החברים של ג'ורג'

מתקבל הרושם שבשב"כ החליטו לשבור סופית את תדמיתה של ישראל כמדינה דמוקרטית: כשבועיים לאחר ששכנעו את אלי ישי לאסור על יציאתו לחו"ל של הסופר והפעיל החברתי אמיר מח'ול, תוך שימוש בתקנות שעת חירום הידועות לשמצה, עצרו אנשי שב"כ ומשטרה את מח'ול בביתו ביום חמישי לפנות בוקר.

כנראה שבשב"×› הבינו שמעצרים מתוקשרים נגמרים רע למדי מבחינתם – ההרים מולידים לעיתים קרובות עכברים כחושים למדי; ראו פרשות פחימה וראעד סאלח – והחליטו שם ללכת על כמה שפחות תקשורת. הם הוציאו צו איסור פרסום על הפרשה. לא שזה הועיל: ארגונים פלסטיניים הפגינו בוז חריג לבתי המשפט הישראלים, ודיווחו על המעצר כמה שעות לאחריו. אתר Youpost הישראלי דיווח עליו אמש, והסיפור כבר ×”×’×™×¢ לבלוגים אמריקניים.

לא ברור במה חשוד מח'ול. השוטרים שפרצו לביתו, וסירבו להזדהות, הציגו בחוסר רצון בולט את צו המעצר, וסיבת המעצר היא "בטחונית". מדבריה של ג'נאן מח'ול, אשתו על אמיר, עולה כי צו המעצר נחתם ב-23 באפריל, כלומר כיממה לאחר שישי חתם על הצו שלו. לא ברור מדוע, אם הצו הוצא לפני כשבועיים, בוצע המעצר רק אתמול; אולי יש לכך קשר לעובדה שמח'ול קרא ביום רביעי להחרמת התוצרת המיוצרת בהתנחלויות, קריאות שמעוררות עצבנות קשה במערכת הבטחונית-שלטונית לאחרונה (וראו את דברי פנסיונר צה"ל, נחמן שי, על כך שהחרם "מערער את זיקתם של ערביי ישראל למדינה" ו"יוצר חיץ בינם ובין התושבים היהודים.").

לדברי גורמים פלסטיניים, שבהיעדר מידע אחר אין לי ברירה אלא לקבל, מעצרו של מח'ול הוארך בשישה ימים – ונאסר עליו לפגוש עורך דין במשך יומיים. בכך יש פגיעה ברורה ביכולתו של מח'ול להתגונן מהפללה עצמית, והדבר מראה באופן מדאיג עד כמה משחית הכיבוש את המופקדים עליו, שכן הנהלים הללו, שמופעלים דרך קבע כנגד עצורים פלסטינים בגדה המערבית, זולגים כעת לישראל גופא.

ההתנהלות החשאית של השב"כ ביחס לעצורים איננה ראויה. בכל ארגון מודיעין קיים מתח בין הצורך לאסוף מודיעין ובין הצורך לבצע מעצרים. במדינה דמוקרטית, ארגון ביון לא יכול גם לאכול את העוגה וגם להשאיר אותה שלמה: גם לעצור מישהו וגם לדרוש שפרטי המעצר יישארו חשאיים. אם יש לכם מידע מספק למעצרו של מח'ול, הבה נראה אותו. אם אתם חוששים שפרסום המידע הזה ישרוף לכם מקורות, שחשיפתם גרועה בעיניכם יותר, אז המנעו ממעצר. זה עד כדי כך פשוט: הצורך של מדינה דמוקרטית לוודא ששירותי הביון הפנימי שלה, שלמרבה הצער הם חיוניים, לא יהפכו למשטרה חשאית.

בהנתן שהשב"כ מונהג על ידי יובל דיסקין, שכבר הצהיר בעבר כי ארגונו יסכל את מה שהוא רואה כ"פעילות חתרנית" גם אם הפעילות הזו היא חוקית, הצורך בפרסום הפרשה דוחק משמעותית יותר. ההצהרה הזו של דיסקין שומטת את חזקת תום הלב של ארגונו ומציגה אותו כארגון שזכויות האזרח – ודאי של אזרחים ערבים – חשובות לו פחות ופחות.

