יובל שטייניץ הוא אוויל משריש, שלא ראוי לשמש בתפקיד ציבורי.

כלומר, אם למישהו היה ספק בנושא, שטייניץ הפיג אותו היום (א'): במהלך ישיבת ממשלה מתלהמת במיוחד, הוא אמר ש"אריאל הוא ישוב בישראל". אוי. ולחשוב שזה האיש שצריך להחליט בסוגיות מדיניות וכלכליות סבוכות.

אריאל איננה בישראל. היא נמצאת בגדה המערבית, שטח שישראל מחזיקה בו – על פי הצהרותיה הרשמיות – כשטח המוחזק בתפיסה מלחמתית ושהריבון בו הוא אלוף הפיקוד, קרי החוק החל בו הוא החוק הצבאי. נחזור על זה שוב: אריאל איננה עיר ישראלית (למעשה, כשנוח לה, היא אומרת את זה בעצמה). קצרין, למשל, היא עיר ישראלית על פי החוק הישראלי. אף אחד בעולם לא מכיר בלגיטימיות של סיפוח הגולן, אבל הוא פורמלית הוא סופח. הגדה המערבית מעולם לא סופחה.

וזה, הכיבוש, הוא מה שעומד במרכז כל המהומה סביב מחאת השחקנים. קיומה של אריאל הוא פשע מלחמה. תושביה הם פושעי מלחמה. החיילים המגינים עליה מבצעים פשע מלחמה. עכשיו דורש הקונסנסוס הישראלי – כפי שהבחין כבר סוקרטס מול משטר השלושים באתונה, משטרי פשע תמיד ניסו לחלק את האשמה בין כמה שיותר אזרחים – שגם האמנים יתרמו את שלהם לפשע הקולקטיבי.

רגע, רגע, אומרים לי, מה אתה קופץ? על פי כל מתווה של הסדר קבע, אריאל תסופח לישראל. על הבולשיט הזה יש שלוש תשובות. ראשית, המשחקים שממשלות ישראל משחקות עם עצמן לא מחייבים אף אחד אחר – ומסתבר, אם נבחן את סוגיית פינוי המאחזים שישראל התחייבה לה כמה וכמה פעמים מאז 2001, שהם גם לא מחייבים את ממשלות ישראל עצמן. שנית, אם ישראל תגיע להסכמה עם ממשלה פלסטינית נבחרת ולגיטימית על סיפוח אריאל לישראל, המצב ישתנה. דברו איתי כשזה יקרה; בינתיים זה לא קרה.

ושלישית, אין שום אפשרות מעשית לספח את אריאל לישראל. היא לא חלק מגושי ההתנחלויות. היא נמצאת 20 קילומטרים ממזרח לקו הירוק. ספח אותה, ואין מה לדבר על מדינה פלסטינית. זו, אחרי הכל, תכלית קיומה של אריאל: לקבור את האפשרות של הקמת מדינה פלסטינית. לא במקרה, זכתה אריאל – שאין בה 20,000 תושב, כנדרש בדרך כלל להכרה כעיר – בסטטוס הנחשק הזה: היא קוץ מיוחד מאד, שטופח באהבה במשך שנים על ידי אריאל שרון וחבר מרעיו.

ב-1860, ערב הבחירות הגורליות לנשיאות בארה"ב, התפלגה המפלגה הדמוקרטית בין צפוניים ודרומיים. וויליאם יאנסי מאלבמה דרש מהוועידה המפלגתית לקבל החלטה שתומכת בעבדות לא רק כמוסד קיים ונסבל, אלא כמוסד ראוי לתמיכה. נציג מאוהיו קם על רגליו ואמר "יאנסי אומר לנו שאנחנו חייבים להסכים שהעבדות צודקת. הוא מורה לנו להסתיר את פנינו ולאכול עפר. ג'נטלמנים מן הדרום, אתם טועים בנו, אתם טועים בנו – לא נעשה זאת." המתנחלים וסייעניהם דורשים מאיתנו כעת לא רק להכיר בקיומן של ההתנחלויות, אלא גם להכיר בהן כדבר צודק, להכיר במתנחלים כסתם ישראלים מן השורה, שבסך הכל "מגיע להם לצרוך תרבות". אנחנו מתבקשים להכיר בקיומה של אריאל, לוותר בכך על המדינה הפלסטינית, ועל ידי כך להעניק גושפנקא להמשך שעבודם של הפלסטינים.

אתם טועים בנו, ג'נטלמנים מן המזרח, אתם טועים בנו: לא נעשה זאת.

הערה מנהלתית: שבתי בחוסר רצון מסוים מן הגולה הדוויה. אני רוצה להודות באותה הזדמנות לאנשים שהעלו את תרומתם לקרן הטבק והאלכוהול.

(יוסי גורביץ)

פעם, לא כל כך מזמן, כשהיה צורך להצדיק את גזילת הארץ מילידיה – גזל שהתרחש בעיקרו לא בסערת הקרבות של 1947-1948 אלא בשנים הארוכות והמיוסרות שלאחר מכן – רווחה כאן אידיאולוגיה שניתן לכנות אותה, בקצרה, "יהדות הנביאים". התפיסה שלה היתה התנתקות מוחלטת כמעט מהיהדות כפי שהיתה, ופניה עורגת אל היהדות "המקורית", כפי שהמחזיקים בה תפסו אותה: יהדות של צדק ויושר, כפי שהיא מתבטאת בחלקים מסוימים בתנ"ך. מחלקים אחרים בתנ"ך, כאלה שמדברים על רצח עם, אונס שבויות, טבח מאמינים של אלים אחרים, פסוקים מזעזעים כמו "בת בבל השדודה, אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו, אשרי שיאחז וינפץ עולליך אל הסלע" – הם העדיפו להתעלם.

כמובן, זו היתה יהדות מפוברקת של סוף המאה ה-19. מעולם לא היתה יהדות אותנטית כזו. היהדות האותנטית – זו שיהודים לאורך כל הדורות העדיפו, במספרים גדולים, לנטוש – היתה היהדות הרבנית. אחרי הכל, היא זו שקבעה אילו ספרים ייכנסו לתנ"ך ואלו יוגדרו כ"ספרים חיצוניים" (שלא לדבר על אלו שיוגדרו כ"עוון גליונים"), והיא ביססה את עצמה על הבדלה מהמין האנושי (חוקי כשרות, למשל) ושנאתו. אבל הלאומיות היהודית המתעוררת היתה צריכה להיאחז במשהו שאיכשהו יכול היה להתחזות למוסריות לגיטימית. אחרי הכל, אי אפשר לבסס את הטענה (השקרית, כמובן) ש"היהודים המציאו את המוסר" על דיני "לא תחנם".

הימים האחרונים מראים עד כמה חסרת שורשים היתה התפיסה של "יהדות הנביאים". היהודים האמיתיים, אלי ישי ויחידת עוז על "וביערת הרע מקרבך" שלה, מסירים במהירות כל אצטלה של אנושיות. כשישי אמר ש"נגמר הטיול", זו לא היתה פליטת פה: זו היתה אמירה מכוונת, שמטרתה לעודד את קהל הבית שלו. באדם אחר אפשר היה לחשוד שמדובר בניצול ציני ומרושע של שנאת האדם של היהודים האורתודוקסים לגריפת קולות בקלפי, אבל במקרה של ישי, תוכו כברו: הוא באמת שונא אדם. הוא באמת מתענג על מסע הנקמה הקטן שלו נגד ההיסטוריה היהודית. הקולות בקלפי הם בונוס נחמד, אבל ישי היה מתעלל בהם גם אם לא היה בכך רווח פוליטי (הפסד פוליטי היה כנראה גורם לו להסס – הוא פוליטיקאי, אחרי הכל).

