החברים של ג'ורג'

עוד נדבך במצור על עזה קרס אתמול, והוכיח שוב שאין שום קשר בין בטחון ובין הרטוריקה הישראלית עליו

הפלסטינים השיגו אתמול (ו’) נצחון במהלך ההצבעה על ההצעות שלהם בפיפ”א: הארגון ידון בשורה של דרישות פלסטיניות ותלונות שלהם על הפרות שמבצעת ישראל. אלו היו הפרות שהפלסטינים מתלוננים עליהן כבר למעלה משנתיים, וישראל מתעלמת מכך. קודם להצבעה, מתוך חשש למפולת דיפלומטית ותחילת גורלה של דרום אפריקה, העלתה ישראל הצעת פשרה. בין שאר ההצעות שלה, היא הבטיחה להנפיק לכדורגלנים פלסטינים תעודות מעבר שיקלו עליהם לעבור בין הגדה המערבית ורצועת עזה ובין הגדה לחו”ל.

הרעש הזה שאתם שומעים הוא קריסת עוד נדבך אחד במצור בן תשע השנים על עזה. במשך שנים, טענה ישראל בעקשנות שהיא חייבת לעכב ולבדוק כל מעבר של אנשים מהגדה לרצועה, כדורגלנים בכלל זה. לכו תדעו מה הם מבריחים בתוך הכדורים אלה, זה סיכון בטחוני. אתמול, כדי להסיר מעל ממשלת נתניהו את מר המוות של בידול בינלאומי שבועיים לתוך כהונתה, הסיכון הבטחוני הזה התפוגג. פתאום אפשר לוותר על הדרישה הזו.

זה לא המקרה היחיד, כמובן. המקרה הבולט הוא זה שמחר נציין חמש שנים להתרחשותו: המשט לעזה של המאווי מרמרה. אחרי הרעש הבינלאומי שנגרם כתוצאה מהטבח (כן, טבח, כולל רצח של לפחות אדם אחד במצב של הוצאה להורג) שביצע צה”ל על המאווי מרמרה, ישראל הסירה את הרוב המוחלט של הגבלות על הכנסת סחורה לעזה. ההגבלות הללו כללו, נזכיר, איסורים על הכנסת שוקולד, צעצועים (!), ריבה, חלבה ועוד. ישראל, בהנהגת פושע המלחמה לכאורה עמוס גלעד, שקדה על תכנית “כמעט הרעבה” של רצועת עזה. כל זה נעשה בשם הבטחון. ופתאום, כמה ימים אחרי המרמרה (כאן המקום להזכיר שוב שצה”ל עדיין לא פרסם את הצילומים שבוצעו עליה, והיו אף טענות שהשמיד אותם), התירוץ הבטחוני הזה התפוגג.

בתירוץ הבטחוני פגשנו שוב בפרשת המשקף. הולנד מימנה שתי מכונות שיקוף ענקיות שהמטרה שלהן היא לעקוף את התירוץ הבטחוני: הן סורקות תוך זמן קצר מאד כמויות גדולות מאד של סחורה, וזו שאין בה שום דבר חשוד יכולה להמשיך הלאה. את מכונת השיקוף שיועדה לרצועת ×¢×–×” סירבה מערכת הבטחון להפעיל. האסטרטג העליון של ישראל, בוגי יעלון, אמר לכנסת שהוא מפעיל את המשקף לצרכי העברת סחורה לאירופה – סחורה שמועברת דרך נמלי ישראל, כולל נתב”ג – אבל לא מוכן להפעיל אותו לצרכי בדיקת סחורה לקראת העברה לגדה. למה? “בטחון.” למה ארגז מעזה יכול להגיע לנתב”ג אבל לא לג’נין? על ×–×” בוגי לא ידע לענות. הסיבה לכך פשוטה: אין לזה שום קשר לבטחון. ישראל רוצה ליצור מצב שבו התרגלנו לחשוב שרצועת ×¢×–×” והגדה מנותקות. ה”בטחון” הוא רק תירוץ.

האסטרטג המהולל הנ”ל השתמש בדחליל הבטחון לאחרונה גם בפרשת אוטובוסי האפרטהייד. למרות שהצבא התנגד לתכנית, ולמרות שהשב”כ העניק אישורי כניסה לכל העובדים המעורבים, בוגי יעלון התעקש להפעיל את תכנית האפרטהייד כשהוא טוען שיש בכך צורך בטחוני. הוא היחיד שטען כאן ומותר להניח שכמו בכל פעם שהוא מדבר על בטחון, הוא משקר. הפעם, הצורך של יעלון הוא לשמר את מעמדו בקרב הפסיכים של ועד מתנחבלי השומרון, שהם היוזמים של המהלך הזה. אין לזה דבר וחצי דבר עם בטחון.

למה הם משתמשים בתירוץ הבטחון? משתי סיבות. קודם כל, הם יודעים שאם הם ישתמשו בו, אף אחד לא ישאל יותר מדי שאלות. יש הרי הסבר בטחוני, והסבר בטחוני כבר קרוב מאד לתחום השו-שו ומוטב שלא לשאול שאלות. הסיבה המדכאת יותר היא שמערכת הבטחון כבר למדה שהיא יכולה לעשות לפלסטינים מה שהיא רוצה, והציבור הישראלי יתעלם. לא אכפת לו. הבעיה היחידה היא התקשורת הבינלאומית. זו הסיבה שתירוצי בטחון ותיקים כמו הצורך למנוע כניסת שוקולד לרצועה והצורך לעכב את הספורטאים שלה מתאדים ברגע שיש יותר מדי תקשורת בינלאומית. החונטה יודעת שבחו”ל לא יקנו את הצ’יזבטים שלה בקלות, וברגע שיש תשומת לב תקשורתית, היא מעדיפה לוותר.

אל תשכחו, אתם שמממנים את הבהמה הירוקה ואתם שאחראים עליה, אל תשכחו. בפעם הבאה שהיא תקריץ לכם איזה תירוץ בטחוני, שאלו את עצמכם איפה השקר, כי הנחת היסוד צריכה להיות שאף על פי שיש לישראל צרכים בטחוניים לגיטימיים, ברוב מוחלט של המקרים שבו היא מנופפת בבטחון, היא משקרת כדי לחפות על אינטרס אחר. לפעמים המטרה היא שינוי גיאו-פוליטי, כמו מדיניות הבידול שמעולם לא זכתה לדיון ציבורי בישראל; לפעמים המטרה היא שיקול פוליטי גרידא, כמו שמירה על כוחו של יעלון.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

במאמר בניו יורק טיימס, אומר יוסי ביילין שהפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא קונפדרציה – שם מנומס לנסיגה מפתרון שתי המדינות

יוסי ביילין הוא האדריכל של הנסיון העיקרי עד ×›×” ליישם את פתרון שתי המדינות, הסכם אוסלו, ובמאמר שפרסם שלשום (ה’) בניו יורק טיימס הוא מתחיל מה שנראה כמו נסיון איטי לסגת ממנו ולפנות לכיוון מדינה אחת – אם ×›×™ ×–×” פתרון מדינה אחת שאיננו מעז לומר את שמו.

זה מעניין במיוחד לא רק משום שמדובר בביילין, אלא משום מלפני כמה ימים, בדיון בין חברי השמיניה מנוחתה עדן שפורסם בהארץ, ביילין מקפיד להביע תמיכה בפתרון שתי המדינות, לומר שהוא עדיין רלוונטי, ולדחות על הסף את דבריו של אברום בורג, שקורא למדינה אחת (באותה ההזדמנות אנחנו למדים שביילין היה מעדיף שצאצאיו יתחתנו עם צאצאיו של ליצמן ולא של סאיב עריקאת, כלומר שאחרי ככלות הכל ביילין לא מסוגל לחצות את קו האנדוגמיה היהודית, האיסור על חתונה עם בני השבט האחר.)

במאמר בניו יורק טיימס, טועה ביילין ומטעה, כשהוא כותב שאבי הסיסמא “אנחנו כאן, הם שם” הוא אהוד ברק; בעל הזכויות הוא יצחק רבין, שהשתמש בסיסמא הזו בהצלחה ניכרת בבחירות של 1992, כשהאינתיפאדה הראשונה העממית גוועה לתוך טרור הסכינאים. עם זאת, ביילין משתמש בכך כריכוך להודאה בטעות שלו-עצמו: “במבט לאחור, ברור שהיינו צריכים לבחון לאורך כל הדרך קונפדרציה – מגורים משותפים, לא גירושין.” מאוחר יותר במאמר כותב ביילין שהוא דן ברעיון של סוג של קונפדרציה עם עמיתיו, והם דחו אותו על הסף. הציבור לא מוכן לזה, הם אמרו לו. כך הוא כותב היום, על כל פנים. את הרעיון עצמו הוא תולה בפייסל חוסייני.

ישנן כמה סיבות לכך שביילין משנה באיטיות את עמדתו, או, אם תרצו, חוזר לרעיונות שהוא דחה לפני 20 ומשהו שנה. אחת מהן היא, שוב, קבלה עקיפה (לא נראה שביילין מסוגל לכתוב בצורה ישירה) של ההבנה שההתנחלויות הן עובדה בלתי הפיכה. זו, יש לציין, טעות של רוב מוחלט של השמאל הישראלי: מירון בנבנישתי עמד על העובדה הזו עוד קודם להסכמי אוסלו, וגרשו אותו מהמחנה במקלות. הרעיון היה מפחיד מדי. עכשיו אין עוד מנוס ממנו.

בעקיפין, מודה גם ביילין ש”לא סביר ש[פתרון של] גירושין של שתי מדינות יוביל לפלסטין יציבה ומשגשגת.” הוא עוד לא מוכן לדבר על מדינה אחת, אם כי שוב הטיעון שלו הוא דו משמעי: “ישראלים רבים מדי חוששים ש[פתרון] נישואים של מדינה אחת ישמיד או את זהותנו כמדינה יהודית, או את התיימרותינו לדמוקרטיה.” מה ביילין עצמו חושב? כנראה שמבחינתו, מוקדם עדיין לכתוב במפורש.

אני לא אוהב את יוסי ביילין. הוא תמיד נראה לי כמו מנדרין עם נטיות אנטי-דמוקרטיות מובהקות. ×–×” הופגן כאשר האיץ בפרס להעביר כמה שיותר שטחים לפלסטינים ערב הבחירות של 1996, ×›×™ ככל הנראה קלט שפרס כרגיל יפסיד, ואמר במפורש שהעם לא יאפשר את ×–×” אחר כך. המהלך המאוחר יותר שלו, יוזמת ז’נבה – מעניין אם הוא התייעץ עם השותפים ליוזמה לפני שפרסם את המאמר – הריח יותר מדי כמו בגידה: ביילין לא הסתפק במגע עם לשעברים פלסטינים, אלא הביא כשותפים שרים בפועל של הממשלה הפלסטינית, כל ×–×” בשיא האינתיפאדה השניה.

