החברים של ג'ורג'

26 בנובמבר 2011

הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם, גרסה 1,243

עיריית טבריה, לא מהערים העשירות בישראל, השקיעה בשנים האחרונות כ-18 מיליון שקלים בסלילת כביש מיוחד באורך כקילומטר, והיא משקיעה סכום לא ידוע בסלילת כביש מיוחד באורך 400 מטרים. במקביל, היא גם עוקרת עצים עתיקים שנמצאים לצדי הכביש.

למה אני מטריח אתכם בפרויקט ההנדסי הזה? משום שהכבישים הללו הם כבישי וודו. העיריה חופרת את הכביש, ואז מציבה מתחתיו שתי שכבות של קורות בטון, מסודרים בצורת ח' וחלולים, ומתוכם יוצא צינור.

הצינור הזה מאפשר לכוח מיסטי, שמכונה טומאה, להפלט מן הכביש וכך הופך אותו לכשר למעבר כוהנים. הטענה היא שהכבישים הללו בנויים על בית קברות או מקום שבו נקברו אנשים, ולכהנים, כידוע, אסור להכנס לבתי קברות. אז כדי שהם יוכלו לעבור בכביש, צריך לפרק אותו ולסלול אותו מחדש, בעלות מסיבית.

כמובן, מדובר בחומרה של השנים האחרונות. הנחת היסוד ההלכתית היא שכולנו טמאי מתים, משום שמאז חורבן בית המקדש השני לא היה לנו את אפר הפרה האדומה, שהוא הדבר היחיד שיכול לטהר טמאי מתים. לא ברור כמה כהנים הזדעקו על כך שהם אינם יכולים לעבור ברחוב, אבל בהנחה שרוב אוכלוסיית טבריה איננה מורכבת מכהנים שהם בו זמנית אדוקים אך גם לא מבינים את מהות תפקידם, זה נראה כמו בזבוז משווע של כספי ציבור. אני מניח ששלט גדול, בשני צדדי הכביש, בנוסח של "חשש טומאה – כהנים מתבקשים לנסוע בדרך עוקפת", היה עולה לעיריה לכל היותר כמה אלפי שקלים, לא כמה עשרות מיליונים, ולא היה מצריך עקירת עצים.

השטח הארור שאנחנו חיים בו, ששימש משעול מלחמה לכוחות צבא הנעים ממצרים לסוריה ולהיפך כבר באלף השני לפני הספירה, רווי בתי קברות או סתם מקומות שבהם נמצאים שרידי אדם. שהחרדים מעדיפים את המתים על החיים, ואפילו ממהרים לאמץ פגאנים אל חיק היהדות לשם כך, גם כאשר מדובר בסיכון חיים של ממש כמו במקרה בית החולים ברזילי, לא צריך להפתיע אף אחד. שהרשויות מתחילות להכנע לדרישות הוודו האלה, זה קצת יותר מדאיג. ובהתחשב בכך שהארץ מלאה שלדים לא ידועים, סביר להניח שעוד זמן לא כל כך רב, חלק ניכר מתקציבי הבניה שלנו יופנה להגנתם של "כהנים" מפני "טומאה."

מדינה יהודית. ככה זה.

(יוסי גורביץ)

22 בנובמבר 2011

והעיקר לא לפחד כלל, שמעון פרס ממשיך למכור אותנו לחרדים, ובריוני תג מחיר פועלים בירושלים: שלוש הערות על המצב

מצעדנו עוד ירעם: היסטריה רבתי נרשמה בכלי התקשורת לאחר שהכנסת הבזויה ביותר בתולדות המדינה העבירה עוד חוק נגד ערך ליברלי, הפעם נגד זכות הביטוי. התיקון שהועבר אתמול – בקריאה ראשונה בלבד, חשוב להזכיר – לחוק לשון הרע מצטרף לשורת חוקים אחרים בתחום.

יש כמה דברים לומר עליו. קודם כל, אטילה שומפלבי כבר אמר כל מה שצריך לומר על התנהלותו של האפס המאופס שמשמש בתפקיד שר הבטחון. שנית, שבמדינה נורמלית ראש ממשלה שנמצא כעת בהליכי לשון הרע מתוקשרים מאד עם ערוץ טלוויזיה, לא היה מגיע להצבעה שמחמירה את תנאי לשון הרע, ולו מחמת מראית עין. מצד שני, במדינה נורמלית ראש ממשלה כזה, שגם היה מנסה להביא לסגירתו של הערוץ באמצעות כוחו הפוליטי, כבר מזמן היה מגורש מהעיר בזפת ונוצות. ושלישית, וחשוב מכל, שהחוק מגיע למחוזות הגיחוך: הוא קובע שאם כלי תקשורת מסוים, כמו הבלוג הזה, לא יעניק לצד שכנגד – יהיה אשר יהיה, וגם אם יוזכר בחצי משפט – זכות להגיב באורך שימצא הצד הנפגע לנכון, הוא ישלם מיליון וחצי ₪. בפועל, החוק, בצורתו הנוכחית, מפקיע את כלי התקשורת ומעביר אותו לרשות כל מי שעשוי לראות עצמו נפגע.

רביעית, זכור לרע חבר הכנסת זבולון אורלב (מפז"ל), שהיה בין מגישי הצעת החוק, אמר אתמול שרגע, הוא בעצם לא הבין את החוק שהוא מגיש ועל כן יצביע נגדו. זה לא הפריע למגלגל העיניים הזה להצביע בסופו של דבר בעדו. חמישית, זכור לרע גם דני דנון, שאמר בתגובה להחלטתו של רובי ריבלין להצביע נגד החוק ש"יש סייעני שמאל בתוך הליכוד, שמסכלים כל פעולת חקיקה של המחנה הלאומי." מילה יפה, סייענים – במיוחד כשזוכרים שדנון הוא זה שהתחייב ל"הסיר את הנגע" השמאלני. ריבלין, מאחוריך. ושישית, נזכיר לעדת מוכי הכלבת של הימין את האמירה של אנשי כהנא: שאצל מי שסותמים לו את הפה, מתחילות הידיים לדבר.

ועם זאת, ואחרי הכל, לא לפחד כלל. החוק פשוט וברור: כתוב רק את האמת, ורק האמת שיש בה עניין לציבור. ואם יגיע איזה מוכה כלבת כמו דני דנון, מוכה שחין נוסח זאב אלקין או מצורע נוסח דוד "את גרועה מבהמה" רותם וינבח כצבוע תחת חלונך, חייך בנימוס והזמן אותו להפגש בבית המשפט, כשאתה מבטיח לו שאת הקריירה שלך תבנה על גווייתו – והזכר לו שהחוק מאפשר לך, משהוגשה נגדך תביעת דיבה, גישה נרחבת לכל הניירת של התובע בתחום שעליו הוא תובע. האם אתה מרגיש בר מזל, תולעת?

הסעיף האחרון לא יהיה רלוונטי, כמובן, כאשר תצליח הקואליציה למנות גם שופטים כרצונה.

הלוואי שאפשר היה לומר שזקנתו מביישת את נעוריו: רק שזה לא נכון.

שמעון פרס הוא אלוף הפוליטיקה הישראלית בהתחנפות לחרדים ולרבניהם. מעטים החסידים שצברו שעות המתנה במסדרונות הרב'ה מגור, עובדיה יוסף ושאר המעוננים כמו שמעון פרס. ובכל פעם, כמו לוסי שמושכת את הפוטבול ב-Peanuts, הם הפילו אותו והשפילו אותו. הוא כבר חשב שתככיו הצליחו ב-1990, שכבר הצליח להקים ממשלה – הוא הוכרז על ידי חנפיו כראש ממשלה ערב קודם – רק כדי לגלות שברגע האחרון בגדו בו שוב. התרגיל, שחברי הכנסת של ש"ס נהנו ממנו בעליל, חזר גם בשנת 2000, כשפרס הצליח להפסיד את כהונת הנשיא למשה קצב. בכל פעם כזו, פרס מכר קודם לכן עוד קצת זכויות של הציבור הכללי.

ומי שנדפק פעם אחת, כבר לא יכול להגמל מזה. גם כשאין טעם. פרס אמר שלשום (א') בעת ביקור במכללה חרדית ש"אנו חיים בעידן של שינוי וכניסת החרדים למעגל העבודה היא תהליך חשוב ואפשרי תוך הקפדה וכיבוד תנאי ההעסקה הייחודיים הנדרשים ובראשם הפרדה בין נשים לגברים ומתן זמני תפילה." ההגדשה שלי, ההפניה הגיעה דרך שחר אילן מחדו"ש.

כלומר, בשעה שבה נשות ישראל נאבקות נגד דחיקתן מהמרחב הציבורי, בא שמעון פרס ובועט בהן, ואומר שיש לדחוק אותן אחורה כדי לשלב את החרדים בעבודה. עכשיו, בשום מקום אחר בעולם חרדים לא דורשים להפריד בינן ובין נשים, פשוט כי אף אחד לא ייענה לדרישה הנתעבת הזו. אם "האשה היא הכושי של העולם," כפי ששר ג'ון לנון, נסו לחשוב איך היו מתייחסים בכל מדינה נורמלית לנשיא שדורש, בשנת 2011 ולא 1951, להפריד בין שחורים ולבנים במקומות העבודה. אני בספק אם אפילו אלבמה של 1951 הלכה כל כך רחוק.

ומה שמדהים במיוחד הוא שפרס לא יכול להרוויח מכך כלום. הקריירה שלו גמורה. הוא הנשיא, והוא לא יכול להבחר שנית (התפקיד מוגבל לכהונה אחת בת שבע שנים, של פרס תגמר, ויפה שעה אחת קודם, ב-2014). הוא דחף את הנשים מתחת לאוטובוס פשוט משום שחנופה לחרדים היא מה שהורגל בו. הוא לא יכול אחרת.

הראשון באפריל 1933 מקדים השנה: המשטרה עצרה ביום חמישי שעבר ארבעה צעירים, שהיו מעורבים ב"מיפוי" של שוק מחנה יהודה בנסיון לברר מי מבעלי העסקים שם מעסיק ערבים. המטרה שלהם, לדבריהם, היא "להזהיר את הציבור" מפני סחר במקומות שמעסיקים פלסטינים. על אחד העצורים גם נמצאה רשימה בהתאם.

