כן, הם יכולים: אתמול, לאחר פארסה קצרה בליל חמישי, הבין חוסני מובארק שהמשחק נגמר, והגיש את התפטרותו. המחליף שלו לא יהיה רב המענים של מצרים, עומר סולימאן – היורש המועדף על החונטה הישראלית – אלא המטה הכללי של הצבא. הרודנות ה"יציבה" ביותר במזרח התיכון, זו שראש אמ"ן הבטיח לפני פחות משלושה שבועות שהיא לא הולכת לשום מקום, הגיעה לקיצה. כל זה, תוך שימוש במינימום אלימות מצד המתקוממים. אתמול, על פי הדיווחים, יצאו 20,000,000 מצרים לרחובות, כלומר אחד מכל ארבעה. גם אם הדיווחים מוגזמים פראית, ומספר המפגינים היה עשרה מיליונים "בלבד", קרה כאן משהו שספק אם נראה בתולדות האנושות.

מצרים הלכה בעקבות טוניסיה, ואם הרודנות המצרית קרסה בתוך פחות מחודש, כל הכסאות באזור מתחילים להתנדנד. בימים הקרובים צפויות הפגנות גם בנסיכויות ובאיראן; הבוקר התחילו להגיע דיווחים על הפגנות גדולות באלג'יר. אבל אם הפחד נעלם, ואם כוחות הצבא לא יהיו מוכנים לבצע טבח רחב היקף, אנחנו עומדים לראות גרסה של 1989 בעולם הערבי.

סוף חלק א': בכיכר תחריר חגגו אתמול, ובצדק, ולא רק שם. אבל העבודה האמיתית מתחילה עכשיו. אחרי 60 שנות דיקטטורה, מנאצר והלאה, מצרים מפגרת מאחור באופן משמעותי. הביזה של משטר מובארק דפקה את המדינה עד העצם. עבודת השיקום נראית מייאשת עד מאד. היום שאחרי המהפכה, כשצריך לאסוף את השברים ולהתחיל לבנות, תמיד נראה מייאש יותר.

למצרים יש עוד סיבה לדאגה: האהדה האוטומטית של ההמונים לצבא. כמו בישראל, מעלים על נס גוף שמן, בזבזני עד למאד, שמאז 1973 לא ניהל מלחמה אמיתית ושימש בעיקר ככלי דיכוי. כמו צה"ל, הצבא המצרי גדול על מצרים. אבל למשטר הצבאי החדש תהיה בעיה אחת, אם ינסה להפוך לדיקטטורה צבאית ולא למשטר מעבר: החיילים המצרים כבר הראו חוסר נכונות להפעיל אלימות כדי להגן על משטר מובארק מפני העם. הצבא כרגע מתהדר – כנראה שלא בצדק, כי הוא עינה מאות ואלפי מפגינים – שהוא לא היה אחראי לאלימות כנגד המתקוממים, שהאחראים לה היו הבריונים של המשטר. אחרי הצהרות כאלה, המטכ"ל המצרי יתקשה לפתוח באש על ההמון – פשוט משום שסביר מאד שהחיילים לא יצייתו לפקודה. נוהגים לדבר על "הצבא"; שוכחים שהוא מורכב מכמה עשרות גנרלים, מאות קולונלים – ומאות אלפי חוגרים וקצינים זוטרים. אם החיילים לא היו מוכנים לירות על האזרחים כדי להגן על מובארק, שהיה שליט מצרים כל ימי חייהם, אין סיבה להניח שהם יעשו זאת כדי להגן על טנטאווי.

ההימור הכושל של החונטה הישראלית: לאורך כל המהומות, החונטה הישראלית – בכירי צה"ל, הזרוע המדינית של צה"ל (הממשלה), והמזרחנים שתקועים בתקשורת על תקן פרשנים – הבהירו היטב איפה הם עומדים: לצד מובארק ומול ההמון, אותו תיארו או כאספסוף מוסת או ככלי שרת של האחים המוסלמים.

חוסני מובארק התפטר וברח לשארם א שייח', מקום שספק אם היה יכול להגיע אליו בבטחה אלמלא שיתוף הפעולה של החונטה, שאישרה לו להכניס לשם כוחות צבא, תוך עקיפת הכנסת. כתוצאה מכך, כשתקום ממשלה עממית במצרים, לא תהיה לה שום סיבה להתייחס באהדה לממשלת ישראל. מאליה תעלה גם השאלה איך מוציאים את כוחות הצבא המצרי שאישר ברק להכניס לשארם, בניגוד להסכם השלום, אם הממשלה החדשה לא תרצה לעשות זאת – וספק אם יש ממשלה חדשה שאחד הצעדים הראשונים שלה יכול להיות, מבחינה ציבורית, נסיגה צבאית. ההחלטה הממאירה הזו של ברק עשויה להפוך למשבר הראשון מול מצרים החדשה.

מגף על הפנים, לנצח: מבין פרשני ההבל שלנו זכורה לגנאי מיוחד סמדר פרי, שקוננה על העוול שנעשה למובארק ושתהתה בקול בשידור רדיו למה הוא לא ירה במפגינים כשהכל התחיל. מבחינתה של פרי, מותם של כמה אלפי מצרים והמשך הדיקטטורה – לנצח, כנראה – הם הדבר שנכון לעשותו.

האמירה הזו מזכירה את התהיה שרווחה מאד בציבור הישראלי במהלך האינתיפאדה הראשונה, מדוע לא הרג צה"ל כמה מאות פלסטינים ביום הראשון שלה ובכך בלם את המשכה. הציבור הישראלי מסכין מזה עשרות שנים עם אלימות פוליטית כלפי אנשים "שצריך" לדכא. אם מישהו היה זקוק להוכחה נוספת, הוא קיבל אותה מבכיר החונטה הפורש, גבריאל אשכנזי. הלז אמר לידיעות אחרונות אתמול ש"במזרח התיכון, עדיפה יציבות על דמוקרטיה". או, במילים אחרות, החונטה סבורה שאם על ישראל לשרוד, על הערבים להשאר מדוכאים. אם זה המחיר, עדיף לפרק את ישראל.

