שמעוננו היקר היה היום בקהיר, ככל הנראה משום שהדבר נבצר משר החוץ שלנו – הוא מקובל רק במדינות חבר העמים וקצת באפריקה – ונפגש עם שליט מצרים, חוסני מובארק. פרס ליהג כמנהגו, והבטיח ש"ברגע שיחל משא ומתן לא ייבנו התנחלויות חדשות, ואלו הבלתי חוקיות יהרסו".
לכנות את ההבטחה הזו "כתיבה על הקרח" יהיה עלבון למסורת ארוכה של קליגרפיית קוטב, ובכלל לא ברור שלפרס היתה סמכות לתת אותה – שר החוץ המעיק מיהר להודיע, עוד קודם לנסיעתו של פרס, שהוא לא מודע לשום תכנית מדינית חדשה – אבל זה לא העניין. העניין הוא שפרס מנסה למכור את אותו סוס צולע פעם שניה.
נזכיר: פרס היה אדריכל הסכם אוסלו. זה היה ב-1993. גם אז התחמקה הממשלה, שפרס היה בה שר החוץ, מצעדים רציניים לפינוי התנחלויות – היא לא הצליחה לפנות אפילו את המורסה מחברון לאחר הטבח שביצע שם, למצהלות "פורים שמח, יהודים", ברוך גולדשטיין – אבל היא הודיעה שהיא מפעילה שורה של צעדי הקפאה. המתנחלים צרחו, צווחו, מרטו את שערות ראשיהם, רצחו את ראש הממשלה – וכעבור 15 שנים, ראה זה פלא, מספרם יותר מהוכפל. כשפרס אומר עכשיו לפלסטינים שהוא רוצה משא ומתן ובתמורה הוא יקפיא התנחלויות, הם לא מאמינים לו ובצדק. מעמדו, אחרי הכל, חלש הרבה יותר משהיה אז. בעצם, בכלל לא ברור מדוע הוא עוסק במשא ומתן, זה כלל לא תפקידו – אבל זה שימון, התרגלנו. ונזכיר עוד עובדה, כזו שמעדיפים לשכוח, לגבי שימון: הוא זה שהיה אחראי לגל ההתנחלויות. החתירה הבלתי נלאית ההיא תחת רבין בסבסטיה ושאר מקומות.
למה, בעצם, מדבר פרס על משא ומתן עם הפלסטינים? מאותה סיבה שהוא ונתניהו דיברו עליו לפני שבוע: קרב עליהם מר המוות. הפלסטינים תפסו, סופית, שמשחקים בהם, והם רוצים להפסיק את סיבוב הרולטה. יותר ויותר הם מדברים על כך שתוך זמן קצר, עם התפטרותו של אבו מאזן מתפקיד נשיא הרשות, תפנה הרשות לאו"ם ותבקש להכיר במדינה פלסטינית בגבולות הארבעה ביוני 1967.
ישראל הרשמית צרחה וצווחה ואיימה בווטו. בולשיט. דיון כזה, אם יהיו לפלסטינים ביצים, ייערך לא במועצת הבטחון – שגם בה, יש לומר, הווטו רחוק מלהיות אוטומטי – אלא במליאה. שם יש להקמת מדינה פלסטינית רוב בטוח של יותר מ-150 חברות. אולי אפילו הרבה יותר. קשה לראות אפילו את ארה"ב מצביעה נגד. אולי, כמו בריטניה בהצבעה במליאה בנובמבר 1947, היא תמנע. אבל סביר למדי שתצביע בעד. אחרי הכל, הקמתה של מדינה פלסטינית היא מדיניות אמריקנית רשמית. 
ישראל איימה שהיא תפסיק מיד את הסכם אוסלו. בזזזזזזזזזזזזט. הסכם אוסלו היה הסכם מסגרת למשא ומתן, שאמור היה להמשך חמש שנים. הן תמו במאי 1999 – עוד זכור החשש של ממשלת נתניהו הראשונה ממהומות פלסטיניות קשות תוך כדי מערכת הבחירות – והפלסטינים יכולים לומר ביושר שהסכם אוסלו הסב להם רק אסונות. הוא היה, מרצון או לא, במכוון או לא, נסיון ליצור בנטוסטנים בגדה המערבית. ממשלת רבין לא פינתה אפילו את עזה. הפלסטינים השיגו את הפינוי ההוא בנשק.
