החברים של ג'ורג'

ביום שני נערך דיון בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, ובו קיבל השופט אריאל "כאשר מדובר במסוכנות של משתתף באירוע כזה, אין הרבה משמעות לשאלה מה חלקו המדויק והספציפי" ואגו את הערעור של אלדד ציון ופרקליטיו על מעצר הבית של ציון. לפני שנגיע להחלטה הבעייתית מאד של ואגו, צריך לומר עוד כמה מילים רעות על הפרקליטות.

זו המשיכה את קרב המאסף כנגד ציון. אחרי שדרישתה להחזיק אותו במעצר עד תום ההליכים נדחתה על ידי בית משפט השלום, שבתמורה קבע תנאי מעצר בית דרקוניים שמשמעותם המעשית היא פיטוריו של ציון והפסקת לימודיו, הגיעה הפרקליטות כדי לדרוש את ישומם של תנאי מעצר הבית. היתה לה טענה מעניינת: היא אמרה שאף שהיא עצמה לא טוענת שציון הפעיל אלימות במהלך ההפגנה, הרי שלדבריה בהנתן שמתווה פראוור לא בוטל – זו עמדתה הרשמית של הפרקליטות, והיא סותרת את העמדה הרשמית של לשכת ראש הממשלה – ציון עשוי להיות מסוכן בהפגנות עתידיות. כמו כן טענה הפרקליטות ש"הרי מספיקה דקה אחת, ואפילו לא דקה, לסכן את חיי השוטרים. העורר חסם בגופו את השוטרים כדי לעצור מפגינים והשוטרים היו נתונים בסכנת חיים." כלומר, אם אתה מתייצב בין שוטר מתפרע ובין אנשים שחוטפים ממנו מכות, אתה "מסכן את חיי השוטר." האחראית לטיעון היצירתי הזה היא נציגת המדינה, עורכת הדין שירה חרל"פ. זכרו את השם, אתם עוד עלולים להתקל בו כשחרל"פ תפנה לשוק הפרטי. אני ממליץ בנימוס על בחירת עוכר דין יצירתי פחות.

יצוין, עם זאת, שוואגו אימץ במידה מסוימת בהחלטה שלו את העמדה שלה. אף שהוא ביטל את מעצר הבית, הוא אסר על ציון להיות מדרום לקו אשדוד-קרית גת, ובכך אסר עליו בעצם את הכניסה לחצי מהמדינה. כמו כן, הוא אסר על ציון להגיע לכל הפגנה – כולל הפגנות שיש להן רשיון.

במדינה עם מערכת צדק מתפקדת, הייתי ממליץ לערער על ההחלטה הזו. היא רומסת ברגל גאווה את זכותו של אדם להביע את עמדתו ולהשתתף בשלווה באסיפה, שתיהן זכויות יסוד, וזאת מבלי שהוא הורשע בדבר. ציון הוא נאשם, לא מורשע, ולנאשמים עומדת חזקת החפות. והרי אפילו עו"ד שירה חרל"פ לא טוענת שהוא אחראי לאלימות במהלך ההפגנה עצמה. מצד שני, בהתחשב בכך שכל עורך דין סביר יאמר לכם שהתוצאה של העתירה, הערעור או התביעה שלכם מושפעת לא פחות מזהותו של השופט מאשר מהראיות שלצדכם, ובהתחשב בכך שאתם יכולים לפגוש בערעור לעליון את אליוקים רובינשטיין – מי שהפך את החלטת המחוזי לשחרר את טלי פחימה ממעצר, והחזיק אותה במעצר עד תום ההליכים – זה כנראה לא חכם. ככה זה כשהמדינה מחליטה לדרוס את המחאה שלכם ויהי מה: זכויות יסוד הופכות להמלצה בלבד.

לכל זה התווספה פארסה: המשטרה טענה שהיא מופתעת שציון דיווח על אלימות כלפיו מצד הקלגסים שלה רק לאחר שחרורו. זה לא היה מדויק: ציון העיד בפני השוטרים על האלימות בה נתקל, ועל פי חוק הם היו צריכים לפנות בעצמם למח"ש; כמו כן, הגישה עורכת הדין שלו, מיכל פומרנץ, תלונה למח"ש. זו סגרה את התלונה אחרי יומיים של "חקירה", שהיתה כל כך יעילה עד שהיא לא טרחה לחקור את ציון עצמו. פומרנץ אמרה ל"הארץ" שיש עדות תומכת בזו של ציון, אבל שמצד שני, אף אחד לא יודע מי בדיוק השוטר שלכאורה ציון תפס בחולצתו.

זה מה ששווה תלונה למח"ש, למקרה שתהיתם. הפתרון צריך להיות אחר: תביעה אישית, אזרחית, כנגד כל שוטר שמעורב באלימות, כמו גם הוקעה בפומבי. שוטר שמעורב באלימות צריך לדעת שאין יותר כפפות: הוא לא רק יצטרך להוציא את הכסף שלו על התגוננות מתביעות, הוא גם יצטרך להסביר לבת הזוג שלו, לילדים שלו ולשכנים שלו איך בדיוק הוא מבצע את עבודתו.

ההליך של ציון מושך את עיקר תשומת הלב, משום שציון הוא יהודי בעל פריבילגיות ובדרך כלל המשטר לא פועל כנגד כאלה. ביום שלישי האחרון, יממה אחרי הדיון של ציון, עצרה המשטרה לחקירה 17 בדואים בחשד להשלכת אבנים במהלך ההפגנה בחורה. באותו היום, עדיין היו עשרה עצורים מההפגנה – שלושה שבועות קודם לכן – וארבעה מהם היו קטינים. עורכי הדין שלהם אמרו שמדובר בצעד חריג במיוחד.

העצורים, למותר לציין, לא היו יהודים. הם היו בדואים ופלסטינים. הם מעניינים את התקשורת פחות. זה לא המקרה הראשון: במהלך ההפגנות שנערכו בזמן "עופרת יצוקה," עצרה המשטרה עשרות מפגינים פלסטינים ישראלים, ופרקליטים חרוצים הגיעו להסביר לבתי המשפט למה הם מסוכנים למשטר.

זוכרים את המתנחלים שנעצרים בחשד לאלימות חמורה ומשתחררים תוך יומיים? אז זה הצד השני של התנהלות המשטר הציוני מול מה שהוא מכנה אלימות אידיאולוגית. יש מי שהאלימות שלו היא מהאידיאולוגיה הנכונה, מי שהוא לכל היותר שובב שקצת הגזים, ועל כן הוא יקבל חנינה גורפת; ויש מי שכל פעולה שלו מנופחת לכדי "סיכון חיים של שוטרים."

זה טיב המשטר, וזה לא ישתנה עד שהוא לא ישתנה.

ועוד דבר אחד: שלשום (ה') פרסם גדעון לוי טור שאמור היה להיות התנצלות על הגזענות הבוטה שלו כלפי האוכלוסיה הרוסית. הוא לא הצליח להתאפק מלכתוב "הרוסים הרוסים" ושמדובר ב"סערה בסמובר, " כמו גם לספק תירוצים עלובים למדי. על זה נאמר: ההתנצלות היתה גרועה מהפשע.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

(לאמילי שפר)

הצליל הנחוש ביותר המהדהד בהיסטוריה של האדם הוא תיפוף תופי המלחמה. – ארתור קוסטלר

ב-16 במארס, 1968, תקפו חיילי פלוגת צ'ארלי של הגדוד הראשון, רג'ימנט החי"ר ה-20 של ארה"ב, ארבעה כפרים שזכו אחר כך לכינוי הקולקטיבי מיי לאי (My Lai). אחרי הרעשה קצרה, הם נחתו שם ממסוקים. הם לא נתקלו בהתנגדות, ותוך ירי לעבר דמויות שראו בשדות, הם ריכזו את התושבים במרכז הכפר.

אף אחד לא ידע להסביר אחר כך איך פרץ הטבח; מה שברור הוא שכשהוא הסתיים, היו במקום לפחות 347 גופות. חלק ניכר מהנשים שבמקום נאנסו. ילדים שופדו בכידונים. אחר כך, כמקובל מאז המצאת המצלמה, צילמו הרוצחים את הגופות; חלקם הצטלמו איתן. אף שכאמור, התוקפים לא נתקלו בשום התנגדות, הדו"ח הראשוני דיבר על מותם של יותר מ-120 אנשי ויאטקונג וכנזק נלווה, גם כ-20 אזרחים. הדו"ח הזה טבע בשפע הדו"חות על קרבות בשפך הדמים הגדול שליווה את דעיכת מתקפת הטט.

אף שכמה חיילים ניסו לשבור את קשר השתיקה – חיילים ומאפיונרים נוקטים בו אוטומטית; זה פירושה הפרקטי של ה"רעות" הממאירה – ההצלחה שלהם היתה חלקית למדי. הצבא האמריקאי מיהר לעשות את הדבר המתבקש, ופתח בטיוח נרחב, שבמהלכו הוא יזם דו"ח שהפיל את התיק על ארבעה קצינים שבאופן מועיל למדי מתו מאז הטבח.

כשנה וחצי לאחר מכן, קנה לעצמו העיתונאי סיימור הרש שם עולם, כשחשף את דבר הטבח. הוא מצא חייל במחלקה של הקצין שנחשב כאחראי מכל לטבח, סג"מ וויליאם קולי (Calley), והלה דיבר בהרחבה על האירועים, ואף הציג תמונות. זה לא עבד: שנתיים אחרי החשיפה של הרש, כלומר שלוש שנים וחצי אחרי מעשה טבח שבוצע בנוכחות יותר מ-100 אמריקאים – בכלל זה צוות מסוק שהתערב באומץ ומנע את המשך הטבח, תוך שהמפקד שלו מגן על ילדים תוך איום באקדח על אנשי חי"ר שהתקרבו למסוק – הסתיים ההליך המשפטי של 22 קצינים וחיילים שהיו מעורבים בטבח. כולם, פרט לקולי חסר המזל, שהיה שנוא מאד על אנשיו (לימים יאמרו חלקם שהם שקלו להתנקש בו), זוכו. לימים יודה המ"פ של קולי, סרן מודנה, שהואשם באחריות פיקודית, שהוא שיקר לאורך כל הדרך. הקצינים שישבו בדינו בלעו את השקרים הלא סבירים של מודנה בלי יותר מדי בעיות.

קולי, שהפך – לטענת תומכיו, והיו כאלה – לשעיר לעזאזל, לא סבל יותר מדי. אף שהורשע ברציחתם של 104 אזרחים ויאטנמים, הוא ישב בכלא שלוש שנים בלבד. בהוראה של הנשיא ניקסון, הוא הוחזק בתנאים של מעצר בית. ב-1974, הוא קיבל בפועל חנינה.

מיי לאי לא היתה אירוע בודד, רחוק מכך. בתחילת 1971, נערך אחד האירועים המדהימים ביותר במסגרת ההתנגדות למלחמה: עדותם של "חיילי החורף" (Winter Soldier). הללו היו חיילים ששבו מן המלחמה המומים, ונחושים להתנגד לה. 109 מהם העידו על פשעי מלחמה שביצעו או היו עדים להם. לימים הם יהפכו – במיוחד אחד מהם, קצין צעיר בשם ג'ון קרי – לסמליה של ההתנגדות למלחמה ושל הצד הטוב יותר של הצבא; באותו הזמן הם היו אויבי הציבור.

והם ידעו מעט מאד. הם לא ידעו על מבצע פניקס (Operation Phoenix), שבמסגרתו הרג ה-CIA, בהשתמשו ביחידות המיוחדות של צבא ארה"ב וצבא אוסטרליה, יותר מ-26,000 איש (יש מי שמדבר על מספרים גבוהים הרבה יותר, עד כ-50,000 הרוגים) בחשד שתמכו בוויאטקונג. ההיקף המלא של התכנית נחשף רק בשנות השמונים. במהלך המבצע, שנמשך שנים, עינו אנשי המודיעין באופן שיטתי עשרות אלפי אנשים.

ועל כל "חייל חורף", על כל שובר שתיקה שהעיד על מה שראה, היה מספר גדול הרבה יותר של חיילים שידעו אבל שמרו על הרעות הממאירה, מה שהמאפיה מכנה האומרטה.

* * *

ויאטנם לא היתה החריג. ויאטנם היתה הכלל. את מה שעשו האמריקאים בוויאטנם, עשו לפניהם הצרפתים, שיפעילו את אותן השיטות גם באלג'יר. המתקוממים הוויאטנמים היו אכזריים לא פחות ולעתים קרובות יותר מהצבאות שנגדם פעלו. השיטות שהופעלו בוויאנטם היו אותן השיטות עצמן שיפעיל הצבא האדום פחות או יותר בכל מקום שיגיע אליו, אבל במיוחד באפגניסטן. הבלגים בקונגו ידועים לשמצה; הבריטים לא דכאו את מרד המאו מאו על ידי הצעת תה של חמש, והם היו מעדיפים שלא נדבר על המקור של הביטוי "מחנה ריכוז"; ומה שקרה בלבנון בשנות הסיוט 1982-2000, כשצה"ל שיחק בתפקיד צבא ארה"ב והשב"כ בתפקיד ה-CIA, טרם תועד כראוי.

זה טיבה של החיה הצבאית. אנו מגדלים ילדים ומתרבתים אותם; מלמדים אותם מותר ואסור; ויום אחד הם הולכים – או, במקרה שלנו, נלקחים – אל הצבא, ושם מחזירים אותם אל עידני הדמדומים של המין האנושי. תפקידה של הטירונות, ההתעללות המכוונת בצעירים בני 18, היא לשבור אותם – לחסל את ההגנות שבנתה החברה סביבם, שכלאה את החיה הנוהמת. אנחנו מלמדים אותם שאלימות אסורה; הצבא מלמד אותם שאלימות היא הכלי הראשון. אנחנו נרתעים באימה מרצח; הרצח הוא כלי העבודה הבסיסי ומטרתו של הצבא.

אי אפשר לומר שאין בכך הגיון. בזמן קרב, כשקליעים עפים, אתה רוצה חיילים מתפקדים, לא ערימה של ילדים מבוהלים שמחפשים מחסה במקרה הטוב, מתכרבלים סביב לשיח הקרוב במקרה הפחות טוב, או משליכים את כלי נשקם ונמלטים במקרה הרע. אתה רוצה שהם יגיבו במהירות למצבים שהפסיכה האנושית לא בנויה אליהם, כמו רצח. אתה רוצה שהם ילמדו להרוג בלי לחשוב. יש סיבה שהמטרות במטווח הצבאי נראות כמו אדם: אתה מרגיל אותם לירות בבני אדם.

הצבא מנסה לשחרר את החיה שבאדם, אבל לעשות את זה בצורה מדורגת. הוא רוצה כלב תקיפה מאומן, שיזנק אל הצוואר על פי פקודה, אבל לא יסתובב וינשוך את המפעיל. על כן, בין השאר, הוא מלמד את החיילים לפחד מן המפקדים שלהם, כשבו זמנית הוא מעניק להם סמכות. אחרי הכל, כפי שלימדה מלחמת ויאטנם את הצבא האמריקאי – צבא שבו החיילים של קולי יכלו לחשוב ברצינות על חיסולו – חיילים שאיבדו יראה בהחלט מסוגלים להפנות את כישורי הרצח שלהם כלפי מפקדיהם. התופעה היתה כל כך רחבה, עד שניתן לה שם: fragging, על שם רימון הרסס ששימש לעתים קרובות לרצח הקצין הלא פופולרי.

הצבא מלמד את החיילים שיש קבוצה שמותר להם להרוג. לרוע המזל, כמעט ללא יוצא מן הכלל כל המלחמות המודרניות הן מלחמות עממיות, כלומר מלחמות שבהן הצד הלוחם מקבל סיוע לא רק מהצבא שלו, אלא גם מהעם שלו. מול צבא מסודר, למדו כבר הספרדים בימי נפוליאון, שנתנו לנו את המונח 'גרילה' – לחימה זעירה – הפתרון המתבקש הוא לא להציב מטרה ברורה, אותה הוא יכול לרסק בקלות; לא להציב קו מול קו, אלא להציב אוסף כאוטי של נקודות. לוחמי הגרילה מתערים באוכלוסיה. זה מקור העוצמה שלהם כמו גם מקור החולשה. תוך זמן קצר, יודע מפקד הגרילה הנחוש והאכזר – ונראה שרק מלחמת אזרחים אכזרית מלוחמת גרילה – ימצא הצבא התוקף את עצמו במצב בלתי אפשרי: אם לא ינהל חיפוש אגרסיבי על האזרחים ובבתיהם, הוא יאפשר לאנשי הגרילה לנוע בחופשיות; אם ינהל חיפוש כזה, הוא יהפוך לסוכן הגיוס של הגרילה.

במלחמה מודרנית, על כן, ההבחנה בין אזרחים ולוחמים מתטשטשת במהירות. המגע עם האוכלוסיה שוחק במהירות את המשמעת הצבאית, ותוך כמה זמן החיה מתפרצת: יש ביזה, מדי פעם אונס, ומעשי טבח. רוב מעשי הטבח אינם ספונטניים; הם תוצאה של פקודה, ישירה או עקיפה, של קצין זוטר, כשהפיקוד שמעליו מסתכל הצידה או, במקרים קיצוניים יותר, מורה על הטבח. רוב החיילים, בקבלם פקודה לבצע טבח, מבצעים אותה ללא עוררין. במקרה שלהם, האימון הצבאי הצליח: האדם דוכא.

במחקר הקלאסי "אנשים פשוטים" (Ordinary Men) בחן כריסטופר בראונינג יחידת מילואים של משטרת הסדר (Ordnungspolizei), גדוד 101 שלה. המדובר היה באנשים נורמטיביים לגמרי, שחלק ניכר מהם היו קודם למשטר הנאצי אנטי-נאציים, שקיבלו פקודות בלתי סבירות: לסייע בהשמדת האוכלוסיה היהודית של פולין. הפקודות האלה, כמובן, הגיעו אחרי תשע שנים של משטר שקידם את התפיסה שיהודים אינם כלל בני אדם ולמעשה הם מזיקים בדמות אדם. המסקנות של בראונינג הן שבמצב כזה, רוב מוחלט של החיילים יצייתו לפקודה, הן משום שהיא פקודה הן משום שהם לא ירצו להשאיר את רעיהם לבצע מלאכה מלוכלכת במיוחד לבדם. יהיה מיעוט של סרבנים, ויהיה מיעוט של סאדיסטים מתלהבים. הרוב יציית.

המשמעות בפועל היא שאם יש מלחמה, יתלוו לה פשעי מלחמה.

ועם כל הדיבורים שלו על משמעת, הצבא לא יהיה מסוגל לעשות הרבה.

* * *

צבא נבחן בתגובתו לפשעי מלחמה. במקרה של מיי לאי, התגובה היתה כשלון טוטאלי: תחילה טיוח, ואחר כך זיכוי של רוב הפושעים וענישה קלה מאד לקולי. זו אותה התגובה עצמה כמו לטבח כפר קאסם, כמו לשורה ארוכה-ארוכה של פשעים דומים. כמו פשעי המלחמה עצמם, הכשלון הצבאי בטיפול בפשעי מלחמה גם הוא נובע מעצם קיומה של המלחמה.

אביו של אחד החשודים בטבח מיי לאי התפרסם בתגובתו: "זה לא קרה ובכל מקרה זה הגיע להם." משהורגל הציבור לכך שיש מלחמה, מאליה מתבצעת דה-הומניזציה של האויב. הם לא בני אדם יותר, רק צללים חורשי רע. 347 נשים, ילדים וגברים בערימת גופות? אונס קבוצתי של נשים? אבל למה לא מראים לנו מה קרה קודם?

הרי בטוח קרה משהו קודם, לא? הרי אלה הילדים שלנו, שרק אתמול שיחקנו איתם בכדור, שרק אתמול סייענו להם בשיעורי הבית, עמדנו לצד המיטה שלהם והקשבנו לנשימתם השקטה בלילות. אני לא גידלתי רוצח, אני לא חינכתי אנס, זה לא יכול להיות. זה לא הילד שלי. משהו קרה לו. משהו חייב היה לקרות לו. למה לא מראים לנו מה קרה קודם?

ופה ניצב הצבא חסר ישע. הארגון שיכול לשלוח מישהו למחבוש כי הנעלים שלו לא היו מצוחצחות כיאות, מבלי שמישהו יערער על כך, לא יכול להעמיד אותו לדין על רצח המונים. הצבא יודע שהוא מעורב, בין השאר, במלחמת תעמולה ושאם הוא יודה בכך שהחיילים שלו טבחו אזרחים, זו המקבילה של תבוסה בקרב. הוא יודע שאם הוא יעמיד לדין את החיילים שלו ואת קציניו הזוטרים, הללו יתחילו לטפח את המרירות הייחודית לחיילים, את אגדת הסכין בגב שלגמרי איננה יחודית לגרמניה; את התפיסה – המוצדקת לעתים קרובות, ומכאן כוחה – שכמה אוכלי חינם עם דרגות בכירות, מנותקים מהמתרחש בשטח, הקריבו את החייל הפשוט. התוצאה תהיה פגיעה במוראל, אולי אפילו בגיוס. ככל שיתבררו מימדי התופעה, יתגבר בסופו של דבר חלק מהציבור על הדיסוננס הקוגניטיבי ויפנה בזעם כלפי המוסד שקיבל לידיו ילדים והחזיר כלים שבורים ומסויטים. הצבא האמריקאי נדרש ל-20 שנים כמעט כדי להתגבר על טראומת ויאטנם, והוא חווה משהו דומה מאד לה עכשיו.

כלומר, לצבא כמוסד יש את כל הסיבות לא לחקור כיאות פשעי מלחמה, ודאי לא לענוש אותם כיאות. יש פשעי מלחמה, בעיקר ביזה, שהוא בכל זאת יעניש – אחרי הכל, היא פוגעת במשמעת. אבל הרג? הפעלת כוח מיותר? עינויים? לא עדיף הרבה יותר לטייח את כל זה?

וזה מה שקורה. לא רק בצה"ל. בכל צבא כמעט. לכל צבא יש אגדה הירואית על המשפטן שהתעקש ובכל זאת העמיד מישהו לדין. יש כמה דוגמאות נגד בולטות: שר ההגנה הגרמני התפטר לפני כמה שנים אחרי תקיפה אווירית שהרגה אזרחים אפגנים; ממשלת הולנד התפטרה שנים ארוכות אחרי הטבח בסרברניצה, כשהתברר שכוחותיה עמדו מנגד בזמן שהסרבים טבחו באזרחים שעליהם היו אמורים להגן. ויש מי שיכניס את ועדות האמת והפיוס של דרום אפריקה לקטגוריה הזו. הבעיה, כמו בכל אגדה ליברלית, היא ההתעקשות להסתכל על השביל המואר שעובר ביער, ולא על היער עצמו.

* * *

וכאן נכנסים לתמונה ארגוני זכויות אדם ועיתונאים. הם אלה שעושים את העבודה שהצבא כל כך לא רוצה לעשות. הם אלה שמדברים עם הקורבנות. הם אלה שגובים את העדויות שהצבא לא רוצה לגבות. הם אלה שנוברים בחקירות, מוצאים את הסתירות, מצביעים על הפרכות בהחלטות הפרקליטות הצבאית, על השגגה שיצאה מתחת ידי השופטים. הם, בקצרה, אלה שבראותם את החיה החופשיה, מנסים בכל זאת לרסן אותה. הם אלה שמנסים להשיב מעט צדק למקום ששכח מהו, הם אלה שמנסים להשמיע את קולה של הנערה האנוסה והטבוחה, של הילדה "הקטנה, המתה מפחד", שיבוצע בה וידוא הריגה; הם אלה שיעלו מאוב את קולו של הילד שיצא מביתו לקנות ממתק עם חצי שקל בידו ולא שב, של האיכרים שהומתו על אדמתם ללא סיבה ושלאחר מכן נטען שהחזיקו בידם בקבוק משקה.

ומשום כך הם שנואים כל כך. Human Rights Watch אמר לאמריקאים דברים שהם לא רצו לדעת על אפנגיסטן ועיראק. ארגוני זכויות האדם הישראלים אומרים לישראלים דברים שהם לא רוצים לדעת כבר הרבה מאד זמן. הנטיה היא לשבור את המראה.

אבל מי ששובר את המראה, בין אם בהפניית המבט בין אם בנהמה שצריך לטפל בבוגדים האלה, הוא שותף לפשעי המלחמה. הוא יודע – גם אם הוא מעדיף לא לדעת – שהם שם. הוא מספר לעצמו שמדובר בשקרים, אבל הוא יודע את האמת: "זה לא קרה" מלווה כמעט תמיד ב"ובכל מקרה זה הגיע להם." הוא השותף השקט שבלעדיו הצבא לא יכול לטייח את מעשיו.

כל חייל שהיה בצבא יותר מכמה שעות יודע כיצד למרוח חקירה צבאית. החוקרים גם יודעים, ברוב גדול של המקרים, שלא כדאי להם לשאול שאלות קשות מדי. אם הם לא יודעים, אז כבר יבוא איזה דורון אלמוג ויבהיר להם את תפקידם. בלי ארגוני זכויות אדם שנושפים על עורפם, החוקרים הצבאיים והפרקליטים הצבאיים לא יעשו את תפקידם. כל ההגיון המוסדי ניצב נגד חקירה ראויה.

וכשהאנשים שלא מוכנים – בצדק! – שהצבא יחקור את עצמו במקרים של תאונה, שלא מוכנים – בצדק! – שהוא יפקח על הוצאותיו-שלו, מוכנים לפתע שהוא ינהל את החקירה במקרה של רצח או פשע מלחמה אחר, הם צריכים לשאול את עצמם שאלות קשות. האם אתם מתנגדים לביצועם של פשעי מלחמה? האם אתם מוכנים להכיר בכך שקיימת אפשרות שהצבא שלכם יבצע פשעי מלחמה, או שאתם חושבים שבניגוד לכל צבא מאז ימי אשור, דווקא זה שלכם מאוכלס במלאכים?

אם התשובה שלכם לשתי השאלות הראשונות היא "כן," אז חובה מוסרית עליכם לתמוך בארגוני זכויות אדם ולדרוש שיינתן להם עוד כוח. כן, לעתים הם יטעו; אין ארגון שנקי מטעויות. עם זאת, שיעור הטעות שלהם יהיה נמוך משמעותית מזה של מערכת החקירה הצבאית.

אם החיה הבלתי מרוסנת מפחידה אתכם, יש לתמוך ברסן היעיל ביותר – ברסן שמפחיד אותה עצמה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים, במיוחד אלו שניגשו אלי אישית.

(יוסי גורביץ)

ועדת השרים לחקיקה קיבלה בתחילת השבוע את הצעת החוק שנכתבה על ידי השרלטן הפוליטי רונן שובל ונדחפה על ידי איילת שקד ורוברט אילטוב, ושמטרתה לחסל את ארגוני זכויות האדם בישראל. הצעת החוק נקראת רשמית " הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (תמיכה של ישות מדינית זרה בעמותות בישראל), התשע"ג–2013," וניתן למצוא אותה כאן (זהירות, מסמך.) גילוי נאות: הח”מ כותב, כפרילאנסר בתשלום, בלוג עבור ארגון זכויות האדם “יש דין.”

הממשלה קיבלה את ההצעה באופן חלקי: היא פסלה את סעיף בן דרור ימיני בחוק, שקבע שאם יש "במעשיו של חבר הנהלתה" של עמותה תמיכה בפעולות האסורות בחוק, די בכך כדי לפסול את הארגון כולו; והיא סילקה את סעיף ג' של החוק, שקבע ש"שלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" היא עילה לפגיעה בעמותה. אם הם היו עושים את זה, הציפוי הדק של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" היה עף; אחרי הכל, מדינה שיש לה משטר אידיאולוגי ושאוסרת על פעולות שמטרתן שינוי האידיאולוגיה הזו, לא יכולה להיחשב כדמוקרטית. השרים יודעים שזה בסדר: אנשים יכולים לדבר, הם יכולים להפגין – אבל דבר אחד הם לא יכולים לעשות, וזה להבחר לכנסת על מצע שקורא לביטול המשטר הציוני. זה לא חוקי, וכל זמן שאף אחד לא שם לב לזה, ההונאה של "הדמוקרטיה היחידה" יכולה להמשיך כסדרה.

מה רוצה חוק שובל-שקד? הוא אומר ש"הכנסה של עמותה מישות מדינית זרה תהיה חייבת במס של 45%, אם יש במטרותיה או במעשיה של העמותה או במעשיו של חבר הנהלתה, במפורש או במשתמע, אחד מאלה." ההדגשה שלי. לסעיפים עצמם אתייחס מיד. אבל אני רוצה להתעכב רגע על ה"במשתמע."

חוק שובל-שקד לא אוסר רק על פעולות גלויות, מובהקות; הוא מיועד לאסור, והשרים העבירו אותו כפי שהוא, גם על פעולות "משתמעות." כלומר, גם אם אתה לא תומך בחרם על מדינת ישראל, אבל "משתמע" מהפעולות שלך שאתה תומך בו, רונן שובל יאלץ אותך לבזבז זמן יקר וכסף בנסיון להסביר למס הכנסה למה מה שהוא חושב ש"משתמע" לא באמת משתמע.

במילים אחרות, זהו חוק לרדיפה פוליטית. הוא לא אוסר על פעולות מובהקות, ברורות, חד-משמעיות; הוא אוסר על אידיאולוגיה. הוא אוסר על "השתמעויות." האיש שכתב את הצעת החוק, אחרי הכל, מדבר כבר שנים על כך שהסכנה האמיתית היא לא פוסט ציונים גלויים אלא "פוסט ציונים בלתי מודעים." שובל, איש משטרת מחשבות מודרני, צד את פושעי המחשבות האלה, עם קצת סיוע מאנשי תקשורת נוסח בן דרור ימיני; ועכשיו משטרת המחשבות שלו תקבל גילום בחוק. צריך להיות מחוקק לא רציני, או כזה שיודע בדיוק למה החוק מיועד, כדי להעביר חוק כזה. ועדת השרים העבירה אותו.

מה אומרים הסעיפים? איזו "פעולה משתמעת" יכולה להביא לשלילת זכות הדיבור של עמותה באמצעות שלילת הכנסה? יש שלושה סעיפי עיזים בחוק הזה. לסעיף ג', שוועדת השרים סילקה, כבר התייחסתי. סעיף ד' של החוק, שאוסר על הסתה לגזענות, הוא בדיחה. אין מדינה שמקדמת את זה. הוא שם כדי לתת אצטלת מכובדות, כביכול החוק מכוון גם נגד ארגוני הימין. רק שאלה מקבלים את הכסף המושחת שלהם מאוליגרכים ימנים מחו"ל, עם הרבה פחות פיקוח עליו, והחוק ספציפית לא חל עליהם.

גם סעיף ה' – " תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל" – הוא בדיחה. מה שהוא אוסר עליו כבר אסור בחוק הפלילי, עם ענישה הרבה יותר כבדה, וקנס לעבירה כזו הוא לא רציני.

אז נשארנו עם סעיפים א' וב'. נתחיל עם א'. הוא אוסר על "קריאה להעמדה לדין של חיילי צה"ל בערכאות בין-לאומיות." אגדת הסכין בגב הנפוצה בקרב אנשי ימין, במיוחד בקרב אנשי "אם תרצו," טוענת שעמותות ישראליות מנסות להעמיד לדין חיילי צה"ל בחו"ל. זה שקר, ושקר מטומטם. מכמה סיבות.

מאיפה להתחיל? נתחיל מזה שהעמדה לדין היא פעולה של מדינה. כדי להעמיד מישהו לדין פלילי, צריך פרקליטות או שופט חוקר. ארגוני זכויות אדם לא מכילים כאלה. גם אם המטרה היא ללכת לבית משפט מקומי ולשכנע אותו לעצור אדם בשל פשע מלחמה, זו לא פעולה שארגון זכויות אדם ישראלי מסוגל לעשות: כדי לעשות את זה, אתה צריך לשמש כעורך דין במדינה שבה אמור להתבצע המאסר (הדוגמאות הקלאסיות הן ספרד ובריטניה, אבל חוקים אוניברסליים קיימים במספר מדינות אחרות.) כלומר, לארגוני זכויות אדם בישראל אין שום יכולת להעמיד את חמושי צה"ל לדין – לא בישראל ועל אחת כמה וכמה לא במדינות אחרות.

אבל רגע, החוק לא אוסר על העמדה לדין; השרים וחברי הכנסת שמקדמים אותו לא עד כדי כך מטומטמים. הם יודעים שזה לא מעשי. הם לא אסרו על "העמדה לדין"; הם אסרו על "קריאה להעמדה לדין." למה הם מתכוונים? בנט נתן דוגמא שלשום: לדבריו, " עו"ד מעדאלה הגיש בבית משפט בספרד חוות דעת שמסבירה למה שבעה בכירים ישראלים הם פושעי מלחמה. הארגון הזה גם האשים את צה"ל בפשעים נגד האנושות ובפשעי מלחמה וכיכב בדו"ח גולדסטון 38 פעמים מהצד האנטי ישראלי."

אני לא יודע אם בנט אומר אמת או משקר – הנחת היסוד שלי, לאור ההיכרות עם התולעת, היא שהוא משקר – ואם אכן עורכי דין של עדאלה (שהפכו ל-bogeyman של הימין, כמו שאפשר לראות כאן) מסרו עדות כזו. נצא מנקודת הנחה שאכן כך היה.

עם מה זה משאיר אותנו? עם איסור חוקי על דיווח על פשעי מלחמה. בנט, שקד, שובל וכל השאר רוצים שאנשים שמקבלים מידע על פשעי מלחמה, לא יעבירו אותו הלאה. אם עורכי הדין של עדאלה ימצאו מידע על פשעי מלחמה שביצעו חיילים ישראלים, הם יהיו בבעיה. מצד אחד, בנט והחברים סומכים על מערכת המשפט הצבאית – יש לה נסיון עשיר בכך – שהיא כבר תטייח את הממצאים; מצד שני, בישראל אין בכלל חקיקה נגד פשעי מלחמה; ומצד שלישי, אם הם יעזו לדווח על מה שהם רואים כפשעי מלחמה, החוק שכותבים שובל ושקד יעניש אותם.

המסקנה המתבקשת מהפעולה הזו היא כזו: שובל, שקד, בנט ושאר הכנופיה יודעים שצה"ל מבצע פשעי מלחמה והם מנסים למנוע את העמדתם לדין של הפושעים. מהפרקליטות הצבאית הם לא מפחדים. אבל החשש שמא עוד קצינים ישראלים יצטרכו, כמו בוגי יעלון בשעתו – שעל פי הודאתו-שלו ("הרשנו לעצמנו להרוג את האשה", בפרשת שחאדה) הוא חשוד מובהק בפשעי מלחמה – לברוח ממדינות מתורבתות; הידיעה שפושעים כמו אבירם בוניאל, ההורג של מוסטפא תמימי, יוכלו תמיד לחמוק מה"צדק" הצבאי, אבל ששופטים-חוקרים כמו בלתזר גרסון הספרדי בהחלט עשויים להעמיד אותו לדין, אם יגיע לשטחם; הידיעה שככל שהעולם מבין שאי אפשר לצפות לצדק מהמערכת הישראלית, הדרישה להעמיד פושעי מלחמה ישראלים בחו"ל רק תגבר, היא זו שעומדת מאחורי הצעת החוק. חוק שובל-שקד הוא חוק להגנת פושעי מלחמה, ובמשתמע, שובל ושקד עצמם אומרים זאת. אולי כדאי שיטילו על ההכנסות שלהם קנס של 45%?

נעבור לסעיף ב'. הוא אוסר על "קריאה לחרם, משיכת השקעות או סנקציות על מדינת ישראל או אזרחיה." כלומר, הוא אוסר על מהלך בלתי אלים שמיועד להפסיק את הכיבוש הישראלי או את משטר העוול הציוני.

הביטוי "משטר העוול הציוני" מקומם אתכם? טוב מאד. צאו נא רגע מהקונכיה שלכם. כיהודים – ואני מניח שרוב קוראיו של הבלוג הזה הם יהודים, ולו משום שהוא נכתב בעברית – אתם בני עם האדונים במדינה הזו. המשטר הציוני אולי נראה לכם טבעי, כיוון שאתם המוטבים שלו (במידה; אשכנזים מבוססים מוטבים יותר, מזרחים, רוסים ואתיופים פחות), אבל לתושבים הערבים של המדינה המשטר הציוני הוא משטר עוול. הוא תמיד היה כזה, ולא הפסיק להיות כזה. בימים אלה, מתכננת הממשלה סוג כלשהו של המשך למתווה פראוור – אולי אפילו אותו עצמו. המדינה הזו תמיד היתה, כמכתם של אחמד טיבי, דמוקרטית ליהודיה ויהודית לשאר תושביה. אנחנו מדברים על משטר שחמס את רוב אדמותיהם של התושבים המקוריים, ואת עיקר הגזל ביצע אחרי 1948; שמאז שולל מהם בעקביות את הזכות לשוויון, מנשל אותם בכל הזדמנות אפשרית – לאחרונה שמענו על נסיון לשלילת אזרחות מאזרח פלסטיני-ישראלי שאיבד את תעודת הזהות שלו – ושעדיין מפעיל בקרבם את השב"כ כמשטרה חשאית, באופן שהשב"כ לא העז לפעול בו בחברה היהודית מאז שנות השישים.

אז כן, לחלקים ניכרים של האוכלוסיה הישראלית, שלא לדבר על האוכלוסיה הכבושה בגדה המערבית וברצועה, המשטר הציוני הוא משטר עוול. ויש להם זכות להתנגד לו במאבק לא אלים. חרם הוא סוג של מאבק לא אלים. מי ששולל מהם את הזכות הזו, דורש מהם להסכין בפסיביות עם מה שנראה להם משטר עוול. חלק יעשו זאת; חלק קטן יותר, משנשללה מהם הזכות למאבק לא אלים, עשויים לפנות לאלימות.

זה, כמובן, יהיה גול עצמי שישמח מאד את הבנטים, השובלים והשקדים. אבל מי שחושב שחברה איננה צריכה להתנהל כאילו היא נמצאת תמידית על סף מלחמת אזרחים, כאילו תמיד ירחף איום בטיהור אתני על 20% מתושביה – ואם אתם לא חשים אותו, הם ודאי חשים בו – צריך לדחות בשאט נפש את הנסיון להפוך חוק של המדינה לכלי למאבק פוליטי שתפקידו נישול צד אחד של המפה מהיכולת שלו לנהל דיון, ויכוח, וכן – גם לשנות בדרכי שלום את פניה של המדינה.

מחובשי הכיפות הסרוגות ומהסייענים הנקלים שלהם, דוגמת שובל ושקד, אנשים שאיבדו כל ערך ושכל מה שנותר להם הוא השתוקקות נואשת לערכים הנובעים מלהט דתי שהם לא מרגישים, אי אפשר לצפות לכלום; אבל ישראל עדיין לא מורכבת רק מהם. ישראל, על כל עוולותיה, עדיין טובה יותר מנפתלי בנט וממלחכי הפנכה שלו. היא ניתנת לתיקון, היא ניתנת לשיפור, ועל כן צריך להפיל את החוק הזה, שכל מטרתו היא מניעת תיקון עולם ושימור משטר עוול.

עוד דבר אחד: בית המשפט המחוזי בבאר שבע שחרר אתמול (ג’) את אלדד ציון למעצר בית, למרות התנגדותה של הפרקליטות.

(יוסי גורביץ)

בשנת 1852, הוציאה הרייט ביצ'ר סטאו (Harriet Beecher Stowe), סופרת צעירה וחסודה מקונטיקט שבצפון ארצות הברית את אחד הספרים המשפיעים במאה ה-19, אם לא בהיסטוריה של העולם. Uncle Tom's Cabin, שזכה לתרגום העברי הבעייתי "אוהל הדוד תום", עוסק בגורלם של עבדים בדרום ארצות הברית.

הספר, שלא שרד טוב את השנים שחלפו – הוא כמעט בלתי קריא לעיניים מודרניות, עמוס בהטפות נוצריות – הפך לפגיון בלב העבדות. הוא תוכנן כך ביד אמן: יש סצינה אחת שכל מי שקרא את הספר לא ישכח, וזו הסצינה של השפחה אלייזה שנמלטת, בנה הקטן בזרועותיה, מפני ציידי עבדים על הקרח השביר של נהר האוהיו. אלייזה היתה מוכנה לסכן את חייה ואת חיי בנה כדי להמנע ממכירתו הצפויה של הילד דרומה.

הנה, הצביעה סטאו בפשטות בפני התושבים הטובים של הצפון, הנה מה שאתם תומכים בו כשאתם מסיטים את מבטכם: עקירת ילדים מזרועות הוריהם ומכירתם לבתי זרים. היא כתבה לדור שהכיר היטב את התנ"ך, שידע מיד לאילו פסוקים היא מרמזת: "לא תסגיר עבד אל אדוניו" (דברים, 23:17), והפסוק הנורא מפרשת הקללה, "בניך ובנותיך נתונים לעם אחר, ועיניך רואות וכלות אליהם כל היום, ואין לאל ידך" (שם, 28:32). סטאו מצאה את הסדק בשריון שקרים הנוצץ של העוול, והכתה דרכו בכל הכוח.

בצפון העריצו אותה. הספר הפך לרב מכר חסר תקדים – רק התנ"ך מכר יותר עותקים ממנו במאה ה-19. הוא נחשב לאחד הגורמים הישירים למלחמת האזרחים: הוא גרם רדיקליזציה יוצאת דופן בדרום. אנשים שעד אז התחבאו בין שלל תירוצים, החל מ"זה לא כל כך נורא כמו שזה נשמע" ועד "אבל זה יוביל למלחמת אחים", התקשו להסתתר. לימים, אחרי שתפגש עם הנשיא לינקולן, בלב המלחמה, לינקולן יעיר: "אז זו האשה הקטנה שהתחילה את המלחמה הגדולה הזו." אני, אגב, חושד שלינקולן גנב את אחת השורות היותר מוצלחות שלו – הוא הטיח בדרומיים, לקראת סוף העשור, שהם יודעים שהעבדות היא עוול; הם מניחים לילדיהם לשחק עם ילדי העבדים, אבל לא עם ילדיו של סוחר העבדים – מאחת הסצינות של סטאו. גם אצלה, סוחר העבדים הוא השפל שבשפלים, והוא מגעיל גם את בעלי העבדים.

נהוג לדבר על ההערכה שזכה לה הספר, ועל ההשפעה שלו בצפון ובבריטניה; ניתן לתהות עד כמה ההצלחה הפנומנלית שלו שם בלמה את שאיפתה של הממשלה הבריטית להכיר במדינות הדרום, מתוך רתיעה מהזעם הצפוי בדעת הקהל. אבל זה הסיפור המוכר והצפוי. הסיפור המעניין יותר הוא התגובה הדרומית.

דעת הקהל הדרומית הגיבה בהלם טוטאלי. פתאום מוסד שהיה זניח לרוב התושבים הדרומיים – רוב הדרומיים לא היו בעלי עבדים; המלחמה היתה מלחמתה של האליטה – הכתים את כל הדרום בפשעים החמורים ביותר שניתן להעלות על הדעת. העיתונות הדרומית הפעילה מאד התמלאה מאמרים אחוזי פלצות, שאמרו שדברים כאלה לא קורים כמעט, ואם הם קורים בכל זאת הרי שמדובר באירוע נקודתי, של בעל מטע ברברי ולא מחונך, והרי לא יעלה על הדעת לשפוט תרבות שלמה על פי כמה אירועים שביחס לכלל הם זניחים. וחוץ מזה, העבדים רוצים להיות עבדים, שהעבדות מתרבתת אותם (נראה שרק יהודי אורתודוקסי יכול לחזור על הטענה הזו במאה ה-21), ועל כל פנים שהמצב שלהם טוב ממצבו של העובד הממוצע בצפון. מישהו כתב ספר בשם – אני מצטט מהזכרון – "לדוד טום יש בקתה, ג'וני הצפוני קופא מקור ברחוב." עלתה, בקיצור, יללה גדולה השמימה של "למה לא מראים מה קרה קודם", ולצד הטוּבַּה שהרעימה שמצבו של העבד טוב ושהוא מאושר, שקיומם של העבדים הכרחי לקיומם של בעלי החורין, נשמע גם הפיקולו שאמר שמה אתם רוצים, אם לא נראה להם מי האדון, הם יקומו בלילה וישחטו את כולנו.

ואלה היו האנשים המנומסים, כאלה שכותבים לעיתונים ומוציאים ספר. אחרים פשוט שרפו את העותקים של הספר שמצאו, והבריחו מהעיירה את האנשים שהעזו למכור אותם. פסיכי אחד אפילו שלח לסטאו בדואר אוזן של עבד. אחרים כתבו במרירות שהספר הוא הוכחה שבצפון שונאים אותם ולא מהססים להפיץ עליהם עלילות.

כמעט אף אחד בדרום, בקצרה, לא העז להתבונן במראה שהציבה מולם סטאו.

נשמע מוכר?

* * *

השימוש ב"למה לא מראים מה קרה קודם" לפני שלוש פסקאות היה מכוון, כמובן. ישראל 2013 נמצאת במצבו של הדרום האמריקאי ב-1852: אספסוף קסנופובי שלא מסוגל להתבונן בדמותו האמיתית.

אנחנו כובשים עם אחר כבר 45 שנים, וככל שחולף יותר זמן, רובנו מתקשחים יותר בעוולתם. שני דורות לפני סטאו, יכול היה ג'פרסון לכתוב ש"אני רועד למען ארצי, ביודעי שהאל הוא אל צדק ושצדקתו לא תינם לעד"; דור אחר כך, בימיו האחרונים, הוא היה מהקשוחים שבבעלי העבדים, משוכנע שהשחרור שלהם יביא לקץ הדרום בדם ואש. לפני ארבעים שנה, היה חלק ניכר מהישראלים שלא רצה לכבוש את השטחים, חלק שבשלב מסוים גם היווה רוב.

הרוב הזה התאדה. חלק מהסיבות לכך הן המלחמה הפראית שניהלו הנכבשים שלנו. חלק אחר הוא שפשוט התרגלנו. רוב האנשים שחיים היום בישראל, כולל כותב שורות אלה – ואני מעריך שאני מבוגר מרוב גדול של קוראי הפוסט – נולדו אחרי 1967. הם נולדו למצב שבו הכיבוש הוא מצב נתון וקבוע, הם גדלו מתוך הבנה שכאשר יתבגרו הם יצטרכו לבלות חלק מחייהם בכיבוש של עם אחר, או בהושטת סיוע לוגיסטי/שלישותי לכיבוש הזה. שנים של הקפדה על מחיקת על הקו הירוק, בסיוע פעיל מאד של משרד החינוך, הולידו דור שלא יודע בכלל על מה מדובר. הוא לא מבדיל בין השטחים הכבושים ובין ישראל ופחות ופחות הוא מבדיל בין פלסטינים תושבי השטחים ופלסטינים אזרחי ישראל – ומאחר והוא לא חונך כישראלי אלא כיהודי הוא לא מבין מה כל הקטע הזה של אזרחות.

רוב הישראלים לא נהנים ישירות מהכיבוש. רובם המוחלט איננו מתגורר בשטחים ואיננו מרוויח ישירות מהניצול של השטח הכבוש. בהתחשב במספר הנמוך מאד של חיילים קרביים מכלל הצבא ובירידה בשירות הצבאי בכלל, מותר אף להניח שרובם לא שירתו בשטחים. אף על פי כן, כמו הדרום, הם מוצאים את עצמם נאלצים להגן על המתנחלים ועל ההתנחלויות, על הכיבוש ועל הכובשים, כי הכיבוש הפך לכתם שלהם. הוא בן משפחה. בן משפחה מפגר, אולי, כזה שלפעמים מתביישים בו, אבל עדיין מגינים עליו בחירוף נפש מפני כל ביקורת.

אז אנחנו לא מדברים על זה שהכיבוש מפר 15 מתוך 30 עקרונות של הכרזת זכויות האדם האוניברסלית. אז אנחנו מתעלמים מכך שעל בסיס קבוע, כוחות הכיבוש שלנו הורגים ילדים. אנחנו לא שואלים "איך הגענו למצב שבו אנחנו יורים בילדים"; אנחנו שואלים "למה לא מראים מה הוא עשה קודם," מחפשים בזעם רוטט ובוורידים תפוחים את התירוץ שיאפשר לנו לומר שהילד הזה פשוט הכריח אותנו להרוג אותו. בדרך, אנחנו משחיתים את מערכת המשפט שלנו, שלא מסוגלת למצוא פרקליט לתיק של ילד הרוג גם 14 חודש לאחר שנורה; בדרך אנחנו מכשירים כל מעשה זוועה. אנחנו יודעים, או על כל פנים אין לנו שום תירוץ לא לדעת, שילדים נחטפים מדי לילה מבתיהם על ידי חמושים רעולי פנים, שהם מועברים לחדרי חקירות ללא נוכחות מבוגר שיגן עליהם, שהם עוברים התעללות ועינויים. אנחנו גם יודעים, בתנאי שאנחנו לא משקרים לעצמנו, שזה לא התחיל אתמול. שזה תמיד היה כך.

אנחנו יודעים שיש עם שלם שאין לו את הזכות הבסיסית למחאה, ושמבחינת החמושים שלנו, עצם הגעתו של אדם להפגנה היא עילה מספקת לירי. אנחנו יודעים, בתנאי שאנחנו לא משקרים לעצמנו, שהחמושים שלנו מפעילים אלימות יוצאת דופן כלפי המפגינים הללו, אלימות שהם לא היו מרשים לעצמם כלפי אזרחים ישראלים. אנחנו יודעים שהחמושים משקרים לחוקרים, שהם מחפים זה על זה, שהם מייבאים תרבות עבריינית עם השחרור. אנחנו יודעים. ומי שאומר שהוא לא יודע, רוצה לא לדעת.

החמושים שלנו יורים בצעירים פלסטינים כשהם באים לשבור לחם, יורים בהם כשהם עומדים בשדה ואחר כך טוענים שהם תקפו אותם בגרזן, שהופך תוך יממה לבקבוק, שהופך תוך זמן קצר למזרק; אנחנו יורים בהם כשהם תופסים מחסה בבתי הקברות שלנו – ואז אומרים שהם ניסו לדקור אותם, טענה שתוך יום הופכת ל"הוא הרים משהו מהרצפה והיה סיכוי שזה היה סכין, אז יריתי בו." אנחנו יודעים שכוחות הכיבוש ישחררו את הרוצחים בתואנה ש"הם חשו סכנת חיים."

סטאו אמרה שהביקורת שלה הופנתה בראש ובראשונה כלפי מערכת המשפט, במיוחד כלפי האכיפה של חוק העבדים הנמלטים. היא כתבה את ספרה שש שנים לפני פסיקת דרד סקוט, אבל כבר אז היה ברור את מי משרת הממסד המשפטי. גם אנחנו יודעים שהכיבוש הופך את מערכת המשפט שלנו לשותפה, מאונס ולעתים מרצון, למערכת העוול. אנחנו יודעים שהחוקרים ימרחו את החקירה, שהפרקליטים ימשכו זמן ושחלק מהם, כמו פליאה אלבק, יוציאו חוות דעת שהיו מרשימות משפטנים נאציים בחוסר האנושיות שלהן; אנחנו יודעים שהשופטים יעצמו עין או ייאנחו, יכתבו כמה מילים צבועות שמביעות את מורת הרוח שלהם מכך שמאלצים אותם להיות חלק ממשהו דוחה – אבל אך לעתים נדירות יסכימו לבלום "אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב," משום שהעין עיוורת והלב נאטם מזמן, נאטם בימים שבהם בכיה של משפחה שהיתה עומדת לאבד את ביתה בשל מעשה של אחד מבניה היה נדחק הצידה בטיעונים על הסבירות שבהחלטה של המפקד הצבאי.

הדרום × ×”×’ לאיים על הצפון שאם דברים לא ייעשו כפי שהוא רוצה – אם לא יתנו לו להרחיב את העבדות למדינות החופשיות, אם יעזו לומר שהיא לא מוסרית – אז לא תהיה לו ברירה אלא לפרוש או לצאת למלחמת אזרחים. איומים כאלה הגיעו מדי חמש שנים בערך מאז 1830. גם עלינו מאיימים בעלי העבדים, דרך קבע, במה שהם מכנים "מלחמת אחים." הדרום × ×”×’ לומר, במידה ניכרת של צדק, שאנשיו איישו חלק יוצא דופן מהתפקידים בכוחות המזוינים, אשר על כן מותר לו לקבוע מה הם אמורים לעשות. כשהגיעה עת המשבר, ארה"ב מצאה את עצמה כשמדינות שהיוו פחות משליש מכלל אזרחיה יצאו נגדה למלחמת אזרחים – אבל זכו לשירותם של כמחצית מהקצינים של צבאה. השירות הצבאי של בעלי העבדים, כאן ושם, ×”×™×” על תנאי. ברגע שהמדינה לא תעשה את מטרותיה המיועדות, הם יפנו את כלי נשקם ואת ההכשרה שרכשו על חשבונה נגדה.

לפני כשנתיים, הרג חמוש צה"ל בשם אבירם בוניאל – איש חטיבת כפיר, תושב אשדוד – את מוסטפה תמימי בעת הפגנה בכפר נאבי סלאח. בוניאל ירה בתמימי רימון גז בכינון ישיר מטווח של כחמישה מטרים מדלת פתוחה של רכב נוסע. תמימי נהרג שעה שהפגין בכפרו, על אדמתו, נגד הכיבוש; מעשה מובהק של אדם בעל חורין שלא מוכן להפוך למשועבד. לפני שבוע, סגרה הפרקליטות – לכל פושע יש שם, אז נציין גם את שמו של הפרקליט האחראי, סא"ל רונן הירש – את התיק. רונן בלע את הצ'יזבט של בוניאל, על פיו הוא בסך הכל ירה לעבר הקרקע מרכב נוסע ובכלל לא ראה את תמימי, ושאופס, הרימון ניתז מהקרקע ופגע ישירות בפניו.

גם אם זה נכון, ואני חושב שצריך להיות מטומטם קליני או רשע כדי לקבל את הטיעון הזה – הירש מוזמן לבחור – הרי שבוניאל אשם לא ברצח, אלא בהריגה. אלא שהירש קבע שהירי "בוצע בהתאם לכללים ולהנחיות הרלוונטיים, ולא היה בביצועו משום עבירה כלשהי." כך מטייחים היום מעשי הרג: אומרים שירי מרכב נוסע, לכאורה לעבר הקרקע, "בוצע בהתאם לנהלים." לא משנה שאין נוהל כזה.

ורוב הישראלים המשיכו לישון. מבחינתם, הרג של צעיר פלסטיני שהעז להתנגד לשלטון הכיבוש של ארצם הוא לא משהו שצריך להטריד את מנוחתם. הם התרגלו לכך שזהו סדר העולם. אלא שלסדר דברים כזה יש מחיר. תמיד.

משטר העבדות של הדרום מוגר בדם ואש. ראוי לצטט כאן, שוב, את נאום ההשבעה השני של לינקולן: "אנו מקווים בחיבה, ומתפללים בקדחתנות, שהיסורים האיומים של המלחמה יחלפו במהירות. ועם זאת, אם ירצה אלוהים שהיא תמשך עד שכל העושר שהצטבר במאתיים וחמישים שנות עבודתו המאולצת של העבד ישקע; עד שכל טיפה של דם שהוקזה על ידי המגלב תיענה בזו שתוקז על ידי החרב, חובה עלינו לומר, כפי שנאמר לפני שלושת אלפי שנים: 'משפטי יהוה אמת צדקו יחדיו.'"

כדאי שנעצור לפני שנגיע לשם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': היום הוא היום האחרון שבו אפשר לתמוך בפרוייקט גיוס הכספים של "איך נפלו גיבורים." אנחנו, עדי אלקין ואנוכי, רוצים להודות בכל מי שתמך בנו עד כה, ואם נובלה גרפית בלשית בעברית מעניינת אתכם, ממריצים אתכם לתרום בזמן שנותר.

(יוסי גורביץ)

במשך עשרות שנים, לישראל היה תירוץ קבוע כשמישהו ניסה למתוח ביקורת על מדיניות הסיפוח והכיבוש שלה: בטחון. אתם לא מבינים, היו אומרים אנשי צה"ל או אנשי הזרוע המדינית שלו, ממשלת ישראל: יש כאן סיכון בטחוני. ובהתחלה זה עבד, לפחות כלפי חוץ. אחרי הכל, אם אנשי צבא, שבטחון הוא מקצועם, אומרים שיש צורך בטחוני, חזקה שהאתוס שלהם, שמבוסס על כבוד ואמירת אמת, לא יאפשר להם לעשות שקר בנפשם.

ישראלים שגדלו כאן, ושיודעים שבצה"ל אמירת אמת היא שמועה רחוקה, שהקצין הממוצע לא יזהה כבוד מקצועי גם אם זה יתקוף אותו בסמטה חשוכה, שמדובר במיליציה פרועה וחסרת משמעת, היו צריכים לדעת טוב יותר. הם היו צריכים לזכור, למשל, איך הזנה שר הבטחון בן גוריון את "צרכי הבטחון" וגייס למילואים בראשית שנות החמישים את מנהיגי הימאים השובתים, כדי לשבור את השביתה שלהם. הם היו צריכים לדעת – בית המשפט העליון שלהם אמר את זה עוד בשנות השבעים – שכאשר קציני צה"ל מדברים על "צרכי בטחון" והתנחלויות בנשימה אחת, הם עושים שקר בנפשם.

אחר כך באו שקרים אחרים, בוטים לא פחות. יצאנו ללבנון לכאורה כדי להתקדם 40 קילומטרים ולא יותר, כטווח התותחים של אז, וכבר ביום הראשון ללחימה ביצענו נחיתה ליד ביירות. המטרה הרשמית היתה סילוק אש"ף מדרום לבנון; אף אחד לא ציין את המטרה הנסתרת, הגדולה יותר, הכתרת משטר ידידותי לישראל בלבנון, מה שהצריך – לראשונה – את כיבושה של בירה ערבית ואת מותם של כ-17,000 לבנונים. כתבים צבאיים דיווחו מביירות ודובר צה"ל הכחיש בתוקף שאנשיו בכלל נמצאים שם. כתשנו את ביירות מהאוויר, בהפצצות שהרגו אלפי אזרחים, והתקשורת הישראלית מילאה את פיה מים. אחר כך באה האינתיפאדה הראשונה והשקרים הפכו לשיטה. קברנו ילדים בחיים, החרמ"ש של רפיח יצא לפטרולים כשדגל העצמות והגולגלות נישא על אנטנות הג'יפים שלו, קשרנו ילדים לפגושי ג'יפים כדי למנוע השלכת אבנים, ודובר צה"ל הכחיש והכחיש והכחיש. מעל לכל ריחפה הפקודה המוכחשת של שרה בטחון (כפי שקראו לו אז במדורים הסאטיריים) יצחק רבין "לשבור להם את הידיים והרגליים." היה משפט גבעתי ראשון ושני והגיעו העדויות שהמח"ט אפי איתם היה מעורב אישית בהכאת עצורים ומכרו לנו שמדובר ב"אירוע נקודתי." ה"בטחון" התערבב ב-hasbara ולא היה אפשר להפריד ביניהם עוד.

לכל דבר נמצא תירוץ "בטחוני", שהיה לעתים קרובות שקר. אירוע שצף בזכרוני לאחרונה, אם כי כתבתי עליו כבר לפני שנים, מדגים את מה שהפך לשיטה, שיטה שבלעדיה כנראה אי אפשר לנהל כיבוש. הימים ימי מלחמת המפרץ הראשונה. הטלנו – אנו, אנשי המנהל האזרחי ברצועת עזה – עוצר, ומאחר והיה חשש מהתקוממות פלסטינית כללית, שינינו את נוסח הכריזה: מעתה הוא כלל את השורה "מי שייצא מביתו יירה."

עוצר נמשך בדרך כלל יום אחד, אולי יומיים. זה נמשך כשבוע. שלושה או ארבעה ימים לתוך העוצר, בלילה, התקשר אחד מתושבי אחד מחנות הפליטים – אני חושב מועזי אבל אולי היה זה בורייג' – לחמ"ל. הילדים שלו היו חולים, והתרופות שלו אזלו. הוא רצה אישור לצאת למרפאה של אונר"א, שנותרה פתוחה. הוא נתקל בסמב"צית לחוצה, שלא דיברה ערבית. הוא לא דיבר עברית. השיחה גמגמה, היא צעקה עליו שיתקשר מחר והוא נבהל.

הוא יצא מביתו, רץ אל המרפאה, קנה תרופות, פנה לחזור. הגיע כמעט עד ביתו. נתקל בפטרול. החיילים קראו לו לעצור, והוא, שזכר את ה'מי שייצא מביתו יירה', איבד את עשתונותיו, פנה לאחור ונמלט. כשהגיע סמיר, הקת"מ שלנו, למקום הוא מצא את הגופה בין שברי בקבוקי תרופות. החיילים אמרו לו – סמיר זכר חיוך – שהאיש ניסה לחטוף נשק.

זה היה שקר מרושע ומטומטם – אבל מספיק טוב בשביל להפוך לתירוץ "בטחוני" בקרב הציבור הישראלי. אחרי הכל, לא נותר לציבור היהודי בישראל שום אידיאל אחר. ביקורת על צה"ל כמוה כהכחשת שואה. אז אם הוא אומר שזה בטחון, זה בטחון. ומי שאומר אחרת הוא עוכר ישראל (אם הוא ישראלי או יהודי) או אנטישמי (אם הוא לא.)

עכשיו, אני מוכן לקבל את ההנחה שיש איומים בטחוניים מסוימים על ישראל. אני אפילו מוכן לעשות לה הנחה ולהניח שלא כל האיומים הללו הם תוצאה של התעקשותה של ישראל לספח שטחים שכבשה ולהתנהל כהגמון אזורי. אבל התוצאה של כל השקרים היומיומיים שנושאים את שם ה"בטחון" לשווא, היא שאני צריך לברור בזהירות כל טענה ישראלית כזו ולנסות לברר אם עובדים עלי או לא. והאמת, אין לי כוח. הנחת היסוד שכאשר ישראל טוענת שה"בטחון" שלה נפגע היא משקרת ודאי תשגה פה ושם, אבל היא תהיה מדויקת רוב גדול של הזמן, ועל כן היא טובה מספיק.

אם מישהו היה צריך הוכחה לכך שזו אמורה להיות הנחת היסוד של אדם חושב, בא ראש הממשלה נתניהו וסיפק אותה אתמול (א'). נתניהו נפגש עם עמיתו ההולנדי, מארק רוטה, במשך כשעה, כדי לנסות להסביר לו מדוע ישראל מונעת יצוא מהרצועה. כנראה באופן אוטומטי ובלי שיהיה שום חיבור בין המוח לפה, התפלק לו תירוץ ה"בטחון", שהיה הפעם נלעג ומגוחך במיוחד.

ישראל מונעת יצוא סחורות מרצועת עזה לישראל ולגדה. המטרה של המדיניות הזו היא, מצד אחד, ליצור משבר כלכלי ברצועת עזה ולהשאיר את האוכלוסיה על סף קריסה אבל לא מעבר לה (זו היתה המטרה של מסמכי ה"כמעט רעב" המפורסמים של עמוס גלעד, בימים שהמצור על הרצועה היה מלא). השוק הטבעי של הרצועה הוא ישראל והגדה; ישראל מונעת מכירת סחורה לשם. האירופאים קונים קצת סחורה עזתית, אבל המשמעות היא שמדובר בצדקה, לא ביצוא. זוכרים את היבבות של בוגי על כך שהחמאס "מעדיף לייצא קסאמים" בעודו מונע יצוא עזתי? זה עוד שקר בשם ה"בטחון."

פה יש בעיה. ההולנדים שילמו מיליונים עבור מכונת שיקוף מתוחכמת במיוחד, שתאפשר יצוא מהיר מהרצועה. ישראל מסרבת להשתמש בה. למה? כי היא רוצה לחנוק את הרצועה ולבדל אותה מהגדה. אבל היא לא יכולה לומר את זה, אז נתניהו ניסה למכור לרוטה שמדובר ב"שיקולי בטחון." למעשה היה כאן שקר כפול: הוא טען שהמנהרה שנחשפה לאחרונה נבנתה בחלקה הגדול ממלט שסופק מישראל. על השקר הזה כבר עמדתי כאן.

הלו! ראש ממשלה! אם אתה מתעקש לשקר, ואנחנו כבר יודעים שחוץ מזה ומסחיטת כספי הציבור עבורך ועבור שותפתך לחברת ב.ש. נתניהו בע"מ אין לך שום כישורים אחרים, לפחות נסה להקפיד שהשקר יהיה הגיוני. נראה לך שהתשובה למכונת שיקוף מודרנית שמונעת הברחת חומרי חבלה היא "צרכי בטחון"? הרי בדיוק עליהם היא עונה. זהו בדיוק הרציונל של השקעה של מיליונים בה. מה כבר ביקשנו ממך? שקרים שנשמעים סבירים לפחות ברגע שבו הם מושמעים?

בעולם הבידור מקובל הביטוי "לקפוץ מעל הכריש" כמייצג את הנקודה שבו משהו עבר את שיאו ומעתה אין להתייחס אליו אלא כפרודיה על עצמו. אני חושב שאפשר לראות את הרגע שבו הצביע נתניהו על מכונת שיקוף משוכללת ואמר "אבל אבל אבל בטחון! מנהרה! בטחון!" את הרגע שבו תירוץ "הבטחון" של ישראל לא רק קפץ מעל הכריש, אלא גם חתם איתו על חוזה למסע הופעות משותף.

יכול להיות שבישראל יש עדיין מי שחושב שהתירוץ הזה עובד. בחו"ל הוא כבר לא עובד. למעשה, נראה שכל מה שעבד ב-20 השנים האחרונות כבר לא עובד. בריטניה הזהירה אנשי עסקים בריטיים מפעולה בהתנחלויות, ומשרד החוץ הישראלי יילל בתגובה שהיא לא מחילה את אותם התנאים על טיבט. הובאה לידיעתי התכתבות בין שורה של ישראלים בעלי שם – היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מיכאל בן יאיר; יוסי שריד; אלכס ליבק; אברום בורג, ואחרים – ובין שר החוץ ההולנדי, בו קראו למשרד החוץ ההולנדי למנוע מהתנחלויות הטבות כלשהן כחלק מהסכם הסחר בין ישראל להולנד. משרד החוץ ההולנדי השיב ש"ממשלת הולנד תמשיך במדיניותה לשכנע חברות הולנדיות שלא ליצור קשרים כלכליים עם התנחלויות בגדה המערבית. השגרירות ההולנדית בתל אביב וגופי ממשלה הולנדיים אחרים לא יספקו שירותים לחברות כאלו. השגרירות ההולנדית בתל אביב מעדכנת חברות הולנדיות על האספקטים של החוק הבינלאומי של עשיית עסקים בשטחים הכבושים. מדיניות זו תיושם גם בהקשר של הפורום הביליטראלי עם ישראל בדצמבר 2013."

המשחק מתחיל להגמר, וכל מה שיש לאשליין נתניהו בכובעו הם שפנים מורעבים, מרוטי פרווה.

ועוד דבר אחד: ישראל החליטה שלא לשלוח אף נציג בכיר להלוויית נלסון מנדלה. כנראה הבינו במערכת ה-hasbara שנתניהו יהיה אסון טוטאלי ושהדבר היחיד שיהיה יותר גרוע ממנו הוא לשלוח את משת"פ האפרטהייד הוותיק, שמעון פרס. הלז לקה בשפעת דיפלומטית לרגל האירוע. נראה שבקרב אנשי ה-hasbara קלטו סוף סוף שיש רק קישור אחד אפשרי בין "ישראל" ו"אפרטהייד," ומקווים שם שאם נוריד ראש אולי אף אחד לא ישים לב. אני בספק אם האסטרטגיה הזו תעבוד. נו, לפחות לא נחלל את זכרו.

(יוסי גורביץ)

הפיד שלי בפייסבוק הוא בדרך כלל עם אוריינטציה שמאלנית, חילונית ותל אביבית למדי. השבוע, באבחת פוסט אחד שהעלה חבר, התעדכנתי גם שמיקי חיימוביץ' תעלה בקרוב עם תכנית תחקירים חדשה, וגם שהפרומו לתחקיר הראשון הוא לא פחות מ"גזעני נגד החרדים על גבול האנטישמי", כפי שכתב אותו חבר. מיהרתי לבדוק במה דברים אמורים, ומיד הכל התבהר.

חיימוביץ' תעלה בקרוב עם תכנית תחקירים חדשה בשם "המערכת" בערוץ 2, ומושא התחקיר הראשון שלה יהיה ניסיונות ההשתלטות של חרדים על ערים חילוניות, במסווה של השתלבות וחיים ביחד. הפרומו חושף את תוצאותיו הצפויות והבלתי-מפתיעות של התחקיר: מרבית הניסיונות המאורגנים של ארגונים חרדיים לשנות את אופי המרחב הציבורי באותן ערים לא-חרדיות (כמו בית שמש, קריית גת, חיפה, חדרה, טבריה, עפולה, ואפילו רמת אביב), מביאים לתוצאה רחוקה מאוד מהשתלבות או חיים ביחד, אלא למחיר יקר מדי שנאלץ הציבור החילוני לשלם (כמו גם אלו בציבור החרדי שמתנגדים להקצנה), בדמותן של משמרות צניעות, הפרדת נשים וגברים במרחב הציבורי ובשירותי העירייה, ועיוות בהקצאת משאבים עירוניים.

צריך להפריד בין האידיליה הרומנטית של קיום רב-תרבותי משותף לבין מגמות מאורגנות לשינוי המרחב הציבורי באופן בו הערכים החילונים-הומאניסטיים מוקרבים לטובת שליטה של עילית דתית, כלכלית, ופוליטית, שלמרבה הצער עודנה אוחזת במושכות ההנהגה של רוב הציבור החרדי.

אותו פוסט שזעק נגד התחקיר ה"גזעני" כביכול, שייך למשפחה מסוימת של הלכי רוח שהולכים ומתרבים בשיח החילוני לאחרונה. אותם הלכי רוח שאפשר היה לפגוש, למשל, בעליהום חסר הפרופורציות נגד הקמפיין המוניציפאלי של מרצ בירושלים שביקש לשמור על העיר מההתחרדות. במקרה הזה זכה הקמפיין לכינויי "אנטישמי" ו"שונא חרדים", לא מצד החרדים עצמם, כי אם מצדם של אנשים חילוניים וליברלים מירושלים ומחוץ לה, שבמעין פרץ נאורות מלאכותית קבעו שהמאבק על המרחב הציבורי של העיר הוא מאבק נגד החרדים כפרטים או כציבור, ושמרצ עושה עוול לציבור שלם.

ניתן להבין את הבלבול. קל מאוד להציג את המאבק בהתחרדות כמאבק אישי בחרדים, כי באנשים בשר ודם עסקינן, וכדי ששנים ידורו יחדיו, צריך פשרות. ככה זה בחיים. אבל נראה שבזוגיות הזו רק צד אחד נדרש להתפשר, ואלו החילונים.

אותם קולות שמדברים היום נגד התחקיר החשוב של חיימוביץ, זיכרונם קצר מכדי להיזכר במסכת ההתעמרויות שעבר ועובר הציבור החילוני בירושלים למשל, בדמות אלימות של חרדים כלפי הצועדים במצעד הגאווה בעיר, ודקירת שלושה מהמשתתפים בו בשנת 2005; אוטובוסי ההפרדה בהן נשים נאלצות לשבת בירכתי האוטובוס; הדרתן של נשים מרחבת הכותל; הצתת מועדון ה"שושן", ועוד.

יתרה מזאת, אותם מגונני הרב-תרבותיות מתעלמים מהעובדה שגם בתוך החברה החרדית מתקיימים מאבקים ומתחים פנימיים אינסופיים בשאלה איך צריך לנהל את חיי הקהילה החרדית ויחסיה עם המדינה. תופעות כמו מפלגת "טוב" של חרדים עובדים, או מפלגתו של הרב אמסלם, הן רק סנונית למגמה הולכת ומתרחבת בציבור החרדי שמאסה בהקצנה. חוד החנית של תהליך זה הן נשים – שרבות מהן סובלות במיוחד מהסדר הקיים בחברה החרדית, ושאחדות מהן אף התמודדו לראשונה, חרף איומים וגילויי אלימות, כמועמדות בבחירות המקומיות האחרונות במספר ישובים בארץ.

התחקיר של חיימוביץ' נשמע כמו תחקיר אמיץ שפותח צוהר לשיח חשוב מאוד, שאינו מקבל מספיק ביטוי, ומושתק בטענות לגזענות כביכול. הגיע הזמן להסתכל באומץ על יחסי הכוחות בחברה הישראלית, ולהבין שהסטטוס קוו שהתקבע לאורך השנים ומוטה באופן מובהק לטובת אורחות החיים הדתיים במדינה, הוא לא רק למורת רוחם של רבים מהחילונים שמוותרים למשל על תחבורה ציבורית יום וחצי בשבוע, ונאלצים להיוולד, להתחתן ולהיקבר על-פי הנחיותיהם של אנשי דת, אלא שהוא גם למורת רוחם של החרדים, המעוניינים בהמשך הטיית הכף לעבר מדינת הלכה במסווה של "השתלבות".

אפשר לבחור לעצום עיניים ובשם הרב-תרבותיות להשתיק את הדיון הזה, אבל אפשר גם לומר באומץ ובלב שלם שכדי לייצר סטטוס קוו והשתלבות אמיתיים, הציבור החרדי יצטרך להציג פשרות כלפי הציבור החילוני, אחרת ההטמעות תהפוך להשתלטות, ואז כבר יהיה מאוחר מדי.

(דרור מזרחי)

התנועה הפאשיסטית הישראלית, "אם תרצו," הוציאה בסוף השבוע את אחד הטקסטים שהיא נוהגת לקרוא להם "דו"חות." הפעם, הוא עוסק ב"פוליטיזציה בקליניקות המשפטיות באוניברסיטת חיפה."

כרגיל, הפרסום של "אם תרצו" לווה בסיוע של אתר הבית של התנועה, נרג. קלמן ליבסקינד פרסם אייטם שפשוט בלע את הטענות של "אם תרצו" בלי בדיקה; למעשה הוא השתמש בטקסט כאילו היה הודעה לעיתונות וקיבל אותו כלשונו. זה משונה, כי בדרך כלל הוא עיתונאי חוקר. כנראה ש"אם תרצו" פועלים באזור העיוורון שלו. התועמלן החביב על הבלוג, בן דרור ימיני, פרסם טקסט רווי השמצות – אבל, כהרגלו, לא נקב בשמות האנשים המושמצים. יש עדיין חוקי דיבה בארץ הזו.

אז הלכתי לקרוא את ה"דו"ח" (אפשר למצוא אותו כאן.) אוי ואבוי. מאיפה להתחיל? נתחיל מעמ' 8. שם טוענת "אמתי" (“אם תרצו,” אין לי כוח לכתוב את הצירוף הזה שוב ושוב) שיש בישראל "10,000 אסירים שמתוכם 132 (כאחוז אחד) הם אסירים בטחוניים מקרב ערביי ישראל." הם מביאים זאת בתלונה על כך שהקליניקה לזכויות האסיר טיפלה בשמונה מקרים של אסירים בטחוניים, כאשר לזוועתם במקרה של איסמעיל טראבין, "במקרה זה הקליניקה מייצגת אדם שאיננו אזרח ישראלי." הזוועה, הזוועה.

המספר של "אמתי" על "10,000 אסירים שמתוכם 132 אסירים בטחוניים מקרב ערביי ישראל" הוא, כרגיל, הטעיה. על פי נתוני בצלם, אותם הם מקבלים מדי חודש מהשב"ס, יש בישראל כרגע 5,046 אסירים בטחוניים, מתוכם 208 אסירים ישראלים. השב"ס לא מפרט, אבל אני בספק אם יש כרגע יותר מ-20 אסירים בטחוניים יהודים. חשובה הנחת היסוד של "אמתי," שתחזור כחוט השני לאורך כל הדו"ח: שאם אתה לא יהודי או ישראלי, אין לך ולא צריכות להיות לך זכויות.

התפיסה המרכזית של הדו"ח היא שאם אתה חורג מהמיינסטרים הציוני וחושב שישראל צריכה שינוי יסודי, אתה פסול מלפעול בישראל. אחד הנספחים הארוכים – והשקריים, עוד אגיע אליו – מונה שורה של ארגונים שלא מוצאים חן בעיני "אמתי" ושעל פי המק'ארתיזם שלה אם אתה חבר בהם או תומך בהם, אתה פסול מלשמש בתפקיד כלשהו.

מהי קליניקה משפטית? קליניקה משפטית היא ארגון שמטרתו לאפשר לאנשים שבדרך כלל לא זוכים לייצוג לקבל כזה, בדרך כלל כאשר סטודנטים למשפטים עושים את העבודה המשפטית השחורה כמו איסוף חומר. מטבע הדברים, כלומר מעצם ההכרה בכך שהמערכת פגומה בכך שהיא לא מאפשרת לכל אדם יצוג ראוי – אם כך היה, לא היה צורך בקליניקות – אלה ארגונים שאומרים שהמצב טעון תיקון. ככאלה הם ארגונים חברתיים, לא מלחכי פינכה של הממשלה שאומרים "הכל טוב."

מה עושה "אמתי"? נתחיל מעמ' 9 בדו"ח. שם אנחנו מגיעים למסקנה המדהימה שאם השם שלך הוזכר בתקשורת, כולל מגנטי קהל ידועים כמו "מגזין הכיבוש", האתר של עדאלה ובמרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי, הרי שאתה לא "חסר קול." וואלה. באותו העמוד, אנחנו שומעים גם תלונה על כך שהאסיר מחמוד מגאדבה "הפך לעותר סדרתי." הם נמנעים מלציין שהמקור שאליו הם מפנים מצא שחלק ניכר מהעתירות שלו התקבל.

בואו נחשוב על זה רגע. הסיבה שמגאדבה יכול היה בכלל לזכות בעתירות שלו היא העובדה שיש קליניקה משפטית שמייצגת אותו. "אמתי" היתה רוצה שזה ייפסק. היא רואה את הייצוג של מגאדבה כדבר מגונה. למה? הוא הורשע בשורה של מעשי אונס לפני 15 שנים. אפשר היה לראות את השימוש שהוא עושה בעתירות כסוג של שיקום. מה מפריע ל"אמתי" בכך שמגאדבה זוכה לייצוג? הוא הרי איננו אסיר בטחוני. אה, הבנתי: הוא ערבי. מה שמפריע ל"אמתי" הוא שלאסירים ערבים יש יצוג. למה לא אמרתם מראש?

בעמ' 10, טוענת "אמתי" שראש הקליניקה לזכויות האסירים, עו"ד עביר באכר, "מופיעה בשם עדאלה בכנסי הסתה ורדיפה אנטי-ציוניים ומגישה עתירות בשם הארגון. כמו כן כתבה בשיתוף עם ענת מטר ספר המשבח מחבלים מרצחים פלסטינים." לא התעצלתי ונכנסתי לקישורים של "אמתי."

הנה מה שהיה לכנס לומר על עצמו, על פי הקישור שסיפקה "אמתי":

" הכנס קורא לשלב כוחות של אירגוני זכויות אדם, אירגוני מחאה ואירגוני שלום- ערבים ויהודים לצאת בקריאה משותפת וברורה ולפעול ביחד:

לסיים את המצור על עזה.

להפסיק את ההסתה נגד פלסטינים בישראל, והמדיניות הגזענית כלפיהם.

להפסיק את רדיפת המבקרים והמתנגדים למדיניות הממשלה.

לחתור לסיום הכיבוש בצורה מתמשכת ואפקטיבית.

המאבק המשותף בין אירגונים ערביים ואירגונים יהודיים על בסיס רעיונות ברורים- מטרתו לעורר את כל אלו הרוצים לפעול למען שינוי. אין שינוי ללא מאבק עיקש וממושך ובפעילות מאוחדת גדלים הסיכויים להצלחתו."

אין ספק שכל זה לא מוצא חן בעיני "אמתי." עם זאת, לא מצאתי את ה"הסתה והרדיפה האנטי-ציוניים" ש"אמתי" טוענת שנמצאים שם. הלאה. נכנסתי גם לקישור של הספר שלכאורה "משבח מחבלים מרצחים פלסטינים." המדובר במאמר ביקורת על הספר, ולא מצאתי שם שום דבר כזה. לא קראתי את הספר – אבל אני מעז לומר שגם כותבי הדו"ח לא קראו. במילים אחרות, "אמתי" משקרים בהערות השוליים שלהם ומקווים שאף אחד לא יטרח לברר. ליבסקינד בעליל לא טרח, והוא כותב שבאכר היא "פרקליטה בכירה בארגון עדאללה (שגיאה במקור – יצ"ג) ולפי הדו"ח 'כתבה ספר המשבח מחבלים מרצחים פלסטיניים.'"

שמתם לב לתרגיל שעשה כאן ליבסקינד? הוא מרחיק את עצמו פעמיים. הוא מציין שהדברים הם "לפי הדו"ח," כלומר לא דבריו-שלו, ואז מצטט במרכאות את הטקסט של "אמתי." זו שיטה שכנראה תמנע ממנו תביעת דיבה. האם היא הוגנת באיזושהי צורה כלפי עו"ד באכר? לא משנה, היא ערביה.

עדכון: עו”ד ידין עילם הפנה את תשומת לבי לכך ש”אמתי” שיקרו גם כאן. הם הביאו בעמ’ 10 שני קישורים לכך שעו”ד בכר (ולא באכר) היא בכירה בעדאלה, אבל לא קישרו לאתר של עדאלה עצמו – וזאת משום שבכר לא עובדת שם כבר שלוש שנים.

נמשיך. אנחנו אמורים להיות מופתעים (עמ' 10) מכך שאדם שייסד קליניקה לזכויות המיעוט הערבי-פלסטיני חושב שיש בישראל אפרטהייד. "אמתי" מציינים את העובדה לגנותו, כמובן מבלי להתייחס לשאלה האם יש בישראל משטר אפרטהייד. הרי זה לא יכול להיות.

בעמ' 11 אנחנו למדים את העובדה המזעזעת שהקליניקה לזכויות האדם עבדה בשיתוף פעולה עם האגודה לזכויות האזרח. אכן, איפה נשמע כדבר הזה, שהארגון החשוב ביותר לזכויות אזרח בישראל ישתף פעולה עם קליניקה משפטית? רגע, מה יש ל"אמתי" נגד האגודה? ובכן, בעמ' 26 אנחנו למדים שהיא התייחסה לכביש האפרטהייד כאל כביש האפרטהייד ("כביש 443"), שהיא טענה שישראל סיפחה באופן לא חוקי את מזרח ירושלים (טענה שאיתה מסכימות כל מדינות העולם – זה לא מקרה שאין אף שגרירות בירושלים), שהיא חושבת שהרעיון של הגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית "בעייתי", שהיא מתנגדת לקריטריון של שירות צבאי כתנאי לקבלת עבודה, ושהיא סבורה שישראל ביצעה פשעי מלחמה במהלך "עופרת יצוקה." שומו שמיים. איך זה אמור לפסול את האגודה מלפעול בתחום זכויות האדם – אלא אם, כמובן, אתה בכלל לא מעוניין בזכויות אדם, אלא אם מדובר בשלילתן ממי שלא מוצא חן בעיניך?

עוד בעמ' 11, "אמתי" מודיעה לנו בתדהמה שהקליניקה לזכויות האדם היא חלק מהקואליציה לדיור בר השגה, ומוסיפה הערה בסוגריים: "גוף פוליטי." וואלה. בניגוד, למשל, ל"אמתי", שהיא לא גוף פוליטי אלא "תנועת מרכז ציונית"?

באותו העמוד, אנחנו למדים שהקליניקה למשפט ושינוי חברתי עתרה נגד הרשות השניה בדרישה ליצוג גבוה יותר של תכנים בערבית. למה זה חשוב? למה זה משהו שיש לציין לגנאי? אה, כן – כי "אמתי" סבורה שרק יהודים הם אזרחים שווי זכויות ורק להם מגיע יצוג. כזכור, במצע הראשון של הארגון – עד שתפסו אותו – "אמתי" הגדירה את עצמה כתומכת בישראל כ"מדינה יהודית," תוך השמטת העמדת הפנים של "ודמוקרטית." אחר כך הם מיהרו לומר שמדובר בטעות.

על הקליניקה לזכויות המיעוט הערבי-פלסטיני אומרת לנו "אמתי" בעמ' 14 ש"עצם שמה של הקליניקה לזכויות המיעוט הערבי-פלסטיני יכולה (שגיאה במקור – יצ"ג) ללמד על סדר יומה." מי היה מאמין. ארגון שהשם שלו מעיד על סדר היום שלו. למה לא עשיתם את הדבר המקובל בקרב פאשיסטים והסוויתם את עצמכם כ"תנועת מרכז ציונית"? וכמובן, מובלעת כאן ההנחה ש"זכויות המיעוט הערבי-פלסטיני" הן משהו פסול. בעמ' 11 אנחנו למדים שהקליניקה תמכה ב"הורדת גיל המינימום במקצועות פרא-רפואיים." למה זה דבר שלילי? אה, כי כך האקדמיה הישראלית פוגעת ביכולת של סטודנטים ערבים ללמוד רפואה. לעתודאים היא מתירה ללמוד את המקצועות הללו בגיל 17-18, אבל מסתבר שלסטודנטים ערבים אין את הבגרות הנפשית הנדרשת ללמוד את הנושא לפני גיל 21. אם אתה פועל כנגד האפליה הזו, אתה פסול. העמוד שלה, אומרים לנו בזעף, מעוצב בתמונות שהגיעו ב"אדיבות אקטיבסטילס." הארגון החביב הזה (עמ' 27) מתואר כארגון עוין. במסגרת השקרים השקופים של "אמתי", היא שכחה לציין את העובדה שהיא הפסידה במשפט לאחד הצלמים של אקטיבסטילס, אורן זיו, ושנאלצה לפצות אותו על הפרת זכויות היוצרים שלו. נו, למה אתה מצפה, לגילוי נאות? עוד לא הבנת שאנחנו תנועת מרכז ציונית?

בעמ' 12 נאמר לנו שהקליניקה לזכויות המיעוט הערבי-פלסטיני פעלה ל"קעקוע מעמדו של ההמנון הלאומי בקרב הערבים." אני מניח שגם מבקרת המדינה לשעבר, מרים בן פורת – שמגיעה מבית רוויזיוניסטי – היתה נכנסת לרשימה השחורה של "אמתי", אחרי שאמרה שהגיע הזמן למצוא המנון שאשכרה ייצג את כל אזרחי המדינה.

