החברים של ג'ורג'

האיש שמת 20 שנה מאוחר מדי

למה חשוב להזכיר את הפן המכוער של שמעון פרס דווקא עכשיו. סוג של אנטי-חבצלת

כמה ימים אחרי טבח כפר קנא ב-1996, שר הבטחון פרס סייר בצפון עם להק עיתונאים. המלחמה הקטנה שתכנן כדי להגיע לבחירות עם הילה הירואית (הוא אהב להצטלם אז בבטלדרס) התפוצצה לו בפרצוף. כל מהותה היתה פעולת טרור גדולה: להפגיז במכוון אזרחים בדרום לבנון כדי להכריח אותם לברוח לביירות, כדי שביירות תפעיל לחץ על חיזבאללה, כי צה”ל לא הצליח. האדריכל של התפיסה הגאונית הזו היה כמובן אהוד ברק. להפגזת אזרחים כדי להשיג מטרה פוליטית יש שם לא נעים: פשע מלחמה. זה נכון כשהחמאס מפגיז את שדרות וזה היה נכון גם במבצע ענבי זעם.

רבין ניסה את זה כמה שנים קודם, במבצע דין וחשבון, אבל לרבין היה מזל. לפרס מעולם לא היה. צה”ל הרג 106 ילדים ונשים במקלט של האו”ם. האוכלוסיה הפלסטינית-ישראלית זעמה, והודיעה שהיא שוקלת להחרים את הבחירות. כשפרס היה במסוק בצפון, הוא חשב על הקלפיות. הוא גם שתה, אמרו כמה עיתונאים אחר כך, טיפה יותר מדי.

התוצאה היא משפט שלא יופיע בחבצלות שתראו היום בתקשורת: “הערבים המחורבנים האלה”, ירק פרס (אחרים ייחסו לו את המונח “מזדיינים”), “לא יודעים מה טוב להם.” ספק אם יש משפט קולוניאליסטי יותר שאפשר לומר. העיתונאים, כמו תמיד, שמרו על שתיקה בזמן אמת. ולמרות שהדברים לא פורסמו, כמה חודשים לאחר מכן הפלסטינים הישראלים נשארו בבית ופרס, כמו תמיד, קם גם בבוקר ההוא לתבוסה.

[…]

פרס התחיל את הקריירה שלו כאחד מנערי בן גוריון. הוא היה היוזם של הקנוניה הקולוניאליסטית עם בריטניה וצרפת לכיבוש סיני ב-1956, מה שהבוס שלו הזה לכמה דקות שיהיה “ממלכת ישראל השלישית.” את שני העשורים הבאים הוא מעביר בעיקר בתככים, כשגולת הכותרת שלהם היא הנסיון הנואש לחזור מהגלות הפוליטית ברפ”י למפלגת העבודה ערב מלחמת ששת הימים. שמו כחתרן בלתי נלאה היה מוכר 10 שנים בערך לפני שרבין טבע את הביטוי באוטוביוגרפיה שלו.

המהלך החשוב ביותר שביצע פרס הוא, כמובן, בניית ההתנחלויות. כשרבין עשה מאמצים עילאיים לסלק את המתנחלים מהגדה, שר הבטחון שלו עשה הכל כדי לנטוע אותם שם. הוא אמר אז מעל בימת הכנסת שלא יעלה על הדעת שיהודים לא יוכלו לגור ביהודה ושומרון. גם את המשפט הזה כנראה שלא תשמעו יותר מדי. אחר כך רבין נאלץ לפרוש ופרס, כמובן, הפסיד לבגין. ואת המסמר ללא ראש שהוא תקע בסבסטיה כבר אי אפשר להוציא. אם ההתנחלויות הן ראשית סוף החזון הציוני, כפי שנהוג לטעון (לא שסוף החזון הציוני הוא דבר רע), מי שחתום על תעודת הפטירה הוא שמעון פרס.

וזה לא שפרס האמין אי פעם שההתנחלויות חשובות למשהו. יש הסכמה כללית שהוא קידם אותן כדי לתקוע לרבין אצבע בעין. הפעולה החשובה האחרת שלו כשר בטחון היא כמובן ההצעה למכור נשק גרעיני לדרום אפריקה של האפרטהייד. במשך שנים אחר כך יגן פרס בחירוף נפש על מערכת היחסים עם המשטר, עד שזה יקרוס.

[…]

ב-1990 ביצע פרס את התרגיל המסריח: קנוניה עם המפלגות החרדיות להפלת ממשלת שמיר, שבה היה פרס חבר, כדי להקים ממשלה בראשותו. התרגיל, כמו תמיד, התפקשש ברגע האחרון. פרס, אחרי שרשם כמה מהשורות המושחתות בהיסטוריה הפוליטית הישראלית, התמוטט ובכה. הוא היה במרחק נגיעה, אבל לא הגיע. עשור שלם של התחנפות לחרדים קרס ברעם – כפי שיקרוס שוב ושוב.

ב-1995 הוא הפך לראש ממשלה, אחרי שקודמו נרצח, ומיד עשה את הצעד המתבקש: במקום לפרק שש-שמונה התנחלויות ואת ישיבות ההסדר כדי להבהיר שמרד נגד השלטון לא יעבור, הוא התחנף למחנה של הרוצח ואפילו ניסה להכניס את המפד”ל לממשלתו. העובדה שרצח רבין נתפס פחות כאירוע חמור של התקוממות ויותר כאירוע של בכי וקריאה לאחדות – הקריאה לאחדות היא תמיד לכיוון ימין – מתחילה שם.

ואחר כך הגיע כפר קנא והתבוסה בבחירות. פרס היה יכול להציל את עולמו אם היה פורש מהפוליטיקה אז. הוא היה הגיבור הטראגי שניסה להציל את השלום ונכשל. אבל תאוות הכבוד סירבה לדעוך, והתחילו 20 שנות ההתבזות.

פרס ניסה לזחול לממשלת נתניהו הראשונה. נתניהו שיחק את המשחק כפי ששיחק אותו תמיד: הידיעה שיכולה לקום ממשלת אחדות שיתקה את היריבים שלו, והיא שימשה לפרס משען נגד ברק. בשלב מסוים פרס שקל בלחישות פומביות לפרוש ולהקים “מפלגת שלום.” בשנת 1997 הגיע הרגע הבלתי נשכח שבו פרס שאל את ועידת המפלגה “אני לוזר?”, וקיבל את התשובה המהדהדת “כן!”

אחרי שברק נבחר, הוא ידע שהחתרן הבלתי נלאה מסוכן בכל תפקיד, אז הוא המציא בשבילו את התפקיד הריק של “השר לפיתוח אזורי.” הוא ניסה להפטר ממנו על ידי בעיטתו למעלה, לתפקיד הנשיא, אבל פרס הצליח להפסיד לאנס משה קצב. כאן יש לציין את התפקיד ששיחקה ש”ס, ששוב מכרה את פרס בחיוך גדול.

בבחירות 2001, הבחירות האישיות בן ברק ושרון, פרס התחנן בפני מרצ שתתן לו את החתימות לנשיא שמאפשרות גם לו להתמודד. יוסי שריד, בתבונה, נמנע. שבועות אחר כך הוביל פרס את העבודה לממשלת שרון וליברמן. ועידת המפלגה רגשה ופרס איבד את זה. הוא נופף בהסכם שלו עם שרון וצרח “זה ליברמן?”

פרס שימש כמלבין הרשמי של ממשלת הדמים הראשונה של שרון, הממשלה שבה נהרגו יותר אזרחים מאשר כל ממשלה אחרת מאז מלחמת העצמאות. הוא היה שר החוץ. אם יש לו הישגים כלשהם בתקופה ההיא, אף אחד לא שם לב אליהם. מאוחר יותר הוא יזחל גם לממשלת שרון השניה, כשהוא דורש במפגיע שימשיכו לקרוא לו ראש האופוזיציה בעודו מנהל מו”מ על התפקיד הריק של “המשנה לראש הממשלה.” שרון גיחך ונתן לו.

ואז פרס הפסיד שוב. הפעם הוא הפסיד לעמיר פרץ. להפסיד לפרע… פרגמנט זה לא משהו שפרס היה מוכן לו. אחרי עשרות שנים בהנהגת העבודה, הוא פרש בזעם לקדימה. אחיו, גיגי פרס, דיבר אז על “הפלנגות הצפון אפריקאיות” שהשתלטו על המפלגה. כששרון קרס, היו לכמה דקות לחשושים על כך שפרס חותר שימנו דווקא אותו, ולא את ממלא מקום ראש הממשלה אולמרט, לתפקיד. זה נגמר מהר, אבל הוא ניסה.

כשהגיעה מלחמת לבנון השניה, פרס היה משוכנע – על כל פנים, כך יאמר אחר כך – שזה רעיון נורא, אבל הוא הצביע בעד היציאה למלחמה כי, לדבריו, לא שוברים לראש ממשלה את המילה. ואז, אחרי שקצב נחשף, פרס הצליח סוף סוף להפוך לנשיא – ראש הממשלה הראשון שחיפש את התפקיד הדי ריק הזה.

שבע השנים של פרס בנשיאות היו חגיגה בלתי פוסקת של עצמו. הוא לא אמר שום דבר חשוב. הוא לא עימת את החברה הישראלית עם חולייה ובעיותיה. הוא היה שם כדי שיעריצו אותו. וכמובן, כדי לשמש כמלבין של נתניהו, שפרס שכנע את עצמו שהשתנה. וכשהוא התחיל ללטף את האגו של העם, העם גרגר. ופרס אהב את זה. ובהתאם, לא עשה כלום. שזה, כמובן, התפקיד הקלאסי של נשיא; אבל שנתיים של ריבלין הראו לנו כמה אחרת התפקיד הזה יכול להראות, אם לא תחשוב רק על עצמך.

אקורד הסיום של פרס היה הסרטון המביך שעשה עבור בנט. למה עשה אותו, לא ברור. אולי היה צריך כמה דקות של מצלמות בכל צורה שהיא.