זה עוד לא ניפוץ חלונות וסימון של סהר על בית העסק, אבל זה מתחיל להתקרב באופן בלתי נוח. החשש שאיזה בריון שגורש מיצהר יחליט לעשות מהעסק שלך דוגמא עשוי בהחלט לגרום לבעלי עסק להעדיף שלא להעסיק פלסטינים. הבריונים הם אנשים שהורחקו מיצהר בתוקף צו אלוף. עכשיו הם העבירו את פעילותם לירושלים, והמשטרה כרגיל חסרת אונים. נהדר.

ועוד דבר אחד: שר החוץ המהולל שלנו הודיע אתמול שאם הממשלה תיישם את צו בג"צ על פינוי המאחז מגרון, הלכה הקואליציה. איזה מזל שגם לבג"צ לא בוער שום דבר, אה?

(יוסי גורביץ)

18 בנובמבר 2011

ערקתא דמסאנא, או: ההפיכה האמונית

אליקים לבנון, רב השומרון ורב ישיבת ההסדר באלון מורה, יצא אתמול (ה') בהתקפה חריפה על צה"ל. לדבריו, אם הצבא ינחה חיילים דתיים להשתתף בטקסים שבהם שרות נשים, "רבנים רבים" יורו לתלמידיהם לנטוש את הטקסים הללו "גם אם הם יועמדו מול כיתת יורים." התגובה הראשונית למשמע הדברים האלה היא סיבוב מהיר של האצבע לצד הרקה והנחה שלבנון, שלא היה סמל שפיות גם בימים כתיקונם, זקוק לאספקה מהירה של ברגים. בפועל, לבנון העלה את הסירוב לשמוע נשים שרות למדרגת שלושת האיסורים שהם בחזקת "ייהרג ובל יעבור": גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. בטוויטר פרץ מים מהיר של התאמת שירים צבאיים לדברי לבנון: התרומה של עבדכם הנאמן היתה "אולי היינו אריות/אבל מפאת/חשש עריות/אסור היה לנו להיות/על גבעת התחמושת."

הנטיה הראשונה שלי היתה לחשוב שלבנון העלה את החומרה של "קול באשה ערווה" למדרגת שלושת האיסורים הללו, ומכאן לחשוב שהוא התחרפן סופית. "קול באשה ערווה" היה אות מתה במשך אלפי שנים, כמו הציווי התלמודי של "אל תרבה שיחה עם האשה", שאירונית דווקא ברוריה – אשת רבי מאיר, שדווקא מוטב היה לו, לו הרבה שיחה עם אשתו – היא המפורסמת שבמצטטיו. ואף על פי כן, למרות האיסור ולמרות ברוריה, גברים יהודים שוחחו עם נשותיהם ב-2,000 השנה האחרונות; יש שיאמרו, הרבו לשוחח. התלמוד קובע גם ש"מרבה נשים, מרבה כשפים" – מה שלא הפריע ליהודי ספרד להמשיך בריבוי נשים הרבה אחרי חרם דרבנו גרשום, שבעצמו נקבע בסביבות 1000 לספירה והיה תוצאה של חיסול הפוליגמיה בקרב האוכלוסיה המקומית (סיפור ארוך), ועד שנקבע גם לגברי אשכנז לא היתה בעיה עם ריבוי נשים. התלמוד קובע עוד ש"רוב נשים מצויות בכשפים", ואף על פי כן האמירה האגבית הזו – שיש לה בדיוק אותו תוקף כמו ל"קול באשה ערווה" – לא הפריעה לגברים יהודים לחלוק את חייהם עם אנשים שיש סיכוי סטטיסטי גבוה שהן מכשפות. גם האמירה התלמודית שנשים הן "חמת מלאת צואה ופיה מלא דם" לא גרמה לרוב היהודים לוותר על מין הטרוסקסואלי. אלה אינן הלכות. אלה פטפוטי בית מדרש.

אז למה אנחנו שומעים כל כך הרבה על "קול באשה ערווה" בשנים האחרונות? על כך מיד. קודם כל על המהלך ההלכתי של לבנון, שהוא מדאיג הרבה יותר. לבנון קבע שאם חיילים דתיים יאולצו לשמוע שירת נשים, הרי שמדובר ב"שעת שמד", שבמסגרתה קיימת חובה – ערקתא דמסאנא הוא השם ההלכתי – למסור את הנפש לא רק על שלושת איסורי "ייהרג ובל יעבור", אלא על כל איסור שהוא.

נסביר. ההלכה אוסרת על הכפופים למרותה שורה ארוכה של דברים, שהידוע שבהם הוא אכילת חזיר. עם זאת, במקרה של סכנה מותר להפר את רוב האיסורים האלה. למשל, במקרה ההיפותטי של חולה שרופא קובע (באופן מפוקפק משהו) שכדי להחלים הוא צריך לאכול בשר חזיר, עליו לאכול את הבשר, משום שזה איננו איסור שדוחה חיים. באותה מידה, אם היהודי תקוע על אי בודד שכל מה שיש עליו הוא חזירים מגחכים ברשעות, לא רק שמותר לו, הוא גם מחויב לשחוט אותם כדי לאכול אותם ולשרוד. באותה המידה, אם הוא צריך לחלל שבת כדי להסתלק במהירות מאזור סכנה, הוא לא רק רשאי, הוא מחויב לעשות זאת – וחי בהם. באותה מידה, הוא רשאי במקרה של סכנת חיים להפר פחות או יותר כל איסור אחר – מלבישת שעטנז ועד אכילת חגבים מבלי לבדוק את סימניהם תחילה.

ישנם שלושה יוצאים מן הכלל: שפיכות דמים – אסור ליהודי להרוג יהודי אחר כדי להציל את חייו ("מה ראית שדמך סמוק משלו?"), או להסגיר יהודי אחר להריגה כדי להציל את חייו-שלו; גילוי עריות, שהוא איסור (שחל גם על לא יהודים) לקיים יחסי מין עם קרובי משפחה מדרגות שונות, יחסי מין הומוסקסואליים (אליבא דרמב"ם), משכב בהמה וקיום יחסי מין עם אשה בעת נידתה (אבל לא, למשל, לקיים יחסי מין עם זונה); ועבודה זרה, כלומר נטישת מנהגי היהדות עבור מנהגי דת אחרת. על אלה מחויב יהודי למות ולא לעבור.

כל זה משתנה כשחל "שמד", כלומר שיש נסיון מאורגן מצד הרשויות לאלץ יהודים לעבור על דתם. כשזה קורה, כל איסור רגיל הופך – אם הדרישה לעבור עליו מתבצעת בפרהסיה, כלומר שיש חשש לחילול השם – ל"ייהרג ובל יעבור". גם אם הדרישה היא לנעילת נעליים באופן שונה. לכן, למשל, האגדה העתיקה על ה"אשה ושבעת בניה" בשעת השמד של אנטיוכוס הרביעי מציינת שהמלך, שכבר הרג שישה ילדים שסירבו לכרוע לו ברך (צורה של עבודה זרה), חמל על הילד השביעי והשליך לו את טבעתו כשהוא מבקש שיתכופף וירים אותה, ובכך ייראה כאילו הוא כורע ברך, והילד סרב.

במקרה של שמד, מתמוטטים גם האיסורים האחרים – כמו, למשל, האיסור על שפיכות דמים. במהלך מסע הצלב הראשון של 1096, שמוכר ליהדות כפרעות תתנ"ו, רצחו הורים את ילדיהם ובלבד שלא ימירו את דתם. האירוע הטראומטי הזה צרב ביהדות האשכנזית את תפיסת קידוש השם, והכוויה הזו מורגשת עד היום.

אפשר היה אחרת: אפשר היה להשכיח את האירועים הללו, אפשר היה לפרוש עליהם חשכה – הספרות ההלכתית מצטיינת בשכחה – ואפשר היה לומר שהאנשים הללו יצאו מדעתם. אחד מבעלי התוספות גם כותב שאחד מרבני הדור יצא בחריפות כנגד רב אחר, "ששחט ילדים בשעת השמד", וקרא לו רוצח ושופך דמים, והוא מוסר שהרב הקנאי מת אחר כך מיתה משונה. הרמב"ם, ואיתו רוב יהדות ספרד, הלכו בנתיב אחר: באגרת השמד שלו כותב אוכל הנבלות הגדול שמותר להמיר את הדת לאיסלם למראית עין (מה שאין כן לנצרות, שהיא עבודה זרה), ובלבד שלאחר מכן ימהר האנוס לעזוב את המקום ויחזור לדתו במקום שלו יותר. החוקרים מתווכחים עד כמה מושפעת התפיסה הזו מתפיסת התקיה השיעית ומאירועי חייו של הרמב"ם עצמו – יש יסוד להניח שהוא נאלץ להמיר את דתו לאיסלם ואחר כך שב ליהדות – אבל יהדות ספרד נעדרת כמעט סיפורים של מסירת נפש פומבית, וודאי שנעדר ממנה הטירוף של הורים שרוצחים את ילדיהם.

ואת כל המסורת הזו מחזיר פתאום לבנון כשהוא מדבר על "שמד", אם ייאלצו חיילים דתיים להקשיב לקולן של נשים שרות. עכשיו, נשים יהודיות שרו לאורך כל ההיסטוריה היהודית, ממרים והלאה; ודבורה הנביאה שרה יחד עם שר הצבא ברק. הן שרו גם בבתי הכנסת, בעזרת הנשים. יתר על כן, עד אמצע שנות החמישים בתנועת בני עקיבא התירו הרבה יותר משירה – הם גם התירו ריקוד מעורב של בנים ובנות. ההתחרדות שעברה על התנועה בחמישים השנה האחרונות, שהחלה עם הרב נריה ושמופיעה כעת בשיאה אצל לבנון ורבנים אחרים, אין לה דבר וחצי דבר עם ההיסטוריה היהודית.

