החברים של ג'ורג'

אם תעבוד עלי פעם שניה…

עמיר פרץ אמר אמש שהוא יסרב בעתיד לקבל את תפקיד שר הבטחון.

כאילו שמישהו יציע לו אותו.

* * * * *

עמיר פרץ היה כנראה האכזבה המהירה ביותר בהיסטוריה שבעת האכזבות של הפוליטיקה הישראלית. אחרי שנים שמפלגת העבודה נשלטה על ידי פרס, ברק, פרס, בן אליעזר, מצנע, ופרס, הגיע עמיר פרץ, הסב לפרס את התבוסה האחרונה והמשפילה בתולדות הזיקית הפוליטית הזו, ושלח אותו אל קלונו הסופי כאיש קדימה. פרץ אמר אז דברים מדהימים: הוא השווה בין זכותם לשלום של ילדי שדרות וילדי עזה, ואף אחד לא יכול היה לגעת בו: הוא גר שם. למרות העריקה הבזיונית של שלישיית הבוגדים פרס, איציק ורמון, ולמרות הקמתה של מפלגת הגמלאים, חביבת הרגע של האדישים פוליטית, פרץ הצליח להשיג 19 מנדטים. אחר כך, כידוע, הוא נפל למלכודת, קיבל את תפקיד שר הבטחון, מלחמת לבנון פרצה וההבטחה הגדולה נגוזה בעשן. אפילו ברק נדרש ליותר זמן כדי לזמבר כך את בוחריו, אם כי הוא זרע הרבה, הרבה יותר חורבן.

מאז מנסה פרץ, שוב ושוב, לתרץ את אירועי שלושת החודשים ההם של קיץ 2006, ללא הצלחה. כוונותיו רצויות. מעשיו, קצת פחות.

* * * * *

נפגשנו אמש, שורה של בלוגרים משחרים לטרף, עם פרץ. קודם לפגישה, ומאוחר מכדי שיהיה לנו מספיק מידע מספיק ברור כדי שנוכל להתייחס אליו במהלכה, פלט פרץ את השטות על ה"שמאלנים שותי האספרסו". מעבר לעלבון המיותר לפלג שהצביע עבורו ב-2006 ושעשוי היה, במאמץ, להצביע עבורו גם הפעם, ההתבטאות הזו הצביעה על הניתוק של אומרה. אספרסו? באמת? זה מה שיש לך לומר? "נוער האספרסו" הוא ביטוי גנאי משנות החמישים, שנבע מטינתה ההיסטורית של הציונות – במיוחד תנועת העבודה – לערים ולאורבניות. הביטוי היה כל כך רטרו, שלרגע ניתן היה למצמץ ולחשוב שפרץ הפך להיפסטר.

אבל זו לא היתה אירוניה מודעת לעצמה. מותר לנחש שזה היה נסיון נואל לקושש קולות מן הימין על גבם של מצביעים שפרץ מעריך שתומכים בשאר המועמדים במפלגה, כלומר אבודים מבחינתו – מצביעי הרצוג או יחימוביץ', למשל.

* * * * *

הפגישה לא הלכה טוב. פרץ התחיל אותה במונולוג ארוך, שהתמקד בימיו בצבא ואחר כך בשדרות – כלומר, אירועים שהם בני שלושים עד ארבעים שנה. אף שהוא הודה ששגה כאשר קיבל את תיק הבטחון – אם כי הוא טען שלא היתה לו ברירה – נראה שהוא די מתגעגע. הלשכה שלו מעוטרת בדגם זכוכית טנק, אביר (עם חרב שבורה למראה), תמונה של מטס חיל האוויר מעל אושוויץ, ושאר מזכרות. באמצעות המונולוג, הוא ניסה לנטרל את השאלות הקשות שידע שעומדות להגיע. זה לא הלך.

מוקף במזכרות - מהתקופה הטובה ביותר בחייו? עמיר פרץ, אתמול.

