החברים של ג'ורג'

האין-טיעון של הימין

אם תרצו וגרורותיה לא מנסות אפילו להתמודד עם הטיעונים של ארגוני זכויות האדם

בשנת 2010, הצליח ארגון קיקיוני שהופעל על ידי לשכת ראש הממשלה להעפיל לכותרות בשיטה חדשנית: “אם תרצו” ורונן שובל עבדו על בן כספית – נראה שזה לא היה מסובך מדי – ומכרו לו את עצמם כ”ארגון ציוני לא פוליטי”, וסיפרו לו שאוי ואבוי, בדו”ח גולדסטון יש ציטוטים של ארגוני זכויות אדם. כספית ובן דרור ימיני כבר עשו את השאר: המק’ארתיזם הישראלי לא נראה אותו הדבר אחרי השטיק ההוא.

גם היום, אחרי שרונן שובל מסתובב עם חותמת “פאשיסט” של בית המשפט ואחרי שהסתבר שאם תרצו מקבלת מימון ממחבלים, מסתבר שבאם תרצו וב-NGO Monitor חושבים שהשיטה הזו עדיין עובדת. אז הבוקר הם הפגינו את כישורי המחקר יוצאי הדופן שלהם בלחיצה על Ctrl+F, והציגו לנו את מספר הפעמים שבהם הופיעו שמות של ארגוני זכויות אדם בדו”ח ועדת האו”ם שפורסם אתמול.

מה אפשר ללמוד מהרשימה הזו? כלום. כי אם תרצו ונגו”מ לא מתמודדים עם אף טענה. בעצם, הם לא אומרים שבכלל הועלו טענות. היה לי יום עמוס היום, אז אני אתמודד רק עם החלק שמוקדש בדו”ח לארגון שעבורו אני כותב, יש דין. לשם הבהרה: הפוסט הזה לא נכתב על דעת יש דין והוא מייצג את דעתי האישית בלבד.

אם תרצו מציינים שיש דין הוזכר בדו”ח דיוויס חמש פעמים. זה נכון. פעם אחת הוא הוזכר בהקשר של מכתב פומבי שהוציא הארגון יחד עם בצלם סמוך לתום הלחימה, שם הצביעו שני הארגונים על כך שלרשויות הישראליות אין עניין לחקור פגיעות בפלסטינים. שני האזכורים האחרים (שחוזרים על עצמם) הם לדף נתונים על כשלון חקירות משטרתיות במקרה של פגיעה בפלסטינים (הוועדה ציטטה את העמוד האנגלי, והנה העברי) ולדף נתונים שעוסק בכשלון מערכת המשפט הצבאית במקרה של פגיעה בפלסטינים (הנה העמוד שציטטה הוועדה, והנה הוא בעברית.) ההודעה המשותפת של בצלם ויש דין נשענה במידה ניכרת על הנתונים בשני דפי הנתונים הללו, ועל נתוני בצלם שמראים תוצאות דומות.

דף נתונים כזה מצריך עבודה ארוכה מאד, סיזיפית למדי, של הצלבת נתונים ובדיקה אינסופית של פרטים. אפשר כמובן להתווכח עם הפרשנות של ארגוני זכויות האדם לנתונים הללו, אבל אם תרצו והימין היהודי אפילו לא אומרים מה הם. יתר על כן, לאורך השנים, אם תרצו ודומותיה מעולם לא ניסו להתמודד עם הנתונים הללו. אני לא אומר שאי אפשר וודאי שאין אנשים נקיים מטעות, אבל לא היה נסיון רציני אחד להתמודד איתם. כי, מה לעשות, זה מצריך עבודה. זה מצריך לקרוא ניירות לעומק, להבין את הטיעון שלהם, לחפש טעויות – ונראה שה”ימין האינטלקטואלי” פשוט עצלן מדי.

המקרה של נתוני החקירות הצבאיות מביך במיוחד, כי אלה הנתונים של צה”ל עצמו: זה מספר החקירות שפתחנו ביחס למספר התלונות (לא, חקירת מצ”ח לא נפתחת מעצמה – צריך החלטה של הפרקליטות הצבאית, וחלוף הזמן שנדרש לכך מהווה לעתים קרובות גורם בכשלון החקירה בפני עצמו), זה מספר החקירות שהבשילו לכתבי אישום, זה מספר ההרשעות. כלומר, אם תרצו ודומותיה מאשימות את יש דין בכך שהארגון מצטט נתונים רשמיים של צה”ל.

אתם רוצים להתווכח, סבבה. תעלו טיעון. תגידו לי למה זה בסדר שהמשטרה נכשלת ב-97.4% מהחקירות שלה על פגיעה ביבולים פלסטיניים, תסבירו לי למה זה סבבה שהפרקליטות ממנה פרקליטה אחראית לתיק ההרג של יוסוף פחרי מוסא אחלייל בן ה-16 14 חודשים אחרי ההרג, שכנעו אותי שאני צריך לסמוך על מערכת חקירות צבאית שנראית כמו המפקח קלוזו ביום רע, נמקו לי מדוע זה נסבל שמערכת החקירות של ישראל בגדה נכשלת – הן הצבאית הן המשטרתית – בשיטתיות שנה אחרי שנה.

הימין היהודי יכול היה להיות הגון. הוא יכול היה לומר שכשלונות כאלה הם חרפה. הוא יכול היה לומר שצריך לשמור על חיילי צה”ל ובו זמנית לשמור על הפלסטינים שנמצאים תחת שליטת ישראל ולהגן עליהם בקנאות. אבל הוא לא אומר את זה. הוא לא מתמודד עם הנתונים, הוא אפילו לא מדבר עליהם. כל מה שהוא יודע לעשות הוא להצביע ולצעוק: האו”ם ציטט אתכם.

ובכן, יקירי, את מי ציפיתם שהוא יצטט? את מועצת הלול? את זייפני הוויקיפדיה של ג’ראלד סטיינברג? מטבע הדברים הוועדה קיבלה נתונים ממי שאוסף אותם. צה”ל יכול היה להגיש נתונים משלו. הוא בחר לשמור על זכות השתיקה. כנראה שזה היה חכם יותר מאשר לנסות לטעון שיש לו מערכת חקירות עצמאית יעילה.

והבעיה, כרגיל, היא התקשורת היהודית, שמקבלת את הלשלשת של סטיינברג ואם תרצו ומדווחת עליה כאילו היו חדשות ולא עצלות אינטלקטואלית והאשמה בשל קרבה. ספרו לי עוד על התקשורת השמאלנית.

מה שבאמת מדהים, מבחינת מי שיש לו תודעה היסטורית מינימלית, היא שכבר היינו ברגע הזה. היינו בו בימי מלכת האמבטיה ו”אנשי בסדר גמור” של חנוך לוין. ובסיבוב ההוא, אחרי שכל הפטריוטים סיימו כולם לתקוע נודות כחלחלים של סיפוק עצמי, בא השבר הגדול. גם אז, כמובן, מסע הצלב נגד מותחי הביקורת הובל על ידי התקשורת היהודית. אולי הגיע הזמן ללמוד לקח.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מטייחי הפשעים

בן דרור ימיני ויועז הנדל יוצאים למתקפה נגד חקירת פשעי מלחמה. הם יודעים למה

הטור האחרון של בן דרור ימיני ב”ידיעות אחרונות” הכיל שקר גס מהמקובל, אפילו אצלו.

ימיני כותב ש”ביקשתי מדוברת ‘יש דין’ מידע על החקירות שמבצעות מדינות כמו ארה”ב ובריטניה, שראוי לישראל להדמות להן. […] קיבלתי תשובה מעורפלת על כך שעו”ד ספרד לא התכוון לבריטניה וארה”ב.”

ben dror

או שלא. לגמרי במקרה, הייתי במשרדי ‘יש דין’ – הדיסקליימר הקבוע: אני מקבל מהארגון שכר עבור כתיבת בלוג – ושמעתי את התגובה בזמן שנשלחה. עו”ד מיכאל ספרד מביא אותה כאן במלואה:

“שלום,
האייטם אתמול לא עסק בהעמדות לדין ובענישה אלא בחקירות וגם מיכאל לא התייחס לארה"ב אלא לבריטניה.
בבריטניה החקירות בנוגע לפעילות של כוחות הביטחון בעירק נעשות החל מ-2005 על ידי גוף שבראשו עומד אזרח, החל מ2010 יש גם גוף עצמאי חיצוני ייעודי החוקר את פעילות הכוחות הבריטיים בעירק בשם – Iraq historic allegations team. לגבי העמדות לדין בארה"ב ובבריטניה אין לנו נתונים אך אנו כן יודעים שעשרות חיילים הועמדו לדין כולל באשמת רצח גם בנוגע לעירק וגם בנוגע לאפגניסטן.
מקווה שהמידע הזה עוזר.
ערב טוב,
רעות”

ההדגשות שלי. “תגובה מעורפלת על כך שעו”ד ספרד לא התכוון לבריטניה וארה”ב,” אה? אחת משתיים: או שימיני נכשל בקריאה בסיסית של טקסט, או שהוא מסלף את הטקסט לצרכיו, מתוך אמונה שאם הוא שובר את הכללים המקובלים של המשחק העיתונאי, אף אחד לא יחשוף את ערוותו.