אם תוכר מדינה פלסטינית, והיא תוכר, ישראל תמצא את עצמה במצב הדיפלומטי הקשה ביותר בתולדותיה: ה"תפיסה הלוחמתית" שלה בגדה תהפוך סופית לבלתי מוכרת מבחינת החוק הבינלאומי. היא תצטרך, תוך פרק זמן סביר, לפנות את כל כוחותיה וכל מתנחליה מהגדה המערבית, או שתמצא את עצמה בבידוד חסר תקדים.
הדבר יביא באבחה אחת קץ לוויכוח שמנהלים הישראלים בינם לבין עצמם כבר שנות דור, ויאלץ את ישראל להחליט איפה היא רוצה להיות: בעולם המערבי או עוד מדינה קולוניאליסטית, שמאחר והוקמה על ידי אירופאים – פליטים אירופאים, אבל היי – לא מתייחסים אליה באותה סלחנות שמוקנית לקלגסי העולם השלישי, רוסיה בכלל זה.
זה יפסיק, בנוסף, את משחק האשליות הישראלי, שהגיע השבוע לשיאו בפרשת גילה. ודאי ששכונת גילה היא התנחלות: אף אחד חוץ מישראל לא חושב אחרת. גילה נמצאת מעבר לקו הירוק, ואידך זיל גמור. יתר על כן, רצוי לציין שהיא לא "סתם" שכונה ירושלמית: יש לה תפקיד אסטרטגי, למנוע רצף טריטוריאלי בין בית צאפאה בעיבורי ירושלים ובין בית לחם. זו התנחלות פר אקסלנס.
הקו הירוק, נזכיר, הוא הדבר הכי קרוב שיש להסכמה בינלאומית על גבולות ישראל. המדובר בקווי הפסקת האש, כפי שנחתמו ברודוס ב-1949. ישראלים יכולים לומר זה לזה ש"גושי ההתנחלויות יישארו בידינו", אם ממש בא להם, אבל אף אחד אחר לא מכיר בכך. ישראל יכלה, אולי, להשאיר אותם בידיה במשא ומתן תמורת חילופי שטחים – אבל כולנו יודעים מה היא עשתה ב-16 שנים של משא ומתן.
הפתרון שמציעים אנשי הפתח הוא לא אידיאלי – רחוק מכך – אבל הוא הרע במיעוטו. עוד כמה שנים הפתרון של מדינה דו לאומית ייחשב ללגיטימי; הם פשוט יבקשו זכות הצבעה לכל התושבים בין הנהר לים, ואף אחד לא יתן לנו לבצע את השטיק שעשינו במזרח ירושלים – לתת להם רק תושבות. חלק מההנהגה הפלסטינית כבר מדבר על כך בגלוי. מדובר בהבל מוחלט – זה יהיה סיבוב שני של מלחמת הבלקנים, רק מתודלקת בהרבה יותר דת ובהרבה יותר אידיאולוגיה רצחנית.
הפתרון הזה, הצלת רעיון שתי המדינות מלוע התבוסה, יהיה הרע במיעוטו גם אם המדינה הפלסטינית תסתמן כנפל, מה שמאד יכול להיות. הפלסטינים הם עדיין הרבה יותר אסופת חמולות מאשר אומה. הם הפגינו עד כה יכולת מועטה מאד לשלוט בחמושים שלהם, ואפס יכולת למשמעת לאומית שאומרת שלפעמים, כדי להשיג מטרה לאומית, צריך לדעת לרסן, באלימות אם אין מנוס מכך, אלמנטים פרועים בציבור שלך. בהחלט יתכן, כמו במקרה של מלחמות שחרור קודמות – אלג'יריה, ויאטנם, פחות או יותר כל אפריקה – שהעריצות הישראלית על הפלסטינים תוחלף בעריצות תוצרת בית, גרועה יותר. ודאי כשמדובר בפתח, שמחזיק בהישג הנדיר של שחיתות קודם ששלט.
אבל מסתבר שאין מנוס. ישראל לא יכולה לנתק את עצמה מהקולוניות שלה. חייבים לנתק אותה משם, לטובתה ואולי גם לטובתם; אולי סלאם פיאד יצליח. אולי הם למדו משהו. זה או זה, או לתת לאיסמעיל הנייה תפקיד בכיר בממשלת ישראטין (הזכויות שמורות למועמר קדאפי).