בישראל שבה לא מדברים יותר על ה”מצב” עם הפלסטינים ופשוט מניחים שמה שהיה הוא שיהיה: שיכולת עדיפה טכנולוגית של צה”ל יחד עם חיפוי דיפלומטי אמריקאי, משולבים בבוז כלפי ×—×™×™ פלסטינים ורכושם, תאפשר לישראל להמשיך במדיניות הסיפוח הזוחל שלה וששום דבר לא יקרה. יותר מדי ישראלים מרוויחים מהכיבוש, וכולם יודעים שנסיון לפנות התנחלויות מכיל סיכון גבוה למלחמת אזרחים – ושהנאמנות של צה”ל לרשויות האזרחיות לגמרי לא מובטחת. כלומר, נסיון לפתרון “הקלאסי” של שתי מדינות יכול, בסבירות ניכרת, להוביל להפיכת הדיקטטורה-הצבאית-מרצון שלנו לדיקטטורה צבאית של ממש. מצד שני, הפתרון הצודק – מדינה דו לאומית – יפגום אנושות ביכולת של המיעוט היהודי (בין הים לירדן) לחוש עם אדונים בישראל.

התוצאה של המצב היא שיתוק מחשבתי. השמאל לא מסוגל להשתחרר מתפיסת אוסלו, שזמנה עבר, והימין – לימין לא ×”×™×” פתרון אף פעם. וככל שברור שאוסלו הופך לאשליה שזמנה עבר, כך מפלס החרדה וההצמדות אליו כסוג של פטיש (fetish) עולה. למעשה, פתרון שתי המדינות הוא בעשור האחרון דחליל של הימין הישראלי. חלקים בו מעמידים פני מתונים כשהם מבטיחים שבתנאים מסויימים – שלא יתקיימו עד שהפלסטינים יהפכו לפינלנדים – הם יתמכו בו, וכך מסיטים את הדיון ממה שישראל עושה בפועל למה שהיא אולי תעשה במציאות פנטסטית כלשהי. ובינתיים, הסיפוח נמשך.

ההתנערות הזו של ביילין – דו משמעית ואולי אף דו פרצופית ככל שתהיה – עשויה סוף סוף להוציא אותנו מהשיתוק המחשבתי ×”×–×” ולנסות לראות מה הלאה. אם אפילו הוגה אוסלו התייאש מאוסלו, מי עוד יכול להאמין בו?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אלוף פיקוד הדרום חשף את המדיניות הממשלתית של ישראל כלפי רצועת עזה: מלחמה כל כמה שנים, תמיד ללא הכרעה

אם אתם גרים בדרום, אז כדאי שתדעו שמבחינת צה”ל מה שחוויתם בצוק איתן עומד לחזור על עצמו בשנים הקרובות, פעם אחר פעם. הסיבה לכך היא שצה”ל מעדיף שאתם תספגו אש מאשר שהוא יצטרך לנהל את רצועת עזה. זו המשמעות הברורה של הדברים שאמר אתמול (ב’) אלוף פיקוד הדרום סמי תורג’מן (כאן, שם ובכל מקום.)

יש לציין שעצם ההתבטאות של תורג’מן ביחס למדיניות של ישראל לגבי רצועת ×¢×–×” – “רוצים לשמור שם את המצב בסטטוס קוו”, כפי שציטט נרג, “זו התפיסה של המדינה ומי שלא מבין את הבסיס שלה, לא יכול להבין את הצעדים הצבאיים שננקטים” – היא חריגה. הממשלה וצה”ל נמנעים בעקביות בשנים האחרונות, מאז ההתנתקות והלאה, לומר לציבור מה המדיניות שלהם כלפי רצועת ×¢×–×”. ×–×” צריך ×”×™×” להיות מפתיע: בהתחשב בכך שאנחנו יוצאים למבצע צבאי בעזה כל שנתיים בערך בשש השנים האחרונות, מבצע שבמהלכו בעקביות מוצאים ישובי הדרום את עצמם תחת אש מסיבית, צריך ×”×™×” לצפות שהשאלה “מה עושים עם עזה” תהיה שאלה יומיומית בשיח הציבורי הישראלי.

אבל זו עזה. אף אחד לא רוצה לדעת, אף אחד לא רוצה לחשוב. לכולם נוח שזו נשארת בעיה צבאית בלבד, בלי אספקטים אחרים, ולכולם נוח עם מדיניות צבאית שאין כמעט אפשרות לבקר אותה, מדיניות שנקבעת במחשכים.

מה בעצם אומר תורג’מן? אפשר לחלק את המסר שלו לכמה חלקים:

א. יש שלושה מצבים אפשריים ברצועת עזה: שליטה של צה”ל, כאוס, או שליטה של החמאס.

ב. הצבא לא מאמין ביכולת של שליטה פלסטינית שאיננה חמאס ברצועת עזה.

ג. המטרה שלו היא המנעות מכאוס.

ד. מצד שני, צה”ל לא רוצה לשלוט ברצועה.

ה. ברירת המחדל, אם כן, היא שלטון חמאס.

ו. כתוצאה מברירת המחדל הזו, ישראל תהיה בסבב לחימה עם עזה כל כמה שנים.

המטרה של צה”ל, אליבא דתורג’מן – והמסר שלו מסתדר היטב עם כל מה שאנחנו יודעים על המדיניות של צה”ל כלפי הרצועה – היא למנוע משבר הומניטרי, כלומר רעב, בעזה. מצד שני, צה”ל לא מוכן לאפשר למשטר החמאס להצליח. יש צורך, אם כן, להשאיר את ×¢×–×” במצב של משבר כלכלי נצחי. הנתונים כרגע מדברים על שיעור עוני של ×›-70% ועל שיעור אבטלה של ×›-40%.

×–×” איננו מקרה: זו בחירה מודעת של צה”ל, שכמסתמן נכנס לוואקום שהשאירה הממשלה בקביעת המדיניות כלפי רצועת ×¢×–×”. צה”ל מקדם מזה שנים את מה שהוא מכנה “מדיניות הבידול”: ניתוק בין הגדה המערבית ובין רצועת ×¢×–×”. הבעיה העיקרית של הכלכלה העזתית כרגע – אם נשאיר לרגע את נושא השיקום בצד – היא לאו דווקא האיסור הישראלי על הכנסת סחורה לרצועה; היא האיסור הישראלי על הוצאת סחורה מהרצועה לגדה ולישראל. צה”ל אוהב להשתמש הרבה בתירוץ הבטחוני, בטענה שאין לדעת מה ינסו העזתים להבריח לגדה, אבל כפי שכבר ראינו, ×–×” רק תירוץ – ותירוץ חלול במיוחד.

העובדה שלישראל יש מדיניות של המטת עוני וסבל על רצועת עזה כדי לנקום בממשלת החמאס, כשבו זמנית היא תומכת בהמשך שלטונו של החמאס, היא זו שמעניקה לגיטימציה לחמאס בסבבי הלחימה שחוזרים פעם אחר פעם. ברוב המקרים, ישראל היא זו שיוזמת אותם, או מפירה את הסטטוס קוו; בשלב מסוים, החמאס מעריך שהוא לא יכול יותר לספוג בלי להגיב, שאם לא כן הוא יאבד ממעמדו, והוא מגיב. אז מגיעה תגובת יתר ישראלית, וסבב הלחימה מתלקח. הישראלים אולי לא יודעים שהמדיניות של ישראל היא להשאיר את העזתים חנוקים למחצה על עץ התליה, אבל העזתים מבינים את המדיניות הזו היטב.

אפשר, וצריך, לעמוד על העובדה שכאשר תורג’מן מסביר לנו שזו המדיניות הישראלית כלפי רצועת עזה מזה שנים, הוא מוציא את ראש הממשלה נתניהו שקרן. זה האחרון, אחרי הכל, דיבר כמה וכמה פעמים על הכרעת החמאס, כשידע היטב שזו לא המטרה שלשמה הוא חותר. החשיפה של תורג’מן מוציאה את שר החוץ ליברמן לא רק כשקרן, אלא גם כמוקיון שהציבור, אילו היה טורח לשים לב, היה מגרש בזפת ונוצות.

אבל הציבור לא שם לב, ותורג’מן הרשה לעצמו לומר את הדברים כשהוא יודע שאף אחד לא יטרח להבין מה המשמעות שלהם. והמשמעות שלהם היא כזו: צה”ל לא רוצה לשלוט ברצועת עזה, כי זה יהיה ממש לא נוח לו; זה ידרוש ממנו משאבים, זה ידרוש ממנו לוחמת גרילה יקרה.

וכיוון שצה”ל לא רוצה לשלוט ברצועת ×¢×–×”, הוא מעדיף להרוג מדי שנתיים אלפי אזרחים עזתים – ולהפקיר את הדרום הישראלי לירי שהוא יודע שאין לו מענה אפקטיבי אליו. הוא יודע שיהיו קורבנות בקרב אזרחי ישראל, הוא יודע שמאות אלפי ישראלים יירדו למקלטים, הוא יודע שחייהם לא יהיו חיים במשך הקרב והוא יודע שגם מצבם הכלכלי יתרסק – לא כמו מצבם של העזתים, אבל יתרסק; הוא יודע שעשרות אלפי ישראלים יסבלו מפוסט טראומה. הוא יודע – וזו הבחירה המודעת שלו.

כלומר, צה”ל הפך את הפירמידה. במקור, הוא היה אמור להיות הכוח שמגן על אזרחי ישראל, באמצעות גופות חייליו במידת הצורך. אבל מזה כשני עשורים, זה לא המצב. פעם אחר פעם, האזרחים נאלצים לספוג התקפות כדי למנוע אבידות מהצבא. צה”ל, אם להיות בוטה, עושה בדיוק את מה שהוא טוען שהחמאס עושה: משתמש באזרחי ישראל כמגנים אנושיים.

וכמובן, כמו באינתיפאדה השניה, צה”ל לא יכול סתם להשתמש בישראלים כמגן אנושי; הוא גם חייב להאשים אןתם במצבם. באינתיפאדה השניה ×–×” ×”×™×” בוגי “החוליה החלשה” יעלון, במלחמת לבנון השניה ×”×™×” ×–×” הבוגד יצחק גרשון, אלוף פיקוד העורף שסירב לפקודת שר הבטחון בזמן מלחמה לפרוס את אנשיו בישובים המופגזים, ועכשיו תורג’מן מייבב שהכותרת “נטושים בעורף” – מדויקת ככל שתהיה – היא “נצחון של חמאס,” כמו גם הדיבורים על קורבנות כעל אסון.

אגב, תושבי הדרום? הולך להיות רע יותר. תורג’מן מדבר על כך שבעתיד, צה”ל יבצע פינוי יזום של “אוכלוסיה לא חיונית” מהאזורים שבקו האש. כלומר, הוא יעדיף להחזיר אותנו למצב של 1948, ובלבד שלא יצטרך לעשות אחד משני דברים: או לשלם את המחיר, לכבוש את הרצועה ולשלוט בה; או לאפשר לתושבי הרצועה קיום בכבוד וקשר עם הגדה המערבית.

ועכשיו, כשאנחנו יודעים מה המדיניות; כשאנחנו יודעים שהיא מבטיחה לנו סבבי לחימה בלתי פוסקים; כשאנחנו יודעים שצה”ל ימשיך להשתמש בתושבי הדרום כמגנים אנושיים, ושהוא ימוטט את חייהם על ידי פינוי – עכשיו ×”×’×™×¢ הזמן להתעורר ולדבר על ×¢×–×”.

לפני הקיץ. לפני התירוץ הבא לשפיכות הדמים.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הדו”ח החדש של שוברים שתיקה לא מחדש, אבל מאשש, את מה שידענו: בעזה, ביצעה ישראל “רצח לב מושחת”

“מה נאמר בשיחות סיכום?”

“דיברו על הנתונים: אלפיים הרוגים ו-11 אלף פצועים, חצי מיליון פליטים, הרס של עשרות שנים. פגיעה בהרבה מבכירי החמאס ובבתים שלהם. במשפחות שלהם. זה נאמר כהישג כדי שלמישהו לא יהיה ספק אם למה שעשינו היתה משמעות במהלך התקופה הזאת.”

אלה ההישגים של צה”ל ב”צוק איתן”: אלפיים הרוגים, יותר מ-500 מהם ילדים; 11 אלף פצועים; חצי מיליון פליטים; הרס של עשרות שנים; פגיעה מכוונת ומודעת במשפחות של אנשי החמאס. אלה הדברים שצה”ל התהדר בהם, לפחות בפני עצמו.

הם מופיעים בדו”ח החדש של שוברים שתיקה, “ככה נלחמנו בעזה 2014.” הדו”ח מורכב מעדויותיהם של כ-60 חמושי צה”ל שהשתתפו ב”צוק איתן.” מי שעקב אחרי מה שהתרחש בזמן אמת, לא ימצא שם מידע סטטיסטי חדש, אבל האיסוף השקדני מאשש את מה שידענו ואת מה שהציבור הישראלי מנסה כמיטב יכולתו להדחיק: שישראל ביצעה ברצועת עזה שווה ערך של “רצח לב מושחת.”

המונח הזה הוא תרגום שלי של המונח האמריקאי Depraved Heart Murder, שמתייחס להריגה שנובעת מאדישות נפשעת ומכוונת לאפשרות שהפעולה שמבצע ההורג תוביל למוות. זה הסעיף שבגינו הועמד לאחרונה השוטר שהרג את פרדי גריי לדין.

עדות 24, שריונר, דיר אל בלח

“נשלחנו לאבטח עבודות של הנדסה לחשוף מנהרה. אנחנו מאבטחים את ה-D9 [בולדוזר משוריין] שעושים את העבודה שלהם ואנחנו עם הטנקים קצת זזים ימינה, קצת זזים שמאלה, קצת קדימה, תופסים פינה על איזה בית. פתאום אני מזהה תריסים ישנים […] אני מזהה אחד נפתח-נסגר, נפתח-נסגר. אני לא רואה שמישהו עושה שם משהו, אני פשוט מזהה את זה נסגר-נפתח בלי קשר לרוח. אני אומר לקצין שלי “אני רואה את זה זז, התריס זז.” הוא עושה לי “מה פתאום,” מסתכל, אומר לי “אתה מדמיין.” אחרי שניה אני אומר לו “תסתכל עכשיו עוד פעם.” אומר לי “כן, זה זז. יאללה, פגז לשם.” ואמרתי “יאללה, פגז לשם.” ירינו לשם שני פגזים.

הייתם בסכנה?

לא.

למה יריתם?

×›×™ ההוראה היתה: כל מי שאתה מזהה במרחב – אתה יורה.”

ביטוי שחוזר על עצמו שוב ושוב בעדויות הוא “פגז לכל בית” כל מבנה שהחמושים הישראלים עמדו לפלוש אליו הפך למטרה לירי של פגזי טנקים. כמובן, מבלי לברר האם יש מישהו בבית. התירוצים שהחמושים מכרו לעצמם הוא שממילא אף אחד לא היה אמור להיות שם, כי צה”ל פיזר כרוזים וקרא לאוכלוסיה לברוח. בהתאם, אמר הצבא לחמושים שלו שהוא צריך להתייחס לכל אדם שנותר בביתו כאילו הוא אויב חמוש, גם אם הוא לא היה כזה. הוא יכול היה להיות כזה, ועל כן דינו מוות.

עדות מס’ 17, חי”ר, צפון הרצועה

“אם אתה יורה במישהו בעזה זה סבבה, לא קורה כלום, גם כי זה עזה וגם כי זה חלק מהמלחמה. גם הבהירו לנו את זה. אמרו לנו “אל תפחדו לירות,” וגם הבהירו לנו שאין אזרחים.”

אין אזרחים. בהתאם, אם הרגת מישהו, הוא לא יכול להיות אזרח.

עדות מס’ 35, חי”ר, דרום הרצועה

“היה כוח שזיהה שתי דמויות הולכות בתוך מטע חקלאי בערך 800-900 מטר מגזרת הכוח. אלה היו שתי בחורות שהלכו בתוך המטע החקלאי. המפקד ביקש לזהות “מה אתה רואה,” ואם הן מופללות או לא. זה היה ביום, 11-12 בצהרים. כוחות התצפית לא ראו טוב אז המפקד העלה מזל”ט לאוויר שיראה את זה ממש מלמעלה, והמזל”ט הפליל. הוא זיהה אותן עם פלאפונים, מדברות, הולכות. הכווינו לשם כלי טיס, על הבנות האלה, והרגו אותן. אחרי שהן הופללו היתה לי הרגשה שזה חארטה. […] הם סורקים את הגופות, וזה היה שתי נשים מעל גיל 30. גופות של נשים ואין נשק עליהן. הוא חזר וממשיכים הלאה. הן נספרו כמחבלות. הן נורו אז ברור שהן מחבלות.”

או, כמו שקראו לזה מדורי הסאטירה במהלך האינתיפאדה השניה, “הפלסטיני הועלה לדרגת מבוקש לאחר מותו.” תירוץ מקובל אחר של החמושים הוא לומר שכל גבר בגילאי הלחימה, או כל פלסטיני בכלל, שנמצא באזור שצה”ל פלש אליו, הוא בעצם תצפיתן של חמאס, או מישהו שיכול להיות תצפיתן של חמאס, ועל כן דמו מותר.

יש כמה בעיות עם הטיעון הזה. ישנה, כמובן, העובדה שזו שטות מוחלטת ופשוט הרשאה לחמושים להתפרק מכל כללי הפתיחה באש: אתה פולש לאזור מיושב בכבדות ואם מישהו חי שם, אתה מתקן את זה וקורא לכך הגנה עצמית. כללי המלחמה אומרים שאתה צריך לזהות מטרה לפני שאתה יורה בה, שאתה לא יכול לירות באנשים סתם כך וללא אזהרה. על השטיק הזה חתום אסא כשר, שבעגלא ובזמן קריב יתן את הדין בפני בית דין בינלאומי, שהמציא את הרעיון של “חיי חיילינו קודמים לחיי אזרחי האויב”, שפשוט מכשיר פחות או יותר כל שרץ. לא הכל, כמובן. החמוש צריך להסתכל במראה אחר כך.

עדות מס’ 65, חרמ”ש, דיר אל בלח

“אני אומר את ×–×” בבירור. לא הייתי מסכן את החיים שלי על שום בן אדם ×›×–×” במקום שידוע שהוא אזור קרבות. אתה רואה אשה בהריון, אפילו שאשה בהריון ×–×” דבר שיכול להתפוצץ עליך, אתה בכל זאת בן אדם אנושי שלא ישר יזרוק עליה רימון. יש הגיון. אבל אתה רואה גבר, שנות ×”-20-40, שזה ממש מובהק – אתה לא מתבלבל.”

הבעיה השניה המרכזית בטיעון היא שלא כולם התפנו. היו לכך כמה סיבות. קודם כל, להרבה מאד אנשים לא היתה דרך להתפנות. שנית, לא ×”×™×” להם לאן. צה”ל תקף את הרצועה משלושה כיוונים, ואם הם היו מנסים לצאת לים, חיל הים ×”×™×” ×–×” שטובח בהם. במהלך המבצע, ארגוני זכויות אדם קראו שוב ושוב לצה”ל ליצור מסדרון בטוח שיאפשר לתושבים להגיע לאזורים בטוחים; צה”ל לא עשה את ×–×”. יתר על כן, פעם אחר פעם הארטילריה של צה”ל וחיל האוויר שלו תקפו אזורים שאמורים היו להיות בטוחים. לתושבים לא ×”×™×” לאן לברוח, הדרכים היו לעתים תכופות מלכודת מוות, וכמובן – לעתים קרובות, המשפחה שמנסה להתפנות מכילה “גבר בשנות ×”-20-40, שזה ממש מובהק”, כלומר חמושי צה”ל מזהים חלק מהפליטים כמטרות לגיטימיות.

נקודה שלישית היא שהרבה מאד מתושבי עזה חשדו, בצדק, שאם הם יפנו את בתיהם, צה”ל יהרוס אותם. הדרישה שהם יהפכו לפליטים חסרי כל היתה לרבים מהם בלתי נסבלת. והם צדקו. בכל מקום שבו דרכה הנעל הצבאית הישראלית, לא נשאר בית עומד.

עדות מס’ 33, חי”ר, צפון הרצועה

“איך נראית שהיה בתוך בית פלסטיני?

[…] היה קטע ממש חזק של ויכוח על אם מותר להשתמש להם במטבח או לא. אני הייתי מהאסכולה שכן, היו הרבה חבר’ה מהאסכולה שלא. היה מישהו שהכין ראשון קפה שחור ואז היו הרבה לבטים: לשתות, לא לשתות. אני הייתי בתפיסה שהמשפחה תחזור לבית ותראה בית הרוס, כל החלונות שבורים, הרצפה שבורה וקירות מרוססים ברימון ואז הם יגידו “בני זונות, אכלו לי מהקורנפלקס, אני לא מאמין?” זה לא יקרה, ולא אכפת להם שאתה משתמש להם בגז, שאתה משתמש להם במטבח. אני חושב שזה חארטה, אני לא חושב שזה שאלות קשות […]

זה היה לפני שידענו שמפוצצים את הבית כשאנחנו עוזבים. ביום שיצאנו מעזה, הנדסה קרבית וכוח מצומצם פוצצו את כל הבתים ששהינו בהם, ואז אמרו לנו “אפשר להתחיל ללכת.”

ההרס למבנים, ×–×” שצה”ל התגאה שהפך חצי מיליון איש לפליטים, ×–×” שישראל מונעת את שיפוצו גם כיום, ×”×™×” נרחב מאד. פעם אחר פעם מתארים החמושים את ההלם שלהם מההרס שזרע צה”ל במבנים, את המנהג להביא דחפורים ולהרוס מבנה אחר מבנה, בלי שום צורך מבצעי – ובמיוחד את הבתים שבהם שהו החמושים עצמם. ההרס ×”×–×” התרחש, יש לציין, אחרי הקרבות, בלי התקלויות, ובלי כל סיבה – אלא אם אתה מבין שגרימת סבל לאוכלוסיה היתה חלק מובהק ממטרות המבצע. כמות הארטילריה שצה”ל השתמש בה כשבכל זאת היו קרבות – למשל, בסג’עיה – היתה כל כך חריגה שהיא הדהימה את הצבא האמריקאי, שלא ממש ידוע באנינותו, והיא שגרמה לקרי להפטיר את ה”חתיכת מבצע מוגבל” הידוע שלו.

כמובן, לאסטרטגיה של הקודקודים מתווסף גם יצר ההרס של החפ”שים.

עדות מס’ 31, הנדסה, עזה

“אם לבניין יש שישה עמודי תווך, מספיק שאתה שם שלושה, שלושה מהם נופלים – הבניין נפל. אבל מה? אתה מביא איתך 40-50 מוקשים. אתה לא יכול לחזור איתם, אתה כבר חייב לפוצץ, ×–×” מין קטע ×›×–×”. אז אתה שם בבית 40-50 מוקשים. מן הסתם הבתים ליד חוטפים את כל הזעזוע, גם הם קורסים, או שזה יוצר לך שרפה או שכל החממה או המסגריה או כל מה שיש ליד הבית – גם ×–×” ×¢×£. המ”פ אומר לך “תפוצץ, תפוצץ, שים, אין לי מה לעשות עם כל התחמושת הזאת, אני לא אחזיר אותה ואנחנו לא נלך באמצע ×¢×–×” עם מוקש על הגב ובלי יכולת להכנס למצב אם מתקילים אותך.”

ואליו נלווה גם יצר ההרג. רוב החמושים לא ראו חמאסניק מימיהם. הם באו למלחמה, מחוממים, וירו רק על מבנים ועל אזרחים. מספר ההתקלויות היה שולי. אז מדי פעם, החמוש צריך לפרוק את זה איכשהו.

עדות 38, שריון, דיר אל בלח

“כעבור שלושה שבועות בתוך הטנק עלינו לעמדה וראינו את הציר ×”×–×” והתחילה מין תחרות, “אתה תותחן, בוא נראה אם אתה גבר, בוא נראה אם אתה מצליח לפגוע ברכב נוסע. אז מצאתי רכב, מונית. ניסיתי לירות פגז, לא הצלחתי [לפגוע]. עלו עוד שני רכבים, ניסיתי עוד פגז או שניים, לא הצלחתי. המפקד אמר “יאללה, חלאס, אתה מסיים לי את כל הפגזים, תפסיק.” אז עברנו למקלע כבד. [עם ×”]מקלע כבד לא הצלחנו [לפגוע] כמה פעמים גם על מכוניות, עד שפתאום ראיתי רוכב אופניים שסתם מדווח לו בכיף. אמרתי, יאללה, אותו אני מוריד. מצאתי את הטווח, כיוונתי, לא פגעתי. פגע קצת מלפניו ואז פתאום הוא התחיל לדווש במהירות פסיכית ×›×™ יורים עלי. אז כל הצוות בטנק התחיל להקרע מצחוק ש”וואלה, תראו איזה מהיר הוא.” אחר כך גם דיברתי על ×–×” עם עוד תותחנים ומסתבר שזה ×”×™×” מין תחרות כזו בין כל מיני אנשים – “בוא נראה אם התותחן ×”×–×” פוגע ברכב, או התותחן ×”×–×” פוגע ברכב.”

ומאליו צף אלתרמן:

הוא חצה עלי ג’יפ את העיר הכבושה,

נער ×¢×– וחמוש – נער כפיר.

וברחוב המודבר

איש זקן ואישה

נלחצו מפניו אל הקיר.

והנער חייך בשיניים חלב:

“אנסה המקלע” … וניסה!

רק הליט הזקן את פניו בידיו,

ודמו את הכותל כיסה.

זה טיבה של החיה. זה מה שאנחנו משחררים כשאנחנו אומרים לאנשים ש”אין אזרחים,” שאנחנו במלחמה, שהם יכולים להרוג את מי שהם רוצים ושהמפקדים שלהם כבר ידאגו לחפות עליהם. זו לא חיה ייחודית לצה”ל; היא קיימת בכל אדם חמוש. הברזל עצמו, ידע הומרוס, משתוקק לדם. ולכן אנחנו מנסים לרסן אותה. ופעם ידעו את זה פה, ופעם השורות של אלתרמן הפכו לפקודת יום של שר הבטחון.

לא עוד. שר בטחון שהיה מתיר לפרסם שורות כאלה היום לא היה נשאר בתפקידו שעה, והיה מוגדר כבוגד. כי את מה שפעם ידענו שהוא פסול, שידענו שהוא פשע מלחמה, שאפשר היה לדרוש בזעם בעטיו

לו יוכנו בידה עונשים של פלדה!

בתי דין צבאיים של שדה!

היום הפך לחלק מהפקודות. לא הכתובות, כמובן, אבל צה”ל פועל ממזמן עם שני סטים של פקודות, הרשמיות ואלה שכולם מעבירים בעל פה. די בטוח שאם תהיה חקירה רצינית של מה שאוהבים לקרוא אצלנו “חריגות” ובפועל הוא השיטה עצמה, לא ניתן ×™×”×™×” למצוא אף קצין מעל דרגת רס”ן שחתום עליהן – אבל כולם יכירו אותן.

אלא שלציבור הישראלי לא די בכך שהוא מבצע פשעי מלחמה, ולא די לו בכך שהוא מטייח אותם: הוא חייב לטעון שהם המוסר עצמו.

עדות מס’ 59, שריון, דיר אל בלח

“זה גם מה שהמפקדים אמרו לנו, הקצינים, גם הגבוהים וגם הזוטרים. אמרו לנו “בסופו של דבר הדבר הכי מוסרי בעולם זה שאם אתה מרגיש איום אתה תירה לשם כי הסיכוי שזה יהיה אזרח הוא מאד קטן.” כי כולם התפנו משם.”

“הדבר הכי מוסרי בעולם”, כמובן, על משקל “הצבא הכי מוסרי בעולם.”

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

שני מקרי ידוי אבנים, שני עונשים שנים: צה”ל מדגים ביממה אחת את שקר המדיניות שלו

חמושי צה”ל ירו אמש (ב’) במוחמד מוראד מוסטפא יחיא, לטענתם לאחר שזה ידה אבנים כנגדם, ופצעו אותו באורח קשה. הבוקר (ג’) מת יחיא, בן 18, מפצעיו. מותו של יחיא איננו מקרה או טעות: הוא תוצאה של מדיניותו המכוונת של תת אלוף תמיר ידעי, שהורה לפני מספר חודשים על הפעלת אש ×—×™×” גם כשאין צורך בכך כנגד פלסטינים. מצ”ח הודיעה שהיא פותחת בחקירה, אבל אפשר לסמוך על הנסיון הרב שלה בתחום מסמוס החקירות ולומר בבטחון שאיש לא יועמד לדין. יתר על כן, הירי ×”×™×” בהתאם לפקודות – ומצ”ח לא מעיזה לבדוק את חוקיותן של פקודות, גם כשכולם יודעים שהחוקיות מפוקפקת ועל כן מעבירים את הפקודות בעל פה. מארגון זכויות האדם בצלם נמסר שבחודשים האחרונים הם רואים עליה מדאיגה בשימוש ברוגר כלפי פלג הגוף העליון, ושעל פי הערכותיהם מאז ההרצאה הפומבית ההיא של ידעי הרגו חייליו של ידעי שמונה פלסטינים בגדה במהלך עימותים – שניים מהם בוודאות מירי רוגר.

כששואלים את צה”ל מדוע בעצם הוא הורג מיידי אבנים – אני יוצא כאן מנקודת ×”× ×—×” שאומרת שיחיא אכן יידה אבנים ולא פשוט נקלע לקו האש של החמושים, למרות שגם ×–×” לא יפתיע אותי – התשובה הקבועה שלו היא שאבנים הורגות. הוא אפילו מכנה ידוי אבנים “טרור עממי.”

אלא שכמובן לא כל האבנים הורגות. מתנחלים יידו לא פעם אבנים בחיילי צה”ל – למעשה, אפשר לומר בבטחון שבניגוד לעלילות הדם שהם מפיצים על מפגיני השמאל, המתנחלים הם היהודים היחידים בגדה שמיידים אבנים על צה”ל – וכל חייל יודע שבמצב ×›×–×”, אסור לו לירות עליהם.

אלא שהבוקר, פחות או יותר עם מותו של יחיא, הודיע צה”ל שהוא הרשיע שניים מהקצינים של חטיבת כפיר בדין משמעתי, לאחר שלמרבה המבוכה של צה”ל הם תועדו בווידאו כשהם תוקפים באבנים צלמי עיתונות. שני הקצינים נידונו לעונשים קלים מאד: שבועיים במחבוש וחודש ריתוק לבסיס, בהתאמה.

פחסטיני שהיה מיידה אבנים על חיילי צה”ל היה צפוי להיירות על ידיהם כמי שעוסק ב”טרור עממי,” ואם לא היה נורה למוות או הופך לנכה, היה נעצר ומואשם בעבירת טרור כלשהי, שעליה הוא עשוי היה לרצות עונש מאסר של שנים ארוכות. כי האבן שלו מסכנת חיים.

אבל כשהאבן מגיעה מקצין צה”ל, או ממתנחל, פתאום לא מדובר ב”טרור עממי” וםתאום סכנת החיים מתפוגגת. פתאום, מדובר בעבירה משמעתית במקרה של הקצין, שעונשה לכל היותר שבועיים במחבוש, או ב”קבל כרטיס יציאה מהכלא” במקרה של המתנחל. מותר לנחש שאלמלא תועדו החמושים בעת השלכת האבנים בווידאו, ואלמלא הפכו הסרטונים לוויראליים, שני הקצינים לא היו מועמדים כלל לדין.

בסוף השבוע האחרון, דווח, הותקף קצין של צה”ל על ידי ילדים חרדים בשכונה בירושלים בידוי אבנים; ואף שהאבנים גרמו נזק ניכר לרכבו, אף אחד לא העלה על דעתו שהוא אמור היה לירות בהם. אם ידוי אבנים אכן מהווה סכנת חיים, והוא מצדיק ירי חי בתגובה, אז יש להניח שצה”ל היה מקבל בהבנה את המצב שבו הצלם המותקף על ידי הקצינים היה מגיב בירי חי ואולי הורג אותם. העובדה שהסנאריו הזה נשמע לנו מופרך כל כך מעידה עד כמה הטענה שידוי אבנים הוא “סכנת חיים” היא שקרית. השימוש בנשק קטלני לא נשען על סכנה; הוא נשען על הפרדה אתנית. הוא רצח ברשיון של אנשים שיש הסכמה בשתיקה להריגתם.

והסיבה שהשקר הזה עובד בקלות כל כך היא שבצה”ל יודעים היטב שמבחינת הציבור, דם פלסטינים הוא הפקר. כך עובדת דיקטטורה צבאית: היא צריכה לשכנע חלק מרכזי באוכלוסיה שהאלימות שלה, שהיתה בלתי נסלחת כלפיו, היא לא רק נסלחת אלא אף מתבקשת כלפי אחרים. אם יש משהו שתושבי דיקטטורה מורגלים לתרץ, הרי זה את האלימות החריגה: אתה לא היית שם, יש מצב חירום, אנחנו במצב מלחמה, אין לך מושג מה הם היו עושים לנו, אנחנו לא יכולים להפסיק את אחיזת החנק.

ובינתיים, נערים מתים. ואין מוות שאין לו תירוץ.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

כשישראל מונעת משר דרום אפריקאי לבקר ברשות הפלסטינית, היא מפוצצת את אחד השקרים של עצמה

אחת הטענות החוזרות על עצמן של הימין היהודי בישראל היא שאין בעצם כיבוש בגדה המערבית, ואם יש הוא זניח: רוב הפלסטינים, נטען שם, ממילא נמצאים תחת שליטה פלסטינית. יש מספר קטן של פלסטינים שחיים בשטחי סי, אבל זה לא סיפור רציני. אין כיבוש כי רוב הפלסטינים חיים תחת הנהגה פלסטינית. הטמבל שעומד בראש המפד”ל אפילו בנה תכנית מדינית-עאלק סביב הרעיון הזה: היא אומרת שישראל צריכה לספח את שטחי סי, במידת הצורך להעניק אזרחות לתושבים שם, וחסל סדר.

×–×” בלוף נאה, רק שאין לו אחיזה במציאות. קודם כל, בניגוד לציורים של בנט, אי אפשר לחלק את הגדה המערבית לשלושה אזורים מובחנים: המדובר במובלעות. שנית, הפלסטינים לגמרי לא שולטים על עצמם. מי שטורח לקרוא את החדשות, יכול ×”×™×” לשים לב, למשל, שהפלסטינים לא מסוגלים אפילו לשלוט על ההכנסות של עצמם: הם תלויים לשם כך בישראל, וזו מעכבת את העברת התשלומים כרצונה. הפלסטינים עצבנו את נתניהו? עובדי הממשלה שלהם לא יקבלו משכורות עד שיהיו מספיק צעקות מאירופה וארה”ב. ומי ששם לב לדיווחים היומיים של צה”ל על המעצרים שהוא מבצע מדי לילה, ישים לב שחלק ניכר מהם מתבצעים בכלל בשטחי איי – אלה שאמורים להיות תחת שליטה פלסטינית מלאה. מדי פעם מבצע מעצרים ×›×–×” מסתבך, ואז צה”ל הורג כמה פלסטינים בלי שהציבור הישראלי שם לב.

הדוגמא האחרונה לכך שבניגוד לתעמולה הימנית, השליטה הישראלית על הפלסטינים בגדה מעולם לא הסתיימה התרחשה בסוף השבוע. בלייד זימאנדה, השר הדרום אפריקאי לענייני השכלה גבוהה, קיבל הזמנה לביקור רשמי ברמאללה. אממה, משרד החוץ הישראלי ממש לא אוהב את זימאנדה. שם ראו בשלילה את העובדה שזימאנדה לא התכוון כלל לבקר בישראל אלא רק ברשות הפלסטינית, ואת העובדה שהוא מבקר תקיף של מדיניותה של ישראל, ועל כן הודיעו שלא יתנו לו ויזה.

ההודעה לוותה בלהג הרגיל של אביגדור ליברמן, שצריך להוכיח שהוא עדיין קיים ועדיין מועמד לתפקיד שר החוץ, אבל היא לא מסתירה את העובדות: שכל מי שרוצה להכנס לגדה המערבית, צריך את אישורה של ישראל. ולא מדובר רק בשרים דרום אפריקאים: בשעתו, אסרה ישראל על כניסתם של הבלשן והפעיל נועם חומסקי, הליצן הספרדי איוון פראדו, ואמן הקומיקס מקסימיליאן לה רוי לגדה.

כלומר, ישראל שומרת לעצמה את הזכות לקבוע לפלסטינים לא רק אם הם יקבלו את הכספים שישראל גבתה עבורם, אלא גם מי ×™×”×™×” הליצן שלהם, מי יתארח בפסטיבלי הקומיקס שלהם, ואיזה בלשן יוכל לנאום שם. היא שןלטת בגדה שליטה מלאה באמצעות המעברים. היא שולטת אפילו ברישום האוכלוסין של הפלסטינים, מוקד לטרגדיה מתמשכת בזכות עצמה. בגדה יש אלפי תושבים שנולדו בעזה, אבל ישראל סירבה לאשר את שינוי הכתובת שלהם – למרות שחלקם מתגוררים שם יותר מעשור. המשמעות היא שבכל רגע נתון, ישראל יכולה לעצור את ה”עזתים” הללו, להודיע שהם מתגוררים בגדה בניגוד לחוק, ולגרש אותם לעזה. ישראל מסרבת לאפשר לפלסטינים לעבור לגדה מעזה, וכך נוצר מצב שיש, למשל, אב שגר בגדה במשך שנים ואיננו יכול לראות את משפחתו – ×›×™ ישראלל מסרבת להכיר בכך שהוא תושב הגדה, איננה מאפשרת למשפחתו להתאחד איתו, ואם יצא לפגוש אותן בעזה, לא יוכל לשוב לגדה. מצד שני, אם אתה תושב הגדה ויש לך קרוב משפחה בעזה שנמצא על סף מוות, בכלל לא בטוח שישראל תיתן לך לראות אותו בזמן.

ישראל, במילים אחרות, כל כך לא שולטת בגדה וברצועה, שהיא קובעת לפלסטינים מי מהם יגור איפה; היא קובעת איזה זר יוכל לבקר שם; היא שולטת במשכורות של עובדי הממשלה; והיא שומרת לעצמה את הזכות לבצע פשיטות צבאיות על השטחים הפלסטיניים כאוות נפשה. הישראלים אולי שכחו, אבל הפלסטינים זוכרים את השתוללות הוונדליזם והביזה שכונתה מבצע “שובו אחים” מהקיץ האחרון היטב.

אלא של-hasbara אין שום קשר אין המציאות. היא גם לא אמורה לשכנע את האנשים שחיים מחוץ לישראל. המטרה שלה היא לסמא את עיני הציבור היהודי שחי בישראל. בזה היא דווקא מצליחה היטב.

ועוד דבר אחד: לנתניהו יש קואליציה בטוחה למדי של 67 ח”כים, ואף על פי כן הוא לא הצליח להקים ממשלה ב-28 הימים הראשונים שניתנו לו. מותר לשער שהוא מבוהל עד מוות מהאפשרות שאשכרה יצטרך להקים ממשלה כזו, שתחסל את היכולת שלו להעמיד פנים בפני העולם שהוא בעצם איש ימין מתון. בינתיים, לא נראה שהרצוג מתכוון להציל אותו מעצמו. לא נשאר לו עוד זמן רב. יש להניח שמשה כחלון לא ישחק את תפקיד יאיר לפיד ולא יאפשר לנתניהו להפיל עליו את התקציב האסוני שכדי שלא להעבירו הלך נתניהו לבחירות. למיטב זכרוני, הפעם האחרונה שבה ראש ממשלה לא הצליח להקים קואליציה ב-28 הימים הראשונים שלו היתה ב-1988. יש להניח שנתניהו מפעיל לחץ רב על הרצוג ומנסה לפרק את המפלגה שלו – בזה, בניגוד לכל השאר, הוא דווקא מוצלח.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

צה”ל הרג בחודש מארס את עלי מחמוד סאפי בן ה-17, והוא הרג אותו כחלק ממדיניות מכוונת ומוצהרת. הגנרל האחראי צריך להיות מוסגר לבית הדין שיכול לשפוט אותו

בחודש מארס האחרון, ירו חמושים של חטיבת כפיר, חטיבת הדיכוי היעודית של צה”ל, קליע רוגר בעלי מחמוד סאפי במהלך הפגנה סמוך למחנה הפליטים אל ג’לזון. מספר ימים לאחר מכן מת בן ה-17 מפצעיו.

רוב מוחלט של הישראלים לא שם לב, כמובן. למה אני מעלה פה את מותו של נער בן 17, אחד ממאות שנורו על ידי כוחות הכיבוש בשנים האחרונות? בגלל שמותו של סאפי לא היה מקרה, לא היה טעות; הוא היה תוצאה של מדיניות מכוונת. מי שהעיד עליה היה מפקד כוחות צה”ל בגדה, תת אלוף תמיר ידעי.

בנסיון להרגיע אספסוף של מתנחלים זועמים, השתבח ידעי בדצמבר 2014 בכך שהוא שינה את הנחיות הפתיחה באש כך שהן תאפשרנה ירי חי גם במקום שאין בו צורך. אם תשימו לב להקלטה הראשונה, בדקה 04:37 אומר שם הגנרל ידעי את הדברים הבאים:

“לא רוצה להגיד שינינו את הוראות הפתיחה באש, אבל קצת החמרנו עם האנשים פה בסביבה, במקומות שבעבר היינו יורים גז או גומי אנחנו יורים רוגר ולעתים חי. אם אני זוכר את המספרים נכון אנחנו סביב ה-25 אנשים שנפגעו פה בשלושת השבועות האחרונים.”

ההדגשה שלי.

מפקד כוחות צה”ל בגדה המערבית אומר במפורש, אם כן, שהוא הורה לכוחותיו להפעיל כוח בלתי הכרחי כנגד הפגנות. ידעי משתבח בכך ששינוי המדיניות שלו הוביל לפגיעה ב-25 פלסטינים בשלושה שבועות. תחקיר קצר של בצלם שהתפרסם סמוך לאותה התקופה מצא שצה”ל הפעיל במכוון צלפים והתגרה במכוון במפגינים עד שנכנסו לטווח הצלפים.

הרוגר הוא רובה בקוטר 0.22 אינץ’. הקליע שלו נחשב לחלש יחסית, אבל רובה הוא עדיין רובה וקליעים הם דבר קטלני. כשחמושי כפיר ירו קליע רוגר בעלי מחמוד סאפי והרגו אותו, הם לא פעלו על דעת עצמם: הם יישמו את המדיניות המוצהרת של הגנרל ידעי, קרי להפעיל במודע ובמכוון כוח קטלני במקום שאין בו צורך בכוח קטלני.

ננסח בנקודות את מה שקורה פה:

א. מפקד כוחות צה”ל בגדה מורה להפעיל כוח קטלני במקום שבו הוא איננו נדרש, כפי שהוא עצמו מודה.

ב. הכוח הלא הכרחי הזה הורג.

ג. ההרג הזה הוא מדיניות רשמית של צה”ל.

צה”ל נוהג לטעון, בדרך כלל כחלק מנסיון לבדל את עצמו מכוחות כמו חמאס, שההבדל בינו ובינם הוא שהוא “לא מתכוון” להרוג אזרחים; זה איכשהו תמיד קורה לו, אבל הוא לא מתכוון. בטיעון הזה יש כמה בעיות.

קודם כל, כוונה היא לא חזות הכל. בשיקול מוסרי צריך לתת מקום ניכר לא רק למה שהתכוונת לעשות, אלא שמה שקרה בפועל. על אחת כמה וכמה, אם הכוונה שלך נראית באופן חשוד כחלולה במיוחד. אני “רק” מוריד פצצה על שטח מאוכלס; מי היה מאמין, נהרגו שם כמה אנשים! בפעם הראשונה זה יכול לעבוד, בפעם השניה זה חשוד, בפעם השלישית זו שיטת טיוח של פשעים.

שנית, ידעי הורה במכוון על הגברת הכוח המופעל. הגברה כזו תוביל, בהכרח – זו המשמעות של הגברת הפעלת הכוח – להגדלת הפגיעה בחפים מפשע. יתר על כן, זו מדיניות קבועה למדי של צה”ל: ב-2006, ירה צה”ל ירי ארטילרי לעבר אוכלוסיה אזרחית ברצועת ×¢×–×”, וקרא לזה בשם החסוד “צמצום טווח בטחון.” קרי, אם בדרך כלל ×”×”× ×—×” היא שצריך להמנע מירי ארטילרי ברדיוס של 500 מטרים מאזור מיושב כדי למנוע נפגעים אזרחיים, הטרוריסטים בירוק ירו לרדיוס של 200 מטרים – ואז אמרו שמה אתם רוצים, אנחנו לא התכוונו. במקרה היתה שם משפחה.

