צעדת אנשי הימין שהיתה אמורה להתקיים מחר באום אל פחם בוטלה הבוקר – משום שכמה קציני משטרה בכירים הגיעו למסקנה "שיש סכנה לחיי אדם". אי לכך ובהתאם לזאת, ביטלו הקצינים את החלטת בית המשפט העליון בנושא, שהורתה לקיים את המצעד, ודחו אותו למועד לא ידוע.

בשיחה עם איתמר בן גביר, מפעילי הימין המארגנים את המצעד, הוא אמר בציניות ש"נו, זה מובן, יש לדיכטר פריימריז ביום רביעי", ושכ-20% מהמתפקדים לקדימה הם ערבים. בן גביר אמר עוד כי בכוונתו לפנות לבית המשפט, בדרישה להוציא צווי מעצר כנגד הקצינים המעורבים ודיכטר עצמו, בשל חשד לבזיון בית המשפט. אני לא יודע בקשר לדיכטר – נראה לי שבדיוק בשביל זה יש לו חסינות – אבל באשר לאסופת הקצינים, הוא בהחלט צודק. בית המשפט קבע שהמצעד יצעד, למרות החשש – והמשטרה פשוט צפצפה עליו.

והשמאל הישראלי, שאמור להיות הצד שתומך כאן בהבעת דעה, גם אם היא פרובוקטיבית? מרצ ושלום עכשיו בירכו על החלטת המשטרה. כנראה שהם לא רואים שני צעדים הלאה: ה"חשש לחיי אדם" שמנע את צעדת הימין באום אל פאחם מסוגל באותה מידה, ועל פי אותו תקדים, למנוע את מצעד הגאווה (מה שאכן כבר קרה בעבר) ועשוי לסתום את פיותיהם של אנשי שלום עכשיו שירצו, למשל, לצעוד בחברון. אחרי הכל, מה להם כי ילינו על החלטתו של "המפקד הצבאי במקום" – סג"מ הגמ"ר שגר בהתנחלות הסמוכה – שבצעדתם יש משום סכנה לחיי אדם? אופיר פינס טען שמדובר "בפרובוקציה מסוכנת בזמן בחירות"; אבל בית המשפט הורה על קיום המצעד עוד באוקטובר, לפני שהיו בחירות. המשטרה היא שמשכה זמן. על הסיקור העיתונאי (טמקא התעלה על עצמו: "חשש לחיי אדם" בכותרת ו"חומר הנפץ נוטרל, לפי שעה" בפתיח) חבל להשחית מילים.

המשטרה נשענת על "מידע מודיעיני" על פיו מתוכננות מהומות. נהדר: אם יש למשטרה מודיעין, היא בוודאי יודעת גם את מי לעצור. מה, לא? מה, אתם רוצים לומר לי שזה רק תרגיל לעקיפת צרות, כולל פסיקה מפורשת של בית המשפט העליון? [עדכון: לפני זמן קצר  הגישו איתמר בן גביר וברוך מרזל עתירה לבג"צ, בדירשה להביא למעצרם של קציני המשטרה האחראים, תוך שהם מציינים – בצדק – שמניעת הצעדה שלהם תביא לפגיעה במראית פני הצדק, במיוחד לאחר פינוי "הבית החום" בחברון לפני כשבוע וחצי. אם השמאל הישראלי רוצה להמשיך ולספק תחמושת לאנשים שטוענים שבית המשפט הוא כלי בידי השמאל, שפשוט ימשיך לעשות את מה שהוא עושה.]

*           *            *            *            *

דו הפרצופיות הזו היא לא מקרית, היא מובנית בשמאל החדש, שאמון על התפיסה שה"ילידים" תמיד צודקים ושה"לבן" תמיד מרושע. דוגמא? יש פורום שנקרא קדמה, שמיועד למזרחים שעברו דרך הפריזמה הפוסט מודרנית ואימצו את שנאת המערב.

לאחרונה, הפנה אחד המשתמשים בפורום את תשומת ליבם של שאר הכותבים לדיון צנוע ברשת אל ערביה, בו הציעה עורכת דין מצרית לאמץ שיטה חדשנית למאבק בציונות: הטרדה מינית של נשים "ציוניות". עורכת הדין הנכבדה אמרה כי "זו צורה של התנגדות" וכי "אין כל פסול בכך", משום שהקורבנות לעתיד "אונסות את האדמה", וכי על כן "אין להן זכות להתנגד", אם הן נאנסות גם אין להן כל זכות לפיצויים "משום שהדבר יעמיד אותנו במעמד אחד", .

נו. ברבריות מוסלמית מהסוג שהורגלנו בו. שום דבר חריג. מתון, אפילו. אבל השמאלני-החדש המצוי לא מסוגל להתמודד עם העובדה שהברברי הוא אכן ברברי. ואז באות התגובות המעניינות באמת.

שירה אוחיון כותבת שהיא "לא מסכימה עם האסטרטגיה שהיא מציעה אבל בהחלט יכולה להבין מאיפה באו לה ההשראות", תוך שהיא מכוונת לתמונות של פלסטינים הנאבקים בחיילי צה"ל, ומוסיפה "מבחינת הרוב הציונים שלנו, ערבי טוב הוא ערבי מת. אז תפסיקו להתייפייף." בדרך כלל, כידוע, הדרישה להיות מכוער-נפש מגיעה מהימין היהודי; הפעם היא מגיעה מהימין הפלסטיני. אוחיון לא מסתפקת בכך וטוענת ש"כל המדינה הזו היא הטרדה מינית אחת גדולה", ושיש נשים מן השמאל "שנסעו לסיני בכוונה להטריד מינית בדואים ומצרים" ושיש שמאלניות ש"עושות את זה בירושלים המזרחית". "איריס ח'" מצטרפת בשמחה.

אז לא, סביר להניח שרוב אנשי השמאל הם לא חולי נפש מקצועיים כמו שירה אוחיון, אבל סביר, מנסיון עגום, להניח שהם יהססו לגנות בלשון הראויה את עורכת הדין ולוחמת-זכויות-האדם-דה-לה-שמאטה ממצרים. סביר, שכמו "ברק הכוזרי", הם ישאלו "מה אתה בעצם טוען, שניתן לפרק לנשל לשחוט להתעלל לבעול לדכא להשפיל ולמעוך את העם הפלסטיני אבל סולידריות מצד העם הערבי אסורה", חוסר סימני הפיסוק במקור. אגב, רצוי להזכיר ל"ברק", אם זה אכן שמו, שישנה עבודה אקדמאית מוסמכת הקובעת שישראלים אינם אונסים פלסטיניות, משום שהם גזענים כמובן, ולכן ה"לבעול" שלו לא במקום. "ברק", כמובן, ממהר להביא דוגמת נגד של הטרדה מינית ציונית – השרמוטה המפורסמת מחברון.

והעיקר, כמובן, לא לומר שהיליד הפרימטיבי הוא יליד פרימיטיבי, גם אם הוא בחליפה ויש לו תואר עורך דין, גם אם הברבריות הוא מסתיר מאחורי מלמול סיסמאות פוסטמודרניות והשבעות פוסט-קולוניאליסטיות.