פעם, לפני שנות דור, היו אנשים שבאמת האמינו באידיאולוגיית הנביאים. מנחם בגין הורה על קליטתם של 66 פליטים ויאטנמים שנמשו מהים, ושאף מדינה אחרת לא רצתה לקבל. בנו, בני בגין, יתפטר מראשות תנועת ימין ב-1999 כשהוא אומר שאין עוד ימין בישראל שמתחייב גם לשמירה על השטחים וגם לזכויות אדם. היום, מצד שני, רוב הציבור היהודי בישראל נמצא עמוק בימין הדתי – במובנו הרחב יותר, קרי ימין ששורשיו הם דתיים – והרעיון של זכויות אדם זר לו. ישנה קבוצה בשם "רבנים למען זכויות אדם"; מתוך החיוב אתה שומע את השלילה, כמו ב"יהודים למען ישוע". רוב רובם של הרבנים, שלא לדבר על הצאן הקדוש, אינו תומך בזכויות אדם. הם תומכים בזכויות היהודי.

אם היה כאן ציבור ניכר שאכן האמין ביהדות הנביאים, אפשר היה לנהל מול אלי ישי ועוזריו מערכה מרתקת. אפשר היה לגייס את "בכל דור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" כנגדם, כפי שעשתה היטב עלמה זוהר:

גם אני חיפשתי כֹח להציל מה שאפשר,

לא היה לאן לברוח – דמי היה מותר,

אות קין, אות קין – אנשים נופלים לברכיים.

והם דופקים לך בדלת, הם בוכים בכי תמרורים.

אל תאמר "מה לי עם אלה, אלה אנשים שחורים":

כי בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים,

שלא ישכח איך ברח, הוכה, הושפל, נרצח. איך צעק לשמיים.

אפשר היה להשתמש ב"לא תשנא מצרי, כי גר היית בארצו", בשלל איסורים תנ"כיים להונות את הגר ולפגוע בו, באיסור התנ"כי המרשים להסגיר "עבד אל אדוניו, אשר יינצל אליך מעם אדוניו", בקריאה להניח לגר " עמך יישב, בקרבת מקום אשר יבחר, באחד בשעריך, בטוב לו".

בישראל של היהדות האמיתית, לא זו שלא היתה ולא נבראה ואפילו משל לא היתה, 67% מהיהודים שנשאלו בנושא תמכו בגירוש, וככל שהיו יהודיים יותר, כך עלתה תמיכתם בו. 100% (!) מהחרדים, 85% מהדתיים הלאומנים ו-56% מה"יהודים המסורתיים" (אלה שרגשי האשמה שלהם על כך שהם נוהגים בשבת מחזקים את הלאומנות הדתית שלהם) התנגדו לאזרוח הזרים – לכאורה בניגוד למסורת שלהם עצמה ובעצם בהרמוניה שלמה איתה.

מי שרצה לראות מה עמדת המסורת היהודית ביחס ללא-יהודים, יכול היה לראות אותה השבוע, כשמאות רבנים התכנסו כדי לתמוך מוראלית בכותבי "תורת המלך", שמתירה שפיכת דמם של לא יהודים ללא משפט ואזהרה, וגם את רצח ילדיהם "אם יש חשש שיגדלו להיות רשעים כהוריהם". יואל בן נון כותב נגדם בדם ליבו, אולי המאמר האמיץ ביותר של מי שכבר התריע נגד קיצוני הרבנים, אבל קריאה בין השיטין מראה שגם לשיטתו, הדבר היחיד שמונע הלכתית את חיסולם של אפיקורסים ממוצא יהודי – כן, כן – היא הוראה של החזון איש שאין לדון בנושא, והוא מתלונן מרה על כך שרבני "תורת המלך" מתעלמים ממנה. אבל ביהדות אין אפיפיור, וכל רב רשאי לפסוק כרצונו.

ואיפה נמצאים רוב הרבנים, ואיפה נמצא הצאן הקדוש, אנחנו כבר יודעים.

הערה מנהלתית: אני יוצא לחופשה לשבוע, ועל כן לא אעדכן את הבלוג בשבוע הקרוב. אני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות לאנשים שתרמו לאחרונה לקרן הטבק והאלכוהול. נתראה שוב, אם יעמוד לי הכוח, בשבת הבאה.

(יוסי גורביץ)

הסקופ השקט: "כלכליסט", כאמור, עשו הבוקר (ב') עבודה נהדרת בחשיפת מקורות המימון של "אם תרצו": ג'ון הייגי, כשהסוכנות היהודית משמשת כצינור, בניגוד לנהלים שלה-עצמה. שווה לקרוא גם את שאול אמסטרדמסקי בנושא.

אבל היה להם סקופ קטן ביד, שהם לא שמו אליו לב. בעוד רוב התרומות של "אם תרצו" מגיעות מהייגי, רוב שאר התרומות – בסך 34,096 דולרים – מגיעות מארגון תמים לכאורה בשם הקרן המרכזית לישראל, ש"כלכליסט" זיהו כעמותה ימנית מניו יורק ותו לא. אם השם לא אומר לכם כלום, זה משום שאתם מכירים את העמותה הזו יותר כ-Central Fund of Israel.

זוכרים? האנשים הטובים שמשקיעים יותר מ-47 מיליוני דולרים בארגונים דתיים וארגוני ימין? שהשקיעו יותר מחצי מיליון דולר באבטחה בגדה המערבית? שתמכו בפרקליטיהם של יגאל עמיר וג'ק טייטל? התורמים הנלהבים ל"נשים בירוק" ו"אפרת"?

אם נחשב את ערך הדולר ב-2009 כשווה ל-3.7 שקלים, הרי ששווי התרומה של ה-CFI עומד על כ-126 אלף ₪. סך כל התרומות שקיבלה "אם תרצו" ב-2009 היה 456 אלף ₪. כ-375 אלף הגיעו מהייגי. השאר, אם כן – מעט יותר מרבע מההכנסות שלה – הגיע מה-CFI.

אז אלה שני המממנים של "תנועת המרכז הציונית" שלנו: כיאה לתנועה ציונית, פטריוטית ושורשית, היא נשענת על כסף מחו"ל של יהודים גלותיים שלא טרחו לממש את הפנטזיה הציונית שלהם ושל איש דת שנשמע באופן חשוד כמו אנטישמי קלאסי.

כיצד הפכתי למסית לרצח: כחלק מנסיון הסחת הדעת שלהם מהידיעה של "כלכליסט" – שהם ידעו שהיא מגיעה, כי קיבלו פניה לתגובה – הודיעו "אם תרצו" ל"ישראל היום" (תודה לנמרוד אבישר על התמונה) שהם הגישו תלונה למשטרה כנגד הקרן החדשה בגין "הסתה לרצח".

מה? ובכן, לטענת "אם תרצו", בכנס בלוגרים של הקרן החדשה "השמיע אחד המשתתפים איומים כלפי התנועה. מתמליל דבריו של הבלוגר עולה כי הוא אמר 'אני רוצה לראות בשר ודם במאבק מול התנועה' וציין כי צריך לגלות את מקור התרומות שלה'". שימו לב לסיפא העלובה במיוחד.

ובכן, הבלוגר האמור הוא אני, בכנס שתיארתי כאן. הדיווח מעיד על רמת האמינות של "אם תרצו": לא אמרתי שאני "רוצה לראות בשר ודם" (מה זה, לעזאזל?), אלא שהכנס היה תיאורטי ואני רוצה להגיע לבשר – ואז אמרתי שצריך לחשוף את המקורות של "אם תרצו". לא הסתה לרצח ולא נעליים. אלא אם ב"אם תרצו" התכוונו לומר שחשיפת מקורות המימון שלהם שקולה לאיום ברצח. אם הם ירדו לזה, כנראה שהפאשיסטים מפחדים, והם יודעים למה.

(יוסי גורביץ)

תחקיר כלכליסט שפורסם הבוקר, שנכתב על ידי תומר אביטל, חשף חלק נוסף ממקורות המימון של "אם תרצו": הסוכנות היהודית, שהעבירה לארגון 374,875 שקלים במהלך שנת 2009 – כסף שהגיע מג'ון הייגי, כהן הדת המאד שנוי במחלוקת. הסכום היווה כ-75% מסך התרומות שקיבלה "אם תרצו" במהלך 2009 (סך כולל: 456 אלף ₪), ושאיפשר לה לנסות ולצרוב את התודעה שלנו החל מתחילת השנה.