אז האם ימיני הוא טמבל או סלפן? לאור ההיסטוריה שלו, שתועדה כאן לעייפה, אני יודע במה אני בוחר. אבל אחרי שעמדנו על כך שימיני מסלף את העובדות לצורכי הונאת קוראיו, נתייחס גם לטיעון שלו.

חשוב לציין: ימיני מקבל במשתמע את הטענה שצה”ל לא חוקר כראוי את פשעי המלחמה שלו; הוא רק אומר שהדרישה מצה”ל לחקירה נאותה היא צביעות, משום שארה”ב ובריטניה מבצעות גם הן פשעי מלחמה והם לא נחקרים כראוי. יש להניח שלא במקרה בחר ימיני את בריטניה וארה”ב כדוגמאות שלו – אם כי את המקרה הבריטי, כפי שעולה מהתשובה שקיבל, הוא לא מכיר כיאות, מה שלא צריך להפתיע – ולא, למשל, את הולנד. זו, בעקבות פשע המלחמה שביצע צבא אחר – הסרבי – בסרברניצה, תוך שכוח שלה עומד בחוסר מעש באזור, חקרה את הנושא במשך חמש שנים ובסופו של דבר, התפטר ראש הממשלה שלה.

כאן נוקט ימיני באחד התרגילים הקבועים שלו. במשך עשור, הוא מאשים את ארגוני זכויות האדם בסיוע לאיסלם הרדיקלי. למשל, כאן:

“הבעיה איננה האיסלאם הרדיקלי. אפשר לחיות עם הנחש הזה ומדי פעם לקצץ את ראשו. הבעיה היא עם התמיכה שמקבלת השנאה הזאת, גם במוסדות בינלאומיים, גם על ידי ארגונים שונים, בחסות שיח "זכויות האדם". […] הבעיה היא עם האחרים. הנאורים. המתקדמים. נציגי העולם החופשי. הם הבעיה. משום שהם לא רוצים לדעת.”

וכאן:

“הטמטום המערבי שמתיר לפשיסטים, גזענים ואיסלאמיסטים להפיץ את מרכולתם באקדמיה המערבית (וגם הישראלית) פועל שעות נוספות גם אצלנו. מצעד הגזענים הכהניסטים קיבל הכשר מטעם בג"ץ לצעוד היום באום אל-פאחם.
הנימוקים מוכרים לעייפה מתחום שיח הזכויות. הם דומים, אם לא זהים, לנימוקים שמעלים ארגוני זכויות אזרח כאשר הם עותרים היום בעניינו של רמדאן: חופש הביטוי בלה בלה בלה. “

הכותרת של המאמר הזה, אגב, היא “הסכנה המעוורת של שיח הזכויות.” כותרות המשנה שלו כוללות, בין השאר, אמירות כמו “הטמטום הליברלי” ו”כששיח הזכויות הופך לסכנה.”

אז במבט הרחב היותר, זה שבו הוא רואה מלחמת תרבויות עם האיסלם, ימיני מאשים את ארגוני זכויות האדם בשותפות לצד האיסלמי, מרצון סמוי או מעיוורון. על זה הוא בנה את עצמו. אבל כשימיני צריך להגן על פשעי המלחמה של הצבא היהודי, אז פתאום הוא מאמץ את השיח של ארגוני זכויות האדם: ההצבעה שלו על פשעים בריטיים ואמריקאים נשענת על המחקר של ארגונים כאלה – אותם ארגונים עצמם שכאשר הוא לא צריך להגן על פושעי המלחמה היהודים, הוא מגנה כאידיוטים מועילים של האיסלם הרדיקלי, שעצם החשיפה שלהם מחלישה את “המאבק” ואת “ההסברה.”

אגב, כשימיני מפנה את הזעם שלו כלפי ארגוני זכויות האדם הישראלים, ומנופף בכך שהצבא האמריקאי ממש גרוע בלחקור את עצמו, האם הוא שם לב שארגוני זכויות האדם האמריקאים אומרים דברים דומים מאד על הצבא שלהם לאלה שאומרים ארגוני זכויות האדם הישראלים על צה”ל?

הנה Human Rights Watch, כשהוא תובע לחקור את הפשעים באפגניסן:

“The US has a meager record of investigating and prosecuting human rights abuses allegedly committed by its forces during its 12-year military presence in Afghanistan, Human Rights Watch said. Although several high-profile cases have resulted in convictions and substantial punishments, many other serious cases have resulted in minimal or no charges, or in disproportionately light punishments.

“The Nerkh incidents should be investigated rigorously, impartially, and transparently,” said Andrea Prasow, senior counterterrorism counsel and advocate at Human Rights Watch. “While it is clear that crimes occurred, US authorities need to establish what exactly happened and who is responsible.”

הנה אמנסטי על צבא ארה”ב, באוגוסט האחרון:

“In a report published on Monday, Amnesty said it had gathered evidence of "a deeply flawed US military justice system that cements a culture of impunity" in dealing with Afghan civilian deaths and injuries caused by US-led Nato operations since 2001.”

“מערכת צדק צבאי פגומה עד הבסיס, שמעגנת תרבות של העדר ענישה” ביחס למותם ופציעתם של אזרחים – זה אחד לאחד מה שאמרו בצלם ויש דין על מערכת החקירות הצבאית. וכאן ההבדל בין אנשים ששואפים לצדק ובין בן דרור ימיני: אדם שרוצה צדק לא מתרץ פשעים בכך ש”כולם עושים זאת.” זה מוסר של מאפיה. מי שרוצה בעשיית צדק, נאבק עליו, לא אומר ש”ככה זה.” ימיני, בעשור האחרון, הוא אחד המגוננים הבולטים ביותר על פושעי מלחמה; בלשון הזהב של אלתרמן,

כי בנים ובנות ואנחנו איתם,

מי בפועל

או בטפיחות הסכמה,

נדחקים במלמול של “הכרח” ו”נקם”

לתחומם של פושעי מלחמה.

מלמול של ‘הכרח’ ו’נקם’.

ובאותו המוסף עצמו (תקשורת שמאלנית, אתם יודעים), יצא יועז הנדל להתקפה על ארגוני זכויות האדם. הלז, כזכור, עומד בראש הארגון המגוחך “זכויות אדם כחול לבן.” האחרון לא מי יודע מה פעיל בשטח, הוא מתעקש שתפקידו הוא לדווח לצה”ל ולא ל”כבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ” – כלומר, לסייע לצבא לטשטש את הפשעים – ולאחרונה עיקר הפעילות שלו היא נסיון לתעד הפרות זכויות אדם… של החמאס, ולשמש בפועל כעוד זרוע hasbara של ישראל. מוקדם יותר, עסק הארגון בנסיון נלעג לגרום לחיילים לספר על מעשים טובים שהם עשו לפלסטינים.

בטורו, כותב הנדל שהחקירות שצה”ל הורה על פתיחה בהן מעידות שהוא “צבא רציני,” ואומר שההגינות באשר ליכולת של צה”ל לחקור את עצמו “מחייבת להבין קודם כל באיזה תוצאות מפקפקים.”

yoaz

ובכן, אילו טרח הנדל לקרוא את הדו”חות של בצלם ויש דין, הוא היה רואה למה יש פקפוק רציני ביכולת של צה”ל לחקור את עצמו – גם בימי רגיעה יחסית ועל אחת כמה וכמה בימי מלחמה.

הנה הנוהל של צה”ל לפתיחה בחקירה במקרה של חשד לפשע בעת רגיעה: קודם כל, יש תחקיר מבצעי, שיכול להמשך הרבה מאד זמן. רק אחרי שהוא מסתיים, מתחילה הפרקליטות הצבאית לשקול האם יש בכלל מקום לחקירה פלילית. הבדיקה הזו של הפרקליטות הצבאית נמשכת שבועות עד חודשים – ואחרי כל הזמן הזה, בכלל לא בטוח שיש עדיין אפשרות לקיים חקירה רצינית. עבר המון זמן, לכל המעורבים היה די זמן לתאם עדויות, על זירת פשע ואיסוף ראיות פיזיות אין מה לדבר. אם החליטה הפרקליטות לפתוח בחקירת מצ”ח, ולא תמיד היא מחליטה על כך, החקירה הזו יכולה להמשך שנים. אחרי החקירה, התוצאות מועברות שוב לידי הפרקליטות הצבאית, שלוקחת את הזמן שלה לחשוב על זה עוד קצת. כאן צריך להזכיר שעל פי חוק השיפוט הצבאי, אפשר לשפוט חייל רק עד שנה לאחר שחרורו. כלומר, מה שיש כאן בפועל היא מערכת שמושכת את הזמן עד שהיא תוכל להודיע בשביעות רצון שהתיק נסגר כי החייל כבר יצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי. החוק הצבאי הישראלי לא מכיר בקטגוריה של פשעי מלחמה, שעליהם באופן כללי אין התיישנות.