התשובות היו מתחמקות, לעיתים – כפי שהבחין איתמר – שגויות עד שקריות, מתגוננות, תוקפניות. הוא היה אגרסיבי מאד כלפי רחביה ברמן, שנעץ את שיניו כבולדוג בשאלה מדוע הסכים פרץ לקבל את משרד הבטחון ולא ניהל משחק פוקר ראוי לשמו מול אולמרט; זה האחרון הרי לא יכול היה להקים ממשלת מרכז-שמאל בלעדי העבודה. את ליהי הוא שאל בפטרנליזם בוטה אם היא בכלל נולדה בתקופה שהוא דיבר עליה (תחילת שנות השמונים, כמדומני). לשאלה שלי, מדוע להצביע למפלגת העבודה כאשר נציג בולט של הקוד הגנטי שלה הוא בוז'י הרצוג, שעוד לא ראה ממשלת ימין שהוא לא אהב, הוא ענה פחות או יותר ב"אז אל תצביע". כשהאני זוביידה קרא לו לזרוק את הממסד הישן של המפלגה לכלבים, בדיוק בגלל אותו מטען גנטי, ולהצהיר על כך מראש, לפני הפריימריז, הוא חייך ולא ענה.

נשארתי אחר כך לשיחה עם היועצים שלו, חזרתי על כמה מהבעיות שיש לי עם התנהלותו במלחמת לבנון – היציאה החפוזה למלחמה, העובדה שיצחק גרשון יכול היה לסרב פקודה בזמן מלחמה ולצאת מזה בלי עונש, שלא לדבר על כיתת היורים שהוא היה ראוי לה – התוצאה היתה התנשאות זחוחה: תחילה אמירה שפרץ כבר ענה על השאלות האלה בעבר; אחר כך שאלה האם קראתי את החלק הסודי של דו"ח וינוגרד ורמיזה, שדחיתי מיד, שאם לא קראתי אותו, אינני יכול לשפוט מה קרה שם; ואחר כך שאלה בוטה האם שירתתי בכלל בלבנון, כשהעוזר טוען שהוא דווקא כן, כצנחן. מה זה קשור, לא ממש הבנתי. אני מניח שאם הייתי נשאר שם עוד קצת, היתה עולה השאלה האם בכלל שירתתי בצה"ל.

עוזריו של פרץ טענו בלהט שהוא לא יכול היה להיערך למלחמה שפרצה בהתרעה, לדבריהם, של שבועיים; רחביה ברמן ואנוכי הצבענו על כך שכל המלחמות בישראל – להוציא מלחמת סיני ב-1956 ומלחמת לבנון הראשונה, שתוכננו מראש על ידי ישראל – פרצו בהתרעה של שבועיים. זה המצב כאן. מי שלא יכול להיערך לכך, שלא יקח את תפקיד שר הבטחון.

לא, כאמור, שיש סיכוי שהמצב הזה יחזור על עצמו. הזדמנות כזו מפספסים רק פעם אחת.

הבהרה מראש: אני לא תומך באף מועמד בפריימריז של מפלגת העבודה. מבחינתי היא זומבי חולני שהגיע זמנו להתפגר סופית, ושעצם קיומו מונע שידוד מערכות במה שנשאר מהשמאל הישראלי.

ועוד דבר אחד: בעוד הטמטום הישראלי מול ה"מטס" מגיע לשיאים נדירים – על כך, אולי, מחר – מזכיר לנו עקיבא אלדר שהמשטר הציוני נקט באמצעים חריפים נגד מחאה לא-אלימה כבר בשנות השמונים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter

50 תגובות על ”אם תעבוד עלי פעם שניה…“

  1. נמרוד הגיב:

    בלי להתייחס אישית לעמיר פרץ, האם ייתכן שהשיטה הפוליטית הישראלית יוצרת מצב שאף פוליטיקאי בכיר (למעט, אולי ליברמן) לא יכול שלא לאכזב את בוחריו?

