אוהל בן הדוד תמימי
בשנת 1852, הוציאה הרייט ביצ'ר סטאו (Harriet Beecher Stowe), סופרת צעירה וחסודה מקונטיקט שבצפון ארצות הברית את אחד הספרים המשפיעים במאה ה-19, אם לא בהיסטוריה של העולם. Uncle Tom's Cabin, שזכה לתרגום העברי הבעייתי "אוהל הדוד תום", עוסק בגורלם של עבדים בדרום ארצות הברית.
הספר, שלא שרד טוב את השנים שחלפו – הוא כמעט בלתי קריא לעיניים מודרניות, עמוס בהטפות נוצריות – הפך לפגיון בלב העבדות. הוא תוכנן כך ביד אמן: יש סצינה אחת שכל מי שקרא את הספר לא ישכח, וזו הסצינה של השפחה אלייזה שנמלטת, בנה הקטן בזרועותיה, מפני ציידי עבדים על הקרח השביר של נהר האוהיו. אלייזה היתה מוכנה לסכן את חייה ואת חיי בנה כדי להמנע ממכירתו הצפויה של הילד דרומה.
הנה, הצביעה סטאו בפשטות בפני התושבים הטובים של הצפון, הנה מה שאתם תומכים בו כשאתם מסיטים את מבטכם: עקירת ילדים מזרועות הוריהם ומכירתם לבתי זרים. היא כתבה לדור שהכיר היטב את התנ"ך, שידע מיד לאילו פסוקים היא מרמזת: "לא תסגיר עבד אל אדוניו" (דברים, 23:17), והפסוק הנורא מפרשת הקללה, "בניך ובנותיך נתונים לעם אחר, ועיניך רואות וכלות אליהם כל היום, ואין לאל ידך" (שם, 28:32). סטאו מצאה את הסדק בשריון שקרים הנוצץ של העוול, והכתה דרכו בכל הכוח.
בצפון העריצו אותה. הספר הפך לרב מכר חסר תקדים – רק התנ"ך מכר יותר עותקים ממנו במאה ה-19. הוא נחשב לאחד הגורמים הישירים למלחמת האזרחים: הוא גרם רדיקליזציה יוצאת דופן בדרום. אנשים שעד אז התחבאו בין שלל תירוצים, החל מ"זה לא כל כך נורא כמו שזה נשמע" ועד "אבל זה יוביל למלחמת אחים", התקשו להסתתר. לימים, אחרי שתפגש עם הנשיא לינקולן, בלב המלחמה, לינקולן יעיר: "אז זו האשה הקטנה שהתחילה את המלחמה הגדולה הזו." אני, אגב, חושד שלינקולן גנב את אחת השורות היותר מוצלחות שלו – הוא הטיח בדרומיים, לקראת סוף העשור, שהם יודעים שהעבדות היא עוול; הם מניחים לילדיהם לשחק עם ילדי העבדים, אבל לא עם ילדיו של סוחר העבדים – מאחת הסצינות של סטאו. גם אצלה, סוחר העבדים הוא השפל שבשפלים, והוא מגעיל גם את בעלי העבדים.
נהוג לדבר על ההערכה שזכה לה הספר, ועל ההשפעה שלו בצפון ובבריטניה; ניתן לתהות עד כמה ההצלחה הפנומנלית שלו שם בלמה את שאיפתה של הממשלה הבריטית להכיר במדינות הדרום, מתוך רתיעה מהזעם הצפוי בדעת הקהל. אבל זה הסיפור המוכר והצפוי. הסיפור המעניין יותר הוא התגובה הדרומית.
