כל שכביצה, ביצה טובה הימנו: אם המטרה היא רל”ב, מי צריך את מרצ?

הטקסט הזה נכתב באיחור, הן משום שהוא מערב לא מעט רגשות ורציתי שיהיה לי די זמן כדי לעכל אותם, והן משום שאת השבועות האחרונים הקדשתי לסיום סיפור שכתבתי מאז פברואר, והוא דרש דיוק ומאמץ. גלות פנימית? אולי. אבל, על כל פנים: שלום לעפרך, מרצ.

הפכתי לפעיל רצ ב-1988, עוד לפני שסיימתי את לימודי בישיבת נחלים. אני זוכר את הביקור הראשון בסניף המפלגה בתל אביב, את המבטים המשונים, המוטרדים, שננעצו בצעיר שהגיע לבוש כבחור ישיבה וביקש בהיסוס חומר קריאה. הייתי אז כל כך בור. ידעתי כבר שהיהדות (אז עוד לא הוספתי את התיבה ההכרחית ‘האורתודוקסית’) היא הבל מוחלט. ספר הגמרא שלי היה מנומר בכתובות בלטינית, “אמונה תפלה יהודית”, שהעתקתי מניטשה – אומר להגנתי, שוב, שהייתי בן 18. ידעתי איפה לא, לא ידעתי איפה כן. עוד לא ידעתי שאני מתיוון, ואולי הייתי צריך לדעת. עמדתי במשמרות עם סניף נוער רצ הנהדר של פתח תקווה, ספגתי את הקריאות הקבועות “תוריד את הכיפה”, למדתי מה המשמעות של הכיבוש, הקשבתי מהופנט לשולמית אלוני (ותמיד נשארתי חבר בפלג שולה). עמדתי במשמרות עם זהבה גלאון מול קולנוע היכל.

אנשי הסניף תמכו בי במהלך השנים של השירות הצבאי, עו”ד אבי אורן ז”ל, שנרצח לימים על ידי בן עוולה (אני חושב עליו תמיד כשאני עובר ברחוב שנקרא על שמו), העביר עבורי את המידע המפליל על הקצין שלי והבריונים שלו לח”כ דדי צוקר. ואז, 1992. מרצ. לחטוף מכות מבריוני ימין בהפגנות, הצעקות של “אתם רוקדים עם ערבים!”, השמחה הפראית עם הקמת ממשלת רבין (”יומרצ רבין”), והנפילה שהגיעה מיד אחר כך. גירוש ה-400 וההלם שפקד את המפלגה, שהנוער שלה הפגין נגדה. האיטיות המשוועת של יישום הסכמי אוסלו, ההבנה המחלחלת באיטיות שההסכמים פגומים מאד, שהיישום שלהם איטי מדי, שלממשלה אין את היכולת להתמודד עם המתנחלים. הפרישה של אלוני בסוף הקדנציה ההיא.

בבחירות 1996 הצבעתי מרצ, אבל כבר לא הייתי פעיל. בבחירות 1999, ניסיתי את חד”ש. האכזבה מהתגובה של מרצ לאירועי שנת 2000, המשך שיתוף הפעולה עם אהוד ברק, הרחיקו אותי ממנה. 2003, שינוי; אם אין תהליך מול הפלסטינים, לפחות שיהיה מאבק בכפיה הדתית. 2006, העבודה – אולי השגיאה הפוליטית החמורה ביותר שלי. יוסי ביילין היה משהו שלא יכולתי לבלוע. חזרתי אחרי 2009. התחלתי מחדש בפעילות. אמרתי לעצמי שאי אפשר להיות דיליטנט, שאם אתה רוצה שינוי פוליטי אתה חייב להיות חבר מפלגה.

לא ידעתי למה אני נכנס. לא ידעתי על המחנאות הפראית של אילן גילאון והכנופיה האדומה שלו, שלא בחלה בזיוף קולות (שאיכשהו, החקירה שלה התמסמסה), שלא בחלה בשיבוש פגישות הוועידה ואף באלימות. בדיונים פנימיים של חברי ועידה נחשפתי לאורי משגביזם של המפלגה, צאצאי שודדי האדמות של 48’, הפלג הקיבוצניקי/האדום החזק כל כך. נתקלתי בהכחשת נכבה שלא העלתי על דעתי. ככל שעבר הזמן, קיבלתי יותר ויותר קריאות “לך לבל”ד.”

(בסוף עשיתי את זה. משום מה הם היו מאד לא מרוצים.)

עזבתי את המפלגה אחרי שהיא קיבלה את פושעי המלחמה אהוד ברק ויאיר גולן, בסבב בחירות אנילאזוכראיזה. היה ברור לי שאני לא יכול לחזור לשם. ראיתי יותר מדי שמאל ציוני ולא ראיתי את ההבדל הגדול בין הימין הציוני. אבל אקצר את ‘המנוח ואני’.

למה מרצ קרסה? כי בשנה האחרונה לקיומה, אירונית דווקא בשנה שבה היא היתה לראשונה מזה שני עשורים חלק מממשלה, היא השמידה את היסודות שמבדילים בינה ובין מפלגות המרכז. וכן, היו הבדלים כאלה (כפי שאני אומר לחברים רדיקלים ממני). המפלגה – על כל פנים, מה שנותר מגרעין רצ שלה – התנגדה באמת ובתמים לכיבוש, במשך שנים. אנשים שילמו מחירים כבדים על ההתנגדות הזו. למרצ היו שלושה דגלים: המאבק בכיבוש, המאבק לזכויות אזרח/המאבק נגד כפיה דתית, ומאבק פנימי קבוע בשאלת סוציאליזם/ליברליות.

כשהפלג האדום השתלט על המפלגה, תוך שהוא משתמש בתמי זנדברג וניצן הורוביץ, דגל המאבק בכיבוש קופל. אילן גילאון, באמירה ידועה לשמצה, טען שאין בין הים לירדן מאבק אתני, רק מאבק מעמדי. דגל המאבק בכפיה הדתית ירד לחצי התורן, ולמפלגה לא היה כוח להיאבק עליו מול ליברמן. נותר הדגל המעמדי. במפלגת העבודה עשו את זה טוב יותר – ולא פלא שהפלג האדום ניסה בכל כוחו להתאחד עם העבודה.

ואז הגיעה ממשלת הפיגול. נפתלי בנט סחט את ראשות הממשלה עם שישה מנדטים, תוך שהוא מעדיף לשכוח שהוא גרר איתו לכנסת אוסף טמפיטים ימנים. באמת ימנים. לא אנשים חשובים באיזושהי צורה, אבל ימנים. והם הפילו את הממשלה כי הם לא היו אופורטוניסטים כמו מי שגרר אותם אחריו לכנסת. בדרך, הם הרסו את מרצ.

הקמת ממשלת הפיגול הכניסה את מרצ לקוראלס, נתיב שחיטה, שממנו אין יציאה. אם היא לא היתה מסכימה להצטרף ממשלת בנט-שקד-סער-גנץ, בוחריה היו נוטשים אותה. הם היו מחויבים למטרה של הגוש הרל”ביסטי: הפטרות מנתניהו. אבל מהרגע שמרצ נכנסה לממשלה, לא נותרו סיבות להצביע לה.

מרצ תמכה בפעילות הרצחנית ביותר של צה”ל בגדה המערבית מאז 2006. בשתיקה, או במחאה רפה, אבל תמכה. הורוביץ לא העלה בדעתו להכנס ללשכה של בנט, לדפוק על השולחן ולדרוש את ריסון צה”ל, לדרוש – כמו פרס בראשית האינתיפאדה השניה – יום בלי הלוויות. ומסיבה טובה: בוחריו היו עורפים אותו אם היה נוטש את הממשלה, ובנט – נוכל בעל נסיון – היה מזהה את הבלוף שלו בשניה, ולא ממצמץ. באיטיות אך בעקביות, מרצ הקריבה את כל עקרונותיה, בזה אחר זה, על מזבח הרל”ב. היא הצביעה בעד תקנות האפרטהייד כמעט פה אחד. כשג’ידא רינאווי-זועבי הצילה את כבודה של המפלגה והצביעה נגד, הצביעה בעד העמדות המקוריות של המפלגה שאליה הוכנסה בתהליך תמוה, תומכי המפלגה התפוצצו עליה.

סקרים הראו שבוחרי מרצ אמרו שהמפלגה מטה עורף לערכים שלה – ושזה בדיוק מה שהיא צריכה לעשות. הערך העליון הפך להיות הרל”ביזם. לא ערך בודד, אולי, אבל עליון על כל ערך אחר. חברי בשמאל הרדיקלי יצאו לעליהום על מוסי רז וגבי לסקי. אני בעיקר השתדלתי לא להסתכל. זה היה מכאיב מדי. אני יודע שהם כאבו את מה שהם נאלצו לעשות, אני יודע שמצפונם ייסר אותם, אני יודע שהם לא אופורטוניסטים. הלכתי לצידם זמן רב מדי. אני מכיר אותם, והמבחן שהם נאלצו לעמוד בו מבעית אותי. אני מביט ואני רואה טרגדיה איומה.

ובטרגדיה, החטא של הגיבור הוא שמוביל לאובדנו. במשך שנה מרצ היתה שותפה ליישומה של מדיניות ימנית נוקשה בתחום הכיבוש. היא הניחה לאיילת שקד להתעלל בעובדים זרים ופליטים. היא הניחה לחוליות התליינים של גנץ לרצוח ילדים. היא צלבה את עצמה על ערך הרל”ב, וכשהגיעו הבחירות, התברר, כצפוי, שאם המטרה העליונה היא רל”ב, אז אפשר גם להצביע ליש אטד.

קמפיין שתיית הקולות של יאיר לפיד, על פיו המפלגה הגדולה היא החשובה, היה מטומטם עד דמעות. אם יש בוחר ישראלי שהאמין בו אחרי חמש מערכות בחירות, הסיבה היחידה שיש לו זכות בחירה היא שאנחנו לא מפלים נגד מטומטמים. הקמפיין הזה של לפיד פעל כמו העוקץ הניגרי: הוא היה מטומטם מספיק כדי לנפות את הבוחרים הרציניים ולמשוך רק את חסרי הדעה. הוא עבד. 4,000 קולות. זה כל מה שלפיד היה צריך כדי להרוג את מרצ ולהפוך את רשימת הסריסים שלו למפלגה הגדולה ביותר באופוזיציה. עכשיו הוא יוכל לרכב על דולציניאה אל השקיעה.

ואני מודה שדאגתי. שיצרתי קשר עם חברי מפלגה. מה מצב ספירת הקולות במעטפות הכפולות. הוא הציל את המפלגה לא פעם ולא פעמיים. אבל הפעם לא היו צעירים שיצילו אותה, ועם כל מעטפה כפולה מרצ רק התרחקה מאחוז החסימה. וזה נגמר, ואני לא חבר מפלגה ולא הצבעתי לה יותר משנתיים ורבתי איתה מריבות קשות, וזה עדיין כואב כל כך. והלקח שנותר להתארגנות הבאה: לא להתבייש בדגלים שלנו, לא לקפל אותם, להניף אותם בגאון.