אם מישהו היה צריך דוגמא לאופן שבו פועלת מערכת ה”צדק” הצבאי ביחס לפלסטינים, המקרה של ג’וואהר אבו רחמה הוא דוגמא נהדרת. היא נהרגה, ככל הנראה כתוצאה משאיפת גז שנורה על ידי חמושי צה”ל, בינואר 2010. צה”ל שיקר בפרשה פעם אחר פעם, מה שהיה גורם לכל אדם סביר להורות מיד על חקירה. אבל זה לא קרה: הפרקליטות סירבה בעקשנות לפתוח בחקירה פלילית, ולפני שבועיים – קרי שלוש שנים ושמונה חודשים לאחר מותה של אבו רחמה – הסכים בג”צ שההחלטה לא היתה בלתי סבירה. במילים אחרות, צה”ל נאבק בבתי המשפט כמעט ארבע שנים כדי למנוע חקירה. לא העמדה לדין: פאקינג חקירה. זו מערכת הצדק הצבאי בקליפת אגוז.

וזו עוד מערכת הצדק הצבאי בזמן רגיעה. במצב מלחמה, הנושא מסתבך הרבה יותר. הפרקליטות הצבאית חשודה באישור פשעי מלחמה. האם היא יכולה ברצינות לחקור את עצמה? אל תצחיקו אותי. הנדל כותב ש”באופו מפתיע, דווקא מידע שקיבלו במהלך המבצע מתחקירנים ברצועת עזה – תחת דוברי החמאס – שימש אותם כדי להאשים את צה”ל בפשעי מלחמה.”

אה, לא. קודם כל, ההיסטוריה מוכיחה שבדיווחים על פשעי מלחמה, כדאי מאד להקשיב לאנשים בשטח. פעם אחר פעם, הם צדקו הרבה יותר מהמפקפקים בהם. הנטיה האנושית היא לא להאמין שכוחות רשמיים מבצעים פשעים; זה “לא יכול לקרות” וזה קורה בפועל יום-יום, שעה-שעה.

שנית, מי שהעיד על פשעי המלחמה היה צה”ל עצמו. פעם אחר פעם, הוא התגאה בכך שהוא מפציץ את בתי המשפחות של אנשי חמאס – מטרה שהיא בעליל לא מטרה צבאית, מטרה שבעליל הפגיעה בה מיועדת לנקמה, שהיא הכל חוץ מצורך צבאי. וזה, בלי לדבר על מה שקרה בסג’עיה ורפיח. צה”ל הרשיע את עצמו. הפשעים הללו, נזכיר, בוצעו באישורה של הפרקליטות הצבאית – זו שעכשיו הנדל רוצה שתחקור את עצמה.

וואלה. האם כשימיני מדבר על “ניצול לרעה של שיח הזכויות” הוא מדבר על השכן שלו במוסף? כי הנדל והארגון הנלעג שלו, ארגון hasbara שמתחזה לארגון זכויות אדם, הם אחלה של דוגמא. כרגיל, הימין מבצע בעצמו את מה שהוא מאשים בו את השמאל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

המדינה זה הוא

לפני כעשור ומשהו, כשאיש הדמים חאפז אל אסד חרחר את נשימותיו האחרונות, והיה צורך להכשיר את הקרקע להעברת השלטון ברפובליקה הסורית ליורשו בשאר – שלימים יסתבר שעבה קוטנו ממותני אביו בכל הקשור לשפיכת דמים – מלאה התקשורת הישראלית שחוק. הפרלמנט הסורי הכנוע מיהר בבהילות לתקן את החוקה כך שתאפשר לבשאר, שהיה צעיר מדי, למלא את תפקיד הנשיא. איזו בדיחה של מדינה, התרוננה התקשורת הישראלית; הכל אישי.

מלשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו הדליפו אתמול (ד') שהוא רוצה לשנות את חוק יסוד: הנשיא, כי הוא לא מתאים לו. על פי ההצעה של נתניהו, הבחירות לנשיאות – שאמורות להתרחש ביולי הקרוב – יידחו בשנה, ובמהלך השנה הזו תעביר הכנסת שינוי לחוק היסוד, שיעביר את בחירת הנשיא מן הכנסת אל העם. יש להניח שהנשיא הנוכחי, שמעון פרס, הפטיר כמה "מה אני צריך את זה" לפני שהודיע לנתניהו שהוא מקבל את דין התנועה; ואם במסגרת שינוי חוק היסוד, ישונה גם הסעיף שכרגע אוסר על הנשיא להבחר לכהונה שניה, אף אחד לא צריך להיות מופתע. זה פרס.

העובדה שמדובר בהדלפה ולא בהודעה רשמית מעידה על כך שנתניהו שולח פה בלון ניסוי, ובוחן את התגובה. אם היא תהיה חזקה מספיק, הוא ייבהל ויגנוז את היוזמה. אנחנו הרי מכירים אותו.

השאלה שצריכה לעלות היא למה לעזאזל לשנות חוק יסוד כל עשור ומשהו. עד בחירתו של משה קצב, נשיאים יכלו להבחר לשתי כהונות של חמש שנים; קודם להצבעה הזו שונה החוק כך שהנשיא יוכל לכהן רק כהונה אחת, בת שבע שנים. אם היוזמה הזו היתה מגיעה מהכיוון של פרס, היה ברור מה מקור השינוי: הרצון של פרס שלא לבלות ולו רגע אחד כאזרח פרטי.

אבל היא מגיעה מכיוון נתניהו. אז מה קורה שם? תשמחו לדעת שמקורביו של נתניהו כלל לא מסתירים את המטרה. "הוא לא מרוצה מהגלריה הנוכחית של המועמדים. הוא לא רוצה לראות את רובי ריבלין בתפקיד. הוא מאד לא רוצה לראות את סילבן שלום מכהן כנשיא, משתי סיבות עיקריות: נתניהו יודע שסילבן ינסה להאפיל על נתניהו על כל צעד ושעל, ומיומו הראשון כנשיא ינהל קמפיין לתפקיד הבא – ראשות הממשלה. בעוד הנשיא פרס מתפקד לבדו, רעייתו של סילבן, ג'ודי, תהפוך דמות מפתח ותאפיל על אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו."

כלומר, ראש הממשלה ממש לא מתלהב משני מועמדים לתפקיד הנשיא, שאחד מהם הוא אכן סכנה אסטרטגית על שלום הבית שלו. במדינה נורמלית, עם מסורת רפובליקנית מוצקת, הוא היה מושך בכתפיו או נושך את שפתו; לכולם היה ברור שאין מה לעשות בנידון. במדינה שפויה, מדינה שאיננה ממלכה, לא מתאימים את החוק – על אחת כמה וכמה חוק יסוד, שהוא אבן יסוד של החוקה שעדיין איננה – לגחמותיו של אדם מסוים. לא מתאים לנתניהו לראות את סטיב או את רובי בבית הנשיא? בעסה, יואיל נא להתנחם בקצת גלידת פיסטוק.

אבל זו ישראל. אתם יודעים, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. לא מדינת הבלאי שיש מצפון. זו המדינה שבה הדבר הראשון שעשה אהוד ברק עם בחירתו לראש הממשלה על פי חוק הבחירה הישירה היה לשנות אותו, כדי שיתאים לצרכים הזמניים של הקואליציה שלו. כשבנימין נתניהו החל לחתור תחתיו – הוא קרא לעצמו אז "אזרח מודאג" – הוא הפעיל את הליכוד כדי לשנות את חוק היסוד הזה, כך שיתיר גם למי שאיננו חבר כנסת להתמודד לראשות הממשלה. נתניהו ירד מהעץ הזה אחרי שברק הפתיע והודיע על בחירות לראשות הממשלה בלבד, אבל עד אז הוא היה לגמרי בעד.

אז אם חוק יסוד: הממשלה הוא פלסטלינה, שאפשר ללוש אותה או לקצץ אותה על פי הצורך הפוליטי הרגעי, למה לא לשחק כך גם עם חוק יסוד: הנשיא? ואכן, הפרשנים שדיווחו על המהלך של נתניהו התעסקו רק בשאלה האם יש לו יכולת לבצע את המהלך (ספק), ולא עסקו לרגע בשלוש השאלות הערכיות: ראשית, האם ראוי להתנהל כך כלפי חוקי יסוד? שנית, איך זה שמישהו שמיילל כבר עשור שההוצאות הציבוריות גדולות מדי מוכן, ללא הנד עפעף, לזרוק עשרות עד מאות מיליונים על מערכת בחירות שאף אחד לא צריך, ושכרגע מתנהלת בכנסת בעלות אפסית? שלישית, כמה זמן נתניהו מתכנן להשאר כראש ממשלה? אם שלום ייבחר לנשיאות, לכהונה של חמש או שבע שנים, למה נתניהו צריך להיות מודאג ממנו כראש ממשלה, אם הוא לא מתכוון להשאר שם?

כל זה, ובלי לדון בכלל בתיאוריית הקונספירציה שאומרת שנתניהו רוצה לדחות את הבחירות לנשיאות כדי שהוא-עצמו יוכל להבחר לנשיא, ולהשליך את שאריות חורבן המדיניות שלו לידיו של איזה יורש חסר מזל, בדיוק כשהסופה המושלמת של כשלון התהליך המדיני, הבידוד הבינלאומי והמשבר הכלכלי ישתלבו לסערה אחת. נתניהו נשאל לפני מספר חודשים אם יש לו תוכניות כאלה, והכחיש במרץ. מצד שני, אתם יודעים מה שווה האמינות שלו.

על כן צריך לומר לנתניהו: שום שינוי בחוקי יסוד ממך. אם אתה רוצה לשנות את חוק יסוד: הנשיא, השינוי היחיד שאנחנו מוכנים לקבל הוא ביטול התפקיד המיותר הזה. אם אתה רוצה להתאים אותו לצרכיך, אז לך לסוריה.

ועוד דבר אחד: בימים האחרונים, רשם ארגון "יש דין" (גילוי נאות: אני מספק לו שירותי בלוגינג בתשלום) הישג, כשהפרקליטות הצבאית הודיעה שהיא תחדד את הנהלים שאוסרים על שימוש בכפרים פלסטינים כאתרי אימונים. הבוקר התבשרנו מהוססות שגם המאבק ארוך השנים של בצלם, שמצלמות-הקריפטונייט שלו מתעדות מעצרי לילה מחפירים זה אחר זה, כנגד מעצרי הלילה של קטינים נחל הישג ראשוני, ובצה"ל שוקלים כעת לנסות להמנע ממעצרי קטינים באזור מוגבל, כפיילוט. אלבר קאמי אמר פעם שאנחנו לא נוכל למנוע את עינויים של ילדים, אבל נוכל לצמצם את מספר הילדים המעונים. זו נקודה של אור בלב הלילה – וצריך לזכור שאסור להתמקד יותר מדי באור; הוא עדיין מוקף בחשיכה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שקרנים, שקרנים ארורים, ו-NGO Monitor

לפני כשלושה חודשים פרסם ארגון "יש דין" (גילוי נאות: אני פרילאנסר שלו וכותב עבורו בלוג) דו"ח, "לאקונה" שמו, שעסק בהעדר חקיקה ראויה כנגד פשעי מלחמה בישראל, וציין שורה של מקרים שבהם הועמדו לדין ולעתים הורשעו חיילי צה"ל בפשעים שצריכים היו להיחשב לפשעי מלחמה.

תוך שניות, קפץ הפיוז לארגון ה-Hasbara NGO Monitor, והם מיהרו לפרסם הודעה שבה נטען שהדו"ח הוזמן על ידי האיחוד האירופי. לראיה, הם הצביעו על העובדה – שהופיעה בדו"ח עצמו – שהאיחוד האירופי סייע במימון שלו. אחר כך הם חזרו על הטענה שלהם בעוד כלי תקשורת, בכלל זה הג'רוזלם פוסט, שיצא בזיוני במיוחד. חשוב לציין שכמנהגם של הארגונים המק'ארתיסטיים הישראלים וסייעניהם בתקשורת, הם לא טרחו להתווכח עם הטענות שבדו"ח – ולו משום שלא היו טענות של ממש להעלות נגדו.

אפילו בן דרור ימיני, שבימים כתיקונים הוא שופר של NGO Monitor והתוכי שלו להמונים הישראלים, "אם תרצו", נאלץ לכתוב בחירוק שיניים ש"יש מקום לקבל את המלצות ועדת טירקל, שהן גם המלצות דוח "יש דין", בלי שום קשר לכוונות המחברים. לפעמים, רק לפעמים, גם בעלי כוונות עוינות מעלים טענות נכונות ו/או מגישים המלצות ראויות. קבלת ההמלצות לא תפגע בישראל. להפך." אז מה ניסו אנשי סטיינברג לעשות? לגלגל קצת "אשמה בשל קרבה" (guilt by association): ארגון זכויות אדם אומר את זה, סימן שזה חלק ממזימה עולמית.

הטענה הזו של הקרקס המעופף של ג'ראלד שטיינברג – שהדו"ח הוזמן על ידי האיחוד האירופי – היתה שקרית, ואני מעז לטעון שהם ידעו שהיתה שקרית. הסיבה לכך פשוטה למדי.

אירונית, אפשר להודות על ההוכחה לכך לשותפיהם לדרך של NGO Monitor, אנשי "אם תרצו." מנהיג הארגון רונן שובל – האיש היחיד בישראל שמסתובב עם חותמת של בית המשפט שמעידה שהוא פאשיסט – הודה בחקירתו הנגדית שהוא שלח חוקרים פרטיים להשיג מידע פנימי של "יש דין." מידע שנגנב ממשרדי היועץ המשפטי של "יש דין," מיכאל ספרד, הופיע ב"ישראל היום" בדצמבר 2010. הפרסום כולל חלקים ממסמך פנימי, שנכתב בו כך: "הפרויקט יעודד את הכנסת נושא פשעי המלחמה לתוך השיח המשפטי בישראל ביחס לפעולות של כוחות הביטחון בשטחים הכבושים." מטרת הפרויקט מתוארת כ"חיזוק השיח הציבורי בעניין פשעי מלחמה והכרה בקרב גורמי המדיניות שמדינת ישראל מפגרת באופן חריף אחר הסטנדרטים הבינלאומיים לטיפול בפשעי מלחמה."

כפי שאפשר לראות, מדובר בטיוטה לקראת כתיבת דו"ח פשעי מלחמה שלנו. כפי שאפשר להבין עוד, זהו מסמך פנימי שמתאר פעולה עתידית של "יש דין." כלומר, הוא מתאר את מה שקרה בפועל ולא בהזיות שלמרבה הצער יותר מדי עיתונאים נוהגים לפמפם: ש"יש דין" תכננה פרויקט, דו"ח על העדר חקיקה בפשעי מלחמה ("ישראל מפגרת באופן חריף…"), ואחר כך הלכה ומצאה לו מימון.

וזה לא היה צריך להפתיע אף אחד. כך ארגוני זכויות אדם עובדים: הם בונים הצעות פרוייקט ואז מחפשים מימון. האיחוד האירופי איננו איזה עכביש חורש רעה ששולט על גייס חמישי שמיועד למוטט את מדינת ישראל. כדי להאמין שיהודים מוכרים כך את ארצם לזרים, עבור בצע כסף, צריך כנראה להיות אוטו-אנטישמי מסוגו של ג'ראלד סטיינברג ומסוגם של האנשים העלומים שמממנים אותו.

עכשיו, המסמכים שנגנבו מהמשרדים של "יש דין" הגיעו ל"ישראל היום" דרך "אם תרצו." זו האחרונה מכחישה קשר לפריצה למשרדים. נניח. הקשרים בין "אם תרצו" ונגו"מ הדוקים: הדו"חות של "אם תרצו" הם, בחלק ניכר מהמקרים, גרסה מדוללת להמונים של הדו"חות של נגו"מ. אם מישהו באמת מאמין שבנגו"מ לא ידעו על הפרסום ב"ישראל היום", שהם לא הבינו את ההשלכות שלו על הפרסום שלהם, הוא צריך להגיע לדרגת הניתוק מהמציאות של שופט ישראלי.

ועוד משהו. פעם, מזמן, ישראל התיימרה להיות אור לגויים. פעם, מזמן, משפטנים יהודים עמדו בחזית המאבק בפשעי מלחמה, כשרפאל למקין מתאר את פשע רצח העם (אז הוא קרא לו "ברבריות") עוד קודם למלחמת העולם השניה. פעם, מזמן, ישראל היתה מיוזמות אמנת הפליטים. רבים וטובים בארגוני זכויות האדם בישראל רואים במסורת הזו את התגשמות יהדותם, והם גאים להיות חלק ממסורת ארוכה ומפוארת – במידה רבה לא ישראלית, למרבה הצער – של יהודים ששלחו ידם בתיקון עולם.

על המסורות שמהן יונקים ג'ראלד סטיינברג וחבר מרעיו אולי כדאי שלא נרחיב את הדיבור.

הערה מנהלתית א': בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב': אני יוצא לחופשה קצרה. אני מתנצל על מיעוט הפוסטים בשבוע הזה ומקווה לשוב לשידורים סדירים ביום שני.

(יוסי גורביץ)

שוטרים, חמושים, וחיות אחרות

(לרעות מור, שהולידה את הפוסט הזה; פוסט רפלקסיבי משהו)

לפני כעשרה ימים כתבתי פוסט קצר יחסית לבלוג של "יש דין," "הם תוקפים גם כבשים" כותרתו. במידה ניכרת של הפתעה, הפוסט הפך לנגד עיני ללהיט: ההפניה אליו בעמוד הפייסבוק של "יש דין" זכתה ל-166 שיתופים עד כה, מספר שלדעתי הוא שיא; הוא היה הצלחה מסחררת ב-972, בגרסתו האנגלית; ולראשונה, היה גם עניין בגרסה גרמנית. מה לעזאזל?

לקח לי כמה זמן להבין מה קורה פה. הפוסט עצמו איננו יוצא דופן במיוחד: הוא מתאר חקלאי פלסטיני שיוצא לרעות את צאנו. המרעה שלו סמוך למאחז ברכה ב', ושם הוא נתקל בקבוצה של חיילים. החיילים הורו לו לפנות את השטח, הוא סירב, ולאחר דין ודברים הגיעה קבוצה שניה של חיילים, והשליכה רימוני הלם אל הכבשים, שנתקפו פאניקה.

בעשרת החודשים שבהם אני עובד ב"יש דין" (הפוסט הנוכחי, יש לציין, לא נכתב על דעת הארגון אלא על דעתי-שלי וכל מה שנכתב בו הוא באחריותי המלאה) נתקלתי במספר עצום של סיפורים קשים משמעותית יותר: החל בנסיון של חמושי צה"ל להתמודד עם הקריפטונייט שלהם, מצלמות, על ידי העברתן למתנחל שישבור אותן, עבור בעינויים של מפגין שבהם השתתפו גם רופאים, חטיפה והתעללות בילד, התעלמות מרוצח במדים למרות שחשפנו את כל הפרטים שיאפשרו את זיהויו והעמדתו לדין, שיתוף הפעולה הקבוע בין החמושים והמתנחלים נגד חקלאים פלסטינים, הקלות של הטרור היומיומי שבמהלכו רכושם של פלסטינים מוצת, חוסר הנכונות של המשטרה לעשות עבודה מינימלית כדי ללכוד תוקפים אכזריים, ההפיכה של צה"ל לכנופיה אם לא לארגון טרור, הרשעות הביורוקרטית הקטנה שבמסגרתה פלסטינים נדרשים לבחור בין תלונה פלילית כנגד המתעללים בהם או תביעה כספית נגד המדינה, הגניבה של חמור וציוד חקלאי מאנשים כמעט חסרי כל, כמעט הצתה למוות של אנשים בשנתם, והמהלך הכולל של טרנספר שקט; ואלה רק התיקים שיכולנו להרשות לעצמנו לפרסם. יש הרבה יותר, ואני קורא אותם בקביעות.

ואף על פי כן, סיפור הכבשים ורימוני ההלם הוציא תגובה חריפה גם ממני. אני מגדל שני חתולים, צ'ארלי ו-ווילי, והמחשבה שאיזה בריון בן 19 יוכל להרשות לעצמו להשליך עליהם רימון הלם כי בא לו, המחשבה על מה שזה יעשה לחיות העדינות האלה, גרמה לי כמעט לדמעות ואחר כך להתקף זעם. וכשבאתי לכתוב נזכרתי בספר שקראתי לא מזמן, The Rise of the Warrior Cop של ראדלי באלקו (Radley Balko).

הספר מתאר את המיליטריזציה של כוחות המשטרה בארה"ב החל משנות השישים ועד ימינו, שבמידה ניכרת היא תוצאה של המלחמה בסמים – אף שהצורך בכוחות משטרה כאלה כמעט אפסי. באלקו מתעד כיצד המלחמה בסמים שחקה בעקביות את ההגנה של האזרחים מפני כוחות המשטרה, ובמיוחד את חיסולה בפועל של ההגנה מפני חיפוש ושל דוקטרינת "ביתו של אדם הוא מבצרו." הוא מזכיר שלדרישה ששוטר שבא לביתו של אדם, גם אדם מבוקש, יקיש קודם כל על הדלת יש היסטוריה ארוכה: המטרה שלה היא לאפשר לעבריין להסגיר את עצמו ללא אלימות. משנות השבעים ואילך, בתי המשפט בארה"ב מאשרים דרך קבע מה שמכונה שם no-knock search, כלומר חיפוש ללא התראה – בפועל, הסתערות של חמושים על בתיהם של אנשים בשל מה שהוא במקרים רבים עבירה של מה בכך, כמו החזקה של כמות קטנה של מריחואנה לצריכה עצמית. בשורה ארוכה מאד של מקרים ירו השוטרים למוות באנשים לא חמושים ולא מסוכנים – פעמים רבות משום שהם הסתערו על הבתים הלא נכונים. כלומר, המלחמה בסמים אפשרה בפועל שימוש בסמכויות מלחמתיות על אזרחים חפים מפשע. מטבעה של המלחמה בסמים, ההתקפות הללו בוצעו – מתבצעות, מדויק יותר לומר – בשכונות עוני.

באלקו מציין בתמיהה עובדה משונה: במהלך התקיפות הללו, החמושים הורגים לעתים קרובות בעלי חיים ובחלק מכוחות המשטרה זו מדיניות קבועה לירות בכלבים, אם יש כאלה בבית המותקף. אף שהאזרח האמריקאי הממוצע מקבל בהבנה שבשתיקה את מותם של סוחרי סמים, גם אם הם לא חמושים, בעת פשיטות כאלו, ואף שלעתים קרובות הוא מצדיק גם את מותם של אזרחים חפים מפשע (!) במהלך הפשיטות, גם כאשר הפשיטות הן פשוט טעות בכתובת, הרי שפשיטה שבה נהרגו בעלי חיים – במיוחד אם ההרג שלהם מתועד – גוררת זעם ציבורי אדיר, חסר פרופורציה להתקפות שבהן נהרגים אנשים לא חמושים. ארגונים אמריקאים שמנסים להביא לדה-מיליטריזציה של המשטרה למדו בעשור האחרון שכלי הנשק היעיל ביותר שלהם הוא סרטון שבו רואים שוטרים יורים בבעלי חיים.

למה? משום שחיות נתפסות אוטומטית, בצדק, כחסרות ישע. כשההרוגים הם בני אדם, האזרח הממוצע מפעיל מיד שורה של רציונליזציות: למה לא מראים מה קרה שם קודם, המשטרה הרי לא תוקפת סתם כך, אם היא תקפה את האדם הספציפי הזה כנראה שהיתה לה סיבה, הוא בטח הסתיר משהו, ובעצם, אומר לעצמו האזרח המהוגן, יש כאן שתי גרסאות: זו של האנשים הגסים שעומדים להגן עלי וזו של פושע, או, במקרים רבים מדי, של קרוביו המקוננים של פושע. הקורבן וקרוביו נתפסים, כמעט מיידית, כשקרנים.

שאם לא כן, יצטרך האזרח הטוב להודות שהוא לא מפקח כראוי על האנשים שלהם העניק נשק וסמכות להפעילו, שאבק דם מן הרשלנות שלהם נמצא גם על ידיו-שלו; שהוא, שמעולם לא היה מעלה על דעתו להרוג אדם, שותף – ולו חברתית – לרצח משפטי למחצה. זו מחשבה מבעיתה, מחרידה, ובהתאם היא נדחקת אחורה. יש שוטרים, יש פושעים, אין טשטוש, ואולי המשטרה הגזימה קצת אבל על כל פנים, לי זה לא יכול לקרות. אני הרי לא פושע. במידה ניכרת, זו גם ההצדקה שמספקים אנשים לעצמם כשהם עוברים לסדר היום על אלימות משטרתית כלפי מפגינים: הם בטח עשו משהו. הרי לא יעלה על הדעת שאני משלם את משכורתם של בריונים אלימים, נכון?

הרג של בעלי חיים מעיף את כל זה מהחלון. האלימות של החמושים כלפי מי שהם חסרי ישע היא לא ניתנת להגנה. במקרה הזה, הופכים השוטרים – בצדק! – לקורבנות של זעם ציבורי. אם אפשר להרוג את הכלב שלו מבלי למצמץ, בטעות, אפשר הרי גם להרוג את הכלב שלי.

באותה המידה, אלימות משטרתית כלפי חסרי ישע אחרים – ילדים, במידה מסוימת נשים בהריון – גם היא גוררת זעם ציבורי. כך בארה"ב; לא כך בישראל. אלימות כלפי ילדים פלסטינים זוכה כמעט אוטומטית לרציונליזציה. אני אפילו לא מדבר על מה שחמושינו מרשים לעצמם כלפי בגירים פלסטינים. הישראלים שכנעו את עצמם כל כך שכל הפלסטינים רוצים במותם שהם מקבלים בשלווה גם אלימות קשה כלפי ילדים. במידה רבה, התפיסה הזו היא השלכה על הפלסטינים של המדיניות שאיתה הסכינו הישראלים במשך שנות דור: שלחיי פלסטינים אין בעצם ערך. אבל כשזה מגיע לבעלי חיים של פלסטינים, חסרי הישע של חסרי הישע, החומות מתמוטטות אפילו אצל חלק ניכר מהישראלים (לא כולם, כמובן; חלקם כבר אכולי שנאה מדי), שלא לדבר על זרים.

כוח משחית, אמר לורד אקטון, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט. כשאנחנו אומרים לחמושים שלנו שהם יכולים לעשות כמעט ככל העולה על רוחם; שהם יכולים להרוג גברים, ואנחנו נסתכל הצידה; שהם יכולים לענות ילדים, ואנחנו נשאל "למה לא מראים מה קרה קודם"; שהם יכולים לפרוץ ברגל גסה לבתיהם של אנשים חפים מפשע, לזרוע בהם הרס, להטיל אימה על ילדיהם, ואנחנו נצפה בזבל הריאליטי החדש – אנחנו אומרים להם שלא אכפת לנו מהשחתתם; אנחנו אומרים שאנחנו מעניקים להם בפועל כוח מוחלט. הנשק עצמו, ידע כבר הומרוס, מסית לאלימות; כשאנחנו מסרבים לפקח כיאות על החמושים שלנו – בין אם מדובר בשוטרים וחמושים בגדה, ובין אם ביס"מניקים וסתם שוטרים בישראל עצמה – אנחנו מבטיחים שתהיה אלימות. אנחנו אחראים עליה מעצם הסטת המבט שלנו.

והם, כמובן, לא מפעילים אלימות רק כלפי בעלי חיים. ואם אתם חושבים שהאלימות הזו נעצרת בגבולות המטושטשים מאד, שמעטים הישראלים שעוד יכולים להצביע עליהם, של הקו הירוק, אתם מוכרים לעצמכם אשליה מסוכנת. כפי שהם נוהגים בכבשים, כך הם נוהגים גם בבני אדם – למעשה, כלפיהם הם מרשים לעצמם הרבה יותר אלימות.

אם אנחנו רוצים לחזור להיות חברה מתוקנת, הצעד הראשון צריך להיות ספקנות אוטומטית כלפי כל הפעלת כוח של חמוש; הוא יצטרך להצדיק כל מעשה של אלימות. את הבדיקה הזו יש להוציא מידי מח"ש חסרת השיניים (ואל תזכירו לי את מצ"ח), ולהעמיד תובע ציבורי, שיבוא מחוץ למערכת, שיבדוק כל מקרה של אלימות משטרתית או צבאית ושתפקידו יהיה להעמיד לדין פלילי הן חמושים שיפעילו אלימות בלתי מוצדקת – ועוד יותר חשוב מכך, את השוטרים והחיילים שיעידו עדות שקר כדי לחפות על חבריהם.

לא שזה יקרה; ישראל, אחרי הכל, התמכרה לאלימות שהיא מפעילה כלפי הפלסטינים. אין כיבוש בלעדיו והישראלים חיים די טוב עם הכיבוש. רק עשו לי טובה, וזכרו דבר אחד: הפלסטינים חסרי אונים להגן לא רק על בעלי החיים שלהם – הם צריכים לראות, על בסיס יומי, את ילדיהם מושפלים ומוכים; עיניהם רואות וכלות אליהם כל הימים, ואין להם מושיע.

ואם יבוא משם הפיצוץ, אם שוב יגבר היאוש על הפחד והמדוכאים ישלחו את ידם אל הנשק אשר ימצאו, אל נא תתקפלו לתנוחה עוברית ותזעקו "למה זה מגיע לנו, מה כבר עשינו": הישירו מבט אכזרי וצונן אל המראה, וראו שם את החמוש שמימנתם, את הבריון המגחך בירוק שהפכתם לגיבור, משליך רימוני הלם על חיות מבועתות, כופת ומענה ילדים. פגשו את האויב; הנה הוא אתם-עצמכם.

וגם אני. גם אני.

(יוסי גורביץ)

השקר מקיף את העולם בזמן שהאמת מחפשת חיבור ווייפיי

אבל לפעמים היא מוצאת כזה.

ארגון הכזבנים החביב על הבלוג, נגו"מ – אתם עשויים לזכור אותם מהפצת שקרי Hasbara על מועצת זכויות האדם ומהעובדה שהם הפעילו סוס טרויאני בתוך ויקיפדיה, כמו גם מרשלנות מטומטמת – קפץ כמוצא שלל רב על מציאת המנהרה הבוקר ליד קיבוץ עין השלושה. הארגון מיהר לצייץ ש"מנהרת הטרור של החמאס נבנתה בבטון מישראל, שנשלח בשל לחץ של האו"ם וארגוני זכויות האדם. תודה, עמותת גישה." לשקר יש יתרון מהירות: תוך זמן קצר, העלילה – אם הייתי נוקט ברטוריקה של נגו"מ, הייתי כותב 'עלילת דם' – של נגו"מ צוטטה על ידי ה-Jewish Press כאילו היתה אמת עובדתית. ככה, אחרי הכל, בונים עלילות.

ואז פגשה המציאות את ארגון ה-hasbara. בניית המנהרה, אומרים בצה"ל, החלה לפני כשנה וחצי, והסתיימה לפני כחודשיים. היא עשויה כולה מבטון. דא עקא, ישראל לא העבירה מלט למגזר הפרטי ברצועה אלא רק מה-17 בספטמבר, כלומר לפני פחות מחודש. המלט שבו השתמשו לבניית המנהרה הגיע לרצועת עזה לא מישראל, אלא מן המנהרות. אבל אלה עובדות, ונגו"מ לא עוסקים בעובדות. הם עוסקים בהפצת כזבי hasbara.

כמובן, העובדות מצביעות על חור מסיבי בכל תפיסת המצור הישראלית על הרצועה: לחמאס – עד לאחרונה – לא היתה שום בעיה לקבל שום דבר. לא מלט, לא ברזל, לא חומרי נפץ. התושבים ברצועה התרגלו להשען על כלכלת המנהרות. המגזר שנדפק מהמצור הישראלי היה המגזר השלישי. אי אפשר לקנות מוצרי בניה לבית ספר שממומן על ידי ארגון מגזר שלישי מהמנהרות, משום שארגונים כאלה מטבעם מצריכים קבלות. והמבריחים, אפעס, לא מספקים כאלה. הם נאלצו להסתפק באספקה במשורה, תחת פיקוח כבד, של מנגנוני הבטחון. יתר על כן, מאחר ו"מנהרת הטרור" ישבה שם חודשיים בלי שיקרה איתה כלום, מותר לתהות עד כמה היא היתה "מנהרת טרור." אם טרור היה כל מה שהעסיק את חמאס, למה לא קרה כלום? יכול להיות שהצד השני רציונלי משהו, ושמר את המנהרה כקלף לקראת סכסוך עתידי?

אבל זו סטיה מהנושא. הנושא הוא מדיניות השקרים של ארגון שמעמיד פנים שהוא עוקב אחרי פעילותם של ארגוני זכויות אדם, כשהוא מקפיד אגב לערפל היטב את מסלול התורמים שלו עצמו; והשקרים האלה לא מוגבלים ל'גישה" ולנסיון להפליל אותו במעורבות במנהרה של החמאס.

ביום חמישי האחרון, פרסם ארגון "יש דין" – גילוי נאות: הח"מ מספק ליש דין שירותי כתיבת בלוג בתשלום, ומדי פעם מסתופף עם עובדי הארגון בישיבות ולעתים אף בבתי מרזח; הוא רואה בחלק מאנשי הארגון ידידים קרובים – דו"ח שעוסק בהעדר חקיקה כנגד פשעי מלחמה בישראל ובהשפעה של העדר זה על פסיקת בתי הדין הצבאיים. אפשר לקרוא אותו כאן.

נגו"מ מיהרו לפרסם, עם צאת הדו"ח, הודעה מטעמם שכללה שקר גס: היא טענה שהדו"ח הוזמן על ידי האיחוד האירופי וש"יש דין" היו רק קבלני הביצוע שלו. זה קשקוש מטומטם. כן, האיחוד האירופי מימן חלק מהוצאת הדו"ח, כפי שאפשר לראות בעמוד השלישי של הדו"ח (זהירות, מסמך); זה לגמרי לא סוד.

אבל האיחוד האירופי לא הזמין אותו. להיפך: "יש דין," כמו הרבה ארגוני זכויות אדם אחרים, יצר לעצמו פרויקט ואז הלך למצוא מממנים. האיחוד האירופי הסכים לממן. מחבר הדו"ח, ליאור יבנה, הדגיש בפני שהמעורבות של נציגי האיחוד היתה מוגבלת לפיקוח על כך שהכסף שהם מסרו הוצא כיאות וכנדרש; הם לא ידעו מה יכיל הדו"ח וודאי שלא השפיעו עליו. אגב, נגו"מ מוניטור טוענים שהאיחוד האירופי מממן שליש מההכנסות של "יש דין"; גם זה לא נכון. עיון ברשימת התורמים של "יש דין" (זהירות, מסמך; אשמח באותה ההזדמנות לקבל פירוט מדויק ודומה של התורמים של נגו"מ) יגלה שהתרומות של "יש דין" בשנת 2012 עמדו על 4,508,420 ₪; החלק של האיחוד בהכנסות הוא 1.19 מיליונים, כלומר קצת יותר מרבע. רבע, שליש, אייסברג, גולדברג – מה זה משנה, כולם אנטישמים. עזבו אתכם מעובדות.

העובדה המעניינת ביותר היא שלנגו"מ אין בעצם שום דבר לומר על הדו"ח. הוא פשוט אומר שהוא "הוזמן" על ידי האיחוד האירופי ומניח שדי בעלילה הזו, שלא צריך לעשות יותר מאשר לקשר ארגון זכויות אדם עם האיחוד האירופי – כי, ביקום המקביל שנגו"מ שורץ בו, אין אפילו צורך לומר שהאיחוד האירופי הוא ארגון אנטישמי חורש רע שמטרתו היא פירוק מדינת ישראל. זה מובן מאליו. מבחינת נגו"מ – וחלקים נבערים נרחבים מהציבור הישראלי, יש להודות – מספיק לקשר אותך לאיחוד האירופי כדי שתחשב לחבר המפלגה הקומוניסטית בארה"ב בשנות החמישים. אצל נגו"מ זו כבר שיטה: הם לא מותחים ביקורת על דו"חות, הם צווחים שמישהו שבן דרור ימיני לא אוהב תרם לארגון שהוציא את הדו"ח, ומבחינתם זה מספיק.