במקרה של ידעי, אי אפשר אפילו לומר את ה”לא התכוונו” הקבוע של צה”ל: ידעי התגאה בכך שהאנשים שלו פגעו ב-25 פלסטינים שהוא אמר שלא היה צורך לירות בהם. יש לציין כאן שכאשר צה”ל טוען שהוא מוסרי יותר מהחמאס, לגמרי לא בטוח שזה נכון: ב”צוק איתן,” למשל, הרג החמאס בעיקר חמושים. צה”ל הרג בעיקר אזרחים. (אין בטיעון הזה לנקות את החמאס מפשעי המלחמה שהוא ביצע, ירי בלתי מובחן לאזורים אזרחיים. שני הצדדים הם פושעי מלחמה.)

בעקבות מותו של סאפי, הודיע צה”ל שנפתחה חקירת מצ”ח. מה שווה “חקירה” כזו, אפשר לראות למשל כאן: ברבור חסר תכלית שנמתח על פני שנים, ושבו צריך להאמין שהחוקרים הם שוטים מוחלטים – אלא אם מריחת הזמן שמאפשרת לחמושים לחמוק מצדק היא המטרה. אבל אפילו אם היינו יוצאים מנקודת ×”×”× ×—×” שמצ”ח מתכוונת ברצינות לחקור את מותו של סאפי, יש לה בעיה רצינית.

היא לא באמת יכולה לחקור תת אלוף, לא על פקודות מבצעיות שהוא נתן. יתר על כן, החוק הצבאי לא מכיר באחריות פיקודית על פשעי מלחמה. משפט המלחמה הבינלאומי קובע שמפקד אחראי לפעולות חייליו, ודאי אם הוא נתן פקודה שהובילה לפשעים, אבל גם אם לא נתן כזו. החוק הצבאי הישראלי לא מכיר באחריות כזו.

כלומר, המקסימום שחקירת מצ”ח תהיה מסוגלת לו הוא להעמיד לדין איזה חפ”ש, שביצע את הפקודות שקיבל והרג נער בלי סיבה. החמוש ×”×–×” הוא ללא ספק פושע, אבל הוא לא הפושע הגדול. הוא בסך הכל ביצע פקודות. זו לא ×”×’× ×” טובה, זו למעשה לא ×”×’× ×” בכלל – אבל מותר לטעון שהחפ”ש לא ×”×™×” יורה ירי ×—×™ בסאפי אלמלא היתה זו המדיניות הרשמית של המפקד שלו.

ואת הגנרל ידעי מצ”ח לא יכולה לחקור והפרקליטות הצבאית לא יכולה להעמיד לדין. ידעי, על כן, צריך להשפט בבית משפט בינלאומי לפשעי מלחמה. זה הפתרון היחיד, וזה הפתרון שאנשי שמאל צריכים לדחוף אליו: הסגרה של חשודים בפשעי מלחמה לבית הדין היחיד שמסוגל לשפוט אותם. אלה של ישראל ודאי לא מסוגלים. מי שמעמיד פנים שהם מסוגלים לכך, משלה את עצמו והופך את עצמו לסייען בהתחמקות מעונש של פושעי מלחמה. מי שהתווה מדיניות של פשעי מלחמה, צריך לשאת באחריות ובעונש.

החל מהשבוע שעבר, הפלסטינים חברים בבית הדין הבינלאומי בהאג. הם יכולים וצריכים לבחור את תא”ל ידעי כאחד החשודים הראשונים שאת הסגרתו הם מבקשים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הסאדיסט “אבו דאוד” שמענה ילדים עושה את ×–×” בשמכם, הוא מקבל ממכם משכורת – ואין דרך אחרת להחזיק כיבוש

הבלוגר נועם ר. פרסם אמש (ב’) פוסט חדש, שעוסק בעינויים שביצעו מספר אנשי שב”כ בילדי כפר חוסאן בשנת 2009. הדמות המרכזית בסיפור ידועה לתושבי הכפר כ”אבו דאוד” או “קפטן דאוד.” המדובר בסאדיסט עם נטיות פדופיליות שבכל פעם שאתם משלמים מסים, אתם מממנים גם את המשכורת שלו. הנה האופן שבו תיאר את החקירה שעבר בידיו אחד מילדי הכפר, מ’, שהיה אז בן 14:

“החוקר לבש בגדים אזרחיים, הוא היה גבוה, בעל עור שחום, רזה, בסוף שנות השלושים לחייו, מזוקן ולבוש משקפי ראייה והוא הציג את עצמו בשם 'אבו דאוד'. הוא לקח אותי אתו לחדר שעשוי מברזל. בחדר היינו רק אני והחוקר. הוא תפס אותי עם הידיים שלו מהראש שלי והתחיל לדפוק את הראש שלי בקיר הברזל. אחר כך הוא נתן לי אגרופים וסטירות בפנים ובעט עם הרגליים שלו ברגליים שלי בכוח. הכאבים היו עצומים והרגשתי שאני לא מסוגל לעמוד על הרגליים. אחר כך החוקר התחיל לקלל אותי. הוא אמר דברים מאוד גסים וקילל את אמא שלי. הוא איים עלי שהוא יאנוס אותי ויעשה בי מעשים מיניים אם אני לא אודה בזריקת האבנים. מאוד פחדתי מהאיומים שלו בגלל שהחוקר הזה היה מאוד אכזרי ובגלל שאף אחד לא היה בחדר חוץ משנינו. נזכרתי במה שראיתי בחדשות כשחיילים בריטים ואמריקאים אנסו וצילמו אזרחים עיראקים כשהם ערומים.”

השאלה איזה סוג של אדם מסוגל לאיים על ילד בן 14 באונס אולי מעניינת מבחינה פתולוגית, אבל היא לא מעניינו. הסיבה לכך פשוטה למדי: “קפטן דאוד” לא חטף את מ’ למרתף הפרטי שלו. “קפטן דאוד” השתמש בחמושי צה”ל כדי לחטוף את מ’ מביתו, והם לקחו אותו למתקן של כוחות הכיבוש, שם עונה על ידי “דאוד.” קודם לעינויים על ידי “דאוד,” חמוש דובר ערבית ניסה לשכנע את מ’ לחסוף מעצמו את העינויים ולהודות – ואין להניח שעשה זאת כיוזמה פרטית.

כלומר, חקירת העינויים של מ’, כמו גם של נערים אחרים מחוסאן ומשורה של מקומות אחרים בגדה, היא לא יוזמה פרטית של סאדיסט. זו גם איננה סטיה מהנורמה; מה שמתואר כאן הוא-הוא הנורמה.

קפטן דאוד הוא עובד ציבור. מה שהוא עושה, נעשה בהסכמה ממשלתית וציבורית. לא מדברים על כך, כמובן. אבל יש מנגנון שלם שהמטרה שלו היא לוודא שקפטן דאוד לא ישלם אף פעם מחיר על מעשיו. אף שוועדת חקירה – ועדת לנדוי – קבעה שהשב”כ ×¢×™× ×” שיטתית לאורך שנים ושיקר שיטתית לאורך שנים לבתי המשפט, אף איש שב”כ לא שילם מחיר על כך. ×–×” ×”×™×” בשנות השמונים, אבל אין סיבה טובה להניח שמשהו השתנה.

למעשה, אילו היה קפטן דאוד סתם סאדיסט מן השורה, מצבנו כחברה היה כנראה טוב יותר. אנשים כאלה נתפסים. הם עושים טעויות, הפשעים שלהם מושכים תשומת לב תקשורתית, ותוך כמה זמן הקריירה שלהם נגמרת. מותר גם להניח, במידה גבוהה של ודאות, שאילו קפטן דאוד לא היה עובד ציבור, ולא היה מסוגל להסתכל במראה בבוקר ולומר לעצמו שהוא עושה עבודה מלוכלכת אבל מישהו צריך לעשות אותה ושהוא נבחר לשם כך על ידי הציבור, הוא לא היה הופך לחוטף ומענה של ילדים: הטאבו החברתי גדול מדי, והחשש מהמחיר החברתי והפלילי היה גובר, ברוב גדול של המקרים, על הדחף. מי יודע, אולי קפטן דאוד היה נחרד מהשדים שרובצים בו, היה פונה לטיפול, והיה משתקם.

כלומר, העובדה שקפטן דאוד מקבל מאיתנו משכורת היא זו שהופכת אותו לסאדיסט בפועל. החסות הציבורית היא זו שמאפשרת לו לממש את דחפיו האפלים. אנחנו מספקים לו את הלגיטימציה. אנחנו אומרים לו שהוא בסדר, שהוא עושה את מה שאנחנו רוצים שיעשה. אנחנו אלה שאומרים שהוא יכול להיות בטוח שאחרי יום של הכאת ילדים והטלת מום פסיכולוגי בהם, הוא יכול להיות בטוח שלא רק שהוא לא יועמד לדין, אלא שהוא יקבל משכורת ופנסיה נאה. אנחנו מבטיחים לו שלא רק שהוא לא יועמד לדין, אלא שאם מישהו יעז לקשר בין זהותו האמיתית של קפטן דאוד ובין המעשים המיוחסים לו, האיש שחשף את זהותו של הפושע הוא זה שיעמוד לדין. אנחנו מעמידים לרשותו של דאוד כלי רכב, מתקני חקירה, חמושים נכונים לכל עבירה.

הייתי שם. בראש השנה 1990 פנה חייל המילואים אמנון פומרנץ בפניה הלא נכונה ובמקום להגיע למחנה הצבאי בורייג’ הגיע למחנה הפליטים בורייג’. הוא נבהל, ניסה לסגת, ודרס שני ילדים. המון זועם החל להתקבץ. נואש, הוא ניסה להיחלץ מהמקום, ונגח ברכבו בטעות את המסגד. ההמון החל לרגום אותו. הוא יצא מהרכב, הניח את נשקו על האדמה, והתחנן. האבנים המשיכו לעוף. הוא שב אל הרכב וניסה לחלץ אותו. לשווא. אבן פגעה בו והוא איבד את הכרתו. שלושה צעירים רצו בינתיים אל תחנת הדלק הסמוכה, מילאו ג’ריקן, שבו איתו, שפכו, הציתו.

זה היה בצהרים. בלילה, הייתי במשמרת כסמב”צ. הגיעו שני אנשי השב”כ. הם הביאו איתם ילד כבן חמש, עיניו קשורות בפלנלית, ידיו קשורות. יחד איתו היה קשיש. הם הושיבו את השניים על הספסל, סמוך לחדר המבצעים. מאוחר יותר אמרו לי להאכיל את הילד. האכלתי אותו בכף מפחית טונה. אני זוכר את ריח רסק העגבניות והשתן שעל מכנסיו. מאוחר יותר, הרבה מאוחר יותר, חשף גבי ניצן ב”חדשות” את העובדה שהשב”כ לקח את הילד הזה, אחיו של אחד הרוצחים, מהוריו, ואיים שאם האח לא יסגיר את עצמו, הם יעבירו את הילד למחנה מעצר, שם הוא ייאנס. האח הסגיר את עצמו בבוקר.