כן, אנטי-מיליטריסטים, אוניברסליסטים, סוציאליסטים, אוהבי חירות מכל הדרגות: אנחנו מיעוט במדינה היהודית. אנחנו “נטע זר, שתיל שלכאורה נשתל באדמה לא-לו, בלב האדמה שבה חושל המונותאיזם, במדבר הפראי והגבעות הקודחות שהולידו את מטורפי ירושלים ויורשיהם שבסוריה ובערב.” ואף על פי כן, אנחנו כאן, והגלגל מסתובב, והוא יפנה לטובתנו. כנראה שיהיה מחיר דמים גבוה עד אז. אבל, אם אנחנו רוצים לאחוז בו כשמגיע תורנו, ראשית אנחנו צריכים לומר לעצמנו מה אנחנו ומה העמדות שלנו. אסור לנו לחזור על השגיאה של ויתור עליהן.

ויש לנו שורשים לחזור אליהם: הכתבים של שולמית אלוני לא איבדו מכוחם. הם עדיין מכילים את רוב מה שאנחנו צריכים כדי להיבנות מחדש. אנחנו רק צריכים לחזור למקורות, אם נוכל לעמוד בעוצמה שלהם. הורגלנו, אחרי הכל, בתחליפים כל כך חלשים בשנים האחרונות.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

צריך להתעלם מהתעמולה של יש אטד, אין שום סיבה ששתי מפלגות היסטוריות יתאחדו

האוויר מלא בשבועות האחרונים בתעמולה של יש אטד, שקוראת למפלגת העבודה להתאחד עם מרצ “למען שלמות הגוש.” התעמולה הזו הודהדה הבוקר גם על ידי מאמר המערכת של הארץ. מרב מיכאלי, ייאמר לזכותה – ויש מעט מאד דברים לומר לזכותה אחרי הקדנציה הזו – מסרבת.

לכאורה, הסיבה ללחץ העצום שמופעל על מיכאלי מכל כיוון היא החשש שהעבודה או מרצ לא תעבורנה את אחוז החסימה, ואז יקיץ הקץ, פרשי האפוקליפסה יאמרו ‘דיו’ לסוסים שלהם בצחקוק מרושע, וכל מה שישרוד יהיו מקקים ובעלי תבונה דומה, כמו ביביסטים ורל”ביסטים. הבעיה היא שבטיעון הזה אין כלום.

כל הסקרים מראים שגם העבודה וגם מרצ עוברות. נכון, הסקרים לא שווים כלום: הבחירות הללו יוכרעו על חודם של שני מנדטים, טעות הדגימה היא שלושה אחוזים, כך שהם לא באמת מסוגלים לנבא משהו. ואף על פי כן, האיחוד הזה פסול: מדובר בשתי מפלגות של ממש, עם מוסדות והיסטוריה, ועל סמך כלום ושום דבר הן נדרשות לבצע ספוקו עבור רשימות ריקות שמונהגות על ידי מנהיגים בעלי כריזמה; תמיד צריך לפקפק במנהיגים כריזמטיים, במיוחד כאלה נטולי כריזמה כמו לפיד, גנץ וליברמן. יתר על כן, העבודה ומרצ כבר רצו במשותף בעבר: התוצאה היתה אסון. זוכרים את אורלי לוי-אבקסיס? זה.

אבל יש טיעון חזק יותר. הביטו בסקר הזה, מלפני חודש. העבודה מקבלת בו חמישה מנדטים. לא בדיוק התחיה שמיכאלי מקווה לה, אבל חמישה מנדטים לא קרובים לאחוז החסימה. עכשיו הביטו בסקר החדש יותר, משלשום. העבודה נמצאת שם על חמישה מנדטים. בשני הסקרים, מרצ מקבלת שישה מנדטים, גבול שהיא לא עברה מזה 15 שנים. שתיהן במצב טוב, בהתחשב בכך שהציבור יותר ויותר יודו-נאצי.

אבל הביטו בסקרים שוב. יש עוד רשימה שמקבלת, בשניהם, רק חמישה מנדטים: הרשימה של אביגדור ליברמן. על פניו, תצטרכו מצלמה מדויקת במיוחד כדי למצוא הבדלים כלשהם בין ליברמן ולפיד. שניהם טוטליטרים במהותם – לפיד הציע לאחרונה לעבודה לשבץ מועמד שלה ברשימה שלו, בתנאי שתתאחד עם מרצ, מהלך שהוא בלתי חוקי על פניו; והוא יצא ל”מבצע” (=הטבח) האחרון ברצועת עזה מבלי לכנס את הקבינט, על דעת עצמו – ושניהם ניאו ליברלים רעילים; שניהם על הספקטרום הניאו-פאשיסטי; לשניהם אין בעיה עם הרג פלסטינים (לפיד, בשעתו, דיבר על “להרוג כל מי שמרים מברג”); אצל שניהם, הרשימה שלהם מנוהלת על ידי מנהיג שבחר את עצמו לכל החיים; שניהם לא מאמינים בשקיפות; שניהם מוקפים באוליגרכים ומשרתים אותם; שניהם מאמינים בשבירת העבודה המאורגנת.

אז למה הם לא מתאחדים? מה, פתאום הגוש הקדוש מאבד מקדושתו? הרי הפער בין חמישה מנדטים ואחוז החסימה הוא אותו הפער, ואם להתייחס לרטוריקה המקצינה של ליברמן (אתמול הוא ערך השוואה מדויקת למדי בין נתניהו וגבלס, ואף אחד לא שאל איך הוא ישב איתו שנים רבות כל כך, אם זה מה שהוא חושב עליו), הוא כנראה יודע שמצבו קשה מכפי שהסקרים מראים. ליברמן נוהג לצאת מהממשלה חודש-חודשיים לפני הבחירות, כדי להעמיד פני אופוזיציונר. הפעם הוא לא הספיק.

אז, שוב, למה לפיד לא מציע לליברמן לאחד את ישראל משאבנו עם יש אטד? כי לפיד דיקטטור, כי יש אטד היא לא מפלגה אלא פלטפורמה של לפיד, ולפיד לא מוכן לחלוק את הפלטפורמה שלו עם אף אחד אחר. יש מטרה מקודשת, השרדות בשלטון ומניעת שובו של נתניהו, אבל יש מקודשת יותר: שמירה על הנדל”ן שלו. ליברמן עצמו כנראה לא יתנגד יותר מדי: בשעתו הוא עשה שטיק דומה עם נתניהו. אבל לפיד, שגם כך צריך להתמודד עם קולות ביש אטד שרוצים גלסנוסט בדמוקרטיה העממית שלו, לא מוכן לקחת סיכון.

ושורה של כלי תקשורת משמשים ככלי הקשה ומתופפים את המסר השקרי של לפיד. האיחוד בין העבודה ומרצ יוביל, שוב על פי הסקרים, לאובדן מנדטים לעומת התוצאה שלהן אם הן ירוצו כל אחת לבדה. לשם שינוי זה הגיוני: מרצ הוקמה כריאקציה לכך שהעבודה הפכה למפלגת מרכז. שמאלנים יתקשו להצביע לעבודה, והאגף הימני של העבודה יתקשה להצביע למרצ. הקולות האלה, מקווה לפיד, יילכו ליש אטד. כלומר, קולות אנשי שמאל יחזקו מפלגת ימין.

לפיד יודע שאחרי כל הרעש והצלצולים של הבחירות, יש שתי תוצאות סבירות: העדר הכרעה, ואז הוא ישמש כראש ממשלת מעבר לעוד כחצי שנה; וברית מחודשת בין גנץ ונתניהו, שהתירוץ שלה יהיה “לבלום את בן גביר.” אלא אם תהיה הפתעה גדולה מאד, הסיכוי של לפיד להקים ממשלה נמוך מאד. אם הוא הולך לאופוזיציה, הוא רוצה קבוצה גדולה של וסאלים. ולכן, כאיש תקשורת מעולה, הוא ממלא את החלל ברעש על איחוד בין מרצ והעבודה, שיועיל רק לו, ולא אומר מילה על המהלך המתבקש של איחוד עם ליברמן.

אל תסייעו למלל הריק הזה. לקול שלכם אין שום משמעות סטטיסטית. לא תעלו אף מפלגה ולא תורידו אף מפלגה מעבר לאחוז החסימה. הצביעו עם מצפונכם – נגד מפלגות דיקטטוריות. וזה אומר ‘לא’ גדול ליש אטד. מוכרים לנו שבנובמבר ייגמר הכל, וזה הבל מוחלט. ישראל תזדקק לכל כוח דמוקרטי שהיא יכולה לאצור אחרי נובמבר. הזומבילפידים והרל”ביסטים אינם דמוקרטים, הם תמונת-ראי של כת האישיות של נתניהו. עשו כמיטב יכולתכם להציל את המולדת: אל תתנו יד לכת האישיות, לא של זה ולא של זה.

(יוסי גורביץ)

ביום שלישי, אמצו את המידה הטובה האזרחית ולכו להצביע – עבור אלו שהאזרחות שלהם תמיד נתונה בסימן שאלה

קראתי בשבוע האחרון את Twilight of Democracy של אן אפלבאום, ספר מדוכא מהרגיל שלה, שמסתכל על תמונת המצב הדמוקרטית העגומה בעולם (הוא יצא לפני בחירות 2020 בארה”ב), ומזכיר לנו את התפיסה ההיסטורית הבסיסית של היוונים: שהעולם הוא גלגל. בניגוד לתפיסה הקווית של ההיסטוריה, שמשותפת במידת מה גם להיסטוריה הפופולרית האמריקאית ולמרקסיזם, שאומרת שאנחנו בהתקדמות בלתי פוסקת, אולי עם כמה נסיגות בדרך, התפיסה היוונית פסימית משמעותית יותר.

מונארכיה מושחתת עם השנים לכדי עריצות; האליטות מתקוממות נגד העריץ; מתוך האליטה המתקוממת נוצרת אריסטוקרטיה, שמושחתת לאוליגרכיה; עוולות האוליגרכיה מולידות את הדמוקרטיה; זו הופכת כעבור זמן לאוכלוסוקרטיה, לא שלטון העם התבוני אלא שלטון האספסוף; שלטון האספסוף מוליד עריצות; וחוזר חלילה. זו תפיסה פסימית, שמרנית במהותה, ובכלל לא בטוח שהיא שגויה. והשאלה הבוערת, במשטר דמוקרטי, היא תמיד: האם אנחנו בשלב שבו הדמוקרטיה קורסת לתוך אוכלוסוקרטיה? אתה מסתכל על מירי רגב, מיקי זוהר, יאיר לפיד ואסנת מארק, ואתה מתפתה מאד להשיב בחיוב. הבעיה היא שטיבה של ההיסטוריה הוא שהתשובה תמיד ניתנת לאחר מעשה. מה שמספק נחמה קטנה מאד לאנשים שנמצאים בתוך הגלגל כשהוא מתהפך. (עוד על היסטוריוגרפיה יוונית, כאן.)