    אני, בתור איש הייטק, פועל בסביבה שבה כל האנשים שאיתם אני עובד פועלים למטרה משותפת אחת, גם אם יש לפעמים חילוקי דעות על הדרך. עם החברות המתחרות אין לי שום קשר יומיומי – כל אחד עושה את המוצר הכי טוב שהוא יכול לעשות, ומתחרים בשוק החופשי.

    בפוליטיקה הישראלית פוליטיקאי נאלץ, מדי יום, להגיע להסכמות ופשרות עם אנשים שדעתם שונה מדעתך, ושמטרותיהם שונות ממטרותיך. זה נכון, במידה מסויימת, לכל מדינה. אבל ההסכמה הבסיסית בין השמרנים ללייבור בבריטניה היא רחבה הרבה יותר מבין העבודה (כשעוד יכלה להחשב מפלגת שמאל) לבין ש"ס או הליכוד. אפילו ברק (ניקח את הדוגמא הכי קיצונית של פוליטיקאי מאכזב) נאלץ לבחור בין הישענות על מי שרואה במדינת הלכה כאידיאל לבין מי שרואה את מפעל ההתנחלויות כחשוב לבטחון ישראל. במקרה של פרץ ומצנע, בניגוד לברק, אני לפחות מאמין בכנות הכוונות.

    • יונתן שחם הגיב:

      גם ליברמן מאכזב את בוחריו, במובן של למלא אחר הבטחותיו. ישראל ביתנו לא הגשימה כמעט כלום מהמצע שלה בכל הממשלות בהן ישבה.

      הדרך שלו לא לאכזב את בוחריו היא להמשיך ולהסיט ולטעון שידיו כבולות על ידי השמאלנים שמשתקים את הממשלה ועויינים אותו אישית (בג"ץ, פרקליטות וכו').

      זו הדרך רבת השנים של הימין הקיצוני בכל המדינות "לא לאכזב": לקדם מצע בלתי אפשרי (כלומר שיוביל לתוצאות טרגיות) אך כזה שמשקם את הכבוד הפגוע של הימין, מעמדה חסרת השפעה (כלומר ללא יכול להוציא לפועל את המצע הזה) וכך "לא לאכזב". כשהם מגיעים לשלטון (קורה לפעמים) אז אם הם מנסים לממש את המצע זה בד"כ נגמר רע מאוד.

    • א.ה. הגיב:

      בהערת אגב – זה לא מדוייק שזה נכון לכל מדינה. מדינות שמשתמשות בשיטת בחירות אזורית (במקום רובית) נוטות לקבל בסיום הבחירות מפלגה אחת עם רוב מוחלט בפרלמנט, שיכולה לבצע את המצע שהיא נבחרה עליו. אין קואליציה, ומכאן פחות פשרות.

      כמובן שהשיטה הרבה פחות יצוגית (המפלגות נוטות להיות כולם במרכז), ובאותה הזמן הרבה יותר יציבה. יתרונות וחסרונות, כאמור.

      • ד.ר הגיב:

        יש כמובן גם שיטה נשיאותית.

      • דובי הגיב:

        אתה מנסה לעצבן אותי בכוונה? השיטה האזורית שאתה מדבר עליה היא בדיוק השיטה הרובית – כלומר, זו שבה אדם אחד צריך לזכות ברוב (יחסי) של הקולות כדי לקבל את המושב האחד. השיטה בישראל היא שיטה יחסית.
        והטענה שמדינות עם שיטה כזו "נוטות" לקבל פרלמנט דו-מפלגתי היא אולי נכונה היסטורית, אבל היא פחות ופחות נכונה בעשורים האחרונים, והיא לגמרי לא רלוונטית לחברות מפולגות כמו החברה הישראלית.