משתלבים במרחב: פעם, נהגו בישראל לטעון שאין בעצם עילה לאיבה בין ישראל למדינות ערב, ושהאיבה הזו היא תוצאתה של תעמולה שמיועדת להסיח את דעת הערבים מכשלונות המשטרים שלהם, שמעדיפים צעצועים צבאיים על רווחה.

השבוע, יומיים לפני שבנימין נתניהו נאלץ להודיע על נסיגה מהגזירות החדשות שלו – המילה הפעילה כאן היא "להודיע"; בהתחשב בנסיון העבר, ספק אם הן אכן תבוטלנה – בלע צה"ל עוד 700 מיליוני שקלים, מהרזרבה של 2010, מבלי כמובן להסביר למה הם מיועדים. לא היה דיון של ממש. לשם השוואה, עדכון סל התרופות לשנת 2011 עומד על 300 מיליונים בלבד, התקציב הנמוך ביותר מזה חמש שנים לדברי ח"כ רחל אדטו – ומהתקציב שלו מימנו השנה גם דלק מטוסים.

אם החונטה לא מרוצה מהמצב במצרים, היא יכולה להתנחם בדבר אחד: הוא יאפשר לה להמשיך ולהגדיל את צה"ל בזמן שהציבור בולע כל לוקש. למצרים אין כוונה ואין יכולת לנהל מלחמה עם ישראל; זה לא מפריע לצה"ל לסמן את מצרים כאויב הבא שמצריך את קיומו, אחרי הקריסה המאכזבת של החזית המזרחית.

(יוסי גורביץ)

לפני כ-27 שנים, כשנבחר מאיר מרטין כהנא לכנסת, הוא היה מוקצה מחמת מיאוס. הנשיא הרצוג סירב לזמן אותו להתייעצות הטקסית ערב הקמת הקואליציה, שבה מודיעים ראשי הסיעות על מי ימליצו לראשות הממשלה; הכנסת היתה מתרוקנת כשהיה מעלה הצעות לסדר; מיכאל איתן ערך השוואה ארוכה ומדויקת בין הצעת חוק שלו לחוקי נירנברג. בבחירות 1988 הוא כבר נפסל מהתמודדות. חשבו אז שזה נגמר.

איפה. במקום כהנא אחד, יש בכנסת כמה וכמה, ולא רק בכנסת: כהנא הוא הבונטון הישראלי. היום ערכה חברת הכנסת מהליכוד ציפי חוטובלי דיון בנושא התבוללות בוועדה לקידום האשה. איך לעזאזל הפך הנושא המיתולוגי הזה – חוטובלי טוענת שיש מאה אלף "משפחות מעורבות" של יהודים ולא יהודים בישראל; אני אתפלא אם יש יותר מאלף, בהנחה שחוטובולי לא סופרת מהגרים מחבר העמים – לעניין לוועדה לקידום האשה? אה, פשוט: "אחת המטרות החשובות של הוועדה לקידום מעמד האישה היא הזהות היהודית. לצערי, התופעה של נישואי תערובת מתרחשת בעיקר מהצד הנשי, כשיהודיות נישאות למוסלמים", אמרה חוטובלי. הבנתם? בשם הפמיניזם, מקדמים בישראל יודו-נאציזם.

לישיבה, הזמינה חוטובלי גם את אנשי ארגון להב"ה, החבר'ה שמקדמים את תעודת העסק "הכשר מערבים", שאחראים לכמה הפגנות שטנה ושהנם לכל דבר ועניין ארגון חזית כהניסטי (כפי שאפשר לראות מעמוד הפייסבוק של ראש הארגון, בנצי גופשטיין, ומהעובדה שהארגון היה חלק מהאזכרה לכהנא שנערכה לפני כמה חודשים). אין ספק שאין כמוהם להבין בנושא הזה, בהתחשב בכך שהנושא עמד על ראש סדר יומו של כהנא עצמו.

פרט להם זימנה חוטובלי את ד"ר צבי צמרת, המוח של גדעון סער, מנהל המרכז הפדגוגי של משרד החינוך, שהודיע שגם משרדו מתייצב בחזית ההגנה על תומתה של הנערה היהודיה מפני שחור השיער האורב לה, על ידי "הגברת הזהות היהודית" ו"חינוך לחיי משפחה" בשיעורי המחנך. אם יש את נפשכם לדעת את המעיין הדלוח ממנו שאבו צעירי ישראל את דעותיהם הגזעניות, פנו (גם) אל משרד החינוך.

האב הקדמון של הליכוד, זאב ז'בוטינסקי, כתב בשעתו מאמר בזכות ההתבוללות – כלומר, התבוללותם של הערבים ביהודים. הוא הניח שהיהודים יהיו רוב בפלסטינה, והוא ידע שהמיעוט מתבולל ברוב. התבוללות לא הפחידה אותו; להיפך, הוא התנגד לחסמים הדתיים היהודיים בפני התבוללות. לא במקרה, הוא היה אחד הלוחמים הנחושים ביותר באמונה התפלה היהודית, ולא במקרה עמד בנו, ערי ז'בוטינסקי, בראש האגודה הישראלית למלחמה בכפיה דתית, עם הקמת המדינה.

איך עומדת כעת אחת מיורשותיו של ז'בוטינסקי בכנסת, ודורשת – בשם הפמיניזם, לא פחות – לבדוק מי שוכבת עם מי, והאם היא קיבלה רשות לכך? התשובה הפשוטה היא שחוטובלי היא אחת מהסוסים הטרוייאניים של סיעת "מנהיגות יהודית" בליכוד, זו שמונהגת על ידי משה פייגלין ומכונה לעיתים קרובות "הפייגלינים". הפייגלינים הם כהניסטים תחת שם אחר, שמטרתם היא השתלטות עוינת על הליכוד והפנייתו לכיוון "אמוני".