[…]

נהוג לומר “אחרי מות קדושים אמור”, כלומר שאין לדבר סרה במתים, על כל פנים לא בזמן שהם מוטלים בפנינו. בכל מה שקשור לאנשי ציבור, אני כופר בכלל הזה. סוכני הזכרון עטים מיד על המת ומשפצים את ההיסטוריה. המקרה המובהק ביותר בישראל הוא הקדוש רבין, שבכלל לא ידע שהוא כזה. רבין, שעמד עם שרון מול ביירות הבוערת ונהם “להדק! להדק!”, שנתן את הפקודה הבלתי חוקית (בעל פה, כמובן) “לשבור להם את הידיים והרגליים”, שהוביל לא רק את אוסלו אלא גם את הדיכוי של האינתיפאדה הראשונה ושרצה שהרשות הפלסטינית תאפשר כיבוש “בלי בג”ץ ובצלם”, הפך למין מלאך שלום.

סוכני הזכרון עובדים על פרס כבר עכשיו. החבצלות שהעיתונים הכינו מראש יזכרו אותו כמין סבא שנהנה מאהדת העם, יזכירו במעומעם את דימונה, יתחמקו איכשהו מהכשלון של הסכם אוסלו, ידברו על הפטריוטיות שלו ועל ה”חזון” שלו, ולא ידברו על הקטנוניות, התככנות, הרצון הבלתי נלאה לכבוד ולהכרה, היכולת למכור כל עקרון עבור תפקיד, ועל הגופות בכפר קנא. נו, הם לא היו יהודים.

יאמרו: למה עכשיו, חכה לסוף השבעה. בסוף השבעה יאמרו, חכה לסוף השלושים. בסופן, מה, אין לך כוח לחכות ליורצייט? ובינתיים, האנשים שמחקו את "הערבים המחורבנים האלה" ימשיכו לפעול במרץ. הזכרון יעובד. האמת הלא נעימה תמחק או תטושטש.

ואת האמת יש לאהוב יותר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אל תביטו לאחור, הניחו להולכים

תומצא מנוחה נכונה לזומבי רבין, וישוחרר מחנה השמאל מזכרונו

השמאל הישראלי, או סוג חיוור כלשהו שלו, ערך השנה לא עצרת אחת לזכר יצחק רבין, אלא שתיים. אני מודה שאיבדתי עניין, ואולי גם יכולת, להבדיל ביניהן. לשתיהן היה מכנה משותף אחד: שתיהן לא דיברו על מה שקרה בחודשים שקודם לנובמבר 1995. הן לא הזכירו את ההסתה הפרועה שהשתוללה לפני הרצח; הן לא דיברו על הישיבות, ששלחו בצורה מאורגנת את האספסוף לצעוק בצמתים “בדם ואש/את רבין נגרש”; הן לא דיברו על הריקודים הספונטניים של “בני עקיבא” שפרצו בפולין אחרי הרצח; לא הוזכרו בקבוקי השתיה שפתחו בכמה התנחלויות; הושכחו השמות המפורשים של מתירי הדם – דב ליאור, נחום רבינוביץ’ – והעובדה שיגאל עמיר לא פעל לבד אלא היה חלק ממחתרת של בחורי ישיבות (אריק שוורץ, מיכאל אפשטיין, אוהד סקורניק) הועלמה; נמחק גם פסק ההלכה של שלמה אבינר, “ראש הממשלה איננו ערב רב,” שנכתב משום שהוא קיבל כל כך הרבה פניות לאישור לרצח. וכמובן, התפוגג המסית הלאומי, שחשב להיבנות על ההסתה, האיש שהלך ליד חבל התליה ושמשמש כיום כראש הממשלה.

אבל די.

די לשמש כרוח הרפאים ממקבת’. די להזכיר שוב ושוב, שנה-שנה, את מה שהציבור מעדיף לשכוח. כי בסופו של דבר, הזכרון מרעיל גם את נושאיו, לא רק את המשכיחים. המדחיקים מעלימים; הזוכרים נכנסים לאובססיה ואינם יכולים להבחין עוד במה שמחוצה לה.

העצרות של השמאל בשנים האחרונות נראו כמו נסיון קולקטיבי להעלאה באוב. ישראל מחכה לרבין? ישראל שכחה את רבין. רבין מת. הוא לא יחזור. במקרה הטוב, נקבל זומבי. הגיע הזמן לשחרר אותו.

יצחק רבין נרצח על ידי איש ימין דתי, שליח ציבור. אבל יצחק רבין לא היה מסוגל להביא שלום עם הפלסטינים, והאמת היא שספק אם רצה. רבין, עד כמה שאנחנו יכולים לדעת, רצה את הפלסטינים כקבלני כיבוש: “בלי בג”צ ובצלם.” המהלך שלו היה בעיקרו טקטי. הוא לא רצה להפסיק את הכיבוש, אלא להפוך אותו לכיבוש רך יותר. לא במקרה, לגמרי לא במקרה, לא פינתה הממשלה שלו אף התנחלות – אפילו לא את חברון אחרי ברוך גולדשטיין.

האגדה הרומאית מספרת על הסיבילה, הנביאה, שהציעה למלך טרקווינוס סופרבוס תשע מגילות נבואה במחיר מופרך. המלך סירב, והסיבילה שרפה שלוש מגילות והציעה לו שש, במחיר של תשע. המלך סירב שוב, והסיבילה שוב שרפה שלושה ספרים ותבעה את אותו המחיר עבור שלוש מגילות. הפעם טרקווינוס שילם.

פתרון שתי המדינות היה ישים, כנראה, בסוף שנות השמונים – אם כי מירון בנבנישתי טען כבר באמצע שנות השמונים שההתנחלות היהודית בגדה המערבית עמוקה מדי. ב-1987, ערב האינתיפאדה הראשונה, עדיין ניסה שמעון פרס לממש את “האופציה הירדנית,” קרי החזרה של שליטה ירדנית בגדה. הסכם לונדון הוכשל על ידי הימין, והוא מעיד על עומק חוסר התעוזה המדינית של “איש השלום” פרס חצי שנה לפני ההתפרצות הגדולה.

האינתיפאדה הבהירה שיש צורך במהלך כלשהו, כי המחיר של הכיבוש הפך לגבוה מדי (ואולי, אולי, יום אחד עוד יחקרו את מספר פגועי הנפש מהעימות ההוא.) רבין ופרס נקטו במהלכים מהוססים, כשהם מוליכים שולל הן את הימין הישראלי (הם היו נכונים לפשרה מסוימת בירושלים) והן את השמאל הישראלי (הם מעולם לא התכוונו להגיע לשתי מדינות.) ב-1998, כשמפלגת העבודה רצתה להכניס את הקמת המדינה הפלסטינית למצע שלה, סיפר שלמה בן עמי, פרס נעמד על רגליו האחוריות כדי למנוע את המהלך.

והשנים נקפו. שנות רבין, חצי השנה של פרס, שנות נתניהו, השנה וחצי האסוניות של ברק, השנים אשר אכל הארבה של שרון, שנות אולמרט המבוזבזות, ושוב ימי נתניהו. ובין לבין, מספר המתנחלים כבר כמעט והוכפל. בין לבין, עשו כל ממשלות ישראל הכל כדי שפינוי של הגדה שוב לא יהיה מעשי, והפכו את עזה לילד הכאפות של ישראל. שישה ספרים כבר נשרפו. הפתרון שהתאים ל-1985, אולי, שוב איננו מתאים ל-2015. הפרדה, אולי, היתה מעשית ב-1985; אולי, בדוחק, ב-1995; במאמצים אחרונים, ב-2005; ב-2015, כנראה שכבר אין על מה לדבר.

מי שממשיך להתרפק על זכר רבין, כשהוא מנטרל אותו מצד אחד מכל נסיון לבוא חשבון עם המחנה שלא יהסס לרצוח את הדמוקרטיה הישראלית ושהיום כבר אומר בגרון מלא שזמנה של הדמוקרטיה עבר, ומצד שני ממשיך לנפנף בתכנית שעבר זמנה, נותר עומד ליד קבר שנזנח. זה נחמד, זה במקורותינו חסד של אמת, אבל ספק אם יש לו מה להציע לחיים. והעולם שייך לחיים.

בין הים והנהר חיים יותר מעשרה מיליוני בני אדם. אין אפשרות מעשית להפריד ביניהם, לא בלי יצירת טראומה פנומנלית שתבטיח את המשך האיבה ושפיכות הדמים לדורות. כל מה שנותר הוא להעניק לכל תושב בין הים לנהר – יהודי או פלסטיני – זכויות שוות במדינה אחת. אולי במסגרת פדרטיבית כלשהי, אבל במדינה אחת ועם זכויות שוות.

יצחק רבין לא היה תומך בפתרון הזה, לא. אבל, בסופו של דבר, אין לו קול – כי הימין היהודי רצח אותו. אל תביטו לאחור, הניחו להולכים; אל תשביעו את המתים, חדלו מלהעלות להם מנחות דם. גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה, וחלק אין להם עוד לעולם. פנו אל החיים.

שם, אולי, יש עוד סיכוי.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פרוייקט 300: בין נתניהו לאסד

ראש הממשלה מתנהג כאילו היה דיקטטור, ולמזלנו חברי הכנסת עומדים לשם שינוי על המשמר. פרויקט 300: פוסט ראשון

“החוקים, והנבחרים הפועלים על פיהם.” (ארכידאמוס בן זאוקסידמוס, מלך ספארטה, בתשובה לשאלה “מי שולט בספארטה”

בערוב ימיו של הזאב הזקן, חאפז אל אסד – זה היה בימים שבהם עוד לא ידענו שקוטן בנו עבה ממותניו – מלאה התקשורת הישראלית לגלוג ודיצה. העם הסורי המעונה אולץ לשנות את חוקתו. חאפז גסס ובשאר לא היה בגיל המינימום לתפקיד הנשיא. החוקה תוקנה בחפזון לא סביר, והגיל הורד לגיל המתאים. הפרשנים הישראלים מילאו פיהם שחוק: כך נראית החוקה הסורית.