פה אנחנו צריכים להזכר שוב מיהו לבנון. אחרי ההתנתקות, התראיין לבנון ל"העיר" ואמר שמטרתה של הציונות הדתית היא להשתלט על מוקדי הכוח, ראש וראשון להם הוא הצבא, כדי שתופעה כזו לא תוכל לחזור על עצמה. לפני שנה וחצי הוא פסק, ופסיקתו קוימה בהתנחלות שלו, שלנשים אסור להעמיד את עצמן לבחירה. היו לו שני נימוקים. האחד הוא שאשה בעלת שררה זהו ההיפך מהסדר הטבעי (וההלכה, יש לציין, אוסרת על נשים לשאת בתפקידים בכירים); השני היה מגוחך משמעותית יותר: לבנון פסק שיש חשש ל"התערבות בין נשים וגברים."

עכשיו, אם גם לכם נראה שהחשש שבחירתה של אשה למועצה של אלון מורה תגרור אורגיה המונית במהלך הישיבה הוא נלעג, צריך לראות מה מטרתו של התירוץ הזה. והתשובה היא ברורה מאד: הדחתן של נשים מכל תפקיד ציבורי והשבת המצב שבו "אשה משפיעה במועצה באמצעות בעלה", כדברי לבנון.

אם יש משהו שהחברה הליברלית הביאה שלא היה קיים קודם לכן, הרי שזה שחרור האשה. לא במקרה שונאי המין האנושי, בדרך כלל אנשי הדתות המונותאיסטיות – בעיקר האיסלם והיהדות האורתודוקסית – ממקדים את מאמציהם בהסגת זכויות הנשים לאחור. מכל ההישגים של החברה הליברלית, זהו החדש ביותר והפגיע ביותר – משום שדורות של נשים חונכו, ומחונכות, על ידי השמרנים הדתיים שהן פחותות מגברים ומגיעות להן פחות זכויות. ומקרה לבנון יוכיח: האשה היחידה שרצתה להתמודד למועצת אלון מורה נרתעה, והסירה את מועמדותה. אולי הבינה שמול התנגדות הרב, אין לה סיכוי לנצח.

ולבנון, כמובן, לא עוצר במועצת ההתנחלות שלו. הוא רוצה להוציא את הנשים מצה"ל, או על כל פנים להפוך אותן לחיילות סוג ב' – מתוך ידיעה שמה שמתקבל בצה"ל, יתקבל אחר כך גם בציבור הכללי. חיילי הסדר שיוצאים מהופעתן של נשים לא באמת חוששים שיצרם לא יעמוד בהם והם ייאלצו לעשות בה מעשה פילגש בגבעה מול החיילים האחרים; הם נוקטים צעד פוליטי, שמטרתו היא להסיג לאחור את זכויותיהן של נשים. לפני כמעט ארבע שנים, פסק לבנון – יחד עם נביא השקר של הציונות הדתית, מרדכי "היה לא תהיה" אליהו, דב ליאור ושאר הכנופיה הקבועה – שיש להתיר לחיילים לא רק לא לשמוע נשים שרות, אלא גם לא לשמוע נשים בכלל: שמפקדים צריכים להתיר להם לסרב לקבל הנחיות מחיילות. הם פסקו ש"חייל שפעילות כזו מפריעה לו מאד, היא אסורה עליו על פי ההלכה." זו יותר מקריצה לחיילים שלהם: הגיעה שעת תג מחיר כלפי החיילות. אליהו גם פסק שאסור להקשיב לסתם דיבור של אשה, אם היא "מדברת בתנועות ידיים." כלומר, הוא נתן לחיילים המוסתים ממילא שלו אישור לא להקשיב לקצינות.

בקיצור, למה שרוצים לבנון ושאר הרבנים שאיתו אין שום קשר לצניעות. ה"צניעות" היא פשוט התירוץ התיאולוגי לפעולה פוליטית של הפיכת נשים לאזרחים סוג ב'. כשלבנון מדבר על "שעת שמד", הוא משמיע שריקת-כלבים לחיילים שלו: הגיעה שעת מרידה צבאית של שחרית. יש להניח שהמתקפה של ה"ה אלקין ולוין בכנסת מספקת לו רוח גבית, שהוא חושב ששעתו הגיעה.

לבנון הוא ראש ישיבת הסדר, כאמור. בחורי ישיבות ההסדר אוהבים להעמיד פנים שהם אליטה. בפועל, מדובר בחיילי שוקולד שמשרתים 16 חודשים (ורק קו אחד) לעומת 36 החודשים של החייל הרגיל. כששירתתי ברצועה, היה לי העונג המפוקפק לשרת לצד שני בחורי ישיבות הסדר, ששניהם הגיעו ליחידה אחרי והשתחררו לפני. יתר על כן, הם פחות או יותר החיילים היחידים שמגיעים לצבא עם החברים שלהם מהבית, שיעמדו לצידם מול המפקדים, ומגיעים כשהם מצוידים באיגוד מקצועי מאחוריהם – ועד ראשי ישיבות ההסדר. הם משרתים פחות מחיילות – אבל דורשים לסתום להן את הפה.

הגיע הזמן לשים קץ להתנשאות חסרת הבסיס הזו, ולסגור את ישיבות ההסדר – זו של לבנון צריכה להיות הראשונה – ולהודיע לאליטה בעיני עצמה שהיא שווה בדיוק כמו כל חייל, או חיילת, אחר. ואם יש להם בעיה עם אשה ששרה, אז שיתאפקו או שכמו החרדים, ישיגו לעצמם הסכם במסגרתו הם לא משרתים (וכן, יש גם מסגרות כאלה – "ישיבות גבוהות" – לדתיים לאומניים). ואם יש להם בעיה עם קבלת פקודות מאשה, הם יכולים להתכבד ולשבת בכלא. או, שוב, לא לשרת. למרות התשבוחות העצמיות שלהם – שלא כל כך מסתדרות עם המציאות שבה, מאז עליית מספרם, צה"ל לא מצליח לנצח – עדיף לצה"ל מצב שבו אין לו חיילים שמקבלים פקודות מהרב.

אחרי הכל, כשלבנון מורה לחיילים שלו להיות נכונים לעמוד מול כיתת יורים – מה לגבי כיתת יורות? – הוא כפסע מאמירה לחיילים שלו להפנות את הרובים שלהם אל מפקדיהם. הדוגמאות הקלאסיות של קידוש השם – בזמן החשמונאים, עשרת הרוגי מלכות ובראשם רבי עקיבא, ואפילו, במידת מה, מתאבדי תתנ"ו – הרי לא בחלו בלחימה אקטיבית מאד ברודפיהם. לישראל יש די צרות; היא לא חייבת לסבול גם את ההסדרניקים והלבנונים.

ואפשר גם לעשות מעשה: שלחו נא פקס אל ראש אכ"א, והודיעו לה שאתם מתנגדים לזכויות היתר שדורשים לעצמם אנשי ישיבות ההסדר, ושאתם תומכים בפירוקן לאלתר. זה לא יקרה, כמובן, כי זה יצריך הרבה יותר אומץ ציבורי שיש בקרב הפוליטיקאים החילונים-לכאורה בישראל, אבל בצה"ל צריכים להרגיש שיש לחץ גם מהצד השני. אחרי הכל, הגנרלים שלנו, אמיצים כולם בשדה הקרב, מעולם לא הצליחו להפגין ולו שריד של אומץ כזה בשדה האזרחי.

(יוסי גורביץ)

10 בנובמבר 2011

פוסט אורח: לשיר זה כמו להיות

השבוע מצאתי את עצמי משתמשת במונח "אפרטהייד" כשהתייחסתי לנושא של הדרת נשים מהמרחב הציבורי בישראל. דוחקים אותנו לאחורי האוטובוס, לכניסות נפרדות לחנויות ומרפאות, למדרכות נפרדות; בדיוק כמו בדרום אפריקה של אז, טענתי. מבהירים לנו שיש אנשים השווים יותר, ואנשים השווים פחות. לא מעט אנשים טענו שעלי להימנע מהמונח "אפרטהייד": הוא נפיץ מדי, פוגעני ומעורר אנטגוניזם, ולא הולם את המצב המיוחד בישראל, כך אמרו. קיבלתי את דבריהם באופן חלקי, ועד עתה המשכתי להרהר בדבר. לקח לי שבוע שלם להבין מדוע, בעצם, המונח הזה לא הולם את מצב הנשים בישראל 2011. זה לא בגלל שהוא נפיץ מדי או מעורר אנטגוניזם. זה אפילו לא כי הקונטקסט הפוליטי-חברתי של דרא"פ דאז לא זהה לזה של ישראל העכשווית.

המונח "אפרטהייד" לא תואם את מצב הנשים בישראל היום, ×›×™ תחת שלטון האפרטהייד, לשחורים ×”×™×” מקום. מקום דפוק, מקום מחורבן, מקום מזעזע – אבל מקום. הפשע שמתחולל בישראל בימים אלה ממש מוסיף אלמנט מחריד לאותה שיטה של אפרטהייד: הוא לא רק מדיר נשים. הוא שואף להעלים אותן. כאשר פרסומאים מפחדים להראות את דמותן של נשים בחוצות, הם מיישרים קו עם השקפת העולם שגורסת שמוטב לאנשים לא להיחשף ליצור המתקרא "אישה". כאשר מפקדים בצבא מכריחים חיילות לסתום את פיהן ולא לשיר, לא לשרת כתף אל כתף עם החיילים, לא לקחת חלק באירועים רשמיים, הם נכנעים לתכתיב הגורס ×›×™ נשים הן דבר מיותר בפעילות השגרתית של צה"ל. כאשר (סגן) שר הבריאות, נציגה הרשמי של המדינה, מונע מחוקרות מכובדות לעלות על במה ולקבל פרס שהרוויחו ביושר, הוא מעביר מסר חד וברור לפיו ×–×” לחלוטין לא משנה מהו ההישג שלהן, עדיין אין להן מקום ולא יינתן להן הכבוד המגיע להן. כאשר גוזלים מאדם את גופו, את פועלו, את דמותו ואת קולו, הוא הופך לאפס. אל ייקל הדבר בעיניכם. אדם נטול קול ונטול פנים הוא אדם שאין צורך להתחשב בו ואין צורך להכיר בזכויותיו. זהו אדם שאיש אינו שואל לדעתו ואינו מתחשב ברצונו, כיוון שאיש אינו יודע שהוא קיים. הוא פשוט לא שם.

ובמקרה דנן, היא פשוט לא שם, כי האנשים שמעלימים אותם מעל פני האדמה הם אנשים ממן נקבה. 51% מהאוכלוסיה, ללא קול, ללא פנים, ללא ייצוג, ללא משמעות. "זוהי מחמאה!", טוענים נציגי הדת, "אנחנו מבקשים לשמור על כבודכן!". צר לי. העלמה אינה הבעת כבוד. השתקה אינה מחמאה. ומה שמותר לאדם אחד כחלק מזכויותיו הבסיסיות, צריך להיות מותר לכל בני האדם. גם אם הם בני אדם ממן נקבה.

לפני שלושה שבועות פרסמתי פוסט שעסק בבעיה של הדרת נשים מהמרחב הציבורי, ובאופן ספציפי התייחסתי לנושא של "קול באישה ערווה". יזמתי אירוע שירה בציבור של נשים, כדי לתבוע את עלבונן של נשים שההלכה המבזה הזו נכפתה עליהן ועל גופן והפכה אותן ליצורים זדוניים, טמאים ומדיחים לחטא; ולא פחות מזה את עלבונם של גברים, שההלכה המבזה הזו הופכת אותם לחרמנים בעלי יצר בלתי נשלט שכל משב רוח קל עלול לגרום להם לאבד את עשתונותיהם. הכמות המדהימה של תגובות לאותו פוסט הוכיחה שאני לא לבד, ושלא מעט אנשים במדינה הזו מרגישים שהגיעה העת להפסיק לשתוק, אחרת אנחנו מאבדים את עצמנו לדעת.

חברות וחברים, נרדמנו בשמירה. אפשרנו לגורמים אינטרסנטיים ותאבי-כוח להלך עלינו אימים ולהשליט טרור באמתלה של "ציביון דתי". כמות התומכים מהקהילות המסורתיות, הדתיות ואפילו החרדיות בהתנגדות להלכה הזו מוכיחה שזהו שקר מוחלט. אם אתם מאמינים שעדיין יש סיכוי לתקן את המצב, אם אתן מאמינות שלאף אדם אין זכות לכפות עליכן שתיקה והיעלמות, הצטרפו אלינו ביום שישי, ×”-11.11, בשעה 11 בבוקר, כדי לשיר ביחד – נשים וגברים, חילוניים ודתיים – כתף אל כתף, ולהוכיח לכל הטרוריסטים התרבותיים שזה אפשרי. עזרו לנו לשמור על השפיות, רגע לפני שהמדינה מידרדרת למקום של חושך ואימה שאין ממנו דרך חזרה.

השירה תתקיים בארבעה מוקדים: בתל אביב, רחבת המוזיאון לאמנות, מול הקריה; ירושלים, גשר המיתרים; חיפה, מרכז זיו; באר שבע, מדרחוב קריית הממשלה. הנה דף האירוע בפייסבוק, והנה שירון עם השירים שניתן להוריד ולהדפיס. בואו להשמיע קול. בואו לשיר. לפני שיהיה מאוחר מדי.

(הילה בניוביץ’-הופמן, המוכרת לכם מהבלוג “ואן דר גראף אחותך”)

9 בנובמבר 2011

אכיפה סלקטיבית, הברלוסקוניזציה של ישראל, בגידת הרופאים, ואין מה להתלהב מרבני צהר: ארבע הערות על המצב

הו, צביעות קדושה: אוניברסיטת בן גוריון, שהארגון הפאשיסטי "אם תרצו" איים על התורמים שלו, הודיעה לפרופ' עידן לנדו, שנכלא לאחרונה בשל סירוב לשרת במילואים, כי היא קונסת אותו בשל "היעדרות ממחקר": האוניברסיטה טענה כי הביטוח הלאומי לא מפצה אותה עבור תקופת הכליאה של לנדו. הקנס הוטל על לנדו, למרות שהקפיד לערוך שיעורי השלמה לסטודנטים שלו. לנדו נכלא בעבר בשל סרבנות, ואז לא החליטה האוניברסיטה להעניש אותו בשל כך.

בפגישה בין לנדו ובין נשיאת האוניברסיטה, פרופ' רבקה כרמי, אמרה האחרונה ללנדו – לטענתו – כי "יש לו זכות לשלם מחיר כפול עבור דעותיו הפוליטיות." המרצים באוניברסיטה התייצבו, מטבע הדברים, לצידו של לנדו. האוניברסיטה, על פניו, מענישה את לנדו על אי ציות לחוק גיוס חובה. כלומר, היא נוטלת לעצמה את הזכות לפעול כגוף ענישה נוסף – "המחיר הכפול" של כרמי – כי, לדעתה, לנדו לא נענש דיו.

נחמד לראות את כרמי מקפידה כל כך על שמירה על החוק. אוניברסיטת בן גוריון, כמו כל האוניברסיטאות בישראל, מפטרות מדי שנה את הסגל הזוטר שלהן, כדי למנוע את המצב שבו העובדים האלה, שנשכרים מיד לאחר מכן, יקבלו חס וחלילה זכויות של עובדים קבועים. בבן גוריון קרה בשנה שעברה משהו חריג: המנקות, עובדות קבלן, יצאו למאבק והצליחו להתאגד. ההישג הזה ירד לאחרונה לטמיון: בספטמבר האחרון, יצאה האוניברסיטה למכרז חדש – לטענת ארגון "כוח לעובדים", ללא צורך – ובחרה קבלני שירות חדשים.

אז מסתבר שבאוניברסיטת בן גוריון השמירה על החוק מוגבלת לציות לצבא. כשזה מגיע לזכויות עובדים, החוק יכול ללכת לחפש את החברים שלו ולאוניברסיטה אין בעיה להעסיק עובדים במשך 22 שנים ללא זכויות. נהדר. הבלוג רוצה להצדיע לפרופ' רבקה כרמי, שסיפקה את ההדגמה הטובה ביותר בצורך בחרם על אוניברסיטת בן גוריון. ואם מישהו יוכל להגיע לתורמים של כרמי, ולספר להם את שני הסיפורים הללו, יבורך.

ברלוסקוני בהתהוות: ראש ממשלתנו היקר חולש על ה"עיתון" הנפוץ ביותר בישראל, מתנה מהאוליגרך שלדון אדלסון שספק אם יש שוחד בחירות גדול ממנה. נתניהו עסוק בחודשים האחרונים במסע דורסני להשתקת האופוזיציה התקשורתית.

את ערוץ 10 הוא כנראה יצליח לחסל: הערוץ יידרש לשלם את חובותיו עד סוף השנה, מה שהוא כנראה לא יצליח לעשות. נתניהו לא נרתע מהעובדה שהתקשורת כבר פרסמה ידיעות על כך שאנשי לשכתו ניסו לבצע עסקת "דרוקר תמורת חמצן", ולהביא לפיטוריו של הכתב שפרסם את פרשת ביבי-טורס. אוליגרך אחר שתומך בנתניהו, רון לאודר, הוריד את ערוץ 10 על ברכיו ואילץ אותו לפרסם לפני מספר חודשים התנצלות משפילה במיוחד בפני אדלסון – התנצלות שעל בכירי הערוץ נאסר לדון בתנאיה.

במקביל, נמשך הטיהור בערוץ הראשון וברשות השידור בכלל. קרן נויבך, שבחודשים האחרונים היתה קוץ מעיק במיוחד בבשרו של השלטון, פוטרה לפתע כי היא "לא עוברת מסך." העורכת של התכנית שלה, מירית הושמנד, הוזמנה לשימוע לפני פיטורין. לפני מספר חודשים, הורה מנהל הרדיו החדש, מיקי מירו, לכתבים להפסיק להשמיע פתיח אישי.

עיתונאי מידידי היה השבוע בראיון עבודה בכלי תקשורת שעורך בכיר בו הוא יוצא לשכת נתניהו. בראיון הוא נשאל, אחרי שהפנה את המראיין אל עבודתו, "האם אתה שמאלני? אם אתה שמאלני, לך תעבוד ב"הארץ." ושמאלנים חברתיים אנחנו בכלל לא מעסיקים." “אתה שמאל חברתי? כי העיתון הוא לא שמאל חברתי. ואם אתה שמאלן, לך להארץ”. ההצהרה הזו, למותר לציין, היא לא חוקית, אבל כנראה שרוח המפקד חודרת עמוק.

הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, כן?

בגידת הרופאים: הוועד הציבורי נגד עינויים, אחד הארגונים הרציניים ביותר בתחום זכויות האדם, פרסם דו"ח מקומם במיוחד לאחרונה, שעוסק במעורבותם של רופאים בעינויים. חובתו האתית של רופא הנתקל בפציינט שעבר עינויים היא כפולה: לדווח על הפשע ולהמנע מלמסור את המעונה שוב למעניו.

הצהרת טוקיו של ההסתדרות הרפואית העולמית קובעת כי "הרופא לא יסכין עם, ימחל על, או ישתתף בעינויים, או בכל צורה אחרת של יחס אכזרי, בלתי אנושי, או משפיל, וזאת ללא קשר למעשה שהקורבן נחשד, מואשם או מורשע בגינו, וכן ללא קשר לאמונותיו או למניעיו. כללים אלה יחולו בכל מצב, במאבק מזוין ובסכסוך אזרחי. הרופא לא יספק מקום, כלים, חומרים או ידע שיאפשרו את העינויים או כל צורה אחרת של יחס אכזרי, בלתי אנושי, או משפיל; או שיפחיתו מיכולתו של הקורבן להתנגד ליחס כזה." הסתדרות הרופאים העולמית קובעת עוד כי חובתו של רופא שנודע לו על עינויים להתנגד להם ולהתריע על כך.

עם זאת, להסתדרות הרופאים הישראלית יש עמדה אחרת. הקוד האתי שלה קובע ש"הרופא רשאי לסייע לגורמי הבטחון, על פי דרישתם, גם אם יש בכך כדי לפגוע בזכויותיו של המטופל, רק במקרים שבהם קיימת סבירות גבוהה שאם לא יעשה כן ייגרם נזק לחברה על ידי אותו המטופל." (עמ' 22 לדו"ח; ההדגשה איננה במקור). העמדה הזו בעייתית משום שלרופא פשוט אין כלים לקבוע האם מטופל עשוי, בסבירות גבוהה או בסבירות כלשהי "לגרום נזק לחברה." הוא צריך, לשם כך, להשען על עמדתם של גורמי הבטחון. התחמקות נוספת של הר"י היא בקביעה ש"בכל מקרה של ספק, שבו נדרשים הרופאים לפגוע בזכויות הפרט של המטופלים על ידם לטובת כלל החברה, יש לפנות לבית המשפט על מנת שיכריע בסוגיה זו" (עמ' 23 שם). אין זה תפקידו של הרופא לפנות לבתי המשפט; תפקידו הוא להעניק לפציינט שלו את מיטב הטיפול שביכולתו להעניק, נקודה. רוצה השב"כ או גוף אופל אחר לפגוע בזכויותיו של חולה, יואיל ויפנה בעצמו לבתי המשפט, ויסביר איזה סוג עינויים הוא צריך להפעיל. עינת רון ודאי תאשר.

הדו"ח מצא כי במקרים רבים, רופאים ישראלים מחזירים את המעונים לידי מעניהם. אם לצטט את הדו"ח (עמ' 36), "רופאים לא זו בלבד שאינם מתעדים או מדווחים, אלא הם מחזירים את הקורבן לידי מעניו, לעתים לאחר טיפול שטחי או תיעוד של העינויים או ההתעללות שעבר, ולפעמים אף בלעדיהם. החזרת הנחקר לידי חוקריו לאחר שביקר במרפאה איננה רק הפרה של החובה האתית של רופאים כלפי מטופליהם, היא גם משמשת תעודת הכשר לחוקרים."

ואם מישהו יפלוט את המנטרה השגורה של "יש שופטים בירושלים", נזכיר לו שמעולם לא קבע בית משפט בישראל כי עציר כלשהו עונה – גם אחרי שוועדת לנדוי, שהתירה "לחץ פיזי מתון", מצאה שחוקרי השב"כ שיקרו דרך קבע לבתי המשפט על שיטות החקירה שלהם. גם במקרה של עוואד חמדן, שמת במהלך חקירת השב"כ, לא הורשע אף אחד מחוקריו, אם כי שלושה מהם הושעו.

לא נורא: במהלך השבוע האחרון, נשמעו קינות רבות על כך שהרבנות סגרה את בית הדין המיוחד של רבני צהר, שאיפשר לזוגות חילונים שרצו ללכת עם ולהרגיש בלי – לקבל חותמת רבנית על תעודת הנישואין בלי לפגוש רבנים מעיקים וסחטנים. הסחטנות היא הנקודה: רבני צהר שברו את מטה לחמם של הרבנים האחרים, שהורגלו להכות במזלג ולהוציא מהזוג הטרי מעטפות עמוסות מזומנים. מדובר בנוהל שמנוגד לחוק לחלוטין, כי הרבנים כבר מקבלים משכורת מהמדינה, אבל אם ישראל לאו מרשה לעצמו, ואיננו מועמד לדין, מה נלין על אזובי הקיר?

ובכל זאת מדובר באסון קטן מאד. רבני צהר היו נסיון להעמיד רבנות אורתודוקסית עם פני אדם, אבל היו לכך גבולות – והגבול, כרגיל, עבר בשאלת היותו של אדם יהודי או לא. בני צהר התנגדו לפעולות נקם – משום שהם חשבו שצה"ל צריך לבצע אותן, לא אנשים פרטיים. הם התייצבו לצדו של דב ליאור ורבני "תורת המלך" כאשר נחקרו.

אולי עכשיו, כשכבר אי אפשר לעקוף את תועבת הרבנות ואת תאוות הבצע של הרבנים מן השורה, יתחילו אנשים להרהר מחדש בשאלה למה, בעצם, הם זקוקים לשירותי הרבנות, ואולי אפילו לחשוב על משמעות זהותם היהודית. יש פתרונות. ואם כל מה שהם צריכים היא חותמת של רב כי אבא/אמא/סבא רוצה, שיואילו וישלמו את המחיר של החזקת מערך רבנות. מי שהחליט להכפיף את עצמו מרצונו לממסד דתי, לא יכול להתלונן שהוא מושחת.

(יוסי גורביץ)

25 באוקטובר 2011

החוט המשולש לא במהרה יינתק: תשתיות הטרור היהודי

מפקד אוגדת איו"ש היוצא, ניצן אלון, קרא היום (ג') בטקס חילופי התפקידים להגביר את המלחמה בטרור היהודי. מאליה עולה השאלה הדוקרנית מדוע הותיר אלון את המלאכה הזו ליורשו; מדוע לא הגביר אלון עצמו (ש"כמפקד הצבאי" בשטח מחזיק בכל הכוחות של גנרל בריטי כובש ופחה טורקי) את המלחמה בטרור היהודי; מדוע לא הורה על החרבת בתיהם של חשודים בטרור יהודי כפי שהורס צה"ל את בתיהם של חשודים בטרור שבעורקיהם לא זורם דמם הטהור של בני עם הנצח; מדוע לא הטיל עוצר על התנחלויות חשודות במעורבות בטרור, כפי שהיה מוטל עוצר בלי ספק על כפר פלסטיני.

התשובות לכל השאלות האלה ברורות מאליהן: משטר האפרטהייד שהנהיגה ישראל בשטחים עשרות בשנים, והכוח הפוליטי של הטרוריסטים ותומכיהם, לא מאפשר מאבק אפקטיבי בהם. על האפרטהייד, מערכת החוק הכפולה בגדה המערבית – צבאית לילידים וישראלית לפולשים – נכתב די והותר. נתמקד לרגע בעובדה שרבים מנסים להתחמק ממנה: הטרור הפוליטי היהודי בשטחים נתמך, במישרין, על ידי הממסד הישראלי וממומן על ידו.

הנה דוגמא. הקול היהודי, האתר שמקדם את פוגרומי תג מחיר, פרסם אתמול (ב') מאמר מאת יוסי אליצור, שבו קרא אליצור לרצוח חשודים בטרור ולא להביא למעצרם. אליצור אמר עוד כי גם אם אדם הוא כבול וכבר איננו מהווה סכנה, גדר דין רודף עדיין חל עליו משום שחזקה ש"מחר הוא ינסה שוב".

צריך להבין את הדברים. דין רודף ("לא תעמוד על דם רעך", בקוד אחר) מסויג מאד. הוא קובע שעל אדם חלה הזכות למנוע מרודף לסכן את חיי רעהו, אבל ראשית כל עליו לנסות ולמנוע את הפגיעה באמצעים פחותים מהרג. אם אין בהם די, אז "מצילים נרדף בחיי רודף." אבל ברגע שבו אדם מפסיק "לרדוף", כלומר מפסיק לסכן אקטיבית את חייו של מישהו, שוב אין הוא רודף. מה שמבצע אליצור כאן הוא סילוף של ההלכה הקלאסית.

הסילוף הזה איננו חדש. שמעתי אותו לפני 26 שנים בערך, כשהייתי תלמיד בישיבת נחלים. הביאו לשבת איזה דרשן מקריית ארבע והוא בחר דווקא בנושא הזה, ואמר שם שיש לירות לעבר רודפים גם אחרי שנסו. הרב של הכיתה שלי, מנשה רשובסקי, הגיע מישיבת חברון, שלמרות שמה היא ישיבה חרדית ותיקה, והוא נחרד ונרעש. באופן חריג, הוא כינס את כל הכיתה אחרי הדרשה, ושם הסביר לנו באריכות – זעק, צעק עלינו – שמה ששמענו עכשיו היה סילוף; ש"רודף" הוא מונח זמני, שנובע מהסכנה הקיימת; שמשעה שהניח הרודף את נשקו, הוא אדם לכל דבר. רבים מאיתנו בהו בו ולא הבינו מה הוא רוצה, ממה הוא התרגש כל כך. אבל הוא ידע, כבר אז – הימים שלאחר המחתרת הראשונה, שלכאורה גרמה לזעזוע בקרב חובשי הכיפות – לאן זורמים הדברים.

זום אאוט. אליצור הוא רב בישיבה ביצהר. הוא אחד משני הכותבים של "תורת המלך" הידוע. "הקול היהודי" הוא עמותה של תלמידי יצהר. כלומר, הישיבה ביצהר היא המדגרה האידיאולוגית של הטרור היהודי – לא היחידה, אבל אחת הבולטות שבהן – וה"קול היהודי" מתפקד כאן על תקן הדר שטירמר או רדיו רואנדה, מי שמפיץ את הבשורה בצורה קלה לעיכול לאספסוף. מן הראוי להזכיר שבבית הדין בנירנברג, יוליוס שטיירכר נידון למוות בשל חלקו בהסתה; ושבתי דין כבר שפטו את אנשי הרדיו הרואנדי כנושאים באחריות לרצח העם שם.

יש זרוע שלישית במשולש הזה, והיא נקראת עמותת חוננו. העמותה הזו, שכבר דנתי בה, אחראית לייצוג חשודים בטרור יהודי. כלומר, יש לנו את המדגרה האידיאולוגית, יש לנו את מפיצי הרעל שמעודדים את הפוגרומצ'יקים, ויש לנו את מי שמעניקים להם טיפול משפטי.

שלוש הזרועות קשורות זו לזו. הדובר של עמותת חננו הוא אלחנן גרונר, שהוא גם תלמיד בישיבת יצהר וכותב פעיל מאד ב"קול היהודי." הוא אף נעצר בעבר על ידי השב"כ, וכרגיל במחלקה היהודית, שוחרר זמן קצר לאחר מכן.

ישיבת יצהר מקבלת מימון ממשלתי בלתי פוסק. יוסי אליצור הוא לכל דבר ועניין עובד מדינה, שמקבל ממנה תשלומים כדי שיוכל להמשיך ולהפיץ את תורת הרעל שלו. עמותת חננו מקבלת פטור ממס, כלומר מדינת ישראל מממנת בעקיפין את פעילותה. מתוך כ-15,000 ארגונים שפועלים בישראל ומוכרים כמלכ"רים, רק כ-12,000 מוכרים כפועלים לשם מטרה ציבורית, ומתוכם – רק 3,800 קיבלו פטור ממס על תרומות על פי סעיף 46. אישור כזה מצריך אישור של משרד האוצר ושל ועדת הכספים. חננו, שבין האנשים שלהם היא מסייעת מונה בין השאר את הקושר לרצח רבין חגי עמיר (תוך הסתרת העובדה הזו והסתתרות מאחורי "עבירות נוספות"), ומי שסייעה משפטית גם לג'ק טייטל, היא בין המיעוט של המלכ”רים שעבר את המשוכות הללו.

