החברים של ג'ורג'

יוצרי המפלצות

הבלוג האמריקני Political Correction עלה על הטקסט המתועב הבא, שהתפרסם בבלוג Bad Rachel:

Then round up his captors, the slaughtering, death-worshiping, innocent-butchering, child-sacrificing savages who dip their hands in blood and use women—those who aren’t strapping bombs to their own devils’ spawn and sending them out to meet their seventy-two virgins by taking the lives of the school-bus-riding, heart-drawing, Transformer-doodling, homework-losing children of Others—and their offspring—those who haven’t already been pimped out by their mothers to the murder god—as shields, hiding behind their burkas and cradles like the unmanned animals they are, and throw them not into your prisons, where they can bide until they’re traded by the thousands for another child of Israel, but into the sea, to float there, food for sharks, stargazers, and whatever other oceanic carnivores God has put there for the purpose.

ההדגשה שלי. מפאת כבודה של השפה העברית נשאיר את הטקסט הזה במקור, לא מתורגם. הוא לא מסובך כל כך. הוא גם לא היה מושך תשומת לב מיוחדת – החסרי משוגעים אנחנו? – אלמלא זהותה של הכותבת: רייצ'ל דקטר אייברמס, אשתו של אליוט אייברמס, וחברת חבר המנהלים של Emergency Committee for Israel, ארגון ניאו-קוני שמקדם את עמדות נתניהו והליכוד בארה"ב (ומעניין להשוות את הקמפיין המרושע והאווילי החדש של הארגון נגד Occupy Wall Street, בטענה שמדובר בתנועה אנטישמית, למאמצים הראשונים של נתניהו נגד מחאת הצדק החברתי). במסגרת ההתנהלות המקובלת של הניאו-קונים (מוטו: "נפוטיזם – משחק לכל המשפחה"), אייברמס היא בתו החורגת של מייסד התנועה, נורמן פודהורץ, ואחותו למחצה של היורש, ג'ון פודהורץ.

אייברמס, עד כמה שידוע לי, איננה אזרחית ישראלית. אני בספק אם אי פעם פגשה פלסטיני. עם זאת, מעבר להיותה הדגמה נהדרת להמלצה של סנאטור אמריקני (פטריק ליהי?) שלא להחיל את חוק השבות על ברוקלין, אייברמס מזכירה לנו עובדה עגומה נוספת: הכובש תמיד יצור מפלצת מהנכבש.

אייברמס מתארת את הפלסטינים כמפלצות וכבכורי שטן. זו הדרך המקובלת לכובש קולוניאלי לתאר את הנכבשים, שתמיד צריך להלחם בהם מלחמות-"השלמה" (המילה המגונה, הרומאית במקורה, pacification). קיפלינג ביטא זאת היטב, כשדיבר ב"משא האדם הלבן" (שציין את הפיכתה של ארה"ב לאימפריה, עם כיבוש הפיליפינים) על ה"מלחמות הפראיות לשלום", ותיאר את הנכבשים כך:

Your new-caught sullen peoples,

Half devil and half-child

כי הנכבש, אחרי הכל, לעולם איננו אדם. אם היה אדם שלם, מלא, הרי לא היה מרשה לעצמו להכבש – או, על כל פנים, אם היה אדם במלוא מובן המילה לא היינו אנחנו, אנשים מוסריים, מרשים לעצמנו לכבוש אותו. אריסטו חשב שלעבדים יש רק חצי נשמה (והיהודים האורתודוקסים, אפשר שבעקבותיו, מברכים כל בוקר "ברוך שלא עשני עבד.") שמדובר בצביעות זולה, ידעו כבר הרומאים: טקיטוס שם בפיו של מצביא אויב, קאלגאקוס הבריטי הנלחם בגבו אל הים, את המילים הבאות על הרומאים: " שודדי עולם אלה, לאחר שאפסה יבשה מידיהם המחריבות הכל, הריהם תרים את הים. אם עשיר האויב – רודפי בצע הם; אם עני, רודפי כבוד; מזרח ומערב לא ישביעום; יחידים בכל בני האדם הם החומדים בתאווה אחת את העושר ואת הדלות. ביזה, טבח וגזל קוראים הם בשם הכוזב שלטון, והשממה אשר יעשו בשם שלום יכנוה… נכסינו ורכושנו היו מס… נשי בריתנו ואחיותינו, אף אם תימלטנה מתאוות אויבים, נטמאות הן בידי הנקראים ידידים ואורחים… אין עוד דבר כי אם גלים וסלעים ורומאים, שמרובה אימתם ושלשווא תבקש להימלט מיהירותם על ידי מתינות וציות…" (תרגום שרה דבורצקי. ההדגשה שלי.)

התקוממויות עממיות ומלחמות שחרור, כמו מלחמות אזרחים, הן סוג הקונפליקט האכזרי והברוטלי ביותר המוכר למין האנושי, וזאת מהטעם הפשוט שבניגוד למלחמה בין שני צבאות, במאבקים כאלה לעתים קרובות מכירים שני הצדדים זה את זה באופן אינטימי, ולידיעה שנצחונו של האחד הוא לעתים קרובות חורבנו של האחר מתווספות גם שנים של שנאה אישית.

הבריטים דיברו בפלצות על מעשי הזוועה שביצעו המתקוממים ההודים במרד הגדול. הטורקים יצאו מכליהם בעקבות הזוועות שהרשו לעצמם המתקוממים היוונים בתחילת המאה ה-21. הצרפתים באלג'יר ובמידה פחותה יותר בוויאטנם הניחו לדם שהציף את עיניהם בעקבות מעשי התועבה – פצצות במסעדות, רציחת ילדים – להשכיח את המסורת המפוארת של תרבות בה התרברבו שוב ושוב. המתיישבים הלבנים באמריקה, כמובן, היו משוכנעים שהפראות של תגובת הילידים על הפלישה שלהם ליבשת היא הוכחה לברבריות שלהם.

אנחנו נוהגים לייחס לפלסטינים פראות יוצאת דופן. ספק אם זה נכון. מחבלים מתאבדים הופיעו קודם לכן בלבנון – ובקרב הנמרים הטמילים. מתקוממים אירים הפעילו מטעני חבלה נגד הרכבת התחתית בלונדון, פעולה שספק אם יש פחות מבחינה ממנה, כבר בסוף מאה ה-19. לצד המאבק הלא-אלים של גנדי, שמשך את מירב תשומת הלב, היה מאבק הודי אלים מאד בכובשים האנגלים. האימפריאליזם הרוסי במרכז אסיה – שמשום מה, מפלגות קומוניסטיות לא הרבו לדבר עליו – גרר תגובות פראיות מאד, שלא דילגו על אזרחים.

המחתרות היהודיות קוננו רבות על היחס הבריטי אל אנשיהן, אבל יהודים נחשבו בעיני הבריטים להרבה יותר לבנים מאשר ילידים – פחות לבנים, כמובן, מבריטי של ממש, אבל לא פרא מזרחי – והדיכוי הבריטי של המרד הערבי בשנים 1936-1939 היה הרבה, הרבה יותר ברוטלי. הבריטים הפעילו את חיל האוויר שלהם לשם כך, ועל פי מספר עדויות אורד צ'ארלס ווינגייט היה מעורב בהוצאה להורג במקום של עצירים (הערך האנגלי בוויקיפדיה עליו, אגב, מציין שהכוחות היהודיים שלו היו מעורבים ב"ענישה קולקטיבית"; אין לכך זכר בערך המקביל בעברית, שהוא אמנם קצר יותר.) צריך גם לציין שהמחתרות העבריות גם הן לא בחלו במעשי טבח: לפני כחצי שנה, העלתה הכנסת על נס את מפקד האצ"ל דוד רזיאל. תום הפנה את תשומת ליבנו למעשי הגבורה של ארגונו, כגון פיצוץ מוקשים וחמור נפץ בשווקים פלסטיניים. על הנכבה מיותר להרחיב את הדיבור.

וכמובן, היו מרידות העבדים, מונח שגרם רעד לכל מחזיקי העבדים לאורך ההיסטוריה. אלו היו מרידות ברוטליות במיוחד, שלעתים קרובות הסתיימו בחיסולם המוצדק של המשעבדים – ולוו לעתים קרובות מאד גם ברצח של בני משפחותיהם, מהעבדים המתמרדים בזמן מאריוס וספרטקוס ועד נאט טרנר בווירג'יניה. ואף על פי כן, כל אדם שמצפונו לא מת בקרבו יודה שהעבד המתקומם עדיף על משעבדו, שהזוועות שבוצעו כשהיאוש והזעם גברו על הפחד קטנות מאלה היומיומיות שקיומה של העבדות היה תלוי בהן. אייברהם לינקולן אף ייחס את מחירה הנורא של מלחמת האזרחים לעוול ארוך השנים של העבדות: "אנו מקווים בחיבה, ומתפללים בקדחתנות, שמגלב המלחמה יחלוף במהרה. ועם זאת, אם אלוהים רוצה בכך שהיא תמשך עד שכל העושר שנצבר במאתיים וחמישים שנה של עמל המשועבדים נטול הגמול ייעלם, ועד אשר כל טיפת דם שגבה השוט תשולם באחרת שתגבה החרב, יש לומר היום כפי שנאמר לפני שלושת אלפים שנים: 'משפטי יהוה אמת צדקו יחדיו'."