לישראל לא היה במה להתגאות. כמה חודשים לאחר מכן, “האזרח המודאג” בנימין נתניהו ניסה לשנות את חוק יסוד: ראש הממשלה כך שיאפשר לו להתמודד מול השכיב מרע הפוליטי, אהוד ברק. התרגיל כשל בסופו של דבר, אבל הוא היה קרוב למדי להצלחה.

לנתניהו אין מזל עם נשיאים. הנשיא בכהונתו הראשונה היה עזר וייצמן, אולי הפגום שבנשיאים לפני קצב, ו-וייצמן תיעב אותו. נתניהו ניסה להדיח אותו על ידי העמדת שאול עמור לבחירה, נכשל, וקיבל נשיא תאב נקם, שלימים יחבור ליצחק מרדכי כדי להנחית על נתניהו מכת מוות בבחירות. הנשיא השני של נתניהו היה שמעון פרס. נתניהו אמנם עשה בו את השימוש המתבקש, זה שעשה בו גם אריאל שרון – קלינקס מול העולם הספקן – אבל הם מעולם לא היו ידידים, ובשבוע שעבר בעט פרס בציפור נפשו של נתניהו, ה”הם אשמים” מול הפלסטינים, כשציין שנתניהו הכשיל הסכם שלום לפני מספר שנים. מותר לפקפק שכך אכן היה המצב – ספק אם נתניהו יכול היה להעביר הסכם, גם אם רצה בו; הליכוד היה מדיח אותו – אבל נתניהו מתמקד תמיד בתדמית, לא במעשים. ופרס פגע בה קשות.

בחודשים האחרונים, רוחשת המערכת הפוליטית שמועות על כך שנתניהו מתכוון לבטל את תפקיד הנשיא. יש למהר ולציין שמדובר במהלך חיובי. אין צורך בתפקיד הנשיא. הוא עולה הרבה כסף שיש לו שימוש טוב יותר, התפקיד הפך לעיר מקלט לפוליטיקאים שעבר זמנם, ומשה קצב המיט עליו חרפה שלא תיעלם. את מעט הסמכויות שיש לנשיא – חנינה, הכרזה על מועמד לתפקיד ראש הממשלה – יש להעביר לידי יושב ראש הכנסת, ובכך לחזק את מעמדו של ראש הגוף הזה, החלש מאד מול הממשלה.

אבל לא כך. חוקה איננה משחק ילדים, וחוקי היסוד הם החוקה שלנו. הם לא אמורים להתפר לגופו של אדם, גם אם תפקיד הנשיא נועד במקורו לסלק את חיים וייצמן מהחיים הפוליטיים כדי שיפסיק להעיק על בן גוריון, ולהותיר אותו בתפקיד נטול סמכויות, כזה שבו הותר לו, כדבריו המרירים, רק לקנח את אפו. אם נתניהו רוצה לבטל את תפקיד הנשיא, אדרבא: יתקן את חוק היסוד – אבל אחרי הבחירה הנוכחית, שאמורה להתרחש בחודש הבא. ייקבע נא שהנשיא שנבחר ביוני יהיה הנשיא האחרון. ה לגיטימי. לשנות את חוקי המשחק תוך כדי, כדי להתאים אותם לרצונו הפרטי של ראש הממשלה – זה מהלך אסדי. את העובדה הבסיסית הזו לא הבין נתניהו בסוף ימי ברק, והוא לא מבין אותה גם כיום.

יותר ויותר מקורות במערכת הפוליטית מדברים על רצונו של נתניהו בביטול תפקיד הנשיא – ולשם שינוי, המערכת הפוליטית עומדת על רגליה האחוריות ומתנגדת לו. “שר בכיר” העיר ברשעות ש”ברור שהמניעים כאן לא ענייניים, יש עליו לחץ משפחתי שלא לתמוך במועמד היחיד ממפלגתו” – רמז גס לטינה המדווחת של שרה נתניהו לרובי ריבלין. יש כאן משהו שלא ראינו עד לאחרונה. בכירי מפלגתו של נתניהו בזים לו כמעט בפומבי. הסקרים אומרים שאין מועמד שיש לו סיכוי רציני להדיח את נתניהו בבחירות, והעובדה שהוא בונה לעצמו ארמון חדש מעידה שהוא פה, לפחות לדעתו, כדי להשאר. אף אחד עוד לא מנסה להדיח אותו, אבל הבוז כלפיו וכלפי אשתו פומבי. ברגע שיהיה מישהו שייראה כאילו הוא מסוגל להדיח את נתניהו בבחירות, הנפילה של נתניהו עשויה להיות מהירה מאד. בדרך למטה, הוא כנראה יפגוש את רובי ריבלין והמועמדים האחרים לנשיאות, שלא ישכחו, ובצדק.

אשר לי, הדרישות שלי מהנשיא הבא צנועות למדי: שלא ייאמר עליו שהוא קיבל שוחד דרך קבע מרודן, מכהן או מודח. זה מספיק כדי לפסול את פואד בן אליעזר. ריבלין הוא איש ישר והגון. הוא יהיה גם נשיא ראוי.

הערה מנהלתית: זה היה הפוסט הראשון בסדרת חודש 300: מדי יום במשך החודש הקרוב, עד ה-11 ביוני, אפרסם פוסט בן 300 מילה או יותר, בעיקר כדי לאתגר את עצמי. אם לא אצליח לפרסם פוסט ביום אחד, אפרסם שניים ביום שאחר כך. אם מה שאתם קוראים מוצא חן בעיניכם, אנא שקלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

המדינה זה הוא

לפני כעשור ומשהו, כשאיש הדמים חאפז אל אסד חרחר את נשימותיו האחרונות, והיה צורך להכשיר את הקרקע להעברת השלטון ברפובליקה הסורית ליורשו בשאר – שלימים יסתבר שעבה קוטנו ממותני אביו בכל הקשור לשפיכת דמים – מלאה התקשורת הישראלית שחוק. הפרלמנט הסורי הכנוע מיהר בבהילות לתקן את החוקה כך שתאפשר לבשאר, שהיה צעיר מדי, למלא את תפקיד הנשיא. איזו בדיחה של מדינה, התרוננה התקשורת הישראלית; הכל אישי.

מלשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו הדליפו אתמול (ד') שהוא רוצה לשנות את חוק יסוד: הנשיא, כי הוא לא מתאים לו. על פי ההצעה של נתניהו, הבחירות לנשיאות – שאמורות להתרחש ביולי הקרוב – יידחו בשנה, ובמהלך השנה הזו תעביר הכנסת שינוי לחוק היסוד, שיעביר את בחירת הנשיא מן הכנסת אל העם. יש להניח שהנשיא הנוכחי, שמעון פרס, הפטיר כמה "מה אני צריך את זה" לפני שהודיע לנתניהו שהוא מקבל את דין התנועה; ואם במסגרת שינוי חוק היסוד, ישונה גם הסעיף שכרגע אוסר על הנשיא להבחר לכהונה שניה, אף אחד לא צריך להיות מופתע. זה פרס.

העובדה שמדובר בהדלפה ולא בהודעה רשמית מעידה על כך שנתניהו שולח פה בלון ניסוי, ובוחן את התגובה. אם היא תהיה חזקה מספיק, הוא ייבהל ויגנוז את היוזמה. אנחנו הרי מכירים אותו.

השאלה שצריכה לעלות היא למה לעזאזל לשנות חוק יסוד כל עשור ומשהו. עד בחירתו של משה קצב, נשיאים יכלו להבחר לשתי כהונות של חמש שנים; קודם להצבעה הזו שונה החוק כך שהנשיא יוכל לכהן רק כהונה אחת, בת שבע שנים. אם היוזמה הזו היתה מגיעה מהכיוון של פרס, היה ברור מה מקור השינוי: הרצון של פרס שלא לבלות ולו רגע אחד כאזרח פרטי.

אבל היא מגיעה מכיוון נתניהו. אז מה קורה שם? תשמחו לדעת שמקורביו של נתניהו כלל לא מסתירים את המטרה. "הוא לא מרוצה מהגלריה הנוכחית של המועמדים. הוא לא רוצה לראות את רובי ריבלין בתפקיד. הוא מאד לא רוצה לראות את סילבן שלום מכהן כנשיא, משתי סיבות עיקריות: נתניהו יודע שסילבן ינסה להאפיל על נתניהו על כל צעד ושעל, ומיומו הראשון כנשיא ינהל קמפיין לתפקיד הבא – ראשות הממשלה. בעוד הנשיא פרס מתפקד לבדו, רעייתו של סילבן, ג'ודי, תהפוך דמות מפתח ותאפיל על אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו."

כלומר, ראש הממשלה ממש לא מתלהב משני מועמדים לתפקיד הנשיא, שאחד מהם הוא אכן סכנה אסטרטגית על שלום הבית שלו. במדינה נורמלית, עם מסורת רפובליקנית מוצקת, הוא היה מושך בכתפיו או נושך את שפתו; לכולם היה ברור שאין מה לעשות בנידון. במדינה שפויה, מדינה שאיננה ממלכה, לא מתאימים את החוק – על אחת כמה וכמה חוק יסוד, שהוא אבן יסוד של החוקה שעדיין איננה – לגחמותיו של אדם מסוים. לא מתאים לנתניהו לראות את סטיב או את רובי בבית הנשיא? בעסה, יואיל נא להתנחם בקצת גלידת פיסטוק.