קשה לתאר עד כמה זה דוחה להיות משויך לאותה קבוצה עם התולעים האלה, תולעת ולא איש, שלא מסוגלים לראות את כפל הלשון שלהם ועסוקים במרץ בהכחשת מה שעיניהם רואות.

[עדכון: הבוקר עצרה המשטרה איש ימין בצומת אום אל פאחם. האיש היה חמוש בדגל ישראל. הוא לא ניסה להכנס לעיר, כנראה פשוט לא שמע שההפגנה בוטלה. זו הפעם הראשונה ששמעתי שעוצרים מישהו בגלל שהוא הניף את דגל מדינתו בתחומה הריבוני. מישהו עוד לא הבין איזה גול עצמי היה פה?]

(יוסי גורביץ)

ציפי לבני אמרה אתמול את האמת הברורה מאליה: "לא ניתן להחזיר את כל החיילים". היא התייחסה, כמובן, לגלעד שליט. דבריה לא נשאו חן בעיני התנועה האידיוטית ביותר בישראל – תואר שהמאבק עליו קשה וצמוד – המכונה "מטה המאבק לשחרור גלעד שליט".

אסופת השוטים הזו, שדומה שהיא מאמינה שלולמרט מחזיק את שליט כלוא באיזו מעטפה נסתרת – אחרי הכל, היא לא מנסה "להיאבק" בחמאס, שכן אפילו האפופים הממלאים את שורותיה הצליחו לקלוט שהחמאס לא יתרשם מהם; היריב שלה הוא הממשלה –  ערכה על כן הפגנה צווחנית ורעשנית מחוץ לביתה של לבני. זו קיבלה כמה מהם לשיחה, והללו הופתעו – שומו שמיים! – מכך ש"לבני נשארה בעמדתה", למרות שזו "אומללה ופוגעת במוראל של כל חייל היוצא לקרב", לשיטתם. מישהו העז לומר לילדים המפונקים שהמציאות מסובכת ושהם לא יכולים לקבל את הצעצוע שלהם, והם המומים מהחוצפה.

בשיחה השבוע עם עדי גינת, היא העלתה נקודה מעניינת: ב-20 השנים האחרונות נערכו מספר קמפיינים למען שחרורו של רון ארד. הם היו חסרי תוחלת באותה מידה, אבל בהם מעולם לא תואר ארד כילד. גלעד שליט הופך לילד של כולנו. אולי זה נובע מכך שקשה לתאר נווט של חיל האוויר, בעצמו אב לילדה, כילד; אבל אולי זה נובע מהעובדה שהחברה הישראלית עוברת תהליך אינפנטיליזציה מזה שני עשורים. הדוגמא החדה ביותר לאחרונה היא הבחירה באסופת התמהונים שגירד סביבו רפי איתן לכנסת – שבעה מהם, לא פחות – כ"הצבעת מחאה".

גלעד שליט לא בבית, אבל זה לא בגלל ששרי הממשלה מעבירים אותו בחשאי ביניהם בתא המטען של הוולוו הממשלתית. הוא לא בבית משום שהוא משמש כלי משחק בידיו של אחד הארגונים הרצחניים והציניים ביותר בזירה, שאין לנו די מודיעין עליהם. ולא, זה לא כשלון של השב"כ. האחים המוסלמים, חוד החנית של הג'יהאד העולמי – שהחמאס הוא הסניף המקומי שלהם – הם לא ארגון שקל לחדור אליו, והצלחות בתחום הן נדירות ביותר.

האפשרויות לשחרורו של שליט הן שתיים. הראשונה, והבלתי סבירה שבהן, היא שישראל תשיג מידע מדויק על מיקומו ושתהיה לה אפשרות מעשית לפשיטה על המקום. סיכויי ההצלחה של פעולה כזו הם בינוניים, במקרה הטוב. סביר מאד ששוביו של שליט יהרגו אותו בטרם יצליחו בחורינו האמיצים לחלץ אותו – נזכיר שהפעולה הישראלית המוצלחת האחרונה לחילוץ בני ערובה היתה ב-1976, והיא נהנתה מגורם הפתעה שקשה להאמין שיהיה פה. גם באנטבה לא חולצו כל בני הערובה בשלום, והיו אבידות בקרב כוחות החילוץ. במקרה של הסתערות על איזו חושה בפאתי מחנה פליטים כלשהו, צפויות אבדות ניכרות בקרב הכוחות התוקפים – גם בשלב התקיפה וגם בשלב החילוץ. האם אנשי "מטה המאבק" ילכו לבקר את ההורים השכולים והאלמנות של מבצע התקיפה הזה, ויסבירו להם שהיה כדאי?

שיטת השחרור השניה, זו שזכתה להמון תשומת לב השבוע, היא העברתם של מאות אסירים פלסטינים לידי החמאס תמורת שליט. המשמעות היא שמאות אנשים שהיו מעורבים בפשעי מלחמה, היינו קטילתם של אזרחים ישראלים בלתי מעורבים, ישוחררו תמורת חייל אחד, שאיננו ילד ושלקח על עצמו סיכון מקצועי, מצער ככל שהדבר יהיה, כשהחליט ללבוש את מדי צה"ל. מנסיון עסקאות קודמות, חלק ניכר מהמשוחררים ישובו לנסות ולהרוג ישראלים – ולו משום שאין להם שום מקצוע אחר ומשום שהחברה הקניבלית מולה אנו ניצבים רואה ברצח אזרחים משהו נעלה. האם אחרי הפיגוע הבא בנתניה, או חדרה, או ירושלים, או תל אביב, יסבירו האינפנטילים מ"מטה המאבק" למשפחות השכולות של ילדים וילדות אמיתיים לחלוטין שהיה שווה, כי "הילד של כולנו" שב הביתה?

איכשהו, נראה לי שהם לא יהיו שם. איכשהו, נראה לי שהזעם הציבורי ייתלה אז בלבני ועמיתיה לממשלה – ובצדק מוחלט. הם יהיו האחראים לכל תוצאה של דילמת ה"ארור אתה בבואך וארור אתה בצאתך" הזו. בשביל זה בחרנו אותם.

אבל אנשי "מטה המאבק" לא רוצים שיבלבלו אותם עם עובדות. הם רוצים את גלעד בבית עכשיו. יכול להיות שהם גם רוצים שוקו ולחמניה. לא היה צריך להתייחס אליהם אלמלא הם ייצגו היטב את הפן הבכייני של הציבור הישראלי, שרוצה מלחמה אבל לא מוכן לשלם את מחירה, שרוצה לשלוט בשטחים אבל לא מצליח להבין איך קורה שיש כאן טרור, שמתייחס לחיילים כאל "ילדים" אסורים בפגיעה, ואחר כך עומד נדהם מול כשלונו של צבא שהפנים שאסור לו לספוג אבידות, ושהשיבה הביתה ללא נפגעים חשובה מהעמידה במשימה.

ואם לא יתנו לילדים המגודלים האלה את הצעצוע שלהם, הם יצרחו ויצווחו ויכחילו ויבעטו וירקעו בקרקע ויגידו לממשלה שלהם שהיא רעה ושהם ברוגז איתה. הגיע הזמן להפסיק את זה, הגיע הזמן להפסיק את הסיוע התקשורתי לזה, הגיע הזמן להפסיק להיות ילדים, להפוך למבוגרים, ולהבין שאי אפשר לקבל הכל בחיים.