לסוכנות היהודית, על פי נהליה-שלה, אסור להעביר כספים לעמותות פוליטיות: היא מחויבת להעביר כספים אך ורק "אם הפרויקט הממומן בתרומה הוא בעל קשר מובהק למטרות הסוכנות: עידוד עלייה, חינוך, זהות יהודית ועוד". יתר על כן, תרומות שעוברות דרך הסוכנות היהודית חייבות להיות מיועדות לפרוייקטים ספציפיים. למרות כל זאת, הסוכנות היהודית העבירה את התרומות.

בכך שימשה הסוכנות היהודית – גוף, נזכיר, שאיננו כפוף לממשלה, אבל מנוהל על ידי מקורבו של נתניהו, נתן שרנסקי – כצינור להעברת כספים להתקפה פוליטית על השמאל הישראלי. אפילו "אם תרצו" עצמה, בהונאה הרגילה שלה, איננה מעמידה פנים שאיננה תנועה פוליטית: היא רק מתחזה לתנועת מרכז.

אמור מעתה, כש"אם תרצו" מאיימת להטיל חרם בינלאומי על אוניברסיטאות ישראליות – להם, כמסתבר, מותר – מי שחתום על החרם הזה הוא הסוכנות היהודית ושרנסקי. כשהיא מנהלת קמפיין הפחדה באוניברסיטת תל אביב, הסוכנות היהודית ושרנסקי הם שעומדים מאחוריו. כש"אם תרצו" גוררת אותנו את המק'ארתיזם והפאשיזם, וכשתציע בעתיד למנוע מיוצרים שמאלנים להופיע, או מסופרים שמאלנים לפרסם את ספריהם – צעדים הגיוניים בהחלט, בהתחשב במה שהיא עושה עכשיו – הסוכנות היהודית ושרנסקי יציצו מאחורי כתפיהם של רונן שובל וארז תדמור.

הגיע הזמן להזכיר שוב מי שני האדונים הנכבדים האלה. הראשון הוא דובר "תא כתום" לשעבר, שהיה ממובילי המאבק בהתנתקות, וששובץ ברשימה לכנסת של "הבית היהודי" על תקן הסוס הטרויאני שאמור לשכנע חילונים טובים להצביע לרשימה דתית-לאומנית, האיש שרצוי שישקיע מאמצים בהוצאת "אלטנוילנד" של הרצל אל מחוץ לקאנון הציוני – כי בספר ההוא, יש טיפוס בשם הרב געייער, שטוען שאזרחות מלאה צריכה להיות ליהודים בלבד (מסתבר שהרצל, בניגוד לשנינה של אחד העם, דווקא הכיר את היהדות האורתודוקסית), והוא הנבל שבעלילה, שדומה דמיון בלתי נעים לאנשי "אם תרצו". השני גנב אמל"ח וחומרי חבלה מצה"ל, לדבריו לצורך "הגנה עצמית", והיה מעורב באיומים באלימות כלפי מתנגדים פוליטיים.

שני החבר'ה האלה קיבלו כמעט 375 אלף ₪ מהפאסטור ג'ון הייגי, שמוקצה מחמת מיאוס גם בחלק גדול מהקהילה האוונגליסטית בארה"ב. במהלך הקמפיין של ג'ון מק'קיין ב-2008 נתפס הייגי באמירות פרו-היטלריות, בטענה שהרוטשילדים הם חלק מקונספירציה כלכלית עולמית, שהשואה התרחשה כי היהודים בגדו באלוהים, ולקינוח הוא גם יצא להתקפה כללית על הכנסיה הקתולית ומאמיניה.

זה המממן שבאמצעותו מנהלים שובל, תדמור וחבר מרעיהם מסע של הונאה, כחש, מרמה ואיומים כנגד המחנה הדמוקרטי בישראל. זה המממן שעל חשבונו הם חיים: ב-2008 החלה "אם תרצו" לשלם משכורות לפעילים שלה, בסכום של 43 אלף שקל; ב-2009, עם התרומה של הייגי והסוכנות הציונית, המשכורות עלו ל-366 אלף שקל. במקביל ירד תקציב האירועים והפעילויות מ-103 אלף ל-23 אלף, ותקציב ההסברה והפרסום – מ-328 אלף ל-113 אלף. מסתבר שיש כסף בסתימת פיות.

עכשיו מסתבר שהם מקבלים גם סיוע שקט מזרוע ממסדית למחצה. אם "אם תרצו" היו סיבה לדאגה, החשיפה שהם מקבלים סיוע מזרוע ממשלתית למחצה צריכה לעורר פאניקה.

במדינה נורמלית, מעורבותה של הסוכנות היהודית בהעברת כספים ל"אם תרצו" היתה גוררת ועדת חקירה. בישראל כנראה שלא יקרה כלום. לזכור, לפעם הבאה שבה שובל, תדמור והאידיוטים המועילים שלהם – ראיתי אותם ביום העצמאות בירושלים, צורחים "זבל אנושי" – ינסו שוב לדבר על "כסף זר".

(יוסי גורביץ)

לפני שבוע, כתבתי על הקשקוש החדש שמפמפם בן כספית: התפיסה שמאחר והקרן החדשה נאבקת בנסיונותיו של יצחק תשובה לעשוק את הציבור הישראלי מההכנסות המגיעות לו ממרבצי הגז שלו, הרי שהיא בעצם ארגון עוין, כי החלופה היא השענות על גז "ערבי" ושזו מטרתה האמיתית של הקרן החדשה. הקמפיין המטומטם הזה – מטומטם בין השאר משום שהוא מתעלם מחלקו של אוליגרך ישראלי למהדרין, יוסי מימן, באספקת הגז המצרי לישראל – היה כל כך מטומטם שאפילו בן דרור ימיני התנער ממנו.

"כלכליסט" דיווח הבוקר (במהדורת העץ המת, אביא קישור כשיהיה) שהושקעו בקמפיין הזה שני מיליוני שקלים. במהלך השבוע האחרון, פרסם הקמפיין מדי יום מודעות ב"הארץ", "ישראל היום", ו"מעריב". הוא רכש באנרים בולטים במיוחד בוואלה ונרג', ומודעות רחוב גדולות הוצבו בשורה של מקומות ברחבי הארץ.

הקמפיין הובל, לכאורה, על ידי "הפורום למען ארץ ישראל". זה הארגון שהמנהיג שלו, רנן שוורצמן, התראיין אצל בן כספית לפני שבוע. "הפורום" הוא בעצם תא סטודנטים בבר אילן. יש לו אתר עלוב למדי ולא מושקע – הם אפילו לא הסירו את הטקסט שמופיע עם כל בלוג של וורדפרס, Just another wordpress..com site – ושוורצמן הוא בסך הכל ילד בן 28. איך הגיעו לידיו שני מיליוני שקלים? שאלה טובה. כנראה שהם לא הגיעו. שוורצמן וארגון הקקיון שלו שימשו ארגון-חזית עבור מישהו אחר.

שוורצמן, שכנראה לא ידע במה הוא מתעסק, נבהל. אתמול הוא אמר לדה מארקר ש"אנחנו לא חתומים על המודעות, זה לא עבר דרכי, ואין לי מושג מי פרסם אותן… התחלנו במאבק נגד הקשר שבין הקרן החדשה לבין סוגיית תמלוגי הגז כדי לתת את הדחיפה הראשונית, אבל אנחנו בסך הכל תא סטודנטים. העניינים הכלכליים אמנם חשובים – אבל הם פחות מעניינים אותנו. אלמלא הקרן החדשה היתה מעורבת, לא היינו נכנסים פנימה. הגענו לסיפור בעקבות הקרן החדשה ולא להפך. מבחינתנו – שהמדינה תלאים את שדות הגז, ושקל אחד לא ילך ליצחק תשובה. האמת היא שאנחנו בכלל רחוקים מקפיטליזם". מעבר לכך שהאיש טמבל מוסת, הוא סותר את עצמו. לבן כספית הוא אמר לפני שבוע ש"השלכות רבות של העלאת התמלוגים הינן כאלה המדברות על הברחת משקיעים, ערעור יציבותה הכלכלית של המדינה ופגיעה באזרחיה". פתאום הוא "בכלל רחוק מקפיטליזם"? כתוצאה מסיבוב הפרסה החד הזה, הגישה אמש (א') הקרן החדשה לישראל תלונה במשטרה נגד שוורצמן וחבר מרעיו.