אבל זו ישראל. אתם יודעים, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. לא מדינת הבלאי שיש מצפון. זו המדינה שבה הדבר הראשון שעשה אהוד ברק עם בחירתו לראש הממשלה על פי חוק הבחירה הישירה היה לשנות אותו, כדי שיתאים לצרכים הזמניים של הקואליציה שלו. כשבנימין נתניהו החל לחתור תחתיו – הוא קרא לעצמו אז "אזרח מודאג" – הוא הפעיל את הליכוד כדי לשנות את חוק היסוד הזה, כך שיתיר גם למי שאיננו חבר כנסת להתמודד לראשות הממשלה. נתניהו ירד מהעץ הזה אחרי שברק הפתיע והודיע על בחירות לראשות הממשלה בלבד, אבל עד אז הוא היה לגמרי בעד.

אז אם חוק יסוד: הממשלה הוא פלסטלינה, שאפשר ללוש אותה או לקצץ אותה על פי הצורך הפוליטי הרגעי, למה לא לשחק כך גם עם חוק יסוד: הנשיא? ואכן, הפרשנים שדיווחו על המהלך של נתניהו התעסקו רק בשאלה האם יש לו יכולת לבצע את המהלך (ספק), ולא עסקו לרגע בשלוש השאלות הערכיות: ראשית, האם ראוי להתנהל כך כלפי חוקי יסוד? שנית, איך זה שמישהו שמיילל כבר עשור שההוצאות הציבוריות גדולות מדי מוכן, ללא הנד עפעף, לזרוק עשרות עד מאות מיליונים על מערכת בחירות שאף אחד לא צריך, ושכרגע מתנהלת בכנסת בעלות אפסית? שלישית, כמה זמן נתניהו מתכנן להשאר כראש ממשלה? אם שלום ייבחר לנשיאות, לכהונה של חמש או שבע שנים, למה נתניהו צריך להיות מודאג ממנו כראש ממשלה, אם הוא לא מתכוון להשאר שם?

כל זה, ובלי לדון בכלל בתיאוריית הקונספירציה שאומרת שנתניהו רוצה לדחות את הבחירות לנשיאות כדי שהוא-עצמו יוכל להבחר לנשיא, ולהשליך את שאריות חורבן המדיניות שלו לידיו של איזה יורש חסר מזל, בדיוק כשהסופה המושלמת של כשלון התהליך המדיני, הבידוד הבינלאומי והמשבר הכלכלי ישתלבו לסערה אחת. נתניהו נשאל לפני מספר חודשים אם יש לו תוכניות כאלה, והכחיש במרץ. מצד שני, אתם יודעים מה שווה האמינות שלו.

על כן צריך לומר לנתניהו: שום שינוי בחוקי יסוד ממך. אם אתה רוצה לשנות את חוק יסוד: הנשיא, השינוי היחיד שאנחנו מוכנים לקבל הוא ביטול התפקיד המיותר הזה. אם אתה רוצה להתאים אותו לצרכיך, אז לך לסוריה.

ועוד דבר אחד: בימים האחרונים, רשם ארגון "יש דין" (גילוי נאות: אני מספק לו שירותי בלוגינג בתשלום) הישג, כשהפרקליטות הצבאית הודיעה שהיא תחדד את הנהלים שאוסרים על שימוש בכפרים פלסטינים כאתרי אימונים. הבוקר התבשרנו מהוססות שגם המאבק ארוך השנים של בצלם, שמצלמות-הקריפטונייט שלו מתעדות מעצרי לילה מחפירים זה אחר זה, כנגד מעצרי הלילה של קטינים נחל הישג ראשוני, ובצה"ל שוקלים כעת לנסות להמנע ממעצרי קטינים באזור מוגבל, כפיילוט. אלבר קאמי אמר פעם שאנחנו לא נוכל למנוע את עינויים של ילדים, אבל נוכל לצמצם את מספר הילדים המעונים. זו נקודה של אור בלב הלילה – וצריך לזכור שאסור להתמקד יותר מדי באור; הוא עדיין מוקף בחשיכה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ובינתיים, בחצר האחורית

חמוש כלשהו הרג בשבוע שעבר עובד של מערכת הבטחון הישראלית, שתיקן את הגדר מול רצועת עזה. זמן קצר לאחר מכן, חמושינו העוקצניים סיפקו תגובה ציונית הולמת, והרגו ילדה בת שלוש, ופצעו עשרה פלסטינים נוספים. הראינו להם! וארור האומר נקם: נקמת דם ילדה קטנה עוד לא ברא השטן.

הפוליטיקאים הישראלים מיהרו להתחרות מי מהם יצא יותר גבר-גבר על דמה של ילדה. ראש הממשלה, אל קאפו… אה, סליחה, בנימין נתניהו, הודיע ש"אני מציע לכולם לא לנסות אותנו. מי שניסה, חטף. מי שינסה, יחטוף." פוליטיקאי בכיר אחר אמר את הדברים הבאים: "אם עזה רוצה שקט עליה לנהוג בשקט ולא, היא תסבול תוצאות של אי שקט עשרות מונים. עזה אינה תחת שום כיבוש. אם היא חושבת שהעולם יוסיף לתמוך בה ולגרום לקורבנות היא טועה. […] אתם משחקים באש, בלי עזרה מבחוץ לא תוכלו להתקיים – והעזרה תיפסק אם תמשיכו להרוג אנשים חפים מפשע. תפסיקו עם זה – למענכם. אנחנו את הביטחון שלנו נבטיח." ההדגשה שלי.

מי היה הפוליטיקאי שמיהר לאיים על תושבי עזה בהשמדה ("לא תוכלו להתקיים"), תוך שהוא מקפיד להדגיש שהעובדה שישראל יכולה, ברצונה, לחנוק את עזה אין משמעה חס וחלילה שהיא שולטת בה ("עזה אינה תחת שום כיבוש")? כלום היה זה נפתלי "הרגתי ערבים" בנט? אביגדור "אסואן-טהראן" ליברמן? שר האוצר, יאיר "זועביז" לפיד, שמיהר להצטלם בצפון במעיל קרב? לא, לא, זה היה נשיא המדינה, חתן פרס נובל לשלום שמעון פרס.

למה פרס יוצא בהצהרות כאלה? כי הכהונה שלו עומדת להגמר וגם בגיל 92 האיש לא יודע מה לעשות עם עצמו, אם אין לו תפקיד רשמי. המערכת הפוליטית רוחשת שמועות על כך שהוא מתכוון לסחוט את נתניהו כדי שזה ישנה את חוק יסוד הנשיא ויאריך את הכהונה שלו, או יתן לו להתמודד לכהונה שניה. הוא יעשה זאת על ידי איום בהתייצבות בראש קואליציית מרכז-שמאל. פרס פיקח מספיק כדי לדעת שאין צל של סיכוי שמישהו יצביע עבורו, אבל על נתניהו זה עשוי לעבוד. כדי להפוך את האיום שלו לאמין, פרס חייב להשיל את שאריות עברו כ"איש שלום" (be my friend for peace, זוכרים?), ולחזור להיות הבטחוניסט שהיה.

למזלם של ילדי עזה, פרס לא בשום תפקיד ביצועי, אחרת הוא לא היה מהסס לספסר בדמם עבור הג'וב הבא שלו. אבל את זה אי אפשר לומר על בוגי "משה" יעלון. בהנחיית הלז, שינה צה"ל את דפוס הפעולה שלו, והוא התחיל לירות על פלסטינים שהתקרבו למרחק של 300 מטרים מהגדר – עד לאחרונה הוא התיר להם להתקרב עד 100 מטרים. המשמעות חמורה במיוחד מבחינת החקלאות העזתית: עד 30% מהשטחים החקלאיים של הרצועה הפכו לשטחי הרג.

כדי להוכיח לעזתים שהוא יכול לחנוק אותם כאוות נפשו, הורה יעלון לסגור את מעבר כרם שלום ביום חמישי האחרון. 300 משאיות של סחורה שאמורות היו להכנס לרצועה לא נכנסו. כמו כן, לא נכנסו 600,000 ליטרים של סולר עבור תחנת הכוח של עזה, כ-400,000 ליטרים של סולר עבור המגזר הפרטי, ו-200 טונות של גז בישול. כדי להתקיים, רצועת עזה זקוקה ל-500,000 ליטרים של סולר עבור תחנת הכוח, 350,000 של סולר עבור המגזר הפרטי, וכ-250 עד 300 טונות של גז בישול.

רצועת עזה ספגה מכה קשה במיוחד עקב הסופה. חלקים ניכרים מהרצועה הוצפו. בדיוק ברגע זה, בשל פעולה של אדם אחד, נקט בוגי "משה" יעלון בענישה קולקטיבית כלפי אוכלוסיה של יותר ממיליון בני אדם. חשבו על הקשיש שלא יכול להתחמם, על הילדים שרועדים מקור ושאין להם ארוחה חמה. מזעזע אתכם? שתקו! כך עלה ברצון מפני יעלון.

ענישה קולקטיבית היא פשע מלחמה. הישראלים רגילים כל כך להשתמש בענישה כזו, רגילים כל כך לתקנות ולחוקים שמאפשרים אותה ומסווים את הזוועה, שהם אדישים לה. המצב בעזה בימים כתיקונם לא טוב משמעותית יותר: מחשבות של אשה עזתית שנחלצה משם עשויות לתת פרופורציה על החיים במצב שבו יש לכם שש שעות חשמל ביממה. ישראל מנהלת מול הרצועה מדיניות של מצור שנמשכת כבר מספר שנים. פעם זה היה מצור חונק, מצור שבמסגרתו התעללה ישראל בתושבי הרצועה ומנעה מהם, בין השאר, גם שוקולד וצעצועים; עכשיו זה מצור נושם.