וכשזה הכיוון של מפלגת השלטון, אז טאלב א סאנע "מעורר סערה" כשהוא אומר שמדובר בדיון גזעני. ממתי שמירה על טוהר דמם של יהודים כשרים היא גזענות? ראוי לציין גם את הופעתו של נציג רבני צהר, שמשתדלים להציג יהדות עם פני אדם, אורי סמט; הלז התייסר וגלגל עיניים השמיימה, בסוגיה הקשה של "איך מורה בבית הספר אמורה לחנך לכבד את הלא יהודים ולהסביר את העובדה שהם חלק מהחברה – אבל לא צריך להתחתן איתם?" אכן, שאלה קשה: איך מסבירים בו זמנית שאדם הוא אדם אבל בעצם פסול.

סמט הוא נשמה עדינה, שלא מוכנה להביט ישירות בתוצאות של מדיניותה. מפלה ובוכה. לחוטובלי ועדר הכהניסטים שלה אין בעיה כזו.

(יוסי גורביץ)

אתמול נערכה עסקת טיעון במשפטה של ענת קם, והיא הודתה בעבירות שבעליל ביצעה – החזקת מידע סודי ומסירתו ללא היתר. התביעה נסוגה בה מהכוונה להאשים אותה בכך ש"התכוונה לפגוע בבטחון המדינה", דבר שהיה מאפשר לגזור עליה מאסר עולם. היום הקל בית המשפט את תנאי מעצר הבית שלה, ואיפשר לה לצאת ממנו. כנראה שהשתכנעו שם שהיא לא תנצל את ההזדמנות לפרוץ למחשב של עוד אלוף.

צריך לזכור איך כל זה התחיל, לפני כעשרה חודשים: בצו איסור פרסום על צו איסור פרסום. קם נחקרה, והשב"כ החל לנהל מרדף אחרי עיתונאי "הארץ" אורי בלאו, מבלי שאפשר יהיה לומר על כך מילה אחת. בבלוגוספירה ובטוויטרספירה, גם בבלוג הזה, התנהלו משחקי חתול ועכבר עם הצווים. מי שרצה לדעת מה קרה, היה צריך לקרוא על כך באתרים מחוץ לישראל.

אחרי כך היתה מסיבת העיתונאים של דיסקין, שבה תוארה קם כמרגלת מסוכנת, נפנפו שוב ושוב בסעיף הרשמי של "ריגול חמור", ודיסקין דיבר על הפרשה כאחת החמורות בתולדות המדינה, כשהוא משווה את קם לרעה לטלי פחימה. כבר אז אפשר היה להניח בבטחון שמדובר ברעש לצרכי הפחדה, ושזה ייגמר בעסקת טיעון הרבה, הרבה יותר קלה. דיסקין אמר אז שארגוני אויב היו "יכולים רק לחלום" על המסמכים שהעתיקה קם; הוא ידע אז, וכל מי שעיניו בראשו ידע גם אז, שלקם לא היה שום קשר עם שום ארגון עוין. היא העבירה מסמכים לעיתונאי שכפוף לצנזורה הישראלית, מסמכים שחשפו את העובדה שעלוב הפיקוד יאיר נווה הרשה לעצמו לצפצף על פסיקות בג"צ ולהורות על הריגה בשעה שאפשר היה לבצע מעצר (כן, אני מכיר את הפסיקה של הפצ"ר בנושא. חסכו ממני).

אבל דיסקין, במסיבת העיתונאים שלו, הפך אותה לאויבת האומה, וככזו היא תשאר מבחינת רוב הישראלים עד יומה האחרון, לא משנה מה יהיה גזר הדין. כך ייעשה למי שחושף את ערוות מערכת הבטחון – ועוד חשיפה כפולה: מצד אחד, את ההנחיות של נווה; ומצד שני, את השערורייתיות שבאי ההגנה על המידע במשרד שלו, שאיפשרה לקם פשוט להעתיק את המידע על דיסק ולצאת. מערכת השו-שו התגלתה כאן, כרגיל, ככזו שנעה בין קוטב של שאננות מטומטמת לבין היסטריה רבתי.

ענת קם היא מדליפה, מפיצת מידע, לא מרגלת. היום אנחנו גם יודעים שהיא היתה עוד קורבן למערכת השמצה של השב"כ, כמו טלי פחימה וכמו רבים אחרים. לא שלציבור הישראלי זה ישנה: 52% ממנו, אחרי הכל, סבורים שיש להגביל את חופש הדיבור אם המידע "פוגע בתדמית המדינה", מה שוודאי קרה ובצדק, ו-64% מוכנים להגבלת חופש הביטוי במצב של "איום בטחוני", ויש לנחש שהמונח "איום בטחוני" מקבל משמעות רחבה מאד אצל האנשים שלהם הוא משמש כתירוץ לסתימת פיות.

כדי שלהדלפת מידע תהיה השפעה, צריך חלק ניכר בציבור שיהיה מוכן לקבל את המידע, לזעום, ולעשות משהו בנידון. כשהציבור לא מוכן לשמוע, כשהוא מתייחס אל הגנרלים ואל שוטרי החרש כאל טוטמים, קל להפוך את חושף האמת הכואבת לאויב הציבור.

רק שלא מדובר בציבור, אלא בעדר מבוהל.

(יוסי גורביץ)

בעוד הישראלים מקדישים הרבה תשומת לב לחשש מפני עליית תנועת האחים המוסלמים במצרים, הם מתעלמים בעקביות מעלייתם של האחים היהודים.

המוטו של האחים המוסלמים הוא "האיסלם הוא הפתרון": מול כשלון המודרניזציה בעולם הערבי, הם רוצים חזרה לעבר מדומיין של שלטון איסלמי טהור – סוני, כמובן. לפרשנות הזו יש מעט מאד קשר למציאות של השלטון המוסלמי כפי שהיה בפועל.

האחים היהודים, שמתהדרים בסיסמאות נוסח "יהוה הוא המלך" ו"להחזיר עטרה ליושנה", פונים אל עולם מדומיין הרבה יותר, משום ששלטון יהודי "נקי" לא התקיים אף פעם. בשנים הקצרות מאד של שלטון יהודי עצמאי ביהודה – ימי החשמונאים – התנהלה מזיגה הלניסטית לגמרי של שלטון מלך (שהיה, שוב בתפיסה הלניסטית ורומאית מאד, גם הכהן הגדול) שנעזר במועצה, סנהדרין. לא מעט מהמלכים החשמונאים נשענו דווקא על הצדוקים ולא על הפרושים, שמהם יצאה אחר כך היהדות הרבנית.