        • א.ה. הגיב:

          כן, כן, סליחה על הבלבול במושגים 🙂

          ועדיין ההערה שלי נכונה – שיטה אזורית מעודדת יציבות ומשילות, על חשבון יצוגיות.

    • לא רק זה, אלא גם שבהרבה מאוד דמוקרטיות אחרות הצורך בקואליציות הוא הרבה פחות תדיר ויומיומי, וגם הקואליציות עצמן בדרך כלל הרבה פחות רחבות. כשראש ממשלת בריטניה צריך להשען על תמיכה של שתי מפלגות זה מצב נדיר. כשראש ממשלת ישראל צריך להשען על התמיכה של שבע זה מצב יומיומי.

  2. מני זהבי הגיב:

    מדינת ישראל שולחת את חמושיה כדי לערוך סלקציה לנוסעי מטוס שנחת בנתב"ג, ואתה מתעסק בעמיר "מי זה?" פרץ?

    http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/257/971.html?hp=1&cat=402&loc=1

    • אלעד הגיב:

      אך, איזה יופי, הנה אפשר להשחיל "סלקציה" למשפט שעוסק במדינת ישראל, ולהוסיף חמושים זה בכלל ענק.
      שיווק "השואה" ככלי לניגוח מדינת ישראל הוא פשוט מבחיל.
      ואתה לא התכוונת לזה, בדיוק כמו כל אלו ששיווקו את "היידי בנימין" כניצולת שואה, למרות שהיא עזבה את אירופה לפני המלחמה.

      • אתה מתכוון להדי אפשטיין? היא עזבה את גרמניה ב-1939 בקינדרטרנספורט, ורק שניים מבני משפחתה *לא* מתו באושוויץ. מכל זווית שתסתכל עליה, אנשים כאלה מוגדרים ניצולי שואה (גם לצורך פיצויים, גם על ידי יד ושם). לא צריך להיות ניצול מחנות בשביל זה.

        אני מסכים עם זאת שטרמינולוגיית שואה לעניין המטס זו הגזמה.

        • אלעד הגיב:

          רחביה, ראשית תודה על התיקון בשם משפחתה.
          מידיעה אישית (לאימי סיפור מאוד דומה לשלה) אנשים כאלה לא מוגדרים כניצולי שואה, ניצול שואה הוא מי שעבר את הזוועות באירופה, מי שיצא לפני מוגדר כניצול מלחמה, בד"כ הם לא זכאים לפיצויים.

        • אלעד הגיב:

          דרך אגב, למיטב זיכרוני ניצול שואה הוא מי שהיה בתקופת השלטון הנאצי בגרמניה או שהה בשטחי כיבוש גרמני בתקופת הכיבוש.
          הדי אפשטיין לא עונה על ההגדרה הזאת.
          והשימוש בהיותה ניצולת שואה או ניצולת מלחמה כאמצעי להכריז על היותה אולטרה מוסרית ולכן צודקת הוא מקומם ומביש (וזאת לדעתי כמובן)

          • ג'ו הגיב:

            היא כן חיה תחת השלון הנאצי מ1933 עד .1939

          • ygurvitz הגיב:

            איך מישהי שעזבה את גרמניה אחרי ליל הבדולח בקינדרטרנספורט – כאן שוב המקום להזכיר שבן גוריון התנגד לו, כי הוא פינה ילדים יהודים לבריטניה – נחשבת, לדעתך, כמי שלא "היתה תחת השלטון הנאצי בגרמניה"?

