החברים של ג'ורג'

עמיר פרץ אמר אמש שהוא יסרב בעתיד לקבל את תפקיד שר הבטחון.

כאילו שמישהו יציע לו אותו.

* * * * *

עמיר פרץ היה כנראה האכזבה המהירה ביותר בהיסטוריה שבעת האכזבות של הפוליטיקה הישראלית. אחרי שנים שמפלגת העבודה נשלטה על ידי פרס, ברק, פרס, בן אליעזר, מצנע, ופרס, הגיע עמיר פרץ, הסב לפרס את התבוסה האחרונה והמשפילה בתולדות הזיקית הפוליטית הזו, ושלח אותו אל קלונו הסופי כאיש קדימה. פרץ אמר אז דברים מדהימים: הוא השווה בין זכותם לשלום של ילדי שדרות וילדי עזה, ואף אחד לא יכול היה לגעת בו: הוא גר שם. למרות העריקה הבזיונית של שלישיית הבוגדים פרס, איציק ורמון, ולמרות הקמתה של מפלגת הגמלאים, חביבת הרגע של האדישים פוליטית, פרץ הצליח להשיג 19 מנדטים. אחר כך, כידוע, הוא נפל למלכודת, קיבל את תפקיד שר הבטחון, מלחמת לבנון פרצה וההבטחה הגדולה נגוזה בעשן. אפילו ברק נדרש ליותר זמן כדי לזמבר כך את בוחריו, אם כי הוא זרע הרבה, הרבה יותר חורבן.

מאז מנסה פרץ, שוב ושוב, לתרץ את אירועי שלושת החודשים ההם של קיץ 2006, ללא הצלחה. כוונותיו רצויות. מעשיו, קצת פחות.

* * * * *

נפגשנו אמש, שורה של בלוגרים משחרים לטרף, עם פרץ. קודם לפגישה, ומאוחר מכדי שיהיה לנו מספיק מידע מספיק ברור כדי שנוכל להתייחס אליו במהלכה, פלט פרץ את השטות על ה"שמאלנים שותי האספרסו". מעבר לעלבון המיותר לפלג שהצביע עבורו ב-2006 ושעשוי היה, במאמץ, להצביע עבורו גם הפעם, ההתבטאות הזו הצביעה על הניתוק של אומרה. אספרסו? באמת? זה מה שיש לך לומר? "נוער האספרסו" הוא ביטוי גנאי משנות החמישים, שנבע מטינתה ההיסטורית של הציונות – במיוחד תנועת העבודה – לערים ולאורבניות. הביטוי היה כל כך רטרו, שלרגע ניתן היה למצמץ ולחשוב שפרץ הפך להיפסטר.

אבל זו לא היתה אירוניה מודעת לעצמה. מותר לנחש שזה היה נסיון נואל לקושש קולות מן הימין על גבם של מצביעים שפרץ מעריך שתומכים בשאר המועמדים במפלגה, כלומר אבודים מבחינתו – מצביעי הרצוג או יחימוביץ', למשל.

* * * * *

הפגישה לא הלכה טוב. פרץ התחיל אותה במונולוג ארוך, שהתמקד בימיו בצבא ואחר כך בשדרות – כלומר, אירועים שהם בני שלושים עד ארבעים שנה. אף שהוא הודה ששגה כאשר קיבל את תיק הבטחון – אם כי הוא טען שלא היתה לו ברירה – נראה שהוא די מתגעגע. הלשכה שלו מעוטרת בדגם זכוכית טנק, אביר (עם חרב שבורה למראה), תמונה של מטס חיל האוויר מעל אושוויץ, ושאר מזכרות. באמצעות המונולוג, הוא ניסה לנטרל את השאלות הקשות שידע שעומדות להגיע. זה לא הלך.

התשובות היו מתחמקות, לעיתים – כפי שהבחין איתמר – שגויות עד שקריות, מתגוננות, תוקפניות. הוא היה אגרסיבי מאד כלפי רחביה ברמן, שנעץ את שיניו כבולדוג בשאלה מדוע הסכים פרץ לקבל את משרד הבטחון ולא ניהל משחק פוקר ראוי לשמו מול אולמרט; זה האחרון הרי לא יכול היה להקים ממשלת מרכז-שמאל בלעדי העבודה. את ליהי הוא שאל בפטרנליזם בוטה אם היא בכלל נולדה בתקופה שהוא דיבר עליה (תחילת שנות השמונים, כמדומני). לשאלה שלי, מדוע להצביע למפלגת העבודה כאשר נציג בולט של הקוד הגנטי שלה הוא בוז'י הרצוג, שעוד לא ראה ממשלת ימין שהוא לא אהב, הוא ענה פחות או יותר ב"אז אל תצביע". כשהאני זוביידה קרא לו לזרוק את הממסד הישן של המפלגה לכלבים, בדיוק בגלל אותו מטען גנטי, ולהצהיר על כך מראש, לפני הפריימריז, הוא חייך ולא ענה.

נשארתי אחר כך לשיחה עם היועצים שלו, חזרתי על כמה מהבעיות שיש לי עם התנהלותו במלחמת לבנון – היציאה החפוזה למלחמה, העובדה שיצחק גרשון יכול היה לסרב פקודה בזמן מלחמה ולצאת מזה בלי עונש, שלא לדבר על כיתת היורים שהוא היה ראוי לה – התוצאה היתה התנשאות זחוחה: תחילה אמירה שפרץ כבר ענה על השאלות האלה בעבר; אחר כך שאלה האם קראתי את החלק הסודי של דו"ח וינוגרד ורמיזה, שדחיתי מיד, שאם לא קראתי אותו, אינני יכול לשפוט מה קרה שם; ואחר כך שאלה בוטה האם שירתתי בכלל בלבנון, כשהעוזר טוען שהוא דווקא כן, כצנחן. מה זה קשור, לא ממש הבנתי. אני מניח שאם הייתי נשאר שם עוד קצת, היתה עולה השאלה האם בכלל שירתתי בצה"ל.

עוזריו של פרץ טענו בלהט שהוא לא יכול היה להיערך למלחמה שפרצה בהתרעה, לדבריהם, של שבועיים; רחביה ברמן ואנוכי הצבענו על כך שכל המלחמות בישראל – להוציא מלחמת סיני ב-1956 ומלחמת לבנון הראשונה, שתוכננו מראש על ידי ישראל – פרצו בהתרעה של שבועיים. זה המצב כאן. מי שלא יכול להיערך לכך, שלא יקח את תפקיד שר הבטחון.

לא, כאמור, שיש סיכוי שהמצב הזה יחזור על עצמו. הזדמנות כזו מפספסים רק פעם אחת.

הבהרה מראש: אני לא תומך באף מועמד בפריימריז של מפלגת העבודה. מבחינתי היא זומבי חולני שהגיע זמנו להתפגר סופית, ושעצם קיומו מונע שידוד מערכות במה שנשאר מהשמאל הישראלי.

ועוד דבר אחד: בעוד הטמטום הישראלי מול ה"מטס" מגיע לשיאים נדירים – על כך, אולי, מחר – מזכיר לנו עקיבא אלדר שהמשטר הציוני נקט באמצעים חריפים נגד מחאה לא-אלימה כבר בשנות השמונים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

זה בגלל המסים. הדלק. המצב הביטחוני. הקיפאון המדיני. החרדים. הערבים. החרדים והערבים. הזרים. השנאה. כי אנחנו לא יודעים לעמוד בתור. כי אנחנו לא יודעים להזיז פרויקטים.

אפשר לשמוע את זה ברחוב, באוטובוס, בשיחות סלון, בטוקבקים שמקבלים הרבה יותר הצבעות חיוביות ממה שהייתי מצפה. אבל העובדה היא אחת: אנשים כבר לא מתביישים לצעוק שהם רוצים לעוף מהארץ, ולא רק אסקפיסטים או סמולנים מנותקים. עושה רושם שתחושת החובה הלאומית (איזה ביטוי נפוח) לא חזקה במיוחד כיום בהקשר הזה, וגם הפחד מאנטישמיות הוא כבר לא מה שהיה פעם.

למה זה קורה? יש לי כמה השערות, אבל צריך מחקר קצת יותר מעמיק כדי להבין בדיוק מה התרחש כאן, מעבר לכל מה שציינתי בפסקה הראשונה. אבל זאת לא הנקודה שלי: הנקודה היא שהתהליך הזה נראה שלילי, ואין ספק שיש בו הרבה צדדים שליליים. והמצב כאן הוא באמת מייאש, גם בעיני. אבל האיומים האלה, לקום ולעזוב, הם גם התקווה האמיתית לחיים נורמליים.

אחד הציטוטים הכי זכורים של אולמרט, שעוררו הכי הרבה לעג כלפיו, היה שהוא הבטיח ליצור כאן "מדינה שכיף לחיות בה". הלעג היה די מוצדק: קדנציה דו-מלחמתית זה לא בדיוק כיף גדול, ולהבטחה הזאת לא היה יותר מדי סיכוי גם בלי לבנון 2 ועופרת יצוקה.

אבל אולמרט עלה על משהו: שהסיכויים שהמקום הזה ישרוד תלויים לא רק בתקציב הביטחון או אפילו בנתונים הכלכליים היבשים, אלא גם בתחושה שאיתה הישראלים קמים בבוקר, ושתכריע בשאלה אם הם יישארו כאן או יעזבו. מה שלא עשו הפגנות נגד הכיבוש (הייתי באחת בשבת) או מחאות חברתיות, עשויה לעשות ההבנה שאנשים פשוט יברחו מכאן אם לא יהיה להם מספיק טוב. וזאת הבנה שיכולה לחלחל רק במצב שבו עזיבת הארץ הופכת לאפשרות לגיטימית, לא-באמת-מגונה.

התחושה כשקמים בבוקר היא אחד מהדברים "שלא רואים בסטטיסטיקה", כמו שקוראים לזה בכדורסל, או שרואים בסטטיסטיקות שונות מהמקובל, כמו זמני ההמתנה לאוטובוסים (וראו בהקשר ×”×–×” את הבאזז סביב הכתבה המצוינת של ארי ליבסקר במוסף כלכליסט, שעבדכם הנאמן תרם לה את העלאת שמו של קו הזוועה 70). גם הנושאים ×”"גדולים" יותר, שהזכרתי כאן בפתיחה, משמעותיים – אבל לא רק.

אולמרט הבין את זה כנראה, וזה לא מובן מאליו במערכת הפוליטית שלנו. לאהוד ברק, נגיד, לא ירד האסימון, והוא החליט לשלוח את המתלוננים לפינלנד באמירה אומללה ומרגיזה במיוחד. לתהליך של "אם לא טוב, נעזוב" מנסה להגיב גם גל אובר-הפטריוטיזם של אם תרצו ודומותיה, שהמסר שמככב בו הוא שהכל יסתדר אם רק נחזור לציונות ה"קלאסית" והמגויסת, שספק אם בכלל היתה קיימת באמת אי פעם. אבל הדרישות היום להישרדות מדינה, או שלטון, הן קצת שונות.

ברק חטף על הראש לא מעט בגלל האמירה שלו, וספק אם פוליטיקאי אחר היה משמיע אותה. ובכל זאת, כלל לא בטוח שתובנת-אולמרט באמת חלחלה עמוק מספיק. אין סיבה להניח שרק בודדים מהמאיימים באמת יעזבו: ב"פרויקט לזרוס" הנפלא שלו כותב אלכסנדר המון בהרחבה על המוני המהגרים שיצאו ממולדובה, כולל הסיפור (הפיקטיבי למיטב ידיעתי) על "נבחרת ההוקי התת-ימי לנשים" שנשלחה לקנדה ונשארה שם. "למולדובה אין עכשיו כלום מלבד עצמאות וכל אוכלוסייתה מתה להצטרף לקבוצת ההוקי התת-ימי שלה", תיאר המון.

אז זה יכול לקרות גם כאן. אין סיבה להניח שאנחנו שונים באופן בסיסי מהמולדובים, גם אם מצבנו חמור הרבה פחות והנסיבות ההיסטוריות שונות לחלוטין. ובכל זאת, באופן פרדוקסלי, ההבנה שאנשים יכולים לעזוב ועלולים לעזוב היא הבסיס ליצירת מדינה שיש קצת פחות סיבות לעזוב.

אני לפחות מקווה. להוציא דרכון זר זה בלאגן.

(דור צח)

שלשום הפגינה משטרת ישראל לראשונה את שיטת העינוי המקובלת מזה שנים על שוטרים ברחבי העולם: הפעלת שוקרים חשמליים כנגד מפגינים. כפי שאפשר לראות בסרטון הזה (דקה 1:35 והלאה), המפגינים יושבים על הרצפה ואינם נוקטים בשום אלימות כלפי השוטרים, ואף על פי כן אחד השוטרים מפעיל כנגד אחד מהם שוקר. אקדחי הלם ושוקרים מיועדים לנטרל אנשים שמהווים סכנה, כתחליף לכלי נשק קטלניים יותר. בפועל, חלק ניכר מהשימוש בשוקרים מיועד למטרות הענשה, קרי עינויים, של אנשים שמעצבנים שוטרים.

הקריאה המקובלת בקרב מפגיני ימין כנגד מפגיני שמאל היא "לכו לסוריה". היא אומרת "תראו, תראו איזו דמוקרטיה יפה יש לנו. הייתם מקבלים משהו כזה בסוריה? היו יורים בכם כמו בכלבים. אז תעמידו בבקשה פנים שכאן סוריה, תסתמו את הפה כאילו אתם שם, תגידו יפה תודה שלא ירו בכם, ותנו לנו להמשיך להעמיד פנים שישראל היא מדינה דמוקרטית".

אז לא, אנחנו לא הולכים לסוריה. אתם רוצים סוריה, לכו אתם לשם. יש מספיק מדינות טוטליטריות במזרח התיכון. המטרה שלנו – זה כנראה לא יילך, אבל חובתנו כפטריוטים היא לנסות – היא למנוע מלישראל מלהפוך לעוד גרסה של סוריה. אם אתם רוצים להשתלב במרחב, כנראה שלא נוכל למנוע זאת ממכם. אבל לפחות, הפסיקו להעמיד פנים שמדובר בדמוקרטיה. מדינה דמוקרטית לא מענה אזרחים או יורה בהם. החליטו: או סוריה, או דמוקרטיה. רוצים דמוקרטיה? תצטרכו להגמל מהכמיהה לאיש חזק, רצוי משופם, שיענה, יחטוף או סתם יחסל את האנשים שלא מוצאים חן בעיניכם בשמה של המולדת.

מי שחושב שיש משהו יחודי ביהודים, ודאי היה ממלמל משהו על כך שאיך דווקא יהודים, שעברו תקופות אפלות ^(TM) עושים לעצמם את זה. מי שיודע שיהודים הם כמו כל קבוצה אחרת, רק הרבה יותר טראומטיים, לא יופתע בכלל מכך שבני אדם מתנהגים כמו בני אדם.

הערה מנהלתית: היום התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שלא יצטרך להתקל בקלגסי משטרת כ"ך, שיש לציין שזו לא הפעם הראשונה שהם מתנהגים כמו שוטרים במדינה טוטליטרית.

(יוסי גורביץ)

החסרי משוגעים אנחנו: הקריאה השבועית בטוריו של ארי שביט – למרבה חוסר המזל, בשבועות האחרונים יש הרבה יותר מהם – היא סבל צרוף. הנפיחות הפומפוזית ושביעות הרצון העצמית המוגזמת, מעורבבת בעקביות בכמות גדושה של אפוקליפטיות, מסתיימות איכשהו תמיד במסקנה שהחברים של ארי – פעם שרון ובניו, היום בנימין נתניהו ואהוד ברק – לא מובנים על ידי הישראלים, ושהם עומדים במאמץ עליון להציל את המצב.

בשבוע שעבר, התעלה שביט על עצמו. הוא כתב, בין השאר, כך: "הטיוטה של נאום נתניהו בקונגרס מוכנה. היא כוללת הברקה. ביום שלישי הקרוב ההברקה תעשה כותרות. ואולם בימים שאחרי שלישי יתנהל בארץ ובעולם ויכוח סוער: האם ההברקה היא ספין, שטיק או פריצת דרך? האם היא תרגיל התחמקות או אמירה של מהות? בדיוק משום כך על נתניהו לנסח את דבריו ברצינות. כפי שנאום בר אילן קם על שבע מלים, נאום וושינגטון יקום או ייפול על כשלושים מלים. אם הן ייאמרו בכנות, בנחישות ובעוצמה – הן עשויות לחולל תפנית. אם הן ייאמרו בלחישה מעורפלת – הן לא יעשו דבר. רק נתניהו אמיץ יצליח לאתגר את הפלסטינים ואת הקהילה הבינלאומית. רק נתניהו שיאמר אמירה של ממש ייצור מצב מדיני חדש."

להערות האלה של שביט היה תפקיד מרכזי בפמפום התקשורת הישראלית לקראת הנאומים של נתניהו. אבל, כמאמר האנגלי, מבחנו של הפודינג הוא באכילתו, והתבשיל של נתניהו היה תפל במיוחד. זה היה נאום ריק וריקני. הבוקר כתב שביט מאמר זועם ומאוכזב, שהיתה חסרה בו הודאה קטנה באמת: ששביט נתן שישתמשו בו. שהוא שימש כשופר ספין של נתניהו, שזרק אותו לכלבים כשכבר לא היה בו צורך. שביט, מותר לנחש, לא כתב על הטיוטה של נאום נתניהו ועל "שלושים המילים" ועל "הברקה שתיצור כותרות" בלי לראות את הטיוטה.

אבל טיוטות אפשר לשנות. שביט שכח את ×–×”. אולי הוא סמך על נתניהו. כך או כך, הוא נחשף שוב כשופר השלטון, שופר חסר שיקול עצמי. זו לא זוועה ברמה של המאמר שכתב שביט במהלך מלחמת לבנון השניה, שדחף את אהוד אולמרט להתקפה הגדולה והמיותרת של היומיים האחרונים של המלחמה; הפעם אין אבק דם על המקלדת של שביט. אבל עיתונאי שנותן לשקרן מועד כמו נתניהו לשחק בו, ושנמצא קרוב מדי לפנכה של השליט, צריך למצוא לעצמו תפקיד אחר. דורון רוזנבלום, הסאטיריקן, ×—×–×” טוב הרבה יותר את נאום הלמך של נתניהו, וממרחק של שלושה חודשים: "ואנחנו לא נרפה: נחשוש בים, נחשוש ביבשה, נחשוש בחופים, נחשוש בשדות וברחובות, נחשוש על הגבעות – נחשוש ונתריע בכל מקום, ולעולם לא × ×™×›× ×¢ לתקווה ולעשייה".

אולי הוא צריך לקבל את התפקיד של שביט. אחוז נבואות השקר שלו, עד כל פנים, נמוך הרבה יותר.

למה האחים עופר לא באזיקים? ישראל מעלה את המאבק באיראן על ראש שמחתה, וראש ממשלתה נתניהו לא מסוגל לדבר על שום נושא מבלי להזכיר אותה. אבל, אחרי כל הרעש והטררם, ישראל טרם אישרה את האמברגו על איראן והיא לא אוכפת אותו. ישראל רוכשת, למשל, פיסטוקים מאיראן; ויש יסוד סביר לחשד שהיא גם קונה נפט איראני. הכל, כמובן, בעסקאות דרך צד שלישי, בדיוק סוג העסקאות שישראל מתלוננת עליהן כשהן מתבצעות על ידי מדינות אחרות.

אתמול הודיעה מחלקת המדינה האמריקנית שחברת ספנות ישראלית, זו של האחים עופר, מפירה את האמברגו על איראן, ספציפית באמצעות מכירת ספינה לאיראן. היא גם הטילה סנקציות על החברה. שכיר העט שמשרת את החברה, רני רהב, מיהר להודיע שלא היו דברים מעולם.

מנסיון, אני נוטה להאמין למחלקת המדינה יותר מאשר לרהב. יתר על כן, ברור לי שאם האחים עופר עשו את המיוחס להם, הם לא יודו בכך. השאלה המתבקשת היא, על כן, מדוע לא פשטה המשטרה הבוקר על משרדי האחים עופר וצים, החרימה את הניירת המתבקשת, וגררה אותם לחקירה. אחרי הכל, זה מה שהיתה עושה מדינה שהיתה מתייחסת ברצינות לאמברגו על איראן. התשובה ברורה: כשניסיתי לברר מי צריך לחקור את הקשרים שבין חברת Accels של אדוארדו שובל ובין חברה שעוסקת בין השאר בסחר עם איראן – מה שנראה על פניו כמו סחר באמצעות צד שלישי – אף אחד לא ידע לומר לי. אין יחידה שאוכפת את האמברגו. הגעתי בסופו של דבר ליחידה של משרד האוצר, ושם הודו שאין יחידה כזו, אבל הודו לי בחום על הפטריוטיות שלי וביקשו שאשלח את כל החומר שיש לי אליהם. שלחתי. הם לא חזרו אלי.

אז ישראל מדברת הרבה על הסכנה האיראנית, ופה ושם (פתח מאנטרה: על פי מקורות זרים) מארגנת איזה פיגוע, רוצחת איזה מדען, דוחסת פנימה איזה וירוס מחשבים (סגור מאנטרה), אבל בעיקר היא מייללת על העולם הרשע שבעבור חופן דולרים מוכן למכור אותה לאיראנים – כשהיא מתעלמת מהישראלים שעושים בדיוק אותו הדבר תמורת שלושים שקלי כסף. מלחמה? מצוין. רק שלא תפריע לעסקים.

שקרי נתניהו: האמת, שלום סיכם את נאום נתניהו הרבה יותר טוב משאוכל. אבל היו שתי נקודות זועקות. מפגינה שיבשה את נאום נתניהו; הוא גיחך ואמר שדבר כזה יכול להיות רק במדינות דמוקרטיות, לא במדינות ערביות.

הייתי בבילעין והייתי באל מעסרה ובחברון. ראיתי בכל אחד מהמקומות האלה, שנשלט על ידי ישראל כמעט 44 שנים, אנשים שרוצים לומר את דעתם ולמחות, וראיתי איך המחאה הזו מתקבלת על ידי המשטר הציוני, איזו אלימות מופעלת כנגד אנשים שמעיזים לעשות זאת. הייתי שנתיים ארוכות בדיר אל בלאח. ראיתי איך שירותי הבטחון של ישראל מפשיטים נערים שכל חטאם היה שהעזו ללבוש חולצות בצבעי הלאום שלהם. ראיתי אותם מאלצים אותם קשישים לטפס על עמודי חשמל ולהוריד דגלי פלסטין. ראיתי איך אנשים נחקרו ונשפטו על סיסמאות שנכתבו על קירות, ראיתי חיפושים אחרי ספרים אסורים. וזה לא קורה רק מאחורי הררי חושך, בגדה וברצועה: אותה אלימות כלפי אנשים שרוצים להביע את עמדתם, בתמיכת בתי המשפט, מתרחשת גם בשייח' ג'ראח וסילוואן ומקומות אחרים שרשמית הם חלק מישראל. ישראל היא לא מדינה דמוקרטית. היא מדינה שמפעילה משטר אפרטהייד מלא בחלק מאזורי השלטון שלה כבר יותר מ-40 שנה, ומשטר אפרטהייד חלקי בשטחים שהוחזקו על ידי עד 1966 תחת משטר צבאי.

שקר שני של נתניהו היה שבישראל יש חופש דת. שיגיד את זה לנשות הכותל, שחלק מהן נעצרו משום שהעזו להניח תפילין או לשאת ספר תורה בכותל. שיגיד את זה למשרד הפנים, שאוכף זהות על ישראלים על פי דתם, ויראה את הפקידים משתדלים לא להתפוצץ מצחוק. שיגיד את זה ליהודים רפורמים, שמגלים פעם אחר פעם שאולי כולם שווים, אבל יהודים אורתדוקסים שווים הרבה יותר. שיגיד את זה למיעוטים הלא יהודיים החיים בישראל, שמהווים כ-20% אבל מקבלים הרבה פחות מתקציב משרד הדתות.

מה ששם את כל מחיאות הכפיים של הקונגרס, שנתניהו כל כך השתבח בהן, במקומן הראוי. האנשים האלה פשוט לא יודעים מה קורה פה, איך נראה המצב בישראל עצמה. אילו ידעו, אם אפשר היה לנתק את הצינור של הלובי היהודי – איזה שבוע מצוין זה היה לאנטישמים, הא? – סביר שזה היה נראה אחרת.

ויותר ויותר אנשים יודעים.

(יוסי גורביץ)

שיא של ציניות: אתר גרופון, אתר דילים מוביל, כבר הסתבך בעבר בפרשות של חוסר רגישות. מודעות הסופרבול שלו, למשל, לעגו לסבלם של הטיבטים, שעוברים השמדה תרבותית על ידי משטר הגולגלות של בייג'ינג. נראה שהם החליטו שהגיע הזמן לפיגוע תדמיתי כזה גם בישראל.

לקראת חג השואה, פרסמו בגרופון מבצע, שבו הם מציעים לישראלים קופון תרומה ליד ושם, שמבטיח שאותה התרומה תועבר במלואה (!) לארגון להנצחת זכר השואה. כלומר, אם חשבת לתרום ליד ושם ודחית את הרעיון, וגם יום השואה לא שכנע אותך לפתוח את הארנק, תן לנו להציע לך דיל של שניים במחיר אחד – אתה תמרק את המצפון ואנחנו, גרופון, נעמיד פני כאלה שאכפת להם.

אחרי הכל, לגרופון יש לא מעט כסף. הערך של האתר נמדד במיליארדים ואם הארגון באמת היה רוצה, תרומה של מיליון שקלים ליד ושם היתה כמעט בלתי מורגשת מבחינתו. אבל במקרה כזה הוא לא היה מצליח להכניס לתודעה את המהות שלו – דילים, דילים, דילים. ומבחינתו, גם השואה היא דיל, וכנראה אחד משתלם.

וזו לא הבעיה העיקרית כאן. יד ושם הוא מוסד ישראלי שורשי, כזה שגוררים אליו כל מנהיג זר כדי שיראה כמה רע היה לנו. כמו במובנים רבים ישראל כולה, הוא מת החי על החי. יש בישראל מאות אלפי ניצולי שואה. רבים מהם עניים וסובלים חרפת רעב. כל שקל שהולך להנצחה הוא שקל שלא מסייע לקורבנות הנאציים – האמיתיים, לא בני הדור השלישי ועכשיו גם הדור הרביעי – לקיים את עצמם בכבוד. ישראל תמיד ראתה בהנצחה את העיקר ובניצולים לכל היותר עזר לשם כך. גרופון לא ממציא שום דבר חדש, הוא רק הופך אותו לטיפה יותר ציני.

ולשם מה כל ההנצחה הזו? כפי שכתב יהודה אלקנה במאמר נבואי, ""זכור"! לשם מה? מה אמור הילד לעשות בזיכרונות אלה? בעבור רבים מאוד תמונות הזוועה עשויות להתפרש כקריאה לשנאה. "זכור" יכול להתפרש כקריאה לשנאה מתמשכת ועיוורת". ושני סביליה תוכיח.

שיא של בהמיות: כתב אישום הוגש אתמול (א') כנגד לוחמת מג"ב שני סביליה, שחשודה כי התעללה בקטין פלסטיני שנעצר, משום ששוטרי מג"ב מצאו עליו שלושה נפצים. סביליה ושוטר אחר הכו אותו, סביליה הידקה את האזיקים שעליו, בעטה בו, כיסתה את עיניו – ואז הצמידה את האקדח שלה לראשו, ספרה לאחור, ותוך צעקות של "מוות לערבים" ו"כל הערבים זונות" לחצה על ההדק. האקדח היה ריק מכדורים, אבל הקטין לא ידע זאת. לאחר מכן, הכניסה סביליה את אחד הנפצים לכיסו של הקטין והעמידה פנים שהיא מדליקה אותו.

עידו קינן, זריז כמרמיטה, פשט על עמוד הפייסבוק של סביליה לפני שהיא הצליחה להבין מה קורה לה. עבדכם הנאמן מצא בחיפוש מהיר שהיא חברה בקבוצות "ישראלי אמיתי לא משתמט" ו"ג'ובניקון, פנה מקום, והדרת פני לוחם". הממצאים של קינן מבעיתים: בין השאר, מציינת סביליה בגאווה שקראו לה נאצית ושזה מבחינתה אות של כבוד, שכך צריכים לחשוב על המחסום שלה – שהוא מאויש בנאצים. עיקר השנאה שלה הופנה כלפי בוגדות בגזע, כלומר יהודיות שמעיזות לצאת עם ערבים. הנאצים לא הוציאו נשים גרמניות שבגדו בגזע להורג, אבל סביליה מפנטזת על המתתן בעינויים.

סביליה לא חשובה כל כך, כאדם. היא מייצגת לא רע חתך גדול משהיינו רוצים להאמין של האוכלוסיה היהודית – אבל אולי יפנטז על התעללות כזו, אבל לא יבצע אותה. סביליה דווקא כן. ככזו היא חריגה.

אבל חיות האדם הקטנות שתמכו גם בשני החיילים שהשתמשו בילד פלסטיני כמגלה מוקשים תמכו, כמובן, גם בסביליה. הן לא חריגות. קשה להאמין שיש משהו שחייל יעשה שלא יהיה מקובל על רוב הציבור הישראלי. וכמובן, סביליה ביצעה את הפשע שלה כלוחם מג"ב אחר נוכח במקום ולא עושה שום דבר. השתיקה הזו, האדישות להתעללות סדיסטית, היא הדבר המפחיד יותר. וזה מחזיר אותנו שוב ליהודה אלקנה:

"כילד בן עשר נלקחתי לאושוויץ ועברתי את השואה. שוחררתי על-ידי הרוסים וביליתי כמעט חדשיים ב"מחנה שחרור" רוסי. יותר מאוחר סיכמתי לעצמי, שהתנהגות דומה איפיינה רבים מהאנשים שנתקלתי בהם: גרמנים, אוסטרים, קרואטים, אוקראינים, הונגרים, רוסים ועוד. היה לי ברור שמה שאירע בגרמניה יכול לקרות בכל מקום, ולכל עם, גם לעמי. מאידך, הכרתי בכך שאפשר למנוע אירועים כאלה באמצעות חינוך הולם, ובהקשר פוליטי מתאים."

שיא של אטימות: זה הבאנר שהתנוסס היום בעמוד הראשי של בנק לאומי:

בנק לאומי, נזכיר, הוא הבנק שנהנה יותר מכל בנק אחר מגזלת רכוש נספי וניצולי השואה, ולמרות ועדות חקירה של הכנסת, הוא עושה ככל יכולתו כדי שלא לשחרר את הטרף. אפילו הבנקים השווייצריים כבר הקיאו את טרפם, אבל בנק לאומי ממשיך להחזיק בשלו, שורד עוד יום ועוד ניצולים שמתים ולא יכולים לתבוע. אפשר במידה מסוימת להאשים את בנק לאומי בהכחשת שואה: הוא עושה הכל כדי להוכיח שיש בסיס לקריקטורה האנטישמית הרגילה על היהודי תאב הבצע. (אני רוצה להודות לקורא שהפנה את תשומת לבי לבאנר).

ועוד דבר אחד: הצבא האמריקני סיכל הבוקר ממוקדות את אוסמה בן לאדן. יש לקוות שאת האירוע המשמח הזה יוכל אובמה למנף לכדי סיום המלחמה באפגניסטן, שבן לאדן היה העילה לה. המדור משתתף בצערם של פוקס ניוז, שבפליטה פרוידיאנית הרגו דווקא את אובמה, של שרה פיילין שלא יכלה להביא את עצמה לציין את שמו של הנשיא שהורה על התקיפה ולקח את האחריות, ושל היג"ע הישראלי הממוצע, שמפרכס בגלל הדיסוננס הקוגניטיבי של הצלחתו של בחור בשם חוסיין במקום שבו אליל ישראל, ג'ורג' וו. בוש, נכשל. המקום ינחם אתכם עם שאר אבלי ציון.

הערה מנהלתית: אני מזכיר שוב את ההרצאה שנערוך שלום, איתמר ואני באוניברסיטת תל אביב ביום רביעי בשעה 18:00, ומעדכן שהחדר בו תיערך ההרצאה השתנה והוא יהיה חדר 220 בבניין גילמן.

(יוסי גורביץ)

נתחיל בגילוי נאות: אני מחבב את רועצת התקשורת החדשה של הזוג הקיסרי שלנו, אורית "שרה נתניהו היא מגה סלב" גלילי-צוקר, וזאת משום טינתי לכל המושג של המקצוע הזה, שמזכיר מאד את דבריו של אפלטון על הסכנה שברטוריקה, אם היא לא מלווה באמת; לגלילי-צוקר יש סיכוי לעשות לו את מה שעשה טום קרוז לסיינטולוגיה, קרי לחשוף את ערוותו.

גלילי-צוקר שוב היתה בכותרות לאחרונה – יועץ תקשורת שהופך להיות הסיפור, כמובן, הוא בעיה – והפעם היא גרמה נזק ניכר הרבה יותר לנתניהו ואשתו. היא אמרה לגלובס ששרה נתניהו מעורבת עמוקות בפעילות של בעלה, ולמעשה היתה מעורבת גם בכתיבת נאום הלמך (הזכויות שמורות לדורון רוזנבלום) הידוע כ"נאום בר אילן".