זה לא הפריע ליהודים בדורות שלאחר מכן למחוק את החשמונאים המאוסים מההיסטוריה – את כל מה שכותב התלמוד על החשמונאים אפשר להכניס לקונטרס שבת קצר במיוחד – ולדמיין שלטון עצמאי משלהם, עם מלך, אבל מלך שתמיד יהיה בצילם של הרבנים. ומאחר והסימן המייחד של החשיבה היהודית מימי התלמוד והלאה היתה שנאה קנאית של לא יהודים, הממלכה היהודית העתידית היתה אמורה להיות כזו שבה לא יהיו לא יהודים כלל, אלא כמשועבדים או כמי שקיבלו עליהם גרסה של החוקים היהודים ("חוקי בני נוח").

המדינה היהודית שקמה היתה, מבחינתם של יהודים קנאים רבים, כשלון מוחלט. היא היתה פרי מחשבה זרה במוצהר, מחשבה שנעה בין סוציאליזם ובין לאומנות מזרח אירופאית. שתיהן לא היו מעוניינות במיוחד בהלכה היהודית. הלאומנים היו מוכנים לגלות כבוד לסמלים – הם חבשו כיפות, מדי פעם ערכו קידוש – אבל לא היו מוכנים להכיר במלוא המפלצתיות של הקוד ההלכתי כמדריך לחיים.

התוצאה היתה מחתרות חרדיות עד חרד"ליות בימי הראשונים של המדינה, כשהמפורסם שבטרוריסטים הללו הוא כמובן מרדכי אליהו, לימים רב ראשי ואביו של שמואל אליהו, המנוע החשוב ביותר של החרד"ליות הנוכחית. המטרה היתה להפיל את הפסוודו-דמוקרטיה הישראלית של שנות החמישים ולהביא במקומה מדינת הלכה.

זה לא עבד, וכמו במקרה של קיצוני האחים המוסלמים, הימין הדתי אימץ את הטרור כאמצעי להשגת המטרה. טרוריסטים יהודים רצחו בעיקר לא-יהודים, אבל גם יהודים: אמיל גרינצווייג ב-1983; יצחק רבין ב-1995; הנסיון של אוהד ברט – מדריך בבני עקיבא ולימים מועמד מטעם האיחוד הלאומי לכנסת – לרצוח את יוסי שריד ב-1996, חודשיים אחרי רצח רבין; הנסיון של איש חב"ד הארי שפירו לרצוח את שמעון פרס באמצעות פצצה ב-1997 בארה"ב; ושורה של התקפות אחרות, מהשחתה של משרדי ארגוני שמאל וארגוני זכויות אדם או שריפה של מרכזיות בזק על ידי ארגון "דב" (דיכוי בוגדים) המסונף לכ"ך בשנות התשעים.

הטרור לא עבד, ועל כן האחים היהודים התמסדו. הנסיון שלהם למרד בזמן ההתנתקות נכשל. אני עדיין זוכר את הראיון שערכתי עם דובר מועצת יש"ע אחרי כפר מימון. הוא מחה נגד התפיסה שהם היו צריכים לפרוץ את קווי צה"ל. "היו להם שם טנקים ומסוקי קרב. מסוקי קרב! מה ציפית שנעשה מול זה?" כנראה שאם היו שם רק ג'יפים, הדברים נראו אחרת.

בעקבות כשלון המרד, האידיאולוגים של התנועה, בדגש על אליקים לבנון, התחילו לדבר על השתלטות על הממסד: יותר קצינים בצה"ל, יותר "אמוניים" בכל חלק של המשטר. קל מאד לזהות ריאקציונרים דתיים: מבחן הלקמוס הוא היחס לנשים. אליקים לבנון אסר על נשים להצביע בהתנחלות שלו, והזכיר שההלכה אוסרת "הענקת שררה לנשים". מעמדו של לבנון הספיק כדי לאכוף את הפסיקה. זה לא הפריע לאשתו לצאת מהמטבח ולחתום על מכתב הרבניות הידוע לשמצה.

כמו האחים המוסלמים, שהנחת היסוד שלהם היא שהתהליך הראשון לקראת החזרת עטרה ליושנה צריך להיות ניקוי החברה מאלמנטים לא-איסלמיים, האחים היהודים גרסו תמיד שיש להרחיק את הלא יהודים מהחברה. בכך הם נהנו מתמיכה רחבה בחברה היהודית, שתמיד היתה גזענית עד לשד עצמותיה (רוב מוחלט של היהודים האורתודוקסים בישראל רואים בבן משפחה שנישא ללא יהודי חרפה על המשפחה). התהליך הגיע לשיאים חדשים בשנים האחרונות.

לפני שנה, החלה יוזמה בצפת להחתים עובדים לא יהודים על התחייבות לשמור את "מצוות בני נוח", כלומר להכיר בהיותם כפופים למשטר יהודי. צפת, לא במקרה, היא עירו של שמואל אליהו. היא התפשטה לישובים אחרים. אחר כך באה הקריאה של אליהו לא להשכיר דירות לערבים, שהביאה ל"מכתב הרבנים", שעליו חתמו יותר מ-300 רבנים ישראלים. מיד לאחר מכן התחילה היסטריית ה"התבוללות": מכתב הרבניות, הפסיקה של רב ראש העין שאסור להעסיק נשים יהודיות וערבים, העלילה שמכשפות ערביות רוקחות שיקויי פיתוי כנגד צעירות יהודיות, במיוחד דתיות.