המקרה של ענת קם – שבניגוד למח'ול, לא נמנעה ממנה גישה לעורכי דין – עורר סערה בבלוגוספירה הישראלית. ענת קם היא יהודיה מערבית וחלק מהברנז'ה. מח'ול הוא ערבי לא מתנצל. התגובה למקרה של מח'ול תהיה, במידה מסוימת, שעת מבחן לבלוגוספירה הישראלית: האם היא מתעוררת רק כשמופעלים אלמנטים של מדינת משטרה כלפי בשר מבשרה, או שהיא מסוגלת לעשות זאת גם כלפי מי שנתפס כ"אחר".

(יוסי גורביץ)

קצת הופתעתי לשמוע שמשפחת שליט הוציאה ספר ילדים, שנטען שנכתב על ידי בנם המוחזק בידי החמאס. הסיפור, כמסתבר, נמסר למשפחת שליט על ידי מורה של גלעד שליט, שלדבריה כתב אותו כשהיה בכיתה ה', והם הוציאו אותו לאור.

זה כבר נשמע לא טוב. רוב האנשים לא היו רוצים שמה שהם כתבו בגיל 11 ימצא את דרכו לעיניו של מישהו אחר, ונראה לי שאפשר לומר בוודאות שאף אחד לא שאל את שליט. הסיפור הפך למביך יותר אתמול, כשהסופרת שלי אלקיים תקפה את משפחת שליט בציינה ש"כשהכריש פגש את הדג" של שליט מבוסס בצורה ניכרת על ספרה, "כשהנחש פגש את העכבר".

אף אחד משני הצדדים לא ניחן בעודפים של טאקט. אלקיים כתבה על שליט שעם שובו "הוא יתחפר מרוב בושה, כי נמחה קו הגבול בין טהרן-עזה לירושלים-תל-אביב. עבורי, הקו הזה הוא זכויות היוצרים והאתיקה הבסיסית שמעצבת את פניהן היפות של החברה הישראלית". אני חושב שאם גלעד שליט יחזור הביתה, יהיו לו עניינים חשובים יותר ודחופים יותר לענות בהם במשך, הממ, 37 השנים שלאחר מכן. גם הכותרת "משפחת שליט וההולילנד של הספרות" היא, איך לומר, בומבסטית משהו.

עם זאת, תומכי המשפחה היו הרבה יותר גרועים. "שלי עשתה משהו שאיש לא ×”×¢×– לעשות מעולם – היא יצאה פומבית נגד משפחה שהיא סמל ופרה קדושה במדינת ישראל. יש הסכמה בשתיקה שלא יוצאים נגד משפחות שכולות ומשפחות חטופים. כאן נחצה קו אדום", אמר אחד מהם למעריב. על פי ההגיון ×”×–×”, משפחות שכולות ומשפחות של חטופים נמצאות מעל לחוק, או לפחות מעל לחלק מהחוקים. מותר להן, כמסתבר, לגנוב.

דובר משפחת שליט – יש תפקיד ×›×–×”, כמסתבר; יש גם קריאייטיב? מישהו צריך להיות האמרגן של כל המיצגים המשונים בנושא – סירב להגיב והמשפחה עצמה מסרה (למה יש לה קו שונה מזה של הדובר שלה?) שהיא "מעדיפה לא לעסוק בדברים שמסביב".

בזה אני בטוח. הם בטח לא צריכים את החור בראש הזה. אבל אין מה לעשות: המשפחה אולי התייעצה עם עורכי דין לפני שהוציאה את הספר, שהכנסותיו משמשות את העמותה למימון הפעילות לשחרור שליט (הממ, יש עמותה!), אבל מדבריה של אלקיים עולה (ואיש לא מכחיש זאת) שאף אחד לא טרח להתייעץ איתה. המשפחה/העמותה פשוט כתבה בתחילת הספר שהוא "מבוסס על" ספרה של אלקיים, וזהו.

אפשר, וצריך, להבין את כעסה של אלקיים: היא סופרת. היא ×—×™×” מהתמלוגים. מהם היא מאכילה את הילדים שלה. משפחת/עמותת שליט פשוט הטילה עליה מלווה חובה מרצון, תוך שהיא מדלגת על הצד ההגון של בקשת אישור – כנראה מתוך ×”× ×—×” שהיא לא תעז למחות, כדי שלא להפוך בעיני ההמון הזועם לבוגדת שתוקעת סכין בגב גלעד שליט. ואכן, מי שעשה את הטעות וקרא את הטוקבקים בנרג, ×”×™×” יכול לטעות ולחשוב שאלקיים מנסה לעשוק את משפחת שליט, במקום להיפך.

