"הגעת להפגנה?", שאל בחור שעובד איתי, כשנכנסתי למשרד אתמול". לא", עניתי בחיוך, "לקחתי סופ"ש חופשי". הוא הינהן בהבנה.

לפי נתוני ההגעה המאוד-לא-מרשימים להפגנות בסוף השבוע, נראה שלא הייתי היחיד שהחליט על סופ"ש חופשי, רגע לפני "הפגנת המיליון". אבל אני לא רוצה להיות כל כך אופטימי, ולחשוב שזו הסיבה היחידה לנתוני ההגעה: נראה שהמחאה החברתית שוקעת בזריזות, וחמור מכך – סדר היום שהיא דיברה בשמו מיטשטש אף הוא. ויש לזה סיבה ברורה, צפויה – ומרגיזה להפליא.

כשהמחאה החברתית פרצה, כתבתי סטטוס קצר שהביע חשש מפני "שליטיזציה" שלה – חיבוק חם מצד גורמים שונים, בעלי דעות ואינטרסים מנוגדים, שמובילים בסופו של דבר לכך שהמחאה לא באמת תגיד משהו. בחודש ושבועיים שחלפו מאז 14 ביולי, התחזית הזאת יותר מהתממשה: במאהל ברוטשילד ניתן למצוא כעת את התנועה הרפורמית, ארגונים למען זכויות הגבר במשפחה, סיינטלוגים ושאר חברים.

לכולם נמצא מקום, וכולם דאגו למתוח את ההגדרה של "צדק חברתי" בצורה שאיכשהו מתאימה באופן מרשים להשקפת עולמם. ההתמקדות במחירי הדיור, ואחר כך באי-השיויוון בישראל וביוקר המחייה המופרז, עדיין היתה שם – אבל היא כבר לא היתה לבד. אני רוצה להאמין שההתמקדות הזאת היא שהוציאה את רוב האנשים לרחובות. אני יודע שהיא הוציאה אותי, שבוע אחרי שבוע.

אבל כשהבנתי שנעם שליט יישא דברים בהפגנה שהתקיימה בשבת, זה הקל עלי מאוד לשמור את הסופ"ש לעצמי, וליהנות מהבישולים של השותפה שלי במקום לעמוד בין המון אנשים מיוזעים שצועקים סיסמאות על צדק חברתי. אין לי טענות לנעם שליט: הוא עושה ככל יכולתו כדי לחלץ את בנו מגורל איום. יש לי הרבה מאוד טענות למי שאיפשרו לו לנאום.

אני ממש לא הראשון שמצביע על ההתפזרות של המחאה לכיוונים שאין ביניהם שום קשר, אבל נראה שהזמנתו של שליט (הוא נימק זאת בכך ש"גם החזרת חייל חטוף היא צדק חברתי") היא השיא הנוכחי והעגום של התהליך הזה. כי סגנונה של המחאה למען שליט היא ההפך הגמור מהדרך שאפיינה תחילה את מחאת האוהלים: "מחאת שליט" היתה, מראשיתה, תנועה שלא אומרת כלום.

קשה למצוא מישהו בישראל שמתנגד להשבת חייל חטוף לביתו, גם אם רבים אינם תומכים בשחרור מאות מחבלים לשם כך. ה"מחאה למען גלעד" נועדה לטשטש את המחלוקת בנקודה הזאת, לדרוש מהממשלה "לפעול למען הילד של כולנו", לא להגיד במפורש: "כן, אנחנו חושבים שאין מנוס מעסקה, גם אם היא מסוכנת". במקום להתעמת על הנקודה השנויה-במחלוקת הזאת, הרבה יותר קל לארגן דקות דומיה והחלפת תמונות פרופיל, ליצור תחושה של קונצנזוס סביב העסקה, כזה שלא באמת קיים.

כש"המחאה" למען גלעד שליט נדחקת לתוך מחאת האוהלים, היא הופכת גם אותה למחאה שלא אומרת כלום, אפילו יותר מאשר קודם. היא מכריחה את מי שתומך במחאה החברתית, מי שמאמין בצמצום פערים ובמדיניות ממשלתית מעורבת יותר, להשתתף במפגן תמיכה גם בעסקת שליט, או פשוט במפגן רגשני שבינו לבין מחאה אין שום קשר. ככה בדיוק חוזרים לסדר היום הישן.

אלוהים, איזה פספוס.

(דור צח)

זה בגלל המסים. הדלק. המצב הביטחוני. הקיפאון המדיני. החרדים. הערבים. החרדים והערבים. הזרים. השנאה. כי אנחנו לא יודעים לעמוד בתור. כי אנחנו לא יודעים להזיז פרויקטים.