אילו טרחו לקרוא את הדו"ח (והם לא; לא היה מספיק זמן בין פרסום הדו"ח לתגובה שלהם, האמינו לי, אני קראתי) הם היו מגלים שהמסקנה המרכזית שלו, ש"בהתחשב בפרקטיקה של בתי הדין הצבאיים, והמחסור בעבירות מהותיות בדין המקומי, יש לקבוע עבירות מיוחדות של פשעי מלחמה באמצעות חקיקה במערכת המשפט של מדינת ישראל" – לא, תיאלצו להודות, טקסט מהפכני במיוחד – היא בעצם המסקנה מס' 1 של ועדת טירקל (זהירות, מסמך; עמ' 304-309). זו האחרונה קבעה שיש פערים בחקיקה הישראלית, כשהיא כותבת בין השאר ש"כך למשל, יש לוודא שהאיסור המוחלט במשפט הבינלאומי על עינויים והתעללות, נקלט כהלכה לדין הישראלי. זאת, על מנת לאפשר 'ענישה פלילית אפקטיבית של מי שמבצע פשעי מלחמה, כנדרש על פי החוק הבינלאומי."

האם גם ועדת טירקל מומנה על ידי האיחוד האירופי? בהתחשב בכך שהקרקס המעופף של ג'ראלד שטיינברג – שכאן המקום להזכיר שהוא לא בחל בחבלה בערך הוויקיפדיה של "יש דין" – קבע בעצם הבוקר שצה"ל וממשלת ישראל אחראים לבניית "מנהרות טרור," אולי גם זה יגיע.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. פוסט זה נכתב בסיועה האדיב של כוסית וויסקי. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

השותפים הסמויים של אורית סטרוק

חברת הכנסת אורית סטרוק (הבית היהודי) מנסה לשנות כעת את הנהלים בגדה המערבית ולהחיל שם דווקא את חוק דרומי הבעייתי מאד. סטרוק, שהבדיחה הגרועה המכונה ויקיפדיה העברית הגדירה לאחרונה כפעילת זכויות אדם, רוצה לאפשר למתנחלים לפתוח באש באופן חוקי לגמרי גם כלפי פלסטינים שלטענתם מתנכלים לרכושם.

וואלה. מאחר וסטרוק היא, כידוע, פעילת זכויות אדם, היא ודאי התכוונה לאפשר לכל אדם שחי בשטחים להגיב בירי לעבר אנשים שמנסים לפגוע ברכושו, מבלי שהרשויות יחקרו. אם זו הכוונה של סטרוק, אני לגמרי בעד, ואני משוכנע שהיא תקבל בהבנה את העובדה שעשרות פוגרומצ'יקים מן הגבעות יתחילו לאכלס את בתי החולים כשהם מחוררים ככברה אחרי שניסו לבצע עוד שוד וגזל של אדמות אנשים אחרים.

מה, זה לא מה שהיא התכוונה אליו? היא התכוונה רק לירי של יהודים לעבר לא יהודים? אוי ואבוי, מישהו צריך לעדכן את ויקיפדיה העברית.

[]

ואחרי הקומדיה, הטרגדיה. לפני כשבוע הוציא ארגון "יש דין" (גילוי נאות: אני כותב עבורם בלוג בתשלום) דו"ח שנקרא "מסלול הנישול." אפשר למצוא קישורים לתקציר הדו"ח, כמו גם לדו"ח המלא, כאן. אני ממליץ לכל אזרח ישראלי לקרוא אותו, ולא להסתפק בתקציר. מדובר באחד המסמכים החשובים, המכאיבים והמכעיסים שנכתבו כאן בשנים האחרונות. הוא גרם לי לנדודי שינה. אני לא חושב שאי פעם ביקשתי את זה, אבל הפעם אני מבקש: קדמו את הפוסט הזה, ואת הדו”ח שעליו הוא מתבסס.

"מסלול הנישול" מתבסס על עבודת נמלים שנמשכה שנים, שבמסגרתה אספו אנשי "יש דין" – שכל הנאמר פה, למקרה שזה לא היה מובן עד כאן, לא מייצג אותם אלא אך ורק אותי, יוסי גורביץ הבלוגר ולא הפרילאנסר – פיסת מידע ועוד פיסת מידע, דפקו את ראשם בקיר הנחושת של הממסד הישראלי, והביאו לנו מיקרוקוסמוס שמעיד על המקרוקוסמוס.

"מסלול הנישול" מתמקד במאחז הבלתי חוקי עדי עד. עדי עד הוקם ב-1998 ומיד החל לגזול את אדמותיהם של ארבעה כפרים פלסטיניים: ג'אלוד, תורמוסעיא, אל מוע'ייר וקריות. ב-1998, גרו בעדי עד חמש משפחות, והמאחז תפס שטח של כ-15,554 מ"ר; ב-2010, בפעם האחרונה שנערכה בדיקה רצינית, גרו במקום 26 משפחות, והשטח של המאחז, כאותו גידול סרטני, תפח ל-465,321 מ"ר.

המאחז, כאמור, הוקם על אדמות של כפרים פלסטיניים, שאיבדו כתוצאה ממנו ומאחזים אחרים את יכולת הקיום שלהם כישובים חקלאיים. עם הגעת המתנחלים למקום, מיהרו חמושי צה"ל לספק להם אבטחה. מיד לאחר מכן התחילו להגיע גם התשתיות. ההגנה סופקה על ידי החמושים לעבריינים מובהקים; כנגד כל המבנים בעדי עד יש צווי הריסה, כולם עד אחד, ללא כל מחלוקת, הינם בלתי חוקיים. התשתיות סופקו על ידי החשודים הרגילים בממסד המתנחלים, תוך קריצה מצד החטיבה להתיישבות ומשרד הבטחון.

הנזק שגורם עדי עד לא מוגבל לגזילת הקרקע שעליה יושבים מבני המאחז. מעבר למעגל הראשון הזה, שכפי שראינו תפח מאד עם השנים, יש מעגל שני שהכניסה אליו אסורה לפלסטינים: פרמטר ההגנה של המאחז. מסביב לזה, יש מעגל שלישי: אליו הפלסטינים לא יכולים להכנס מאימת המתנחלים, והם חייבים לקבל את אישור הצבא כדי להכנס לשם. הצבא מגביל את הכניסה לשם לפעמיים בשנה, מה שאומר שחקלאות רצינית אי אפשר להוציא מהחלקות הללו.

לבג"צ היו כמה מילים חריפות לומר בנושא: "מדיניות המונעת מפני תושבים פלסטינים להגיע לאדמות השייכות להם, לשם השגת תכלית של הגנה עליהם מפני התקפות המכוונות נגדם, הינה כמדיניות המצווה על אדם שלא להכנס לביתו על מנת להגן עליו מפני שודד האורב לו שם על מנת לתוקפו.” ההדגשה שלי. בג"צ אוהב מילים חריפות; הן מסוות היטב את העובדה שמאחורי הברקים והרעמים הרטוריים עומד ריק גדול. המילים הללו נכתבו ב-2006, בבג"צ רשאד מוראר נגד המפקד הצבאי. מאז חלפו שבע שנים, ושום דבר לא השתנה. אף מפקד צבאי לא נכנס לכלא על בזיון בית המשפט בשל אי ציות לפסיקה.

מעבר לעובדה שהפלסטינים מנועים גישה לאדמותיהם במשך רוב השנה, המהלך הזה של צה"ל גורר עוד שתי בעיות, כשהראשונה מובילה לשניה. הראשונה היא העובדה שהמתנחלים מנצלים את העובדה שהחקלאים הפלסטינים מנועים בגישה לאדמתם בעוד הם עצמם לא מוגבלים כלל כדי לבזוז את החלקות הללו או לשרוף אותן. גם כאשר החקלאים הפלסטינים מקבלים אישור פעם בחצי שנה להגיע לחלקה שלהם שבמעגל השלישי, הם לעתים קרובות מוצאים פושטים בני העם הנבחר, שתוקפים אותם באלימות ללא חשש. תושבי אל מוע'אייר למדו שעליהם לצאת לשדה בקבוצות של 15 עד 20 איש, וגם זה לא תמיד מועיל. החמושים, כשהם במקום, לא עוצרים את המתנחלים ולא מגינים על הפלסטינים. כשדברים כאלה קרו ברוסיה הצארית, ספרי הלימוד שלנו קראו להם "פוגרום." התקשורת הישראלית מעדיפה את הביטוי הנייטרלי "עימותים." התקפות כאלה משמשות לצה"ל כתירוץ להרחיק את הפלסטינים מאדמותיהם גם בזמן שהוקצב להם.

הבעיה השניה נוגעת למדיניות הקרקעות של ישראל. עם כיבוש הגדה, במהלך שהיה צריך לעורר חשד כבר אז, הקפיאה ישראל את הרישום בטאבו שהתחילו הבריטים והמשיכו הירדנים. המשמעות היא שרק כ-30% מקרקעות הגדה רשומות, ואחרות מוחזקות מכוח חזקה. כשקרקע הופכת לנטושה לאורך זמן, מכוח רעיון "אדמות מוואת" העות'מני שהתפרסם כל כך אחרי הסרט "שלטון החוק," המדינה יכולה להחרים אותה. רשמית, אדמה במצב כזה נקראת "אדמה ציבורית" (ולא, כמונח המקובל, "אדמות מדינה"); בפועל היא מועברת תוך זמן לא רב למתנחלים. כלומר, הטרור שמשליטים המתנחלים במעגל השלישי והרביעי (עליו מיד) של המאחז – והתופעה הזו לחלוטין לא מוגבלת לעדי עד – מוביל בסופו של דבר להפקעת הקרקעות מידי בעליהן.