דעת הקהל הדרומית הגיבה בהלם טוטאלי. פתאום מוסד שהיה זניח לרוב התושבים הדרומיים – רוב הדרומיים לא היו בעלי עבדים; המלחמה היתה מלחמתה של האליטה – הכתים את כל הדרום בפשעים החמורים ביותר שניתן להעלות על הדעת. העיתונות הדרומית הפעילה מאד התמלאה מאמרים אחוזי פלצות, שאמרו שדברים כאלה לא קורים כמעט, ואם הם קורים בכל זאת הרי שמדובר באירוע נקודתי, של בעל מטע ברברי ולא מחונך, והרי לא יעלה על הדעת לשפוט תרבות שלמה על פי כמה אירועים שביחס לכלל הם זניחים. וחוץ מזה, העבדים רוצים להיות עבדים, שהעבדות מתרבתת אותם (נראה שרק יהודי אורתודוקסי יכול לחזור על הטענה הזו במאה ה-21), ועל כל פנים שהמצב שלהם טוב ממצבו של העובד הממוצע בצפון. מישהו כתב ספר בשם – אני מצטט מהזכרון – "לדוד טום יש בקתה, ג'וני הצפוני קופא מקור ברחוב." עלתה, בקיצור, יללה גדולה השמימה של "למה לא מראים מה קרה קודם", ולצד הטוּבַּה שהרעימה שמצבו של העבד טוב ושהוא מאושר, שקיומם של העבדים הכרחי לקיומם של בעלי החורין, נשמע גם הפיקולו שאמר שמה אתם רוצים, אם לא נראה להם מי האדון, הם יקומו בלילה וישחטו את כולנו.
ואלה היו האנשים המנומסים, כאלה שכותבים לעיתונים ומוציאים ספר. אחרים פשוט שרפו את העותקים של הספר שמצאו, והבריחו מהעיירה את האנשים שהעזו למכור אותם. פסיכי אחד אפילו שלח לסטאו בדואר אוזן של עבד. אחרים כתבו במרירות שהספר הוא הוכחה שבצפון שונאים אותם ולא מהססים להפיץ עליהם עלילות.
כמעט אף אחד בדרום, בקצרה, לא העז להתבונן במראה שהציבה מולם סטאו.
נשמע מוכר?
* * *
השימוש ב"למה לא מראים מה קרה קודם" לפני שלוש פסקאות היה מכוון, כמובן. ישראל 2013 נמצאת במצבו של הדרום האמריקאי ב-1852: אספסוף קסנופובי שלא מסוגל להתבונן בדמותו האמיתית.
אנחנו כובשים עם אחר כבר 45 שנים, וככל שחולף יותר זמן, רובנו מתקשחים יותר בעוולתם. שני דורות לפני סטאו, יכול היה ג'פרסון לכתוב ש"אני רועד למען ארצי, ביודעי שהאל הוא אל צדק ושצדקתו לא תינם לעד"; דור אחר כך, בימיו האחרונים, הוא היה מהקשוחים שבבעלי העבדים, משוכנע שהשחרור שלהם יביא לקץ הדרום בדם ואש. לפני ארבעים שנה, היה חלק ניכר מהישראלים שלא רצה לכבוש את השטחים, חלק שבשלב מסוים גם היווה רוב.
הרוב הזה התאדה. חלק מהסיבות לכך הן המלחמה הפראית שניהלו הנכבשים שלנו. חלק אחר הוא שפשוט התרגלנו. רוב האנשים שחיים היום בישראל, כולל כותב שורות אלה – ואני מעריך שאני מבוגר מרוב גדול של קוראי הפוסט – נולדו אחרי 1967. הם נולדו למצב שבו הכיבוש הוא מצב נתון וקבוע, הם גדלו מתוך הבנה שכאשר יתבגרו הם יצטרכו לבלות חלק מחייהם בכיבוש של עם אחר, או בהושטת סיוע לוגיסטי/שלישותי לכיבוש הזה. שנים של הקפדה על מחיקת על הקו הירוק, בסיוע פעיל מאד של משרד החינוך, הולידו דור שלא יודע בכלל על מה מדובר. הוא לא מבדיל בין השטחים הכבושים ובין ישראל ופחות ופחות הוא מבדיל בין פלסטינים תושבי השטחים ופלסטינים אזרחי ישראל – ומאחר והוא לא חונך כישראלי אלא כיהודי הוא לא מבין מה כל הקטע הזה של אזרחות.
רוב הישראלים לא נהנים ישירות מהכיבוש. רובם המוחלט איננו מתגורר בשטחים ואיננו מרוויח ישירות מהניצול של השטח הכבוש. בהתחשב במספר הנמוך מאד של חיילים קרביים מכלל הצבא ובירידה בשירות הצבאי בכלל, מותר אף להניח שרובם לא שירתו בשטחים. אף על פי כן, כמו הדרום, הם מוצאים את עצמם נאלצים להגן על המתנחלים ועל ההתנחלויות, על הכיבוש ועל הכובשים, כי הכיבוש הפך לכתם שלהם. הוא בן משפחה. בן משפחה מפגר, אולי, כזה שלפעמים מתביישים בו, אבל עדיין מגינים עליו בחירוף נפש מפני כל ביקורת.