שוורצמן לא מסגיר, עם זאת, את המקורות הכספיים שלו: "רובם תורמים מחו"ל, יהודים חובבי ציון", הוא אומר. חובבי ציון עם המון, המון כסף, ושל"כלכליסט" אמר שוורצמן שהם מתנגדי הקרן החדשה שאינם רוצים להזדהות. משרד הפרסום של שוורצמן, זה של גל אורן, מאשר שהכסף מגיע ממקור אחר אם כי הלקוח שלו הוא שוורצמן והפורום-בשנקל שלו.

אז מה קרה כאן? הנה הערכה: מישהו מחו"ל עם הרבה כסף, אולי כזה שמקושר גם לטייקוני הגז שלנו, פנה לשוורצמן והציע להפוך את הארגון שלו ל"אם תרצו" החדשה, אם רק יסכים לשמש כארגון-חזית לקמפיין מופרך במיוחד. שוחד יעוור אפילו עיני חכמים, ושוורצמן לא מצטייר כחכם במיוחד. הוא קפץ על זה. עכשיו, אחרי שהוא נבהל, ארגון החזית שלו קרס ואנחנו מתחילים לראות מה עומד מאחוריו.

תזכורת: לפני כשלושה חודשים חשפתי כאן את העובדה שאחד הסייענים של "אם תרצו" הוא ה-Central Fund for Israel (CFI), שמשקיעה כספים רבים בהתנחלויות. ב-2008, העבירה ה-CFI סכום מדהים של 47,014,747 דולרים לישראל, קרי – במונחי 2008 – משהו כמו 160 מיליוני שקלים. והיא לא ארגון הימין היחיד שעושה את זה.

יש כאן, במילותיה בנות האלמוות של הילארי קלינטון, "קנוניה ימנית עצומה". תומכי "אם תרצו" ושאר הארגונים הימניים טוענים שוב ושוב שפעולותיה של הקרן החדשה לישראל פסולות, משום שחלק גדול מתרומותיה מגיע מחו"ל. הם מעדיפים לטשטש את העובדה שכסף מחו"ל זורם בעורקי הימין הישראלי, ושפסיכים דתיים – יהודים כנוצרים – שלעולם לא יצטרכו לשלם את מחיר המדיניות שלהם משקיעים מאות מיליוני שקלים בהמשך הסכסוך האלים פה, שלפחות מצד התורמים הנוצרים ("אם תרצו" סירבה להתנער מהתרומות של הייגי) מיועד להביא את האפוקליפסה.

ב"אם תרצו" מרבים להשתמש במילה "בגידה"; מעניין איזה כינוי מתאים לחברים בארגון שמסכים בלי היסוס לקבל כספים מאדם שפועל לשם כך שכל תושבי ישראל, למעט אלו שימירו את דתם לדתו, יושמדו באסון גלובלי. אחרי הכל, מדובר בתנועה שרכז המדיה שלה, אייל אשכול, אמר שהיה מקבל בשמחה כסף גם מהיטלר.

אכן, ציונים טובים.

(יוסי גורביץ)

ההר הוליד עכבר אנורקסי: לפני כחודש, התפוצצו הכותרות ודיווחו לנו על "מחבל יהודי" בשם חיים פרלמן שנעצר על ידי השב"כ, שבידיו כבר יש הוכחות לכך שפרלמן הוא הדוקר הסדרתי מירושלים, לפני כעשור.

הסיפור היה משונה מלכתחילה: ציפו מאיתנו להאמין שפרלמן הפך לרוצח סדרתי בגיל 17 ושהשב"כ, שהפעיל אותו כסוכן, לא הבחין בכך. אחר כך באה הסאגה הנלעגת של ההקלטות, שבהן נשמע סוכן שב"כ ממריץ את פרלמן – בחוסר אחריות מוחלט – להתנקש בראאד סלאח, שלוותה בפשיטה מאוחרת מדי של השב"כ, בחיפוש אחר הקלטות. אם לא היה די בכך, עצר מנגנון החושך אחר כך גם את דוד סיטבון, והאשים אותו בגניבת נשק – תוך שהוא מתעלם באלגנטיות שעל פי הסיפור המקורי, פרלמן נחשד בדקירה. במהלך עשרת הימים הראשונים, הוחזקו השניים בלי גישה לעורך דין. אחר כך נאלצה המשטרה להודות שהיא לא מפקחת על החקירות, והשב"כ ניסה למכור לנו צ'יזבטים על כך שפרלמן סייע לברוך גולדשטיין וליגאל עמיר – כשהוא היה בן 14 ו-15. אחר כך סיטבון שוחרר למעצר בית, סימן מובהק לכך ששום דבר רציני לא יצא מהתיק הזה.

היום, מתקבל הרושם, הסיפור הזה נגמר. בית המשפט מתח ביקורת חריפה על השב"כ, אמר שאין לו כל ראיות סבירות נגד פרלמן, והאריך את מעצרו ביומיים בלבד, במקום שמונה שביקשה המשטרה. עכשיו, אם אני הייתי השופט, והיה מובא לפני עציר שכבר הוחזק 28 יום בתואנות שווא, אני הייתי משחרר אותו. אבל כנראה שיש גבול.

מסקנות: א. התקשורת צריכה להפסיק לפרסם קומוניקטים של השב"כ בלי חקירה ודרישה. לכל הודעה של השב"כ צריך להתייחס, במפורש, כטענה ולא כעובדה. בכל הפרשה הזו היא שימשה כלי שרת בידי השב"כ, הגבירה את הלחץ על העצורים וקנתה לשירות עוד זמן. זו לא הפעם הראשונה: הודעות השב"כ בעניינם של טלי פחימה וראאד סלאח הסתיימו בדיוק כך, ותפקיד התקשורת היה להרוס את חייהם של המעורבים גם מבלי שיורשעו. אחרי הכל, השב"כ אמר שהוא מרגל איראני והיא מחבלת.

ב. יש להקפיא את פעולותיה של המחלקה היהודית עד לעריכת חקירה ממצה וגלויה של כל השתלשלות האירועים, שתבדוק מה לעזאזל קרה פה – והאם השב"כ ניסה להתנקם בפרלמן על כך שסירב להמשיך ולשמש כמקור. יש להקדיש תשומת לב מיוחדת לחומר שהגיש השב"כ לשופטים כדי לשכנע אותם למנוע מהחשודים עורכי דין. אם הוא מפוברק, לפרק את המחלקה – היא קטנה למדי והיא די גרועה במה שהיא עושה גם כך – ולהעמיד את כל המעורבים לדין על עדות שקר.

ג. אותו כנ"ל, רק לפרקליטי המדינה שהיו מעורבים בפרשה.

שטנה פרועה: יש אזרח ישראלי ורפרם חדד שמו, שעשה משהו לא ברור בלוב. הוא פעיל שמאל וכנראה ציוני קטן מאד. השב"… אה, סליחה, המשטרה החשאית של לוב עצרה אותו, אחרי שצילם כמה מבנים שם. באמצעות עסקה סיבובית שכנראה שלא כל פרטיה שוחררו, הוא שוחרר אמש אחרי כחמישה חודשים בכלא הלובי.

אתר ynet, ככל הנראה מתוך תאוות קליקים ותו לא, עשה מעשה נבלה: הוא התייחס לחדד תחת הכותרת "השמאלני שליברמן שחרר", ותהה – בכותרת המשנה – האם ליברמן טרח לקרוא את הבלוג שלו. ליברמן לא קרא, כמסתבר, אך מלשכתו נמסר ש"הוא היה מודע היטב לדעותיו השמאלניות".

צורת הכתיבה הזו – לפחדן שכתב את הטקסט נשארו מספיק שרידי בושה כדי שהוא לא יחתום עליו – היתה מיועדת להשליך בשר אדום לאספסוף היג"ע, לומר שהמאמץ הדיפלומטי היה מבוזבז, שכן מדובר במישהו ששכח מה זה להיות יהודי.

העובדה הפשוטה היא שמותר לישראלים לתעב את מדינתם, מותר להם לחכות בכיליון עיניים ליום שבו תאו רעב יכרסם את שר החוץ שלהם (או, באותה מידה, את שר הפנים; התחרות קשה), מותר להם לחשוב שהמדינה שלהם עוסקת בפשעי מלחמה באופן סיטוני ושהיא בנויה על מחיקת זכרונו של עם קודם שישב כאן קודם לכן. ואף על פי כן, המדינה חייבת להם בדיוק אותו שירות שהיא חייבת למי שחושב שהמדינה היא הטוב העליון ושמדי צה"ל הם מדי כהונה.

זה ההבדל בין אזרחות לנתינות: מעמדו של האזרח כלפי המדינה איננו נובע מאישיותו ומהמגע האישי בינו ובינה, אלא מחוזה בלתי אישי. המדינה מתחייבת לספק לאזרח סל שירותים, והוא מתבקש לשלם את המחיר שהשירותים הללו עולים. בין האזרח ובין המדינה מתנהל משא ומתן בלתי פוסק. בשום מקום אין הוא מתחייב להלל ולקלס אותה. להיפך. האזרחים הטובים ביותר הם אלו שמתריעים בפני ארצם כי שינתה את פניה, שהיא צועדת בדרך לאסון, שמנסים לשנות את המסלול הזה. המדינה – כל מדינה – תוכל תמיד לסמוך על אדישותו של הרוב; דמוקרטיה זקוקה לאזרחים עירניים.

Ynet, אתר החדשות המוביל בישראל ובמידה רבה בצדק, נכנע היום וניסה לנחש לאיפה תפנה רוח האספסוף, ולהקדים אותה. זה היה מראה מדאיג מאד.

היה ציוני בביתך ואדם בצאתך: זה, פחות או יותר, המסר של ראש ממשלתנו היקר, שבישיבת הממשלה לפני שבוע שעסקה בילדי העובדים הזרים, אמר שההחלטה היתה "פשרה בין הומניות וציונות".

איך נראית ההומניות של הממשלה שלו ראינו היום, כששר הפנים אלי ישי – איזה צירוף מילים בלתי מתקבל על הדעת – פטר את סבלם של מאות אנשים בלעג: "שההורים יסבירו להם שנגמר הטיול", אמר בנם של שני פליטים אפריקנים שנולד כאן. זו ודאי לא אנושיות; זו כנראה ציונות. כך היא נראית: לעג לרש לגורלם של אנשים אומללים.

אה, אבל הציונות איננה הלאומנות של היהודים, והיהודים האורתודוקסים מעולם לא ראו במי שאינו יהודי אדם. אלי ישי ודאי יזדעזע כאשר ישוו אותו לבניהם של הפליטים; הוא יהודי כשר, אחרי הכל. הוא אדם. הם, הם אינם קרויין אדם. כולם: ישי אמר שהוא איננו מפלה בין ילדים מסודאן לילדים מרומניה. הוא שונא את כולם במידה שווה. ואולי, בכל זאת ולמרות דבריו, מתעב אלי ישי את השחורים מעט יותר: הם, אחרי הכל, צאצאיו המקוללים של חם. והרי ארץ ישראל פה. ארץ קדושה, שאין לטמא אותה בגויים. וכמה שזה מגעיל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו כמה וכמה תרומות בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות בזאת לתורמים. כמו כן, פתחתי בלוג באנגלית – אפשר לראות אותו כאן – ואני מעריך שהדבר יוביל לירידה בתדירות העדכונים בבלוג.

(יוסי גורביץ)

ליצחק תשובה יש בעיה. הוא רוצה כמה עשרות מיליארדי שקלים נוספים, והמדינה מתעקשת לקבל את חלקה. החלק שלה, ראוי לציין, נמוך מהמקובל במדינות אחרות, אבל זה מה יש. תשובה סבור שהנסיון שלה לקבל את מה שמגיע לה הוא "הלאמה". עסקתי כבר בנושא הזה, ובכך שתשובה כבר העביר לצידו את שר התשתיות הלאומיות, שמיהר לאיים במלחמה על לבנון אם זו תפגע ברכוש הפרטי של תשובה, מבלי להבחין בפרדוקס.

אבל תשובה כנראה מודאג. היללות על "הלאמה" ו"קומוניזם" ו"'צ'ה גווארה" לא עשו את שלהן בשבועות האחרונים, ושר התקשורת לא נשבר מהיבבות האלה של חברות הסלולר, והוא הולך לקחת מהן את האווזה מטילת ביצי הזהב, דמי הקישוריות. מי יודע, אולי גם שר האוצר יעמוד על שלו. ובמאבק לקבלת אחוזים מהגז של תשובה, זכה האוצר לראשונה מזה זמן לקצת פופולריות.

אז מה עושים? פשוט: טוענים שהתביעה מתשובה לשלם לנו קצת יותר היא מזימה שמאלנית-אנטישמית מרושעת. לא יכול להיות, אתם אומרים? אף אחד לא יקנה את זה? בן כספית קנה, ועכשיו הוא גם משווק.

מסתבר שיש ארגון ימין דתי קקיוני בשם "הפורום למען ארץ ישראל", והלז – כעולה מהקומוניקט שקידם כספית בלי יותר מדי מחשבה – צפוי לפתוח בימים הקרובים בקמפיין, שבו תואשם הקרן החדשה לישראל בכך שהיא "נלחמת למען הגז הערבי".

מה? ובכן, הלוגיקה של "הפורום" היא פשוטה, בעצם:

• העלאת התמלוגים מהגז של תשובה עשויה לפגוע במיזם שלו
• למעשה, היא עשויה להביא לקריסתו
• אם הוא יקרוס, ישראל תצטרך להמשיך ולקנות גז מצרי או פלסטיני
• מטרתה הנפשעת של הקרן, לכן, היא מניעת עצמאות אנרגיה ישראלית

הם אומרים זאת כך: "הקרן דורשת, ובאופן מובהק, את הגדלת הכנסות הציבור, כלומר הפרת ההסכם עם חברות הגז שקדחו בישראל, מה שיוביל לקריסת פרויקט הגז בסבירות גבוהה, למכה כלכלית ומדינית עצומה למדינת ישראל, והמשך התלות בגז המצרי בימים בהם השלטון המצרי נראה מעורער מאי פעם".

וואו. אני בהלם קל. זו הפעם הראשונה שאני רואה שמישהו טוען שהעלאת הכנסות הציבור – בדרך כלל משהו חיובי ואפילו פטריוטי – שקולה לבגידה. מסתבר שאם יעלו את המס על תשובה לזה שנמוך יותר מבארה"ב, הוא לא יעמוד בזה, יברח למדינות הים (חובת הפטריוטיות, כידוע, לא חלה על עשירים), וישראל תספוג "מכה כלכלית ומדינית עצומה", משקיעים ינוסו על נפשם בזעקות "אמא'לה, לנין", הבורסה תיפול, אנשים יקפצו מהגג ויודיעו שמשיח נהרג. שזה בדיוק מה שרוצה הקרן, שהרי "מי שמנסה לבודד את המדינה מבחינה מדינית, תרבותית וצבאית, אין פלא שיהפוך גם את מאבק תמלוגי הגז לעוד כלי לניגוח מדינת ישראל", דברי יו"ר הפורום. ערמומיים, היהודונ… אה, השמאלנים האלה. גם כשהם כאילו מנסים לעזור לך, הם תוקעים לך סכין בגב. אי אפשר לסמוך עליהם אפילו 40 שנה בקבר.