בשבועות האחרונים, נכנס המאבק הזה להילוך גבוה: ארגון להב"ה, שמתמקד ב"סכנת ההתבוללות", החל להפיק תעודה של "עסק נקי מערבים", ודווח שיש לה ביקוש ער. במקביל, חברת הכנסת ציפי חוטובלי מתכוונת לערוך דיון בוועדת לקידום האשה של הכנסת (!) בנושא "התבוללות נשים". כלומר, לקדם את העלילה הגזענית השגרתית על פיה "הם" מנסים לכבוש את נשותינו – ותוך מתן גושפנקא של הכנסת לעלילה הזו. אחרי הכל, אם הכנסת דנה בזה, זה כנראה קיים. יצוין שהחוק הישראלי כבר נלחם, בעקיפין, ב"סכנת ההתבוללות": יהודי ולא יהודיה (ולהיפך, כמובן) אינם יכולים להנשא בישראל, שמסרבת בעקשנות לאפשר נישואים אזרחיים ושומרת על המונופול של אנשי הדת בנושא. מי שיעז לפרוץ את גבולות הגזע, ייאלץ להנשא מחוץ לישראל.

ובקרוב, בן זוגו לא יוכל לעבוד עם יהודים, והוא עצמו יקבל נזיפה חמורה מהכנסת על פגיעה בקודשי ישראל. אז, כשחושבים על זה – מי חזק יותר, האחים המוסלמים במצרים או האחים היהודים בישראל?

(יוסי גורביץ)

אם למישהו עוד היה ספק שיואב גלנט לא ראוי לפיקוד, אז תת אלוף צבי פוגל הסיר אתמול את הספק. פוגל, ראש המטה של גלנט כשהלז שירת כאלוף פיקוד הדרום, אישר בהנאה ש"אנחנו, המפקדים הבכירים" הדיחו את חושף פרשיית גלנט, קלמן ליבסקינד, מתפקיד המילואים שלו.

לדברי פוגל, "למה הוא חיכה שאנחנו, המפקדים הבכירים, נגיד לו 'לך הביתה', ואז הוא התחיל לייבב כמו תינוק או כמו חתול מוכה על זה שאנחנו משלחים אותו? כי אתה לא יכול להיות חייל בפיקוד אצל אלוף הפיקוד, כשאתה כותב שהוא לא יכול להיות אלוף. אתה מבין את המוסר הכפול?"

כלומר, מבחינת יואב גלנט וחבר חנפיו, מותר להם להפעיל את סמכותם הצבאית כדי לפגוע באזרחים שמותחים עליהם ביקורת, והכל מתוך תפיסה שתפקידם של החיילים הוא לשרת את הקצינים. בצבא נורמלי, תפקידם של חיילים הוא לשרת את הצבא, לא את החנרליסמו של אותו הרגע. חיילים, לשיטתו של גלנט, הם וסאלים פאודליים של האלוף, והם נשארים כאלה גם כאשר הם עוברים לאזרחות. הצבא זה אני, אומר האלוף – בקרוב במילואים, יש לקוות – יואב גלנט.

כבר ראינו שלגלנט אין בעיה לשכנע קצינים לשקר לרשויות אזרחיות, עכשיו אנחנו רואים שאין לו בעיה להפעיל את כוחו כדי לפגוע באויבים באזרחות. בצבא נורמלי, הדרגות של גלנט היו נתלשות בגלל ניצול לרעה כזה של כוח כלפי חוגר. אבל צה"ל אף פעם לא היה צבא – ויותר ויותר הוא הופך לחונטה. בעקבות הפרשות האחרונות, פרסמו היום במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" כתבה על תרבות השקר של הצבא. בין הפרטים מסמרי השיער (למשל, קולונל שמודה שדו"חות הערכה על פקודים נכתבות לפי רצון המפקד ולא לפי הערכה אמיתית של יכולותיהם), קבר העיתון פרט חשוב: כנגד החנרל גדי אייזנקוט, ששמו הוזכר שוב כמועמד לרמטכ"לות, חשוד הועלו טענות כי נתן תצהיר כוזב בפרשת עימאד פארס, וכי הוא מכחיש שניהל שיחה איתו ששני חוקרי מצ"ח אמרו שהיו עדים לה.

אם כל המקרים האלה, כמו גם החקירה החדשה והנמרצת בפרשת מסמך אשכנזי-הרפז, תביא לטיהור בצה"ל, ולהדחתם המיידית של כל הקולונלים והחנרלים שניהלו את צה"ל – כלי ציבורי – כאילו היה אחוזה פרטית, עוד יצא מכל זה משהו טוב. אם נמשיך להעמיד פנים ששום דבר לא קרה, החונטה תעמיק את שורשיה. אם גלנט ייצא מהפרשה הזו בלי משפט צבאי, כל קצין בכיר אחר ילמד שאפשר לפגוע בעיתונאים ללא חשש.

אבל על מה אני מדבר? אנחנו עוסקים בצבא, שהקודקודים שלו – ביניהם אייזנקוט – התייצבו להגנתו של קולונל עמרי בורברג, שהורה לחייל שלו לירות באדם כפות ואחר כך ניסה להפיל עליו את התיק, וטענו שזה לא "מעיד עליו כמפקד". ואכן, דרגותיו של בורברג לא נשללו. של החייל, דווקא כן. החונטה יודעת לשמור על אנשיה, ועד שהאזרחים לא יכירו שמדובר בחונטה, שום דבר לא ישתנה.

(יוסי גורביץ)

הממשלה תתכנס ביום ראשון, וככל הנראה – אם לא יהיו פאדיחות נוספות – תורה לפתוח בהליך של מינוי רמטכ"ל חדש. מהלוויה הזו, ככל הנראה, אף אחד כבר לא ייהנה. אבל בכל זאת צריך לומר כמה מילים.

אשכנזי חייב ללכת: למי ששכח, אשכנזי היה חלק מרכזי מפוטש הקולונלים שהפיץ את מסמך הרפז-אשכנזי. אשכנזי לא נתן הסבר מניח את הדעת – או, למעשה, הסבר כלשהו – למערכת היחסים שלו עם בועז הרפז, הוא לא הסביר מדוע שמר מסמך מפליל לכאורה במשך חודשים, הראה אותו לקצינים בכירים אחרים – ואחר כך חשב שהיה צריך לגרוס אותו.