            • אלעד הגיב:

              גורביץ, אני מפנה אותך לפרוטוקול הוודעה לבחינת ההטבות לניצולי שואה מיום 14 לנובמבר 2006 בו הם דנו באריכות בנושא ההגדרות http://www.aisrael.org/_Uploads/49392006-11-14.rtf

              ההגדרות להיותו של אדם ניצול שואה נקבעו בזמנו ע"י ועדת השילומים ועודכנו ע"י הוועדה הזאת, בגדול מי שעזב את גרמניה לפני פריצת מלחמת העולם, לא נחשב כניצול שואה, וזה כולל את ילדי הקינדרטרנספורט, אימי עזבה את פולין אחרי שנכשבה בידי הגרמנים, ועזבה את אוקראינה עם פתיחת מבצע ברברוסה, והיא לא מוגדרת כניצולת שואה, היא ניצולת מלחמה היא ניצולת גטו (הגטו בו הם חיו תקופה מסוימת) אבל היא לא ניצולת שואה.
              על אחת כמה וכמה מי שעזב את גרמניה בשנת 1938.

              • ygurvitz הגיב:

                עם כל הכבוד, לא הכנסת היא זו שקובעת מיהו ניצול שואה, במיוחד לא כאשר הדיון הוא על המעות האחרונות שמשרד האוצר רוצה לבזוז מהניצולים.

                • אלעד הגיב:

                  אז במטוטא מכבודך, תראה לי הגדרה אחת לניצולי שואה שכוללת את מי שעזב את גרמניה לפני פריצת מלחמת העולם.
                  אנשים יכולים להגדיר את עצמם כמו שבא להם, יש כאלו שחושבים עדיין בימינו שכדור הארץ שטוח, עדיין אתה צריך הגדרה של איזשהוא גוף חיצוני שמאשש שההגדרה שלך נכונה.

        • הירנוט הגיב:

          היא ניצולת שואה. נקודה.

          אתה יכול לא להסכים עם מה שהיא עושה, גם אני לא, דרך אגב, אבל היא בהחלט ניצולת שואה. ומה שאתה עושה פה מקביל, לעיני, לסוג הטיעונים ששומעים ממכחישי שואה.

          עם שאר התגובה שלך אני מסכים.

    • אלכס הגיב:

      וואי אחי אל תעשה את זה יותר. לקרוא טוקבקים עושה אותי אנטישמי…

  3. אלעד הגיב:

    גורביץ, סתם שאלת תם, למה בכלל הלכתם למפגש עם פרץ ? מה ציפיתם לשמוע ? את האמת ? מפוליטיקאי ? מאבי מפקד הארגזים ?

  4. איתן לרנר הגיב:

    מצטרף לשאלה שנשאלה לפני:מדוןע בכלל ללכת למי שמתיימר לייצג מ]לגה מתה ובעצמו פשע כבר בשטח בפשעי מלחמה?
    והערה :פעם בכמה זמן אתה זורק הצהרות תוקפניות ואלימות והפעם ההכרזה שגרשון ראוי לכיתת יורים.שפה שמתאימה לבולשביזם ולפשיזם. מבחינתי כל אנשי הצבא כיום ובוודאי הבכרים שבהם צריכים לתת את הדין אבל לא על ניהול המלחמה אלא על עצם ההליכה אלייה .כיתת יורים אינה בלקסיקון שלי.

    • תקשיב, איתן. יכול אדם להתנגד למלחמות ולצבא, אבל אם יש צבא ומפקד בכיר מסרב חד וחלק לפקודות של הדרג המדיני – כיתת יורים זו אולי האופציה הקיצונית, אבל האופציה הרכה מכולן היא הדחה משפילה ומיידית. יצחק גרשון האפס הוא לא מקארתור. זה שפרץ לא העיף אותו מהצבא והעלה אותו למשפט על סירוב פקודה, אם לא על מרד, זו אוזלת יד משוועת.

      חבל מאד שלא אני ולא יוסי שאלנו אותו על זה.

      • איתן לרנר הגיב:

        ומה דעתך על אלי גבע או על גנרלים אחרים שיחליטו נוכח פני מלחמה שהמשכה הוא פשע ואינם מוכנים ליטול בו חלק? אני לא מכיר את הפרשה וגרשון כאיש צבא אוטומטית נחשב בעיניי כפושע מעצם שותפותו למלחמה. להעיף כן . לקרוא להוצאה להורג ?!מטורף ואלים.