אפשר לשמוע את זה ברחוב, באוטובוס, בשיחות סלון, בטוקבקים שמקבלים הרבה יותר הצבעות חיוביות ממה שהייתי מצפה. אבל העובדה היא אחת: אנשים כבר לא מתביישים לצעוק שהם רוצים לעוף מהארץ, ולא רק אסקפיסטים או סמולנים מנותקים. עושה רושם שתחושת החובה הלאומית (איזה ביטוי נפוח) לא חזקה במיוחד כיום בהקשר הזה, וגם הפחד מאנטישמיות הוא כבר לא מה שהיה פעם.

למה זה קורה? יש לי כמה השערות, אבל צריך מחקר קצת יותר מעמיק כדי להבין בדיוק מה התרחש כאן, מעבר לכל מה שציינתי בפסקה הראשונה. אבל זאת לא הנקודה שלי: הנקודה היא שהתהליך הזה נראה שלילי, ואין ספק שיש בו הרבה צדדים שליליים. והמצב כאן הוא באמת מייאש, גם בעיני. אבל האיומים האלה, לקום ולעזוב, הם גם התקווה האמיתית לחיים נורמליים.

אחד הציטוטים הכי זכורים של אולמרט, שעוררו הכי הרבה לעג כלפיו, היה שהוא הבטיח ליצור כאן "מדינה שכיף לחיות בה". הלעג היה די מוצדק: קדנציה דו-מלחמתית זה לא בדיוק כיף גדול, ולהבטחה הזאת לא היה יותר מדי סיכוי גם בלי לבנון 2 ועופרת יצוקה.

אבל אולמרט עלה על משהו: שהסיכויים שהמקום הזה ישרוד תלויים לא רק בתקציב הביטחון או אפילו בנתונים הכלכליים היבשים, אלא גם בתחושה שאיתה הישראלים קמים בבוקר, ושתכריע בשאלה אם הם יישארו כאן או יעזבו. מה שלא עשו הפגנות נגד הכיבוש (הייתי באחת בשבת) או מחאות חברתיות, עשויה לעשות ההבנה שאנשים פשוט יברחו מכאן אם לא יהיה להם מספיק טוב. וזאת הבנה שיכולה לחלחל רק במצב שבו עזיבת הארץ הופכת לאפשרות לגיטימית, לא-באמת-מגונה.

התחושה כשקמים בבוקר היא אחד מהדברים "שלא רואים בסטטיסטיקה", כמו שקוראים לזה בכדורסל, או שרואים בסטטיסטיקות שונות מהמקובל, כמו זמני ההמתנה לאוטובוסים (וראו בהקשר הזה את הבאזז סביב הכתבה המצוינת של ארי ליבסקר במוסף כלכליסט, שעבדכם הנאמן תרם לה את העלאת שמו של קו הזוועה 70). גם הנושאים ה"גדולים" יותר, שהזכרתי כאן בפתיחה, משמעותיים – אבל לא רק.

אולמרט הבין את זה כנראה, וזה לא מובן מאליו במערכת הפוליטית שלנו. לאהוד ברק, נגיד, לא ירד האסימון, והוא החליט לשלוח את המתלוננים לפינלנד באמירה אומללה ומרגיזה במיוחד. לתהליך של "אם לא טוב, נעזוב" מנסה להגיב גם גל אובר-הפטריוטיזם של אם תרצו ודומותיה, שהמסר שמככב בו הוא שהכל יסתדר אם רק נחזור לציונות ה"קלאסית" והמגויסת, שספק אם בכלל היתה קיימת באמת אי פעם. אבל הדרישות היום להישרדות מדינה, או שלטון, הן קצת שונות.

ברק חטף על הראש לא מעט בגלל האמירה שלו, וספק אם פוליטיקאי אחר היה משמיע אותה. ובכל זאת, כלל לא בטוח שתובנת-אולמרט באמת חלחלה עמוק מספיק. אין סיבה להניח שרק בודדים מהמאיימים באמת יעזבו: ב"פרויקט לזרוס" הנפלא שלו כותב אלכסנדר המון בהרחבה על המוני המהגרים שיצאו ממולדובה, כולל הסיפור (הפיקטיבי למיטב ידיעתי) על "נבחרת ההוקי התת-ימי לנשים" שנשלחה לקנדה ונשארה שם. "למולדובה אין עכשיו כלום מלבד עצמאות וכל אוכלוסייתה מתה להצטרף לקבוצת ההוקי התת-ימי שלה", תיאר המון.

אז זה יכול לקרות גם כאן. אין סיבה להניח שאנחנו שונים באופן בסיסי מהמולדובים, גם אם מצבנו חמור הרבה פחות והנסיבות ההיסטוריות שונות לחלוטין. ובכל זאת, באופן פרדוקסלי, ההבנה שאנשים יכולים לעזוב ועלולים לעזוב היא הבסיס ליצירת מדינה שיש קצת פחות סיבות לעזוב.

אני לפחות מקווה. להוציא דרכון זר זה בלאגן.

(דור צח)