זה לא יקרה בעתיד הנראה לעין, כמובן, ועל כן ראויה ציפי לבני לשבחים על שאמרה לצווחנים שהפגינו מול ביתה אמת לא נעימה. הם לא הפנימו אותה. אולי אחרים יפנימו. 

(יוסי גורביץ)

יוסי שריד הפעיל היום את האינסטינקט הפאבלובי של השמאל וכינה את משה פייגלין "פאשיסט". חבל ששריד לא הקשיב לעצמו: הוא מצטט יפה את פייגלין מראיון שהעניק פייגלין לעדה אושפיז מ"הארץ" (בשמיני בדצמבר 1995), בו הוא מתמוגג על יתרונות הנאציזם: "הנאציזם קידם את גרמניה ממצב של שפל למצב פנטסטי מבחינה פיזית ואידיאולוגית… נוער האשפתות בלויי הסחבות נהפך למצוחצח, מסודר, וגרמניה זכתה למשטר מופת, משפט תקין וסדר ציבורי."

מדינת מחנות הריכוז היא "מצב פנטסטי מבחינה פיזית ואידיאולוגית". הפיהררפרינציפ השליט "משטר מופת". חוקי נירנברג הפכו ל"משפט תקין". סדר ציבורי, אכן, היה. היה לו גם תו מחיר מסוים.

לא, יוסי, לא. זה לא פאשיזם. כמו במרכז הרב, זה פולקיזם יהודי. או, במונח הנפוץ יותר, יודו-נאציזם. התיאוקרטיה, נוטה השמאל לשכוח, מסוכנת לא פחות מן הפאשיזם, ולרוב היא ערמומית ממנו.

*           *            *            *            *

"הארץ" מדווח שכבמטה קסם, נעלמו מהאתר של פייגלין יום אחרי בחירתו בפריימריז כל חומרי התעמולה הארסיים שלו. רק חורש רעות יטען שזו אינה תקלה זמנית, שכן פייגלין איש כבוד הוא, כידוע.

ובכן, הם לא עשו עבודה כל כך מוצלחת, ב"מנהיגות יהודית". כאן תוכלו למצוא קישור שעדיין עובד להצעת החוקה שלהם. אני, אישית, שמרתי עותק על הדיסק הקשיח שלי, כי אני חושד שהמסמך הזה צפוי להפוך דליל מאד בקרוב.

הוא מרתק. כותבו הוא אותה בהמה בדמות פרופסור, הלל וייס, שמגלם בצורה מושלמת את היודונאצי: שונא כל זר, ומקדיש שנאה מיוחדת להומוסקסואלים. אגב, הוא כתב אתמול מאמר הזוי במיוחד, שחגג את כניסת פייגלין לכנסת – קצת מוקדם מדי – תוך שהוא רואה בכך את נצחונם של "היהודים" על ה"ערב רב". מי שרוצה לראות איך מדברים האמוניים כשאין מורא עליהם, ייטיב אם יקרא.

ואם וייס הוא הכותב, הרי שאליצור סגל הוא העורך. מיהו אליצור סגל? ובכן, ראשית הוא "עורך אתר מנהיגות יהודית". אבל סגל הוא גם מחנך – או מחנך לשעבר – בישיבת "הרעיון היהודי", הפסאדה האינטלקטואלית של תנועת כ"ך. לאחרונה, אגב, הוא האשים את נתניהו בפקידת אנשי שמאל לליכוד כדי לבלום את פייגלין.

אז מה כתב וייס, ערך סגל ואישר פייגלין כחוקה המיועדת של ישראל? לשם מה קיימת ישראל? "מטרת המדינה היהודית…לקיים בה חיים לאומיים מלאים המתמקדים בקיום מצוות התורה ולימודה, בכינון מרכז החיים הלאומיים בירושלים השלמה, בהר הבית ובבית המקדש שיבנה בחסדי ה' בקרוב בימינו".

מהו מבנה המשטר שהוא רוצה? מלוכני, אלא מה. "נשיא, או מלך, הנבחרים על ידי העם, יעמדו בתפקידם כל עוד הם יכולים לכהן בו על פי מצב בריאותם, או כל עוד לא הוחלפו על ידי העם".

מה יהיה המשפט? רבני, כמובן. "בית הדין הגבוה – מוסד תורני עצמאי עליון לפסיקה תורנית ולחוות דעת בעניינים לאומיים, שאינו תלוי בדעת השלטון ונבחר על ידי תלמידי חכמים בשיטה שתקבע על ידי תלמידי חכמים, ללא מעורבות פוליטית וללא מפתח מפלגתי." (ההדגשות שלי – יצ"ג) ולבית הדין הזה סמכויות רחבות: "כל חוק מדינה שיש בו, לדעת בית הדין הגבוה, סתירה מהותית לחוקי ההלכה, אינו תקף ויש לתקנו או לבטלו".

החגיגה האמיתית מגיעה כשמגיעים לזכויותיהם – או, ליותר דיוק, העדר זכויותיהם – של לא-יהודים. "יחול איסור קיומן של מפלגות ערביות", אבל אין מה לחשש – "בלי לבטל בכך את חופש ההתאגדות לכל מטרה שאינה מפלגה ולמטרות שאינן עוינות את מדינת היהודים". לערבים, כמובן, "מיועד המרחב שהוריש להם הקב"ה מחוץ לארץ ישראל, ככתוב בתורה. יש לנהוג בבני ישמעאל מנהג של אחווה, כל עוד אינם צרים לישראל ואינם תובעים זכויות לאומיות, קרקעיות ופוליטיות בארץ ישראל, שיש להן משמעות ריבונית ובטחונית". (ההדגשות שלי – יצ"ג).

פייגלין, סגל ווייס מוכנים בטובם להקים פרלמנט-צעצוע ערבי, אבל כדי שלא יהיו אי הבנות, נכתב ש"פרלמנט הערבי (עילגות במקור – יצ"ג) שיגלה איבה ועוינות בסיסית לישראל יפוזר".

יש עוד הרבה, הרבה מאד. בין השאר, דורש פייגלין שישראל תיערך לבניית המקדש, שצה"ל ישנה את שמו ל"צבא ישראל", שיבוטל ערך "טוהר הנשק" בצה"ל, ש"לימוד תורה של מתמידים יוכר, בזמן שלום, כערך השקול לשירות צבאי". כאמור, זה מסמך מעניין ביותר ומאלף ביותר. חובה לקרוא אותו; הוא ה"מיין קאמפף" של הפייגלינים.

*           *            *            *            *

קל לזלזל בפייגלין. אחרי הכל, הוא הצליח במאמץ רב להגיע רק למקום ה-20 ברשימת הליכוד. אבל ראוי לזכור שהוא עובד על זה הרבה מאד זמן, יותר מעשור, ועד כה לא הצליח. והנה, השבוע בחרה המפלגה שיוצרה אמר בשעתו ש"כאשר ראש הממשלה יהיה יהודי, סגנו יהיה ערבי, וכאשר יהיה ערבי, סגנו יהיה יהודי" כחבר בולט בשורותיה אדם שלא עושה מאמצים ניכרים להסוות את העובדה שמקומו בכ"ך הרבה יותר מאשר בליכוד. ורצוי להזכיר שהוא הגיע למקום ה-20 למרות כל המאמצים שהפעיל נגדו יו"ר הליכוד, בנימין נתניהו. אלמלא רשימות החיסול שהפיץ נתניהו, סביר שפייגלין היה מתברג במקום גבוה הרבה יותר. אבל הוא מרוצה, פייגלין, והוא יודע למה.