העבדים, מטבע הדברים, הוחזקו מכוח חוק וחוקה. בתי המשפט עמדו לצד המחזיקים בשוט, ואילצו אנשים בעלי מצפון להשיב עבד נמלט אל אדוניו. בארה"ב, העבדות לא בוטלה אלא בכוח החרב. בניז'ר, היא קיימת עד היום.

אייברמס ותומכיה יוכלו לטעון, בצדק גמור, שחלק ניכר מהמשוחררים הפלסטינים בעסקת שליט הם פושעי מלחמה. זה נכון בחלק גדול מהמקרים (ולא נכון בחלק אחר: כמה וכמה מהמשוחררים הורשעו בהריגת חיילים, ומשפטם היה משפט עוול). ואף על פי כן: החוק הבינלאומי מעולם לא שחרר עם בכוחות עצמו. אם יש משעבדים שוויתרו על טרפם ללא מאבק אלים, הם נדירים מאד (האמריקנים בפיליפינים, למשל, שנסוגו מהפיליפינים ב-1946, כ-40 שנה אחרי תום המאבק האלים שם).

המשועבדים יכולים לשאול: כשילדינו נידונו בבתי דין צבאיים, שאת שפתם אינם מבינים, כשהם שומעים את אביהם בוכה ואינם יכולים לראות אותו, איפה היה החוק הבינלאומי? כשבתינו היו למרמס לכל קלגס שהיה יכול להכנס אליו בכל שעה, בלי הגנת בית המשפט, איפה היה החוק הבינלאומי? כשבתיהן של משפחות שלמות נהרסו בגלל פשע של אחד מבניהן, בחסינות בתי המשפט הישראלים, איפה היה החוק הבינלאומי? כשאדמותינו נגזלו "בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשכה, בחסינות מושל", איפה היה החוק הבינלאומי? כשקצינים בכירים התדיינו בשאלה כמה קלוריות צריך ילד בעזה, כשעמוס גלעד הכריז שעזתים לא צריכים לאכול שוקולד, כשגלעד שימש כתירוץ האוליטמטיבי לענישה קולקטיבית של מיליון וחצי איש ("שהשובים של גלעד שליט לא יאכלו לו קיווי מעל הראש") בתמיכה נלהבת של הציבור הישראלי ותמיכה שקטה של בתי המשפט, איפה היה החוק הבינלאומי? כשישראל גירשה בשנות השמונים פעילים פלסטינים שקראו למאבק לא אלים, איפה היה החוק הבינלאומי? כשחיילים ישראלים ממשיכים להפעיל כלפיהם אלימות, לעתים קטלנית, איפה החוק הבינלאומי? כשהחוק הישראלי אפשר הפעלת מעצרים מנהליים, שהם מעצר שאין לו סוף ושכנגדו אי אפשר להתגונן ושדומה לכל דבר ועניין לחטיפה, איפה היה החוק הבינלאומי? כשפושעי מלחמה ישראלים נידונו לקנס של עשר אגורות (ישכה שדמי מכפר קאסם), או שוחררו זמן קצר לאחר מאסרם (פחות או יותר כולם), או כאשר הרשויות הישראליות פשוט לא טרחו למצוא אותם – מה עשה החוק הבינלאומי? כאשר במשך שנים ארוכות התיר החוק הישראלי עינויים ("לחץ פיזי מתון"), איפה היה החוק הבינלאומי? כמה שופטים ישראלים הועמדו לדין בחו"ל? כמה אנשי שב"כ? כאשר בתי המשפט הישראלים התחמקו במשך שנים מדיון בעובדה שכוחות הצבא עשו לעצמם למנהג לקחת מגנים אנושיים, איפה היה החוק הבינלאומי? כאשר שר הבטחון הישראלי התגאה שהוא אישר פגיעה ב"בלתי מעורבים", איפה היה בית הדין הבינלאומי? כאשר מיליוני אנשים הוחזקו במשך יותר מ-40 שנה תחת כיבוש – גרמניה הנאצית ויפן של טוג'ו עברו לשלטון עצמי אחרי שבע שנים – ואדמתם עברה סיפוח זוחל, איפה היו בתי הדין הבינלאומיים?

אין מאבק לשחרור שלא טונף במעשי זוועה. אפשר לטעון, בצדק מוחלט, כלפי הפלסטינים שחלק גדול של החברה שלהם מאליל רוצחי אזרחים. אבל מי שטוען שמדובר בבכורי שטן, שמשהו בכך חריג בנוף האנושי, מנסה להוליך אותנו שולל – והוא עושה את זה כדי להכשיר את הקרקע לחזונו, שהוא הזנת הפלסטינים וילדיהם לכרישים.

ועוד דבר אחד: מוחמד נפאע, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית, ממשיך לתמוך במשטר אסד. זה כבר לא צריך להפתיע אף אחד. מצד שני, זה שהוא מצהיר בגלוי על היותו סטאליניסט, וממשיך לדבוק בעלילת הדם של הרופאים (!), זה בכל זאת חריג. ושוב: אם מק"י ממשיכה להחזיק אותו בתפקידו, היא לא יכולה לטעון שהיא לא אחראית למה שהוא אומר – והיא יכולה, או על כל פנים צריכה, לשכוח מקולותיהם של ישראלים פרוגרסיביים.

(יוסי גורביץ)

הטבח הנעלם (קצר)

נזכרתי הבוקר, בעת כתיבת הטור, במוריס פאפון. הלז היה, כמו כולם, משת"פ נאצי בעת הכיבוש הגרמני בצרפת. אחר כך, כשהשתנתה הרוח הוא היה, כמו כולם, חבר ברזיסטאנס. הוא ידוע בעיקר בשל העובדה שהוא פחות או יותר הפקיד הבכיר היחיד שצרפת העמידה לדין בשל מעורבות משטר וישי (המשך ישיר וחוקי של הרפובליקה השלישית, נזכיר) ברצח יהודי צרפת, באיחור קל של כ-50 ומשהו שנה. פאפון טען אז להגנתו – זה היה מזמן, אז אין לצערי קישור – שהוא הקפיד לגרש רק יהודים לא צרפתים, שזה היה כדי לרצות את הנאצים, ושהוא בכלל לא שונא יהודים. לראיה, הוא הציג תמ"ק עוזי עם הקדשה אישית שקיבל ממשרד הבטחון על תרומתו לבטחון ישראל. הוא נידון למאסר ארוך ביחס, של כעשור, בשל גירושם של כ-1,500 יהודים למחנות השמדה. צרפת, בהיותה צרפת, שחררה אותו אחרי ארבע שנים בשל מצבו הבריאותי.

בין משת"פיות של הנאצים, היה פאפון מעורב בעינויים שביצע המשטר הצרפתי הגוסס באלג'יריה, ולאחר מכן – כשהיה מפקד משטרת פאריס – היה מעורב עד צוואר ברציחתם של מאות מפגינים אלג'יריים, בטבח שהיום מלאו לו חמישים שנה. על זה הוא דווקא לא עמד לדין.

לפאפון יש ערך בוויקיפדיה האנגלית, שמתייחס באריכות לסדרת פשעיו. יש לו גם ערך בוויקיפדיה העברית. זה מתייחס רק לפאפון כמשת"פ נאצי ולמשפט שלו. רציחתם של 200 או יותר מפגינים לא חמושים על ידי המשטרה של פאפון לא מוזכרת אפילו ברמז: הערך מדלג בחטף על כל מה שקרה בין 1944 ל-1968.

ככה זה. שיתוף פעולה בהמתתם של 1,500 יהודים שווים מאמר שלם. אחריות כבדה לרציחתם, בחלק ניכר מהמקרים בהטבעה – אפילו לא פסיק, במה שמתיימר להיות אנציקלופדיה. כל התודעה הישראלית, במבט קצר.