ישראל, כמובן, יכולה לנסות לטרפד את המהלך. היא השולטת בשטח. היא יכולה להטיל מצור כבד ולמנוע הכנסת מזון ותרופות. היא כבר עשתה את זה בעבר. אם זה הכיוון שישראל תלך אליו, רצוי שמישהו יעלה מחדש לדיון את הצעה 181, זו של הכט' בנובמבר, ויזכיר שהיא הקימה לא את ישראל – כמקובל לחשוב כאן – אלא שתי מדינות: יהודית וערבית. אם ישראל לא מכירה במדינה הערבית, שזוכה להכרה בינלאומית, אז אולי הגיע הזמן לבטל את החלטה 181 ולהפסיק את לגיטימיות קיומה של ישראל.
נשארת בעיית המתנחלים. עידן לנדאו הציע, בבלוגו, לא לפנות את המתנחלים, אלא פשוט להודיע להם על תאריך העזיבה, שמגיע להם מענק אם הם יואילו לשנע את עצמם עד אותו תאריך ושום דבר אם לא יעשו זאת, ופשוט לסגת. לדעתי הרעיון הזה לא מעשי, ולו מנסיון הפייה-נואר באלג'יריה: משעה שתודיע ישראל על הנסיגה, המתנחלים הקנאים – עם תמיכה שקטה ושקטה פחות ממתנחלי-איכות החיים – יתחילו בשורה של פיגועים כנגד פלסטינים, במטרה להפוך את האזור לעוד יותר גיהנומי מכפי שהוא ולגרור פיגועי נקם פלסטינים, שימוטטו את הנסיגה. זה, צריך להזכיר, היה ההגיון שמאחורי הפיגוע של גולדשטיין, והפלסטינים הוכיחו שהתרגיל הזה עובד היטב. יהיה צריך לפנות אותם, את כולם – ויש להתחיל דווקא מהגרעין הקשה, אותו ראשית כל יש לפרוק מנשקו. אם הם מרגישים לא בטוחים בלעדיו, הם תמיד רשאים לחזור הביתה, לישראל.
צריך יהיה אומץ פוליטי נדיר כדי לעשות את זה. בהחלט יתכן שיהיה צורך בתותח קדוש, או בסוללה של הוביצרים מבורכים, כדי להשלים את המהלך. אומץ פוליטי איננו בנמצא, כידוע; ניאלץ, על כן, להסתפק ביאוש פוליטי, בתהום שבסופה ממתין גורלה של רודזיה. ישראל הוכיחה פעם אחר פעם שהיא מבינה רק כוח, ולפלסטינים יש הזדמנות ייחודית להפוך חולשה לכוח. סלאם פיאד, הכט' בנובמבר חל בעוד שבוע; נצל את התאריך ההיסטורי והכרז על מדינה פלסטינית.
מספיק ליהגנו; יוטלו נא הקוביות.
הודעה מנהלתית: ביום חמישי הקרוב ארצה על היסטוריה אלטרנטיבית יהודית. ההרצאה תיערך בשעה 20:30, ברח' מסילות ישרים 7 בירושלים. המעוניינים להגיע מתבקשים לאשר מראש את הגעתם במייל לכתובת[email protected] , ולהצטייד בחמישה שקלים לצרכי מימון מזון ומשקה.
להלן הטיזר:
ההיסטוריה היהודית המקובלת בנויה על תפיסה תלמודית: "מפני חטאינו גלינו מארצנו". אף מילה בפסוק הזה איננה נכונה. לא היתה גלות, והחורבן המדיני לא נבע מחטאים אלא מסגידה רבה מדי.
העליה הגדולה מבבל שלא היתה, הבור ההיסטורי בין הפרסים לחשמונאים, מלחמות האזרחים ומשיחי השקר, הבגידה הגדולה של כותבי התלמוד, המלחמה חסרת הסיכוי נגד הרומאים, משיח השקר בר כוזיבא, המיתוס של עם יהודי שתמיד נרדף – כל אלה אינם היסטוריה עתיקה, הם מיתוסים חיים ונושמים, והם מרעילים את סיכויי השרדותה של מדינת ישראל.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות