החברים של ג'ורג'

מה אפשר ללמוד על תפקידה של המשטרה משיחת האזהרה של הבלוגר נועם ר.

הבלוגר נועם ר., שמפעיל את הבלוג o139, קיבל אתמול (ב’) זימון לחקירה ממפקד תחנת משטרה. הקצין לא אמר לו במה הוא חשוד, רק מסר לו את הטלפון של החוקר שאמור לחקור אותו. כשהגיע נועם לחקירה, הוא הופתע לגלות מולו את “רונה” הידועה לשמצה מהשב”כ, כמו גם רכז שב”כ אחר, ושוטר על תקן עציץ.

נועם, בקצרה, זומן לשיחת אזהרה על ידי השב”כ; הפעילות שלו, כמסתבר, היתה לצנינים בעיני המשטר הציוני. בשום שלב לא הוקראה לו האזהרה שהיתה הופכת את הפגישה לחקירה באזהרה, והנוכחים אמרו לו שהוא לא חשוד. עוד, אפשר לקרוא כאן.

בשיחה עם נועם, הוא מעריך – בעקבות חלק מהשאלות – שהחוקרים הגיעו אליו בעקבות ציוץ מסוים שכתב בטוויטר. הזהות האמיתית שלו לא חשופה שם, כך שזה צריך להדליק נורות אזהרה אצל מי שחושב שיש לו איזושהי אנונימיות ברשת. אבל חלק ניכר מהשאלות הוקדש דווקא לפעילות הפוליטית של נועם. בשב”כ, כמסתבר, לא אוהבים כתיבה על עצירים מנהליים ושביתות רעב.

זו, בקצרה, לא היתה חקירה. זו היתה שיחת הטלת אימה. בין השאר, נאמר לנועם שאם הוא ימשיך, מקום העבודה שלו בסכנה – בלי, נזכיר, שהוא נחשד בביצוע עבירה כלשהי. ×–×” משהו שקורבנות הובר בשנות החמישים היו מכירים היטב.

אבל לא ×–×” הנושא. לפני כמה שנים, בבלוג ×”×–×” ×”×™×” באנר של “חקור אותי, יובל” – זכר לימים שבהם יקיר השמאל הציוני של היום, יובל דיסקין, הבהיר שהוא יסכל “פעילות חתרנית” של בל”ד, גם אם זו חוקית. העובדה שהשב”כ הוא משטרה חשאית פוליטית, שפועלת נגד מי שחורג יותר מדי מקו השורה של המשטר, היא הכל חוץ מסוד. שירות חשאי אחר, ×”-MI-5 הבריטי – שנאלץ גם הוא להתמודד עם איום ניכר של טרור – הסיר מרשימת היעדים שלו את המאבק בחתרנות בתחילת שנות התשעים, אחרי שהגיע למסקנה שמדובר בהגדרה מעורפלת, שגוררת מעקב פוליטי אחרי פעילים לא אלימים שלא ביצעו שום עבירה על החוק. השב”כ, שצריך להגן על משטר אידיאולוגי, אם ×›×™ ×›×–×” שבדרך כלל כל כך מובן מאליו שהוא שקוף מבחינת רוב התושבים, עדיין נאבק ב”חתרנות.”

הסיפור, על כן, הוא לא השב”כ. הוא המשטרה. אילו ×”×™×” נועם מקבל זימון לשיחה מ”רונה” בעלת המרתפים, הוא יכול ×”×™×” להודיע לה בנימוס שממש לא בא לו ושהיא מוזמנת לעשות משהו אחר בזמנה. כמה פעילים שקיבלו שיחות כאלה עשו בדיוק את ×–×”. אבל כשאתה מקבל זימון לחקירה משוטר, ×–×” כבר סיפור אחר. לסירוב ×›×–×” יש השלכות – בין השאר, המשטרה יכולה, אם תסרב פעם שניה, להוציא נגדך צו מעצר.

אנחנו רגילים לחשוב על המשטרה כמין סוג של קרוב משפחה טמבל, לא מועיל אבל גם לא מי יודע מה מזיק; חסר יכולת באופן כללי, קצת מושחת, אבל לא פוליטי. אלימות משטרתית מופנית כלפי כל מי שמעצבן שוטרים, בין אם אלה מתנחלים או שמאלנים. אבל למשטרה הישראלית יש היסטוריה ארוכה של שימוש כמשטרה פוליטית. עיקר הפעילות הזו היתה, כמובן, מול הפלסטינים הישראלים, במיוחד בימי המשטר הצבאי – אבל לא מעט ממנה הופנה כלפי דיסידנטים באופן כללי.

עליית הליכוד ב-1977 ריסקה את משטר מפא”י, וסוף שנות השבעים ושנות השמונים היו תקופה של ליברליזציה יחסית במנגנוני האופל של המשטר. בשנות התשעים, המליץ השב”כ דרך קבע על יתר שילוב של פלסטינים ישראלים בתפקידי ממשלה ומשטר. השב”כ, שבימי בן גוריון ריגל אחרי מתנגדי מפא”י דרך קבע ושהאחראי עליו, איסר הראל, ישב בישיבות מרכז מפא”י, הפך ממלכתי. הוא ניסה להתנער מהדימוי מטיל האימה של הש”ב.