(יוסי גורביץ)

עזבו אתכם, כולה נשים

בג"צ קבע היום (א'), ללא ספק בסבר פנים נחוש, כי אין לאפשר עוד הפרדה בין גברים ונשים ברחובות מאה שערים. ההפרדה מתבצעת למרות פסק דין קודם של בג"צ בנושא שהמשטרה לא טורחת לאכוף. מפקד מחוז ירושלים, ניצב ניסו "חרא עליהם, שישרפו" שחם, אמר שמדובר במראות מזעזעים, אבל ההבטחה שלו – שבשנה הבאה "נראה מראות פחות קשים מאלו" – לא בהכרח מעודדת. ראוי לציין שהשופטים לא הורו על ביטול ההפרדה מיד.

את המשטרה אפשר להבין. היא לא מעוניינת בשמירה על זכויות האזרח של נשים, או זכויות אזרח בכלל; היא מעוניינת שיהיה שקט, שמה הרבה יותר דגש על הסדר מאשר על החוק. מה היא צריכה עכשיו את הכאב ראש הזה, להתעמת עם הפלג היותר שואף אקשן ופחות שפוי של החרדים? המשטרה, נזכיר, גם התנגדה להפגנה במאה שערים בשנה שעברה, במחאה על אותה מדיניות הפרדה בדיוק.

את הפרקליטות, שמעוניינת ב"הדברות", כאילו תפקידה הוא לא אכיפת החוק, קצת קשה יותר להבין – עד שנזכרים שמדובר בפרקליטות של יעקב נאמן, שלוחו לדבר עבירה של אביגדור ליברמן, האיש שרוצה להעמיד פה את חוקי התלמוד. הפרקליטות הזו כבר אימצה את עמדת החרדים באשר לגיור, וכבר אמרה לבג"צ שיש להגן על החרדים "מפני המודרניות ואיומי ההשכלה."

בג"צ לא קיבל את דברי ההבל של הפרקליטות, וציין שחלה החמרה והקצנה במצב. הוא אפילו נשמע מוטרד מכך. לא מספיק עד כדי להורות על הסרת המחיצות עד הלילה, כמובן. הוא דחה את ההכרעה לשנה הבאה. בייניש לא תהיה שם כדי לקבל את ההכרעה.

הכניעה לחרדים – ההפרדה בקווי האוטובוס, הבריונות שאיש לא נענש עליה בבית שמש – לא נבלמת בירושלים וסביבתה. אף אחד לא בלם אותה, והיא הגיעה גם לפתח תקווה. חברת הכנסת זהבה גלאון (מרצ) שלחה לי את הכרזה הבאה, לקראת הילולה של אדמו"ר בזוז בפתח תקווה. בקטן, למטה – אפשר לראות לפי ההדגשה הקלוקלת שלי – אפשר לראות שיש הפרדה מוחלטת בין נשים וגברים במה שהוא, עדיין, שטח ציבורי בפתח תקווה. גברים מסלנט פינת הרצל, נשים מאחד העם פינת חפץ חיים. mishkoltz

לתשומת לב מיוחדת ראויים אורחי הכבוד: ראש העיריה יצחק אוחיון, שזה עוד סביר בערך, ו….מפכ"ל המשטרה, רב ניצב יוחנן דנינו. גלאון אמרה על כך ש"ההחלטה של בג"צ האוסרת הפרדה מגדרית במרחב הציבורי היא רק המלצה."

וכנראה לא המלצה חשובה כל כך, אם מפכ"ל המשטרה מרשה לעצמו להתעלם ממנה. נו, אתם יודעים – אלה רק נשים. רק מיעוט שולי של 51%.

(יוסי גורביץ)

על קדושה והשתקה: שתי הערות על היסטריית שליט

קדושה וחוסר רלוונטיות: המון שמאלנים טובים הזדעזעו הבוקר עד עמקי נשמתם, כשנעצר שבואל סחיווסחורדר לאחר שריסס כתובות "תג מחיר" ו"לשחרר את יגאל עמיר" סמוך לאנדרטה ליצחק רבין בתל אביב. סחיווסחורדר גם שפך צבע לבן על האנדרטה. התגובה הראשונה של ראש העיריה, רון חולדאי, היתה ש"יש לגדוע את הידיים המרשות לעצמן לפגוע במקום הקדוש והחשוב לעם ישראל."

נניח עכשיו לטון הסעודי של ההערה של חולדאי – נראה שהוא מאוהב בו; הוא אמר דברים דומים גם על חילול בתי הקברות ביפו – ונתמקד בצד השני של ההערה שלו. האם האנדרטיה של יצחק רבין היא אכן "מקום קדוש וחשוב" לעם ישראל? רק אם אתה חסיד שוטה של כת רבין, זו שהתפתחה מיד אחרי הרצח ושימים ספורים לאחריו הדפיסה כרזה מהממת בחרשותה: תמונה של רבין עם הכיתוב "עושה שלום במרומיו." התואר הזה, כפי שיודע כל חובש כיפה, שמור למי שאמר והיה העולם. חברי הכת הציבו את רבין לימין האל.

הסגידה לרבין היתה שגיאה גסה. רבין לא היה הנושא. הרצח שלו היה הנושא. אבל לדבר על הרצח, על ההסתה שהובילה לו, על הרבנים שקראו לרצח, על הקנוניה של בחורי הישיבות לרציחתו (שלושה הורשעו, ארבעה חמקו), על רבני הישיבות ששחררו את תלמידיהם מהלימודים כדי שיוכלו ללכת ולקרוא "בדם ואש/את רבין נגרש" בכל צומת ותחת כל עץ רענן – זה היה מסוכן. זה היה סוג הדברים שיכולים לגרור, ובצדק, מלחמת אזרחים.

אז השמאלנים הטובים דיברו על הנרצח במקום על הרוצח ועל הציבור ששלח אותו, וכתוצאה מכך החשיבות של הרצח דהתה. בשנים האחרונות כבר מדברים על ביטול העצרת השנתית, כי כמה אפשר לבוא שוב לטקס סגידה ולשמוע שירים עצובים. רצח פוליטי, בחברה בריאה, הוא קריאה למעשה פוליטי; בישראל הוא היה קריאה להצטנפות ולבכי. מותר לחשוד שההתרפקות על זכר רבין היא אמצעי שמיועד לפטור את הנוקטים בו מהצורך לחשוב מחדש על הסכמי אוסלו ועל המשמעות המתחוורת לאיטה של הסיסמה של רבין, "אנחנו כאן, הם שם."

רבין לא היה קדוש. ידיו דמים מלאו. השלום היחיד שהשיג היה עם ירדן, וזה בינינו לא דרש מאמץ גדול במיוחד. כשר בטחון, הוא הורה לחייליו "לשבור ידיים ורגליים" של מפגינים פלסטינים, ואחר כך התחמק מהאחריות לפשעים שבוצעו. כראש ממשלה, הוא אישר מבצע בלבנון – דין וחשבון – שיועד במפורש לפגיעה באוכלוסיה בלתי מעורבת, להפגזתה עד שזעקתה תעלה עד לממשלה שבביירות. קברו איננו קדוש (צריך סטיה מיוחדת במינה כדי להיות חילוני שמייחס קדושה לקבר), והאנדרטה שלו ודאי איננה קדושה. מי שמתעקש לדבר על האיש ולא על הרצח, שמתרפק על זכר של סב חביב, שלא יתפלא שיום החגא שלו מקבל במהירות מעמד נמוך יותר מזה של הצום לזכר המשת"פ הבבלי גדליה.

ההשתקה: בתקשורת מיהרו להתייחס לסחיווסחרודר כאל אדם לא שפוי. בכלל לא בטוח שזה המצב: הנטיה לסווג מתנגדים פוליטיים – וסחיווסחרודר מסתמן כאיש ימין מובהק – כמשוגעים היא נטיה טוטאליטרית מוכרת.

מדבריו של סחיווסחרודר עולה שאת המעשה שלו הוא עשה בדעה צלולה. הוא רצה למחות על שחרורם של רוצחי משפחתו כחלק מעסקת נתניהו. הוא ידע שהוא צריך לפרוץ חומת השתקה מסיבית של התקשורת, שדחקה את מתנגדי העסקה לשוליים. ההגיון שלו היה פשוט: התמיכה המסיבית בעסקה מגיעה מהשמאל, צריך פרובוקציה – ומה פרובוקטיבי יותר מחילול האנדרטה של אליל השמאל?