ועדיין, מצור לא אמור להיות ענישה קולקטיבית – ענישה קולקטיבית, נזכיר, משום שרצועת עזה בחרה בממשלה שישראל לא אוהדת. מצור אמור להיות כלי צבאי להכרעת כוח אויב; ככזה הוא אמור להיות קצר. המצב של מצור נצחי הוא לא טבעי וספק אם הוא חוקי. ולא, אי אפשר לטעון ש"אין מצור על עזה." כל הפעולות של חיל הים, המניעה של כניסה ויציאה של כלי שיט, הם מצור. (התקדים של המצור הצפוני על מדינות הקונפדרציה גם אומר שבעצם הטלת המצור הימי יש הכרה בצד השני כצד לוחם, מה שאומר שאם ישראל לוכדת לוחמים עזתים היא צריכה להתייחס אליהם כאל שבויי מלחמה, אבל לא נכנס לזה עכשיו.)

ואנחנו התרגלנו. התרגלנו לענישה קולקטיבית, התרגלו לאכזריות האגבית שבמניעת גז בישול ואמצעי חימום בחורף קר במיוחד. התעלמנו מהמדיניות האכזרית של חיל הים, שמשתלט על סירות דייגים עזתיות כשאלה מנסות לחצות את קו שש המילין ולהגיע אל הדגה, כשהוא מחרים אותן או, על פי כמה וכמה דיווחים, מטביע אותן. סירה מוחרמת או מוטבעת משמעה עוד משפחה שנאלצת להשען על הסעד של אונר"א או החמאס.

לא טוב לכם, עזתים? כדאי לכם, למרות הגזל של אדמותיכם החקלאיות, למרות החנק, למרות הירי לעבר חקלאים, למרות הטבעת סירות הדיג העלובות (איזו גאווה להיות בחיל הים הישראלי, הא?), להיות בשקט. אם לא תהיו בשקט, אם תעזו להרים ראש נגד האויב שמעולם לא הפסיק להלחם בכם, נגד האויב שבשלו ילדיכם אינם יכולים לישון מבעת הזמזום הבלתי פוסק של כלי הרצח המעופפים שלו, אם תזכרו שאינכם תולעת אלא איש, אז – אומר לכם חתן פרס נובל לשלום – תסבלו עשרות מונים, אז "לא תוכלו להתקיים."

והאיש שהשמיע את האיום הג'נוסיידלי הזה, שהתקבל בשתיקה אדישה כזו במולדתו, רב כעת עם ראש הממשלה סביב השאלה מי מהם יהיה הנואם המרכזי בדאבוס. יש לקוות שיהיה מי שישבש את החגיגה שלו, שיזכיר למדושנים שהגיעו למקום עם מי יש להם עסק.

הערה מנהלתית: אני רוצה לברך את הקוראים בשנה טובה, נובי גוד למי שחוגג. תכלה שנה וקללותיה.

(יוסי גורביץ)

פה זה לא אמריקה

מערכת הבחירות בארה"ב נגמרה אתמול, ולמרות כל החששות היא נגמרה היטב. השקרן הכפייתי מיט רומני הולך הביתה, ואובמה מקבל ארבע שנים נוספות. האמריקאים אמרו "לא" מהדהד לקריקטורה האנטישמית שלדון אדלסון; הוא הימר על מספר מועמדים (רומני ומספר חברי סנאט וקונגרס), והם הפסידו כולם. ירושלים נשארה כמאחז האחרון של אדלסון. רק שם עדיין הבובה שלו עדיין מתפקדת. בובה? כן. נתניהו לא מטומטם, ובכל זאת בחר להמר בכל מה שיש לו על נצחון של רומני. יכולות להיות לכך כמה סיבות: הוא לגם יותר מדי מהקוקטייל ההזוי שמכרו בפוקס ניוז ובישראל היום, והשתכנע שהמשחק גמור ורומני ניצח; הוא חזר לשורשים הרפובליקניים שלו והעז לעשות לאובמה את מה שלא העז לעשות לקלינטון בקמפיין 1996; או שהוא הבין מהאיש שנתן לו את מתנת הבחירות היקרה ביותר, החינמון "ישראל היום", מה הוא צריך לעשות.

על פניו, אפשר היה לצפות שאם האמריקאים זרקו את הקרקס הנודד של אדלסון לפח האשפה של ההיסטוריה, גם הישראלים יכולים לעשות זאת. בפועל, הסיכויים לכך קטנים, ומכמה סיבות.

קודם כל, הונאה אידיאולוגית. הבחירות בארה"ב היו המחודדות ביותר שנערכו שנים רבות, והן תוארו בדאגה כרוויות שנאה. בפשטות, אחרי 20 שנה שהדמוקרטים והליברלים חטפו התקפה אחרי התקפה מהימין הפסיכי, הם התחילו להרביץ בחזרה. הם אמרו מה הם חושבים על האוטומטונים של פוקס ועל האנשים העובדים שמבלים את חייהם בהגנה על הרכוש של אדלסון ושל האחים קוך. וזה עבד: ליברליזם לא מתנצל לא רק החזיק את הבית הלבן – שבלעדיו היתה קורסת רפורמת הבריאות – אלא גם העביר חוקים בעד נישואי גאים בארבע מדינות ולגליזציה של מריחואנה בשתי מדינות. הלסבית הגלויה הראשונה נבחרה לסנאט, והדמוקרטים בחרו גם לראשונה חבר קונגרס הינדי וחבר קונגרס בודהיסט. זה קרה כי הם החליטו להפסיק להתנצל על מה שהם.

זה לא המצב פה, ומכמה סיבות. שלשום, הודיעה יו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ' שמפלגת העבודה איננה מפלגת שמאל. היא מפלגת מרכז, היא אמרה. זו היתה אמירה מטומטמת כמעט כמו האמירה של פרס, כשערק לקדימה (עוד נחזור לפרס) שמפלגת העבודה מעולם לא היתה סוציאליסטית. נציגי מפלגת העבודה, ופרס בראשם, שימשו פעמים רבות כסגני יו"ר האינטרנציונאל הסוציאליסטי. אם זה לא שמאל, אני לא יודע מה זה כן. אני לא מעריך את נתניהו בשום צורה, אבל הוא לפחות לעולם לא היה מנסה לטעון שהליכוד איננו מפלגת ימין. הכבוד העצמי של חברי הליכוד לא היה מאפשר את זה. למפלגת העבודה, מצד שני, כבר 35 שנה אין כבוד עצמי.

אישתון, שבדרך כלל אני מעריך מאד, טען בפוסט מושקע שלשמאל אין סיכוי לנצח בבחירות ואשר על כן, מה שהוא צריך לעשות הוא לשקר. כלומר, להתחזות למרכז. יש שתי בעיות: קודם כל, יש פגם במשטר דמוקרטי בכך שאתה משקר לבוחרים שלך (נאיבי, אני יודע, ובכל זאת). ושנית, זה לא יעבוד. המצביעים לא מטומטמים. לא לגמרי. הם יודעים שמפלגת העבודה היא הסטורית מפלגת שמאל, הם זוכרים (ואם הם שכחו, אל דאגה, הליכוד יקפיד להזכיר להם) ששלי יחימוביץ' הודיעה בעבר שהיא הצביעה לחד"ש, וכשהם יראו את יחימוביץ' עוקפת את יאיר לפיד מימין ומתחרה עם נתניהו על לב המתנחלים, הם יריחו את הזיוף מקילומטרים. כל שהא כביצה, ביצה טובה הימנו, והם יעדיפו להשאר בבית. הוא, לפחות, לא מזויף. אפילו אם נניח שהטקטיקה היתה עובדת, והשמאל המחופש למרכז היה מנסה ליישם מדיניות שמאלית – ובכן, אם היה בממשלת ימין, זה פשוט לא היה קורה, ואם הצליח להערים על הבוחרים ולהקים קואליציה רעועה, היא היתה קורסת במהירות אחרי הפגנות ענק – מוצדקות לגמרי – על גניבת הבחירות.

התפיסה הזו היא בייליניזם: העם לא יודע מה טוב לו, אז צריך לרמות אותו. אפשר לעבוד על כל הבוחרים חלק מהזמן, אני מניח, אבל לא כל הזמן. וכשיגיעו הבחירות, והן יגיעו מהר, אז הנוכלים ישלמו על כך מחיר כבד, ויקברו את המחנה שלהם לשנות דור.

בעיה אחרת היא קבוצת האופורטוניסטים הגדולה שבפוליטיקה הישראלית. הגדול שבהם, כמובן, הוא שמעון פרס. בשבועיים האחרונים התפרסמו כמה מאמרי דעה, בעיקר ב"הארץ", שקראו לו לשוב ולהציל את המולדת. אני מוכן להמר על כף ידי השמאלית (לא יכול לכתוב בלי הימנית) שהם לא נכתבו בלי איזו שיחת טלפון או פגישה דיסקרטית ממישהו בלשכת הנשיא – לא שימון עצמו, כמובן, הוא לא עד כדי כך חובבן.

פרס, אומרים לנו, יציל את השמאל. כמה הערות: קודם כל, מדובר באדם שעבר את גיל הפרישה כל כך מזמן שהוא כבר לא זוכר אותו. אפילו הגרונטוקרטים של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית לא היו ממהרים למנות מישהו בגילו. שנית, בפעם האחרונה שפרס רצה להתמודד, ב-2001, הוא ניסה לשכנע את מרצ להריץ אותו לראשות הממשלה (הוא היה זקוק לעשרה חברי כנסת לשם כך). שבועיים אחר כך הוא זחל, במיטב חוסר החן שלמדנו לצפות ממנו, לממשלת שרון. עכשיו הוא מדבר על כך שהוא יציל את השמאל. זכרו: שבועיים אחרי הבחירות, הוא יזחל לממשלת נתניהו. זה האיש, זה טיבו.