כדי שלאף אחד לא יהיה ברור מה קורה בעצם, מערבב פנימה כספית שני דברים: א. סיפור מופרך במיוחד על ניגוד אינטרסים. מסתבר שאם אתה עוסק בנושא שנוי במחלוקת ואשתך עוד לא למדה שהיא צריכה להיות יפה ולשתוק ואשכרה יש לה דעה בנושא, אתה נמצא בניגוד עניינים. ב. דיסקליימר לענייני תביעת דיבה: כספית כותב "חובה להדגיש כאן: עמדתה של הקרן החדשה בעד העלאת התמלוגים אינה חריגה. מדובר בעמדה ראויה של ארגונים ומומחים רבים. הוויכוח הניטש סביב הסוגיה הזו מעניין ולעניות טעמי מאוזן ולא קל." זה היה נשמע לי מוכר מאיפשהו, הגילוי-הנאות הזה, וראה זה פלא: בן כספית כתב משהו דומה מאד במאמר שלו בינואר, שהפך את "אם תרצו" ואת הקרן החדשה לשמות מוכרים בכל בית. אז הוא כתב "לכל זה, צריך וחובה להוסיף שהקרן החדשה לישראל מממנת למעלה מ300- ארגונים ועמותות בארץ. רובם הגדול פועלים פעילות חברתית ציבורית ברוכה. אין להם כל קשר לנאמר כאן. וזה, אולי, שורש הסיפור. האם פעילותה זו של הקרן באה בעצם להסוות את הפעילות הרדיקלית החותרת תחת יסודותיה של המדינה הציונית?". שאלה יפה, "האם". הנה נעשה בה שימוש.

האם בן כספית הוא עיתונאי או תועמלן? האם הוא טרח לקרוא את ההפרכות של הדו"חות של "אם תרצו" שנשלחו אליו בשעתו? האם הוא טורח לשאול שאלות קשות את האנשים ששולחים לו קומוניקטים, או שהוא מסתפק בהעתק-והדבק? האם הוא מוכן לשמש שופר לכל מסע השמצה, מופרך ככל שיהיה, ובלבד שלא ייאלץ אי פעם להודות בטעות?

לכל זה, צריך וחובה להוסיף שלבן כספית יש נסיון כעתונאי וכמה תחקירים מתחת לחגורה. וזה, אולי, שורש הסיפור. האם פעילותו זו של כספית באה בעצם כדי להסוות את הפעילות הפרוטו-פאשיסטית של כספית, החותרת תחת יסודותיה של הדמוקרטיה הישראלית? הוויכוח הניטש סביב הסוגיה הזו מעניין ולעניות דעתי מאוזן ולא קל.

(יוסי גורביץ)

אמש התקיים כנס בלוגרים בשיתוף עם הקרן החדשה לישראל, לרגל השקת קמפיין חדש של הקרן, "לא נסתום". נכחתי בו, יחד עם כמה אנשים טובים אחרים: איתמר שאלתיאל, אורי סבח, יאיר ויזהר מהללאל (מפעילי Apartheid Watch), חנן כהן ועוד.

הכנס התנהל, לפחות מצד המארגנים שלו, באווירת נכאים מסוימת. עצם השם, "לא נסתום", הוא שם מתגונן. לי זה הזכיר את ברונו, מהעונה השלישית של הבית הלבן, ואת ההתפרצות שלו:

You all need some therapy, because somebody came along and said liberal means soft on crime, soft on drugs, soft on communism, soft on defense, and we're going to tax ya back to the stone age, because people shouldn't have to go to work if they don't want to. And instead of saying 'Well, excuse me, you right-wing, reactionary, xenophobic, homophobic, anti-education, anti-choice, pro-gun, leave it to beaver trip back to the fifties,' we cowered in the corner. And said 'Please Don't Hurt Me'.

למרבה השמחה, נראה היה שהקהל הגיע במצב רוח הרבה יותר קרבי מהמארגנים, והתאכזב לראות שאין תוכנית פעולה. אבל, בסופו של דבר, "לא נסתום" זה שם לא כל כך רע, כי יש לא מעט אנשים שדווקא רוצים שנסתום.

הארגון הפאשיסטי "אם תרצו" יצא בהתקפה שכל מטרתה לסתום את פיותיהם של אנשי הקרן החדשה והשמאל. הם מחלקים את ישראל לציונים ולא-ציונים; מישהו אמר יפה אתמול (צ'ארלס?) שהגיע הזמן לחלק את הישראלים לדמוקרטים ואנטי-דמוקרטים, ודי ברור באיזה מחנה נמצאים "אם תרצו".

בשוליים של "אם תרצו", יש את הפסיכים הימנים של רוטר, שחוסים תחת אנונימיות ומשתמשים בה למעשי נבלה, מתוך פחדנות שיודעת שלעולם לא תיענש. "הארץ" חשף לפני כמה חודשים שה"פעילים" של רוטר – שם מדויק יותר יהיה טרוריסטים מקוונים – עשו להם למנהג להפיץ את מספרי הטלפון של פעילי שמאל, במיוחד משייח' ג'ראח, כדי שכל זב ומצורע יוכל להטריד אותם. החוק הישראלי עומד לצד הטרולים: החלטה של בית המשפט העליון משנת 2009, שבנימוס אפשר להגדיר אותה רק כתמוהה ומנותקת מהמציאות, פסלה את ההליך הקיים של חשיפת זהותם של פוגעים אנונימיים. כעת אין הליך חוקי כזה, אלא רק תלונה במשטרה.

ההתקפה בשבוע שעבר על הבלוגים שלנו ועל הבלוג של ריצ'רד סילברסטין הגיעה לאחר שפורסמה ידיעה על כך באתר של רוטר. הם לא ניסו להתווכח איתנו: הם ניסו קודם כל להשתיק אותנו, על ידי הפלת הבלוגים, ואחר כך להציף את הבלוג בתגובות בשמות בדויים. ההתקפה נבלמה והתגובות נמחקו. מי שרוצה להגיע לדיון, יצטרך לוותר על זכותו, אם אכן יש כזו, להיות טרול אנונימי ולעמוד מאחורי דבריו.

אתמול, בשעת הכנס, דיווחו עליו ברוטר ומישהו כבר מיהר להבטיח ש"לא תסתמו, נשתיק לכם אותו, נבלות". הבוקר הותקף האתר של "לא נסתום" וירד מהאוויר לכמה שעות; כעת נראה שהוא הופל שוב. ההתקפות מזכירות את אלו שנערכו על הבלוג של ריצ'רד סילברסטין לפני שבוע. ברוטר מיהרו לחגוג: "הפרסום ברוטר עובד".

בכנס, הציגו אתמול יאיר ויזהר את Apartheid Watch , שזכה להתעניינות ניכרת. בתגובה, פרסם אחד הכותבים ברוטר את פרטיו של יאיר, כולל מספר הטלפון שלו, כנראה מתוך ציפיה שהוא יוטרד טלפונית עד שישבר. פחדן אנונימי אחר קרא להעביר את הפרטים לידי האקרים; שלישי הציע להפציץ את Apartheid Watch במידע שקרי, כדי להביא לקריסתו.

כך הם פועלים. הם לא מעוניינים בדיון; הם מעוניינים בסתימת פיות. הם לא מעוניינים בחשיפת מידע על הפרות זכויות אדם; הם מעוניינים בהפרות, והם לא רוצים שידעו עליהם. לגמרי לא במקרה, הפחדן שחשף את הפרטים של יאיר משתמש בלוגו של "אם תרצו". אחרי הכל, הוא מייצג את מה שאפשר להגדיר כפלג הצבאי של "אם תרצו": זה שמפעיל בריונות כאשר ההפחדה הרגילה נכשלת. 