כי העובדה שאדם כזה הצליח לצבור כוח ניכר במפלגת השלטון – 7,000 קולות קבועים במרכז, קולות של סוסים טרוייאניים נאמנים שברובם אינם מצביעים לליכוד – היא הבקעת חומה. פייגלין הוא המועמד ממנצ'וריה. השבוע הוא השלים חלק ניכר ממסעו אל הכוח, ממסעו להפיכת ישראל ליהודה, מהמסע אל התהילה האלוהית שהוא מתכנן לאלה מאיתנו שלא יתנגדו לו – שיסתיים, יש לקוות, מהר יותר מתריסר השנים של הרייך השלישי שהוא כל כך מעריץ.

(יוסי גורביץ)

מפעל קטן ביחס באילינוי, The Republic Windows and Doors שמו, נסגר לפני כשבוע. לא סיפור גדול: בסך הכל 240 עובדים שהושלכו לרחוב. גוגל, לשם השוואה, עומדת לפטר כ-10,000, אבל אלה רק עובדים זמניים. מחר תפטר יאהו 1,500. כאמור, לא סיפור גדול, והוא היה אמור לעבור בשקט.

אלא שהוא לא. 200 מתוך העובדים המפוטרים השתלטו על המפעל, והם מחזיקים בו במשמרות, מסרבים לעזוב עד שיובטחו להם פיצויי פיטורים וישולמו להם ימי החופש שצברו. והם צוברים אהדה ציבורית ניכרת, כולל הצהרת תמיכה מפורשת מנשיא ארה"ב המיועד, ברק אובאמה.

יש מי שלא מסתפקים בפיצויים. רפאבליק קרס משום שבנק אוף אמריקה חתך במפתיע בשבוע שעבר את קו האשראי שלו. הזעם מופנה לא כלפי בעלי המפעל, אלא כלפי הבנק. מושל אילינוי, רוד בלאגוג'ביץ', ביקש מכל סוכנויות המדינה להשעות את עסקיהם עם בנק אוף אמריקה.

ההגיון של בלאגוג'ביץ' פשוט: בנק אוף אמריקה קיבל מיליארדים מכספי משלם המיסים כדי שלא יתמוטט. על כן מן הראוי שהוא ישתמש בכסף הזה כדי להקצות אשראי למפעלים שנמצאים בקשיים. זה, אחרי הכל, כסף של אותם פועלים שעומדים להיות מושלכים, רבים מהם לעת זקנה.

ואתה משפשף את העיניים: נשיא שמוצאו משיקאגו ומושל מהמדינה שבה נמצאת אותה עיר שהפכה לסמל הקפיטליזם – הם שטוענים שלבנק יש תפקיד חברתי, שהוא לא רק מוסד למטרת רווח, שאפשר להתערב בגסות בשיקוליו העסקיים ולאיים להביא עליו חורבן, אם הוא יפעל כנגד הקהילה. הם אלה שאומרים שלא יכול להיות שהממשלה תציל רק את המשקיעים ותיתן לכלל האזרחים לקרוס, בגלל תאוות הבצע חסרת המעצורים של הראשונים.

מי במעמדם יעז לומר דבר כזה בישראל? מישהו מסוגל לחשוב על ראש עיר שיודיע למפעל ש"מתייעל" על ידי פיטורי עובדים – כמעט תמיד מבוגרים – שהוא יכול לשכוח מההנחות בארנונה? ראש עיר שמודיע לסניף בנק ששותה את דמם של עסקים קטנים שהעיריה לא תעבוד איתו יותר?

התרגלנו לפטאליזם הזה של כת השוק, שאומר שהשוק – ישות מיסטית, נזכיר – תמיד מאזן את עצמו, ושאסור לממשלה להתערב בו, אחרת יקרה משהו נורא. צדיק בדינו השלח, הם אומרים, על "איזון" השוק, ושוכחים ש"תמיד בעוברו שותת/ הוא משאיר כמו טעם מלח/ את דמעות החפים מחטא". בליטורגיה של כת השוק אין עובדים, יש רק יחידות ייצור; אין בני אדם וזכויות, רק מאזנים סופיים; ואין רחמים או אנושיות. מה שעומד ליפול, הם אומרים, יש לבעוט בו. השוק הוא תכלית ראשונה, הוא היה והוא הווה והוא יהיה לתפארה, לבדו ישכון ובחברה לא יתחשב.

הפרידמניזם הזה מעשן עדיין בכמה שרידים של המחנה השמרני המצומק בארה"ב. רוב האמריקנים כבר עברו הלאה. שישה חודשים של סופה כלכלית שהעירה את רוחות הבלהות של 1929 גרמו למוחות להצטלל במהירות. רק בישראל עדיין חושבים כמו הרפובליקנים של הרברט הובר. לישראל מגיע הכל מארה"ב באיחור של 15 שנה. בכלל לא בטוח שבמקרה של המשבר הכלכלי, יש לנו את הזמן הזה.

עדכון: בנק אוף אמריקה הלווה לריפבליק 1.35 מיליוני דולרים, שילכו לפיצויי העובדים. בנק אחר הלווה עוד 400 אלף לצרכים אלה. נראה שבארה"ב הבנקאים מתחילים לחוש את הלחץ העממי. טוב.

(יוסי גורביץ)

אתמול הצליח אהוד ברק שוב להקדיח את תבשילו: מבצע ההסתערות על מעוז היודונאצים בחברון הסתיים במהירות ובהצלחה מרשימה. הקוזאקים נתפסו עם המכנסיים למטה. הגאון מהסיירת ודאי סימן לעצמו עוד "וי" ברשימה. בדרך, ספגנו תופעה שלילית נוספת: אלוף הפיקוד הורה שחיילים לא יהיו מעורבים בפינוי – עוד המחשה לערבוב התחומים שישראל מתנהלת בו. ההתנחלויות נמצאות בשטח שמוגדר כנתון לשלטון צבאי, שהמושל שלו הוא אלוף הפיקוד. סמכותה של המשטרה לפעול מחוץ לגבולות ישראל, כידוע, מפוקפקת משהו. בהחלטה הזו ניסו אלוף הפיקוד – ויש להניח שברק היה מודע להחלטה – לשמור על הפיקציה כאילו צה"ל הוא "מעל למחלוקת". מה שקיבלנו בפועל הוא צבא שמאפשר ביצוע פשעי מלחמה (הקמת התנחלויות), ומגן על פושעי המלחמה (המתנחלים) – אבל כשזה מגיע לפינוים של הפושעים, הוא לא בעסק. 

ואז פנו הקוזאקים אל תושבי חברון הערבית וביצעו בהם פוגרום קטן, תוך שכוחות הבטחון מפעילים את הנוהל הקבוע למצב כזה – מחול התרנגולת הערופה, בליווי מקהלת הפניית המבט ע"ש פון פלאווה. הגאון מהקריה לא צפה את זה.