זה נגמר בבום באינתיפאדה השניה. והמשטרה תמיד שימשה כלי להטרדת מתנגדי הממשלה. פעילים מזרחיים, שהופללו פעם אחר פעם ונחקרו באלימות ולעתים אף בעינויים בשנות השבעים, למדו את זה על בשרם הרבה לפני שהמשטרה הפנתה את הכוח הגס שלה כלפי המחאה של 2012, אלימות שהתבטאה תקשורתית במעצר המופרך של דפני ליף. פעילי מחאה נחמדים פחות מליף ידעו שהם על כוונת רכזי המודיעין של המשטרה כבר ב-2011, והם מוטרדים תדיר גם כיום.

במקרה של ליף ונועם, המשטרה – ככוח הטלת אימה, ככוח סתימת פיות – ×”×’×™×¢×” גם אל בעלי הפריווילגיות. לימדו-נא את הלקח: המשטרה איננה שם בשבילכם. במקרה הטוב אתם מבחינתה מטרד, במקרה הרע אתם חתרנים מסוכנים שצריך לדכא – גם אם לא ביצעתם שום עבירה.

וזו עוד סיבה – כפי שנכתב פה שוב ושוב – לפרק את משטרת ישראל.

(יוסי גורביץ)

לפני מספר שבועות, החל צה"ל בפעולת-נגד מול כנופיות תג מחיר, בעקבות ההשפלה שספג מהן בהתקפה על חטמ"ר אפרים. במהלך ערמומי, שכמו נלקח מההיסטוריה של מלחמה בפרטיזנים, שלח צה"ל (בשיתוף פעולה עם המשטרה) כוח עם ציוד כבד, שנראה כמיועד לפנות מאחז כלשהו, עקב אחרי הדיווחים עליו מהשטח לקבוצה של פעילי ימין בירושלים – ביניהם מורחקים מהגדה בצו אלוף – שהתחילו להפיץ בקדחתנות את המידע, ואז הסתערו עליהם שוטרים ועצרו אותם.

עד כאן, הכל טוב. ככה עושים את זה. הבעיה מתחילה אחר כך: המשטרה דורשת להעמיד את העצורים לדין באשמת ריגול. על פי הדיווח, הם חשודים ב"איסוף והחזקת ידיעות סודיות במטרה לסכל פעילות ביטחונית של צה"ל והמשטרה ברחבי יו"ש", שהוא ציטוט כמעט מדויק של סעיף 113 לחוק העונשין, האומר כך (סימן ג'): "מי שהשיג, אסף, הכין, רשם או החזיק ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך, דינו – מאסר שבע שנים; התכוון לפגוע בכך בבטחון המדינה, דינו – מאסר חמש עשרה שנים." סעיף 113 מופיע תחת "סימן ד': ריגול."

עכשיו, לעבדכם הנאמן היסטוריה מתועדת של תיעוב כלפי נערי הגבעות, הבריונים שמסייעים להם, הרבנים שנותנים להם את ההכשר ההלכתי וחברי הכנסת שמייצגים אותם בפרלמנט, מיעקב כ"ץ ועד מיכאל בן ארי. אבל אני לא חושב שהם מרגלים.

כדי לרגל, צריך שיהיה צד שני – מקובל שהוא יהיה מדינה זרה, עוינת או לא – שמקבל את המידע. המידע, אפעס, צריך גם להיות סודי במידת מה. איך תנועה בלתי מוסתרת של כלים של צה"ל ברחבי הגדה יכולה להיחשב כ"סודית"? מעצם טיבה של המלכודת, היא לא יכלה להיות סודית. להיפך: היא היתה בולטת במידת האפשר, עם עצירות עצלות מדי פעם כדי לוודא שהדג בלע את הפתיון.

ומי הצד שמקבל את המידע? רצוי להזכיר שרק לפני כשבועיים דחה המנהיג היקר, בנימין נתניהו, את הדרישה להכריז על נוער הגבעות כעל ארגון טרור. אמנם, לא ברור מדוע דחה את הדרישה – אחרי הכל, כ"ך הוכרז כארגון טרור אחרי הפיגוע שביצע איש כ"ך ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, וזה לא הפריע לאף אחד אחד מאנשי הארגון להמשיך בפעולותיו, לא מנע את בחירתו של מיכאל בן ארי לכנסת ולא מנע מ"אנשי כהנא" ותיקים (הם מקפידים מאד לא לקרוא לעצמם אנשי כ"ך) כמו ברוך מרזל ואיתמר בן גביר לשמש כעוזרים שלו. אז נוער הגבעות איננו ארגון טרור. הוא – וה"הוא" הזה בעייתי מאד, כי מדובר בקבוצה גמישה, לא יציבה, של פעילים – גם לא הוכרז בשום צורה כאויב של ישראל. אז איך, לעזאזל, העברת מידע לפעילים שלו הופכת לריגול?

ולא, אל תגידו לי שדקדוקים כאלה מיותרים ויש פה חבר'ה שצריך לטפל בהם, ואל תפריע עכשיו בשאלות של קונסטיטוציה, במיוחד כשאין לנו כזו. הסעיף הזה, סעיף הריגול, הוא נפיץ מאד. סוג כזה של האשמות צריך להיות מצומצם מאד ומדויק מאד, אחרת סכנת הזליגה והפוליטיזציה שלו חמורה ביותר.

האסוציאציה הראשונה של סעיף 113 היא, כמובן, כתב האישום נגד ענת קם. היא אספה מידע צבאי עבור כתב צבאי ישראלי, הכפוף לחוקי הצנזורה. אף על פי כן, היא הואשמה והורשעה בריגול חמור. בסעיף הזה הורשע גם ג'ון קרוסמן (לשעבר מרדכי ואנונו), למרות שהוא לא נפגש עם אף סוכן של ארגון ביון, ולמרות שמסר את המידע לפרסום בעיתון, ובכך הפך אותו ללא סודי – וככזה, חסר ערך במידה רבה מבחינת ארגוני ביון. אולי השימוש החמור ביותר בסעיף 113 הוא נגד עיתונאים: בפרשת יצחק יעקב נחקר העיתונאי רונן ברגמן, בפרשת קם עדיין נשקלת העמדתו לדין של אורי בלאו.

המקרה של חקירת העיתונאים מטריד, משום שבפועל מחזיקה התביעה בידיה את היכולת להפוך כל כתב צבאי שלא מסתפק בהודעות של דובר צה"ל לפושע, ואין שום דבר שהכתבים יכולים לעשות בנידון. המשמעות ברורה: אם עצבנת את הממסד הבטחוני, אתה יכול להתמודד עם האפשרות שתשב בכלא 15 שנים רק כי עשית את עבודתך ויידעת את הציבור – אמנם, במקרים רבים במידע שהציבור היה מעדיף לא לדעת. וכתב צבאי שלא מעצבן את הממסד הבטחוני לא ראוי לתפקידו.

אבל אם המקרה של חקירת העיתונאים מטריד, הרעיון של העמדה לדין על אזרחים בשל דיווח על תנועה צבאית הוא מחריד. המשמעות היא שאם אתה מדווח בטוויטר על כך שראית מסוק צבאי, אתה עשוי – אם תעצבן את האדם הנכון – להיות מואשם בריגול, וזאת מבלי שכלל עמדת בקשר עם מרגל אויב כלשהו, או ידעת שהידיעה סודית באיזשהו אופן.

השימוש באישום בריגול כנגד פעילי הימין נראה בעליל כפוליטיזציה של סעיף הריגול. יש, כמובן, מקום לסעיף ריגול בספר החוקים: הוא אמור להיות שמור לטיפוסים מסוגם של ישראל בר או מרקוס קלינגברג. קשה מאד להאמין שלמשטרה לא היו סעיפי אישום אחרים, סבירים יותר, להפעיל כנגד נערי הגבעות. השימוש באישום בריגול או בגידה כנגד דיסידנטים איננו, בלשון המעטה, מסימנן של חברות חופשיות. עוד מן הראוי להזכיר שהתנגדות לפינוי של מאחזים היא פעילות חוקית ומותרת, עד לרגע שבו היא גולשת לאלימות.

יתר על כן, עולה החשד שההאשמה בסעיף מפוצץ כזה היא חלק ממה שמסתמן כמודוס אופרנדי הרגיל של הפרקליטות: נסיון להטלת אימה על הנאשם כדי שיסכים להסכם טיעון על סעיף פחוּת יותר. אחרי הכל, ההיסטוריה של הפרקליטות במשפטים מסוג זה לא מוצלחת, בלשון המעטה. המשפט של ראעד סלאח נפתח בהאשמות בריגול לטובת איראן והסתיים בקול חלושה בהרשעה במגע עם סוכן זר ובמתן שירות להתאחדות בלתי מותרת. משפטה של טלי פחימה התחיל בקול תרועה של הפרקליטות, שהודיעה שלא תדרוש את עונש המוות בשל עבירות של סיוע לאויב בעת מלחמה, והאשימה אותה גם בתמיכה בארגון טרור ואחזקת נשק ללא רשיון. המשפט ההוא נגמר בפארסה, בהרשעה ב"מסירת ידיעה לאויב ולתועלתו," מגע עם סוכן חוץ והפרת הוראה חקוקה, ובמאסר של שנה וחצי נוספות. למה לך להסתבך, הוא המסר השקט של התביעה: שב בצד, אל תהיה פעיל. אם תתעקש, אתה יכול לחטוף כתב אישום באשמת ריגול. כן, כנראה נפסיד ובית המשפט ימנע מאיתנו השפלה מוחלטת ולא יזכה אותך אלא ירשיע אותך בסעיף מופחת – אבל זה באמת שווה לך?

וזה לא צריך לעבוד ככה. זו צורת חשיבה של מדינה טוטליטרית, שרואה את התנגדות האזרחים כסיבה להפוך אותם לאויבים. יתר על כן, כשהשלטון מתייחס ליריביו כאויבים, רומס אותם באמצעות סעיפי אישום שאמורים להיות מופעלים כנגד בוגדים ושליחיהן של מדינות עוינות, הוא מעניק להם לגיטימציה להפוך בפועל לאויבים. גם לא צודק, גם לא חכם.