כלומר, ביד אחת מדינת ישראל מממנת את ההסתה של יוסי אליצור, וביד האחרת היא מממנת את ההגנה על הפוגרומצ'יקים שלו. בין כף אחת לאחרת, נטחנים צבאה ושירותי הבטחון שלה. בהנחה שאלחנן גרונר הפעיל מאד מקבל שכר כדובר מחננו, במידה מסוימת ישראל מממנת גם את הפעילות של "הקול היהודי."

אלה תשתיות הטרור היהודי. הן ממומנות על ידי ישראל. לגזור ולשמור, לפעם הבאה שממשלת ישראל תודיע שהיא דורשת מהפלסטינים "למגר את תשתיות הטרור." נאה דורש, נאה מקיים.

ועוד דבר אחד: אם כבר יוסי אליצור ותפיסת "הרודף הנצחי" שלו, הנה דברים שאמר לאחרונה עזיז אבו שרה (גילוי נאות: אנחנו שותפים למיזם 972). צפו בסרטון הזה.

(יוסי גורביץ)

22 באוקטובר 2011

צבא ההגנה על עצמו

על העובדה שצה"ל מזמן הפך את הפירמידה שעל פיה ×”×™×” אמור לעבוד – כלומר, מארגון שמטרתו היא ×”×’× ×” על אזרחים, תוך סיכון הכרחי לשם לשם כך של חייליו, הפך לארגון המסכן את ×—×™×™ האזרחים כדי לשמור על חייליו – נכתב הרבה מאד בעשור האחרון. למשל, בסיסי צה"ל בדרום מוגנו, בעוד שהממשלה התעקשה שלא למגן את האזרחים. למשל, הנכונות מצד הממשלה להניח לאזרחים לספוג אבידות מחשש לפעולה צבאית – בגדה לפני חומת מגן, סיפורי הבלהות שסיפרו לנו על ההתנגדות האיומה המצפה לצה"ל קודם לעופרת יצוקה. נקודה שפחות התייחסו אליה, והיא פועל יוצא של התפיסה שפגיעה בחייל פירושה אפריורית תבוסה, היא העדפה להעביר את העימות אל האוכלוסיה של הצד השני. אחרי הכל, אם לא ×™×”×™×” עימות חמוש אלא רק התקפה על אוכלוסיה חסרת מגן, הילדים המתוקים שלנו – אלה שפעם קראנו להם חיילים – לא יהיו חשופים להתקפה.

גם השיטה הזו לא חדשה. צה"ל השתמש בה כמעט מתחילתו. כל הרעיון של פעולות התגמול היה גרימת נזק לאוכלוסיה של האויב, לא פחות מאשר לכוחות הצבאיים שלו. כשצה"ל לא הצליח למצוא פתרון להתקפות המצריות העקשניות במהלך מלחמת ההתשה, הוא פשוט עבר לכתישת ערי התעלה מהאוויר בנסיון לגרום למצרים להסס, בגלל החשש לפגיעה באוכלוסיה שלהם. שני מבצעים גדולים בלבנון – דין וחשבון וענבי זעם, שניהם מבית היוצר של אהוד ברק – התבססו על ההגיון הזה במפורש: צה"ל לא הצליח לשבש את פעילות החיזבאללה על ידי התמודדות עם הלוחמים שלו, ועל כן פתח באש על האוכלוסיה האזרחית של דרום לבנון, כדי שזו תזעק לעזרה.

פרשת גלעד שליט הביאה לשיאה את התפיסה של החייל כילד חסר ישע. כדי להחזיר הביתה את מי שנשבע למסור את נפשו על הגנתה של מדינת ישראל, העבירה ישראל לחמאס 1,027 איש. אפילו בניכוי משוחררי החלק השני של העסקה, מדובר בשווה ערך של גדוד. מי שישלם על כך, כשתגיע עת התשלום, יהיו קרוב לוודאי אזרחים.

ומה נעשה בפעם הבאה שארגון טרור כלשהו יצליח ליישם מתקפה אסטרטגית חסרת תקדים, ולשבות חייל ישראלי? ובכן, כתבה במוסף של ידיעות עוסקת בדיוק בנושא הזה. ובין השאר מראיינים שם את אושיית השמאל כביכול, אורנה שמעוני, אחת המקימות של ארגון "ארבע אמהות". ומה מציעה שמעוני? ענישה קולקטיבית, אבל חס ושלום לסכן שערה מראשו של חייל ישראלי.

בלשונה-שלה, היא אומרת כך: "[במקרה של שביית חייל] יש להחמיר את התנאים של האסירים שלהם בכלא ולשים על הכוונת את כל ראשי המנהיגות של החמאס בעזה וביו"ש. להבהיר להם שאם הם יחטפו חייל, הם ייענשו בצורה קשה ביותר […] שעה אחרי החטיפה הבאה, אם חלילה תהיה, צריך לחטוף את ראשי המנהיגות של חמאס, ובו ביום, או שבוע אחרי, להפעיל את כל מנופי הלחץ – כולל ענישה קולקטיבית שאיננה הורגת. למשל: להפסיק להם חשמל, לסגור את כל מעברי הגבול ולזרוק להם אוכל מהאוויר. לפעול בסיכול ממוקד נגד המחבלים ונגד המנהיגים שלהם. אבל אני נגד פעולה צבאית שתביא לסיכון ×—×™×™ חיילים וסיכון ×—×™×™ השבוי. המוטו שלי הוא 'טוב לחיות בעד ארצנו'." ההדגשות שלי.

בלי לשים לב, מציעה שמעוני להפוך את ישראל למדינת טרור. כלומר, ליותר מדינת טרור מכפי שהיא כעת. היא רוצה להעניש קולקטיבית אסירים בשל מעשה שלא הם ביצעו. היא רוצה, במפורש, ענישה קולקטיבית כנגד אוכלוסיה של 1.5 מיליון בני אדם. אבל, ראוי לציין, היא לא חושבת שמי שצריך להסתכן לשם כך הם חיילי צה"ל. הו, לא. כשזה מגיע אליהם, אבל כמובן לא אל הילדים האמיתיים בגטו עזה, המוטו שלה הופך להיות "טוב לחיות בעד ארצנו." לא שברור על איזו ארץ מדובר ומה הקשר, בעצם.

האם יש בכלל דבר כזה, "ענישה קולקטיבית שאיננה הורגת"? ספק. בתי חולים, למשל, זקוקים לחשמל כדי להמשיך לפעול. מי שישבש את אספקת החשמל הזו, לא יוכל לטעון שהוא לא אחראי למותם של החולים. כדי להחזיק את רצועת עזה בחיים, צריך להכניס מאות משאיות של מזון לשם. צה"ל לא יוכל, גם אם מאד ירצה – ואין שום סיבה להניח שירצה – לבצע רכבת אווירית של מזון מוצנח לרצועת עזה, לא בכמויות הנדרשות על כל פנים. מה לעשות, לצה"ל אין את כלי הטיס הנדרשים למבצע בהיקף כזה. מה גם שתמיד קיימת הסכנה שהמורעבים לא יעריכו את הכוונות הטובות של המרעיבים ויפגינו את כפיות הטובה שלהם, הברברים, בנסיון להוריד איזה מסוק תובלה או שניים. התוצאה של המדיניות של שמעוני תהיה הרעבה של אוכלוסיה גדולה.

בשנים 2007-2010, עד שהגיעה המרמרה, ישראל נקטה בהרעבה כזו, בהשתמשה בשליט כאמתלה. קציני מטה ניסו לקבוע את כמות הקלוריות שילד עזתי צריך לצרוך. עמוס גלעד אסר על הכנסת שוקולד לרצועה. שורה של מוצרים אחרים לא הורשו להכנס לרצועה, בתואנה ש"לא רוצים שהשובים של גלעד שליט יאכלו לו קיווי מעל לראש." חומוס ניתן היה להכניס, אבל לא חומוס תעשייתי, שבדמיונם הקודח של הקצינים אפשר היה להשתמש בו כדי לזקק חומר נפץ, ולא חומוס קלוי – כי זה כבר חטיפים, ואלו כבר מותרות. היללות שעלו השבוע מהטוקבקים אחרי שהתברר שגלעד שליט אכל בשבי בעיקר חומוס היו צבועות מהרגיל: רוב הישראלים תמכו בהרעבת ילדי עזה, אבל "הילד של כולנו" היה צריך לקבל אוכל טוב.

התוצאה, כמובן, היתה התחזקות החמאס, שהבריח מוצרים דרך המנהרות שלו. בתי הספר של אונר"א לא קיבלו את המלט שהם נזקקו לו לשיקום אחרי חורבן עופרת יצוקה – אבל לחמאס היה את כל המלט שהיה צריך. לא ברור בכלל אם החמאס בונה בונקרים; בונקרים מעידים על לוחמה מעמדות קבועות, דבר לא חכם בלוחמת גרילה. ובעופרת יצוקה התברר שהאנשים שלו לא ניסו להגיע למגע עם לוחמי צה"ל (ואלה, מצידם, לא חתרו יותר מדי למגע).

לא ברור מה היו הנזקים של שנות המצור על עזה. לא ברור כמה נשים הפילו ממחסור בוויטמינים, לא ברור כמה ילדים מתו או סבלו מתת תזונה. לאורנה שמעוני, ולחלק גדול מהאספסוף הישראלי התומך בעמדה שלה, גם לא כל כך אכפת.

ואחר כך, כשיגיעו הפיגועים, שוב תעלה היללה: למה הם כל כך שונאים אותנו.