המעגל הרביעי הוא האדמות שעדיין נותרו בידי הפלסטינים סביב המאחז. גם האדמות הללו לא בטוחות: פעם אחר פעם, הם מותקפים על אדמתם על ידי הפורעים. החמושים, כרגיל, לא עושים כלום – וזה במקרה הטוב. פעם אחר פעם מתקבלים דיווחים – כמו במקרה הזה – על חמושי צה"ל שמונעים מפלסטינים באיומי נשק מלהגן על עצמם או על רכושם.

לקרוב משפחה של אורית סטרוק, בנה צבי, אירע אירוע מצער: דווקא אותו תפסו בעת תקיפה של פלסטיני, ספציפית רועה בן 15. לרוע מזלו של סטרוק, התקיפה היתה חמורה במיוחד וכללה חטיפה ואיום ברצח של הנער. זו גם היתה התקרית השניה: בראשונה תקף סטרוק את הנער והרג בבעיטה גדי שזה עתה נולד. בסופו של דבר נידון סטרוק לשלוש שנות מאסר (המקסימום האפשרי הוא עשרים.) המקרה של צ. סטרוק חריג מאד מבחינה אחת: המשטרה אשכרה עשתה את עבודתה. בדרך כלל זה לא המצב. באחד התיקים שסגרה המשטרה בתואנת "עבריין לא נודע" ושנבדק על ידי "יש דין," התברר שתיק החקירה הכיל רק מסמך אחד: התלונה המקורית של הקורבן.

המקרה של צ. סטרוק, עם זאת, שגרתי לחלוטין מבחינה אחרת: כאשר סטרוק, תושב המאחז הידוע לשמצה אש קודש, תקף את הנער, הוא אמר לו שוב ושוב שהנער נמצא על אדמתו. ועכשיו חשבו מה יקרה כאשר יקרה כאשר יתקבל התיקון של אמו של הפוגרומצ'יק, ומתנחל שימצא רועה פלסטיני על מה שהמתנחל טוען שהוא אדמתו ובפועל הוא אדמה חקלאית גזולה יוכל לירות בנער כזה בלי לעמוד כלל לדין.

"יש דין" מנה 96 עבירות פליליות שבוצעו סביב עדי עד, מתוכן 21 עבירות אלימות. אלה רק קמצוץ מספר קטן מכלל העבירות, רק אלה שעליהן דווח לארגון, שבעצמו הוקם רק ב-2005, והיכולת שלו לחקור אירועים שהתרחשו קודם לכן מוגבלת מאד. במדינה נורמלית, הצטברות כזו של עבירות היתה גוררת את סגירת עדי בגדר תיל והגדרתו כמושבת עבריינים. אבל ישראל איננה מדינה נורמלית, והעבריינות היא ברשות וסמכות.

[]

ואף על פי כן, הבעיה היא לא סטרוק, לא האם ולא הבן. הבעיה, אם כבר, היא ברוח הקודש השורה הן על המפקד הצבאי והן על הממשלה.

צה"ל לא רוצה לאכוף את החוק על המתנחלים. זה כאב ראש מבחינתו. הוא גם לא רוצה להסתבך עם הלובי החזק ביותר, שלא בוחל במידת הצורך בהפעלת אלימות כלפי צה"ל עצמו. אף אחד לא רוצה לחזור ל-2005, כשרוח הרפאים של מרד צבאי ביעתה את כולם. ואף על פי כן, בלי צה"ל, בלי הידיעה שהוא ינקום שבעתיים, לא סטרוק האם ולא סטרוק הבן היו שורדים ולו לילה. מעשי הגזל, האלימות והנישול שלהם לא היו אפשריים אלמלא חמושים גסי רוח היו עומדים נכונים להגן עליהם מפני קורבנותיהם. קצין משטרה אמר ל"יש דין" ש"הדרג [הצבאי] הזוטר, מחייל ועד מ"פ, תופסים את עצמם כמגיני המתנחלים." בהתאם, הם לא מזהים התפרעויות של מתנחלים כאירוע פלילי ואין להם כל מוטיבציה להפסיק אותן.

ומעל לכל עומדת הדחיפה הממשלתית. שר החוץ שרון אמר בנובמבר 1998, אחרי הסכם וואי, ש"שכל אחד יזוז שם, שירוץ, שיתפוס עוד גבעות, ירחיב את השטח. כל מה שייתפס – יהיה בידינו. כל מה שלא ייתפס על ידינו – יהיה בידם. כך זה יהיה." בסתיו אותה השנה, החלה ההתנחלות בעדי עד. עדי עד הוא מאחז אחד מתוך כמאה מאחזים. טליה ששון חשפה את הקנוניה בין המתנחלים, הצבא וחלק מזרועות הממשלה לפני כעשור. עדי מינץ, לשעבר מנכ"ל מועצת יש"ע, אמר ב-2004 ל"הארץ" ש"המאחזים אינם נוער גבעות. מדובר בתכנון מדוקדק. בתפיסה של מקומות אסטרטגיים. המאחזים תואמו עם ראש הממשלה [אז שרון – יצ"ג]. ישב מי שישב עם שרון ואמר לו 'הנקודה הזאת אסטרטגית וחשובה'. ראש הממשלה חזר אליו אחרי כמה ימים ואמר לו: 'אתה צודק, זאת נקודה חשובה. צריך לתפוס אותה'. המאחזים כולם עלו בתיאום עם הדרג המדיני. הדרג המדיני ידע עליהם. זה היה התהליך. אפילו בן אליעזר, כשר ביטחון אצל שרון, קלט את "רוח המפקד", התיישר, אישר, והנחה את המערכת לשתף פעולה. לכן הליך האישור והרישוי של מרבית המאחזים יצא לדרך."

המאחזים אינם מקרה ואינם צירוף מקרים. זו שיטה. מטרת השיטה היא נישול הפלסטינים מאדמותיהם – עוד דונם ועוד עז, אם תרצו. השיטה עובדת: שלושה מתוך ארבעת הכפרים שאדמתם נגזלה על ידי עדי עד מדווחים על נטישה של חלק ניכר מהתושבים שלהם. כפרים פלסטינים רבים שסמוכים למאחזים מדווחים על תופעות דומות. לא מקרה: שיטה.

נכון, הציבור הישראלי מעדיף לא לדעת עליה, התקשורת מעדיפה לא לדווח עליה, ובג"צ מעדיף לכסות את עיניו בסחבה (אולי מחשש שאם לא יעצום את עיניו, תועבר הסחבה אל פיו), אבל זו שיטה. הטרור של המתנחלים איננו רנדומלי ואיננו מקרי. יש לו רוח מפקד, יש צבא שמגן על הפורעים, יש משטרה שמקפידה לא לחקור את אירועי הטרור, ויש בתי משפט שמדברים בקול צווחני כדי להסתיר את העובדה שהנבוט שבידיהם איננו אלא מקלון סלרי. ישראל מבצעת בגדה המערבית טיהור אתני שקט, כשהיא מפריטה את תפקיד הנישול ומעבירה אותו לגורמים לא רשמיים, שכלפיהם אפשר לנקוט במדיניות של הכחשה סבירה (plausible deniability) בעוד שהרווח, בדמות אדמות גזולות, מועבר אליהם.

כשתתעוררו במדינה דו לאומית, אל תשכחו לשלוח את הפרחים לצה"ל. כמי שמופקד על השטח הוא, ולא המתנחלים, אחראי למצב.

הערה מנהלתית א': בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב' (ארוך ביחס): אוקיי, דיברתי לפני יותר משנה על ערב מפגש עם קוראי הבלוג. זה התמסמס משלל סיבות. הנה נסיון להרים את זה שוב.

הבלוג "החברים של ג'ורג'" יחגוג יום הולדת שביעי ב-26 במאי, 2013. זה יוצא יום ראשון, ואני אשמח להפגש עם חברי הבלוג ולציין את האירוע, רצוי במקום שיש בו טבק ואלכוהול. לשם כך אני צריך לדעת כמה אנשים ירצו להגיע לאירוע כזה, ומאחר וכנראה שיהיה צורך לשכור מקום, כמה הם מוכנים לשלם עבור השכירה – 20 שקלים? 50 שקלים? רכישת שתיה? רכישת ארוחה?

מי שמעוניין להשתתף, מתבקש לשלוח לי מייל לכתובת ygurvitz בשירות הדואר של ג'ימייל את הפרטים הבאים (מי שכבר שלח מייל, בעקבות הפרסום בעמוד הפייסבוק של הבלוג, מתבקש שלא לשלוח שוב):

1. שם וכתובת מייל, כדי שאפשר יהיה לעדכן אותו

2. העדפה: שיחה פתוחה עם הקהל, או הרצאה?

3. כמה אתה מוכן לשלם: 20 שקלים, 50 שקלים, רכישת משקה אלכוהולי, רכישת ארוחה.

4. האם הוא מוכן שאשמור את הפרטים כדי לפנות אליו גם בנושאים אחרים עתידיים, שקשורים לבלוג – כן או לא.

(יוסי גורביץ)