* * * *

מהאגודה לזכויות האזרח נמסר בתגובה ×›×™ "פרסומים בתקשורת מלמדים על כוונה להעמיד חלק מפעילי הימין העצורים לדין בגין עבירות של ריגול. ככל שמדובר באיסוף מידע לגבי תנועות גלויות של הצבא ואשר מטרתו הייתה ארגון פעולות מחאה נגד פינוי מאחזים — הרי שלא זו בלבד שהשימוש בסעיף הריגול אינו מוצדק, אלא נראה שמטרתו העיקרית של השימוש בסעיף ×–×” היא לבלום מחאה נגד פינוי מאחזים. אף שמאחזים אלה אינם חוקיים, המחאה נגד הריסתם לגיטימית. הניסיון למנוע מחאה זו פוגע בחופש הביטוי וההפגנה והוא פסול."

ועוד דבר אחד: ממשלת נתניהו ממשיכה את פעולות תג המחיר שלה כנגד האוכלוסיה שהעזה להרים ראש בקיץ, והודיעה שתעריף החשמל יעלה בתחילת חודש פברואר בתשעה אחוזים, וזאת לאחר שכבר עלה בכ-15% בנובמבר. הממשלה הזו מצאה 1.6 מיליארדים נוספים עבור הבור ללא תחתית של משרד הבטחון; היא לא יכלה, זה מנוגד לאמונותיו הדתיות של המנהיג היקר, לסבסד עבור אזרחיה מצרך בסיסי כמו חשמל. ככה זה: תותחים לפני חמאה. סדר עדיפויות צריך להיות.

(יוסי גורביץ)

הקו הירוק נמחק מזמן, ואנחנו מתרגלים באיטיות לכך שכמו הפלסטינים שמתגוררים בשטחים, גם זכויות האזרח שלנו הם על תנאי. בדרך כלל, בשם מולך הבטחון (זוכרים את המעצר המנהלי של טלי פחימה? את השתקת פרשת ענת קם?), אבל לא רק.

אתמול החלו כוחות הבטחון בדיכוי של מחאת האהלים. שלשום המטיר חולדאי על שדרות רוטשילד פרחים; אתמול בבוקר, השעה המקובלת של משטרות חשאיות ברחבי העולם, הוא שיסה בשדרה שוטרים ופקחים, שהחרימו אוהלים ריקים. פשיטה דומה התבצעה על המאהל בג'סי כהן, אבל פה קרה משהו מעניין מאד: קודם לפשיטה, הקדימה המשטרה ועצרה את מנהיגי המאהל. עד כמה שידוע, לא יוחסה להם שום עבירה. הם פשוט נעצרו כדי שכאשר יגיע רגע הפינוי, איש לא יוכל לארגן את ההתנגדות. בדרך כלל קוראים למהלך כזה מעצר מונע, ובמדינות חופשיות מתייחסים אליו בסלידה בימי שלום ובחשדנות בימי מלחמה.

אמש התארגנה הפגנה זועמת מול עיריית תל אביב, במחאה על נסיון הפינוי. חלק מהמוחים השליכו ביצים על הבניין, ועובדים במקום קראו – בצדק מוחלט – לסיוע משטרתי. העסק התלקח תוך דקות, וזה נגמר בכ-40 עצורים. בית המשפט שחרר היום את כולם, כשהוא דוחה את טענות המשטרה על אלימות, מה שלא הפריע למשטרה להעמיד חלק מהעצורים בסדר דין מזורז. זה לא נגמר שם: בזמן שהפוסט הזה נכתב, הרשת רוחשת דיווחים על כך שהמשטרה עוצרת אנשים ברוטשילד בחשד שהשתתפו בהפגנה אמש, בהסתמך על תמונות שצולמו אתמול (דיווחים שמטבע הדברים אין להם כרגע הכחשה או אישור, אבל יש תמונות של עצורה אחת לפחות).

בקצרה, המשטרה והמשטר מפעילים כלפי מפגיני הצדק החברתי את אותם הכלים שהופעלו תמיד כנגד פלסטינים, ערבים ישראלים, ואנשי שמאל רדיקלי. שוטרים שעוצרים אנשים בשל השתתפות בהפגנה? יונתן פולק יוכל לספר לכם איך זה עובד. מעצר מראש של מנהיגי הפגנות? לערביי ישראל ולפלסטינים יש הרבה דוגמאות למהלכים כאלה. במהלך ההפגנה אמש, השתמשו השוטרים בשיטה שמוכרת היטב לפלסטינים: מסתערבים. מפגינים שלפתע חושפים את עורם האמיתי, ומצביעים לשוטרים על "מסית ראשי", שנעצר מיד. המשטרה, אגב, הפעילה שוטרים סמויים כנגד המפגינים משלב מוקדם מאד – בהצלחה חלקית בלבד; לא זוכר מי היה זה שכתב בלגלוג שאם היו מנסים בישראל לצלם סדרה נוסח "הסמויה", היו קוראים לה "הגלויה".

פתאום, יהודים כשרים, אזרחים סוג א', מגלים שהמדינה שלהם מתייחסת אליהם – ברגע שהעזו לחרוג מהתלם, והם מסרבים להפסיק את המחאה שלהם אחרי מה שהשלטון רוצה שייחשב לקתרזיס – כפי שהיא מתייחסת לאויביה. פתאום הם מטרה.

ישראל, נזכיר, עם כל דיבוריה על "דמוקרטיה תוססת", מעולם לא היתה ידידותית למוחים. על שביתת הימאים של 1951 אמר בן גוריון, הגמד הארסי שיצק את ישראל בדמותו, כ"לא היתה ולא קיימת כל שביתה, נעשה נסיון חבלה על ידי אויבי המדינה". הימאים התפטרו קולקטיבית ממקומות עבודתם – והתוצאה היתה הפעלת שוברי שביתה אלימים על ידי ההסתדרות. השביתה נשברה אחרי שבן גוריון הפעיל צווי מילואים כלפי מנהיגיה, והשאיר את השובתים נטולי מנהיגים. המגויסים אולצו להגיע להסכמה בעודם מחוילים.

מולך ה"בטחון" משמש את המשטר הישראלי כנגד כל נסיון לערער על הסטטוס קוו. עכשיו מדבר חולדאי על "אנרכיסטים" ו"אנשי עיר לכולנו", כאילו יש משהו לא לגיטימי בהתנגדות לראש העיר. יכול להיות שזה יעיר כמה אנשים משנתם. הנסיון מורה שבהחלט יכול להיות, מצד שני, שהדבר פשוט יפחיד אותם וירפה את ידיהם.

נקווה שהתבגרנו, ושהבנו שאנחנו לא רק ברגים במכונה ששמה ישראל; אנחנו המשקיעים, בעלי המניות, ואנחנו שנקבע את מדיניותה. רק דבר אחד אסור לעשות: להכנע לפיתוי האלימות. כמו בבילעין, זה בדיוק מה שהצד השני רוצה שנעשה: יכולת האלימות שלנו אפסית, היכולת שלהם כמעט בלתי מוגבלת, וזו שלנו תספק לגיטימציה לזו שלהם. ההתנגדות למשטר חייבת להיות לא-אלימה.

ועוד דבר אחד: ללא מילים.

הודעה מנהלתית: אתר Mysay והבלוג יתחילו בימים הקרובים שיתוף פעולה ביניהם, במסגרתו יופיע בין השאר באנר של האתר בבלוג, וחלק מהטקסטים שלי יופיעו גם אצלם.

(יוסי גורביץ)

האשליין נתניהו חזר ב-15 השנים האחרונות, שבהן היה פעם אחר פעם בעמדת השפעה כלכלית בכירה, על המשנה הכלכלית שזכתה להתייחסות רצינית ראשונה בימי רייגן: תפיסת הזרזוף, שאומרת שאם רק ננמיך את המסים על אלה שגם כך יש להם יותר מדי, הם יצרכו יותר, וצריכת היתר שלהם תעלה את רמת החיים של כל השאר.

בכל פעם שביצעו את הניסוי הזה בבני אדם, הוא נכשל. כלומר, הוא נכשל אם אנחנו מאמינים שהאנשים שקידמו באמת האמינו בבולשיט שהם ניסו למכור לנו. כמובן, אם המטרה האמיתית שלו היתה, כפי שמותר לחשוד, חלוקה מחדש של הרכוש כדי שתתאים לבעלי ההון, היא היתה הצלחה מסחררת.

המקרה של צוג, קנטון בשווייץ, עלה בימים האחרונים לכותרות, בעקבות כתבה בוול סטריט ג'רנל. על פניו, צוג היא סיפור הצלחה מהחלומות של כת מילטון פרידמן: המחוז העצמאי למדי – קנטונים בשווייץ קובעים שני שלישים מהמסים שהתושבים משלמים – דורש מתושביו לכל היותר מס הכנסה של 22.9%, ומס החברות שם נמוך במיוחד: הוא עומד על כ-15.4% בממוצע – רק 2.6% פחות מהיעד של נתניהו, 18%.

התוצאה היתה עליה מסחררת במספר החברות שעקרו לצוג – עד 1947, מחוז חקלאי לא עשיר במיוחד – כמו גם עליה מסיבית במספר המיליונרים השורצים במקום. התוצאה הצפויה למדי, שבמחוז מתחילים להתמודד איתה, היא דחיקתם של סתם שווייצרים מצוג החוצה: הם לא מסוגלים לעמוד ביוקר המחיה של המיליונר הממוצע. בצוג, אומרים המקומיים, כבר לא נשאר מעמד בינוני. מי שגר שם הוא או מיליונר, או פונקציונר בחברה זרה, או מישהו שהיה בר מזל לרכוש את הבית שלו בשנות החמישים והשישים. כדי לחיות בצוג ברווחה, צריך האדם הממוצע הכנסה שנתית של 1.2 מיליוני דולרים. כלומר, להיות מיליונר. רוב ילידי צוג לא עומדים בדרישות, והם נאלצים להגר לקנטונים עם מדיניות כלכלית שפויה יותר.

לכל זה יש כמובן צד חיובי: הצמיחה בשמיים. גבוהה מדי, למעשה. האבטלה נמוכה מאד יחסית. אבל צוג הפך לאי קטן של עשירים בלבד. המדיניות היטיבה עם כלכלת המחוז, יש להניח – אבל כלל וכלל לא שירתה את האוכלוסיה הילידה שלו. הפוליטיקאים המקומיים שמו לב, ובניגוד לבנימין נתניהו הם מתחילים לקדם דיור בר השגה. הם לא מתכוונים להעלות מסים, אבל גם לא למשוך למחוז עוד חברות בינלאומיות.