מסמך הרפז, על פי גרסתו של כותבו, נכתב למטרה אחת בלבד: להבטיח לאשכנזי שנה חמישית בתפקיד. זו בדיוק הסיבה שבשלה אין להאריך את כהונתו של אשכנזי: אסור לתת לפוטש הזה להשיג ולו חלק ממטרתו.

נווה בעייתי: בג"צ חמק היום בהצלחה ממבחן נוסף, כשדחה את העתירה למנוע את מינויו של יאיר "עזוב אותי מבג"צ" נווה בתואנה שאין הבדל בין התפקיד שאליו מיועד נווה – ממלא מקום הרמטכ"ל – ובין תפקיד סגן הרמטכ"ל. בזה הם צודקים, כי אין בעצם תפקיד של ממלא מקום הרמטכ"ל (ומאחר וכל הפארסה של מינויו הזמני של נווה בוצעה בידיעתו ואישורו של וינשטיין, צריך לתהות על מידת כשירותו לתפקידו של יועמ"ש שלא יודע את הפרט הבסיסי הזה).

על פשעי מלחמה לא מעכבים קידום בישראל; את זה ידענו כבר מעת מינויו של גלנט. אבל כנגד נווה יכולה לעמוד פרשיה אחרת. עמוס הראל כתב שנאמר לברק ואשכנזי שעליהם לבדוק את המועמדים היטב: "אולי העתיקו בבחינה בתיכון, אולי שרטו מכונית שכנה בחניון ולא דיווחו, אולי נגעו באיזו סמלת". על נושא הסמלת הוא חוזר פעמיים.

נטען שמדובר בשובניזם של הראל. יכול להיות, אבל זה נראה כמו עיתונאי שרומז שיש לו מידע שהוא לא יכול לחשוף בשל חוק לשון הרע. בתחילת העשור הוא הואשם על ידי קצינה בכך שהטריד אותה מינית, אם כי זוכה; ראיתי בשעתו כתבה שהיו שתי תלונות נגדו, אם כי אני לא מצליח למצוא אותה. אם הראל רומז לכך שיש עוד נשים שנפגעו מנווה אך חששו להתלונן, הולך להיות כאן קרקס שכמותו לא ראינו מאז ימי איציק מרדכי. נווה מתעקש שהוא רוצה להיות רמטכ"ל. אם אכן יש מתלוננת שניה, כדאי לו מאד לחשוב על זה שוב.

גלנט בכיין: שודד הקרקעות הנגזל יילל מרה בבג"צ שאכלו לו, שתו לו. עכשיו, במהלך שצריך היה להבהיר לכ ו ל ם חוץ מאהוד ברק שהוא לא ראוי, הוא דורש שיכללו גם אותו בסבב המיועדים החדש לרמטכ"לות.

אם לגלנט היה אכפת לצה"ל, הוא לא היה גורר את הפרשה אחרי החלטת היועץ, ומודיע על פרישתו. אבל הוא חניך אסכולת החווה של שרון, שגרסה שאף פעם אסור לוותר מרצון על תפקיד, כך שהוא נאחז בקרנות המזבח. הוא רוצה להיות רמטכ"ל, גם במחיר פגיעה קשה בשמו של מוסד הרמטכ"לות".

מה יש להם, לגנרלים, שהם בכיינים כל כך? זכור לרע בוגי יעלון ויבבותיו על השנה הרביעית שניסה לסחוט ולא קיבל; הבוגד יצחק גרשון, שקיבל פקודה משר הבטחון פרץ לגייס את המילואים של פיקוד העורף במלחמת לבנון וסירב, עתר לבג"צ נגד נסיונו של מבקר המדינה לקרוא להעמדתו לדין צבאי; הוא פרש זמן קצר לאחר מכן. הגנרלים היו נוזפים חמורות, אם לא יותר מכך, בחוגר שהיה מיילל כפי שהם מייללים. למה אין להם את מינימום היושרה לבלוע, להצדיע ולשתוק?

אשכנזי, גלנט ונווה – ועמיתיהם האפורים מהם, ששמם לא אומר דבר לאיש, פרט לשתדלני הלשכות – הם פניו של המטכ"ל בשנת 2011. לא שזה יגרום לציבור להתפכח: מי שיזכה באדרת הרמטכ"ל יהפוך שוב לאדם החשוב ביותר בישראל, אל-שגג, ובאותה מידה, כמלך לשנה המוקרב עם תום תפקידו, ישוב להיות בן תמותה מן השורה כשיעביר את התפקיד למחליפו.

(יוסי גורביץ)

היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין – הכנוע ביותר מאז לרצון קוניו מאז יוסף חריש – נאלץ להודיע לאנשים שמינו אותו שאין אפשרות סבירה למנות את יואב גלנט לראש המטה הכללי של צה"ל. להודעה נלוותה השקרנות האוטומטית של נתניהו, שהודיע שקיבל את ההודעה רק הבוקר; וינשטיין מסר שהודיע לו על כך אמש. אהוד ברק, ברפלקס אוטומטי משלו, הודיע שהוא "מכבד" את עמדת היועץ אבל בו זמנית מתעלם ממנה בבוז. הוא אמר ש"האלוף יואב גלנט הוא האיש המתאים ביותר לפקד על צה"ל בעת הזאת… חשבתי ועודני חושב כי לאלוף גלנט יש את היכולת, הניסיון, קור הרוח והחזון לפקד על צה"ל. צורך זה מתחדד עוד יותר נוכח הזעזועים הפוקדים בשבועות האחרונים את המזרח התיכון."

האמנם?

ברק ותומכיו של גלנט מדברים עליו כאילו היה הביאה השניה של גיאורגי ז'וקוב, או הכלאה בין היינץ גודריאן ואריך פון מאנשטיין בעורו של עומר ברדלי; אבל אם נניח לרגע לשחיתותו של גלנט, ולשחיתותו של האיש שמינה אותו, ונתמקד בביוגרפיה של האלוף – יש לקוות, בקרוב במיל'– יואב גלנט, נמצא שמדובר באיש לוחמה זעירה שלא רשם על שמו שום הישגים גדולים או מקוריים.