כמובן, אנשי "אם תרצו" ורוטר יגידו לנו שמדובר בעשבים שוטים. אנחנו כבר מכירים את הטיעון הזה היטב. כשהוא מגיע מ"אם תרצו", שאחד המנהיגים שלה – ארז תדמור – הורשע בגניבת חומרי חבלה מצה"ל, ושהחשוד בטרור חיים פרלמן היה אחד מפעיליה, הוא נשמע עלוב במיוחד.

אז כן, יש מי שמנסה לסתום פיות. ואנחנו לא נסתום.

הערה מנהלתית: שלום בוגוסלבסקי, שכתב כאן כמה וכמה פוסטים, הצטרף לההם עם בלוג משלו, תניח את המספריים ובוא נדבר על זה. קבלו אותו בברכה.

(יוסי גורביץ)

בג"צ דן אתמול שוב בפרשת קווי השפלת הנשים, המכונים בעגה החרדית "קווי מהדרין". כרגיל כשבג"צ לא רוצה לפסוק – הוא נזקק לחמש שנים כדי לקבוע שהשימוש של צה"ל במגנים אנושיים אסור – הדיון נמשך שנים: הוא החל ב-2007. במהלך הדיון, הציע אליוקים רובינשטיין "לחכות להכרעת השר", כשהכוונה היא לשר התחבורה ישראל כץ. נציגי השר הודיעו כי הלז בוחן את הסוגיה בניחותא, ובכוונתו להגיע להחלטה בנובמבר, אחרי החגים, אולי. החפזון, אומר כץ, הוא מהשטן. טוב, נו, הוא לא אשה, למה שיבער לו?

אז רובינשטיין רצה – וכששופט עליון רוצה, העותרים בדרך כלל מבינים את הרמז – שהדיון יידחה באיזה ארבעה-חמישה-18 חודשים. מה בוער? אבל כץ, אחרי הכל, כבר הביע את עמדתו. הוא אמר בינואר השנה בבג"צ – כך שרובינשטיין היה צריך לזכור את זה – שעמדתו היא שצריך לאפשר "קווי מהדרין" על בסיס "הסדרים וולונטריים", אך אסור שהמדינה תקבע כך בחוק. כלומר, צריך לקבל את דרישות הבריונים החרדים ולאפשר תחבורה ציבורית שמפלה נשים בכספי ציבור בישראל.

לרובינשטיין היתה סיבה טובה לזכור את הדברים: העמדה של כץ בינואר 2010 התבססה… על עמדתו של רובינשטיין בינואר 2008, שנתיים קודם לכן, בה קבע כי "כי אין פסול באוטובוסים שבהם יש הפרדה הבאה להיענות לצרכי הציבור החרדי, אך לא ניתן לקבע זאת בחוק". המממ! כלומר, רובינשטיין בועט לכץ, כץ בועט לרובינשטיין, רובינשטיין בועט לכץ חזרה.

די ברור למה העמדה הזו מקובלת על רובינשטיין: הוא יהודי חובש כיפה וחובב אידישקייט. "קווי המהדרין", שמתפשטים כמו ארבה – למשל, כל הקווים למירון השנה היו קווי "מהדרין" – לא באמת מטרידים אותו. הוא בעד זכויות נשים, כמובן, אבל קצת יותר בעד זכויות גברים אורתודוקסים.

לכאורה, קשה קצת יותר להבין מה לישראל כץ, יהודי חילוני שגדל על ברכי אוכל השרצים אריאל שרון, ולכל הסיפור הזה. ואז נזכרים שכץ הוא פוליטיקאי, שיש לא מעט חברי מרכז חרדים בליכוד, ושכץ לא רוצה למצוא את השם שלו מופיע בכל מיני פאשקווילים. בשביל מה לו? מצד שני, הוא גם לא רוצה להיות חתום על החלטה שמפלה נשים, למקרה שאיזו פמיניסטית ליכודניקית – מירי רגב? – תרכב על הסיפור נגדו. הוא רק רוצה למשוך זמן. הקדנציה של ממשלה ישראלית, כידוע, קצרה למדי ואולי הוא יוכל לגמור אותה בלי שיצטרך לגעת בתפוד הלוהט הזה. אז לכמה נשים יהיה רע. נו, הן כבר היו צריכות להתרגל.

שמעון שטרן, דובר ועדת הרבנים לענייני תחבורה – מסתבר שיש דבר כזה – אמר בתגובה כי "הכל קנטרנות וצביעות. אותם ארגונים צבועים מקהילת הקרן החדשה לישראל, שאינם משתמשים בתחבורה ציבורית, תומכים בגולדסטון, בהכרה בחמאס ובהחרמת ישראל בעולם – הכל בשם הסובלנות, ובמוסר כפול מנסים לכפות על הציבור החרדי גם היכן ישבו באוטובוסים המשרתים אותם, וזאת בניגוד לרצונם המצפוני ולנהוג בארץ כבר 16 שנה".

חשבתי, כשראיתי את הטקסט הזה אתמול, לכתוב עליו, ותהיתי מה בעצם יש לומר: הטקסט הרי אומר הכל. על מה נדבר? על האופן שבו מסע ההסתה של פאשיסטי "אם תרצו" חלחל גם אל החרדים? על החוצפה שבטקסט כזה מצד אדם שמנהיגי הציבור שלו לא מוכנים, גם היום, להכיר דה יורה במדינת ישראל (יש סיבה למה החרדים האשכנזים נשארים רק סגני שר)? על השקר המובהק שנוצר כשחרדי מדבר על מצפון?

ואז נזכרתי שכבר קראתי את הטקסט הזה איפשהו. זוכרים את הדמות הפיקטיבית "נעמי בן עמי, מהארגון הלא קיים "שדולת הנשים העולמית למען התחבורה המוסדרת"? גם היא התייחסה לתביעה כאל "הרפתקה זו של התנועה הרפורמית בשליחות 'הקרן החדשה לישראל'". מעניין.

אבל כשרובינשטיין מסייע בשקט לחרדים להפוך את "קווי המהדרין" לסטטוס קוו – איך נבוא עכשיו, הוא יאמר ב-2014, ונעקור מנהג רב שנים? – הוא מתעלם מהפיחות המואץ במעמדה של האשה בחברה החרדית, פיחות שמואץ בדיוק כאשר מתברר שהאשה היא המפרנסת של הבית החרדי: האגו הגברי של אנשים שחונכו שנשים הן נחותות מתנגש עם העובדה שהם חיים על פרי עמלה. כשהחלו קווי המהדרין ב-1999, לא היו רחובות עם מדרכות מופרדות לגברים ונשים; היום יש. כשהסתבר, בעקבות פרשת "אמא טאליבאן" לפני כשנתיים, שיש נשים חרדיות ששמות על עצמן מקבילה לצ'אדור, הרבנים יצאו נגד התופעה – אבל היום יש כבר פאשקווילים של הבד"צ החזק של העדה החרדית, שדורשים מנשים לכסות את רוב גופן, ואחרים אוסרים עליהן גם לשוחח בסלולר. ומה שמתחיל עכשיו אצל העדה החרדית, יחלחל תוך זמן קצר גם אל החרדים "הרגילים", ואחרי זמן נוסף גם אל החרד"לניקים. ככה זה עובד: הם תמיד מתיישרים אל הקיצון.

כלומר, בעוד שנה-שנתיים, אשה חילונית שתרצה לעלות לאוטובוס שהיא מממנת במיסיה תדרש לא רק להשפיל את עצמה ולעלות מאחור; אם היא לא תיראה כמו טהראנית ממוצעת, זו בהחלט עשויה להיות עילה לאלימות. ומאחר ורובינשטיין וכץ, איש איש מסיבותיו, לא קוטעים את העוול הזה באיבו, הם גם יהיו האחראים.

הערה מנהלתית #1: בימים האחרונים התקבלו כמה תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות לתורמים.

הערה מנהלתית #2: ישראל הרסה אתמול בבוקר כפר בדואי בלתי מוכר – שקדם לה, אגב – בשם אלעארקיב. שום דבר שאכתוב לא יהיה מסוגל להתחרות בתיאור האירועים שכתב פרופ' גדי אלגזי ובתיאור השתיקה התקשורתית המרושעת שכתב אורן פרסיקו.