והסיבה שאנחנו משלמים לקפטן דאוד משכורת ומעמידים לרשותו את צה”ל ומבטיחים לו שהוא לא יצטרך לשלם מחיר על פשעיו, שלמעשה אנחנו לא נקרא להם לעולם פשעים, פשוטה מאד: אין דרך אחרת לעשות את זה. אם אתה רוצה לשלוט באוכלוסיה כבושה, אתה צריך לאנוס ולענות. כלומר, אתה צריך להשליט טרור, ואונס ועינויים הם כלי הטרור היעילים ביותר. אדם מוכן לסכן את חייו. הוא מוכן לסכן את חירותו. יש מעט מאד אנשים שיהיו מוכנים להקשיב לילדים שלהם מעונים. מצד שני, יש בכל חברה אחוז מסוים של אנשים שנמשכים לכאב ולאלימות, והם מוצאים לעצמם מקום טבעי בצבא ובשירותים החשאיים. שם הם פורחים.

בחברה שאיננה חברה מדכאת, שלא נשענת כל כך על כידונים ותאי עינויים שהם הפכו לשקופים עבורה, אנשים כמו קפטן דאוד היו לזוועה. אבל אנחנו כל כך התרגלנו לכיבוש, כל כך שכנענו את עצמנו שהפסקתו בלתי אפשרית, שאנחנו לא יכולים לראות יותר איך הוא נראה בפועל: ילד בן 14, כבול, מבוהל, וסאדיסט שמאיים עליו בעונש. אנחנו מספרים לעצמנו משלים נעימים. אנחנו אומרים שבכל חברה יש צורך במפני זבל – ושוכחים שהנמשל הוא שחדרי עינויים וילדים מעונים הם תוצר הכרחי של החברה שבנינו.

זה מחיר הכיבוש. זכרו: תשלום המס הבא שלכם מממן גם את הסאדיסטים המורשים של המדינה היהודית.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אדם מתבונן בתהום, התהום מתבוננת חזרה

(לאלמה ביבלש)

תפיסה רווחת בשמאל הישראלי, ודאי בשמאל הרדיקלי, היא תפיסה לניניסטית שאומרת שלפני שיהיה טוב יותר, יצטרך להיות הרבה יותר רע. ישראל, חושבים הרבה אנשים, לא מסוגלת לשנות את עצמה. אף עם כובש לא ויתר על כיבושיו מרצונו. כדי להשתחרר מהכיבוש, חייב יהיה לבוא לחץ חיצוני.

אני מסכים עם הנחת היסוד – ישראל לא תוותר מרצונה – אבל מה שמטריד אותי בתפיסה הזו היא משהו שלא מדברים עליו: האפשרות של טיהור אתני או רצח עם. ואני חושב שהיא ריאלית מאד.

אין לנו באמת מודל טוב לאיך פותרים את המצב הזה, פשוט משום שהוא די נטול תקדים בעולם המודרני. אנשים, כולל הח”מ, נוטים לצטט את דרום אפריקה: היו סנקציות, הלבנים נשברו, השחורים זכו לשוויון אחרי מאבק לא אלים. זה מודל שאוהבים לצטט, אני חושד, משום שהיה לו סוף טוב.

אבל כמעט כל הפרטים לא נכונים. המאבק האפריקאי לעצמאות ×”×™×” אלים. מאד אלים. נלסון מנדלה השתנה בכלא, אבל כשהוא נכנס אליו הוא ×”×™×” תומך מובהק במאבק חמוש – ואני לא מאשים אותו. קבוצת הכדורגל הידועה לשמצה של ויני מנדלה רצחה עשרות מתנגדים, לעתים קרובות באמצעות הצתת צמיג ספוג בדלק סביב צווארם. האלימות הממוסדת של המשטר הדרום אפריקאי רצחה רבבות ועינתה מאות אלפים.

יתר על כן, הסנקציות העיקו על הלבנים של דרום אפריקה, העיקו מאד, אבל הטלת הסנקציות לא הובילה לנפילת המשטר: להיפך, היא הובילה לרדיקליזציה של הצעדים שהוא נקט. יותר אלימות, יותר מעצרים, יותר רצח, יותר עינויים. המשטר התחיל להתמוטט כשברית המועצות החלה להתמוטט – וכשמנהיגי דרום אפריקה הלבנים הבינו שעם נפילת ברה”מ, לא ×™×”×™×” מנהיג מערבי שיהיה מוכן לגעת בהם במקל. כל זמן שהקומוניזם ×”×™×” סכנה של ממש, אפשר ×”×™×” איכשהו לבלוע את הצפרדע. כשברית ווארשה התמוטטה, לא נשאר למנהיגי הבורים שום דבר להציע למערב. הם עמדו בפני מלחמה נצחית עם האנשים הכבושים ובידוד בינלאומי. ובסופו של דבר האנשים הללו ראו את עצמם כאירופאים.

×–×” לא המצב בישראל. אולי ההבדל העיקרי הוא בתפיסה: אף ששתי אומות האדונים התבססו על הברית הישנה, ואף ששתיהן היו גזעניות לעומקן, יש הבדל מהותי בין התפיסות שלהן ביחס לעמים הכבושים. האפריקנרים ראו את השחורים המשועבדים כפראים וברברים – אבל לא חלקו לרגע על כך שהם ילידי הארץ. הם טענו, במידה של צדק – האפריקנרים ישבו שם 300 שנה – שהם לא פחות ילידים.

בישראל, היהודים לא מכירים בכך שהפלסטינים הם ילידים. הנראטיב הציוני מתאר את היהודים כמי ששבו הביתה, כביכול שכחו את הדירה לא נעולה, ואת הפלסטינים כפולשים. העובדה שיש שלטון ערבי-מוסלמי רציף בפלסטינה שארוך פי שתיים מכל קיום יהודי מתועד ריבונות יהודית מתועדת בה, פשוט לא נקלטת. הימין היהודי משקיע מאמצים ניכרים בטענה שהפלסטינים הם פולשים. כפולשים, הם לא יכולים להיות לגיטימיים; לכל היותר הם נסבלים.

והשקר הבסיסי הזה, העיוות הזה של המציאות ההיסטורית, הוא ממצא התביעה א’ נגד הציונות. אבל לא פה הבעיה. הבעיה היא בכך שכאשר אתה רואה את קיומו של אחר כלא-לגיטימי, כאשר אתה רואה אותו כגוזל של זכויותך ההיסטוריות, כפולש, קל מאד לגלוש למחשבה שאולי, לא נעים לדבר על זה, אבל אולי צריך להשמיד אותם.

הפנטזיה הציונית היא, בבסיסה, פנטזיה על היעלמות הפלסטינים. לא היית רוצה, נהגו בימין לשאול, לקום מחר בבוקר ולגלות שכל הערבים התאדו? הקדוש המעונה של השמאל הציוני, יצחק רבין, ניסח את זה בצורה דומה: “הלוואי שעזה תטבע בים.”

אבל ×¢×–×”, מעשה שטן, מתעקשת לא לטבוע. אלא שהרצון העמוק כל כך של יהודי ישראל שעזה תיעלם להם מן העיניים – מדהים עד כמה 1.8 מיליוני בני אדם, שנהרגים על בסיס יומי כמעט על ידי נציגי ממשלתנו, שחיים תחת מצור בלתי פוסק, פשוט לא קיימים בדיון הציבורי שלנו – מקל על הישראלים לא לשים לב כשאנחנו הורגים אותם במספרים גדלים והולכים. כלומר, הרצון הקולקטיבי בכך שהם ייעלמו, מקל על שליחי הרצון הקולקטיבי ×”×–×” להרוג עזתים. ואם הריגה היא פעולה דרסטית, שאיכשהו עשויה למשוך תשומת לב, אז המצור, הרעב, ההחרבה, הקרה – כל אלה חומקים בכלל מתחת לרדאר.

עזה היא דוגמא קיצונית, אבל היא מייצגת במידה ניכרת את הרצון של חלק ניכר מהיהודים בישראל: שהפלסטינים ייעלמו, או לפחות שיסתמו את הפה. וליהודים בישראל, נזכיר, יש היסטוריה של טיהור אתני: ישראל לא היתה קיימת ללא טיהור אתני כזה. לא מדברים עליו, כמובן, זה מחריד מדי. אבל מדי פעם זה צץ: הקריאות בימין ל”נכבה עכשיו,” למשל. מי שמשמיע את הקריאה, יודע מה משמעות המילה, גם אם הוא כותב ספרון שלם שכל מטרתו היא הכחשה שוצפת של המציאות ההיסטורית. הציונות רוצה נכבה.

וכל ההקדמה הארוכה הזו באה לומר שאם ישראל תמצא את עצמה תחת סנקציות, בהחלט יכול להיות שהתגובה שלה תהיה רצח עם. הנראטיב הציוני כבר שולל את עצם זכות הקיום של הפלסטינים. יש אנשים שעורגים אל הפתרון הזה, והם מתקדמים בסולם הדרגות. השפה של האחים היהודים היא כבר שפה של גירוש או השמדה. אביחי בוארון פינטז על מחנות השמדה, אבל זה כנראה לא יהיה ככה.

רצח עם וטיהור אתני מתרחשים, כמעט בלי יוצא מן הכלל, בעת מלחמה או אירוע בטחוני חריג. ערפל הקרב הוא מה שמאפשר לבצע את הרצח והגירוש. הנאצים הסוו חלק ניכר מרצח העם שלהם כ”מלחמה בפרטיזנים.” במצב ×›×–×”, קל יחסית להורות על טיהור אתני – למשל, גירוש הפלסטינים מתחומי שטח סי, שטח שישראל מדברת על סיפוחו במפורש – שבתורו יכול להתדרדר בקלות לרצח עם. היום אנחנו מפנים כפרים “בלתי מוכרים” בהליך שמקובל גושפנקא חוקית ממשפטנים שמכרו את נשמתם, אם אי פעם היתה להם כזו; כשישראל תמצא את עצמה מנותקת מהעולם, בהחלט יתכן שאיזה מח”ט או אוגדונר יורה על פינוי של כפר בעייתי. וכשתושבי הכפר יתנגדו לפינוי – והם יתנגדו – יבוא גם הטבח. כשזה יקרה, דובר צה”ל ימהר לטשטש הכל. הוא ידבר על התקפה רצחנית על החמושים שלו, ולגמרי סביר שההתנגדות לטבח תהיה אלימה. בן כספית יסביר לנו למה אין ברירה אלא לתת לצה”ל לעשות את מה שהוא עושה. הדיווח לא ×™×”×™×” על טבח; הוא ×™×”×™×” על “התנגשות” בין צה”ל ובין תושבים מקומיים. התקשורת היהודית תהיה זהירה מאד; ותועמלני צה"ל ייתפסו בדיווח מופרז על המתרחש שיגיע במדיה החברתית (והסבירות שלא ×™×”×™×” דיווח מופרז ×›×–×” היא אפסית) כדי לנגח את הדיווחים המדויקים. האמת תצא אחר כך, אולי. אחרי הרבה זמן.

וברגע שזה יקרה בכפר אחד, ×–×” יתחיל לקרות גם בכפרים אחרים. אולי הספר המטריד ביותר על שאלת רצח העם הוא “ממלאי הפקודות” של יגאל עילם. הוא מצביע שם על האפשרות שהחיפוש אחרי ההוראה לביצוע רצח העם ביהודים, שעד ×›×” לא הצליחה להעלות את המסמך הרלוונטי, מיותר: לא היתה פקודה כזו. לא היתה פקודה ×›×™ לא ×”×™×” צורך בה. ×”×’×™×¢×” הזדמנות, וקצינים בכירים הבינו מה מצופה מהם גם בלי פקודה. התרבות הנאצית היתה אובססיבית באשר ל”כוון לדעת הפיהרר,” לדעת מה רוצה המנהיג ולעשות את ×–×” גם בלי שהדברים ייאמרו במפורש. צריך לזכור: כמחצית מהנרצחים בפתרון הסופי נרצחו בירי – ואלה שנרצחו בירי היו באזורי המלחמה במזרח. הנרצחים בגז היו בצד המערבי של קו ריבנטרופ-מולוטוב.