עבדכם הנאמן לא תומך בהשחתת אנדרטאות, ברוב המקרים, אבל הוא לגמרי לא היה מזועזע כשמישהו, שאת שמו שכחתי, השחית אחרי רצח רבין את האנדרטה לברוך גולדשטיין בקריית ארבע. להיפך. אין לי בעיה מיוחדת עם הפלת פסלי סטאלין בשטחים שנכבשו על ידי הצבא האדום, ואם מישהו יעלה בסערה השמיימה את הפסל של הקצב סר דגלאס הייג, אני אתרום לקרן ההגנה שלו. כאבם של נפגעי עסקת נתניהו צריך להתבטא איכשהו, והוא לא מתבטא בתקשורת הממסדית. הכהניסטים אוהבים לומר ש"כאשר סותמים את הפה, הידיים נכנסות לפעולה." יש בכך לא מעט אמת. חלקים ניכרים של האוכלוסיה מתנגדים לעסקה, ואנחנו לא שומעים אותם, כי התקשורת עסוקה באורגיית שליט (הנה דוגמא דוחה במיוחד) ובשכנוע נמרץ שכל מי שמתנגד לעסקה הוא ימני קיצוני, או קוקו.

קודם כל, מותר להיות ימני קיצוני. שנית, בין המחבלים שמשחרר נתניהו, כותב הבוקר אלכס פישמן במוסף לשבת של ידיעות אחרונות, יש 279 אסירי עולם. הם רצחו 599 ישראלים. משוחררי עסקת ג'יבריל רצחו, לשם השוואה, 178 ישראלים "בלבד". השב"כ מעריך, שוב אליבא דפישמן, שכ-60% מהמחבלים המשוחררים יחזרו לבצע פיגועים. בהנחה שהם יהיו יעילים כמו בעבר, מחיר העסקה צפוי להיות 359 ישראלים הרוגים. אם השב"כ יהיה יעיל באופן קיצוני וימנע את פעילותם של 99% מהם – שיעור בלתי סביר, במיוחד אם היחסים עם הרשות הפלסטינית יקרסו – אז מספר ההרוגים צפוי להיות ארבעה. שהם, בספירה המקובלת, שלושה יותר מאשר אחד. הסתברותית, אנחנו מעלים ארבעה ישראלים לפחות למולך שליט. החמאס, נודע הבוקר, אפילו לא היה מוכן להתחייב להמנע מחטיפת חיילים בעתיד; עד כדי כך היה נתניהו נחוש, תקיף ומנהיגותי.

אבל תמיד קל הרבה יותר להזדהות עם האדם שאנחנו מכירים מאשר עם קורבנות עתיד בלתי ידועים. קמפיין הכת של שליט הצליח מעל למצופה: אין ישראלי היום שאיננו מכיר את שליט, וחלק ניכר מהציבור שוכנע שהוא "הילד" שלנו.

שנית, יש את משפחות הקורבנות, שמתבקשות עכשיו בנימוס לסתום את הפה (הכתבלב של הגברת, חנוך דאום, כתב כך ממש בידיעות הבוקר). דביר וולק, שחשב – בטעות, למרבה הרווחה – שרוצחי אביו יהיו בין המשוחררים, כתב אמש במרירות ש"אם היה לי שקל על כל שנה שהאנשים שרצחו את אבא שלי ישבו בכלא, זה לא היה מספיק לנייר טואלט כדי לנגב את השתן של ביבי מהפרצוף שלי." כמוהו, יש להניח, מרגישים אלפי אנשים שקרוביהם וידידיהם נרצחו, ומאות אלפי אנשים – אם לא מיליונים – שחושבים שעסקת נתניהו היא איוולת ועוול.

ואם התקשורת סותמת להם את הפה, שלא תתפלא כשהידיים מדברות.

(יוסי גורביץ)

בתי המשפט הם לא הפתרון; הם חלק מהבעיה

סבסטיאן הפנר, שכתב את התיעוד המוצלח מאד של ראשית ימי הנאצים, "סיפורו של גרמני" – מאד שווה קריאה – מתאר את האמונה שרווחה בקרב פרוסים רבים, על פיה בתי המשפט הם משענו האיתן של האזרח מול המשטר, באמצעות אגדה על איכר שהמלך פרידריך הגדול חשק בנחלתו, הציע לו סכומים גדולים ומשנתקל בסירוב התקצף, ואיים על האיכר כי פשוט יחרים את האדמה. האיכר, כך האגדה, ענה לו ב"והיית יכול לעשות זאת, אלמלא בית המשפט בברלין," שכביכול היה עומד לאיכר מול המלך. טענה דומה השמיע פיט האב: "האדם העני ביותר, בצריפו, יכול להתגרות בכל כוחו של הכתר. אפשר שהצריף רופף, גגו רועד, הרוח מנשבת בו, הסופה רשאית להכנס, הגשם רשאי להכנס – אבל מלך אנגליה איננו רשאי, כל חילו אינו מעז לחצות את סף המבנה ההרוס!"

אגדות יפות. אפשר גם לטעון: אגדות מועילות. הכרחיות לקיומה של דת אזרחית. אבל הקשר בינן ובין המציאות רופף. בתי המשפט הגרמניים התמוטטו מול הנאציזם כמו כל המערכות האחרות, אולי אף מהר יותר: המערכת היתה מאוכלסת בשופטים שמרנים, שלא עמדו על הפוטנציאל המהפכני של הנאצים. חלקם הגדול היה פרוטסטנטי – גרמניה שאחרי האיחוד היתה חשדנית מאד כלפי הקתולים שלה – והפגם העיקרי של הפרוטסטנטיות הגרמנית היה הצייתנות שלה לשלטון. לותר, שנכווה במרד האיכרים הגדול ("כשאדם חרש, וחווה טוותה, איפה היו האדונים?"), הפך את המרד בשלטון הארצי למקבילה של מרד של לוציפר באלוהים, סימן מובהק של חטא הגאווה. כשהרוח והסופה של פיט נשבו, הממסד המשפטי הגרמני קרס בפניהם ללא מאבק ראוי לציון. אשר לצריף של האיכר של פיט – מלך אנגליה אולי לא היה מעז להכנס אליו, אבל היועץ המשפטי שלו ודאי היה מוציא לו צו הריסה, שבית המשפט המקומי היה מאשר, ומנמק את האישור במצב הרעוע של הצריף, המסוכן לציבור. יורשיו המודרניים של פיט פשוט התקינו בצריף מצלמת מעקב, בנימוק של מלחמה בפשיעה המאורגנת ובצואת הכלבים.

הנטיה האוטומטית של מערכת המשפט, בכל מקום, היא לשמר את הסדר הקיים – בשביל זה היא שם, אחרי הכל – ואם העמדה של הממשלה לא נלעגת במופרכותה, סביר מאד שבית המשפט יתייצב לצידה. קיבלנו לכך שתי תזכורות בשבועיים האחרונים.

* * * * *

הראשונה, שכמעט אף אחד לא שם לב אליה, היתה במקרה של ג'ון קרוסמן (המוכר לציבור הישראלי כמרדכי ואנונו). קרוסמן, שהורשע באופן תמוה בריגול חמור בשל פרסום סודות האטום של ישראל (הנשיא שמגר כתב שהפניה לעיתונות "כמוה כפניה לכל ארגוני הריגול", תוך התעלמות מהעובדה שלארגוני מודיעין אין עניין לשלם על מידע גלוי, וגם אין לו ערך רב מבחינתם), סיים לרצות את עונשו לפני שבע שנים. מאז, בעקביות, אוסר עליו אלוף פיקוד העורף לצאת מישראל או לבוא במגע עם אזרחים זרים, ובג"צ, בעקביות, מאשר את עמדת מערכת הבטחון. הוא עשה זאת שוב לפני כעשרה ימים.

עכשיו, לקרוסמן, כיהודי שהצטרף לרוב היהודים בהיסטוריה והתנצר, לא כל כך קל לחיות במדינת היהודים הגאים העילגים, אשר על כן הוא רוצה לעזוב את הארץ. מעבר לכך, בהתחשב בכך שהוא הפך למנודה בקרב היהודים, קשריו הכמעט היחידים הם עם אזרחים זרים. וראה זה פלא, את שני אלה בדיוק אוסר עליו המושל הצבאי שלכם, אלוף פיקוד העורף. המדינה טוענת שקרוסמן עדיין יודע סודות שלה – בעבר היא טענה שיש סודות שהוא אפילו לא יודע שהוא יודע – ושהוא עשוי לחלוק אותם. בג"צ, כמקובל במקרים כאלה, פכר את ידיו, אמר שזה ממש לא פשוט, ואישר למדינה להמשיך להתנהל באופן שהיה גורם אפילו לקפקא להרים גבה.

אחרי הכל, המידע שכביכול מוכר לקרוסמן לא צפוי להמחק ממוחו. גם הזעם שלו כלפי המדינה שחטפה אותו וגזלה 25 שנים מחייו לא צפוי לשכוך בקרוב. המשמעות של החלטות בג"צ היא שישראל תמשיך לשלול זכויות בסיסיות מאדם שסיים לרצות את מלוא עונשו, רובו בתנאים ברבריים שנועדו לשבור את רוחו, עד סוף ימיו. במדינה נורמלית, היה בית המשפט אומר למדינה עם שחרורו של קרוסמן, "סליחה, אבל היו לכם 18 שנים להפוך את המידע שלו ללא רלוונטי. הרי ידעתם שהוא עתיד להשתחרר. לא עשיתם את זה? אז מה אתם רוצים מהחיים שלו?"