והוא, כמובן, רצה להגן על עצמו מפני האשמות שהוא שמאלני. על כן מיהר ברק והורה אמש על ענישה קולקטיבית: הריסת בתיהם של שני "מחבלי הטרקטור". נזכיר שהשניים מתים מזה חודשים, מה שמצמצם משמעותית את ערך ההרתעה שבפשע הזה, ושצה"ל עצמו כבר קבע שהריסת בתים לא רק שאיננה מועילה – היא גם מזיקה. כלל לא ברור שההחלטה הזו – שאירונית, מצביעה על כך שמזרח ירושלים איננה חלק מישראל, שכן בישראל לא נוהגות הריסות בתים – תעמוד בבג"צ; אבל אז יוכל פונטיוס ברק לרחוץ את ידיו ולשאול מה רוצים ממנו, הוא ניסה.

יש רק בעיה אחת בכל זה – מבחינת התנהלות פוליטית, הכוונה; מבחינת התנהלות תקינה זה הסריח עד השמיים מזמן – והיא שזה לא עובד. ברק שקוף מדי. התכסיסים שלו נראים כולם כמו תכסיסים. בקצרה, הבעיה הישנה: אהוד ברק חושב שכולנו מטומטמים, ושיש לנו זכרון של יתוש.

*           *            *            *

לברק יצא, אלוהים יודע למה, שם של אדם חכם. אנחנו לא יודעים מה הוא עשה כקצין צעיר בצבא ולמה בעצם יש לו צל"שים, וסביר להניח שככה הוא רוצה שזה יישאר. אחרי הכל, הענקת צל"שים אחרי פאשלה מפוארת וחשאית היא מסורת צבאית ארוכה.

משהגיח אל אור הזרקורים, כאלוף צעיר ושחצן באמצע שנות השמונים, הוא התפרסם מיד בניתוחים האנליטיים המבריקים, שאיכשהו אף פעם לא התממשו. לאריק שרון הוא המליץ, בעת תכנון מלחמת לבנון, על פתיחת מערכה כנגד סוריה במטרה להשמיד את צבאה. הוא העיר שיהיה צורך להוליך את הציבור שולל. אפילו שרון של 1982 לא קיבל את ההצעה. במלחמה עצמה, שימש ברק כסגן מפקד גיס, תפקיד שהדבר החיובי ביותר שניתן לומר עליו הוא שהוא לא התבלט בו. אחר כך היה ראש אמ"ן, אלוף פיקוד מרכז וסגן רמטכ"ל. הוא לא הותיר חותם באף אחד מתפקידים אלה.

כרמטכ"ל, הוא התבטא בזכות "צבא קטן וחכם", ולא הצליח לעשות לא את זה ולא את זה. את ישיבות פורום מטכ"ל הוא העביר בקריאת דואר. הוא נכח בעת אסון צאלים ב' – שהיה אמור להתפתח לאחד המבצעים המרהיבים בטמטומם שהגה צה"ל מעודו, חיסול של שליט ערבי על ידי יחידה צבאית ישראלית – ולאחר מכן השתמש בצנזורה כדי להסתיר זאת, כדי לחפות על עתידו הפוליטי. לצורך כך, הוא שיקר קצת לוועדת חוץ ובטחון של הכנסת. בישראל, בה הרמטכ"ל תמיד חזק יותר מהרשות האזרחית, הוא שרד את זה והמשיך הלאה.

כפוליטיקאי, דומה שיעדו העיקרי היה לנטרל את יריביו, על חשבון התועלת למדינה. הוא מינה את שלמה בן עמי, דיפלומט פר אקסלנס, לתפקיד השר לבטחון פנים (כשהדברים באמת יסתבכו הוא יכיר בטעות וימנה אותו לשר החוץ), את שמעון פרס הוא הצליח להעליב עם תפקיד ה"שר לפיתוח אזורי", את יריבו הטוב ממנו אמנון ליפקין-שחק תקע בתפקיד שר התיירות, את שר הבטחון לשעבר מרדכי הוריד לדרגת שר התחבורה. את בעלי בריתו החיוניים ביותר, אנשי מרצ, הצליח להעליב עד כדי כך שפרשו מהממשלה על ויכוח שולי ביחס, כשברק מצדד באותה משענת קנה רצוץ, ש"ס, שפרשה מהממשלה בשל תואנה כלשהי שלושה שבועות לאחר מכן.

תוך 18 חודשים, מצא עצמו ברק בראש קואליציה של כ-30 ח"כים. אף ראש ממשלה, מעולם, לא הראה חוסר כשרון פוליטי כזה, יהירות כזו. כשקרסה הממשלה וברק הכריז על בחירות, היו חברות בקואליציה רק העבודה ומפלגת המרכז, מנוחתה עדן. ברק הגיע לבחירות כשהוא משמש כראש ממשלה, שר הבטחון, שר החינוך, שר החקלאות, ושר התעשיה והמסחר. זמן קצר לאחר מכן, הוא הובס בתוצאה המהדהדת ביותר בתולדות ישראל על ידי מי שנחשב שנה קודם לכן לגוויה פוליטית מהלכת, אריאל שרון. אה, כן – באותה הזדמנות, הוא גם דרדר את ישראל למלחמה שטרם הסתיימה עם הפלסטינים. צה"ל יצא משליטה, ירה מיליון קליעים בחודש אוקטובר 2000 – וברק לא ידע איך להשתלט על הבהמה המשתוללת, שפעם אחר פעם הפרה את מדיניותו.

עכשיו הוא מוכר את עצמו כסוציאליסט, ממרומי מגדלי אקירוב. עכשיו הוא יוצא בסדרת כרזות: הוא לא סימפטי. הוא לא נחמד. ועוד. כל נקודה במקומה. הוא מנסה עלינו את נאום סטאלין בפרסידיום, לאחר הקראת הצוואה של לנין: החבר סטאלין לא נחמד, החבר סטאלין מחוספס, החבר סטאלין קצת גס – אבל כל זה רק הופך אותו למהפכן טוב יותר. לסטאלין זה עבד; לברק זה לא יעבוד. סטאלין לא חשב שיריביו מטומטמים. ברק מניח שכולם חוץ ממנו מטומטמים.

*           *            *            *

לאותו טכנוקרט צעיר, "מהטובים ביותר והמבריקים ביותר", שר ההגנה של קנדי וג'ונסון, רוברט מקנמרה, קראו פעם המחשב האנושי. הוא באמת היה מבריק: הוא עבד שעות נוספות ולמד מהר. הוא ידע שהגנרלים מנסים להערים עליו ולמד בזמן שיא את כל השטיקים. זה לא עזר. בסופו של דבר, כתב דיוויד הלברשטאם באותה היסטוריה טראגית, רוברט מקנמרה היה שוטה.

אומרים על ברק שהוא יודע לפרק שעונים. אומרים עליו שהוא יודע לנגן בפסנתר. אומרים עליו – ליתר דיוק, הוא אומר על עצמו – שהוא קרא את "יוליסס" של ג'ויס בתוך יום אחד. אלא שהוא הצליח לתמרן את עצמו למלכודת ממנה אפילו הוא כבר מתחיל להבין שלא יצא, והוא יהיה זה שיחתום על תעודת הפטירה של מפלגת העבודה. ובסופו של יום, אהוד ברק הוא שוטה.

