פעם, מזמן, כשלישראל עדיין היו יומרות מוסריות – אור לגויים וכל זה – היא ניהלה מאבק מוצלח על הסעיף ה-44 לאמנת ז'נבה הרביעית. הסעיף אסר על התייחסות לפליטים ממדינת אויב כאל אזרחיה, גם אם דה יורה הם אכן אזרחיה, אם הם אינם נהנים מהגנתה. המטרה היתה למנוע את המצב שחזר שוב ושוב, שבו יהודים גרמנים שנמלטו מארצם הרודפת מצאו את עצמם, עם תחילת המלחמה, מוגדרים כנתיני אויב ונכלאים.

זה היה, כאמור, מזמן. היום משתמשת ישראל הרשמית בתירוץ שהפליטים מסודאן הם נתיני מדינת אויב כדי למנוע מהם מעמד פליט. וזה לא משנה שהאנשים הללו הם פליטי חרב, אויביו בנפש של משטר חרטום: זה תירוץ נוח למדי, ורוב הישראלים ממילא אינם יודעים שפעם, מזמן, המדינה שלהם היתה בעד הגנה על פליטים. סביר להניח שרוב הישראלים שהיו שומעים על כך היו מגנים בחריפות את ראש הממשלה דאז בשל עמדתו הפוסט-אם-לא-אנטי ציונית.

אף שהפליטים מדארפור תופסים הרבה מתשומת הלב, רוב הפליטים האפריקנים המגיעים לישראל – כ-20 אלף מתוך 35 אלף, על פי ההערכות – מגיעים מאריתריאה. זו מדינה קטנה וצעירה (עצמאותה הוכרה ב-1993), וישראל מנהלת איתה קשרים אמיצים, שכן מדובר בדיקטטורה צבאית דוחה מהרגיל: ה"נשיא" האריתראי קיבל טיפול רפואי בישראל, ועל פי שמועות עקשניות שמעולם לא הוכחו ישראל מחזיקה בסיס או שניים במדינה. ישראל מכרה לאריתריאה ציוד צבאי, בעיקר ציוד ימי, אבל לא רק. ישראל הפרה, על פי דיווחים, את האמברגו על מכירת נשק לאריתריאה ואתיופיה במהלך המלחמה ביניהן ב-1997 – מטבע הדברים, היא מכרה נשק לשני הצדדים. יש לסיפור הזה גם צד אפל יותר: במהלך המרד האריתראי הארוך נגד השלטון האתיופי, בימי הקיסרות, יועצים ישראלים אימנו את הצבא האתיופי במאבק נגד המורדים האריתראים. אור לגויים, כן?

רוב הפליטים האריתראים המגיעים לישראל גורמים לעצמם צרות כשהם מסבירים שהם "ברחו מהצבא": הצבא שם רשאי לגייס אדם לעשרות שנים, ולעיתים קרובות גם עושה את זה, כשהוא משתמש במגוייסי הכפיה כעבדי המדינה. לחיילים אין לעיתים קרובות מושג מתי הם ישתחררו, אם בכלל, שכן הנהלים מעורפלים במכוון. הגיוס חל גם על נשים. אז רבים מהם מנצלים את ההזדמנות הראשונה, ועורקים. (למידע על הפליטים האריתראים ועל השירות הצבאי שם, אני חב תודה למוקד סיוע לעובדים זרים, שבסיור "בתים פתוחים" שלו השתתפתי לפני כשבוע וחצי).

קבוצה של פליטים אריתראים נמצאת כעת במדבר, סמוך לגבול ישראל עם מצרים, ללא מים או מזון. בניגוד להתחייבותה של המדינה, על פיה תפסיק את נוהל "החזרה חמה", כלומר את גירושם המיידי של פליטים, חמושי צה"ל מנעו את כניסת הפליטים, להוציא שתי נשים שנזקקו לטיפול רפואי, ונמנעו מלספק להם סיוע. באופן חצוף מהרגיל, נמנע דובר צה"ל מלהגיב על השאלה האם צה"ל מפעיל את נוהל "החזרה חמה" בניגוד לעמדת המדינה. נסיון לברר את הנושא מול דובר צה"ל העלה חרס, כמקובל.

כלומר, צה"ל מרשה לעצמו להתנהג איך שבא לו כלפי פליטים, מבלי להתייחס למדיניות הרשמית של הממשלה. יש שם למדינות שבהן הצבא הוא גוף שקובע מדיניות באופן עצמאי מזו של הממשלה. בואו נאמר שהן בדרך כלל לא נחשבות לאור לגויים, או לאור בכלל.

הישראלים, בחלקם הגדול, טוענים שהתנ"ך הוא מקור הזכות שלהם על פלסטינה. לתנ"ך יש עוד כמה דברים לומר: למשל, "לא תסגיר עבד אל אדוניו"; למשל, "כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם, ואהבת לו כמוך; כי גרים הייתם בארץ מצרים, אני יהוה אלוהיכם"; "וגר לא תונה, ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים"; "וגר לא תלחץ – ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים". כותבי התלמוד, יוצרי היהדות, עיקמו כהרגלם את רוח הדברים, אבל אפשר היה לצפות מצאצאיהם של האנשים שנאבקו על הוספת הסעיף ה-44 לאמנת ז'נבה הרביעית לסוג כלשהו של זכרון היסטורי, לזכור את הימים שבהם אפשר היה לראות

Saw a poodle in a jacket fastened with a pin,
Saw a door opened and a cat let in:
But they weren't German Jews, my dear, but they weren't German Jews.

אבל מעבר לזכרון ההיסטורי, מעבר לחובתנו הבסיסית כבני אדם לא לשלוח נשים עם ילדיהם אל המדבר, עד שתנטושנה אותן באומרן "אל אראה במות הילד" – חובה לציין שלישראל יש מחויבות לפליטי החרב האלה, משום שהממסד הצבאי שלה תומך במשטר הצבאי האריתראי שמשעבד אותם. היא אחראית, בין השאר, לחטא; היא צריכה להיות אחראית גם למירוקו.

(יוסי גורביץ)