קדושה וחוסר רלוונטיות: המון שמאלנים טובים הזדעזעו הבוקר עד עמקי נשמתם, כשנעצר שבואל סחיווסחורדר לאחר שריסס כתובות "תג מחיר" ו"לשחרר את יגאל עמיר" סמוך לאנדרטה ליצחק רבין בתל אביב. סחיווסחורדר גם שפך צבע לבן על האנדרטה. התגובה הראשונה של ראש העיריה, רון חולדאי, היתה ש"יש לגדוע את הידיים המרשות לעצמן לפגוע במקום הקדוש והחשוב לעם ישראל."

נניח עכשיו לטון הסעודי של ההערה של חולדאי – נראה שהוא מאוהב בו; הוא אמר דברים דומים גם על חילול בתי הקברות ביפו – ונתמקד בצד השני של ההערה שלו. האם האנדרטיה של יצחק רבין היא אכן "מקום קדוש וחשוב" לעם ישראל? רק אם אתה חסיד שוטה של כת רבין, זו שהתפתחה מיד אחרי הרצח ושימים ספורים לאחריו הדפיסה כרזה מהממת בחרשותה: תמונה של רבין עם הכיתוב "עושה שלום במרומיו." התואר הזה, כפי שיודע כל חובש כיפה, שמור למי שאמר והיה העולם. חברי הכת הציבו את רבין לימין האל.

הסגידה לרבין היתה שגיאה גסה. רבין לא היה הנושא. הרצח שלו היה הנושא. אבל לדבר על הרצח, על ההסתה שהובילה לו, על הרבנים שקראו לרצח, על הקנוניה של בחורי הישיבות לרציחתו (שלושה הורשעו, ארבעה חמקו), על רבני הישיבות ששחררו את תלמידיהם מהלימודים כדי שיוכלו ללכת ולקרוא "בדם ואש/את רבין נגרש" בכל צומת ותחת כל עץ רענן – זה היה מסוכן. זה היה סוג הדברים שיכולים לגרור, ובצדק, מלחמת אזרחים.

אז השמאלנים הטובים דיברו על הנרצח במקום על הרוצח ועל הציבור ששלח אותו, וכתוצאה מכך החשיבות של הרצח דהתה. בשנים האחרונות כבר מדברים על ביטול העצרת השנתית, כי כמה אפשר לבוא שוב לטקס סגידה ולשמוע שירים עצובים. רצח פוליטי, בחברה בריאה, הוא קריאה למעשה פוליטי; בישראל הוא היה קריאה להצטנפות ולבכי. מותר לחשוד שההתרפקות על זכר רבין היא אמצעי שמיועד לפטור את הנוקטים בו מהצורך לחשוב מחדש על הסכמי אוסלו ועל המשמעות המתחוורת לאיטה של הסיסמה של רבין, "אנחנו כאן, הם שם."

רבין לא היה קדוש. ידיו דמים מלאו. השלום היחיד שהשיג היה עם ירדן, וזה בינינו לא דרש מאמץ גדול במיוחד. כשר בטחון, הוא הורה לחייליו "לשבור ידיים ורגליים" של מפגינים פלסטינים, ואחר כך התחמק מהאחריות לפשעים שבוצעו. כראש ממשלה, הוא אישר מבצע בלבנון – דין וחשבון – שיועד במפורש לפגיעה באוכלוסיה בלתי מעורבת, להפגזתה עד שזעקתה תעלה עד לממשלה שבביירות. קברו איננו קדוש (צריך סטיה מיוחדת במינה כדי להיות חילוני שמייחס קדושה לקבר), והאנדרטה שלו ודאי איננה קדושה. מי שמתעקש לדבר על האיש ולא על הרצח, שמתרפק על זכר של סב חביב, שלא יתפלא שיום החגא שלו מקבל במהירות מעמד נמוך יותר מזה של הצום לזכר המשת"פ הבבלי גדליה.

ההשתקה: בתקשורת מיהרו להתייחס לסחיווסחרודר כאל אדם לא שפוי. בכלל לא בטוח שזה המצב: הנטיה לסווג מתנגדים פוליטיים – וסחיווסחרודר מסתמן כאיש ימין מובהק – כמשוגעים היא נטיה טוטאליטרית מוכרת.