התוצאה היתה מריטת שערות רבתי בלשכת נתניהו. זאת משום שגלילי-צוקר חשפה את העובדה שבמשך שנים, הלשכה שיקרה בעקביות וטענה שלגברת אין שום חלק בניהול עבודתו של בעלה ושהיא בסך הכל פסיכולוגית ילדים צנועה, אמנם כזו שלוקחת חופשות חריגות ונוסעת עם בעלה לכל פגישת עבודה. "מה נגיד עכשיו," ייללו שם, "ששיקרנו בכל פעם שאמרנו שהיא לא מתערבת ושהיא כפסיכולוגית לא התערבה?" נתניהו עצמו הודיע שהוא ידרוש מגלילי-צוקר (ניחוש: היא לא תחזיק בתפקידה זמן רב) לתאם בעתיד את התוכן של ראיונותיה עמו מראש, אבל לשכתו סירבה להגיב על השאלה האם שרה נתניהו אכן מעורבת בכתיבת הנאומים שלו. מה שאומר שמה שהסיחה גלילי-צוקר לפי תומה הוא ככל הנראה האמת.

בכל מדינה נורמלית, חשיפת העובדה שראש הממשלה ולשכתו שיקרו לציבור בעקביות, ודאי בנושא רגיש כמו זה של השפעת אדם לא נבחר וחסר כישורים כמו שרה נתניהו על מדיניות הממשלה, היתה גוררת משבר פוליטי. לא בישראל: חשיפת העובדה שבנימין נתניהו לא מסוגל להפסיק לשקר מעוררת לכל היותר פיהוק. זה "כלב נשך אדם" מובהק.

האמת היא, ששרה נתניהו סיפקה לנו לאחרונה סיבה טובה לשערוריה פוליטית, כאשר ייבבה, בראיון הנורא ההוא בערוץ השני – הבנתי שאנשים שצפו בו נאלצו להתמודד עם הדחף לעשות בעצמם מעשה אדיפוס – ש"אף אחד לא משלם על הטיסות שלו". אני לא יודע איפה חיה הגברת, אבל אני, כמו רוב האוכלוסיה, משלם על הטיסות שלי. רגע המארי אנטואנט הזה של נתניהו היה צריך להפוך לרגע הבסטיליה של כולנו. אם זה לא קרה, ואם העובדה שלשכת נתניהו לא מצטנפת כשנחשפים שקריה אלא לכל היותר רוטנת על כך, צריך לתהות אם עדיין יש כאן בכלל ציבור פוליטי – כלומר, לא כזה שיש לו דיעות (דיעות יש לכולם), ולא כזה שמוכן לקטר, אלא כזה שמוכן לפעול.

צריך לזכות את נתניהו מהאשמה של יצירת היאוש מן הפוליטיקה. בכך אשמים שלושת הציניקנים הגדולים של הפוליטיקה הישראלית: אריאל שרון, אהוד אולמרט ובמידה פחותה יותר אהוד ברק. שרון ניהל במשך שנים פוליטיקה שהתעלמה מהציבור, אפילו מהציבור שלו (משאל מתפקדי הליכוד בשאלת הנסיגה מרצועת עזה, למשל); ספק אם היה מישהו שגרם נזק גדול כל כך לפוליטיקה הישראלית כמו אהוד אולמרט: התעקשותו להשאר כראש ממשלה שנתיים וחצי אחרי כשלונו במלחמת לבנון השניה ואחרי שהציבור בחל בו, העובדה ששום דבר פרט לחקירה פלילית לא הוציא אותו מלשכת ראש הממשלה, אמרה יותר מכל דבר אחר שאין טעם לנסות לחתור לשינוי בישראל. על אהוד ברק, האיש שנשאר בתפקידו למרות שהתמיכה הציבורית בו נמוכה מים המלח, מיותר להשחית מילים.

ועדיין. העובדה שהציבור מסכין עם כך שמשקרים לו, ושעל השקרים הללו אין צורך לשלם שום מחיר, משחיתה את מה שנשאר מהפוליטיאה הישראלית.

ועוד דבר אחד (שניים, בעצם): לימור לבנת אמרה בהלוויית אחיינה שחוסל בעת פריצה לשטח פלסטיני ש"אחייני נקרא על שם שלמה בן יוסף, שמסר את נפשו על ארץ ישראל". שלמה בן יוסף היה טרוריסט איש אצ"ל, שהשליך רימון על אוטובוס עמוס בנוסעים פלסטיניים. הוא נתפס, הורשע והוצא להורג. טוב לדעת ששרת התרבות הישראלית מתרפקת על הטרוריסטים מבית ישראל סבא.

יש ארגון טרור שלומיאלי בשם "לוחמי ציון", שלאחרונה מישהו החל לשלוח בשמו מסרוני איום ולנהל שיחות איום עם פעילי שמאל. כמה לא מפתיע, אם כן, שמנהיגו של הארגון ההו-כה-פטריוטי הזה הוא תמיר סאסי, פטריוט כה דגול עד שבשירותו הצבאי פינטז את חטיפתו שלו-עצמו על ידי פלסטינים. בפנטזיה ההיא, כמובן, הוא יצא וידו על העליונה. הרקע הקרבי מאד הזה בטפילת עלילות שווא הכשיר אותו להנהגת ארגון עם שם מחייב שכזה.

(יוסי גורביץ)

פעם, מזמן, כשלישראל עדיין היו יומרות מוסריות – אור לגויים וכל זה – היא ניהלה מאבק מוצלח על הסעיף ה-44 לאמנת ז'נבה הרביעית. הסעיף אסר על התייחסות לפליטים ממדינת אויב כאל אזרחיה, גם אם דה יורה הם אכן אזרחיה, אם הם אינם נהנים מהגנתה. המטרה היתה למנוע את המצב שחזר שוב ושוב, שבו יהודים גרמנים שנמלטו מארצם הרודפת מצאו את עצמם, עם תחילת המלחמה, מוגדרים כנתיני אויב ונכלאים.