(כתיבה: יוסי גורביץ, צילום: ליסה גולדמן)

"ברמה העקרונית, אינני מוצא כל בעיה מוסרית להעמיד מגן חי של החמאס מול החמאס," כתב הרב יובל שרלו – וקרע סופית את המסכה מעל פני הפיקציה של "הרבנים האחרים".

שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפתח תקווה, הוא חוד החנית של קבוצת "רבני צהר". הללו הוטרדו מאד מדימויה השפל, ובצדק, של הרבנות הישראלית, ומזה כעשור וחצי הם מפמפמים את עצמם כתחליף השפוי והרגוע לרבנות החרדית.

זו, במובנים מסוימים, תחרות על יוקרה ועל ממון: יש כסף בחופות, כפי שיודע היטב ישראל מאיר לאו, והדור הנוכחי של הרבנים האורתודוקסים הוא ללא ספק הנחות ביותר שמישהו מסוגל לזכור; כך שעל כתר רבני הדור הבא ניטש מאבק קשה. החרדים יודעים לנהל מאבק: לפני שנה וחצי הם התחילו לנתק את רבני צהר מעטיני החופות.

אין ספק שרבני צהר מושחתים פחות מהרבנים החרדים – לא שזו מדרגה גבוהה במיוחד – אבל מכאן ועד להגיע למסקנה שהם מייצגים יהדות עם פני אדם, הדרך ארוכה. החופות של צהר טראומטיות פחות, זה נכון, אומרים שהן גם זולות יותר והכלה לא צריכה לבלות שעה משפילה עם רבנית שתסביר לה על מקווה, טבילות והלכות נידה. צהר יוצרים, למעשה, את ההבחנה הקתולית בין דוקטרינה ומשמעת: הדוקטרינה, הדת, ההלכה, לעולם אינה משתנה – אבל המשמעת, הצורה שבה נוהגים הכמרים עם בני צאנם, הצורה שבה מתנהגת הכנסיה כלפי העולם החיצון המשתנה, מותאמת מעת לעת.

רבני צהר לא יגלו אנטגוניזם כלפי החילונים המבקשים לעצמם חתונה קלה. הם יגיעו, יעשו את שלהם בחביבות ובמאור פנים במקום החמיצות של האורתודוקס שיודע היטב שהגיע למאורת פריצים ושהחגיגה תתחיל ברגע שיסתלק; הם יריבו עם הרבנים הבכירים על ביטולן של חומרות-יתר שמרתיעות את הקהל שאת נפשותיו – והם אומרים זאת במוצהר – הם ינסו לצוד; אבל עם כל ההקלות במשמעת, הם לעולם לא יגעו בדוקטרינה.

שרלו, אם נשוב אליו, כתב –  בטור מתייפייף במיוחד –  שמצד אחד יש בחורים הומוסקסואלים סובלים שיש להם כיפה על הראש, ומצד שני יש את ההלכה, ועל כן כל מה שהוא יכול להציע להם הוא אמפתיה. הוא מזועזע קלות מההיסטריה של בניזרי, וודאי שהוא לא חש נוח במחיצתו, והוא לא היה מתנסח כמו בניזרי, וכנראה שהוא היה לוחץ את ידו של הומוסקסואל, כדי שלא להלבין את פניו – דקה לפני שהיה אומר לו שהוא חוטא מוחלט שאין לו כפרה עבורו, אבל יש לו קצת אמפתיה.  

והנה אנו רואים היום שיובל שרלו, כביכול הפנים היפות של האורתודוקסיה, לא רואה שום בעיה מוסרית בשימוש במגן אנושי. אלו, ראוי לציין, המילים שלו. השואל – אבוי לו ולשאלתו – אמר שיש לו בעיה מוסרית, שהוא מתלבט, בהצעתו הנפשעת של גלעד ארדן להציב אסירים פלסטינים בעוטף עזה, והוא רוצה לדעת מה דעת ההלכה.

שרלו ענה לו. הוא ענה לו במילותיו של הרב של הרייך, ישראל רוזן: "בשעה שישויות נלחמות זו בזו, והחמאס איננו מופיע כאוסף של מחבלים אלא כיישות שלטת, יש להתייחס למלחמה כמלחמה של ישויות, ומותר לנהוג בדרך זו." השוו דבריו של רוזן: "התנ"ך כולו והספרות היהודית לדורותיה… רוויים בהתייחסות למלחמות כמאבק בין עמים, ולא בין יחידים נושאי נשק בלבד. ובמלחמה כמו במלחמה, גם האוכלוסיה האזרחית נפגעת – 'זקנים, נשים וטף'". 

רוזן הסיק מכך שיש להקים מחתרות שירצחו פלסטינים; שרלו לא הולך כל כך רחוק. אבל ההבדלים בין השניים קטנים הרבה יותר מששרלו היה רוצה שנחשוב. ההמשך ההגיוני, אחרי הכל, הוא קשירת אסירי חמאס לטנקים של צה"ל שייכנסו לרצועת עזה. שרלו יתקשה למצוא סיבה להתנגדות, אחרי שכתב ששימוש במגנים אנושיים – סליחה, הוא כתב "חיים" – מול החמאס מותר. ויש לזה אפילו תקדים: במהלך האינתיפאדה הראשונה, קשרו חיילי פלוגת החרמ"ש ברפיח עצורים פלסטינים לג'יפים שלהם, כדי שלא יותקפו.  הדוקטרינה, שוב, אותה דוקטרינה פרוטו-נאצית. וזה רחוק מלהיות המקרה היחיד.

לפני כשלוש שנים החליטה דוגמנית בשם לינור אברג'יל להתחתן עם שחקן כדורסל בשם שאראס, שבעוונותיו לא נמנה על בני העם הנבחר. כשברוך מרזל פנה אליה במכתב פומבי נרגש וקרא לה לחזור בה, אף אחד לא התפלא. כשמשה טור-פז, סמן שמאלי בקרב חובשי הכיפות, אמר אותם דברים השתמש כמעט באותם ביטויים – תוך שהוא מכנה את מרזל "הזוי" – זה בכל זאת גרר הרמת גבה.

שלא לצורך. גבולות המשמעת גמישים, ואין כן גבולות הדוקטרינה. רוזן ושרלו, מרזל וטור-פז, אמונים כולם על "אתן קרויין אדם ואין הם קרויין אדם". שרלו וחבר מרעיו עשויים לשחק קצת עם המשמעת כדי למשוך אליהם את אלה שאת נשמותיהם הם רוצים לצוד, בחינת "ימין מקרבת ושמאל מרחקת"; סובלנותם נעצרת בגבול שמאחוריו אין עוד בני אדם. כאן נגמרת הנחמדות, נמחק החיוך, ונשלפת המאכלת.

(יוסי גורביץ)

יש בישראל ארבעה פקידים בכירים, שבמדינה מתוקנת היו מתעוררים הבוקר עם מכתב פיטורין וזימון לדין משמעתי שיבעט אותם ללשכת האבטלה בלי פנסיה. קוראים להם ירום אריאב, מנכ"ל משרד האוצר; הממונה על התקציבים, רם בלינקוב; החשב הכללי שוקי אורן; והממונה על שוק ההון, ידין ענתבי.