לא מעט אנשים אומרים לנו שאין טעם ללכת להצביע, שהמשחק גמור, שנתניהו כבר ניצח ושגם אם לא ינצח – ירמה; הוא כבר דיבר בגלוי על עריקים שיעברו אליו אחרי הבחירות. ופרשני מרוץ הסוסים שלנו דנים בשאלה האם אכן יש כאלה, או שמא מדובר בתרגיל הונאה – ואיש לא מזכיר שמעשה כזה הוא מעילה באמון הציבור, חתירה תחת אושיות המשטר הדמוקרטי, שאדם כזה ראוי שיגולגל בזפת ונוצות, שיזכה למנה כזו של שנאה ציבורית שלא יעז להראות עוד את פניו. כבר התרגלנו שמפלגת השלטון מעלה מדי בחירות איל ניגוח חדש ומקרקרת את יסודות המשטר.

אבל, ככל שאתם עדיין אזרחים ולא צרכנים, אין לכם מנוס אלא לבוא ולהצביע. זו חובתכם. אזרחות איננה רק זכות; היא גם חובה. קל מאד לשכוח באילו מאמצים נקנתה זכות ההצבעה, ועד כמה קשה, משאבדה, להשיב אותה; עד כמה קשה להדיח רודנות משעלתה, ואילו מחירים תשלם המולדת לאורך דורות. משכך, השאלה היא: עבור מי?

בבחירות הללו יש לאנשי שמאל שלוש אפשרויות, כולן בעייתיות. מפלגת העבודה, מרצ והמשותפת. בעבודה, מרב מיכאלי מבטיחה שחר של יום חדש, ואני מעריך מאד את הפמיניזם הנחוש שלה – אני חושב שאנחנו צריכים יותר ממנו, לא פחות (אם כי נראה שלמרבה הצער, הוא לא מורחב לקהילה הטראנסית). אבל בשאלה המרכזית של דורנו, שאלת הדיקטטורה הצבאית הישראלית, קשה להבדיל בין מפלגת העבודה ובין הימין. ומעבר לכך, ישנה שאלת הגנטיקה של המפלגה: מאז 1995, היא זחלה לכל ממשלת ימין. ומאחורי מיכאלי יש דמויות אחרות ומוסדות, שלגמרי יתכן שינסו לחטוף מידיה את ההגה אחרי הבחירות. אם את לא רוצה שהקול שלך ישמש להקמת ממשלת ימין, העבודה היא הימור מאד לא בטוח עבורך.

מרצ. לא אנסה להעמיד פנים שאני מגיע לדיון בשאלת מרצ נטול פניות. הייתי חבר במפלגה כעשור. הייתי חבר בתנועת הנוער של רצ. הייתי פעיל בחירות, מעת לעת, במשך 30 שנים כמעט. אינני יכול עוד להמליץ על מרצ. היא שבויה בידי פלג מתמרכז, של אנשים שנואשו מדיון בשאלה הפלסטינית ורוצים – כמו יחימוביץ’ בשעתו – בסוג של סוציאליזם לאומי. מנכ”ל המפלגה אמר בחודשים האחרונים שאין שאלה של ערבים ויהודים בישראל, יש רק שאלה מעמדית. זה מרקסיזם כל כך גס, שאתה תוהה האם אתה צופה בסוג של סרט פורנו.

וכן, אומרים לנו במרצ, אם לא תצביעו לנו יתכן שלא נעבור את אחוז החסימה. יכול להיות, אבל כמה פעמים אתם יכולים להשתמש בתירוץ הזה? כמה פעמים תבקשו מאיתנו לאטום את האף ולהצביע עבורכם, ואחר כך לא תעשו שום שינוי, תשארו עם אותם המסרים העבשים והקמפיין הדלוח? עד מתי תבקשו את קולותינו, ולא תתנו לנו קול?

וכמובן, ישנו יאיר גולן. אני מצטער, תיבש ידי לפני שאצביע לפושעי מלחמה.

נותרה, על כן, המשותפת. אסביר את הנחות היסוד שמביאות אותי להחלטה הזו:

א. המדינה הציונית היא מדינת עוול. היא מדינת עוול בהכרח, משום שהמטרה שלה היא משטר של עליונות יהודית בשטחי פלסטינה המנדטורית. חוק הלאום הוא לא תקלה: הוא המטרה הסופית. המדינה היהודית תמיד היתה דמוקרטיה ליהודיה ויהודית ללא-יהודים שבה.

ב. במהלך שנות קיומה, רק במשך חצי שנה הצליחה המדינה הציונית לא להיות דיקטטורה צבאית. חצי השנה הזו היא בין דצמבר 1966 ויוני 1967.

ג. הקורבן העיקרי של המדינה הציונית הם הפלסטינים, שאותם היא חילקה למספר קבוצות: הפלסטינים החיים בישראל גופא, שלהם יש זכויות פרו פורמה אבל לעולם לא בפועל; הפלסטינים החיים במזרח ירושלים, שמחזיקים בתושבות אבל לא באזרחות; הפלסטינים המתגוררים בגדה המערבית, שנמצאים תחת דיקטטורה צבאית פרופר; והפלסטינים שחיים ברצועת עזה, שחיים בגטו גדול, ששומריו יורים מדי פעם באסירים.

הנכבה לא נגמרה ב-1948. היא נמשכת גם היום. היא נמשכת באל ערקיב. היא נמשכת באום אל חיראן. היא נמשכת בכל מקום שבו פלסטינים נדחקים על ידי יהודים, בכוונת מכוון. בכל מקום שבו פלסטינים לא מוצאים דיור, או נאלצים להסתפק בשכר נמוך יותר, כי הם אינם יהודים.

(אין במילים “הקורבן העיקרי” להשכיח את העובדה שהציונות פשעה כנגד כמעט כל קבוצה בשטחים שעליהם היא שולטת; שהיא ניסתה קודם כל להשמיד את התרבות היהודית של מזרח אירופה, וניהלה מלחמת חורמה נגד היידיש; שהתייחסותה ליהודי ארצות האיסלם היתה נפשעת ומחפירה, ושהאפליה שלהם היתה רשמית וממוסדת; את האפליה המתמשכת של “חסרי מעמד” מקרב יוצאי ברה”מ; את היחס האיסנטרומנטלי שלה לניצולי השואה; או להשכיח את המלחמה שמנהלת המדינה הציונית כלפי מבקשי מקלט. כל מטרתן של המילים היא למקד את הסוגיה.)

ד. כאזרחים ישראלים ממוצא יהודי, יש לנו שורה של פריבילגיות שלפלסטינים לעולם לא יהיו. כאזרחים מצפוניים, חובה עלינו לזכור שהן מגיעות מעצם טיבו הרודפני של המשטר, ולהפנות אותן נגדו: להשתמש בהן כדי לסייע לפלסטינים במידת האפשר ולערער את המשטר הציוני, עד רדתו.

המטרה הפרקטית, על כן, היא לתת למיעוט הפלסטיני בישראל את הכוח הפוליטי החזק ביותר שאפשר לתת לו – בתקווה, חזק מספיק עד כדי כך שהוא ייאלץ את המרכז היהודי (שהוא ימין לכל דבר, רק חושש מהתווית) להכיר בו ולתת לו חלק בשלטון. אם זה יקרה, אם יהיו פה שרים פלסטינים של מפלגה פלסטינית, התפיסה הציונית תתערער מעצמה. השאלה האם המרכז הציוני שונא יותר פלסטינים או את נתניהו היא שאלה מעניינת, ואם אנחנו רוצים לראות תשובה עליה, המשותפת צריכה להיות גדולה מספיק כדי להפוך את השאלה מתיאורטית לפרקטית.

כפי שציינתי, אין בחירות קלות. המשותפת הקלה עלי את הבחירה הפעם, משום שהיא נפרדה מרעמ, המקבילה הפלסטינית של ש”ס. אבל היו בה כמה וכמה התבטאויות הומופוביות, ביניהן מצד אחמד טיבי. לשאלה הזו יש, מבחינתי, שתי תשובות.

הראשונה, שמעמדם של הפלסטינים כמיעוט נרדף, שאזרחותו תמיד בסימן שאלה, מאלצת את הציבור הזה קודם כל להתמקד בשאלת זכויות הלאום שלו. כתוצאה מכך, שאלות אחרות של זהות – מעמד הנשים, מעמד הגאים – נדחקות אחורה. קל למי שאינו שייך לקבוצות הנפגעות לדחוק אותן אחורה כי יש בעיות דוחקות יותר – קיום כמיעוט לאומי. משהבעיה הזו תוסר, הוויכוח הפנימי בציבור הפלסטיני בשאלות של שמרנות מול מודרנה יתפרץ בכל כוחו – כשהפעם יהיה קשה יותר להאשים את המודרניסטים בכך שהם סוכנים של כוח כובש. כמו המודרניסטים באוכלוסיה היהודית, גם הם צריכים להתמודד עם הטענה שהם יבוא זר. וכן, שנינו צמחים זרים. ומול הטענה הזו צריך לדעת לחייך בשלווה: כן, צמח זר. אבל מה הולידה אדמת המולדת בלעדיו?

שנית, שהוויכוח בין שמרנים ומודרניסטים בציבור הערבי הוא ויכוח שהנוכחות שלנו, כיהודים, צריכה להיות בו מינימלית. הם ינהלו את הוויכוח; אנחנו נתמוך בשתיקה בארגוני נשים פלסטיניות, בארגוני גאים פלסטינים; נגיע להפגנות, אבל לא ננסה להשתלט עליהן. אנחנו לא הסיפור, ואנחנו צריכים ללמוד מתי לשתוק. כפי שאנחנו לא צריכים לומר לנשים או לגאים איך לנהל את מאבקם, אם אנחנו לא גאים או נשים, אנחנו לא פלסטינים, על אחת כמה וכמה לא נשים או גאים פלסטינים; רבאק, כמה מאיתנו בכלל קוראים את השפה? נלמד צניעות, נלמד שאנחנו לא מרכז העולם, ונלמד לסמוך על השותפים שלנו – שאת אומץ ליבם אנחנו כלל לא קרובים להבין.

וזכרו: הקרב כלל לא אבוד. מדי יום, המדינה הציונית מאבדת מהלגיטימציה שלה, משום שאנשים ברחבי העולם לומדים להכיר את טיבה. חשפו אותה לאור היום: היא לא עומדת בו.