אבל, כמובן, זה לא מה שקרה. כשצרכי הבטחון – שאין לדעת, ובית המשפט גם הוא אינו יודע, אם הם אכן קיימים או שמדובר בסך הכל בנקמתה של המערכת – מרימים את ראשם המכוער, בית המשפט מוכר את העקרון של סופיות העונש, שאדם שריצה את עונשו הוא אדם חופשי, במורד הנהר.

תאמרו, "זה רק קרוסמן." זה לא נכון. "צרכי בטחון" ערטילאיים, לעתים קרובות ריקים, גורמים לבתי המשפט לאשר יותר ויותר מעצרים מנהליים, גם של ישראלים, ויותר ויותר מקרים שבהם נאסר על חשודים עצורים לפגוש את עורכי הדין שלהם. המקרה האחרון הוא זה של סאמר עלאווי, שהואשם בשורה של האשמות חמורות, הוחזק ללא גישה לעורך דין וגם עבור הטיפול הרפואי שלו צריך היה לעתור לבית המשפט, וסופו ששוחרר בעסקת טיעון שבמסגרתה הוא ריצה את הימים שכבר ישב, כדי שהשב"כ לא יילך ברחוב וביצה על פרצופו. זה המקרה של טלי פחימה, שהוחזקה במעצר מנהלי, הואשמה בשיתוף פעולה במקרי טרור ובסופו של דבר הורשעה בסעיף זוטר. זה המקרה של חיים פרלמן, שהשב"כ ייחס לו שיתוף פעולה בפיגועים של יגאל עמיר (!) וברוך גולדשטיין (!!!1!!) – פרלמן היה אז בן 15 ו-14, בהתאמה – והצליח להחזיק אותו כמעט חודש בלי עורך דין. רק קור רוחו של פרלמן, כוח הסבל שלו, והיכולת שלו להחזיק מעמד בחקירה שהיא חקירת עינויים עמדו בינו ובין איזה 18 שנות מאסר. בית המשפט לא עמד לצידו עד שהשב"כ עצמו נשבר והודה שאין לו כל ראיות – נתון שבית המשפט היה צריך לשים את לבו אליו כבר מיומו הראשון של המעצר, ולא להאמין ל"חומר סודי".

כל הכיבוש בנוי על שיתוף הפעולה של בתי המשפט עם מערכת הבטחון. היכולת של המשטר הצבאי להחרים קרקעות, להכריז עליהן כ"אדמות מדינה" ואז, ראה זה פלא, להעביר אותן לידי מתנחלים בניגוד לחוק הבינלאומי, לא היתה מתרחשת ללא הסכמת בתי המשפט. תחת שמגר, העניק בג"צ לפלסטינים את הסמכות לעתור אליו – אבל העתירות הללו כמעט ואינן מתקבלות; זו רק כסות שמיועדת לומר שיש מעקב משפטי והכל בסדר. במשך עשרות שנים, עד שוועדה שלו-עצמו מצאה שהעונש הזה מזיק ולא מועיל, הרס צה"ל בשיטתיות את בתיהם של משפחות "מחבלים". בג"צ אישר כל אחד ואחד ממעשי ההרס האלה, שהם ענישה קולקטיבית על פי כל קנה מידה. כמו תמיד במצבים כאלה, הוא התבכיין שקשה לו – אבל היה לו קשה יותר ליישם את העקרון של "איש בחטאו יומת". הוא התפתל מאד, היה לבג"צ רע מאד עם זה, כשממשלת רבין דרשה לגרש, ללא משפט, 400 איש שהיא טענה שהם היו פעילי חמאס – ואם הם לא היו קודם לגירוש, סביר שהם היו אחריו – אבל, אחרי היללות הרגילות, הוא אישר את זה. הוא גם אישר, בקימוט הפנים הנדרש, את החזקת בני הערובה ("קלפי המיקוח") על ידי ישראל, האנשים – ביניהם לפחות קטין אחד – שהיא ליקטה מן הגורן ומן היקב בלבנון בנסיון שווא למצוא פרטים על רון ארד.

טוב, נו, אתם אומרים. זה שם. מעבר להרי החושך. זה לא כאן.

האמנם?

* * * * *

אתמול, תחת חיפוי תקשורתי כבד של הדיווח על עסקת שליט, הודיע בית המשפט הארצי לעבודה שהוא דוחה את התפטרותם של הרופאים המתמחים, שהוא מגדיר אותה כריקה, ושהוא גוזר עליהם לשוב לעבודה.

זו היתה, נזכיר, הפעם השניה שבה המתמחים התפטרו. את ההתפטרות הראשונה פסל בית המשפט בטענה שהמכתבים לא היו אישיים, וככאלה מעידים על התארגנות. הוא דרש מהמתמחים מכתבים אישיים. הם הגישו אותם. זה, כמסתבר, לא הספיק.

בית הדין לעבודה טוען שמדובר במהלך התאגדותי אסור. הבה נזכיר את קורות שביתת הרופאים. היא התחילה לפני כ-200 יום בערך. בתחילתה, שלח הממונה על השכר באוצר, אילן לוין, את הרופאים לעבוד במשרה נוספת, אם הם רוצים עוד כסף. במשך רוב הזמן לא היה משא ומתן של ממש בין הצדדים. לפני 60 יום, אחרי שביתת רעב, חתם נציג הסתדרות הרופאים, פרופ' אידלמן, על הסכם עם האוצר. המתמחים גילו שההסכם לא שיפר את המצב אלא הרע אותו. לא שזה משנה: ההסכם דומה להפליא להסכם שכפה האוצר על הרופאים לפני עשור, ואת ההסכם ההוא, נזכיר, האוצר הפר.

ההסכם אסר על הרופאים לשבות במשך עשור כמעט, עד 2020. במונחים ישראלים, המשמעות היא שההסכם מאפשר לאוצר לשבור את ההסכם ולדפוק את הרופאים עד העצם במשך תשע שנים, כשידיהם כבולות וכשכל שביתה שלהם היא בלתי חוקית. אז מה נשאר לרופאים המתמחים לעשות? הם התפטרו.

יממה לפני שההתפטרות נכנסה לתוקפה, פנתה המדינה בבקשה בהולה לבית המשפט למנוע את ההתפטרות. בתי המשפט, כמובן, נענו לה – למרות שבית משפט שפוי היה זורק את המדינה מכל המדרגות בגלל חוסר תום לב. מי שבאמת חושש למצבה של מערכת הבריאות, לא מחכה 29 ימים מתוך 30. בית המשפט קבע, כאמור, שהמתמחים צריכים להגיש מכתב התפטרות אישי, וכאמור זה מה שהם עשו.

וגם הפעם, המדינה חיכתה עד הרגע האחרון – יום לפני הסוף – לפני שפנתה לבית המשפט. ושוב, בית המשפט התעלם מהעובדה הזו, וזרק את כל התיק על המתמחים. לכך שבית המשפט פסל את יכולתם של מתמחים להתפטר יש השלכות עצומות: היא הופכת אותם לעובדי כפיה (וחלקם כבר מתנהגים בהתאם). בעידן מוקדם יותר קראו לאנשים כאלה עבדים או צמיתים.

החלק הבעייתי ביותר בהחלטת בית המשפט היא שהוא אומר שאם כמה מתמחים מדברים זה עם זה ומתאמים את התפטרותם, מדובר בשביתה. במחילה מכבוד בית המשפט, זו צואת פרים. אנשים שעובדים זה עם זה גם מדברים זה עם זה. אנשים שהיו שותפים למאבק שבית המשפט שבר לא מפסיקים לדבר זה עם זה, ולהשפיע זה על זה – ולחמם זה את זה נגד המערכת – רק בגלל שבית המשפט בגד בהם.

נסו לדמיין את מצבו של אדם ששבת 160 יום, ואחר כך התפטר, ואחר כך בית המשפט הודיע לו שהוא כבול לתפקידו ושעליו להגיש עוד מכתב התפטרות, ויום לפני כניסת המכתב השני לתוקפו, בית המשפט עיכב שוב את התפטרותו לבקשת המדינה, ואחרי כמה ימים הודיע לו שהיא בכלל מבוטלת. כמה אנשים כאלה, לדעתכם, עדיין רוצים להיות רופאים בישראל?