מי שחי בישראל לא צריך היה להיות מופתע כשקרא על צוג: מדיניות ההטבה עם העשירים של נתניהו, ובכן, מיטיבה עם העשירים. עם כל השאר, הרבה פחות. בעיות הדיור של ישראל נובעות, בין השאר, שמתוך מגמה למשוך עשירים יהודים מחו"ל, ישראל מאפשרת להם לרכוש דירות ולהעמיד אותן ריקות. כלומר, היא מעדיפה את עשירי העולם היהודי על פני תושביה הילידים – ולא רק הפלסטינים.

אם המדיניות של נתניהו תצליח להגיע לבשלות, ישראל תהיה עוד צוג: מעוז של אוליגרכים יהודים, מקלט מס לכל עבריין או תאגיד (מונחים נרדפים לעתים קרובות מדי). מי שלא יהיה מיליונר, פשוט יצטרך להדחק אחורה – לא במקרה הסיסמה של נתניהו ואנשיו היא "לכו ללוד".

זה לא בלתי הפיך, כמובן. כלכלה היא אולי הפוליטי שבמדעים, אם היא אכן מדע. כלכלה צריכה להיות בידי האזרחים; היא כלי חברתי מאין כמוהו. האזרחים הם אלה שצריכים להחליט באיזה סוג של מקום הם רוצים לחיות. אני חושב שרובנו נדחה את המודל של צוג – אפילו בצוג הוא כבר מתחיל להעלות שאלות. ברחוב עזה, מצד שני, עדיין לא.

זה בידינו. במוצאי השבת הקרובה מתוכננת הפגנה גדולה. היא מתהדרת בשם הבעייתי מאד "הפגנת המיליון". יהיה קשה להוציא מיליון אנשים לרחוב – אנחנו מדברים על 14% מכלל תושבי המדינה. אבל צריך. ההוגים שרוצים להפוך את ישראל לסניף של צוג צריכים להבין שאנחנו לא ניתן לזה לקרות, ושהאדמה תחת רגליהם תרעד לפני שזה יקרה. כי, בסופו של דבר, מחאה עממית שמדוכאת על ידי השלטון – באלימות או בהתשה, שזו השיטה בה נראה שבחר נתניהו, בעקבות אולמרט ושרון – תתפוצץ באלימות. נתניהו עובד אצלנו, לא להיפך – ולנו נמאס שהוא מזרזף עלינו ואנחנו לא רוצים לגור בצוגלנד. אבל אם לא נראה לו את זה, זה לא יקרה.

צאו מהבתים, וקחו אתכם עוד מישהו. אם לא עכשיו, אימתי?

ועוד דבר אחד: הרעיון של צמיחה נצחית, רקטה שנסיקתה איננה פוסקת לעולם, היתה תמיד מגוחכת, כשחושבים על כך שהמשאבים על פני הכוכב הקטן הזה מוגבלים. עכשיו מציין דן תמיר ששיא תפוקת הנפט מאחורינו – ושחייבים, בדחיפות, למצוא תחליף לתפיסה של צמיחה.

(יוסי גורביץ)

"הגעת להפגנה?", שאל בחור שעובד איתי, כשנכנסתי למשרד אתמול". לא", עניתי בחיוך, "לקחתי סופ"ש חופשי". הוא הינהן בהבנה.

לפי נתוני ×”×”×’×¢×” המאוד-לא-מרשימים להפגנות בסוף השבוע, נראה שלא הייתי היחיד שהחליט על סופ"ש חופשי, רגע לפני "הפגנת המיליון". אבל אני לא רוצה להיות כל כך אופטימי, ולחשוב שזו הסיבה היחידה לנתוני ×”×”×’×¢×”: נראה שהמחאה החברתית שוקעת בזריזות, וחמור מכך – סדר היום שהיא דיברה בשמו מיטשטש אף הוא. ויש לזה סיבה ברורה, צפויה – ומרגיזה להפליא.

כשהמחאה החברתית פרצה, כתבתי סטטוס קצר שהביע חשש מפני "שליטיזציה" שלה – חיבוק חם מצד גורמים שונים, בעלי דעות ואינטרסים מנוגדים, שמובילים בסופו של דבר לכך שהמחאה לא באמת תגיד משהו. בחודש ושבועיים שחלפו מאז 14 ביולי, התחזית הזאת יותר מהתממשה: במאהל ברוטשילד ניתן למצוא כעת את התנועה הרפורמית, ארגונים למען זכויות הגבר במשפחה, סיינטלוגים ושאר חברים.

לכולם נמצא מקום, וכולם דאגו למתוח את ההגדרה של "צדק חברתי" בצורה שאיכשהו מתאימה באופן מרשים להשקפת עולמם. ההתמקדות במחירי הדיור, ואחר כך באי-השיויוון בישראל וביוקר המחייה המופרז, עדיין היתה שם – אבל היא כבר לא היתה לבד. אני רוצה להאמין שההתמקדות הזאת היא שהוציאה את רוב האנשים לרחובות. אני יודע שהיא הוציאה אותי, שבוע אחרי שבוע.