הערה מנהלתית #3: הוספתי קישור לפרויקט חדש, Apartheid Watch, שמטרתו היא "לעקוב אחרי הפרות זכויות אדם בישראל ופלסטין". כל אחד יכול לתרום ידיעות באמצעות טוויטר או מייל, והן תפורסמנה לאחר שמנהלי האתר – יאיר ויזהר מהללאל, שניהם ידידים טובים – יאמתו אותן.

(יוסי גורביץ)

נתקלתי לראשונה בשמו של בועז טופורובסקי אתמול, כמי שכתב טור תמוה ומבולבל בנרג. באותו ערב, הוא הופיע בהקשר שלילי הרבה יותר: טופורובסקי, כמסתבר, הוא אפרטצ'יק בכיר באיזה ארגון סטודנטים ארצי, והוא הורה מרום מעמדו לכפופים לו "להרחיק לאלתר פעילי אגודות שהשתתפו בהפגנות נגד צה"ל", וכתב ש"בשעה זו על כולנו לעשות מעשה. אני קורא לך לפעול במהירות ונחרצות כנגד אותם גורמים עוינים, המהווים גיס חמישי בתוך המדינה". לא פחות.

למרבה אומללותה של ישראל, טופורובסקי רואה עצמו כמועמד ראוי לשמש חבר כנסת מטעם גוף שמכונה צב"ר, או מפלגת הצעירים הישראלית. בשיחה שערכתי עמו, הוא נשמע בעיקר כמיליטריסט עילג. לא מדובר בכפית החדה ביותר במגירה: כשנשאל לכמה מנדטים מצפה מפלגתו, הוא אמר "אנחנו רוצים כמה שיותר מנדטים, כמו כולם". (באשר למפלגת צבר, כדאי לקרוא את הפוסט המעניין הזה של עידו קינן).

הוא לא הצליח להסביר למה התכוון כשאמר שהוא רוצה שפעילי סטודנטים שהפגינו נגד צה"ל "יורחקו לאלתר"; הוא אמר שמחאה היא כמובן "דבר לגיטימי", אבל "יש דברים שאסור לתת להם יד, אסור לתת יד לאנשים שבשעה כזו מפגינים נגד מדינת ישראל". מתקבל הרושם שהוא חושב שאגודות הסטודנטים מימנו הפגנות נגד הפצצות עזה – לא ראיתי שום ראיה לכך שאכן זה המצב. מתגנב הרושם שהמנשר הביסמארקי ששלח טופורובסקי לעמיתיו נטול כל משמעות ממשית, ושכל כוונתו היא לגרוף קצת רווח פוליטי באמצעות דה לגיטימציה של קבוצה קטנה של יריבים פוליטיים שנקטו בעמדה לא אהודה בעליל.

טופורובסקי – בעל תואר ראשון במשפטים וכלכלה – אמר עוד כמה דברים מעניינים. למשל, ש"לא יכול להיות שאגודת סטודנטים תתן יד לאנשים שמדברים נגד המדינה, נגד צה"ל, צה"ל עושה את שלו; התפקיד של צה"ל הוא לא להיות מותקף על ידי אזרחי המדינה (כך! – יצ"ג). אם יש להם תלונות, שיבואו לממשלה, לנבחרי הציבור. לא יכול להיות בדווקא בתקופה של מלחמה יבואו בתלונות לצבא". אני עומד נפעם מול ההגיון הזה, שאומר שביקורת על הבהמה הירוקה צריך להשמיע רק כשהיא לא עושה כלום.

ולא סיימנו. במקרים קיצוניים, אומר טופורובסקי, "של אנשים שפועלים במודע כנגד מדינת ישראל, הם לא צריכים להיות חברים באגודת סטודנטים בתוך מדינת ישראל". יצוין כי למרבה השמחה, עסקני הסטודנטים התקדמו מאז שנות השמונים, כאשר המשפטנים שביניהם הצליחו למנוע מסרבן הגיוס גדי אלגזי ללמוד משפטים (ואנחנו הרווחנו היסטוריון ומרצה מצוין); טופורבוסקי שלל לחלוטין את האפשרות שהוא וחבר העסקנים שלו ינסו למנוע ממישהו ללמוד באוניברסיטה בגלל דעותיו. התקדמות נאה ב-25 שנה, לא? ועדיין, המראה של עסקנונצ'יק סטודנטים שיוצא נגד סטודנטים אחרים בגלל נושא פוליטי שאיננו קשור לעסקנות סטודנטיאלית קצת מעורר תמיהה.

הממשלה לא רק צריכה למנוע מצה"ל האומלל מלשאת בעול תלונות הציבור – היא גם חייבת הכל לחיילים הגיבורים. לדברי טופורובסקי, "הממשלה צריכה לעשות הכל כדי שחיילים יילחמו, הם צריכים להיות בטוחים שאם יחטפו אותם הם לא יהיו כמו גלעד שליט… אני חושב שחייל שנחטף צריך לשחרר בכל מחיר; הבעיה היא לא המחיר, הבעיה היא עצם זה שהוא נחטף. מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה חייל בשבי, ודאי וודאי אם הוא חי (הדגשה שלי – יצ"ג), לא יכול להיות כזה דבר".

כלומר, המשפטן שחושב שהוא ראוי להיות חבר כנסת עדיין לא הצליח להבין שהצבא הוא חלק מהזרוע המבצעת, ושהוא מושא לביקורת כמו כל שירות אחר. אני מניח שאם מישהו היה מתלונן, נניח, על איכות השירות שהוא מקבל במזכירות האוניברסיטה, טופורובסקי לא היה שולח אותו להפגין מול משרד החינוך. אבל לא; הצבא הוא גוף אחר, מעל למחלוקת – במיוחד כשהוא אשכרה עושה משהו. מתיחת ביקורת על הצבא היא מעשה אנטי פטריוטי, כפי שטענו כבר האנטי-דרייפוסארים ואנשי "אגודת הצי" של גרמניה הקיסרית. לא יתכן שאנשים כאלה יבואו בקהל מהוגן; יש, איכשהו, להוקיע אותם – ובאופן הבומבסטי ביותר שבאפשר.

תפקידם של החיילים איננו להיות זרוע הביצוע של הממשלה הנבחרת; להיפך. תפקידה של הממשלה הוא לשרת את החיילים, במיוחד כשהם כושלים ונופלים בשבי. אין שום מחיר גבוה מדי לחייהם של חיילים, והממשלה היא האחראית – היא ולא מפקדיהם, כפי שכתב בטורו – שהם "מסתובבים אבודים בין בתים ממולכדים". בכלל, הממשלה והפוליטיקאים הם משהו מטונף כזה, שבעיקר עסוק בהכשלת החיילים הטהורים. לא ברור, אם כן, מדוע טופורובסקי רוצה לרוץ לכנסת ולא לשמש כקצין בקבע. למה לו הלכלוך הזה?

הבעיה היא שטופורבסקי לא לבד. ברחבי הארץ ערכו היום סטודנטים "הפגנות למען צה"ל", תחת הסיסמה – שהם חייבים לדעת שהיא שקרית – "כולנו חיילים". ראוי לשים לב: עד כה לא נהרג אף חייל צה"ל. הצבא לא הצליח להפסיק את ירי הרקטות. אוכלוסיה רחבה יותר ויותר חוטפת אש – והסטודנטים עסוקים בהזדהות דווקא עם הצבא. אחד מהם, ראוי לציין, הגיע להפגנה "באישור מיוחד" של הצבא, למרות שגויס למילואים בעזה. הממ. נראה שצה"ל לא רק שלא התייאש מנסיונות צריבת התודעה של הציבור הישראלי, הוא אפילו עלה מדרגה. מעניין מה היה עולה בגורלו של מילואימניק שהיה חושב שכדאי לו להפגין נגד כניסתו לעזה, והיה מבקש שחרור מיוחד לשם כך.

(יוסי גורביץ)