כשאתם הולכים לקלפי, לכו אליו לא ביאוש אלא בשמחה. אתם מצביעים עבור העתיד של מולדת מעונה – עתיד שבו ילד יהודי ילמד לצד ילדים פלסטינים, עתיד שבו צאצאי כובשי כנען בסופה וצאצאיהם של המגורשים יוכלו להסב יחדיו לשולחן האחווה; עתיד שבו אנשים יישפטו על פי מעשיהם ואופיים ולא על פי הרישומים הסודיים של משרד הפנים עליהם. גלגל ההיסטוריה מתהפך: כיוונו לא ידוע כלל. הטו שכם כדי להפנות אותו בכיוון הזה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

יאיר גולן מושך ימינה אחרי פחות משלושה חודשים. אל תיראו מופתעים

יאיר גולן, עלוב צה”ל בדימוס, אמר היום לאטילה שומפלבי ש”אם הממשלה תכריז כי המטרה העליונה היא להפרד מהפלסטינים, אתמוך בסיפוח מעלה אדומים, גוש עציון וגושי ההתיישבות. בקעת הירדן זה נושא בטחוני, וזה יותר מורכב, אבל אתמוך בסיפוח. שומפלבי הגדיר את הדברים “מפתיעים”; לא ברור למה.

כן, יאיר גולן נבחר לכנסת בקולותיהם של חברי מרצ, אבל זה מעיד לגנותם של חברי ועידת מרצ, שתמכו בו מבלי לבדוק יותר מדי בציציותיו. גולן אמר פעם משהו על “תהליכים”, הפך לדמון של הימין – ולמרבה האסון, אומץ על ידי השמאל במין רפלקס אוטומטי.

אחרי הכל, גולן אמור להבין בתהליכים: הוא פושע מלחמה. הקצין העאלק-ערכי השתמש במגנים אנושיים, פשע מלחמה מובהק, שנתיים אחרי שאפילו בג”צ – שניסה להתחמק מהתיק הזה במשך חמש שנים – נאלץ להודות שזה בדיוק מה שזה. בשמאל הציוני אוהבים לומר שהימין טוב בדיבורים; כשזה מגיע לגולן, העדיפו שם להסתכל על המילים ולא על המעשים.

מה שקרה כאן פשוט מאד: גולן לא היה מעולם איש שמאל, והוא לא אוהב את האסתטיקה של ימי נתניהו ואת מה שהיא עושה למשמעת הצבאית. הוא יצא נגד אזריה לא בגלל שאזריה רצח פלסטיני, אלא בגלל שהוא עשה את זה באופן שפגע בשליטה של הקצינים בחיילים. אבל הדברים שהוא אמר הזיקו לו – בכל זאת, ימי נתניהו – והוא מצא את עצמו מחוץ לצבא.

ומה עושה דגנרל ישראלי כשהוא מחוץ לצבא? הוא בוחר בדרך כלל באחד משני מסלולים: הופך לשכיר חרב (”יועץ בטחוני”, “מנהל חברת אבטחה”) או הולך לפוליטיקה. גולן בחר באופציה ב’, חיפש מישהו לתפוס עליו טרמפ – האיש לא מנותק מהמציאות עד כדי כך שהוא חשב שיש לו בוחרים בםני עצמו – ומצא את מרצ המבוהלת של אפריל 2019. הוא הצטרף אליה גם אהוד ברק; והחברים, שהיו בהיסטריה מחשש שלא יעברו את אחוז החסימה, העמיסו גם את העקרב הזה עליהם.

בחודשים האחרונים, מאז הבחירות, גולן גישש אחר דרכים להפרד ממרצ ולצאת לדרך עצמאית. הוא הרי אף פעם לא היה חבר מפלגה, או מאמין בדרכה הפוליטית. הוא ערך סקרים (עבדכם הנאמן קיבל אחד כזה), ועכשיו הוא טובל רגל במים ומברר מה הטמפרטורה.

המשבצת שעליה גולן רוצה להתמודד ברורה: הדגנרל הרגיש, היורה ובוכה, שמתנגד (ככל שהוא מתנגד) לדיקטטורה הצבאית הישראלית שהוא היה בשר מבשורה רוב שנותיו הבוגרות לא בגלל מה שהיא עושה לפלסטינים – מי סופר אותם? – אלא משום שהיא משחיתה את הישראלים.

אז מבחינתו הדיקטטורה הצבאית תמשך גם בבקעת הירדן (”עניין בטחוני, לדבריו – כאילו יש עדיין צבא עיראקי, כאילו יש לו יכולת לכבוש את ירדן, כאילו הפנטזמגורה הזו לא מתה ב-2003) אלא גם בגושים הסרטניים של ההתנחלויות. המשמעות, שברורה לכל מי שפתח מפה – ואני מאמין שגולן יודע איך עושים את זה – היא אפרטהייד ובנטוסטנים.

זה ה”גנרל השמאלני” שמרצ העמיסה על עצמה יחד עם אהוד ברק. עכשיו היא מגלה שלא יכול להיות “גנרל שמאלני” ב-2020. כל הדגנרלים שלנו הם מ”פים שעלו לגדולה, שכל מה שהם יודעים הוא דיכוי אוכלוסיה אזרחית. כתוצאה מהמהלך המבריק של התחברות עם העבודה, נותרו למרצ שני ח”כים בלבד. גולן הוא בעליל לא ח”כ של מרצ; כמו אורלי לוי-אבקסיס, גם הוא פשוט תפס על מצביעיה טרמפ.

ועכשיו הוא חושב שיש מספיק קולות של שמאל ציוני נואש, שהם ימליכו עליהם דנגרל עם רקורד של פשעי מלחמה שמרייר על תכנית אלון. יש לקוות שהוא טועה – ולזכור שהאנשים שהולכים אחריו אינם שמאל, הם לכל היותר ציונים “מרכזיים.”

השמאל צריך לזכור: לא תבוא ישועה מהצבא. צה”ל הוא אסוננו. הוא מרכז כל מה שרע בחברה הישראלית ומקדם אותו. הוא משחית את החברה הישדאלית בעצם קיומו. חברות דמוקרטיות נזהרות מהצבא שלהן; ישראל, אף פעם לא דמוקרטית, הפכה אותו למוקד חייה של האומה. והנה, אנחנו משלמים על זה שוב.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: ביום רביעי הבא, (ה-24 ביוני) בשעה 19:00, אערוך בזום את ההרצאה “מלחמת האזרחים האמריקאית: מה קרה שם לעזאזל ולמה זה עדיין חשוב.” מיתוסים, מיתוסים ארורים, ושגיאות בסיסיות של גדי טאוב.

יובהר מראש, למען הסר ספק, שההרצאה תעסוק באופן שטחי בלבד בצד הצבאי של המלחמה והרבה יותר בצדדים הפוליטיים והתרבותיים שלה. או, במילים אחרות, אם השאלה איזה רג'ימנט, חמוש באיזה נשק, תחת איזה קולונל שיכור, כבש איזו גבעה נשכחת ספציפית במהלך קרב ספוטסילווניה היא זו שמעניינת אתכם, ההרצאה הזו תהיה בזבוז של זמנכם. אני מציין זאת כי תקלה מצערת כזו כבר קרתה בעבר.

ההרצאה כרוכה בתשלום (באמצעות ביט או פייפאל, כעקרון) של 20 שקלים (או יותר; 20 הוא סכום מינימום). אם ההרצאה מעניינת אתכם, אנא שלחו מייל ל[email protected] ואשלח את הקישור לזום ברגע שאתארגן עליו.

(יוסי גורביץ)

ואין חלום שלא הורד על ברכיו: להגיע לקלפי עם אטב על האף

סולון, המחוקק האגדי למחצה של אתונה, קבע כי אזרח שלא התייצב לצד כלשהו במלחמת אזרחים חייב גלות. בהתאם, ומאחר ואנחנו אזרחים – ומאחר ואזרחות היא חובה אקטיבית, וכאזרחים אנחנו חייבים בחובת ממשלתנו ואנחנו אחראים מוסרית למעשיה – אין לנו הזכות להשתמט מן הבחירות. ומשהגיע אזרח לקלפי, חובה עליו להצדיק את בחירתו.

אצביע מרצ. אני מניח שזה לא מפתיע יותר מדי אנשים. אבל אני עושה זאת הפעם בתחושה כבדה. אנמק. נתחיל מצד הזכות. כל מה שנכתב פה, יש לציין, יוצא מנקודת הנחה (שנשענת על הסקרים כולם) שנתניהו יצליח שוב לבנות ממשלה בעקבות הבחירות, וההנחה שלי היא סוציאל-דמוקרטיה מתגוננת.

מרצ מייצגת את מה שנשאר מהחלום הישראלי/כנעני. אזרחות שווה לכל, ליברליזם בלתי מתנצל ובלתי מתפשר, אי דמוקרטי בלב של מפלגות אנטי-דמוקרטיות וא-דמוקרטיות. אין ספק שיש רוב – כמה גדול, אפשר להתווכח – שדוחה את עמדות היסוד הללו: שרוצה מדינה שבטית, אתנית, מדינת כל יהודיה, עם מידה משתנה של סמכותניות.

מפלגות ליברליות וסוציאליסטיות נמצאות במגננה בכל רחבי העולם, אבל מדובר בגלגל שסב לאיטו ותורו יבוא להסתובב שוב. בסופו של דבר, האינטרנציונל השחור יקרוס לתוך עצמו, משום שהלאומים השונים החברים בו יתקוטטו. לפני שזה יקרה, תהיה כנראה תקופה שחורה למדי. במהלך התקופה הזו, מרצ חשובה משום שהאידיאלים שהיא מייצגת חשובים. אנחנו צריכים מי שימשיך לדבר על המושכלות הראשונות של הליברליות – בראש ובראשונה, התפיסה הרדיקלית שכל בני האדם שווים – ושייצר את התשתית למהפכת הנגד. מהבחינה הזו, האידיאלים של מרצ קריטיים. המצע החדש שלה, למשל, הוא עבודת מופת.

הפרקטיקה היא סיפור אחר, קשה יותר. נראה שהמחלה הדיגיטלית של תיבת התהודה – כלומר, היכולת שלנו ליצור לעצמנו בועות שבהן אנחנו שומעים רק את קולות הדומים לנו – היכתה במפלגה בצורה חזקה. התוצאה היא חוסר סובלנות לדעות אחרות, שונות יחסית אך במעט. ספק אם יש מקום בו הקבעון המחשבתי הזה מובהק יותר מאשר בנושא הפתרון המדיני שמציעה מרצ, שהוא עדיין הפרה הקדושה של שתי המדינות.