    • ygurvitz הגיב:

      הוזמנתי ולכן הלכתי. רציתי לשאול אותו כמה שאלות, לא את כולן יצא לי לשאול.

      אשר לגרשון, אני קורא בעקביות להוצאתו להורג מאז 2006.

      • א.ה. הגיב:

        באמת להוצאתו להורג? קרי – אתה תומך בעונש מוות?

        • ygurvitz הגיב:

          במקרים חריגים מאד – קצינים שמסרבים פקודה מחשש לעורם בעת מלחמה הוא אחד מהם – כן. כמובן, בכפוף להוכחת אשמה מעבר לכל ספק בלתי סביר.

          • דוד הגיב:

            מה לגבי חיילים המסרבים פקודה מטעמי מצפון (מהימין או מהשמאל)?

  5. ארז הגיב:

    הלינקים לטוויטר מודיעים לי Sorry, you are not authorized to see this status.

  6. כנראה שבאמת הייתי אפוף בפגישה הזו (הגעתי אליה עם הצטננות קי. מעצבנת ביותר). קודם לא קלטתי שהאמירה של יעוצת הניו מדיה (בחורה צעירה ומאד מאד רזה) על כך שהיא בדיאטה היתה רק בדיחה שנועדה לחפות על היעדר הכיבוד (שהגיע בסוף, בייגלה ושתיה). בנוסף, לא שמתי לב שהוא היה עד כדי כך אגרסיבי כלפיי, כך שכשהגעתי הביתה וקראתי ציוץ של איתמר ש. על כך ש"מכות עם רחביה, זה לא ייגמר טוב", צחקתי כאילו לא הייתי שם. שוין.

    האיש ניסה למכור לנו שאילו היה מסרב להצעת אולמרט ומתעקש על האוצר, היה אולמרט מרכיב ממשלה עם ליברמן והחרדים – וזה אחרי שאת לקיחת הביטחון הצדיק בכך שבאותו רגע, הדבר הכי חשוב על האג'נדה של אולמרט היה ה"התכנסות". אולמרט היה הולך להתכנסות עם ליברמן. אהא.

    • מני זהבי הגיב:

      אה, טירון פוליטי מצוי.
      האמת היא שבאותו מצב, מבחינת פרץ השאלה "ליברמן או לא ליברמן" הייתה משמעותית פחות.
      מה שהוא היה צריך לשאול את עצמו, ברגע שהצעת תיק הבטחון עלתה על השולחן, הוא מה לעשות עם הרקטות מעזה (זה היה אז הנושא הבטחוני הבוער). או שהיה לפרץ רעיון איך לשים סוף לעניין הזה בלי שפך דם רבתי (בפועל לא היה לו), או שהוא היה צריך להבין שמטחי רקטות על מערב הנגב לא עושות טוב לקריירה הפוליטית של שר הבטחון, ומבצע צבאי נגד עזה לא עושה טוב לקריירה פוליטית של איש שלום. משמע, היה צריך לתת את תיק הבטחון למישהו אחר, אולי למתחרה אפשרי בעבודה, כדי שיקבור את עצמו פוליטית בעזה. עמי איילון היה מעמד מתבקש.
      ופרץ? אם לא נתנו לו את האוצר, יכול היה לקחת תמ"ת מורחב ולחכות שהסיטואציה הפוליטית תשתנה לטובתו. מישהו אחר נהיה ראש ממשלה מאסטרטגיה כזאת.

    • הבעיה הייתה שפרץ הגיע למו"מ הקואליציוני בלי יכולת תמרון ובלי כושר מיקוח, אחרי שהוא גישש על הקמת ממשלה בראשותו בלי קדימה, והציבור שלו – בסיוע הספינרים של אולמרט – הבהיר שמבחינתו אין לגיטימציה לאפשרות כזו. הוא היה חייב ללכת לממשלה.
      ובאותו זמן, רעיון שר הבטחון לא נראה כמו אסון. הרי אם חטיפת שליט לא הייתה מגיעה חודשיים אחרי כניסתו לתפקיד אלא שמונה חודשים, כנראה שהכל היה בסדר. הרי בתחילת הכהונה הוא התחיל בכיוון הנכון וכולנו – או לפחות אני – הרענו על שר הביטחון שסוף סוף מנסה לנקות את הצבא.

      אבל המלחמה הגיעה, הוא הפך לשעיר לעזאזל, והפך לגווייה פוליטית. מזה הוא כבר לא הצליח להתאושש.
      אפילו גנרל שסירב פקודה לא קיבל את מה שהגיע לו…

      • מני זהבי הגיב:

        "ובאותו זמן, רעיון שר הבטחון לא נראה כמו אסון"

        מה, לדעתך, היו האופציות של ישראל מול הרקטות מעזה באפריל 2006? מה מתוך האופציות האלה פרץ יכול היה לבצע? איך זה היה משפיע על הקריירה הפוליטית שלו?

  7. עדיגי הגיב:

    לא רק פרץ. גם שלי יחימוביץ' ויתר מרעיהם במפלגת הזומבים הזו מנסים להתחנף לקהל מימין, מתוך תקווה ששם תבוא הישועה. אני קוראת לזה כשל שוק: הרי יש יותר שמאלנים שאין להם למי להצביע.

    • אלכס ז. הגיב:

      לשמאל לעולם אין למי להצביע, וגם ככה לא נשאר ממנו הרבה.
      עד כמה שזה לא ישמע פתטי, הסיכוי היחיד של העבודה זה לתפוס קולות מהמרכז הלאומני החילוני. כמובן שהם לא יקבלו אותם, אבל זה הסיכוי הטוב ביותר שלהם להציל מנדט או שניים.

  8. עדו הגיב:

    סתם הערה: אריק שרון נחשב ל'גמור' אחרי מלחמת קדש, אחרי מלחמת לבנון ולמעשה גם אחרי פעולת קיביה הוא היה צריך לסיים את הקריירה. על שמעון פרס כתבת בעצמך, ביבי נתניהו נכשל טוטאלית בקדנציה הראשונה שלו (הוא בעצמו מודה) והנה הוא שוב מנהיג אותנו וכך גם ברק שנכשל כראש ממשלה ושוב חוזר. למה בדיוק שעמיר פרץ לא יחזור שוב, מה – בגלל שהוא מרוקאי?

    • הירנוט הגיב:

      כל האנשים הללו פעלו בהתאם למצע שלהם, פחות או יותר.

      פרץ נבחר על מצע יוני + סוציאלי.

      הוא התחיל מלחמה שבה היה צורך לקבל נדבות מאוליגרך רוסי.

      אני אצביא לכל דבר שאינו פרץ.

  9. פו הגיב:

    אתה יכול לצרף בבקשה לינק לעניין גרשון, להדיוטים שכמוני שאינם מכירים את הפרשה?

  10. אזרח. הגיב:

    גורביץ,כתבת נכון ומדוייק. מסקנותיי דומות,וכתבתי על הנושא גם אצל הני.

    http://hanizu.wordpress.com/2011/07/08/%D7%A2%D7%9E%D7%99%D7%A8-%D7%A4%D7%A8%D7%A5-%D7%9C%D7%A9%D7%9C%D7%98%D7%95%D7%9F-%D7%90%D7%95-%D7%A9%D7%9C%D7%90/

    ומי שמעוניין ללמוד כמה דברים על עמיר פרץ ה"חברתי" ,יכול לשאול את ראובן אברג'יל,מראשי הפנתרים השחורים,שסיפר לי כמה דברים לגבי ההתנהלות ה"חברתית" של עמיר פרץ.

