החברים של ג'ורג'

נשיאנו היקר, שמעון פרס, מצא לנכון לפתוח שוב את פיו – דבר שבשל אפסותה של ממשלתנו מתאפשר לו יותר ויותר – והפעם הוא תקף את סוריה. לזו האחרונה, הוא אומר, יש מנהג נפסד לדבר על שלום ולאגור טילים.

מה יש לומר, הפתגם "טול קורה מבין עיניך" קצת חלש על המקרה שלפנינו. אולי יש צורך בעדכון – משהו כמו "טול יריחו מבין עיניך". מאז קיומה של ישראל היא "מדברת על שלום ואוגרת נשק". לפרס היה חלק נכבד בתהליך הזה: כידוע, הוא היה מנכ"ל משרד הבטחון כשהחליטה ישראל שהיא צריכה נשק גרעיני. ישראל כל כך רצתה שלום אז, שהיא היתה נערכה לאייד בשבילו את המזרח התיכון. (במאמר מוסגר, אף פעם לא אמרו לנו – במסגרת העמימות – כמה עלה כל העסק. הפרויקט הגרעיני של סין כמעט רושש אותה וזה של פקיסטן הכביד עליה מאד כלכלית. כמה עלתה לנו דימונה, ומי פיקח על זה?)

לישראל יש ארסנל נכבד של כלי משחית, ועל פי פרסומים זרים הוא כולל גם יכולת מכה שניה מצוללות. למרות שישראל טוענת – בעודה מרחיבה את תחום שליטתה ומתנהגת כבריון שכונתי – שהיא רוצה שלום, היא מעולם לא פירקה ולו מערכת נשק אחת אלא אם נמצא לה תחליף קטלני ממנה. על פי המימרה של פרס, שנראית באופן חשוד כמו פרויקציה, אין מנוס אלא להגדיר את ישראל כצבועה.

שמעתי, והדברים לא הוכחשו, שישראל מקדישה כשמינית מהתקציב הרשמי שלה לצרכי מה שפרס מכנה "אגירת טילים". שמעתי שהיא השקיעה אגמים של דולרים בחיל אוויר שתפקידו הרשמי בעשור האחרון הוא לפגוע במדינה שאפילו אין לה גבול עם ישראל. ובכל זאת, ישראל לא מפסיקה לדבר על שלום – המילה החשובה כאן היא "לדבר" – כשהדובר המוצלח ביותר שלה הוא פרס עצמו. העורך של הכתבה כנראה הרגיש סרקסטי במיוחד, כי התמונה שהוא צירף אליה היתה של פרס בוחן מערכות נשק. פרס העז לטעון שישראל לא איימה על סוריה; כנראה שהוא לא שמע את שר החוץ שלנו מודיע על נכונותו להפיל את משטר אסד. הסורים, כמסתבר, שמעו גם שמעו.

האמירה של פרס על טילים סוריים מגיעה לאחר שסוריה חתמה על הסכם נשק עם ברית המוע… אה, סליחה, הרגל ישן – רוסיה. כחלק מעסקת הנשק, תקבל סוריה כמה מטוסים חדישים ביחס, כתחליף לעפיפונים ולארונות הקבורה המעופפים שלה. כמו כן, היא תקבל טילי × "מ. לא מהזן החדיש ביותר, אבל מתקדמים ביחס למה שכבר יש לה. גם הם, סביר להניח, נכללים ברשימת הטילים האסורים של פרס.

ישראל הרשמית נעמדה על רגליה האחוריות וזעקה צעקה גדולה ומרה. אחרי הכל, טילי נ"מ – אמצעי הגנתי מובהק – לא יאפשרו לחיל האוויר של המדינה שוחרת השלום לעשות בתחום האווירי של סוריה ככל העולה על רוחו. נגמרו הבאזים העל קוליים מעל ארמונו של אסד, נגמרו התקפות על מתקנים סוריים. כלומר, הם לא נגמרו – הם פשוט יהיו כרוכים בסיכון. וסיכון הוא משהו שהצבא הישראלי לא מוכן לקבל. לא בשביל זה אימנו טייסים במשך שנים, כדי שהם יסתכנו, ועוד בשבי.

וסוריה צריכה להזהר, כי ההתנהגות התוקפנית הזו שלה – צבירת אמצעי מגן – עוד עשויה לעלות לה ביוקר. ב-1956, קשרה ישראל קשר עם שתי מעצמות קולוניאליסטיות שוקעות, צרפת ובריטניה, כנגד מצרים. הסיבה המיידית למלחמה, מבחינת ישראל, היתה עסקת הנשק הגדולה שמצרים בדיוק חתמה עם צ'כוסלובקיה. צה"ל רצה להכות את המצרים לפני שהם יספיקו ללמוד איך להפעיל את הנשק. כלומר, החשש ממלחמה עתידית שבו יהיה בנחיתות יחסית הוציא את צה"ל למלחמה תוקפנית (תוך הטעיה מסיבית של הציבור – זו היתה מלחמת השולל הראשונה – ובלי שום דיון ראוי בכנסת או בממשלה, אבל זה כבר סיפור אחר).

פרס מכיר היטב את הדוגמא הזו: אחרי הכל, הוא היה אז הקושר הראשי מהצד הישראלי. מעטים זוכרים את זה היום. פרס, אם טרם הכה בו השטיון, זוכר גם זוכר. בהחלט יתכן שגם הפעם הוא משחק את התפקיד ששיחק בממשלותיו של שרון: המטהר המושלם של כל שרץ. אם ישראל תתקוף את סוריה – מחוסר ברירה, כמובן, או לפחות כך נאמין עד שייפתחו הארכיונים – פרס יסביר לנו ולעולם שאנחנו בעצם רוצים שלום.

הוא טוב בזה.

(יוסי גורביץ)

במאהל הסולידריות עם שייח’ גראח, היום. לחיצה על התמונה תוביל לקישור לתמונה גדולה יותר.

(יוסי גורביץ)