ארבעת המוסקיטרים שלחו אתמול (ראשון) מכתב מרהיב בחוצפתו ללשכת ראש הממשלה, בו הם מתלוננים על כך שמתנהל משא ומתן בין משרד ראש הממשלה ובין נציגי ההסתדרות והמעסיקים. על סמך ידיעה שפורסמה בתקשורת, הם מודים, הם נאלצים בזאת לתת הוראה לראש הממשלה להפסיק "משא ומתן שמנוהל בידי מי שאיננו מוסמך לחייב את המדינה", אף כי הם "ערים למערכת הלחצים הכבדה המופעלת על כולנו בשל מערכת הבחירות. עם זאת, נבקשכם לחדול מכל פעולה בחריגה מתחומי האחריות שלכם המתפרשת כמחייבת את הממשלה". 

מה שקורה פה, למעשה, הוא פוטש של משרד האוצר והפסקת העמדת הפנים מצד יהיריו כאילו יש משמעות לפעולותיהם של מישהו חוץ מהם. ראש הממשלה? מי זה? בסך הכל מישהו שמושפע מ"לחצי מערכת הבחירות". לא משנה שהוא לא מתמודד; עזבו אתכם משטויות, תנו לרכב על סוס הדמגוגיה של "הפוליטיקאים מושחתים" – שבמקרה של ראש הממשלה הנוכחי, אכן, קלה במיוחד.

כל זאת למה? על מה עלה קצפם של הפוטשיסטים? על כך שלאחר שנים ארוכות שבהן ניהל האוצר את המדינה, על ידי הצבת חשבים משלו בכל משרדי הממשלה ובאמצעות דריסת הכנסת על ידי חוק ההסדרים, מישהו מעיז להשיב מלחמה. ח"כ אבישי ברוורמן (עבודה) סירב אתמול להעלות להצבעה את תכניות החירום של האוצר, ודחה את הדיונים. ההערכה היא, על פי הדיווחים היום, שאולמרט מתכוון לקשור את התכנית הכלכלית עם הצלת קופות הפנסיה וקופות הגמל – צעד שמסתמן כי יזכה לתמיכת נגיד בנק ישראל. אתמול קונן בלינקוב, בצביעות הייחודית לפקידי האוצר, ש"כל דחיה של אישור התכנית היא מכה קשה למשק הישראלי". אבל עד לפני חודש, טען האוצר בעקשנות שאין משבר ושעל כן אין שום צורך בתוכנית. בלינקוב וחבר מרעיו הנחיתו, על פי טענותיו-שלו, מכות איומות על המשק באי-פעולתם. האם הם יסיקו את המסקנות הנדרשות ויתפטרו? ושוב, רצוי לציין שעיקר מאבקם של הפוטשיסטים הוא כדי למנוע את ההגנה על קרנות הפנסיה והגמל, שהם-הם האחראים הישירים לחורבנן. 

מה שקרה הוא ש-23 שנים אחרי הפוטש השקט של חוק ההסדרים ב-1985 – עוד מגפה שעליה עלינו להודות לנשיאנו, שמעון פרס – פתאום התעוררו שליחי הציבור ונזכרו שכלכלה היא עניין ציבורי; שהיא לא רק הזיות על "יד נעלמה" ועל "שוק" שבו הכל בעלי כוח שווה, שהיא לא רק עניין לבעלי הון, אלא שהיא גם פנסיה נאכלת של קשיש, עליה במחירי התחבורה הציבורית, עליה במחירי המזון שלא מאפשרת לסגור את החודש; שהיא לא רק עניין ל"מומחים" מטעם תא התהודה של עצמם (שנמנעים, למשל, מלהתייחס לכמה וכמה זוכי פרס נובל) אלא לציבור כולו; שמדיניות כלכלית היא, בכל מקום נורמלי, עיקר עיסוקם ועניינם של נבחרי הציבור ושולחיהם, ושהיא איננה מופקרת לחסדיה של כת פקידותית סגורה.

וכשזה קרה, עלה השתן לראשם של בלינקוב ושות', והם הורו לממשלה שלא להתערב בעניינים שאין היא מבינה בהם – והם לא עצרו לרגע לחשוב על מקומם של פקידים ממונים מול נבחרי ציבור, על כך שתפקידם הוא לייעץ ותפקידה של הממשלה הוא להחליט; הם לא חשבו על כך משום שמעולם לא עמדו מולם נבחרי ציבור נחושים דיים, שזכרו שהם-הם בעלי הבית. זה השתנה. בלינקוב, אורן והשאר בפאניקה. נהדר; הגיע הזמן. עכשיו, הגיע גם הזמן לכמה מכתבי פיטורין. הבה נשליך את הארבעה אל חסדי השוק החופשי. הגיע הזמן להלאים את משרד האוצר.

(כתיבה: יוסי גורביץ, איור: עדי "עדיגי" אלקין)

החדשות הטובות הן שהשמאנים הראשיים של ישראל – ההוא מההטרדה המינית והשוחד וההוא מהחטיפה והתקיפה – התעדכנו. אתמול הם נפנו מעיסוקיהם הרגילים, היינו מלמול מילות השבעה כלפי שמיא וציפיה לקבלת גשם בתמורה, וקראו לציבור לצאת ליום צווחה ותפלות למען תשוב בה הבורסה מחולייה.

המוח היהודי אולי ממציא פטנטים, אבל התזמון שלו לא מה שהיה: במקרה הזה פסיכים אחרים – נוצרים פונדמנטליסטים בני כת השפע – הקדימו את השמאנים, וערכו תפילת תחנונים למרגלות הפר הזועם שבוול סטריט, כנראה בתקווה שהמטוסים הרחוקים יחזרו וישיבו את האוצרות. אנשים מרושעים, וכמסתבר בעלי יותר תודעה תנ"כית, העירו שיש דמיון מסוים בין התפילה הזו ובין הסגידה לעגל הזהב.

אבל מה לנו כי נשחק להבליהם של פראי היכל שלמה ושל נבערי כתות השפע? הנה גם בתוכנו, בהיכל הרציונליות, רוחשת האמונה התפלה. שלשום ראיין דה מארקר את ה"ה שוקי אורן, בעוונותינו החשב הכללי של משרד האוצר, וכשניסה הלה להסביר למה, בעצם, דחף האוצר בכוח את קרנות הפנסיה וקופות הגמל אל הרולטה המכונה בורסה, אירע לו דבר מביך. במקום להסוות, כמקובל, את משמעות דבריו במלל רב וחסר משמעות, נפלטה לו האמת. אורן אמר ש"ההחלטה שהפנסיה תהיה בשוק ההון ובבורסה לא היתה מוטעית. נהגנו כמו בכל מקום אחר בעולם. לא ניתן לייבש את שוק ההון". [ההדגשה שלי – יצ"ג]

כלומר, העובדה שמספרים גדולים של עובדים, רבים מהם מבוגרים, איבדו את הפנסיה שלהם איננה טעות; כלומר, העובדה שמה שהיה ערוץ חסכון שמרני וזהיר עד שאורן וחבריו דחפו אותו לבור התפוגג – זה בסדר, כך צריך היה להיות. כי…

וכאן אורן גולש למיסטיקה. מה המשמעות של "לא ניתן לייבש את שוק ההון"? יתר על כן, אורן גולש למינות. האורתודוקסיה הפרידמנית גורסת שקיימת "יד נעלמה", שמכווינה את השוק. אם אין די השקעות בשוק ההון, זו איננה סטיה; זה המצב אליו שואף השוק. הוא חש שהוא רווי מדי, שיש בו יותר מדי כסף, שהוא גדול מדי על המדינה שאליה הוא שייך. באו אורן וחבר מרעיו, ואמרו: לא. השוק, הפר, זקוק לכסף. ריחו איננו עולה בנחיריו. הפר שלנו חולה. הבה נעקם, אם כן, את היד הנעלמה – ונשקה שוב את הפר מן הירוק הירוק הזה.