  11. אזרח (לא נקודה) הגיב:

    יש הרבה ביקורת, גם מוצדקת, על פרץ, וזה יפה וחשוב שבלוגרים מראיינים אותו. אבל אני חושב שההתעסקות במלחמת לבנון השניה לא הגונה כלפיו, ולא טובה לנו בכלל. לא הגונה כלפיו, כי הכשלים שהתגלו במלחמה הזו התגבשו במשך שנים, שבהם הפך צה"ל לכח שיטור וסיכול ממוקד. לא פרץ אחראי עליהם, אלא יעלון ומופז. גם אם היו מגלים את כל הכשלים שבועיים לפני פרוץ המלחמה, לא ברור שהיה מספיק זמן להצטייד ולאמן את הכוחות כנדרש. באופן כללי יותר, ה"כשלון" של פרץ שרף את האופציה לשר בטחון אזרחי לשנים רבות, דבר שלדעתי יש להצטער עליו.

    ובנוגע ל"פוקר": בניגוד לפרץ, ליבני עשתה "רייז" וחטפה בומבה. את התוצאות אנחנו מרגישים כל יום. קל להיות חכם אחרי מעשה.

    • מני זהבי הגיב:

      הכשל העיקרי של מלחמת לבנון השנייה הוא שישראל פתחה בה. כל היתר זה נספחים.
      ולגבי לבני — היא צדקה בהחלט. במקום לשמש עלה תאנה נדיב לנתניהו, היא נתנה לו לא רק להיות "מנהיג" אלא גם לשאת בעצמו בתוצאות. זה עדיף, מכל בחינה שהיא.

      • יובל הגיב:

        נכון. אני זוכר איך ישראל חטפה לעצמה חיילים מתוך גבולותיה ואז האשימה בזה את חזבאללה, כמממשת את גזענותה התמידית.

  12. שחר: פרץ היחיד שיכול להעביר קולות מהימין הגיב:

    השבט הלבן האשכנזי-חילוני-ותיק שמפלגות השמאל נשענו עליו מתכווץ במהירות שיא לאורך תקופה ארוכה. רבין היה האחרון שסחט את הלימון וניצח בקושי.
    פרץ הוא לא אדם מושלם אבל היחיד במערכת המפלגתית שמסוגל להביא קהל של מזרחים מסורתיים מהמעמד הבנוני-נמוך שחי בערי הפרפריה ובשכונות המצוקה, ובלעדיו איאפשר לנצח שום מערכת בחירות.
    אם רוצים לזרוק את ליברמן-ביבי-ישי מהשלטון, ולעשות את המוות לליבני ולחבריה יש לייחל לניצחונו של עמיר פרץ לעבודה גם אם השמאל היותר אידאולוגי יעדיף להצביא למרצ או לחד"ש.

    • מני זהבי הגיב:

      אף אדם אינו מושלם. לפרץ יש יתרון מסוים, שאותו ציינת. וכנראה, יש לו גם חסרון בולט: חוסר היכולת להבין שטעה וללמוד מטעויות.
      האם היתרונות או החסרונות הם שמכריעים את הכף, יחליט כל אחד לעצמו.

  13. אלכס הגיב:

    תאכלס הנה שאלה ממישהו שלא מבין בפוליטיקה ישראלית.

    עם פרץ באמת מייצג את אותו מעמד נחלש מהפריפריה ויכול לדאוג לתנאים סוציאליים יותר עבור האזרחים במדינה, מה לא בסדר בזה שיהיה שר ויקדם את העניינים האלה? זה ברור שהוא אדם בעל כישורים מוגבלים, כמו עוד הרבה אחרים בממשלה שלנו, אבל האם הוא באמת חדל אישים או שאפשר להשען עליו בשביל לעצור את ההפרטות ולשפר את מעמד העובדים?