ראש מטה המאבק למען שחרור גלעד שליט – עוד גוף! – אמר לגלובס ש"חשוב לי לציין כי כל הכנסות הספר מוקדשות למען הפעילות לשחרורו של גלעד שליט במהרה, ללא רווח אישי של אף גורם כזה או אחר. צר לי ששלי אלקיים בוחרת לתקוף את משפחת שליט בשעה שבנה גלעד נמק במרתפי החמאס". זה היה אחרי שהוא טען, בשם מומחה שלא צוין, ש"המוטיב של חיה גדולה הנפגשת עם חיה הקטנה ממנה קיים בספרות העולמית עוד מימי ישעיהו הנביא, 'וגר זאב עם כבש'". לכזה דבר קוראים בדרך כלל 'הרצחת וגם ירשת": גם גזלת את הספר, וגם האשמת את הסופר הנגזל על כך שהוא מעז למחות.

ומסתבר שזה עובד: לדבריה של אלקיים, היא פנתה להוצאות ספרים, סופרים אחרים ולאגודת הסופרים. כולם פחדו לעזור לה. כבר היו חטופים במדינה הזו. אף אחד מהם לא הפעיל מכונת יח"צ כל כך משומנת, כל כך מוצלחת, שהצליחה לכפות את עצמה על הציבור על ידי פניה למכנה המשותף הנמוך ביותר שלו. לאף אחד לא היה אומץ להתייצב מול ההמון, מול הפטריוטיזם הזול, חסר המאמץ או המחשבה, שגלעד שליט הפך מזמן לסמל שלו – משום שמשפחת/עמותת שליט הצליחה ליצור פטריוטיזם כה רדוד, כה ממוקד בסיפוק מיידי, עד שכולו מתמצה בתפיסה של "שמישהו אחר ישלם", בין אם אלה יהיו הקורבנות של משוחררי עסקת שליט ובין אם זו סופרת שקניינה נחמס.

(יוסי גורביץ)

ליל ראשון היה ליל הוודו בישראל: כחצי מליון איש אישה וטף, על פי הדיווחים, עשו את דרכם למירון, לאחד החגים הבודדים שהצליח לצמוח מלמטה ולשבור את הרבנים: ל"ג בעומר, שנחשב גם לחגו של התנא המיתולוגי שמעון בר יוחאי. חגו של בר יוחאי מצוין בסימנים פגאניים מובהקים, כגון מדורות, ריקוד סביבן, והשלכת שער ילדים אליהן.

סביר להניח שהוא לא היה מרוצה במיוחד, אילו התקיים. אבל בן יוחאי כפי שהוא קיים במיתולוגיה הנוכחית הוא כבר מזמן לא הטיפוס הלא סימפטי שהתגורר במערה, כל כך לא סימפטי עד שאלוהים עצמו גרש אותו חזרה אליה כשיצא ממנה והתחיל להחריב את העולם: הוא הרבה יותר הדמות שהלביש עליו הנוכל משה די ליאון, קרי המחבר של ספר הזוהר. הזוהר מסתדר הרבה יותר עם הפגאניות.

עד כמה היתה זו הילולה עממית, אפשר ללמוד מן האיסור שהטילו הרבנים על הגעה למקום ברכב פרטי, שמא ייגרמו תאונות בדרך חזרה – כלומר, שסביר שרבים מן המגיעים למקום הקדוש נשאו עמם את הג'ריקן החב"דניקי הידוע, הדלק של טנק המצוות, קרי ארבעה ליטרים של וודקה. יכול להיות, כמובן, שהרבנים השיגו דיל עם חברות ההסעה.

כך או כך, בעוד חולדאי מתכנן את השלב הבא בקריירה שלו ובוחר בבעיה החרדית כנושא שעליו יבנה את עצמו, התחוור שיש בעיה חמורה לא פחות מהעובדה שעומד להגיע לפרקו דור גדול יותר של בורים ועמי ארצות, שלא רק שיהיה נטול מלאכה ולא תהיה לו ברירה אלא ללסטם את הציבור: כל האוטובוסים של אגד שיצאו מירושלים למירון הוגדרו כ"רכבי מהדרין", קרי כאלה שבהן הגברים הקדושים יושבים בקדמת הרכב, בעוד הנשים – המכשפות, המפתות, בנות לילית, גלגולה של חווה – יושבות מאחור.