אז אנחנו לא מדברים על זה שהכיבוש מפר 15 מתוך 30 עקרונות של הכרזת זכויות האדם האוניברסלית. אז אנחנו מתעלמים מכך שעל בסיס קבוע, כוחות הכיבוש שלנו הורגים ילדים. אנחנו לא שואלים "איך הגענו למצב שבו אנחנו יורים בילדים"; אנחנו שואלים "למה לא מראים מה הוא עשה קודם," מחפשים בזעם רוטט ובוורידים תפוחים את התירוץ שיאפשר לנו לומר שהילד הזה פשוט הכריח אותנו להרוג אותו. בדרך, אנחנו משחיתים את מערכת המשפט שלנו, שלא מסוגלת למצוא פרקליט לתיק של ילד הרוג גם 14 חודש לאחר שנורה; בדרך אנחנו מכשירים כל מעשה זוועה. אנחנו יודעים, או על כל פנים אין לנו שום תירוץ לא לדעת, שילדים נחטפים מדי לילה מבתיהם על ידי חמושים רעולי פנים, שהם מועברים לחדרי חקירות ללא נוכחות מבוגר שיגן עליהם, שהם עוברים התעללות ועינויים. אנחנו גם יודעים, בתנאי שאנחנו לא משקרים לעצמנו, שזה לא התחיל אתמול. שזה תמיד היה כך.
אנחנו יודעים שיש עם שלם שאין לו את הזכות הבסיסית למחאה, ושמבחינת החמושים שלנו, עצם הגעתו של אדם להפגנה היא עילה מספקת לירי. אנחנו יודעים, בתנאי שאנחנו לא משקרים לעצמנו, שהחמושים שלנו מפעילים אלימות יוצאת דופן כלפי המפגינים הללו, אלימות שהם לא היו מרשים לעצמם כלפי אזרחים ישראלים. אנחנו יודעים שהחמושים משקרים לחוקרים, שהם מחפים זה על זה, שהם מייבאים תרבות עבריינית עם השחרור. אנחנו יודעים. ומי שאומר שהוא לא יודע, רוצה לא לדעת.
החמושים שלנו יורים בצעירים פלסטינים כשהם באים לשבור לחם, יורים בהם כשהם עומדים בשדה ואחר כך טוענים שהם תקפו אותם בגרזן, שהופך תוך יממה לבקבוק, שהופך תוך זמן קצר למזרק; אנחנו יורים בהם כשהם תופסים מחסה בבתי הקברות שלנו – ואז אומרים שהם ניסו לדקור אותם, טענה שתוך יום הופכת ל"הוא הרים משהו מהרצפה והיה סיכוי שזה היה סכין, אז יריתי בו." אנחנו יודעים שכוחות הכיבוש ישחררו את הרוצחים בתואנה ש"הם חשו סכנת חיים."
סטאו אמרה שהביקורת שלה הופנתה בראש ובראשונה כלפי מערכת המשפט, במיוחד כלפי האכיפה של חוק העבדים הנמלטים. היא כתבה את ספרה שש שנים לפני פסיקת דרד סקוט, אבל כבר אז היה ברור את מי משרת הממסד המשפטי. גם אנחנו יודעים שהכיבוש הופך את מערכת המשפט שלנו לשותפה, מאונס ולעתים מרצון, למערכת העוול. אנחנו יודעים שהחוקרים ימרחו את החקירה, שהפרקליטים ימשכו זמן ושחלק מהם, כמו פליאה אלבק, יוציאו חוות דעת שהיו מרשימות משפטנים נאציים בחוסר האנושיות שלהן; אנחנו יודעים שהשופטים יעצמו עין או ייאנחו, יכתבו כמה מילים צבועות שמביעות את מורת הרוח שלהם מכך שמאלצים אותם להיות חלק ממשהו דוחה – אבל אך לעתים נדירות יסכימו לבלום "אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב," משום שהעין עיוורת והלב נאטם מזמן, נאטם בימים שבהם בכיה של משפחה שהיתה עומדת לאבד את ביתה בשל מעשה של אחד מבניה היה נדחק הצידה בטיעונים על הסבירות שבהחלטה של המפקד הצבאי.