ובשם שתי תפיסות מיסטיות – שיש דבר כזה, "שוק ההון", ושהוא עמד בסכנת התייבשות – העלו אורן וחבר כוהניו למולך את הפנסיות של עשרות אלפי ישראלים. כמקובל באוצר, הדבר לא נעשה תוך התייעצות עם הציבור אלא באלימות, בגסות, בצווחנות שאומרת שמי שלא מקבל את הדוקטרינה החדשה הוא סוציאליסט שבחלומותיו הרטובים רוצה לחזור לאלבניה. בשל המחסור הפושע בחינוך כלכלי בישראל, רוב החוסכים כלל לא הבינו מה קרה; האוצר לא רצה שיבינו. אילו הבינו, אפשר מאד שהיו מתנגדים.

וגם כעת, בעוד הפר מחרחר את נשימותיו האחרונות לעיניהם, פונים אליו אורן וחבר נביאי השקר שלו בצעקה גדולה; אולי ישן הוא ויקץ. והם, עם שידיהם דמים מלאו, לא שבים בהם מדרכם הרעה. אורן ואסופת מכשפיו אינם מוכנים להגן על שרידי החסכונות שעוד נותרו, בטענה המרהיבה בחוצפתה ש"כל שקל שיופנה לסבסוד החסכון, הוא שקל שלא נוכל להוציא לטובת האצת הפעילות הכלכלית". זה אותו אוצר, נזכיר לכם, שעד כה לא עשה שום דבר כדי להאיץ פעילות כלכלית כלשהי, ושמתעקש שלא להגדיל את הוצאות הממשלה – שהן הדרך המובהקת ליציאה ממשבר כלכלי. הכלכלה מתכווצת, והאוצר רוצה לצמצם את פעילות הממשלה, לא להרחיבה – ובמקביל, כמובן, למנוע כל הגנה על החסכונות.

יש, בכל זאת, ציבור אחד שנהנה מרחמיו של האוצר: שר האוצר רוני בראון אמר כי האוצר לא יתן לשום בנק ליפול. שזה יכול היה להיות נחמד, אלמלא המשמעות המעשית של הדברים היא שלאוצר יש כסף כדי להציל את הבנקים – קרי: את הבנקאים – אבל לא את העובדים שאת חסכונותיהם השמיד האוצר.

ובהחלט יתכן שיהיה צורך להציל את הבנקים: כותרת "כלכליסט" מהבוקר [גילוי נאות: הח"מ מספק לכלכליסט שירותי פרילאנס – יצ"ג] מוסרת שמניית בנק לאומי איבדה 50% מערכה בתוך ארבעה חודשים, והפועלים – 50% בתוך שלושה. בהחלט יתכן שהממשלה תצטרך להציל אותם שוב – היא כבר עשתה את זה אחרי המרמה הגדולה של 1983.

אז אולי הגיע הזמן לקבוע כמה כללים חדשים. אחרי הכל, תמיד אמרו לנו שהמערכת הקפיטליסטית היא כזו שמתגמלת יעילות ומענישה טיפשות. את התגמולים ראינו, עכשיו הגיע הזמן לראות את המקל.

לפני שהאוצר ימהר להציע לבנקים את הכסף שלנו, הכסף שאין לו כדי להגן על הציבור, יש להודיע להם על השינויים הבאים:

א. קנינו אתכם. אתם יודעים מה זה אומר? זה אומר שאתם שלנו.

ב. כל המנהלים הבכירים, כל היושבים בחברי המנהלים, עפים הביתה. הם נכשלו ואנחנו לא רוצים לראות אותם יותר. הם יקבלו את המשכורת המגיעה להם, אבל הם יכולים לשכוח מבונוסים – בונוסים נותנים על הצלחות – והם מתבקשים להשיב את הבונוס האחרון. אם לא, נתבע אותם. אשר לפיצויי פיטורין – אין יותר מצנחי זהב, תסתפקו בפיצויים המגיעים לכם כחוק.

ג. כל אותם מנהלים לא יוכלו לעבוד יותר בבנקאות. אף פעם. גם לא בהשקעות, או בכל שטיק פיננסי אחר. עבדתם על הציבור פעם אחת; לא תהיה פעם שניה. איבדתם את רשיון העיסוק שלכם. לכו תכתבו ספרים על ניהול, או משהו. כמו כן, חוקרים עצמאיים יבדקו האם הבנק הונה את הציבור. אם כך היה, יהיו כתבי אישום.

ד. הבנקים ינוהלו, לפחות בשנים הקרובות, מתוך התפיסה הלא שגרתית שהם מוסדות ציבור. זה אומר שהעמלות שלהם יצנחו משמעותית, שהניהול שלהם יתבצע על ידי פקידי ממשל, ושמטרת הרווח שלהם תהיה נמוכה.

ה. אם וכאשר יצליחו הבנקים להחזיר למדינה את הכספים ששילמה עבורם, בתוספת ריבית, תשקול הממשלה למכור אותם שוב. בשלב ראשון, יחולקו מניותיהם לציבור, לכל אזרח ששילם את מיסיו. המנהלים הקודמים של הבנק לא יורשו, בשום שלב, לרכוש את מניותיו.

עד כה, בסחרחורת שמתחילה מימי רייגן, התנהל השוק – ודאי בישראל – על פי העקרון המשונה שאומר שאם בעל ההון הרוויח, הוא שומר על הרווח, אבל אם הוא הפסיד הוא מתחלק בהפסדים עם הציבור. זה חייב להגמר. וכדי שזה ייגמר, מאחר ומשברים הם נושא עונתי, זה חייב לכאוב. זו צריכה להיות קריסה שתשאיר צריבה לא רק בבשרם של הנדפקים הקבועים, אלא גם בבשרם של המנכ"לים – ושל מקהלת העידוד שלהם באוצר. שר האוצר הבא ייטיב לעשות אם ישחרר לשוק הפרטי את כל אלה שהטיפו לנו במשך שנים, מעמדה ממשלתית מרופדת היטב, על עדיפותו של הפרטי על הציבורי, שהיו שופריהם של נביאי שקר של "כלכלת שוק" שבאה על חשבון הציבור מדי יום – ושדורשת שהציבור יציל את חסידי השוק, פעם אחר פעם, מעצמם. הגיע הזמן לשים לזה קץ.

(יוסי גורביץ)