זה אמנם מתאים במיוחד להילולה של שונא האדם בר יוחאי, שקבע כידוע שנשים דעתן קלה, אבל קצת פחות לעובדה שאגד היא חברה ציבורית, שממומנת ומסובסדת בכספי ציבור, ושכזו היא איננה רשאית להפלות בין הנוסעים שלה. העובדה שכל קווי האוטובוס למירון הוגדרו כ"קווי מהדרין" מעידה על כניעה לא רק לחרדים, אלא לפלג הקיצוני ביותר של החרדים, זה של החסידים.

זוכרים שאמרו לנו שקווי המהדרין לא יתרחבו? הנה, הם מתרחבים. בשניה, בשקט, בדיל שנסגר בין אגד ובין קיצוני הרבנים, ואלמלא היו כמה חרדים שהתלוננו – גברים שרצו לנסוע עם נשותיהם וילדיהם, ולא לעבור את ההפרדה – כנראה שגם לא היינו שומעים על זה. זו, אגב, לא ההרחבה היחידה: עולה וצפה האפשרות של "תחנת קווי מהדרין" בירושלים, בתמיכה שקטה של משרד התחבורה.

בג"צ טרם פסק את דברו בעניין (הוא מאד איטי, כשזה מגיע לנושאים עקרוניים), אבל צו הביניים שלו אסר על הרחבת קווי החרמנים – תודו שזה שם מתאים יותר – עד לפסיקה. על פניו, נראה שאגד עשתה שבת לעצמה והחליטה שהפעם מותר לה להרחיב את קווי החרמנים גם בלי אישור.

וזה כנראה הסממן המפחיד ביותר. חולדאי מדבר על מהפכה, שם קוד למלחמת תרבות עם סיכוי להתדרדרות למלחמת אזרחים; המחושים העדינים של אגד כבר הודיעו לה איזה מחנה צפוי לנצח, והיא מיהרה להכנע לדרישותיו. הרבה יותר קל לה להסתבך עם המחנה החילוני, הרבה יותר קל לה לעצבן את ארגוני הנשים ולהסתכן בכך שתעלה עליה את זעפו של בג"צ, הרבה יותר היה קל לה להתעלם מן החוזה שלה עם הציבור, מאשר להתעמת – לא עם החרדים, אלא עם האוונגרד החרדי.

ומאחר ואגד, חברה חילונית אחרי הכל, נשברה כל כך מהר, קל יחסית לנחש מה יקרה לחרדים המתונים יחסית. הם יורידו את הראש וילכו עם האספסוף. הם כבר מורגלים בתבוסות. החרד"לים גוררים את הכיפות הסרוגות באותו הכיוון, מהר יותר מחושבים – נזכיר שבחורי ישיבות הסדר כבר מסרבים לשרת עם חיילות, ודאי לקבל מהן פקודות – ותוך זמן לא רב, בהחלט עשוי להתברר שאמנם אין רוב שתומך בקווי המהדרין, אבל גם אין רוב שמוכן להתנגד להם בנחישות. עוד מעט יבקשו מאיתנו – אולי ציפי לבני, שכבר הסכינה עם הסירוב להציב את תמונותיה בבני ברק, ושהיא "מכבדת מסורת" ידועה – לכבד את אמונותיהם של אנשים אחרים, וקווי החרמנים יהפכו, רטרואקטיבית, יהודיים כמו דמי חנוכה.

עוד פרצה בקיר הברזל בין היהדות ובין המציאות. כל כך הרבה פרצות, כל כך מעט חומה. ויש לא מעט סמליות בכך שהפרצה הזו מגיעה בחגו של מי שנטש את התרבות האנושית ("תקנו שווקים להעמיד בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמם, גשרים ליטול מהם מכס") לטובת התרבות האלוהית, ששמו הפך לסימן לנטישת המציאות ומעבר אל הפנטזיה האלוהית.

הערה מנהלתית עגומה: בניגוד לקול המצפון שלי, פתחתי עמוד פייסבוק לבלוג. אני עוד לא יודע אם יש בו משהו חיובי ובהחלט יתכן שאסגור אותו, אבל בינתיים הוא פה.