הדרום נהג לאיים על הצפון שאם דברים לא ייעשו כפי שהוא רוצה – אם לא יתנו לו להרחיב את העבדות למדינות החופשיות, אם יעזו לומר שהיא לא מוסרית – אז לא תהיה לו ברירה אלא לפרוש או לצאת למלחמת אזרחים. איומים כאלה הגיעו מדי חמש שנים בערך מאז 1830. גם עלינו מאיימים בעלי העבדים, דרך קבע, במה שהם מכנים "מלחמת אחים." הדרום נהג לומר, במידה ניכרת של צדק, שאנשיו איישו חלק יוצא דופן מהתפקידים בכוחות המזוינים, אשר על כן מותר לו לקבוע מה הם אמורים לעשות. כשהגיעה עת המשבר, ארה"ב מצאה את עצמה כשמדינות שהיוו פחות משליש מכלל אזרחיה יצאו נגדה למלחמת אזרחים – אבל זכו לשירותם של כמחצית מהקצינים של צבאה. השירות הצבאי של בעלי העבדים, כאן ושם, היה על תנאי. ברגע שהמדינה לא תעשה את מטרותיה המיועדות, הם יפנו את כלי נשקם ואת ההכשרה שרכשו על חשבונה נגדה.
לפני כשנתיים, הרג חמוש צה"ל בשם אבירם בוניאל – איש חטיבת כפיר, תושב אשדוד – את מוסטפה תמימי בעת הפגנה בכפר נאבי סלאח. בוניאל ירה בתמימי רימון גז בכינון ישיר מטווח של כחמישה מטרים מדלת פתוחה של רכב נוסע. תמימי נהרג שעה שהפגין בכפרו, על אדמתו, נגד הכיבוש; מעשה מובהק של אדם בעל חורין שלא מוכן להפוך למשועבד. לפני שבוע, סגרה הפרקליטות – לכל פושע יש שם, אז נציין גם את שמו של הפרקליט האחראי, סא"ל רונן הירש – את התיק. רונן בלע את הצ'יזבט של בוניאל, על פיו הוא בסך הכל ירה לעבר הקרקע מרכב נוסע ובכלל לא ראה את תמימי, ושאופס, הרימון ניתז מהקרקע ופגע ישירות בפניו.
גם אם זה נכון, ואני חושב שצריך להיות מטומטם קליני או רשע כדי לקבל את הטיעון הזה – הירש מוזמן לבחור – הרי שבוניאל אשם לא ברצח, אלא בהריגה. אלא שהירש קבע שהירי "בוצע בהתאם לכללים ולהנחיות הרלוונטיים, ולא היה בביצועו משום עבירה כלשהי." כך מטייחים היום מעשי הרג: אומרים שירי מרכב נוסע, לכאורה לעבר הקרקע, "בוצע בהתאם לנהלים." לא משנה שאין נוהל כזה.
ורוב הישראלים המשיכו לישון. מבחינתם, הרג של צעיר פלסטיני שהעז להתנגד לשלטון הכיבוש של ארצם הוא לא משהו שצריך להטריד את מנוחתם. הם התרגלו לכך שזהו סדר העולם. אלא שלסדר דברים כזה יש מחיר. תמיד.
משטר העבדות של הדרום מוגר בדם ואש. ראוי לצטט כאן, שוב, את נאום ההשבעה השני של לינקולן: "אנו מקווים בחיבה, ומתפללים בקדחתנות, שהיסורים האיומים של המלחמה יחלפו במהירות. ועם זאת, אם ירצה אלוהים שהיא תמשך עד שכל העושר שהצטבר במאתיים וחמישים שנות עבודתו המאולצת של העבד ישקע; עד שכל טיפה של דם שהוקזה על ידי המגלב תיענה בזו שתוקז על ידי החרב, חובה עלינו לומר, כפי שנאמר לפני שלושת אלפי שנים: 'משפטי יהוה אמת צדקו יחדיו.'"
כדאי שנעצור לפני שנגיע לשם.
הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.
הערה מנהלתית ב': היום הוא היום האחרון שבו אפשר לתמוך בפרוייקט גיוס הכספים של "איך נפלו גיבורים." אנחנו, עדי אלקין ואנוכי, רוצים להודות בכל מי שתמך בנו עד כה, ואם נובלה גרפית בלשית בעברית מעניינת אתכם, ממריצים אתכם לתרום בזמן שנותר.
(יוסי גורביץ)