(יוסי גורביץ)

20 באוקטובר 2011

יוצרי המפלצות

הבלוג האמריקני Political Correction עלה על הטקסט המתועב הבא, שהתפרסם בבלוג Bad Rachel:

Then round up his captors, the slaughtering, death-worshiping, innocent-butchering, child-sacrificing savages who dip their hands in blood and use women—those who aren’t strapping bombs to their own devils’ spawn and sending them out to meet their seventy-two virgins by taking the lives of the school-bus-riding, heart-drawing, Transformer-doodling, homework-losing children of Others—and their offspring—those who haven’t already been pimped out by their mothers to the murder god—as shields, hiding behind their burkas and cradles like the unmanned animals they are, and throw them not into your prisons, where they can bide until they’re traded by the thousands for another child of Israel, but into the sea, to float there, food for sharks, stargazers, and whatever other oceanic carnivores God has put there for the purpose.

ההדגשה שלי. מפאת כבודה של השפה העברית נשאיר את הטקסט הזה במקור, לא מתורגם. הוא לא מסובך כל כך. הוא גם לא היה מושך תשומת לב מיוחדת – החסרי משוגעים אנחנו? – אלמלא זהותה של הכותבת: רייצ'ל דקטר אייברמס, אשתו של אליוט אייברמס, וחברת חבר המנהלים של Emergency Committee for Israel, ארגון ניאו-קוני שמקדם את עמדות נתניהו והליכוד בארה"ב (ומעניין להשוות את הקמפיין המרושע והאווילי החדש של הארגון נגד Occupy Wall Street, בטענה שמדובר בתנועה אנטישמית, למאמצים הראשונים של נתניהו נגד מחאת הצדק החברתי). במסגרת ההתנהלות המקובלת של הניאו-קונים (מוטו: "נפוטיזם – משחק לכל המשפחה"), אייברמס היא בתו החורגת של מייסד התנועה, נורמן פודהורץ, ואחותו למחצה של היורש, ג'ון פודהורץ.

אייברמס, עד כמה שידוע לי, איננה אזרחית ישראלית. אני בספק אם אי פעם פגשה פלסטיני. עם זאת, מעבר להיותה הדגמה נהדרת להמלצה של סנאטור אמריקני (פטריק ליהי?) שלא להחיל את חוק השבות על ברוקלין, אייברמס מזכירה לנו עובדה עגומה נוספת: הכובש תמיד יצור מפלצת מהנכבש.

אייברמס מתארת את הפלסטינים כמפלצות וכבכורי שטן. זו הדרך המקובלת לכובש קולוניאלי לתאר את הנכבשים, שתמיד צריך להלחם בהם מלחמות-"השלמה" (המילה המגונה, הרומאית במקורה, pacification). קיפלינג ביטא זאת היטב, כשדיבר ב"משא האדם הלבן" (שציין את הפיכתה של ארה"ב לאימפריה, עם כיבוש הפיליפינים) על ה"מלחמות הפראיות לשלום", ותיאר את הנכבשים כך:

Your new-caught sullen peoples,

Half devil and half-child

×›×™ הנכבש, אחרי הכל, לעולם איננו אדם. אם ×”×™×” אדם שלם, מלא, הרי לא ×”×™×” מרשה לעצמו להכבש – או, על כל פנים, אם ×”×™×” אדם במלוא מובן המילה לא היינו אנחנו, אנשים מוסריים, מרשים לעצמנו לכבוש אותו. אריסטו חשב שלעבדים יש רק חצי נשמה (והיהודים האורתודוקסים, אפשר שבעקבותיו, מברכים כל בוקר "ברוך שלא עשני עבד.") שמדובר בצביעות זולה, ידעו כבר הרומאים: טקיטוס שם בפיו של מצביא אויב, קאלגאקוס הבריטי הנלחם בגבו אל הים, את המילים הבאות על הרומאים: " שודדי עולם אלה, לאחר שאפסה יבשה מידיהם המחריבות הכל, הריהם תרים את הים. אם עשיר האויב – רודפי בצע הם; אם ×¢× ×™, רודפי כבוד; מזרח ומערב לא ישביעום; יחידים בכל בני האדם הם החומדים בתאווה אחת את העושר ואת הדלות. ביזה, טבח וגזל קוראים הם בשם הכוזב שלטון, והשממה אשר יעשו בשם שלום יכנוה… נכסינו ורכושנו היו מס… נשי בריתנו ואחיותינו, אף אם תימלטנה מתאוות אויבים, נטמאות הן בידי הנקראים ידידים ואורחים… אין עוד דבר ×›×™ אם גלים וסלעים ורומאים, שמרובה אימתם ושלשווא תבקש להימלט מיהירותם על ידי מתינות וציות…" (תרגום שרה דבורצקי. ההדגשה שלי.)

התקוממויות עממיות ומלחמות שחרור, כמו מלחמות אזרחים, הן סוג הקונפליקט האכזרי והברוטלי ביותר המוכר למין האנושי, וזאת מהטעם הפשוט שבניגוד למלחמה בין שני צבאות, במאבקים כאלה לעתים קרובות מכירים שני הצדדים זה את זה באופן אינטימי, ולידיעה שנצחונו של האחד הוא לעתים קרובות חורבנו של האחר מתווספות גם שנים של שנאה אישית.

הבריטים דיברו בפלצות על מעשי הזוועה שביצעו המתקוממים ההודים במרד הגדול. הטורקים יצאו מכליהם בעקבות הזוועות שהרשו לעצמם המתקוממים היוונים בתחילת המאה ה-21. הצרפתים באלג'יר ובמידה פחותה יותר בוויאטנם הניחו לדם שהציף את עיניהם בעקבות מעשי התועבה – פצצות במסעדות, רציחת ילדים – להשכיח את המסורת המפוארת של תרבות בה התרברבו שוב ושוב. המתיישבים הלבנים באמריקה, כמובן, היו משוכנעים שהפראות של תגובת הילידים על הפלישה שלהם ליבשת היא הוכחה לברבריות שלהם.

אנחנו נוהגים לייחס לפלסטינים פראות יוצאת דופן. ספק אם זה נכון. מחבלים מתאבדים הופיעו קודם לכן בלבנון – ובקרב הנמרים הטמילים. מתקוממים אירים הפעילו מטעני חבלה נגד הרכבת התחתית בלונדון, פעולה שספק אם יש פחות מבחינה ממנה, כבר בסוף מאה ה-19. לצד המאבק הלא-אלים של גנדי, שמשך את מירב תשומת הלב, היה מאבק הודי אלים מאד בכובשים האנגלים. האימפריאליזם הרוסי במרכז אסיה – שמשום מה, מפלגות קומוניסטיות לא הרבו לדבר עליו – גרר תגובות פראיות מאד, שלא דילגו על אזרחים.

המחתרות היהודיות קוננו רבות על היחס הבריטי אל אנשיהן, אבל יהודים נחשבו בעיני הבריטים להרבה יותר לבנים מאשר ילידים – פחות לבנים, כמובן, מבריטי של ממש, אבל לא פרא מזרחי – והדיכוי הבריטי של המרד הערבי בשנים 1936-1939 היה הרבה, הרבה יותר ברוטלי. הבריטים הפעילו את חיל האוויר שלהם לשם כך, ועל פי מספר עדויות אורד צ'ארלס ווינגייט היה מעורב בהוצאה להורג במקום של עצירים (הערך האנגלי בוויקיפדיה עליו, אגב, מציין שהכוחות היהודיים שלו היו מעורבים ב"ענישה קולקטיבית"; אין לכך זכר בערך המקביל בעברית, שהוא אמנם קצר יותר.) צריך גם לציין שהמחתרות העבריות גם הן לא בחלו במעשי טבח: לפני כחצי שנה, העלתה הכנסת על נס את מפקד האצ"ל דוד רזיאל. תום הפנה את תשומת ליבנו למעשי הגבורה של ארגונו, כגון פיצוץ מוקשים וחמור נפץ בשווקים פלסטיניים. על הנכבה מיותר להרחיב את הדיבור.

וכמובן, היו מרידות העבדים, מונח שגרם רעד לכל מחזיקי העבדים לאורך ההיסטוריה. אלו היו מרידות ברוטליות במיוחד, שלעתים קרובות הסתיימו בחיסולם המוצדק של המשעבדים – ולוו לעתים קרובות מאד גם ברצח של בני משפחותיהם, מהעבדים המתמרדים בזמן מאריוס וספרטקוס ועד נאט טרנר בווירג'יניה. ואף על פי כן, כל אדם שמצפונו לא מת בקרבו יודה שהעבד המתקומם עדיף על משעבדו, שהזוועות שבוצעו כשהיאוש והזעם גברו על הפחד קטנות מאלה היומיומיות שקיומה של העבדות היה תלוי בהן. אייברהם לינקולן אף ייחס את מחירה הנורא של מלחמת האזרחים לעוול ארוך השנים של העבדות: "אנו מקווים בחיבה, ומתפללים בקדחתנות, שמגלב המלחמה יחלוף במהרה. ועם זאת, אם אלוהים רוצה בכך שהיא תמשך עד שכל העושר שנצבר במאתיים וחמישים שנה של עמל המשועבדים נטול הגמול ייעלם, ועד אשר כל טיפת דם שגבה השוט תשולם באחרת שתגבה החרב, יש לומר היום כפי שנאמר לפני שלושת אלפים שנים: 'משפטי יהוה אמת צדקו יחדיו'."

העבדים, מטבע הדברים, הוחזקו מכוח חוק וחוקה. בתי המשפט עמדו לצד המחזיקים בשוט, ואילצו אנשים בעלי מצפון להשיב עבד נמלט אל אדוניו. בארה"ב, העבדות לא בוטלה אלא בכוח החרב. בניז'ר, היא קיימת עד היום.

אייברמס ותומכיה יוכלו לטעון, בצדק גמור, שחלק ניכר מהמשוחררים הפלסטינים בעסקת שליט הם פושעי מלחמה. זה נכון בחלק גדול מהמקרים (ולא נכון בחלק אחר: כמה וכמה מהמשוחררים הורשעו בהריגת חיילים, ומשפטם היה משפט עוול). ואף על פי כן: החוק הבינלאומי מעולם לא שחרר עם בכוחות עצמו. אם יש משעבדים שוויתרו על טרפם ללא מאבק אלים, הם נדירים מאד (האמריקנים בפיליפינים, למשל, שנסוגו מהפיליפינים ב-1946, כ-40 שנה אחרי תום המאבק האלים שם).