(יוסי גורביץ)

שלושה עובדי אל על הגישו תלונה, משום שלדבריהם הם מופלים בעבודתם על רקע דתי. הכיצד? ובכן, השלושה מאמינים בחבר הדמיוני העונה לשם יהוה, וכתוצאה מהשגיון ×”×–×” – הנפוץ, למרבה הצער – הם מתעקשים שאסור להם לעבוד בשבת.

שזה כמובן לגיטימי. אז מה הבעיה? אה! הם טוענים שכתוצאה מכך הם מקבלים פחות משמרות עבודה, דבר שלדבריהם הוא פגיעה בזכויותיהם. לטענתם, מנהל המשמרות אמר להם ש"כשתפסיקו להיות דתיים ולשמור על השבת, נדבר על משמרות", דבר שהזכיר לאיש הוועד שלהם "זיכרונות לא נעימים על דברים שהוטחו ביהודים בתקופותיה האפלות של אירופה, במיוחד לפני השואה". נו, מי לא ראה את זה בא? השואה הופיעה בדיוק במקום הקבוע שלה: בפסקה השלישית של הסיפור.

כמה הערות. קודם כל, אני מתקשה להאמין שהמנהל שלהם אמר להם "תפסיקו להיות דתיים ולשמור על השבת". זה מריח יותר מדי מספרות פנים-מגזרית. שנית, עם כל הכבוד, ויש מעט מאד, הבחירה לעבוד במשמרות – דבר שמצריך, כמעט בכל מקום, עבודה בשבת – היא בחירה שלהם. אם אמונתם חשובה להם, הם יודעים שצריך להקריב בשבילה דברים.

אבל לא: יהודים אורתודוקסים משוכנעים שהעולם חייב להם. הם הפכו את עצמם לנכים – הם ולא מלאך, הם ולא שרף, הם ולא Sky Daddy, המכונה במקומותינו "אבינו שבשמים" – והם אלה שצריכים לשאת בתוצאות. בפועל, מה שקורה הוא שהם דופקים את האנשים שעובדים איתם.

איך? בכלל לא מסובך. אם יש x אנשים ו-y משמרות סופ"ש, שאף אחד לא רוצה לעשות, ויש שלושה אנשים שלא מוכנים בשום מקרה לשאת בנטל אבל גם לא מוכנים ללכת לחפש עבודה אחרת, המשמעות היא שכל העובדים הלא אורתודוקסים טוחנים יותר שבתות. אם יש כאן מישהו מקופח, אלה העובדים החילונים: הם אלה שצריכים לשאת בנטל האמונה של אחרים.

עכשיו, אילו הייתי מאמין בכנות אמונתם של השלושה, הייתי נוזף בהם על כך שהם מחטיאים את אחיהם, וגורמים להם ליותר חילולי שבת. אבל יש לי ספקות. למה? בגלל יובל פרייליך.

זוכרים את יובל פרייליך? לפני שנה וחצי הוא – או, ליתר דיוק, אביו – תבע את איגוד הסיף הישראלי בטענה שהוא לא יכול להשתתף בתחרויות שנערכות בשבת ושעל כן חובה למצוא לו תאריך אחר. איגוד הסיף טען בתגובה ששבת, מהיותה יום שבתון, היא היום הנוח ביותר מבחינת רוב מוחלט של המשתתפים. בג"צ פסק לטובת הילד.

וראה זה פלא, בתחילת החודש שעבר נאלץ פרויליך להתמודד בתחרות בחו"ל, שם אף אחד לא התרשם מהנכות שכפה על עצמו ולא היה מוכן לטרטר עשרות אנשים אחרים כדי להפוך את החיים שלו לקלים יותר. אז מה קרה? האם פרוייליך, יהודי גאה, הודיע שיהדות פירושה גם קורבנות, ושהוראותיו של מלך מלכי המלכים חשובות יותר מאיזו אליפות? האם הוא קידש שם שמיים ברבים?

כמובן שלא. הוא הלך לשחק, בשבת, נלחם היטב – וחזר הביתה עם מדליה. במקומו, הייתי מסיק מזה משהו על קיומו של אלוהים ועל העונשים שהוא מטיח במפירי דברו. למעשה, אם הייתי מאמין ביהוה, הייתי נחרד מהמחשבה על העונש הצפוי לנושאי שמו לשווא.