רוצה בית המשפט לבטל את התפטרותם של רופאים, יואיל ויעשה זאת באופן פרטני. יואיל ויבחן כל תיק ותיק לגופו. הוא לא יכול להעניש את הרופאים שהחליטו באמת ובתמים לחפש לעצמם מקצוע אחר רק בגלל שסביר – ואכן סביר – שכמה מהם החליטו להשתמש בכלי הזה ככלי מאבק.

התוצאה של החלטת בית הדין לעבודה היא בוז מוצדק כלפיו. זו היתה החלטה אומללה לא רק מבחינת האנשים שכבלה למקום עבודתם, שיש לקוות שהם לא יצייתו לצו; היא היתה אומללה מבחינת השפעתה על כל יחסי העבודה בישראל. למשרד השקרני והחמסני ביותר בישראל אין יותר שום סיבה להתפשר במאבקי עבודה. אחרי הכל, אם הוא לא יצליח לשבור את השביתה באמצעים הרגילים, הוא רק צריך לשכנע את בית המשפט שהעובדים הכרחיים כדי להעביר את בית המשפט לצידו.

המהלך של בית הדין של נילי ארד היה גשר אחד יותר מדי בכניעה למדינה על חשבון זכויות שאר האזרחים. עכשיו לא נותר אלא לעודד סירוב המוני לצו – כדי לשבור את כוחו של בית הדין לעבודה. כפי שהוא כעת, הוא עוד כלי של משרד האוצר נגד האזרחים. לא ניתן לאף גוף, גם אם הוא מאוכלס בשופטי עוטי גלימות, להפוך את התושבים למשועבדים למדינה. אם לבית המשפט יהיה שכל, הוא לא יעצור רופאים שלא יתייצבו לעבודה בשל בזיון בית הדין, אבל הוא הפגין מעט מאד שכל עד כה.

יתכן שבג"צ ינסה להציל את מה שנשאר מכבודו של בית המשפט לעבודה, אבל אירונית הוא יוכל לעשות זאת רק על ידי ביטול החלטתו, שעומדת בסתירה בוטה כל כך לחוק חופש העיסוק. אבל לא הייתי בונה על זה: במצבים כאלה, בג"צ הוא אלוף ההתחמקויות והדחיות.

הוא לא רוצה, אחרי הכל, לעמוד מול הממסד. מבין שלושת הרשויות, מעמדו של בית המשפט הוא הרעוע ביותר. רק זה חסר לו, לפתוח חזית של ממש נגד משרד האוצר.

ועוד דבר אחד: בנימין נתניהו מתהדר בימים האחרונים בעסקת השבויים שארגן ואומר שהוא "השיב את גלעד הביתה." האיש שדיבר גבוהה גבוהה על כך שאסור להכנע לטרור, עומד לשחרר אלף טרוריסטים. הוא רוצה לקבל אשראי ציבורי על כך ששינה את החלטתו והתאים אותה לדעת הקהל. לגיטימי, אבל בתנאי אחד: שכאשר משוחררי עסקת שליט ישובו לרצוח ישראלים – והם ישובו – נתניהו יודה בפומבי שחלק מדמם של הנרצחים גם על ידיו.

ואם הוא לא יזכיר, יהיה מי שיזכיר.

(יוסי גורביץ)

תג המחיר של כת שליט

קבוצה של בריוני כת שליט מנעה היום (ג') מאוטובוס של משפחות אסירים פלסטינים מלהגיע לכלא כדי לפגוש את קרוביהם הכלואים. התירוץ של חברי הכת היה התירוץ הקלאסי של ענישה קולקטיבית: החמאס מונע ביקורים מגלעד שליט, אז אנחנו נדפוק חברי קבוצה קרובה. מן הראוי לציין שזו לא היתה הפעולה הראשונה שהם נקטו בפעולה הזו. אילו משהו דומה היה מתבצע על ידי מתנחלים, הכינוי שהתקשורת היתה מדביקה לפעולה היה "תג מחיר." מאחר והם אומצו על ידי התקשורת, הסיקור אוהד יחסית.

חברי הכת לא יכלו לדעת במי הם פוגעים. הם לא יכלו לדעת אפילו אם משפחות האסירים הללו הן משפחות של אסירי חמאס. זה לא משנה. הם אסירים פלסטינים, וככאלה הם קרובים מספיק, בעולם המנטלי של חברי הכת, כדי לשמש כבני ערובה.

למרבה הצער, צריך להסביר לרוב הישראלים למה פעולה כזו פסולה. אז הנה:

א. "אבל הם רוצחים, ולא מגיעות להם זכויות." רוב מוחלט של האסירים הפלסטינים בישראל אינם רוצחים. למעשה, רוב האסירים הפלסטינים – בהנחה הבעייתית שהשב"כ לא שיקר לבית המשפט הצבאי, ובהנחה המפוקפקת לא פחות שבית המשפט הצבאי עשה צדק – יושבים בבתי הכלא הישראלים בדיוק מאותה סיבה שגלעד שליט מוחזק על ידי החמאס: הם היו חלק מהסכסוך. הם הורשעו בסעיפים כמו "חברות בהתאחדות בלתי מותרת", או "סיוע להתאחדות בלתי מותרת", או "קשירת קשר לסיוע להתאחדות בלתי מותרת." הם לא עשו שום דבר, ברוב המקרים, שחורג מגבולות הלגיטימיות של מאבק מזוין, ובהרבה מאד מקרים אפילו פחות מכך. יתר על כן, גם אם המשפחות הללו היו משפחותיהם של רוצחים, וגם אם בית המשפט הצבאי הרשיע אותם בצדק, הרי שגם לרוצחים מורשעים יש זכויות. הם לא הפכו למתים הקבורים בחיים. יתר על כן, מדובר כאן לא רק על זכויותיהם של האסירים, אלא גם של בני משפחותיהם. החייל גלעד שליט, מי שמרצונו החופשי קיבל עליו את הסכנות שבלבישת מדים, אחז בנשק, ותפס עמדה סמוך לגבול, מתואר דרך קבע כ"ילד." אבל חברי הכת שלו מנעו היום מילדים שחיכו תקופה ארוכה לראות את אחיהם, או את הוריהם, מלממש את הפגישה הזו – ומי יודע מתי הם יקבלו שוב אישור. אז בראבו, בריונים. הצלחתם לגרום לילדים לבכות.

ב. "זה ידגים לחמאס ש…" שמה, בעצם? החמאס לא התרגש עד עכשיו מכך שהאנשים שלו בכלא. אנחנו צריכים להאמין שהעובדה שהמפגש הזה נמנע – שוב, בהנחה חסרת ההוכחה שהאסירים הרלוונטיים הם אנשי חמאס – תמיס את ליבו של איסמעיל הנייה? שבכירי הזרוע הצבאית ממררים כעת בבכי באיזה בונקר? מה היה פה, חוץ מפגיעה שרירותית, רנדומלית, באנשים? ורגע, אולי להיפך? אולי אחד האנשים שכניסתם נמנעה הוא קרוב משפחה של אחד משוביו של שליט, שיחקה כעת את אנשי הכת ויפגע בו בגלל מעשים שהוא לא אחראי אליהם?

ג. "תפסיק להיות יפה נפש." כן, כי אין ספק שגסות נפש עדיפה. אין ספק שהמצב שבו ישראלים יורדים למדרגת האספסוף של החמאס טובה יותר. הישראלים אוהבים לטעון שהם טובים יותר מאנשי החמאס. ובכן, כדי שלטיעון הזה יהיה בסיס, צריך מידה מסוימת של יופי נפש – היכולת להבין שיש אמצעים כה מזוהמים, שפשוט אסור לנקוט בהם.

cultists' vehicle

ושלוש הערות לסיום. קודם כל, ישראל משתמשת בגלעד שליט כקולב לתלות בו כל דבר תועבה. כשאסרו עמוס גלעד וחבר מרעיו במשרד הבטחון על יבוא קיווי לעזה, הנימוק היה ש"אנחנו לא רוצים שהשובים של גלעד שליט יאכלו לו קיווי מעל הראש." על פי אותו ההגיון, נאסר על תושבי עזה לאכול שוקולד. אגב, בפעם האחרונה שמישהו החליט לאסור על קבוצת אוכלוסיה לאכול שוקולד, כי מדובר במותרות, היתה בגרמניה הנאצית, והקורבנות היו יהודים. ההשוואה מעצבנת? דברו עם עמוס גלעד, הוא זה שיצר אותה. אני רק מציג אותה. אם גלעד שליט היה אחראי לכל מה שישראל עושה בשמו, יש סיכוי סביר שהוא היה צריך להסביר את עצמו לבית המשפט הבינלאומי.