אבל כשהבנתי שנעם שליט יישא דברים בהפגנה שהתקיימה בשבת, זה הקל עלי מאוד לשמור את הסופ"ש לעצמי, וליהנות מהבישולים של השותפה שלי במקום לעמוד בין המון אנשים מיוזעים שצועקים סיסמאות על צדק חברתי. אין לי טענות לנעם שליט: הוא עושה ככל יכולתו כדי לחלץ את בנו מגורל איום. יש לי הרבה מאוד טענות למי שאיפשרו לו לנאום.

אני ממש לא הראשון שמצביע על ההתפזרות של המחאה לכיוונים שאין ביניהם שום קשר, אבל נראה שהזמנתו של שליט (הוא נימק זאת בכך ש"גם החזרת חייל חטוף היא צדק חברתי") היא השיא הנוכחי והעגום של התהליך הזה. כי סגנונה של המחאה למען שליט היא ההפך הגמור מהדרך שאפיינה תחילה את מחאת האוהלים: "מחאת שליט" היתה, מראשיתה, תנועה שלא אומרת כלום.

קשה למצוא מישהו בישראל שמתנגד להשבת חייל חטוף לביתו, גם אם רבים אינם תומכים בשחרור מאות מחבלים לשם כך. ה"מחאה למען גלעד" נועדה לטשטש את המחלוקת בנקודה הזאת, לדרוש מהממשלה "לפעול למען הילד של כולנו", לא להגיד במפורש: "כן, אנחנו חושבים שאין מנוס מעסקה, גם אם היא מסוכנת". במקום להתעמת על הנקודה השנויה-במחלוקת הזאת, הרבה יותר קל לארגן דקות דומיה והחלפת תמונות פרופיל, ליצור תחושה של קונצנזוס סביב העסקה, כזה שלא באמת קיים.

כש"המחאה" למען גלעד שליט נדחקת לתוך מחאת האוהלים, היא הופכת גם אותה למחאה שלא אומרת כלום, אפילו יותר מאשר קודם. היא מכריחה את מי שתומך במחאה החברתית, מי שמאמין בצמצום פערים ובמדיניות ממשלתית מעורבת יותר, להשתתף במפגן תמיכה גם בעסקת שליט, או פשוט במפגן רגשני שבינו לבין מחאה אין שום קשר. ככה בדיוק חוזרים לסדר היום הישן.

אלוהים, איזה פספוס.

(דור צח)

למרות שבעל הבלוג ×”×–×” הוא עורך-דין, מצליח הבלוג לשמור מרחק מעיסוק בסוגיות משפטיות. פה ושם יש אמנם פוסט שנוגע בעניינים של חוק ומשפט, אך לרוב ×–×” לא בנימה רצינית. אלא שלפני זמן מה פתחתי את חלוני, והנה – מהפיכה. האזרחים יוצאים לרחובות, עומדים על שלהם, לא מוכנים שימרחו אותם. "העם! דורש! פוסטים משפטיים!", הם קוראים, ומנופפים בידיהם בחוק הליכי תכנון ובנייה להאצת מגורים (הוראת שעה), שאתם אולי מכירים בשם "חוק הוד"לים" (זהירות, וורד). הושטתי ידי אל המסמך, קראתיו, וחשכו ×¢×™× ×™. אכן, חוק רע. אתם אפילו לא יודעים עד כמה.

-=-

כמו שאתם בוודאי יודעים, ראש הממשלה שלכם מציג את חוק הוד"לים כחלק חשוב מאוד מהפתרונות שהוא חושב שיכולים לתת תשובה לבעיות שעליהן מצביעה מחאת הדיור (שכבר מזמן איננה רק מחאת דיור, אבל בחרתי תגית לפני שניים-שלושה פוסטים, ואיתה אני תקוע). אלא שהחוק הזה לא נותן שום פתרון כזה, ולמעשה גלום בו סיכון לא קטן דווקא של החמרת המצב והעמקת שליטתם של בעלי ההון בשוק הנדל"ן. ואולי לא שמתם לב, אבל השליטה הזו היא אחד הדברים שכנגדם המחאה הנוכחית מכוונת.

-=-

על מנת שהדברים יהיו נהירים, נפתח את הפוסט הזה בכמה מושגים כלליים מדיני התכנון והבניה. זה יהיה קצת ארוך וקצת מייגע. תשמרו על ריכוז.

כשאדם המתעסק בתכנון מדבר על "תכנית", הוא מדבר על מסמך בעל מעמד משפטי מחייב (שמעמדו כשל חקיקת משנה), שהתקבל בפרוצדורה מסויימת על ידי מוסד תכנון (ועדה מקומית לתכנון ובניה, ועדה מחוזית לתכנון ובניה, המועצה הארצית לתכנון ובניה או, במקרים מסויימים, מליאת ממשלת ישראל). עיקר התכניות הן תכניות שמתאשרות על ידי ועדות מקומיות ומחוזיות, וכשאדבר על "תכנית" בחלק הזה של הפוסט , אדבר על תכניות שכאלה בלבד, ולא על אלו שצריכות את אישורם של מוסדות התכנון הגבוהים יותר.

