? שילכו האזרחים להזדיין. אנחנו לא פה בשבילם. אנחנו בשביל ההון החופשי.

שורה של אוליגרכים – לב לבייב, אילן בן דב, ויצחק תשובה – ביקשו או מבקשים לפטור אותם מתשלום החובות התאגידיים שלהם, אלה שלקחו כאגרות חוב. ללבייב זה עבד, אז עכשיו גם האחרים מנסים. וזה לא רק עניין לקוראי מדור שוק ההון, זה עניין לכולנו. למה?

כי קופות הגמל וקרנות הפנסיה שלכם מושקעות בחלאות האלה. כשבן דב מבקש "תספורת" תוך כדי שהוא בונה לעצמו וילה חדשה, כשתשובה מודיע שחברה אחת שלו כנראה לא תעמוד בתשלומים שלה בעוד הוא במקביל מבקש להנפיק אגרות חוב של חברה אחרת שלו, הוא דופק את הפנסיה שלכם. זה לא תמיד היה המצב: עד לפני כמה שנים, קרנות הפנסיה וקופות הגמל השקיעו את הכסף שלכם באגרות חוב ממשלתיות, שאולי לא רווחיות יותר מדי אבל הן יציבות. בתחילת העשור, אילץ שר האוצר בנימין נתניהו את ה"מוסדיות", כפי שהן נקראות, להשקיע באגרות חוב קונצרניות. כלומר, משכן את הפנסיה שלכם – בהנחה שיש לכם – לגחמות של תשובה, בן דב, לבייב ושאר הגאונים הפיננסיים מסוגם.

נתניהו הצליח בכך במקום שבו נכשל ג'ורג' וו. בוש, שרצה לעשות תרגיל דומה עם הביטוח הלאומי בארה"ב: אבל שם היתה אופוזיציה, והיא נעמדה על הרגליים האחוריות והצליחה. פה, כמעט ואף אחד לא שם לב. כלכלה, אתם יודעים, מספרים. זה משעמם.

יוקר המחיה, מחירי הדירות, השיעבוד של כולנו לבנקים ולאוליגרכים – זה לא מקרה, זה לא אסון טבע, זו יד מכוונת. יש מי שדווקא יש לו דיור: המדינה בונה דירות רבות לחרדים, והימין הישראלי טוען דרך קבע שלמתנחלים הצעירים יש זכות ל"גידול טבעי" ולהמשיך לגור ליד ההורים שלהם. לישראלים מן השורה כנראה אין. לגמרי לא במקרה, שלושת המגינים התקיפים ביותר של נתניהו בעיתונות סוף השבוע היו כולם מתנחלים או תומכיהם: הכתבלב של הגברת, מתנחל המחמד חנוך דאום, ששלח את המוחים לגור בלוד; המחבל היהודי חגי סגל; ואראל סג"ל, שטען שהמחאה מובילה למלחמת מעמדות.

כלומר, כשמעבירים את הכסף שלך לבעלי ההון והאוליגרכים (באמצעות הורדת המסים הישירים, שמושתים בעיקר עליהם, והעלאת מסים עקיפים, שמושתים על כלל הציבור; 51% מהכנסות המדינה ממסים הן ממסים עקיפים), זו לא מלחמת מעמדות, זה סתם מהלכו התקין של הטבע. במלחמת המעמדות, אומר בפועל סג"ל, רק לצד אחד מותר לירות.

סג"ל, סגל ודאום, כמובן, מגינים גם על האינטרס המעמדי שלהם: את הכסף שצריכה היתה המדינה להשקיע בישראל ובתשתיותיה, היא השקיעה בגדה המערבית וברצועת עזה. כנראה שלעולם לא נדע כמה, אבל היא העמידה למתנחלים מדינת רווחה לא רעה בכלל. בינתיים, בישראל, התשתיות קורסות. אין פה תחבורה ציבורית ראויה לשמה, ויועציו של שר התחבורה ישראל כ"ץ אמרו לאחרונה שאם הוא, כילד, יכול היה ללכת שני קילומטרים לתחנת אוטובוס, אז גם כל שאר האזרחים יכולים. מעבר ליהירות ולאטימות שבאמירה הזו, נראה שכ"ץ חושב שזה בסדר שהתשתיות שבאחריותו עומדות כפי שהיו לפני חמישים שנה. ועוד לא דיברנו על שירותי הרפואה הקורסים, על השירותים החברתיים, על מערכת החינוך, ועוד.

הגיע הזמן לקחת את גורלנו בידינו. המחאה הזו עשויה, כמו כל מחאה, להכשל: אבל אם לא ננסה, היא ודאי תכשל.

ועוד דבר אחד: ערוץ שבע מדווח שהאוליגרך רמי לוי פיטר עובד ערבי שהעז לצאת עם יהודיה, ויערוך בקרוב סגרגרציה בין העובדים היהודים והערבים שלו, מחשש התבוללות. ספק אם יש סיבה טובה יותר לחרם על רשת מרכולים. אני רוצה להדגיש שהחרם לא מונע מהמיקום הגיאוגרפי של החנויות של לוי, אלא בשל הגזענות של מדיניותו. זה, כנראה, עדיין מותר.

(יוסי גורביץ)