שנית, מרבים לתאר את משפחת שליט כ"שקטה" ו"אצילית". המשפחה תמכה, או על כל פנים לא התנגדה, למהלך הזה, שאין בו שום דבר אצילי. על שקט הם ויתרו מזמן. אז אוקיי, אפשר לומר שהמשפחה מנהלת מלחמת השרדות על הבן שלה ושאנחנו לא יכולים לבוא אליה בטענות. לא בטוח שהטיעון הזה עומד – אם הם היו לוקחים בני ערובה ישראלים, אף אחד לא היה מעלה אותו – אבל ודאי שאי אפשר לטעון שהמאבק הזה "אצילי" באיזשהו אופן. מאבקי השרדות אינם כאלה. יתר על כן, מה שמותר – בדוחק – למשפחה, בכלל לא ברור שמותר גם לשאר חברי הכת, שאין להם שום קשר לגלעד שליט.

ושלישית, נראה שהלהט האידיאולוגי להפרטה של ממשלת נתניהו מגיע גם אל משפחת שליט. פעם, לקיחת בני ערובה היתה מתבצעת על ידי מדינת ישראל עצמה – זוכרים את האנשים שחטפה ישראל, ביניהם נער בן 14, כדי שישמשו כ"קלפי מיקוח", בהסכמת בתי המשפט, לקבלת מידע על רון ארד? עכשיו, מצד שני, הממשלה שמחה להעביר את המהלכים הלא נעימים האלה לידיים פרטיות, תוך קריצה וצחקוק. אחרי הכל, אם הממשלה היתה רוצה שהאוטובוס של משפחות האסירים יגיע ליעדו, הוא היה מגיע. היא לא רצתה.

(יוסי גורביץ)

תראו מי הפך לאביר שלטון החוק (קצר)

הנוכל הפוליטי רונן שובל, מתנחל שמוקם ברשימת הבית היהודי ועדיין הצליח לשכנע כותבים בעיתון כמו בן כספית שהוא ותנועתו, אם תרצו, ממוקמים ב"מרכז", קצת הגזים הפעם.

במאמר מבולבל מהרגיל ב"הארץ" אתמול (א'), טען שובל שהסיבה לתג מחיר היא… השמאל האנטי ציוני. שובל קונן על כך שחלק ניכר מהאוכלוסיה הישראלית לא מתייחס ברצינות לשלטון החוק, וכרגיל גם את התיק הזה הוא הפיל על השמאל. אם רק היה כאן שלטון חוק, הוא אומר, הכל היה טוב יותר. הכו באליטות והצילו את שלטון החוק.

נניח עכשיו לעובדה שהמתנחלים היו פורעי חוק, מההתנחלות בחברון ב-1968 והלאה, הרבה לפני שהיו פה פוסט ציונים. ב-2008, כששובל היה מועמד לכנסת מטעם הבית היהודי, הוא אמר לערוץ 7 – לא בדיוק כלי תקשורת שהחוק הוא נר לרגליו, כידוע – שהוא מתנגד "לעקירת מאחזים", ושהוא גם היה בהתפרעות הגדולה בעמונה. הוא מוסיף שהוא "אני ממש נגד אלימות אבל זה כבר סיפור אחר."

עמונה, נזכיר, היא מאחז בלתי חוקי – כמו כל המאחזים, ששובל מתנגד לפינוים – שבג"צ הורה על פינויו. קבוצה של מתנחלים אלימים התכנסה שם, שובל יחד איתם, כדי למנוע את פינויו, והתנגשה עם המשטרה. אחר כך היא פיתחה תיאולוגיה של התקרבנות. שובל מציין בראיון את השתתפותו בעמונה כדי להוכיח את נאמנותו האידיאולוגית. בקרב החוגים שבהם חי שובל, פריעת חוק היא אורח חיים. לזה התרגלנו. יבבות על אי שמירת החוק תוך תקווה שאף אחד לא יזכור שהצהרת בפומבי שגם אתה פורע חוק, זה בכל זאת קצת חריג, אפילו בקנה המידה של עיקום האמת שכבר הורגלנו בו משובל.

ישנה כמובן השאלה למה "הארץ" פרסם את המאמר הזה מלכתחילה, אבל, אם לצטט את שובל, זה כבר סיפור אחר.

ועוד דבר אחד: חשבתם שהסגר על רצועת עזה נובע מסיבות בטחוניות? פחחחחח. לאחרונה, עקב מחסור בלולבים לקראת חג הסוכות, שקלו במשרד הבטחון לייבא לולבים מעזה. פתאום, כשזה מגיע לצרכי דת, הסכנות הבטחוניות מתפוגגות. בעמותת גישה אומרים בצדק שמדובר ב(עוד) הוכחה לכך שהמצור הוא פוליטי, לא בטחוני.

(יוסי גורביץ)

מדברים בשני קולות

כתבתי כאן בקצרה בעבר על העובדה שחד"ש שבה לתחביב הישן שלה, דיבור בשני קולות. הפעם הנושא היה סוריה. מוחמד נפאע, מזכ"ל מק"י – מרכיב מרכזי של חד"ש – יצא להגנת משטר אסד. התעוררה שערוריה קלה, ודב חנין הדגיש באוזני בשעתו שהעמדה הרשמית של חד"ש היא התנגדות למשטר אסד ולטבח שהוא מבצע.

זה היה לפני שלושה חודשים ויותר. מאז עלה מספר הנרצחים על ידי משטר אסד משמעותית, ויוסף אלגזי – שפרש מהמפלגה אחרי שנים ארוכות של פעילות ב-1990, ומתעד מאז בשקדנות את סטיותיה – המשיך לעקוב אחרי הנושא. הוא מצא שנפאע המשיך להביע תמיכה במשטר אסד ולהאשים את מתנגדיו בכך שהם סוכנים של האימפריאליזם האמריקני. אתר מק"י בערבית פרסם שורה של מאמרים התומכים באסד, ומאמר אחד אפילו הביע תמיכה בקדאפי. שזו כבר גלישה לתחום הביזאר.

הממצא המעניין ביותר של אלגזי הוא שהפגנה שקטה – שקטה מאד, כי התקשורת הישראלית לא עלתה עליה – נערכה באמצע חודש ספטמבר בחיפה, מול הקונסוליה הצרפתית בעיר. ההפגנה דווחה בתקשורת הערבית, ובין המשתתפים בה היו נפאע, הח"כ לשעבר עסאם מח'ול, ח"כ סעיד נפאע (שסולק מבל"ד), ואפרטצ'יקים בכירים אחרים של מק"י. ההפגנה היתה מיועדת, על פי המודעה שהדפיסו מארגניה, "לקיים הפגנת הזדהות עם סוריה והנהגתה הלאומית נגד מזימות האימפריאליזם, הציונות והריאקציה הערבית." בתיאור באתר חד"ש בערבית של ההפגנה, צוטט נפאע כאומר ש"כוחות ריאקציוניים ערביים, ובמיוחד הממלכה הערבית הסעודית ונסיכות קטאר, תומכים בכל פעולה המכוונת לחיסול כל דבר מתקדם בעולם הערבי, בין אם מדובר בתנועת ההתנגדות הלבנונית האמיצה, תנועת ההתנגדות הפלסטינית, העמידה האיתנה של איראן, העמידה האיתנה של סוריה נגד תוכניותיה האימפריאליסטיות של ארה"ב למען יצירת מזרח תיכון חדש." נו. למותר לציין ששמץ מזה לא הופיע באתרים ובפרסומים העבריים של חד"ש. אולי זה היה מביך מדי.

אז מי מייצג את עמדתה הרשמית של חד"ש-מק"י? ההצהרות שלה, או אלו של המזכ"ל שלה? מפלגות קומוניסטיות ידועות בטוהר האידיאולוגי הקפדני שלהן, שבשלו הן התפצלו לעיתים כמו אמבות על ספידים; האגדה מספרת על קומוניסט אמריקני שפרש מהמפלגה כדי להקים פלג טרוקציסטי, פרש מהפלג הטרוצקיסטי כדי לייסד פלג טהרני יותר, וסופו שלקה בפיצול אישיות ופרש מעצמו. אם מק"י רוצה שניקח אותה ברצינות ביום הבחירות – ובינינו, המבחר בעייתי מאד – היא לא יכולה להרשות לעצמה להחזיק את נפאע כמזכ"ל ולהשאיר את הפלג שלו כחלק מהמפלגה. היא לא יכולה לכתוב שוב ושוב דבר אחד בערבית ודבר אחר בעברית.