ואם הנסיון של פרס לרוץ עוד פעם – כנראה שלא למד את לקחו של יצחק נבון, שרץ לכנסת אחרי הנשיאות והפך לבדיחה; פרס מעולם לא היטיב ללמוד את לקחם של אחרים – הוא פארסה, נסיונה של ציפי לבני להצמד אליו הוא גרוטסקה. העיוור מוליך את הפיסח. פרס, מי שתהילתו על כך שתמיד נכשל במבחן הבוחר ("אני לוזר?"), אמור לשאת השמימה את הכושלת בפוליטיקאים שלנו, מי שעמדה בראש המפלגה הגדולה ביותר בכנסת האחרונה ועשתה איתה… כלום. עד שהכלום הזה הביא להדחתה מראשות המפלגה, שמיד לאחר מכן קרסה כסופלה. אפשר להבין את לבני: אפילו פרס הוא מועמד מושך יותר מאולמרט, איתו היא מנהלת פלירט נלעג מזה כחודש. לא ברור מדוע אנחנו צריכים להשחית כוחות על צמד הפוליטיקאים הכושלים האלה, שלא ידעו מתי לפרוש בשארית של כבוד. לבני אפילו לא מעיזה להתמודד במקום הראשון; היא יודעת שאין לה סיכוי ושהיא תזכה בקיתונות מוצדקים של לעג. היא מתחבאת מאחורי פרס.

שמאלנים, רוצים לנצח? הסיכוי לכך עכשיו קטן, אבל כדי שזה יקרה, צריך שתרחשו כבוד לעצמכם. הפסיקו להתחפש. אין לכם – ודאי לא בהשוואה למפלגות הימין – במה להתבייש. קוראים לכם סמולנים? אמצו את הקריאה. הדמוקרטים אימצו את סמל החמור שהודבק אליהם והפכו אותו לסמל גאה. אל תסתירו את מה שאתם, אף אחד לא יקנה את זה. אל תברחו מעצמכם; ירדפו אחריכם. איך שר יובל בן עמי? "שק לי איווט/גם אני משתמט/אני הומו/ושמאל/וחופשי."

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אופס, תראו מי מתנגד לפירוז מנשק גרעיני

ישראל הרשמית מזהירה את העולם, ומכניסה לפאניקה את אזרחיה, מפני נשק גרעיני איראני כבר 20 שנה. ב-1992 אמר חבר כנסת צעיר ומבטיח מסיעת הליכוד, בנימין נתניהו, שאיראן נמצאת במרחק של חמש שנים מנשק גרעיני. שר החוץ הישראלי דאז, שמעון פרס, היה זהיר ממנו, ועל פי הערכותיו איראן תגיע לנשק גרעיני רק שנתיים מאוחר יותר, ב-1999.

מאז, כידוע, עלה מפלס ההיסטריה של מנהיגי ישראל. כל שנה בעשור האחרון הוכרזה כ"שנת ההכרעה." נביא השקר הרשמי של הממסד הבטחוניסטי, ארי שביט, הודיע לנו בשש השנים האחרונות על "רגע הכרעה" על בסיס חודשי.

אם ישראל אכן חוששת מנשק גרעיני איראני, אפשר היה לצפות שהיא תקבל בברכה – אולי אף תהיה חלוצה בתחום – נסיונות לפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני. אחרי הכל, עמדתה המפורסמת הרשמית היא ש"ישראל לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון." אבל עצם העובדה שארה"ב הסכימה לדון בנושא לפני כשנתיים "עוררה חששות בירושלים" – לא שזה צריך להפתיע במיוחד, ירושלים של נתניהו לא מסוגלת לאף רגש פרט לחשש, להוציא שנאה. ושלשום (ד') הביעה ישראל "התנגדות נחרצת" להקמת ועידה שתדון בפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני.

לא הבנתי. אם לישראל אין נשק גרעיני, כפי שעולה מהנוסחה הרשמית שלה ("לא נהיה ראשונים" וכו'), למה היא מתנגדת לפירוז מנשק גרעיני? אפילו איראן הביעה עמדה חיובית יותר כלפי הוועידה. באופן משונה למדי, הביע הנציג הישראלי, אחד תת אלוף שאול חורב, התנגדות לוועידת הפירוז בשל "מצבו הנפיץ והעוין" של המזרח התיכון. אם הוא נפיץ ועוין, לא כדאי שנדון לפחות בפירוז שלו מנשק יום הדין?

לא אליבא דגנרל חורב. לדבריו, "זה רעיון שנולד במקומות אחרים וזר למציאות ולתרבות הפוליטית של האזור. פירוז גרעיני במזרח התיכון, לפי עמדת ישראל, ייתכן רק לאחר כינון יחסי שלום ואמון בין מדינות האזור, כתוצאה של יוזמה מתוך האזור וללא כפייה מבחוץ." זו עמדה מעניינת: תחת צאר החוץ הנוכחי, אמרה ישראל מספר פעמים שהיא מתנגדת למו"מ לשלום עם שכנותיה משום שקודם כל השכנות צריכות להפוך לדמוקרטיות. דמוקרטיה, כידוע, איננה צורת שלטון מקומית. פתאום ישראל מתנגדת להכנסת רעיונות זרים "למציאות ולתרבות הפוליטית של האזור"? מדבריו של חורב עולה שישראל דוחה את הפירוז מנשק גרעיני עד למצב שבו יהיה שלום עמה ועם כל שכנותיה – שלום שהיא עושה הכל כדי לדחות, ושצאר החוץ שלה כבר הכריז שלא יקרה "גם לא בדור הבא."

אבל, כמובן, הכל יודעים למה כלה נכנסת לחופתה ולמה ישראל מתנגדת לוועידה: ההצהרה של ישראל על כך שהיא "לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון" שקרית – מה שלא צריך להפתיע, כשזוכרים ששמעון פרס הוא זה שהגה אותה. כל ילד ישראלי יודע ש(פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה) יש לישראל נשק גרעיני. ודי הרבה ממנו. ישראל אפילו כלאה ל-18 שנים באשמת ריגול חמור את ג'ון קרוסמן ("מרדכי וענונו"), לאחר שזה חשף את העובדות המרשיעות. ודוק: היא לא כלאה אותו על הפצת בדותות, או על "פגיעה ביחסי החוץ של ישראל" – סעיף שהפרקליטות אוהבת מאד בשנים האחרונות – אלא על ריגול, קרי הוצאת סודותיה של המדינה אל מחוצה לה.

וזו הסיבה שישראל מתנגדת לפירוז מנשק גרעיני: הוא יחסל את הבלעדיות שיש לה על נשק גרעיני במזרח התיכון. זו הסיבה שהיא רוצה לדחות את הדיון לימים עתידיים של שלום, שהיא עושה כמיטב יכולתה שלא יגיעו. מותר לתהות אם גם המלחמה שהיא מחרחרת כנגד איראן כבר 20 שנה מיועדת אכן למנוע איום כלשהו עליה, או כדי לשמר את מעמדה ההגמוני. (כמובן, למלחמה הזו כבר היה שימוש מועיל מבחינת מערכת הבטחון: היא סייעה לנפח את תקציבה ב-20 השנה האחרונות.)

תפיסת ה"עמימות" המורעלת של ישראל אומרת, בין השאר, שאי אפשר לנהל דיון בשאלה הקרדינלית של האופן שבו היא מנהלת את מאגר הנשק הגרעיני שלה. לאזרחים אין כל יכולת השפעה בנושא ולכנסת אין כל יכולת ביקורת על הממשלה – משום שעצם יכולת כזו תחייב הצהרה על קיומו של הנשק הגרעיני הישראלי ובהתאם את זניחתה של מדיניות ה"עמימות." יתר על כן, אחת התואנות של ישראל להתקפה על איראן היא שהתגרענותה של איראן תביא להתגרענות של מדינות אחרות במזרח התיכון. אבל ספק אם יש משהו שידחוף מדינות אחרות במזרח התיכון להתגרענות כמו ההבנה שלישראל מותר להחזיק נשק גרעיני ללא כל פיקוח, כשהיא שומרת לעצמה את הזכות לתקוף כל מדינה שהיא חושבת שחותרת לנשק כזה, בהסכמה בשתיקה של העולם. הרציונליות במצב כזה אומרת שאם אתה לא רוצה מטוסי קרב ישראלים בשמיך, חובה עליך לפתח נשק גרעיני בחשאי ולהעמיד אותה בפני עובדה מוגמרת. ההתעקשות הישראלית על הגמוניה גרעינית, בקצרה, היא זו שמקדמת מזרח תיכון מגורען.

היא, ולא איראן.

(יוסי גורביץ)

פוטשון

כמו כמעט כמו כל דבר רע בישראל, הבעיה מתחילה בשמעון פרס. ב-1985, כשישראל החלה להתאושש מהסחרור האינפלציוני שהביאה עמה ממשלת הליכוד הקודמת, הגישו פרס ושר האוצר מודעי את חוק ההסדרים. החוק הזה הפקיע למעשה מידי הכנסת את השליטה בתקציב, והעביר אותה בפועל לפקידי האוצר; הוא הפך את אחד משלושת התפקידים החשובים ביותר של הפרלמנט – העברת תקציב; האחרים הם דיון בשאלות של מלחמה ושלום ופיקוח על פעילות הממשלה – לבלתי ניתן לביצוע. חוק ההסדרים נכתב, במכוון, באופן בלתי מובן למי שאיננו פקיד אוצר. (זה לא שטיק חדש במיוחד: קאטו הצעיר קנה לעצמו תהילה מוקדמת כשאילץ את פקידי האוצר של רומא להפסיק את המנהג הנפסד הזה ולכתוב בשפה שבני הרפובליקה יכלו להבין). מאוחר יותר, על ידי שתילת פקידים משלו במשרדי הממשלה השונים – החשבים – ייקח האוצר לעצמו חלק ניכר מסמכויות השרים.

הכנסת מאבדת בעקביות מכוחותיה לטובת הממשלה, מבלי שהיא משקיעה מאמץ ניכר במאבק לכך. הממשלות הגדולות של 13 השנים האחרונות, מאז שריסק אהוד ברק את חוק יסוד: הממשלה וניפח את ממשלתו כדי להשיג רווח פוליטי קצר מועד (כמו כל חישוביו, זה היה חישוב סרק; הוא היה קצר הימים שבראשי הממשלה שלנו), טשטשו עוד יותר את ההבדל שבין הכנסת ובין הממשלה. כשרבע מהכנסת גם בממשלה, הכנסת נראית כמין ספח שמטרתו לשרת את הממשלה – ולא כגוף שאמור לפקח על פעולותיה.