המסקנה שלי היא שיהודים גאים הם בריונים שמנסים לכפות אנשים לציית למשוגותיהם – ושעמידה תקיפה נגדם, כמו זו של השופטים באזרבייג'אן, תועיל גם לנו וגם להם. לנו, כי החגיגה על חשבוננו תסתיים; להם, כי היא תאלץ אותם להרהר באפשרות שאמונה דתית אין פירושה רק פריבילגיות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו כמה תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות לכל התורמים.

(יוסי גורביץ)

לפני כשבועיים, פרסם הבלוג הטכנולוגי גיזמודו סקופ: הוא הציג את האב טיפוס של האייפון בן הדור הרביעי, והרס בכך את ריקוד שבעת הצעיפים הקבוע של אפל, היצרנית שלו. האב טיפוס ×”×’×™×¢ לידי גיזמודו בדרך עקלקלה: מהנדס של אפל שכח אותו בגן בירה גרמני סמוך למטה החברה. אדם אחר שהיה בפאב, שזהותו לא ידועה, לקח את המכשיר, עמד על חשיבותו, וניסה להשלים את הכנסתו באמצעות מכירת המכשיר לכל המרבה במחיר. הוא פנה לכמה כלי תקשורת, שסירבו לשלם לו. גיזמודו שילמו – והסקופ ×”×™×” שלהם. לאחר מכן הצליחה אפל, כהרגלה, להתנהל יותר כמו מדינת משטרה מאשר כמו תאגיד מערבי – מה שלא צריך להפתיע אף אחד; אחרי הכל, מדובר בחברה שיש לה "גסטאפו" משלה – אבל ×–×” כבר סיפור אחר.

ב"עין השביעית", שסיקרו את התגלגלות הפרשה, ציינו שכל העסק החל מבלוג אחד, ותהו איפה העיתונים הגדולים בכל העסק. התשובה עגומה. כתב אפל של הניו יורק טיימס, דיוויד פוג? כתבלב. ג'ים גולדמן, כתב הטכנולוגיה של MSNBC? כתבלב בן כתבלב. דניאל ליונס, שלא מתחנף לאפל ולא מוכן לרקוד על פי חליל התעמולה שלה – ולעס בשעתו את גולדמן בשידור חי – הסביר היטב את הבעיה: בשל חשאיותה של אפל, הצורה היחידה לקבל ממנה מידע אמין (יש לה אנשים שמפיצים בעקביות דיסאינפורמציה) היא לשחק את המשחק שלה.

כל מי שלא מוכן להיות הכלבלב שלה, לא מוכן לכתוב ביקורות נלהבות על מוצרים פושרים (ולעיתים הרבה פחות מכך: ליונס תפס את פוג כשהוא מהלל בשם ומלכות את מערכת ההפעלה של אפל בעיתונו, אבל אומר לבלוג וונצ'רביט שמדובר במערכת מלאה בעיות) מוצא את עצמו בלי מקורות מידע בכל מה שקשור לאפל, ולפעמים נתקל בנקמנות.

אז מה יש לנו? עיתונאים שאין להם שום גישה למידע אמין ובלתי אמצעי, שנאלצים לשתף פעולה עם חברה בעלת מנכ"ל דיקטטורי, כדי שיוכלו בכלל להשתתף במשחק – כלומר, שיהיה להם מה לדווח. הם לא מעיזים לשאול שאלות קשות, כי שאלות כאלה יחסלו את הגישה שלהם, ויעמידו אותם בעמדת נחיתות יחסית לשאר הכתבלבים – ואם הם לא יהיו בין אלה שיצליחו לכתוב ראשונים מאמר מתלהב מההבל החדש של אפל, העיתון שלהם יינזק ומעמדם ייפגע.

מעבר לכך, הכתבים הם לעיתים קרובות "שותי הקולאייד" – היינו, אנשים שבאמת הפנימו את הדימוי של אפל ואת האופן שבו אפל מתארת את עצמה ומוצריה. הם מתייחסים אליהם בחוסר הביקורתיות ששמור ל"עיתונאים" בצפון קוריאה בעת פגישה עם "המנהיג היקר".