ובעמ' 15 הגיע הקטע שבו הלכתי לעשות משהו אחר ורק במאמץ חזרתי לקריאת הדו"ח: נאמר שם שבין הפרוייקטים העיקריים של הקליניקה לזכויות המיעוט הערבי-פלסטיני, אחרי הנסיונות לצמצם שימוש במידע חסוי ("אמתי" בעד מידע חסוי, הוא מבטיח שלעציר לא תהיה יכולת ראויה להתגונן), והסיוע לכפר הבלתי מוכר דאר אל חנון (או, כפי ש"אמתי" מגדירה זאת, "פגיעה נוספת בהתיישבות יהודית למען כפר ערבי"), ואחרי שלמדנו שהקליניקה כתבה מזכר "בסוגיית 'הייצוג ההולם' של בני המיעוט הערבי בשוק התעסוקה בישראל" ("אמתי" נגד, כמובן. עבודה הם רוצים, החלאות?), אנחנו מגיעים לפצצה הכבדה מכולן. רגע, אני אקח פאוזה דרמטית.

הקליניקה לזכויות המיעוט הערבי-פלסטיני – אתם יושבים? שתיתם משהו מרגיע? – פועלת לזכויות עוורים ערבים. זה לא אני אמרתי, זה "אמתי" אמרה.

עד כדי כך. הארגון החתרני והמסוכן הזה מעז לפעול למען שוויון זכויות לאנשים נטולי ראיה שאיתרע מזלם להדפק לא רק בכך שהם עיוורים, אלא שהם נולדו למיעוט מדוכא במדינת כל גזעניה. והפעילות למען זכויות עוורים ערבים היא, כמובן, עילה להאשים את אוניברסיטת חיפה – שלזכותה ייאמר שהיא נעמדה על רגליה האחוריות – בכך שהיא משתפת פעולה עם ארגונים שלטענת "אמתי" קוראים להחרבת מדינת ישראל (אחת ההמלצות של "אמתי", בעמ' 20 היא ש"על הגורמים האמונים לקבל החלטה נורמטיבית במסגרתה ייאסר על האקדמיה לשתף פעולה עם ארגונים שאינם מכירים במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ושפועלים לבטל את זהותה זו, הפועלים להעמדה לדין של חיילי צה"ל ובכירים בערכאות בינלאומיות, הקוראים לחרם, משיכת השקעות או סנקציות על מדינת ישראל או אזרחיה, התומכים במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל ובמי שביצע זאת").

יש עוד כמויות חריגות של זבל ב"דו"ח" הזה, כנראה הטקסט הבזוי ביותר שהוציאה "אמתי" מימיה – אפשר לציין את העובדה שבעמ' 27 "אמתי" תוקפת את ד"ר ענת מטר תוך ציון הפעילות של בנה, חגי מטר, כלומר מגלגלת את "חטאיו" של הבן על האם, במה שאמור להיות דו"ח רשמי (!) על הטיה באקדמיה – אבל זה היה מבחינתי הקש ששבר את גב הגמל. סיוע לעיוורים ערבים הוא משהו שעלה על הכוונת של "אמתי." זה אומר כל מה שצריך לומר: שהארגון הפאשיסטי הזה הוא לא רק פאשיסטי, הוא פולקיסטי. הוא שולל את זכויות קיומם של לא-יהודים בישראל. עצם ההגנה על זכותם של עיוורים לא-יהודים להתקרב למשהו שדומה לשוויון הוא משהו שמבחינת "אמתי" ראוי להכנס לרשימת האיומים הגדולים על המולדת.

ואת אות הקין הזה אסור להניח ל"אמתי" להסיר מעליה. בכל פעם שהיא תטען שהיא "תנועת מרכז ציונית", שאין לה בעיה עם ערבים כל זמן שהם כמובן ימירו את דתם לציונות, צריך יהיה להזכיר לה את זה: סיוע לעיוורים ערבים נכלל אצלכם כסיוע לאויב בדו"ח רשמי. בפרחיכם נכיר אתכם.

הערה מנהלתית: פרויקט גיוס הכספים של "איך נפלו גיבורים" ממשיך לצעוד קדימה: עברנו את שלב ה-15,000 ₪ ואנחנו צועדים איתנות לעבר קו ה-20,000 ₪. בסוף השבוע אוזכרנו, עדי אלקין ואני, במוסף "הארץ." אם קומיקס בלשי עברי חשוב לכם, אנא הצטרפו אלינו.

(יוסי גורביץ)

השוגר דדי של ראש הממשלה, שלדון אדלסון, קרא ביום שלישי האחרון לנשיא אובמה לתקוף את איראן בנשק גרעיני כעמדת מיקוח במשא ומתן. לדברי האיש שמוציא מכספו את בטאון לשכת ראש הממשלה, "ישראל היום", על אובמה לא לשאת ולתת עם האיראנים, אלא לאיים עליהם בהשמדה: עליו לירות נשק גרעיני לחלק של המדבר האיראני, ואז לאיים "רואים? הפצצה הבאה תהיה במרכז טהראן."

לאדלסון אין זכויות על הרעיון של שימוש בנשק גרעיני ככלי הרתעה. כמה מן המדענים שהיו מעורבים בפרוייקט מנהטן נחרדו מן הרעיון שהנשק שהם פיתחו יופעל כנגד עיר מיושבת, והציעו להשליך פצצה באזור לא מיושב של יפן או לחילופין לפוצץ אותה גבוה באטמוספירה, כפי להפגין את היכולת. ההצעה לא התקבלה ובהתחשב בכך שרק לאחר הטלת הפצצה השניה, "האיש השמן" בנגסאקי, הסכימה יפן להכנע – לא לפני שמשמר הארמון של הקיסר ניסה לבצע הפיכה ולמנוע את שידור ההסכמה לכניעה – אומרת שספק אם די היה בהתרעה כזו.

אבל, בניגוד למתרחש באוגוסט 1945, ארצות הברית לא נמצאת במצב מלחמה עם איראן. האחרונה לא יצאה למסע כיבוש רב זוועות בסביבותיה, ולא רצחה מספרים עצומים של שבויי מלחמה אמריקאים או אזרחים חפים מפשע. ארה"ב ואיראן לא נמצאות במצב מלחמה כלל. חשוב להזכיר עוד שבניגוד לתנועת היד המזלזלת של אדלסון, לשימוש בנשק גרעיני, גם באזור לא מיושב, יש השלכות איומות – ולא רק על נחשי בריח. משהו זניח שנקרא קרינה, בתור התחלה. ויש להניח שגם באיראן אין אזורים שהם לחלוטין בלתי מיושבים. סביר להניח שהתקפה גרעינית במדבר תביא בכל זאת למותם של כמה עשרות או מאות איראנים. נו, זה זניח. הם לא יהודים, אחרי הכל.

מדוע, אם כן, רוצה אדלסון לעשות – לראשונה מאז 1945 – שימוש התקפי בנשק גרעיני (להבדיל מניסויים)? כי, כהרגלו, הוא רוצה שארה"ב תקריב את האינטרס שלה על מזבח אלה של ישראל. כאילו לא היה לארה"ב די במצב הדיפלומטי הנורא שהיא נמצאת בו אחרי החשיפות של סנודן, שמגיעות חדשות לבקרים, היא צריכה להיות – שוב – המדינה היחידה בעולם שמפעילה נשק גרעיני נגד מדינה אחרת. היא צריכה, לשיטתו, להיות מדינה משוגעת, בריון שמכה ללא אבחנה במקל הגדול שנמצא בידיו. המצב הגרוע ביותר, כמובן, הוא מצב שבו האיראנים לא ממצמצים: הם משתמשים בהתקפה הגרעינית על המדבר שלהם כאמצעי לחץ חסר תקדים שמטרתו להפוך את ארה"ב ל-rogue nation, ואומרים לאובמה שהם לא מאמינים שהוא יטיל נשק גרעיני על מטרופולין בת יותר משמונה מיליוני אזרחים. מה יעשה אדלסון במצב כזה? מותר, למרבה הזוועה, להניח שהוא ידרוש שימוש בנשק גרעיני על טהראן. הרי "אסור שניראה חלשים."

צריך להזכיר כמה נקודות בנושא הזה. קודם כל, העובדה שלאדלסון יש קשרים הדוקים עם לשכת ראש הממשלה ושכאמור, הוא אחד המממנים המובילים של בנימין נתניהו. לפני פחות מחודש, אמר רונן שובל, מי שמשמש כאיש קשר של לשכת נתניהו מ-2007 בערך, דברים דומים: הוא קרא לישראל להפעיל נשק גרעיני טקטי "בשקידה, במתינות וברצינות" כנגד איראן. יש הבדלים בין הדברים של שובל ואדלסון: הראשון מדבר על נשק טקטי, השני על הפעלת נשק גרעיני (לא ברור איזה) תחילה על מדבר, ואחר כך על עיר הבירה של איראן. האחד דורש זאת מישראל, השני מארה"ב. ובכל זאת: שניהם מדברים ללא היסוס על הטאבו הגדול מכולם: שימוש בנשק גרעיני.

האם שובל ואדלסון מקבלים הוראות מלשכת ראש הממשלה? האם הם לא קיבלו הנחיות מפורשות, אבל הם מכוונים לדעת המנהיג? האם הם מהדהדים את מחשבותיו הפרטיות של הפרנואיד הגדול, שרואה בעיניים כלות איך אחרי פמפום מלחמה במשך 15 שנים ההזדמנות שלו להיות צ'רצ'יל מול איזה היטלר מדומיין נעלמת לנגד עיניו – והוא נשאר עם כלום, עם בלון שיצא ממנו האוויר, עם שאריות מנופצות של סדר היום שלו ואפס הישגים?

או שמא, מה שגרוע יותר, יש כאן נסיון מחושב של לשכת נתניהו למוטט את השיחות בין ארה"ב ואיראן על ידי הגדלת כוחם של הפרנואידים האיראנים? האנשים שמתנגדים למשא ומתן ושיוכלו עכשיו לומר – בצדק – שהיהודי המשפיע ביותר בעולם, שחולש על השפעה בלתי סבירה בארה"ב ובישראל (ומבחינת תפיסת העולם שלהם, ישראל היא הזנב המכשכש בכלב) קורא בגלוי לתקוף אותם בנשק גרעיני, ואיך, הם יתהו, נוכל להרשות לעצמו לדבר עם הכלבים המשוגעים האלה.

שנית, העובדה ששלדון אדלסון הוא קריקטורה אנטישמית: היהודי שמנסה בעושרו לסכסך בין האומות ולגרור אותן למלחמה, שרוצה שנערים אמריקאים ישלמו את מחיר המלחמה שהוא מחרחר בשם המדינה היהודית, מי שהונו (אותו צבר בדרכים מפוקפקות: באמצעות הימורים ויש האומרים גם זנות) משמש אותו כדי להזנות את החיים הפוליטיים, מי שלמרבה המזל לא הצליח למוטט את המערכת הפוליטית האמריקאית ולהביא לבחירת מועמד שהיה עשוי לקדם את יום הדין שהוא מרייר עליו. העובדה שאדלסון נכשל לא משנה את העובדה שהוא קריקטורה אנטישמית, שהוא נתפס ככזה בחוגים מתרחבים והולכים בארה"ב ומחוצה לה, ושהקשרים ההדוקים שלו עם לשכת ראש הממשלה – לא, אין אדם מודע פוליטית שאינו מודע להם – גוררים מטה גם את ישראל; לכל היותר הוא נתפס כקריקטורה אנטישמית כושלת.

ומאחר וישראל מקפידה להציג את עצמה כמדינה יהודית שמייצגת את יהודי העולם, ומאחר ואדלסון הוא אחד היהודים האמריקאים הבולטים ביותר, ומאחר וקשריו עם נתניהו ידועים ומפורסמים, ומאחר ורבים סבורים בטעות שהלובי היהודי בארה"ב מייצג את יהודי ארה"ב (הוא מייצג בעיקר את עצמו וקבוצה של עשירים ימנים), אז באם ארה"ב תמצא את עצמה נגררת למלחמה באיראן בשל התככים של נתניהו ואדלסון, צפויה עליה חדה באנטישמיות שם.

מה שבוודאי יתקבל בברכה בלשכת ראש הממשלה: אנטישמיות צפויה לגרור עליה, אחרי הכל, והציונות תמיד היתה סוג של טפיל של האנטישמיות. ליהודי ארה"ב צפויה להיות עמדה שונה בחדות בנושא, אבל מי שואל אותם.

הערה מנהלתית א': בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': פרויקט גיוס הכספים של הוצאת החוברת השלישית של "איך נפלו גיבורים" נמשך, ולאחרונה חצינו את קו ה-140%. הוספנו יעדים חדשים, ואם קומיקס בלשי איכותי בעברית הוא משהו שמעניין אתכם או חשוב לכם, אנו – עדי אלקין ואנוכי – מבקשים ממכם לעזור לנו.

(יוסי גורביץ)