בשנים האחרונות, משתמשת הממשלה בוועדת השרים לענייני חקיקה ככלי ניגוח להעברת ההצעות שלה. מה שעובר בוועדת השרים לחקיקה, עובר – כמעט בלי יוצא מן הכלל – את הכנסת, ומה שמופל בה, נופל גם בכנסת. במידה רבה, הכנסת הפכה לחותמת גומי של וועדת השרים לענייני חקיקה.

היום העביר ראש הממשלה נתניהו – שבגלל גודלה של ממשלתו הקים גוף חסר סמכויות חוקיות בשם "השמיניה" שבכל זאת מקבל החלטות גורליות – שורה של שינויים בצורת העבודה של הממשלה. השינויים הללו מעבירים לראש הממשלה סמכויות רחבות הרבה יותר מכפי שהיו לו עד כה.

בפועל, ראש הממשלה מקבל שליטה בסדר היום של הממשלה (ראו כאן – זהירות, מסמך – עמ' 6). הוא יכול להחליט על מה הממשלה תצביע ועל מה לא. הוא גם יחליט (עמ' 8, סעיף שמיני) אם השרים יהיו מוכנים לישיבה: השרים אמורים לקבל מידע על הנושאים עליהם הם אמורים להצביע 48 שעות מראש – אלא אם ראש הממשלה החליט אחרת "בגלל סודיות המסמכים או בגלל דחיפות העניין." במסגרת צמצום סמכויות הכנסת, סעיף 9 להצעת התנהלות הממשלה החדשה קובע שניתן להסתיר אמנות בינלאומיות מהכנסת "מטעמי דחיפות או סודיות." דיפלומטיה חשאית נוסח ערב מלחמת העולם הראשונה, חזרנו אליך שנית. כל נושא סדר היום בישיבת הממשלה מתומצת בסעיף 10 הנפלא, "ראש הממשלה רשאי להרשות, לפי הצורך, חריגה מהוראות פרק זה, כולן או מקצתן." כלומר, העברנו תקנה, אבל ראש הממשלה רשאי לגלגל ולעשן אותה כשבא לו.

ההחלטות החדשות מאפשרות לראש הממשלה לשבור את כוחם של שריו: סעיף 13 (ג') מאפשר לו למנוע הגעת מומחה למרות בקשת שר; אם שר ביקש לדחות דיון בנושא מסוים, ראש הממשלה יכול (15ב') להתעלם מהבקשה; ראש הממשלה יכול להחליט להעביר החלטה – אם הגיע למסקנה שההסתייגויות נגדה כבר הוסרו – גם בלי הצבעה (17ב'); הוא יכול להחליט למנוע משרים נעדרים שלא מינו לעצמם מראש ממלא מקום להצביע (17ג') – בניגוד למסורת של שנים, שבה השר היה משאיר פתק מראש עם הצבעתו. כלומר, ראש הממשלה מקבל סמכות מניפולציה מרשימה מאד על החלטות הממשלה. ברצותו, קולות ייספרו; ברצותו, יושתקו.

לראש הממשלה מוקנות הרבה סמכויות חדשות. הוא יכול להורות ליו"ר ועדת שרים לא לדון בנושא מסוים או לדחות את הדיון בו (26ב'); הוא יכול (30) להפוך ליו"ר של כל ועדת שרים ככל העולה על רצונו, או סתם להשתתף בדיון ולהצביע בו – ולהטות בכך את ההצבעה; הוא יקבע את סדר היום של ועדת השרים לבטחון לאומי (47); הפרוטוקול של הוועדה יהיה סודי, אלא אם ראש הממשלה החליט אחרת (50ג') – סמכות נהדרת לבצע הדלפות חוקיות; שרים שירצו לדעת על מה לעזאזל דנה הוועדה הזו, יצטרכו לשכנע את ראש הממשלה לתת להם לעיין בפרוטוקול (50ב').

אולי הבעייתיות הגדולה ביותר גלומה בסעיף 18, "החלטה שלא כישיבת ממשלה." היא מאפשרת לראש הממשלה לעשות משאל טלפוני בפרק זמן שתלוי לגמרי בהחלטתו בנושא "דחוף." אם אחד השרים דורש לדון בנושא בישיבת ממשלה רגילה, ראש הממשלה יכול פשוט להתעלם מהדרישה. אם הוא הצליח לקושש רוב – שוב, הוא מוסמך להאריך או לקצר את משך המשאל הטלפוני כרצונו – הדבר ייחשב להחלטת ממשלה.

הסעיף הזה מנטרל את כל הרעיון של ישיבת ממשלה, שמטרתה קבלת החלטה קולקטיבית. השרים לא יכולים בפועל להתדיין זה עם זה; הם יכולים, במאמץ, להרים טלפונים דחופים אלה עם אלה, אבל למעשה הם צריכים להשיב לשאלת כן-או-לא של ראש הממשלה בלי יכולת ההיוועצות של ממשלה. הממשלה הישראלית בנויה על התפיסה של החלטה קולקטיבית, שכל השרים אחראים לה; יש בכך תפיסה של כובד ראש, של שרים שלא יתנו לראש הממשלה לגרור אותם להחלטה מסוכנת ואימפולסיבית משום שגם הם, ולא רק הוא, אחראים לה. לפעמים המערכת הזו עובדת (אריה דרעי בלם, כמעט לבד, את כניסתה של ישראל למלחמת המפרץ הראשונה, והתייצב מול ראש הממשלה ושר הבטחון), ולפעמים, עם דעיכת ערכה של הממשלה כגוף קולקטיבי, לא (ההצבעה המחפירה ערב היציאה למלחמת לבנון השניה; זכורים לרע חיימון "השפתיים" רמון ושמעון פרס, שהתנגד למלחמה אבל הצביע בעד כי אי אפשר לפגוע בראש הממשלה).

במערכת הישנה, ראש הממשלה היה primus inter pares, ראשון בין שווים; המערכת הנוכחית, שנתפרה למידותיו של נתניהו, מאפשרת לנתניהו לעקוף את ביטול חוק הבחירה הישירה ולהפוך אותו לנשיא-דמיקולו, מה שתמיד רצה להיות.

שינוי כזה בסדרי פעולה של ממשלה צריך לבוא בחקיקה ראשית, בשינוי של חוקי יסוד. יכול להיות שעם הכנסת הנוכחית, שמשמשת את נתניהו כחותמת גומי (כפי שקודמותיה שימשו את אולמרט ושרון, ורק את ברק הנבעך לא) השינוי הזה היה עובר, אבל נתניהו לא ניסה. למה לעורר דיון ציבורי, כשאפשר להעביר החלטת בזק בממשלה, שמרוקנת את חוק יסוד הממשלה מהרבה מאד ממשמעותו?

עכשיו תחשבו על התרחיש הבא: השעה שלוש לפנות בוקר. אתם שר. הטלפון מצרצר. על הקו ראש הממשלה. הוא מודיע לך שישראל חייבת לתקוף בתוך שלוש שעות באיראן ושלשם כך הוא צריך ממך החלטה תוך חצי שעה. שר הבטחון תומך בהתקפה, הוא אומר. לא, הוא לא יכול לומר למה, אין זמן ובכל מקרה הנושא חסוי. כן או לא? יש לך חצי שעה.

הדבר ההגון לעשות במצב כזה הוא להתפטר. אין טעם לשמש כקישוט להחלטה שאין לך שום יכולת מעשית להשפיע עליה. ראש הממשלה ממילא לא חייב לספור את הצבעת הנגד שלך; הוא רק צריך לקושש מספיק שרים כדי לקבל רוב. חובתך הראשונה – שבועתך – היא לציבור, לא לראש הממשלה. מספיק התפטרויות, וראש הממשלה יבין שהלגיטימציה שלו לצאת למלחמה מחוררת פטאלית. אבל ספק אם יהיו די שרים שיעזו לעשות את המעשה הנכון ולחסל את הקריירה שלהם.

הכל תקין, הכל יש להניח גם חוקי, ועדיין מדובר כאן בפוטש שקט, בסוג – עם כל ההסתייגויות – של "חוק הסמכה". אין אפילו צורך לשרוף את הרייכסטאג; זה שלנו מתקפל בענווה ומגיש את אוזנו לרציעה.

הערה מנהלתית: שבוע התלאות של מעבר הדירה הסתיים, אם כי הפעם הוא היה מכביד מהרגיל, והבלוג שב לפעולה. אני רוצה להודות לכל האנשים שבאו לפסטיבל הקומיקס ואמרו לי שהם מעריכים את הכתיבה בבלוג. זה אחד הדברים שמחזקים אותי. וכמובן, מי שקורע את בגדיו ושם אפר על ראשו משום שעדיין אין לו עותק של "איך נפלו גיבורים," יוכל למצוא פרטים על רכישתו כאן.

(יוסי גורביץ)

והעיקר לא לפחד כלל, שמעון פרס ממשיך למכור אותנו לחרדים, ובריוני תג מחיר פועלים בירושלים: שלוש הערות על המצב

מצעדנו עוד ירעם: היסטריה רבתי נרשמה בכלי התקשורת לאחר שהכנסת הבזויה ביותר בתולדות המדינה העבירה עוד חוק נגד ערך ליברלי, הפעם נגד זכות הביטוי. התיקון שהועבר אתמול – בקריאה ראשונה בלבד, חשוב להזכיר – לחוק לשון הרע מצטרף לשורת חוקים אחרים בתחום.