קל מאד ללגלג על פוג, גולדמן ודומיהם, אבל אפל היא רק דוגמא. אותה הבעיה קיימת בכל תחום העיתונות הכלכלית. MSNBC של גולדמן הצטיינה גם בדיווחיה הגרועים מאד על המשבר הכלכלי, והטיפה להמונים על השקעות ושיהיה בסדר, גם כאשר תוך ימים קרס הכל. עיתונאים כלכליים, בכל עיתון וכל תחנת טלוויזיה, נשבו בקסמם של נוכלי וול סטריט והאוליגרכים שלנו: הם תיארו אותם, פעם אחר פעם, כמנהיגי תעשיה רציניים, סוג של גאונים. והיתה לכך אותה סיבה שבגללה אפל מסוקרת על ידי מעריצים נרצעים ולא על ידי עיתונאים חוקרים: גישה. מי שהיה מסובב את יצחק תשובה על הגחלים, לא היה זוכה לראיון שני – והיה מוצא את עצמו תחת מכבש גדול שמיועד למנוע את הפרסום שלו.

כת המנכ"ל פשתה בכל העיתונות הכלכלית. אנשים ממוצעים ביותר תוארו כנפילים, גם כאשר קיבלו את כספם בדרך הישנה והטובה, קרי ירשו אותו. כאשר חלקם התבררו כמטורללים קלות – שרי אריסון צריכה לתפוס את הקולות שלה לשיחה קשה, כי מסתבר שהם שיקרו לה לפחות לאורך השנתיים האחרונות – התקשורת הרימה גבה. אבל הבעיה של אריסון היתה שהיא תיארה את עצמה כמתעלת חיזרים: העובדה שנוחי דנקנר מתייעץ באובות ובידעונים זוכה להרבה, הרבה פחות הבלטה. וכשהיא מתוארת, לעיתים קרובות היא נצבעת כ"נסיון להתקרב למסורת".

רק כשקרסו הענקים בקול רעם, העיתונות פנתה נגדם – וגם אז, לאיטה. מעטים העזו לכתוב שדינה של אפריקה ישראל לפשוט רגל, כי איננה מסוגלת לשלם את חובה לבעלי אג"ח ט'. למה להסתבך עם אוליגרך? לך תדע מתי תצטרך אותו, מתי תהיה לו ידיעה בלעדית להדליף לך. מעטים שאלו שאלות קשות בזמן הבועה הגדולה, כי אם תצא נגד המבנים המסובכים להחריד שבנו העילויים של גולדמן סאקס, הם לא ידברו איתך יותר – ובניגוד לתחקירי שחיתות או פשיעה, יהיה קשה מאד למשוך את הקוראים לנושא. למה לך? וזה עוד לפני שדיברנו על שליטה של בעלי הון בתקשורת.

אז, כמו במקרה של גיזמודו ואפל, יש צורך בבלוגים שיעשו את העבודה. יש להם חסרונות רבים: קל יותר להשתיק אותם באיום של תביעת דיבה, אין להם כמעט מקורות, מתייחסים אליהם בפחות רצינות – אם כי זה משתנה – ובהרבה מקרים אין להם גב כלכלי. מצד שני, לבלוגים יש כוח עצום: בלוגרים כמעט וחיסלו את הקמפיין של הילארי קלינטון אחרי שקר ה"נחיתה תחת אש" בבוסניה, הם חיסלו קריירה של כמה וכמה פוליטיקאים. יש המון מהם, וחלק מהם קשובים מספיק כדי לקלוט הערה לא זהירה, מידע שנפלט – וכשהם עולים עם סיפור, לעיתים קרובות יותר ויותר העיתונות הממסדית מרימה אותו ורצה איתו. מאחר והעיתונות הכלכלית מועלת לעיתים קרובות בתפקידה ומעדיפה לסגוד לטייקונים ומנהלי השקעות, מישהו צריך לעשות את העבודה במקומה.

ולהתחיל ללמוד את רזי הכלכלה. זה, לעיתים קרובות, החלק הקשה. אבל צריך לעשות אותו.

למד את האלף-בית. אין היא מספיקה,

אבל למד אותה! אל במורת רוח,

פתח את הספר! עליך לדעת הכל!

עליך לקחת בידך את ×”×”× ×”×’×”. […]

אל תתבייש להקשות קושיות, חבר!

אל תתפתה ללהג, חקור בעצמך!

מה שלא תדע בעצמך, אינך יודע!

בדוק את החשבון. עלייך לשלם – –

שים את האצבע על כל פרט, ושאל:

מאין זה בא לכאן?

עלייך לקחת בידך את ההנהגה!

(שבחי הלימוד/ברטולד ברכט)

(יוסי גורביץ)