בפני עצמו, זה לא צריך היה להטריד יותר מדי. אחרי הכל, אני לא באמת יכול להצביע לאבי “השמאל שכח מה זה להיות יהודי” גבאי; יאיר לפיד, בנימין נתניהו, בוגי יעלון ובנימין גנץ צריכים, מבחינתי, לחלוק את אותו ספסל הנאשמים בהאג על פשעי צוק איתן; הייתי יכול לשקול ברצינות הצבעה לאחמד טיבי אלמלא חבר לחד”ש; והייתי יכול לשקול הצבעה לבל”ד אלמלא חברה לרע”ם. התאמה של 80% צריכה להספיק וקשה לבקש יותר מזה.

אבל.

[…]

אבל יש שני נושאים שטורדים את מנוחתי. האחד הוא פרגמטיות משונה במיוחד של תמר זנדברג. במהלך הקמפיין שלה להנהגת המפלגה היא חזרה על כך שהיא תסכים לשבת בממשלה אחת עם ליברמן.

מבחינתי, זה היה מהלך פסול. פסול מספיק כדי שאצביע לאבי בוסקילה ולא לזנדברג בפריימריז. למרצ יש מספר גדול של בוחרים פלסטינים. יתר על כן, מרצ תומכת במדינת כל אזרחיה. מפלגה כזו לא יכולה להעניק לגיטימציה לאדם כמו אביגדור ליברמן, שכל הקריירה הפרלמנטרית שלו – להבדיל מהקריירה הפלילית שלו – נבנתה על שלילת הזכויות האזרחיות של פלסטינים ישראלים, בראש ובראשונה עצם אזרחותם.

כל עוד זנדברג אמרה את זה רק במסגרת הפריימריז, אפשר היה להחליק את הנושא. אין מועמד בלי אמירות מביכות. אבל שלשום (ז’) היא חזרה ואמרה שהיא תשב עם ליברמן בממשלת שמאל-מרכז, אם הוא יקבל את קווי הממשלה הזו.

תהרגו אותי למה היא היתה צריכה לומר את זה. ליברמן מתנדנד על סף אחוז החסימה. בכלל לא בטוח שהוא יהיה איתנו עוד כמה שבועות. למה לומר שוב לאזרחים הפלסטינים, שעימם את אומרת שאת בסולידריות ושאת הסולידריות שלהם את מבקשת, שאת תסייעי לאיש שגזענותו היא סחורתו היחידה – כל זה, שלושה ימים לפני הבחירות? כמה פעמים אפשר להקריב את האזרחים הפלסטינים על מזבח פרגמטיזם מזויף? האמירה הזו של זנדברג גרמה לי להתקף זעם שכמעט הוביל להתפטרות מהמפלגה.

והיתה פרשת נמרוד ברנע.

בקצרה ולאחר יעוץ משפטי, נמרוד ברנע הוא בכיר במרצ שארבע ששלוש (*) נשים דיווחו שפגע בהן מינית. הרחבתי יותר בטוויטר, אין לי רצון לחשוף את עצמי לתביעות השתקה, אבל הפרשה ערערה לחלוטין את אמוני בהנהגת מרצ. (ברנע, יש לציין, מכחיש.)

ואף על פי כן. נמרוד ברנע לא חשוב מספיק מכדי שלא אצביע למרצ, ואני קורא לכם לעשות זאת גם כן, ולו משום שאנחנו לא יכולים לוותר על האידיאלים שמרצ מייצגת. אבל.

תמר זנדברג אמרה אחרי פרשת קלוגהפט שהיא מבינה שעשתה טעות גדולה. יש מספר מוגבל של טעויות גדולות שמפלגה יכולה לעשות, לפני שהפער בין האידיאלים שלה ובין הפרקטיקה שלה יהפוך לגדול מדי. בקדנציה הקרובה, מרצ תצטרך להוכיח שהיא מסוגלת לפעול להגשמת האידיאלים שלה, ולו בתוכה-עצמה. ספק אם תהיה הזדמנות חוזרת.

(*) לאחר פרסום הדברים, חזרה בה אחת המתלוננות, אלישבע פלדמן, ופרסמה התנצלות כלפי ברנע.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מרצ הולכת לפריימריז ביום חמישי. מיהם המועמדים שלי וכמה הערות כלליות על מצב המפלגה

ביום חמישי הקרוב יצביעו חברי מרצ על מועמדיהם לפריימריז של המפלגה, ויקבעו מי יהיו חברי הכנסת. אם אתם חברי מפלגה, אז קודם כל – לכו להצביע. זו זכותכם וחובתכם האזרחית. ורבאק, כבר שמתם את ה-80 ש”ח. פרטים על מיקום הקלפי שלכם אפשר למצוא פה.

באופן מדכדך משהו, המפלגה שוב נמצאת בסקרים על סף אחוז החסימה – במידה והרשימות של גנץ ולפיד יתאחדו (לכולם ברור שלא מדובר במפלגות, נכון?). כאן חוזרת על עצמה תופעה מגונה: הצורך של חלק ניכר ממצביעי מרצ להפיל את נתניהו – או, אם לדייק, לדבוק באשליה של הפלת נתניהו – גורמת להם להצביע למפלגות אחרות, בדרך כלל מפלגת העבודה. פעם שעברה זה נגמר בכך שהם הכניסו לכנסת את איתן ברושי, חיליק בר ורוברט טיבייב; הפעם זה יכול להגמר בבוגי “שלום עכשיו הוא וירוס” יעלון ויועז הנדל. שווה לכם?

תפקידה של מרצ, כפי שאני רואה אותו, הוא לבנות מסד לשינוי של ישראל: לומר את הדברים שאף אחד לא רוצה לשמוע, עד שהם יחלחלו ויובילו לשינוי. כאן ראוי להזכיר ששולמית אלוני הביאה לישראל את המושג של זכויות אדם, שהיא הובילה את המאבק לשינוי החוקים האוסרים על הומוסקסואליות, ושרצ דיברה על מו”מ עם אש”ף בשנות ה-80, כשמפגשים כאלה היו בלתי חוקיים ובלתי נתפסים. עוד בשנת 1990, עזר וייצמן נזרק מהממשלה בגלל שיחות עם אנשי אש”ף. ב-1993, הפרדיגמה השתנתה לחלוטין.

מרצ תצטרך להוביל את שינוי הפרדיגמה הזה גם בעתיד. בין השאר, היא תצטרך לנטוש את גוויית פתרון שתי המדינות. לרוע המזל, בחירתה של תמר זנדברג להנהגת המפלגה הטילה צל ארוך על המחויבות של מרצ לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני: האמירה שלה שלא תהיה לה בעיה לשבת עם אביגדור ליברמן היא אמירה איומה, שאומרת לחברים הפלסטינים במפלגה שמנהיגתם מוכנה לשבת עם אדם שמבחינתו האזרחות שלהם נתונה בשאלה.

אני לגמרי בעד לגליזציה של מריחואנה, ואין לי שום בעיה עם טבעונות: אני מכיר בכך שזו הדרך הנכונה, אני פשוט מתקשה ללכת בה. ועדיין, אני חושב שבמצבנו, התמקדות בנושאים הללו היא התמקדות בבעיות עולם ראשון. בזמן שאני כותב את הדברים הללו, כוחותינו האמיצים מיישמים משטר אפרטהייד בגדה המערבית; חיילים משועממים ומתוסכלים בעשרות מחסומים פורקים את התסכול שלהם על פלסטינים חפים מפשע; ועם רדת הלילה, יתחילו הפשיטות. מאות חיילים ייכנסו, ללא כל צו וללא כל צורך בצו, לבתיהם של עשרות משפחות פלסטיניות. בחלק קטן מהמקרים הם ייכנסו לשם כדי לבצע מעצרים, ויעבירו את העצירים לידי רשויות העינויים; בחלק ניכר מהם הם ייכנסו לבתים למטרה פשוטה של הטלת אימה (”הפגנת נוכחות”, בשם המקצועי), הטרור הקבוע של צה”ל שבלעדיו אין לכיבוש קיום. הם יעירו ילדים, יוציאו אותם מהמיטה, ויצלמו אותם ללא סיבה. ואם מישהו יתנגד, יאמר כמה מילים כעוסות, הוא יוכה או ייעצר. זה קורה יום-יום, שעה-שעה. זו שקיפות המציאות שבה אנו חיים.

בהתאם, משום שאני חושב שמרצ מסתכנת בקיפול דגל המאבק בכיבוש ובו זמנית משום שאני חושב שצריך לרענן את הרשימה, להלן רשימת המועמדים שלי לכנסת. אנחנו אמורים לבחור ארבעה מועמדים: הנה הם, בסדר יורד.

גבי לסקי: עורכת דין אמיצה ונחושה, שמכירה את הכיבוש כמו את כף ידה ונאבקת בו שנים ארוכות, כשלעתים תכופות היא חוטפת נצחון מלוע התבוסה המובנית בשדה הזה. לסקי ייצגה גם שורה של פעילים פוליטיים שסבלו התנכלות מצד המשטרה וכוחות עאלק-בטחון אחרים. אם יש כיום במרצ יורשת לשולמית אלוני, גבי היא האדם הזה.

מוסי רז: סוס קרבות ותיק, מענטש נדיר, שלעתים שיש לו מכונת קפיצת הדרך שמעבירה אותו לכל הפגנה חשובה. מי שלא שכח מאיפה הוא בא ולאן הוא אמור ללכת.

מיכל רוזין: לוחמת גדולה למען זכויות מבקשי המקלט, נשים וקבוצות מותקפות אחרות, עם רקורד חקיקה מרשים. לדעתי שום רשימה לא תהיה מושלמת בלעדיה.

ניר אבישי כהן: הצעיר שבחבורה. עוזר פרלמנטרי לשעבר של ח”כ עיסאווי פריג’, ואחד האנשים המרשימים שפגשתי במפלגה. במקום שבו חלאות כמו איציק שמולי תוקפים את שוברים שתיקה עבור כמה שברירי קולות, כהן התגאה בכך שמסר עדות לשוברים שתיקה וחזר שוב ושוב על כך שאין דבר כזה, כיבוש נאור או מוסרי. הוא גם מקדם את הפורום היהודי-ערבי במרצ. נקווה שהוא יהיה עתיד המפלגה.

ומה על הדגל החברתי, תשאלו אותי? אין לי ספק שכל אחד מהמועמדים האלה יצביע נכון גם בסוגיות החברתיות (לרז ולרוזין יש רקורד מוכח בנושא). אני משוכנע פחות ביחס למחויבות של הפלג האדום במפלגה למאבק בכיבוש.

(ויש לי פריחה משירת האינטרנציונל.)

שינצחו הטובים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

או: לא קלה דרכנו. סוג של מניפסט לרגל הבחירות במרצ

אנחנו ישראלים וסוציאל-דמוקרטים. כל אחד מאיתנו מחזיק גם בשלל זהויות אחרות. חלקנו יהודים, חלקנו פלסטינים, חלקנו בדואים. חלקנו אתאיסטים, חלקנו יהודים מאמינים על שלל גווניהם, חלקנו מוסלמים ונוצרים. אבל מה שמחבר אותנו הוא ישראליות וסוציאל-דמוקרטיות.