זה היה, כאמור, מזמן. היום משתמשת ישראל הרשמית בתירוץ שהפליטים מסודאן הם נתיני מדינת אויב כדי למנוע מהם מעמד פליט. וזה לא משנה שהאנשים הללו הם פליטי חרב, אויביו בנפש של משטר חרטום: זה תירוץ נוח למדי, ורוב הישראלים ממילא אינם יודעים שפעם, מזמן, המדינה שלהם היתה בעד הגנה על פליטים. סביר להניח שרוב הישראלים שהיו שומעים על כך היו מגנים בחריפות את ראש הממשלה דאז בשל עמדתו הפוסט-אם-לא-אנטי ציונית.

אף שהפליטים מדארפור תופסים הרבה מתשומת הלב, רוב הפליטים האפריקנים המגיעים לישראל – כ-20 אלף מתוך 35 אלף, על פי ההערכות – מגיעים מאריתריאה. זו מדינה קטנה וצעירה (עצמאותה הוכרה ב-1993), וישראל מנהלת איתה קשרים אמיצים, שכן מדובר בדיקטטורה צבאית דוחה מהרגיל: ה"נשיא" האריתראי קיבל טיפול רפואי בישראל, ועל פי שמועות עקשניות שמעולם לא הוכחו ישראל מחזיקה בסיס או שניים במדינה. ישראל מכרה לאריתריאה ציוד צבאי, בעיקר ציוד ימי, אבל לא רק. ישראל הפרה, על פי דיווחים, את האמברגו על מכירת נשק לאריתריאה ואתיופיה במהלך המלחמה ביניהן ב-1997 – מטבע הדברים, היא מכרה נשק לשני הצדדים. יש לסיפור הזה גם צד אפל יותר: במהלך המרד האריתראי הארוך נגד השלטון האתיופי, בימי הקיסרות, יועצים ישראלים אימנו את הצבא האתיופי במאבק נגד המורדים האריתראים. אור לגויים, כן?

רוב הפליטים האריתראים המגיעים לישראל גורמים לעצמם צרות כשהם מסבירים שהם "ברחו מהצבא": הצבא שם רשאי לגייס אדם לעשרות שנים, ולעיתים קרובות גם עושה את זה, כשהוא משתמש במגוייסי הכפיה כעבדי המדינה. לחיילים אין לעיתים קרובות מושג מתי הם ישתחררו, אם בכלל, שכן הנהלים מעורפלים במכוון. הגיוס חל גם על נשים. אז רבים מהם מנצלים את ההזדמנות הראשונה, ועורקים. (למידע על הפליטים האריתראים ועל השירות הצבאי שם, אני חב תודה למוקד סיוע לעובדים זרים, שבסיור "בתים פתוחים" שלו השתתפתי לפני כשבוע וחצי).

קבוצה של פליטים אריתראים נמצאת כעת במדבר, סמוך לגבול ישראל עם מצרים, ללא מים או מזון. בניגוד להתחייבותה של המדינה, על פיה תפסיק את נוהל "החזרה חמה", כלומר את גירושם המיידי של פליטים, חמושי צה"ל מנעו את כניסת הפליטים, להוציא שתי נשים שנזקקו לטיפול רפואי, ונמנעו מלספק להם סיוע. באופן חצוף מהרגיל, נמנע דובר צה"ל מלהגיב על השאלה האם צה"ל מפעיל את נוהל "החזרה חמה" בניגוד לעמדת המדינה. נסיון לברר את הנושא מול דובר צה"ל העלה חרס, כמקובל.

כלומר, צה"ל מרשה לעצמו להתנהג איך שבא לו כלפי פליטים, מבלי להתייחס למדיניות הרשמית של הממשלה. יש שם למדינות שבהן הצבא הוא גוף שקובע מדיניות באופן עצמאי מזו של הממשלה. בואו נאמר שהן בדרך כלל לא נחשבות לאור לגויים, או לאור בכלל.

הישראלים, בחלקם הגדול, טוענים שהתנ"ך הוא מקור הזכות שלהם על פלסטינה. לתנ"ך יש עוד כמה דברים לומר: למשל, "לא תסגיר עבד אל אדוניו"; למשל, "כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם, ואהבת לו כמוך; כי גרים הייתם בארץ מצרים, אני יהוה אלוהיכם"; "וגר לא תונה, ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים"; "וגר לא תלחץ – ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים". כותבי התלמוד, יוצרי היהדות, עיקמו כהרגלם את רוח הדברים, אבל אפשר היה לצפות מצאצאיהם של האנשים שנאבקו על הוספת הסעיף ה-44 לאמנת ז'נבה הרביעית לסוג כלשהו של זכרון היסטורי, לזכור את הימים שבהם אפשר היה לראות

Saw a poodle in a jacket fastened with a pin,
Saw a door opened and a cat let in:
But they weren't German Jews, my dear, but they weren't German Jews.

אבל מעבר לזכרון ההיסטורי, מעבר לחובתנו הבסיסית כבני אדם לא לשלוח נשים עם ילדיהם אל המדבר, עד שתנטושנה אותן באומרן "אל אראה במות הילד" – חובה לציין שלישראל יש מחויבות לפליטי החרב האלה, משום שהממסד הצבאי שלה תומך במשטר הצבאי האריתראי שמשעבד אותם. היא אחראית, בין השאר, לחטא; היא צריכה להיות אחראית גם למירוקו.

(יוסי גורביץ)