רצח של אוכלוסיה הוא חלק בלתי נפרד ממלחמה; רצח הוא משהו שחיילים עושים. כל מה שמונע אותו הוא החשש שמישהו רואה. אם יש ערפל קרב, אם ממילא אין לך יחסי חוץ, יש עליך סנקציות והכלכלה שלך התמוטטה, והבני זונות בכפר ממול אשמים בזה ×›×™ הם לא מוכנים להתאייד, ואם החקירות של המשטרה הצבאית שלך נראות כמו בדיחה גרועה במקרה הטוב וקריצה במקרה הרע, אז לגמרי יכול להיות שביוזמה של מח”ט או אוגדונר שיבין מהי "רוח המפקד" – בשתיקה קורצת של הדרגים שמעליו – יתחיל טיהור אתני. נזכיר שבתפיסה של המג”ד של מג”ב בטבח כפר קאסם הטבח שלו אמור ×”×™×” להוביל לבריחה המונית נוסח 1948.

ואם ×–×” יתחיל, אין לדעת לאיפה ×–×” יתגלגל. דבר אחד בטוח: אי אפשר ×™×”×™×” לצפות לתגובה בינלאומית מוצלחת יותר מזו שהיתה ברצח העם ברואנדה. גם שם היו הרבה היסוסים ואולי מה שאנחנו רואים הוא לא מה שהוא נראה, ופאק, אתה רוצה עכשיו להפעיל כוח צבאי? אולי נקבל עוד כמה דיווחים? ומה יעשה הלובי הישראלי? ועד שהערפל יתפזר, אי אפשר לדעת כמה גופות יהיו על הקרקע, כמה ישובים יוחרבו, כמה “עובדות בשטח” ייקבעו. אולי, אחרי הרבה מאד זמן, יגיעו המפציצים של נאט”ו, כמו שהם הגיעו בסוף לסרביה – אבל את המתים, ואת פגועי הטראומה, ×–×” כבר לא יחזיר. אחר כך, בן דרור ימיני – טיפוסים מסוגו תמיד שורדים – יסביר לנו שלא היתה ברירה ושהיה הרבה יותר גרוע באוקראינה ב-1946 ועל מה בוכים כל השמאלנים האלה.

זה מה שיכול לקרות בשלב הביניים בין “יהיה הרבה יותר גרוע” ל”יהיה טוב יותר.” זה מה שמפחיד אותי. ולא, אין לי פתרון טוב. יכול להיות שאין בכלל. אבל אם יש סיכוי סביר שזה המסלול שלנו, או אפילו חצי סביר, לא הייתי ממהר לצעוד בו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

לזכותו של לשלשת עופות ייאמר שהוא הצליח לגרום נזק בלתי הפיך ליחסי ישראל-ארה”ב

ראש הממשלה, מר לשלשת עופות, נועד אמש (ב’) עם מזכיר המדינה ג’ון קרי ברומא. זו היתה פגישה רעה, עד כמה שאפשר לדעת. קודם לה, מחלקת המדינה ביטלה את התמונה המשותפת המסורתית של מזכיר המדינה עם ראש הממשלה. קודם ליציאה לפגישה, אמרו בכירים שמקורבים לנתניהו שהם מצפים שארה”ב לא תשנה את מדיניותה ותטיל, כפי שהטילה ב-47 השנים האחרונות, וטו על ההצעות הקרובות במועצת הבטחון.

אם פעם הווטו היה דבר מובן מאליו, אחרי שש שנים של נתניהו כראש ממשלה, יש מחלוקת בקרב הממשל האמריקאי בנושא. קרי נוטה להטיל וטו. היועצת לבטחון לאומי, סוזן רייס, מתנגדת לווטו אוטומטי. ההצעה הפלסטינית פשוטה למדי: היא קובעת שישראל תאולץ לסגת בחזרה לקווי 1967 בתוך שנתיים, ולא היא תחשב למפרה של החלטה של מועצת הבטחון. יש החלטה צרפתית דומה למדי.

המשמעות פשוטה, ולא מדברים עליה אבל היא תתפוצץ בלב מערכת הבחירות הזו: ה”שקט” שהישראלים רוצים כל כך, שקט שמשמעותו היא הרג פלסטינים על בסיס שבועי בלי נפגעים בקרב ישראלים, עומד להתנפץ.

×–×” די פשוט. אם ההחלטה הפלסטינית או הצרפתית תעבור את מועצת הבטחון, לישראל יש 24 חודשים לפנות את כוחותיה מהגדה או לעבור למעמדה של סודאן. נפתלי בנט אוהב לדבר על כך שכל מה שאכפת לעולם מישראל הוא ההייטק שלה. מר רסיס בתחת טועה, כהרגלו. ישראל נמצאת בכותרות לא בגלל כמה חברות הייטק לא חשובות במיוחד, שאף לא אחת מהן נמצאת בעשיריה הראשונה של חברות ההייטק. יתר על כן, חברות הייטק הן מטבען על-לאומיות. אם חרם כלכלי יאיים לרסק את החברות ההייטק הישראליות – שחלק ניכר מהן, אגב, כלל לא רשום בישראל – הן תדרשנה בערך ל-48 שעות כדי להתחיל את ההגירה שלהן. המשבר הכלכלי ×™×”×™×” עצום, ובכלל לא בטוח שהיהודי הממוצע ישמח לשלם מחיר ×›×–×” כדי להחזיק את מעמד האדונים של המתנחלים במקומו.

וכמובן, הפרה של החלטת מועצת הבטחון משמעה שנפתחת עונת הציד על צה”ל. החמושים שלו מסתובבים כבר שנים כשהם רעולי פנים שמא יאונה להם רע כשהם יוצאים מגבולות ישראל, והם עוד לא ראו כלום.

גם אם האמריקאים יטילו וטו על ההחלטה, שום דבר לא ×™×”×™×” כשהיה. המשמעות של וטו ×›×–×” היא שלפלסטינים אין מה לקוות יותר להשיג בדרכי משא ומתן. הם כבר הודיעו שהם יפנו לבית הדין הבינלאומי – פלסטין התקבלה כחברה משקיפה בו לפני כשבוע, מהלך שכלי התקשורת היהודים די התעלמו ממנו. בסוף אוגוסט – לגמרי לא במקרה, ימי צוק איתן – התובעת הראשית של בית הדין אמרה שפלסטין יכולה להצטרף ויכולה לתבוע, ופחות או יותר הזמינה אותה לעשות זאת. כאן, אין שום וטו אמריקאי שיכול להציל את ישראל.

וכמובן, וטו אמריקאי במועצת הבטחון יאמר להמוני הפלסטינים שאין להם מה לצפות עוד מתהליך מדיני. הוא מת גם כך, אבל זו תהיה תעודת הפטירה. לאבו מאזן לא יהיה מה להציע לעם שלו וגם כך הוא מתקרב לגיל 80. במצב כזה, התוצאה הסבירה היא שהרשות תחדל להתקיים בפועל. או שהיא תפורק רשמית, או שמנגנוני הבטחון שלה יפסיקו לשתף פעולה עם ישראל. ואז יתחיל בלגאן.

לא פלא שלשלשת עופות מבוהל. בשקט, בלי תשומת לב של התקשורת היהודית, הבניין הגדול של הכיבוש מגיע לנקודת המשבר של הלגיטימיות שלו. אף אחד כבר לא מאמין שישראל רוצה לנהל משא ומתן בתום לב. חלפו, אחרי הכל, כמעט 48 שנים. במשמרת של נתניהו, תקרוס הלגיטימציה של ישראל בגדה המערבית סופית – בין אם ×™×”×™×” וטו אמריקאי ובין אם לא. השאלה היא רק מה יקרה למה שנשאר מהמעמד האמריקאי במדינות האיסלם.

נתניהו יודע שאנחנו הולכים לקראת הלא נודע, שיהיה כנראה אלים במיוחד, ושזה יקרה במשמרת שלו – עם קצת מזל לישראל, בדמדומי המשמרת שלו. הקשקשת של הדוברים שלו חזרה שוב ושוב על הטענה שהמהלך הפלסטיני הוא “חד צדדי.”

וואלה. ×›×™ בניית התנחלויות בלתי חוקיות (”מאחזים”) היא לא מהלך חד צדדי. ×›×™ גיבוי של צה”ל לטרור של המתנחלים באותם מאחזים – ראינו את הדוגמא האחרונה באירוע שבו מת השר הפלסטיני לענייני התנחלויות – הוא לא חד צדדי. ×›×™ הפקעת קרקעות והפיכתן לאדמות ציבור שמועברות ישירות להתנחלויות היא לא חד צדדית. ×›×™ מערכת המשפט הצבאית בגדה היא לא חד צדדית.

אין שום דבר שישראל עושה שאיננו חד צדדי בגדה. במשך 47 שנים, היא מחזיקה אוכלוסיה גדולה תחת שלטון צבאי, בניגוד לרצונה וללא הסכמתה. כל חייל שזז בגדה, כל כלי טיס שחודר לתחום האווירי של עזה, עושה את זה באופן חד צדדי. ורק כשהפלסטינים נוקטים במהלך מדיני עצמאי, רק אז זו חד צדדיות.

לפני תהליך אוסלו, שרשמית אמור ×”×™×” להסתיים במאי 1999 – לפני יותר מ-15 שנה – ×”×™×” לנו את מדריד. נתניהו ×”×™×” אז סגן שר החוץ. הוא ידע איך הצליחה ישראל למרוח הכל. הוא ידע איך מנכ”ל משרד ראש הממשלה של שמיר, יוסי בן אהרן – כמה תיעב הדור הקודם את המומיה החנוטה הזו, שלמרבה השמחה שמה ירד לתהומות הנשיה – × ×”×’ להעביר את הישיבות עם הנציגים הסורים בשירה קולנית כל אימת שהנציג הסורי ניסה לדבר.

ועכשיו המשחקים האינסופיים האלה עומדים להגמר. במשמרת של נתניהו. לרוע המזל, זה אומר שפיכות דמים. שימו לב לזה, כי התקשורת היהודית מעדיפה לדבר על היקום המקביל שבו יוני “הנעל” שיטבון הוא מגנט קולות.

עוד דבר אחד: האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, טען בפני קהל שהעובדה שמצביעיו התאכזבו ממנו לא אומרת שהם לא יצביעו לו שוב, ×›×™ אובמה ×–×›×” בבחירות של 2012 ליותר קולות מב-2008, למרות שתומכיו התאכזבו ממנו. אממה, לפיד הטעה או שיקר כהרגלו. אובמה קיבל 69.49 מיליוני קולות ב-2008 לעומת 65.91 מיליונים ב-2012. בדיקת העובדה הזו דרשה ממני פחות מדקה בגוגל. כנראה שלפיד עוד לא התרגל לכך שבודקים את מה שהוא אומר, או שהוא חושב – ופה יכול להיות שהוא לגמרי צודק – שמי שתומך בו ממילא ×—×™ ביקום שבו לעובדות אין משמעות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)