שתי זהויות בעייתיות, אבל הכרחיות. להיות ישראלי הגון, פירושו לדעת שנוצרה כאן מולדת שלא התקיימה קודם, ושהיא באה על חשבון אסונו של עם יליד. פירושו להישיר מבט אל המהפכה שממנה נולדנו ולדעת שהיא היתה טרגדיה איומה, לכל המעורבים בה; להישיר מבט אל האסון ולדעת שאת הנעשה אין להשיב ושהמשימה שלנו היא תיקון וריפוי. לדעת שזו תהיה עבודה ארוכה, מייסרת, מתסכלת – אבל שאין לנו את הזכות המוסרית להשתמט ממנה.

להיות סוציאל דמוקרט משמעו לדעת שהחברה שבה אתה חי איננה צודקת; שהיא מפלה אנשים על רקע כלכלי שברובו נובע מהמצב בו נולדו; שהיא משרתת קבוצה של אוליגרכים מושחתים – ובו זמנית להרתע מן החלום המפתה של מהפכה אלימה. כי מהפכה אלימה, לצד כל הטרגדיות שתביא עמה, פשוט תוליד מעמד עליון חדש, ואלימותה תכשיר את המשך האלימות. איכשהו, אף מהפכה לא הצליחה לצאת מהשלב של הדיקטטורה של הפרולטריון, שתמיד התגלתה כדיקטטורה של האליטה המהפכנית.

הנדרש מאיתנו הוא הכבד מכל: לשכנע את הציבור שדרכנו צודקת ושעליו להצטרף אלינו, לדפוק כל יום את הראש בקיר ועדיין לקום ולעשות זאת שוב למחרת. ואם אתם מרגישים שהראש שלכם לא עומד בזה, זה בסדר. צאו לחופשה. לא תועיל לאיש אם תשרפו. אבל אנא, חזרו אלינו בכוחות מחודשים אחר כך. יש לנו פריבילגיות רבות; אין לנו את הפריבילגיה להתייאש.

אנו יודעים כי יש לנו אומה. אנו יודעים כי יש לנו מולדת. ואנחנו צריכים לעשות הכל כדי להשאיר אותה טובה יותר לבאים אחרינו. לאט, בנחישות, יום אחרי יום, קרב פרלמנטרי בעקבות הפגנה. ויהיו תבוסות. לא מעט מהן. ויהיה תסכול. ואף על פי כן, אין לנו ארץ אחרת ואין לנו דרך אחרת.

ביום חמישי הקרוב ייערכו בחירות לוועידת מרצ. אני מבקש את אמונם של חברי סניף פתח תקווה בבחירות. ביחס לשאלה הבוערת שבפנינו: אני בעד פריימריז פתוחים. ביחס לדברים שהם בנפשנו – ובכן, הם למעלה.

(יוסי גורביץ)

למה הפרקליטות מחפה על העריצות של נתניהו?

ביום שישי האחרון, סמוך לכניסת השבת, יצר ראש הממשלה בנימין נתניהו קשר – ככל הנראה טלפוני, על כל פנים לא מתועד – עם מנכ”ל חברת הרכבת והורה לו להפסיק את העבודות בשבת. פעולה זו בוצעה ללא כל סמכות חוקית, ולמרבה הדאגה הפרקליטות – שאמורה להיות אמונה על שמירת החוק – מסייעת לראש הממשלה להתחמק מאחריותו לכך.

כיממה לאחר ההחלטה של נתניהו, הגישה מרצ עתירה דחופה לבג”ץ בדרישה להורות על החזרת העבודות לאלתר. הבקשה לצו ביניים נדחתה, אבל המדינה והרכבת נדרשו למסור את תגובתן.

בתגובתה לעתירה, הביכה הרכבת את נתניהו קשות: היא כתבה כי נתניהו עצמו, כשר הכלכלה, אישר לה לעבוד בשבת לפני כשנה; היא ציינה כי עד אתמול (ב’) היא לא קיבלה כל מסמך כתוב מנתניהו, ועל כן היא לא מסוגלת להבין מה היו השיקולים של נתניהו בהחלטה שקיבל; ובהתאם, אין לה יכולת להתגונן בפני העתירה. כתוצאה מכך, ביקשה המדינה ארכה של יום למסור את תגובתה; היום מסרה אותה, והיא מביכה במיוחד.

בתשובת המדינה יש שני סעיפים מהותיים. סעיף 4 טוען שהעתירה היא תיאורטית ושבג”ץ לא דן בעתירות תיאורטיות. מדוע העתירה תיאורטית? משום שהיא מתייחסת לעבודות שבוטלו בשבוע שעבר. זה עבר ובטל, לא ישוב עוד להטרידנו – ובהתאם, טוענת המדינה, העתירה שדנה בפעילות לא חוקית של ראש הממשלה צריכה להמחק. היא, כמובן, לא מתייחסת לשאלה מה יקרה בשבת הקרובה.

הסעיף הבעייתי הרבה יותר הוא סעיף 5. אני מצטט אותו מתוך תשובת המדינה לבג”ץ שהועברה לי על ידי מרצ:

“למעלה מן הצורך, נציין כדלקמן: לרכבת ישראל ניתן ביום 16.8.16, בהמשך לבקשת רגבת ישראל, ‘היתר מיוחד להעסקת עובדים במנוחה השבועית על פי חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי”א-1951’ (להלן: ההיתר), לצורך עבודות פיתוח ותשתית שמעוניינת רכבת ישראל לבצען בשבתות, במהלך חודש ספטמבר 2016.

כעולה מן ההיתר, הוא ניתן לבקשת רכבת ישראל, שנבחנה בהתאם להוראות סעיף 12 [לחוק האמור – יצ”ג]. המדובר בהיתר חודשי, להעסקת עובדים במנוחתם השבועית במהלך חודש ספטמבר. ההיתר ניתן לכלל החודש, וביכולתה של רכבת ישראל באילו שבתות לנצל ההיתר, וכיצד. מן המשיבים [נתניהו, שר התחבורה כץ ושר העבודה כץ – יצ”ג] נמסר כי ההיתר לא בוטל או הותלה והינו בתוקף, ומשכך רשאית רכבת ישראל לעשות בו שימוש כל עוד לא הותלה או בוטל. עוד נמסר מן המשיבים [נתניהו, כץ וכץ – יצ”ג], כי ככל שתהיה כוונה לבטל את ההיתר או להתלותו, הרי שהדבר יבוצע על ידי בעל הסמכות […] [שר העבודה כץ – יצ”ג] או מי שהואצלה לו הסמכות מטעמו, על פי כל דין, ובהתאם לכל כללי המנהל החלים.”

ההדגשות במקור.

אז מה קרה פה בעצם? נסדר את זה כרונולוגית.

16.8.16 – רכבת ישראל מבקשת ומקבלת, בנוהל, אישור עבודה בשבת.

השבוע האחרון של אוגוסט-תחילת ספטמבר: קרבות קשים בגזרת נתניהו-ישראל כץ.

2.9.16 – ללא כל סמכות, ראש הממשלה נתניהו פונה למנהלי הרכבת ודורש את הפסקת העבודות.

3.9.16 – העתירה של מרצ.

5.9.16 – תשובת הרכבת, שאומרת שעד כה היא לא קיבלה כל אישור בכתב; המדינה מבקשת דחיה של יום.

6.9.16 – תשובת המדינה, שמטרתה לסלק את הענן מעל נתניהו.

מה אומרת המדינה? היא מבצעת גניבת דעת. היא אומרת: אין לנו מושג על מה הרכבת מדברת. יש לה היתר חוקי, שנמסר לה כדין והוא בתוקף. לנו אין שמץ של מושג מדוע הרכבת, מסיבותיה שלה, החליטה פתאום, כמה דקות לפני כניסת השבת, להפסיק להשתמש בו. ובכל מקרה ההיתר בתוקף, אז נא למחוק את העתירה.

בקיצור, מה שהמדינה רוצה הוא שבית המשפט לא יתעסק בשאלה המעיקה מי נתן את ההוראה להפסקת העבודות, כי התשובה לשאלה הזו די ברורה, ועוד פחות בכך בשאלה האם היתה לו סמכות לעשות זאת, כי גם התשובה לשאלה הזו ברורה. המדינה רוצה שבית המשפט יעמיד פנים, כמוה, שכל מה שקרה בסוף השבוע פשוט לא קרה.

זה יכול לעבוד, אגב. לגמרי יכול לעבוד. בניגוד לתדמית שטיפח לעצמו, בית המשפט ממש לא אוהב לשאול את המדינה שאלות קשות, ואם היא נותנת לו תירוץ חצי מתקבל, או אפילו כמו במקרה שלנו שווה ערך של “תראה, ציפור”, הוא יעדיף למחוק את העתירה בתירוץ מנהלי כלשהו. ויש. תמיד יש. כשלא רוצים לעשות משהו, תמיד אפשר למצוא נימוקים.

כשראש ממשלה מורה לגוף ציבורי לבצע פעולה, או להמנע מפעולה, ללא סמכות חוקית, הוא מבצע פעולה של עריצות. הסמכות שמוקנית לראש הממשלה היא הסמכות שמוקנית לו בחוק בלבד. אין לו סמכות פרט לזו שמופיעה בחוק. כשהוא מחליט לעבור על החוק, לנצל את מעמדו כדי להטיל אימה על פקידים ולגרום להם שלא לבצע את תפקידם, הוא עושה שימוש במעמד שהעניק לו החוק כדי לבטל את החוק. המדינה זה הוא.

אף אחד לא מופתע מהפעולה של נתניהו. זה האיש. מה שעדיין מדהים הוא שיש פקידים, עורכי דין, אנשים שנשבעו לשמור על החוק ולקיימו, שמקבלים משכורת ציבורית לשם קיומה של שבועה זו; אנשים שאמורים לעמוד לצד שלטון החוק בדיוק נגד פקידים ושרים שקמים עליו, ושמתקפלים כך מול ראש ממשלה. שהם מוכנים ללכת לבית המשפט ולומר דברי הבל לא כדי להצדיק איזושהי מדיניות, אלא כדי לחלץ עריץ מהמבוכה שאליה קלע את עצמו.

אני לא יודע איך האנשים האלה מסתכלים על עצמם בראי בבוקר. אני מכיר את התירוצים, אבל נשבר לי מהם מזמן. ואני יודע שכאשר יקום כאן שלטון חדש, משרתי העריצות האלה יהיו הראשונים שיצטרכו לעוף. אי אפשר היה להשחית כך את המדינה בלעדיהם.