גלנט שימש כלוחם וקצין בשייטת 13, בהפסקות, בין 1979 ל-1984, ואחר כך היה סגן מפקד סטי"ל; הוא פיקד על שייטת 13, ותקף בהצלחה מטרות לא חמושות כמו ספינת השיבה של אש"ף, כמו גם מטרות חמושות מעט יותר בלבנון; אחר כך שימש בשורה של תפקיד מטה ופיקוד על חטיבות ואוגדות, מבלי שנאלץ להפעיל אותן תחת אש; הוא זכה בלוטו כשהפך למזכיר הצבאי של אריאל שרון, ומשם דרכו היתה סלולה. תחת פיקודו, ניהל צה"ל מתקפה גדולה ברצועת עזה כתרגיל אש, וניהל לכל היותר קרבות בסדר גודל של חוליה – כאשר כל קרב חוליה כזה מלווה בסיוע ארטילרי ואווירי.

שום דבר, בקיצור, לא הכשיר את גלנט אי פעם לפקד בקרב על משהו גדול יותר מפלוגה. הוא דוגמא קלאסית לקצין צה"ל ב-30 השנה האחרונות, שנות הכיבוש. קצינים כמו אריאל שרון יכלו לפקד בקלות – בחדווה, בהנאה, בגאונות טקטית – על אוגדות; צה"ל, וגלנט בכלל זה, שכח מזמן איך עושים את זה. בשתי הפעמים האחרונות, בלבנון, שבהן ניסה צה"ל להפעיל יותר מאוגדה אחת, התוצאה היתה התברברות כללית, קריסה מהירה של מערך הלוגיסטיקה, מספר עצום של אבדות מאש ידידותית, וחוסר הבנה של הזירה. שתי המלחמות הללו הסתיימו בתבוסות: צה"ל לא הצליח, במלחמת לבנון הראשונה, לפרוץ את ההגנות הסוריות על קו ביירות-דמשק, ונגרר למלחמת גרילה שבה מלכתחילה לא היה לו סיכוי; במלחמת לבנון השניה לא ברור כלל שלמטכ"ל היתה מטרה צבאית ברורה, ומטבע הדברים היא לא הושגה. במלחמת לבנון הראשונה, התקדם צה"ל במהירות, והגיע תוך פחות משבוע לביירות; במלחמת לבנון השניה, אכול עששת שנות הלוחמה הזעירה, הוא התקדם בקושי עשרה קילומטרים, ולא הצליח לפתוח קו אספקה למרחק של חמישה.

עכשיו, אם גלנט אמור להמשיך ולנהל את מלחמות מוצבי האימפריה של ישראל – בגדה, ברצועה, או בגיחות ללבנון – אז הוא יעשה את זה לא פחות טוב מכל סרן חי"ר אחר. אם צריך לכתר אויבים מבוהלים וחמושים למחצה, ואז להפעיל עליהם – ועל שכניהם עד דור שלישי – כמות חסרת פרופורציה של חימוש, אז כן, הוא יודע לעשות את זה.

אבל, אם כפי שנרמז מדברי ברק, הוא אמור להיות מסוגל גם להפעיל גיס בגבול הדרומי או הצפוני, אז אין לנו שום סיבה להניח שהוא יידע לעשות את זה. אין לו נסיון בכך. בזה, אם להיות הוגנים כלפי גלנט, הוא לא שונה משום קצין בכיר אחר של צה"ל. שלושים שנה של ציד חמושים פלסטינים עשו את שלהן.

כך או כך, מינויו או אי מינויו של גלנט לרמטכ"ל לא ישנו הרבה מבחינת היכולות של צה"ל. סגן הרמטכ"ל נווה יהיה מסוגל להתמודד עם פלישה מצרית או סוריות באותה היעילות – או, שמא, באותה חוסר יעילות – בדיוק.

בתי הקברות מלאים באנשים שחשבו שאין להם תחליף. אין ספק שיואב גלנט היה מפקד חוליה אמיץ. למרבה הצער, זה לא מספיק בשביל לפקד על צבא מודרני. ודאי לא לקשור לו כתרים של הגנרל שאין בלתו, בלי שיעשה שום דבר להצדיק אותם.

עדכון: תוך כתיבת הפוסט, הודיעו נתניהו וברק לגלנט ששירותיו לא רצויים עוד. אני חושב שהנקודה העיקרית עומדת, עם זאת, ואקנח בהערה קנטרנית: גלנט מונה על ידי הממשלה. האם נתניהו וברק מוסמכים, על דעת עצמם, לבטל החלטת ממשלה?

(יוסי גורביץ)

התקשורת הישראלית דיווחה הערב, מפי מקורות בטחוניים עלומים שדיברו עם סוכנות הידיעות AP, על כך שכוחות מצריים נכנסו לסיני, באישורו של משרד הבטחון הישראלי.

השאלה המתבקשת – מעבר לשאלה למה התקשורת הישראלית מאחרת עם הידיעה הזו ב-24 שעות – היא באיזו סמכות פעל משרד הבטחון. הסכם השלום עם מצרים אושר על ידי הממשלה והכנסת. הנושא בעליל לא הובא לדיון בכנסת. האם הוא הובא לדיון בממשלה? והכוונה היא לממשלה כולה, לא לאיזו שביעיה, כי לממשלה יש אחריות קולקטיבית להחלטות כאלו? או שההחלטה התקבלה ברמת בכירים במשרד הבטחון, שקיבלו את הנהון השר, ששוחח עם ראש הממשלה?

זו שאלה חשובה, כי אם אנחנו מקבלים את ההנחה שמשרד הבטחון והעומד בראשו הם גוף שיכול בהינף יד לשנות את ההסכם המדיני החשוב ביותר שחתמה עליו ישראל, בלי דיון מעמיק, ושזה בסדר כי "המצב לחוץ", אז אין בעצם שום דבר שמשרד הבטחון לא יכול לעשות, ותמיד אפשר להודיע לתקשורת שהשעה דוחקת. מי שעוצם עין כששר הבטחון, או במילים מפורשות יותר אהוד ברק – שלא היה כמוהו לבוז לציבור ולדעת הקהל – מרשה לעצמו לדלג על נהלים בסיסיים של ממשל בישראל, שלא יתפלא ולא יתלונן כשהוא ימשיך לעשות את זה, גם בדברים קטנים יותר.