מדבריו של סחיווסחרודר עולה שאת המעשה שלו הוא עשה בדעה צלולה. הוא רצה למחות על שחרורם של רוצחי משפחתו כחלק מעסקת נתניהו. הוא ידע שהוא צריך לפרוץ חומת השתקה מסיבית של התקשורת, שדחקה את מתנגדי העסקה לשוליים. ההגיון שלו היה פשוט: התמיכה המסיבית בעסקה מגיעה מהשמאל, צריך פרובוקציה – ומה פרובוקטיבי יותר מחילול האנדרטה של אליל השמאל?

עבדכם הנאמן לא תומך בהשחתת אנדרטאות, ברוב המקרים, אבל הוא לגמרי לא היה מזועזע כשמישהו, שאת שמו שכחתי, השחית אחרי רצח רבין את האנדרטה לברוך גולדשטיין בקריית ארבע. להיפך. אין לי בעיה מיוחדת עם הפלת פסלי סטאלין בשטחים שנכבשו על ידי הצבא האדום, ואם מישהו יעלה בסערה השמיימה את הפסל של הקצב סר דגלאס הייג, אני אתרום לקרן ההגנה שלו. כאבם של נפגעי עסקת נתניהו צריך להתבטא איכשהו, והוא לא מתבטא בתקשורת הממסדית. הכהניסטים אוהבים לומר ש"כאשר סותמים את הפה, הידיים נכנסות לפעולה." יש בכך לא מעט אמת. חלקים ניכרים של האוכלוסיה מתנגדים לעסקה, ואנחנו לא שומעים אותם, כי התקשורת עסוקה באורגיית שליט (הנה דוגמא דוחה במיוחד) ובשכנוע נמרץ שכל מי שמתנגד לעסקה הוא ימני קיצוני, או קוקו.

קודם כל, מותר להיות ימני קיצוני. שנית, בין המחבלים שמשחרר נתניהו, כותב הבוקר אלכס פישמן במוסף לשבת של ידיעות אחרונות, יש 279 אסירי עולם. הם רצחו 599 ישראלים. משוחררי עסקת ג'יבריל רצחו, לשם השוואה, 178 ישראלים "בלבד". השב"כ מעריך, שוב אליבא דפישמן, שכ-60% מהמחבלים המשוחררים יחזרו לבצע פיגועים. בהנחה שהם יהיו יעילים כמו בעבר, מחיר העסקה צפוי להיות 359 ישראלים הרוגים. אם השב"כ יהיה יעיל באופן קיצוני וימנע את פעילותם של 99% מהם – שיעור בלתי סביר, במיוחד אם היחסים עם הרשות הפלסטינית יקרסו – אז מספר ההרוגים צפוי להיות ארבעה. שהם, בספירה המקובלת, שלושה יותר מאשר אחד. הסתברותית, אנחנו מעלים ארבעה ישראלים לפחות למולך שליט. החמאס, נודע הבוקר, אפילו לא היה מוכן להתחייב להמנע מחטיפת חיילים בעתיד; עד כדי כך היה נתניהו נחוש, תקיף ומנהיגותי.

אבל תמיד קל הרבה יותר להזדהות עם האדם שאנחנו מכירים מאשר עם קורבנות עתיד בלתי ידועים. קמפיין הכת של שליט הצליח מעל למצופה: אין ישראלי היום שאיננו מכיר את שליט, וחלק ניכר מהציבור שוכנע שהוא "הילד" שלנו.

שנית, יש את משפחות הקורבנות, שמתבקשות עכשיו בנימוס לסתום את הפה (הכתבלב של הגברת, חנוך דאום, כתב כך ממש בידיעות הבוקר). דביר וולק, שחשב – בטעות, למרבה הרווחה – שרוצחי אביו יהיו בין המשוחררים, כתב אמש במרירות ש"אם היה לי שקל על כל שנה שהאנשים שרצחו את אבא שלי ישבו בכלא, זה לא היה מספיק לנייר טואלט כדי לנגב את השתן של ביבי מהפרצוף שלי." כמוהו, יש להניח, מרגישים אלפי אנשים שקרוביהם וידידיהם נרצחו, ומאות אלפי אנשים – אם לא מיליונים – שחושבים שעסקת נתניהו היא איוולת ועוול.

ואם התקשורת סותמת להם את הפה, שלא תתפלא כשהידיים מדברות.

(יוסי גורביץ)