עדכון: לפני זמן קצר קיבל בג”ץ את העתירה של מרצ, וקבע כי “ניתן בזאת צו ביניים המתלה את הוראה המשיב מס’ 1 [נתניהו – יצ”ג] למשיבה מס’ 4 [הרכבת – יצ”ג] מיום 2.9.16, ככל שהוראה זו עודנה בתוקף.” בג”ץ גם קבע שייערך דיון בעתירה, למרות בקשת המדינה לדחות אותה, בהקדם.

ראויה לציון ההחלטה להקפיא את הנחיית ראש הממשלה, ככל שיש כזו, למרות טענת הפרקליטות שאין הנחיה כזו. כלומר, אם נתניהו ינסה לחזור על התרגיל בשישי הקרוב, הרכבת תוכל לומר לו בנימוס שהוא מפר צו בג”ץ. לדעתי בהחלטה הזו משתמע אי אמון עמוק (ומוצדק) בטענת הפרקליטות ונתניהו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מפלגת העבודה ממשיכה לבגוד בכל מי שחשב שהיא מפלגת שמאל. עכשיו היא צריכה, כמו הימין, להתמודד עם השאלה: לאן הלאה?

הכנסת הצביעה אתמול (ד’) על הצעת חוק של ראשת מרצ, זהבה גלאון, שקראה לבטל את חוק החרם. הצעת החוק נדחתה, וזה היה די צפוי. רשמית, אמנם, הקואליציה של נתניהו מונה רק 61 חברי כנסת, אבל בפועל במקרים כאלה היא מקבלת תמיכה די אוטומטית של שרון גל ושאר מזילי הריר של ליברמן. מה שהיה פחות צפוי היה הרוב: 74 מול 14. 67, אם הקואליציה היתה מתאמצת, היתה תוצאה הגיונית. מאיפה הגיעו עוד שבעה?

מיש עתיד, אלא מה. ומהמחנה הציוני. אלה שמות חברי המחנה הציוני שהצטרפו לקואליציה בתמיכה בחוק שמהותו היא סתימת פיות ואיסור על פעולת מחאה בלתי אלימה:

בוז’י “יצחק” הרצוג, מיכל בירן, חיליק בר, איתן ברושי, מנואל טרכטנברג, אראל מרגלית, קסניה סבטלובה, רויטל סויד, דניאל עטר, מיקי רוזנטל, איציק שמולי, והאכזבה הגדולה – סתיו שפיר. 11 חברי כנסת של המחנ”צ, כמעט מחצית מהסיעה, הצטרפה לנתניהו ולליברמן. כנראה שגם בנושא הזה – כמו בנושא איראן, עזה, ועמדות מערכת הבטחון באופן כללי – אין קואליציה ואין אופוזיציה.

ההצבעה הזו איננה יוצאת דופן. איציק שמולי מנסה כבר כמה זמן להיות השרון גל של מפלגת העבודה, ומשתיק בצעקות כל ח”כ פלסטיני שעולה לדבר. חיליק בר מצהיר בכל הזדמנות שמפלגת העבודה צריכה לפנות ימינה, לסוג של סוציאליזם לאומי. ומה שאמורה היתה להיות נבחרת מבטיחה במיוחד, כזו שגרמה לך לחשוב לרגע שאולי הפעם מפלגת העבודה לא תתנהג כמו מפלגת העבודה, הפכה לאכזבה מרה מהרגיל.

לפני כשבועיים השתתפתי בוועידה אידיאולוגית של מרצ, שהמטרה שלה היתה לבחון מחדש את דרכה של המפלגה ולשנות מה שצריך לשנות. היו דיונים שנעו בין חריפות חדה ליגיעה של דברים שכבר נאמרו אינסוף פעמים. התהליך בתחילתו ואין לי מושג איך הוא יסתיים, אבל מרצ בוחנת את דרכה. השתתפתי בדיון שעסק בשאלה מה עושים בנושא שתי המדינות. העמדה שלי היתה שהתוכי הספציפי הזה הצטרף למקהלה השמיימית ודוחף שם פרחים מלמטה ושצריך להתחיל לחפש פתרון אחר; אחרים לא הסכימו. מאד לא הסכימו, לעתים. יהיה המשך.

זה משהו שמפלגות אמורות לעשות בעקביות. הדיונים סביב המצע, סביב דרכה המוצהרת של המפלגה בבחירות, הם לעתים קרובות חדים ומרים. אנשים ששייכים לבית אחד רבים על מה שהם רואים כנשמתו. מפלגות אחרות בישראל כבר לא עושות דברים כאלה. הליכוד, כידוע, יצא לשתי מערכות בחירות בלי להציג מצע בכלל. במפלגות הלפידיסטיות והליברמניות אין משקל לדעתם של מי שאינם ראשי המפלגה. בש”ס וביהדות התורה יש פסאדה של היוועצות במועצת רבנים. המצע של הבית היהודי הועתק מהמצע של האיחוד הלאומי כמעט בלי שום שינוי, אם כי בדרכה המוגבלת מאד יש במפלגה הזו ויכוחים סוערים. עד הימים האחרונים של מערכת הבחירות אי אפשר היה להוציא מהרשימה המשותפת מצע משותף, כי לא היה כזה. היו נקודות למצע, חלקן נועזות למדי, אבל לא מצע, וכמובן שלא היתה ועידה אידיאולוגית משותפת. להגנתה של הרשימה המשותפת ייאמר שלא היה לה די זמן, ושנסיון לארגן ועידה כזו ערב הבחירות היה יכול להוביל לפיצוץ. חד”ש, למשל, מחזיקה בעמדה של שתי מדינות לשתי עמים, שהיא העמדה של החלטת החלוקה ב-1947; לגמרי לא במקרה, זו היתה העמדה של סטאלין. בל”ד, מצד שני, נראית קרובה הרבה יותר לרעיון המדינה האחת.

אני מתקשה להזכר בוועידה אידיאולוגית שערכה העבודה שמשכה תשומת לב מאז 1992, כשאברום בורג הצליח להעביר החלטה בעד “הפרדת הדת מהפוליטיקה.” הנחת היסוד מאז 1993 היתה שהעבודה מתייצבת מאחורי הסכמי אוסלו ורעיון שתי המדינות, אבל יש פחות ופחות סימנים לאיזשהו עניין שלה בנושא.

העובדה שהסכם אוסלו נכשל היא אולי האלבטרוס הכבד ביותר סביב צווארו של מה שנשאר מהשמאל הישראלי. עד שהוא לא יתמודד עם העובדה שההסכם הזה נכשל, ושצריך להציב משהו אחר במקומו – לא, ובהתמודדות אני לא מתכוון ל”אבל נתניהו והימין אשמים” – הוא לעולם לא יצליח לשוב לשלטון. במפלגת העבודה מעדיפים להתעלם מהנושא הזה, להעמיד פנים שהוא לא קיים, ושאם הם יחקו את הימין, יצווחו שהם דווקא ציונים, וינסו להתעלות על מופע הקופים המעופפים של ינון מגל, הם ייתפסו בציבור כ”ימניים.”

הבעיה היא שהציבור לא מטומטם (זוכרים? זה הבסיס לשיטה הדמוקרטית.) הוא יכול להיות עיוור, הוא יכול להתפס להתקפי לאומניות מטורפים, אבל הוא לא טיפש. הוא מזהה זיוף מקילומטר והוא יודע שכל שהוא כביצה, ביצה טובה הימנו. במשך 25 שנים מפלגת העבודה אומרת לעצמה שהיא צריכה לשקר לציבור. זה שקר אציל, היא לוחשת לעצמה. הבעיה היא שהציבור לא קונה אותו.

לחיליק ברים יש טוטם: יצחק רבין. הם מנופפים בו כאילו הוא רלוונטי למשהו. הם אומרים שהוא איגף את שמיר מימין ב-1992 וכך ניצח. ובכן, הם משקרים קודם כל לעצמם. רבין ניהל קמפיין כוחני מאד ב-1992, כן, אבל הוא לא ניסה לעקוף את שמיר מימין. היתה לו סיסמה אחת והוא הלך עליה בכל הכוח: אנחנו כאן, הם שם. הוא החל להשתמש בה אחרי הרצח של הלנה ראפ בבת ים והמהומות שבאו בעקבותיו. צריך להוציא את עזה מישראל, הוא שב ואמר.

מה שקרה עם המדיניות הזו אחר כך – היא יושמה במידה ניכרת – הוא מחוץ לטווח של הפוסט הזה. אבל לרבין לא רק היתה מדיניות: הוא היה משהו שלמפלגת העבודה לא יהיה עוד לעולם. הוא היה גנרל מנצח. הוא היה האדריכל של מלחמת ששת הימים. זה, הרבה יותר מהעבר שלו כראש ממשלה ושר בטחון, היה מה שהוביל לנצחון שלו.

לא יהיה עוד כזה, משום שצה”ל לא מנצח יותר. הוא לא מנצח יותר בדיוק משום שמפלגות כמו מפלגת העבודה הזניחו את חובתן לומר לציבור הישראלי שאנחנו בסכסוך עממי, סכסוך שאין לו פתרון צבאי.

שימו לב: הימין כבר לא מדבר על פתרון. מה שיש כרגע – הריצה המדינית במקום, הדיכוי הצבאי הנמשך בשטחים – הוא מבחינת הימין היהודי המצב האופטימלי. אין לו הצעה טובה יותר. לא יכולה להיות לו, מסיבה אחת: הוא לא יכול לוותר על יהדותה של ישראל (כלומר, על היותה מדינת האדונים היהודים) והוא לא יכול להסיר התנחלויות. כל מה שיש לו הוא מלחמות ברמה נמוכה לנצח נצחים, או עד שהוא יצליח להשלים את הטרנספר השקט שלו. עכשיו מצטרפת למקהלה הזו, בינתיים ככינור שני, גם מפלגת העבודה.

אז למפלגת העבודה לא יהיה עוד רבין פשוט משום שלא תהיה עוד מלחמת ששת הימים. המקסימום שהיא יכלה לקבל הוא גבי אשכנזי, לוחם ברוטלי שטוב בלהרוג אזרחים אבל לא ניצח מישהו אי פעם (למעשה, הוא הוציא תיקו מול החמאס, ומול חיזבאללה הוא הובס.) השאלה, חברים, היא לאן הלאה.

מה הפתרון שלכם? אתם יכולים להצטרף ללהקת הזאבים של הימין. זה כנראה יקנה לכם עוד כמה שנים. אבל רבאק, אתם לא אמורים להיות אוסף עסקנים נוסח הגמדים של לפיד או המריונטות של ליברמן. אתם אמורים להיות מעל לציניות הזו, להציג איזשהו חזון.