יש כמה דברים לומר עליו. קודם כל, אטילה שומפלבי כבר אמר כל מה שצריך לומר על התנהלותו של האפס המאופס שמשמש בתפקיד שר הבטחון. שנית, שבמדינה נורמלית ראש ממשלה שנמצא כעת בהליכי לשון הרע מתוקשרים מאד עם ערוץ טלוויזיה, לא היה מגיע להצבעה שמחמירה את תנאי לשון הרע, ולו מחמת מראית עין. מצד שני, במדינה נורמלית ראש ממשלה כזה, שגם היה מנסה להביא לסגירתו של הערוץ באמצעות כוחו הפוליטי, כבר מזמן היה מגורש מהעיר בזפת ונוצות. ושלישית, וחשוב מכל, שהחוק מגיע למחוזות הגיחוך: הוא קובע שאם כלי תקשורת מסוים, כמו הבלוג הזה, לא יעניק לצד שכנגד – יהיה אשר יהיה, וגם אם יוזכר בחצי משפט – זכות להגיב באורך שימצא הצד הנפגע לנכון, הוא ישלם מיליון וחצי ₪. בפועל, החוק, בצורתו הנוכחית, מפקיע את כלי התקשורת ומעביר אותו לרשות כל מי שעשוי לראות עצמו נפגע.

רביעית, זכור לרע חבר הכנסת זבולון אורלב (מפז"ל), שהיה בין מגישי הצעת החוק, אמר אתמול שרגע, הוא בעצם לא הבין את החוק שהוא מגיש ועל כן יצביע נגדו. זה לא הפריע למגלגל העיניים הזה להצביע בסופו של דבר בעדו. חמישית, זכור לרע גם דני דנון, שאמר בתגובה להחלטתו של רובי ריבלין להצביע נגד החוק ש"יש סייעני שמאל בתוך הליכוד, שמסכלים כל פעולת חקיקה של המחנה הלאומי." מילה יפה, סייענים – במיוחד כשזוכרים שדנון הוא זה שהתחייב ל"הסיר את הנגע" השמאלני. ריבלין, מאחוריך. ושישית, נזכיר לעדת מוכי הכלבת של הימין את האמירה של אנשי כהנא: שאצל מי שסותמים לו את הפה, מתחילות הידיים לדבר.

ועם זאת, ואחרי הכל, לא לפחד כלל. החוק פשוט וברור: כתוב רק את האמת, ורק האמת שיש בה עניין לציבור. ואם יגיע איזה מוכה כלבת כמו דני דנון, מוכה שחין נוסח זאב אלקין או מצורע נוסח דוד "את גרועה מבהמה" רותם וינבח כצבוע תחת חלונך, חייך בנימוס והזמן אותו להפגש בבית המשפט, כשאתה מבטיח לו שאת הקריירה שלך תבנה על גווייתו – והזכר לו שהחוק מאפשר לך, משהוגשה נגדך תביעת דיבה, גישה נרחבת לכל הניירת של התובע בתחום שעליו הוא תובע. האם אתה מרגיש בר מזל, תולעת?

הסעיף האחרון לא יהיה רלוונטי, כמובן, כאשר תצליח הקואליציה למנות גם שופטים כרצונה.

הלוואי שאפשר היה לומר שזקנתו מביישת את נעוריו: רק שזה לא נכון.

שמעון פרס הוא אלוף הפוליטיקה הישראלית בהתחנפות לחרדים ולרבניהם. מעטים החסידים שצברו שעות המתנה במסדרונות הרב'ה מגור, עובדיה יוסף ושאר המעוננים כמו שמעון פרס. ובכל פעם, כמו לוסי שמושכת את הפוטבול ב-Peanuts, הם הפילו אותו והשפילו אותו. הוא כבר חשב שתככיו הצליחו ב-1990, שכבר הצליח להקים ממשלה – הוא הוכרז על ידי חנפיו כראש ממשלה ערב קודם – רק כדי לגלות שברגע האחרון בגדו בו שוב. התרגיל, שחברי הכנסת של ש"ס נהנו ממנו בעליל, חזר גם בשנת 2000, כשפרס הצליח להפסיד את כהונת הנשיא למשה קצב. בכל פעם כזו, פרס מכר קודם לכן עוד קצת זכויות של הציבור הכללי.

ומי שנדפק פעם אחת, כבר לא יכול להגמל מזה. גם כשאין טעם. פרס אמר שלשום (א') בעת ביקור במכללה חרדית ש"אנו חיים בעידן של שינוי וכניסת החרדים למעגל העבודה היא תהליך חשוב ואפשרי תוך הקפדה וכיבוד תנאי ההעסקה הייחודיים הנדרשים ובראשם הפרדה בין נשים לגברים ומתן זמני תפילה." ההגדשה שלי, ההפניה הגיעה דרך שחר אילן מחדו"ש.

כלומר, בשעה שבה נשות ישראל נאבקות נגד דחיקתן מהמרחב הציבורי, בא שמעון פרס ובועט בהן, ואומר שיש לדחוק אותן אחורה כדי לשלב את החרדים בעבודה. עכשיו, בשום מקום אחר בעולם חרדים לא דורשים להפריד בינן ובין נשים, פשוט כי אף אחד לא ייענה לדרישה הנתעבת הזו. אם "האשה היא הכושי של העולם," כפי ששר ג'ון לנון, נסו לחשוב איך היו מתייחסים בכל מדינה נורמלית לנשיא שדורש, בשנת 2011 ולא 1951, להפריד בין שחורים ולבנים במקומות העבודה. אני בספק אם אפילו אלבמה של 1951 הלכה כל כך רחוק.

ומה שמדהים במיוחד הוא שפרס לא יכול להרוויח מכך כלום. הקריירה שלו גמורה. הוא הנשיא, והוא לא יכול להבחר שנית (התפקיד מוגבל לכהונה אחת בת שבע שנים, של פרס תגמר, ויפה שעה אחת קודם, ב-2014). הוא דחף את הנשים מתחת לאוטובוס פשוט משום שחנופה לחרדים היא מה שהורגל בו. הוא לא יכול אחרת.

הראשון באפריל 1933 מקדים השנה: המשטרה עצרה ביום חמישי שעבר ארבעה צעירים, שהיו מעורבים ב"מיפוי" של שוק מחנה יהודה בנסיון לברר מי מבעלי העסקים שם מעסיק ערבים. המטרה שלהם, לדבריהם, היא "להזהיר את הציבור" מפני סחר במקומות שמעסיקים פלסטינים. על אחד העצורים גם נמצאה רשימה בהתאם.

זה עוד לא ניפוץ חלונות וסימון של סהר על בית העסק, אבל זה מתחיל להתקרב באופן בלתי נוח. החשש שאיזה בריון שגורש מיצהר יחליט לעשות מהעסק שלך דוגמא עשוי בהחלט לגרום לבעלי עסק להעדיף שלא להעסיק פלסטינים. הבריונים הם אנשים שהורחקו מיצהר בתוקף צו אלוף. עכשיו הם העבירו את פעילותם לירושלים, והמשטרה כרגיל חסרת אונים. נהדר.

ועוד דבר אחד: שר החוץ המהולל שלנו הודיע אתמול שאם הממשלה תיישם את צו בג"צ על פינוי המאחז מגרון, הלכה הקואליציה. איזה מזל שגם לבג"צ לא בוער שום דבר, אה?

(יוסי גורביץ)

פוגרום? לא בדיוק

תקרית אלימה במיוחד התרחשה במהלך סוף השבוע בהתנחלות ענתות, כאשר פעילי תעאיוש וסולידריות הותקפו על ידי קבוצה גדולה של המתנחלים. האלימות תועדה היטב במצלמות הפעילים. התקרית היתה למעשה כפולה: התקפה של מתנחלים בשעות הבוקר, והתקפה שניה כאשר חזרו הפעילים בשעות הערב.

בין התוקפים בלט הטיפוס הזה:

cop500

(הזכויות לתמונה שייכות ל-Activestills, והתמונה מתפרסמת כאן באישור).

בנסיון להתנער מהטענה שהתוקפים הם מתנחלים, פרסם רוטר הבוקר דיווח שמדובר בחוקר המשטרה יוסי בן ארוש, המתגורר בענתות (תוך שהכותב מתבלבל וחושב שתושבי ענתות אינם מתנחלים). פעילת השמאל מיכל ספיר, שנכחה באירוע, אמרה לי בשיחת טלפון שהיא זיהתה את בן ארוש – משום שהלז חקר אותה בעבר. היא אף קראה לעברו "מה אתה עושה, אתה שוטר." על פניו, נראה שבן ארוש תקף לפחות שניים מן המפגינים: אסף שרון וגיל גוטגליק.

יש לציין שנטען כי רבים מהמתנחלים בענתות הם שוטרים; אנשים שנכחו במקום אמרו לי שחלק מהמתנחלים ניסו לבלום את ההתפרעות של האחרים; ושללא ספק היו מתפרעים גרועים יותר מבן ארוש. ואף על פי כן: שוטרים שמרשים לעצמם לתקוף אזרחים, גם כשהם לא לובשי מדים, הם תופעה פסולה במיוחד, וכשמדובר בשוטר שהוא גם מתנחל שתוקף פלסטינים ופעילי שמאל, אפשר לומר בקלות שלא מדובר בפוגרום. בזה האחרון, אחרי הכל, מן המפורסמות הוא שהמשטרה עומדת מן הצד.

מדוברות מחוז ש"י נמסר בתגובה כי אם תוגש תלונה כנגד בן ארוש, וכי אם יימצאו הוכחות – כגון התמונות לעיל – כי הוא היה מעורב בקטטה, תפתח נגדו חקירה במח"ש, כפי שקורה תמיד במקרים כאלה.

ועוד דבר אחד: מבין המעורבים בפרשת קו 300, שצצה שוב לאחרונה, רק אחד המשתתפים הבולטים עדיין מחזיק בתפקיד בעל השפעה: שמעון פרס, נשיא המדינה, שלאורך כל הפרשה עמד לצד הקושרים נגד הדמוקרטיה ונגד שלטון החוק. פרס מעולם לא ענה על שאלות על תפקידו בפרשה. הוא כנראה יודע למה.

(יוסי גורביץ)