כלומר, היא יכולה, אבל אז היא צריכה לקחת בחשבון שמה שקרה למפלגות הקומוניסטיות באירופה אחרי הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה יקרה לה ב-2013. שום ישראלי מצפוני לא יכול לתמוך במפלגה שיש מקום לחשוד שנטיית ליבה היא תמיכה במשטר אסד. אחרי הכל, אם נפאע היה מופיע בהפגנת תמיכה לא באסד אלא, נניח, בתאצ'ר או – חס וחלילה – בנתניהו, הוא היה עף מתפקידו לפני שהיה מספיק לומר "תודעה כוזבת." אם חד"ש רוצה שיקחו אותה ברצינות, שלא יחשדו בה שהיא משמשת כסוכנת השפעה של משטר אסד או – תשמור מפלצת הספגטי המעופפת ותציל – משטר קדאפי, היא צריכה לעבור טיהור.

ואם היא לא יכולה, או לא רוצה, אז יש לנו בעיה.

(יוסי גורביץ)

לקראת מלחמת אזרחים: בתי קברות חוללו ביפו

בריונים שיהדותם גאוותם פרעו אמש – על פי העדויות, ככל הנראה כשלשת רבעי שעה לפני כניסת החג – בשני בתי קברות ביפו: בית קברות מוסלמי ובית קברות נוצרי אורתודוקסי סמוך. בין השאר, חוללו מצבות ונכתב עליהן "תג מחיר" ו"מוות לערבים".לא מצאתי על כך כל דיווח בתקשורת הישראלית, מה שסביר בהתחשב בכך שאנחנו באמצע יום הכיפורים, אך ח"כ אחמד טיבי מאשר את הפרטים, ותמונות אפשר לראות כאן. מלשכת טיבי נמסר עוד כי "מדובר בגל גואה של מעשי טרור ע׳י קיצונים יהודים הפועלים כמעט באין מפריע בשטחים הכבושים, ולאחרונה עברו לתוך הקו הירוק כדי לפגוע במקומות קדושים למוסלמים ונוצרים במטרה להצית מלחמת דת. האחריות כולה מוטלת על הממשלה וזרועותיה." משמרת מחאה תיערך הערב ביפו; פרטים כאן.

ודאי יהיה מי שיצקצק ויאמר שמדובר במעשה נתעב במיוחד ערב יום הכיפורים. אני אשאיר את זה למי שעדיין חושב שיש ערך למוסר היהודי. מבחינתי, חילול בית קברות חמור באותה מידה בכל יום.

צריך לשים לב: שורת הפיגועים שבוצעו על ידי יהודים לאחרונה מגיעה על רקע של שקט בטחוני חסר תקדים, והעובדה שהם גולשים לתוך הקו הירוק איננה מקרית. האנשים האלה, אחרי הכל, הם חניכיו של ברוך גולדשטיין – אם אפשר היה להאמין שיש אופק רחב יותר, אפשר היה לומר שהם גם חניכיו של זרקאווי – והם מעוניינים להפר את השקט הזה. הם רוצים דם, אש ותמרות עשן. כשיהיו כאלה, הם יוכלו להתרווח אחורה ולומר "אמרנו לכם." נקודה ששווה להתעכב עליה היא חילול בית הקברות הנוצרי: עוד הוכחה ששנאת המין האנושי של היהדות האורתודוקסית מעולם לא נבעה מהסכסוך הנוכחי עם הפלסטינים, עוד חוליה בשרשרת של תקיפת מבני דת נוצריים שכמעט איננה זוכה לאזכור.

מותר גם לתהות אם "עליית המדרגה" הזו – כמה מדרגות עוד נותרו עד לשערי גיהנום? – היא לא תגובה, בין השאר, גם על מעצרו של חשוד בהצתת המסגד בצפון. ארגוני טרור תמיד נטו להגיב גם על פגיעה בחבריהם, וכל ההגיון של גל הפוגרומים היהודי הוא הענשה של פלסטינים על מעשי כוחות הבטחון.

האשמה, כפי שציין טיבי היטב, היא ממשלת ישראל. ראש הממשלה בנימין נתניהו טוב בגינוי הפוגרומים האלה מן השפה ולחוץ, אבל אין לו שום בעיה באותה נשימה לשבת על אותה הבמה עם דב ליאור. רב העיר של צפת, שמואל אליהו, ממשיך למשוך את משכורתו למרות שחתם על כרוזים הקוראים לאי השכרת דירות לפלסטינים ישראלים – בתחומי ישראל ובניגוד לחוק, יש לציין – וזאת לאחר שעשה את אותו הדבר עצמו לפני כחמש שנים. מדובר באותו אליהו שסירב לגנות את פוגרומי תג מחיר. הוא עדיין בתפקידו. הרב הראשי שלמה עמאר – ההוא מהחטיפה והתקיפה, לא ההוא מקבלת טובות ההנאה והחשד במעשים מגונים – אמר השבוע שיכול להיות שהצתת המסגד בטובא זנגריה עשויה היתה להיות עלילת דם. קל לשער מה היה קורה אם איזה בישוף פולני היה אומר שהוא מתנגד להצתת בתי כנסת, אבל בהחלט יתכן שמדובר בעלילת דם על פולנים טובים. עמאר ממשיך בתפקידו כאילו כלום, אפילו לא היתה סערה ציבורית. בקיצור, ממשלת ישראל נראית, במאבקה בטרור היהודי, כמו ממשלת סעודיה בתחילת העשור הקודם במאבקה בטרור הסלפיסטי: היא המממנת העיקרית של הטרוריסטים והם מתקיימים משום שכוחות הבטחון שלה מקיימים אותם.

הפוגרומצ'יקים בגדה הצליחו להפוך לבדיחה גרועה את מחויבותו החוקית של צה"ל, ככובש הריבון, להגן על התושבים מפניהם. עכשיו הם מנסים להבהיר לאזרחים הפלסטינים של ישראל שגם עליהם המשטר הציוני לא מסוגל להגן – והללו יודעים היטב שאין לא יכול, יש בעיקר לא רוצה.

זאת צריך לזכור: הפוגרומצ'יקים, כמו יגאל עמיר וכמו כמעט כל הטרוריסטים היהודים, הם שלוחי ציבור. הם פועלים מתוך קהילות מתוך ידיעה שאיש לא יסגיר אותם. רוב המתנחלים וחובשי הכיפות, כמובן, לא יעזו לעשות מעשים כאלה בעצמם. הם יסתפקו בתמיכה שקטה מרחוק. אחרי הכל, כשהציבור הזה רוצה להוקיע מישהו, הוא יודע איך לעשות את זה – תשאלו את יואל בן נון מה עבר עליו כשהעז לחשוף את הרבנים שעמדו מאחורי פסק ההלכה לרצח רבין, והעז לדבר על ההסתה שרווחה אז בישיבות. אם המתנחלים היו באמת מוקיעים את הפוגרומצ'יקים, ולא רק כמס שפתיים, דב ליאור ושמואל אליהו היו מוצאים את עצמם תחת נידוי. אלא שבקרב אחינו בני עדות העוזי והדובון, אם אתה מחלל שבת בפומבי אתה צפוי לנידוי, אבל הצתת מסגד זה בקטנה. על הקו קלוקס קלאן אחרי מלחמת האזרחים נאמר שהוא היה הזרוע הצבאית של המפלגה הדמוקרטית; הפוגרומצ'יקים הם הזרוע הצבאית של מועצת יש"ע. והם עושים כמיטב יכולתם כדי להוכיח שיש"ע זה כאן.

יש מה לעשות. אפשר להתחיל בסגירת הישיבה ביצהר והוצאת צווי הרחקה לכל המורים והתלמידים שלה. אפשר להודיע שעל כל פוגרום תג מחיר, תסגר ישיבת הסדר. אפשר לפטר את שמואל אליהו ואת כל הרבנים שחתמו על קריאה למניעת השכרת דירות ללא יהודים. אפשר, בקצרה, להעמיד חומת ברזל בפני האחים היהודים, ולהודיע להם שעל תג מחיר, יהיה תג מחיר כואב הרבה יותר.

אלא שזה דורש רצון פוליטי נחוש ויכולת קבלת החלטות היסטוריות. אי אפשר לצפות שממשלת בנימין נתניהו, שרובה המכריע ממילא תומך בפוגרומצ'יקים, תהיה מסוגלת לכך. כמו הפוגרומצ'יקים המקוריים, אלה של ימי משטרת הצאר, נוער הזוועות יודע שהממשלה מאחוריו וששום דבר לא יקרה לו. וזה לא הולך להשתנות.

אז בפעם הבאה שערביי ישראל יפנו למוסדות הבינלאומיים בדרישה להגנה, משום שממשלת ישראל איננה עושה זאת, אל תאשימו אותם. במעשיה, או ליתר דיוק במחדליה, ממשלת נתניהו מוותרת על חלק מריבונותה.

(יוסי גורביץ)

תמונה: שלווה

peaceful

תל אביב, אמש.

 

(יוסי גורביץ)