ולא, אתם לא יכולים להציע מדינת כיבוש נצחי עם שגשוג ליהודים בלבד. זה לא יחזיק עוד הרבה זמן. ההוצאות של הכיבוש גדלות כל הזמן והצבא גם ככה גדול מדי על ישראל. מה גם שאיך לומר, יהיה לכם קשה מאד להציג את זה בעולם; ואתם הרי משווקים את עצמכם כמי שמסוגלים לדבר איתו, בניגוד לנתניהו. אתם יכולים ללכת על מה שציפי לבני אהבה – לזייף תהליך שלום כדי להרגיע את העולם בזמן שהכיבוש נמשך כסדרו – אבל גם זה כבר לא כל כך מחזיק. הכל מצריך יותר מאמצים.

אז מה אתם רוצים, חברים? אתם לא יכולים רק לומר “אנחנו נעשה עבודה טובה יותר.” כן, זה כנראה נכון, כי רבאק – בצד השני יש לנו את דני דנון ומה-שמו מזוז ואת הסרסור וסוחר הסמים חזן. אתם צריכים לומר מה אתם רוצים לעשות. רבין, שאתם מתיימרים לחקות, אמר “אני אנווט, אני אחליט.” לכם אין את האומץ להחליט ולנווט.

הציבור הישראלי עסוק בהדחקה עמוקה. הוא לא רוצה לראות לאיפה הוא הגיע. התפקיד שלכם הוא לא להיות enablers שלו בפסיכוזה הזו, אלא להתוות דרך החוצה. אם אתם לא מסוגלים, אם כל מה שאתם יודעים להיות או – גרוע מכך – רוצים להיות הוא ליכוד ב’, עשו לנו טובה ורדו סוף סוף מהבימה ההיסטורית. אתם לא חלק מהפתרון, אתם חלק מהבעיה.

עוד דבר אחד: נושא בתי דריינוף עולה לכותרות בימים האחרונים והוא צפוי להיות לוהט למדי בשבוע הקרוב. הנה פוסט שכתבתי עבור יש דין בנושא, שמסכם את כל הנקודות שהתקשורת היהודית מעלימה: שמדובר באדמה פלסטינית פרטית; שמדובר בהעברת שטח שנתפס תפיסה צבאית לשימוש פרטי יהודי; ושהמדינה שינתה את עמדתה שוב ושוב כדי לרצות את העבריינים. כל מה שרציתם לדעת על הקנוניה לפיצוי נוכלי גבעת האולפנה ולא היה לכם את מי לשאול.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הימין היהודי בהיסטריה מהאפשרות של סימון מוצרי התנחלויות, והוא יוצר ערבוב מכוון בין חרם על ההתנחלויות ובין חרם על ישראל

ההיסטוריון הרומאי טקיטוס היה ידוע בשנאתו לקיסרים, ואחת הדוגמאות המובהקות לכך היא התיאור שלו של נירון השורף את רומא ומנגן בנבל. אחרי שתי פסקאות ארוכות ומושכות לב, כותב טקיטוס בקצרה שלהד”מ, כי הקיסר לא היה בכלל בעיר באותו הזמן. אבל אם אתם בכלל מודעים לקיומו של נירון, מירב הסיכויים הם שתזכרו את תמונת הקיסר הפסיכי על הגג. היא הרבה יותר מוצלחת מאשר ההכחשה.

ישראל הראל, תועמלן ימני, ביצע שטיק דומה לפני מספר ימים: הוא פרסם מאמר ב”הארץ” ל, ובו תיאר מצב נוסח “הפרוטקולים של זקני ציון,” בו בכירי BDS נפגשים ומציינים בסיפוק שדווקא בישראל רושם ה-BDS הישגים. אחרי שתי פסקאות, הראל מציין שלהד”מ. מה הטריד את הראל? מה שהטריד את אביגדור ליברמן: הצעת חוק של מרצ, שקובעת שעל כל מוצר שמופץ בישראל, יצוין הישוב שבו הוא מיוצר. הסיבה לכך פשוטה: הנוכלים מההתנחלויות – ועצם קיומם של המתנחלים נשען על נוכלות ושקר – מודעים לכך שיש ציבור ניכר שלא מוכן לרכוש את המוצרים שנוצרו באמצעות גזל, ועל כן הם מסתירים את מקום היצור. אחד הבולטים שבין הנוכלים הללו הוא העבריין הידוע לשמצה אברי רן, שמשווק את המוצרים של המאחז הבלתי חוקי שלו, גבעות עולם, באמצעות חברת ל.י.ב. שיושבת בכלל במושב עדנים, ובאמצעות חברת הרדוף.

במילים אחרות, הצעת החוק של מרצ היא שוות ערך להצעת חוק שאוסרת על הונאה בכשרות: לציבור שלא מוכן לקנות מוצרי עוול מותר לדעת איפה מיוצרת התוצרת שהוא קונה. כפי שנחשף בדו”ח שמשרד האוצר ניסה להסתיר, 350,000 הישראלים שהתנחלו בשטחים הכבושים אחראים בסך הכל ל-1.47% מהיצוא הישראלי לאיחוד האירופי, שותף הסחר הגדול של ישראל. את המעט שהם מייצרים שם – רובם הם עובדי ציבור, כי המגזר הציבורי שם גדול משמעותית מזה שיש בישראל גופא; ממשלה רזה זה בשבילכם, לא בשבילם – הם משווקים פה.

זכותם של ישראלים בעלי מצפון לא לקנות מוצרים של גזלנים לא צריכה להיות שנויה במחלוקת. אז איך משווק הימין את ההתנגדות שלו להצעת החוק הזו? הוא מבלבל, במכוון, בינה ובין חרם על מוצרים ישראלים בכלל, ומאשים את התומכים בחרם על ההתנחלויות בכך שהם תומכי BDS.

מה שמעלה גיחוך מריר על פיו של מי שמכיר את הוויכוחים האינסופיים עם פעילי BDS, שפעם אחר פעם טענו בזעם קדוש שאין טעם בחרם על התנחלויות אלא שיש צורך בחרם על ישראל כולה, ושכל מי שתומך בחרם על התנחלויות בלבד פוגע במאבק. סביב החרם על מוצרי ההתנחלויות יש קונסנסוס בינלאומי – עד כדי כך שישראל מפצה את המתנחלים על כך שהתוצרת שלהם איננה זוכה לפטור ממכס באירופה. הממשלה העדיפה לפצות את המתנחלים – או, במילים אחרות, לסבסד אותן עוד קצת בכספי המסים שלנו – משום שהיא ידעה איך תסתיים התנגשות עם האירופים סביב השאלה הזו. הבלגאן האמיתי יגיע, והוא יגיע, כשיתחיל החרם לא רק על מוצרי ההתנחלויות, אלא על כל החברות הישראליות שפעילות בהתנחלויות. פתאום בנקים ישראלים יצטרכו להסביר למה הם מעניקים משכנתאות בשטחים כבושים.

כלומר, ממשלת ישראל אומרת דבר אחד לעולם – היא מכירה בשתיקה בכך שההתנחלויות אינן חלק מישראל ובהתאם מוצריהן לא זכאים לפטור ממכס – ודבר אחר לתושבי המדינה. פה, הממשלה צווחת בקול גדול שחרם על מוצרי ההתנחלויות הוא חרם על ישראל, מה שהיא יודעת שהוא שקר.

למה זה קורה עכשיו? אולי כי בקרוב, צפוי האיחוד האירופי להכריז על סימון מוצרי ההתנחלויות. כשזה יקרה, יהיו שני תהליכים מקבילים: הנוכלים מהגדה יגבירו את מאמצי הזיוף שלהם, וכתוצאה מכך יתחיל חרם אמיתי על מוצרים ישראלים, פשוט כי לבעלי עסקים באירופה לא יהיה כוח לברר מאיפה באמת מגיע מוצר. שניים-שלושה מקרים מתוקשרים של זיוף יעשו את זה. כלומר, אם ממשלת ישראל רוצה למנוע חרם על מוצרים ישראלים, היא דווקא צריכה לתמוך בסימון מוצרי התנחלויות – אבל אין לה את האומץ הפוליטי לעשות את זה. היא מעדיפה להעלות את הישראלים לעולה על מזבח טובת המתנחלים. בנוהל.

הצעת החוק של מרצ הוציאה מהחורים את האוטו-אנטישמים של ועד מתנחבלי השומרון, שמיהרו לשלוח מכתב איום לח”כ זהבה גלאון, יו”ר מרצ, ובו ביצעו נסיון סחיטה: הם הודיעו לגלאון שאם מרצ לא תמשוך את הצעת החוק שלה, הוועד ושורה של מפעלים בגדה יפטרו את העובדים הפלסטינים שלהם. כלומר, העובדים הפלסטינים הפכו לבני ערובה של ועד מתנחבלי השומרון; הכל נהיה הגיוני יותר כשזוכרים שהוועד הוקם על ידי גרשון מסיקה, האיש שהמציא את הרעיון של “תג מחיר”, כלומר הפעלת טרור כלפי פלסטינים כדי להעניש על םעולות ישראליות נגד מתנחלים.

הסחטנים, כמובן, משקרים כשהם אומרים שהפלסטינים שעובדים שם מקבלים זכויות שוות תנאים סוציאליים מלאים, והם משקרים כשהם אומרים שהם יפטרו אותם. הם לא ימצאו עובדים אחרים בקות. בני עם האדונים שמעבר לקו הירוק לא אוהבים לעבוד, ועל כל פנים הם דורשים שכר הולם. על כל פנים, צריך לזכור את האיום הזה בפעם הבאה שהמתנחלים מייללים שהם מקדמים “דו קיום.”

מה שאנחנו רואים בהיסטריה הזו הוא פשוט: המתנחלים וגרורותיהם בממשלה צריכים לרוץ מהר יותר כדי להשאר במקום, כדי להשאר איפה שהיו לפני שנתיים. וזה לא מחזיק. לא לאבד תקווה.

ועוד דבר אחד: בימים האחרונים יש לא מעט רעש סביב ספרו החדש של מייקל אורן, שמאשים את ממשל אובמה בכל מיני האשמות משונות. משום מה מתייחסים אל אורן כאל אדם בעל משקל ולא כאל המינוי האישי של נתניהו בוושינגטון, שמעולם לא היה נטול פניות ותמיד היה איש hasbara שהאמת לא היתה נר לרגליו. לרוע מזלו של אורן, תשומת הלב שהוא מושך גורמת לכך שאנשים בודקים את מה שהוא כותב – ותופסים אותו בקלות בשקר מטומטם. אורן טוען בספרו שהניו יורק טיימס פרסם מאמר של אבו מאזן, שבו כתב אבו מאזן שהפלסטינים קיבלו את הצעת החלוקה של 1947 אבל סירבו לתת לאורן זכות תגובה. בדיקה של המאמר של אבו מאזן מגלה שאין בו שום התייחסות להצעת החלוקה; בדיקה נוספת העלתה שימים ספורים לאחר מכן אמר אבו מאזן שדחיית הצעת החלוקה היתה טעות הסטורית. איך יודעים שאיש hasbara משקר? הוא פותח את הפה. (אני רוצה להודות לליסה גולדמן על ההפניה.)

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)