ועוד הערה: התיאום הבטחוני הזה, יחד עם המברק ששלח ליברמן, ההתבטאות של פרס, כמו גם זו של נתניהו מבהירים באיזה צד ניצבת ישראל. היא כבר לא מנסה להסתיר את עמדתה. באוקטובר 1956, קשרה ישראל נגד מצרים יחד עם שתי מעצמות קולוניאליסטיות דועכות, בריטניה וצרפת. היום היא שוב קושרת נגד העם המצרי עם כוחות העבר. וגם הפעם, אחד הקושרים הוא שמעון פרס.

(יוסי גורביץ)

כוחות מצריים בסיני: שורה של דיווחים מעידים על כך שכוחות צבא מצריים נכנסו היום לעיר שארם א שייח' שבסיני. על פי השמועות, שם נמצא גם מובארק.

כניסה של כוחות צבא מצריים לסיני אסורה על פי הסכם השלום בין ישראל ומצרים. נסיונות לקבל תגובה רשמית מצה"ל נכשלו; שם אמרו שצריך לדבר עם משרד החוץ. ליסה גולדמן קיבלה מיגאל פלמור, דובר משרד החוץ, את התגובה הבאה: "אנחנו צריכים לבחון את המצב. יש לנו הנחיות ברורות לא להעיר כל הערה על המצב במצרים, לא משנה מה, כך שלא סביר שתהיה לנו תגובה אחר כך. פשוט נצטרך לחכות ולראות". לדברי גולדמן, פלמור נשמע כאילו הידיעה הפתיעה אותו.

קשה מאד להאמין שצה"ל לא מודע לכך שכוחות צבא מצריים נכנסו לסיני, מה שטכנית מהווה פלישה והפרת הסכם השלום. אם הפעולה המצרית בוצעה ללא תיאום, זו ידיעה בטחונית מדאיגה מאד; מהלך כזה, אחרי הכל, הוביל למלחמת ששת הימים. אם היה תיאום, אז מישהו בממשלת ישראל צריך להסביר באיזו סמכות הוא פועל. הסכם השלום אושר, כזכור, על ידי הכנסת ושינוי שלו מצריך הסכמה שלה. יתר על כן, עולה כאן השאלה האם ישראל מסייעת למשטר מובארק מול אזרחיו.

לול או פחחחח? ב-25 בינואר, יצאו המצרים ברצינות לרחובות. התאריך העניק להתקוממות את ההאשטג שלה בטוויטר, #Jan25. באותו היום עצמו, פתח האל האכזר את פי האתון, ראש אמ"ן האלוף אביב "לונדון לא מחכה לי" כוכבי, והוא אמר לוועדת החוץ והבטחון ש"אין כרגע חשש ליציבות השלטון במצרים".

נו. את ההמשך אתם יודעים. עכשיו, לאמ"ן ולמודיעין הישראלי בכלל יש שורה ארוכה של פשלות בחיזוי העתיד, תחום שיש להודות שהוא לא פשוט. ב-1967, אמ"ן העריך שלא תפרוץ מלחמה. על מלחמת יום הכיפורים מיותר להרחיב את הדיבור. בתחילת מלחמת עיראק-איראן, הוא העריך שהיא תמשך מספר שבועות. שמונה שנים לאחר מכן, הוא העריך שהיא תמשך עוד שלוש שנים. היא הסתיימה כעבור מספר שבועות. המודיעין – ספציפית, המוסד – הכניס אותנו ללבנון, מולך שולל על ידי באשיר ג'ומאייל והפלנגות שלו; אמ"ן לא חזה את טבח סברה ושתילה. השב"כ לא חזה את האינתיפאדה הראשונה. או, בעצם, גם את השניה. ערב מלחמת המפרץ הראשונה, חזה אמ"ן שסדאם חוסיין לא יירה טילים לעבר ישראל. ערב מלחמת המפרץ השניה, הוא הזהיר שיש סיכוי שחוסיין יפעיל, ברגע של יאוש, את כל הארסנל שיש לו כנגד ישראל – מבלי לדעת שאין ארסנל כזה. מידע שגוי שהעביר אמ"ן לאמריקנים היה אחד הגורמים ליציאה למלחמה בעיראק. וכמובן, יש את התחזית השנתית של ראש אמ"ן, על פיה איראן תגיע לפצצה בסתיו הבא.

ועדת אגרנט כבר קבעה שיש להקים מועצה לבטחון לאומי, שתשמש כמעריך לאומי במקום אמ"ן. צה"ל הצליח למסמס את ההחלטה הדי ברורה הזו במשך 37 שנים מרשימות. ועדת שטייניץ, שקמה אחרי הכשלון הקולוסאלי ערב מלחמת המפרץ השניה, קבעה שיש להפוך את יחידת מודיעין האותות של אמ"ן, יחידה 8200, לגוף מודיעין עצמאי, שאינו כפוף לראש אמ"ן. זה כמובן לא קרה. הרמטכ"ל דאז, בוגי "משה" יעלון, שיבש את דיוני ועדת שטייניץ בכך שסירב לאפשר לקצין בכיר באמ"ן לענות לשאלות הוועדה: הוא הורה לו לשתוק.

עכשיו, אחרי שראינו שוב מה שווה המודיעין הצבאי, אולי הגיע הזמן לשלוח את אביב כוכבי לגמלאות, לפרק את אמ"ן – שנזקו לישראל עולה משמעותית על תועלתו – ולהקים יחידת הערכה לאומית חדשה, שלא כפופה לגנרלים ושמסוגלת לחשוב גם על החברה האזרחית. חיל המודיעין, מצידו, יוכל להמשיך לעשות את מה שהוא טוב בו: לעקוב אחרי יחידות האויב.

לא שזה יקרה. אחרי הכל, זה לא קרה אחרי מלחמת יום הכיפורים, אז עכשיו?

(יוסי גורביץ)