המשועבדים יכולים לשאול: כשילדינו נידונו בבתי דין צבאיים, שאת שפתם אינם מבינים, כשהם שומעים את אביהם בוכה ואינם יכולים לראות אותו, איפה היה החוק הבינלאומי? כשבתינו היו למרמס לכל קלגס שהיה יכול להכנס אליו בכל שעה, בלי הגנת בית המשפט, איפה היה החוק הבינלאומי? כשבתיהן של משפחות שלמות נהרסו בגלל פשע של אחד מבניהן, בחסינות בתי המשפט הישראלים, איפה היה החוק הבינלאומי? כשאדמותינו נגזלו "בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשכה, בחסינות מושל", איפה היה החוק הבינלאומי? כשקצינים בכירים התדיינו בשאלה כמה קלוריות צריך ילד בעזה, כשעמוס גלעד הכריז שעזתים לא צריכים לאכול שוקולד, כשגלעד שימש כתירוץ האוליטמטיבי לענישה קולקטיבית של מיליון וחצי איש ("שהשובים של גלעד שליט לא יאכלו לו קיווי מעל הראש") בתמיכה נלהבת של הציבור הישראלי ותמיכה שקטה של בתי המשפט, איפה היה החוק הבינלאומי? כשישראל גירשה בשנות השמונים פעילים פלסטינים שקראו למאבק לא אלים, איפה היה החוק הבינלאומי? כשחיילים ישראלים ממשיכים להפעיל כלפיהם אלימות, לעתים קטלנית, איפה החוק הבינלאומי? כשהחוק הישראלי אפשר הפעלת מעצרים מנהליים, שהם מעצר שאין לו סוף ושכנגדו אי אפשר להתגונן ושדומה לכל דבר ועניין לחטיפה, איפה היה החוק הבינלאומי? כשפושעי מלחמה ישראלים נידונו לקנס של עשר אגורות (ישכה שדמי מכפר קאסם), או שוחררו זמן קצר לאחר מאסרם (פחות או יותר כולם), או כאשר הרשויות הישראליות פשוט לא טרחו למצוא אותם – מה עשה החוק הבינלאומי? כאשר במשך שנים ארוכות התיר החוק הישראלי עינויים ("לחץ פיזי מתון"), איפה היה החוק הבינלאומי? כמה שופטים ישראלים הועמדו לדין בחו"ל? כמה אנשי שב"כ? כאשר בתי המשפט הישראלים התחמקו במשך שנים מדיון בעובדה שכוחות הצבא עשו לעצמם למנהג לקחת מגנים אנושיים, איפה היה החוק הבינלאומי? כאשר שר הבטחון הישראלי התגאה שהוא אישר פגיעה ב"בלתי מעורבים", איפה היה בית הדין הבינלאומי? כאשר מיליוני אנשים הוחזקו במשך יותר מ-40 שנה תחת כיבוש – גרמניה הנאצית ויפן של טוג'ו עברו לשלטון עצמי אחרי שבע שנים – ואדמתם עברה סיפוח זוחל, איפה היו בתי הדין הבינלאומיים?

אין מאבק לשחרור שלא טונף במעשי זוועה. אפשר לטעון, בצדק מוחלט, כלפי הפלסטינים שחלק גדול של החברה שלהם מאליל רוצחי אזרחים. אבל מי שטוען שמדובר בבכורי שטן, שמשהו בכך חריג בנוף האנושי, מנסה להוליך אותנו שולל – והוא עושה את זה כדי להכשיר את הקרקע לחזונו, שהוא הזנת הפלסטינים וילדיהם לכרישים.

ועוד דבר אחד: מוחמד נפאע, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית, ממשיך לתמוך במשטר אסד. זה כבר לא צריך להפתיע אף אחד. מצד שני, זה שהוא מצהיר בגלוי על היותו סטאליניסט, וממשיך לדבוק בעלילת הדם של הרופאים (!), זה בכל זאת חריג. ושוב: אם מק"י ממשיכה להחזיק אותו בתפקידו, היא לא יכולה לטעון שהיא לא אחראית למה שהוא אומר – והיא יכולה, או על כל פנים צריכה, לשכוח מקולותיהם של ישראלים פרוגרסיביים.

(יוסי גורביץ)

17 באוקטובר 2011

הטבח הנעלם (קצר)

נזכרתי הבוקר, בעת כתיבת הטור, במוריס פאפון. הלז היה, כמו כולם, משת"פ נאצי בעת הכיבוש הגרמני בצרפת. אחר כך, כשהשתנתה הרוח הוא היה, כמו כולם, חבר ברזיסטאנס. הוא ידוע בעיקר בשל העובדה שהוא פחות או יותר הפקיד הבכיר היחיד שצרפת העמידה לדין בשל מעורבות משטר וישי (המשך ישיר וחוקי של הרפובליקה השלישית, נזכיר) ברצח יהודי צרפת, באיחור קל של כ-50 ומשהו שנה. פאפון טען אז להגנתו – זה היה מזמן, אז אין לצערי קישור – שהוא הקפיד לגרש רק יהודים לא צרפתים, שזה היה כדי לרצות את הנאצים, ושהוא בכלל לא שונא יהודים. לראיה, הוא הציג תמ"ק עוזי עם הקדשה אישית שקיבל ממשרד הבטחון על תרומתו לבטחון ישראל. הוא נידון למאסר ארוך ביחס, של כעשור, בשל גירושם של כ-1,500 יהודים למחנות השמדה. צרפת, בהיותה צרפת, שחררה אותו אחרי ארבע שנים בשל מצבו הבריאותי.

בין משת"פיות של הנאצים, היה פאפון מעורב בעינויים שביצע המשטר הצרפתי הגוסס באלג'יריה, ולאחר מכן – כשהיה מפקד משטרת פאריס – היה מעורב עד צוואר ברציחתם של מאות מפגינים אלג'יריים, בטבח שהיום מלאו לו חמישים שנה. על זה הוא דווקא לא עמד לדין.

לפאפון יש ערך בוויקיפדיה האנגלית, שמתייחס באריכות לסדרת פשעיו. יש לו גם ערך בוויקיפדיה העברית. זה מתייחס רק לפאפון כמשת"פ נאצי ולמשפט שלו. רציחתם של 200 או יותר מפגינים לא חמושים על ידי המשטרה של פאפון לא מוזכרת אפילו ברמז: הערך מדלג בחטף על כל מה שקרה בין 1944 ל-1968.

ככה זה. שיתוף פעולה בהמתתם של 1,500 יהודים שווים מאמר שלם. אחריות כבדה לרציחתם, בחלק ניכר מהמקרים בהטבעה – אפילו לא פסיק, במה שמתיימר להיות אנציקלופדיה. כל התודעה הישראלית, במבט קצר.

(יוסי גורביץ)

16 באוקטובר 2011

עזבו אתכם, כולה נשים

בג"צ קבע היום (א'), ללא ספק בסבר פנים נחוש, כי אין לאפשר עוד הפרדה בין גברים ונשים ברחובות מאה שערים. ההפרדה מתבצעת למרות פסק דין קודם של בג"צ בנושא שהמשטרה לא טורחת לאכוף. מפקד מחוז ירושלים, ניצב ניסו "חרא עליהם, שישרפו" שחם, אמר שמדובר במראות מזעזעים, אבל ההבטחה שלו – שבשנה הבאה "נראה מראות פחות קשים מאלו" – לא בהכרח מעודדת. ראוי לציין שהשופטים לא הורו על ביטול ההפרדה מיד.

את המשטרה אפשר להבין. היא לא מעוניינת בשמירה על זכויות האזרח של נשים, או זכויות אזרח בכלל; היא מעוניינת שיהיה שקט, שמה הרבה יותר דגש על הסדר מאשר על החוק. מה היא צריכה עכשיו את הכאב ראש הזה, להתעמת עם הפלג היותר שואף אקשן ופחות שפוי של החרדים? המשטרה, נזכיר, גם התנגדה להפגנה במאה שערים בשנה שעברה, במחאה על אותה מדיניות הפרדה בדיוק.

את הפרקליטות, שמעוניינת ב"הדברות", כאילו תפקידה הוא לא אכיפת החוק, קצת קשה יותר להבין – עד שנזכרים שמדובר בפרקליטות של יעקב נאמן, שלוחו לדבר עבירה של אביגדור ליברמן, האיש שרוצה להעמיד פה את חוקי התלמוד. הפרקליטות הזו כבר אימצה את עמדת החרדים באשר לגיור, וכבר אמרה לבג"צ שיש להגן על החרדים "מפני המודרניות ואיומי ההשכלה."

בג"צ לא קיבל את דברי ההבל של הפרקליטות, וציין שחלה החמרה והקצנה במצב. הוא אפילו נשמע מוטרד מכך. לא מספיק עד כדי להורות על הסרת המחיצות עד הלילה, כמובן. הוא דחה את ההכרעה לשנה הבאה. בייניש לא תהיה שם כדי לקבל את ההכרעה.

הכניעה לחרדים – ההפרדה בקווי האוטובוס, הבריונות שאיש לא נענש עליה בבית שמש – לא נבלמת בירושלים וסביבתה. אף אחד לא בלם אותה, והיא הגיעה גם לפתח תקווה. חברת הכנסת זהבה גלאון (מרצ) שלחה לי את הכרזה הבאה, לקראת הילולה של אדמו"ר בזוז בפתח תקווה. בקטן, למטה – אפשר לראות לפי ההדגשה הקלוקלת שלי – אפשר לראות שיש הפרדה מוחלטת בין נשים וגברים במה שהוא, עדיין, שטח ציבורי בפתח תקווה. גברים מסלנט פינת הרצל, נשים מאחד העם פינת חפץ חיים. mishkoltz

לתשומת לב מיוחדת ראויים אורחי הכבוד: ראש העיריה יצחק אוחיון, שזה עוד סביר בערך, ו….מפכ"ל המשטרה, רב ניצב יוחנן דנינו. גלאון אמרה על כך ש"ההחלטה של בג"צ האוסרת הפרדה מגדרית במרחב הציבורי היא רק המלצה."

וכנראה לא המלצה חשובה כל כך, אם מפכ"ל המשטרה מרשה לעצמו להתעלם ממנה. נו, אתם יודעים – אלה רק נשים. רק מיעוט שולי של 51%.

(יוסי גורביץ)

« Newer PostsOlder Posts »

Powered by WordPress