תכנית קובעת מה ניתן לעשות בחלקת הקרקע שעליה היא חלה: האם זו קרקע שתשמש למגורים, לחקלאות, לתעשיה, למסחר, לשטחים ציבוריים פתוחים? האם זו קרקע שיהיה בה קצת מהכל? כמה בדיוק ניתן יהיה לבנות על הקרקע ובאלה מגבלות? מדובר, כמו שאפשר לנחש, בעסק רציני. לכן, הפרוצדורה הדרושה לאישורה של תכנית היא עסק רציני לא פחות, שלוקח לפעמים שנים. השלב הראשון הוא הגשתה של תכנית למוסד התכנון שמוסמך לדון בה ולאשרה. אחרי שתכנית מוגשת למוסד התכנון, יושבים אנשי המקצוע של אותו מוסד תכנון, בוחנים את התכנית ומעירים את הערותיהם, ומתחילה החלפת טיוטות בין מגיש התכנית לבין מוסד התכנון. כשנחה דעתו של מוסד התכנון כי התכנית ראויה, הוא מחליט האם לעבור לשלב הבא.

שלב זה הוא שלב ההפקדה. התכנית, הכוללת תשריט (שהוא הביטוי הגרפי של התכנית. מעין מפה) ותקנון (שהוא ההוראות המילוליות של התכנית), מופקדת במשרדי מוסד התכנון המוסמך לאשרה, והודעה על כך מפורסמת במספר דרכים: הודעה המפורסמת בילקוט הפרסומים (פרסום רשמי של המדינה ובו הודעות שעל פי דין כזה או אחר יש לפרסמן לציבור), מודעה בעיתונות (בדרך כלל זה מופיע בסמיכות למודעות האבל בעיתונים היומיים ועיתוני סוף השבוע. אתם מוזמנים לחפש) ושלטים המוצבים באזור בו מתעתדת לחול התכנית. ההודעות מפרטות את מטרותיה ועיקריה של התכנית, ומיידעת את הציבור כי ניתן להגיש התנגדויות לתכנית.

אחרי שהוגשו כל ההתנגדויות, יתכנס מוסד התכנון וידון בהן. המתנגדים יוזמנו לדיון ויעלו בו את טענותיהם. מגיש התכנית יתייחס לטענות וישיב להן. ואז יחליט מוסד התכנון האם לקבל את ההתנגדויות או לדחותן, והאם לאשר את התכנית או לדחותה. שלב זה של ההליך התכנוני הוא שלב חשוב מאוד. התפיסה המקובלת היא שעקרון שיתוף הציבור בהליכי התכנון הוא עקרון חשוב מאוד, ושופט בית המשפט העליון לשעבר, מישאל חשין, התייחס אליו כאל רכיב חשוב מאוד בדמוקרטיזציה של הליכי התכנון (בצוותא עם פומביות ההליך התכנוני). בתי משפט הנדרשים להכריע בעתירות שעניינן תכניות עשויים למצוא דרכים לתת הכשר לאלף ואחד פגמים שנפלו בהליך התכנוני. קבלתה של תכנית באופן שפגע בזכותו של הציבור לומר את דברו ביחס אליה אינה אחד מהפגמים הללו.

ומה קורה עם תכנית אחרי שהיא מאושרת? ובכן, היא מקבלת תוקף של "חיקוק". בלי להיכנס יותר מדי לשאלה "מהו חיקוק", אסתכן בפשטנות ואומר שהתכנית הופכת להיות חלק אינטגרלי מהמשפט הישראלי, בדומה לחוק (אך במעמד הירארכי נמוך משל חוק). אחת הסיבות שזה חשוב, היא שהכלל המשפטי הנוהג במשפט הישראלי הוא ששינויו או ביטולו של חיקוק יעשה באותו אופן שבו התקבל החיקוק מלכתחילה. ואכן, כשחוק התכנון והבניה מגדיר, ממש בתחילתו, מהי "תכנית" הוא מבהיר מפורשות כי תכנית היא כל מה שעבר את דרך החתחתים שתיארתי לפני כמה פסקאות, וכן כל שינוי, התליה או ביטול של תכנית.

ונקודה אחת אחרונה: ×–×” שיש תכנית, לא אומר שאפשר לבנות. כדי להתחיל לבנות, צריך היתר בניה. התכנית קובעת הוראות כלליות, כגון גובה ומספר קומות מקסימלי, מרחקים מינימליים שיש לשמור בין הבניינים לבין גבולות המגרש בהם הם בנויים, אחוזי בניה ועוד. מה שהתכנית אינה עושה ×–×” להראות בדיוק איך יראה כל בניין ובניין. בשביל ×–×” יש היתרי בניה. אדם שרוצה לבנות על קרקע מגיש בקשה לועדה המקומית שבתחומה מצוייה הקרקע, ובבקשתו מציין בדיוק מה הוא רוצה לבנות, איפה יעמוד הבניין, כיצד הוא יראה, כיצד תבנה כל קומה וקומה וכו'. הועדה המקומית בודקת האם ההיתר ×”×–×” עומד בתנאים ובמגבלות של התכנית הרלוונטית, ואם × ×—×” דעתו שכן – נותן את היתר הבניה.

מסובך, אני יודע. מסורבל, נכון. ביורוקרטי  להחריד, יטענו אחרים. אבל מאוד מאוד נחוץ.

ועכשיו אנחנו, סוף-כל-סוף, מגיעים אל חוק הוד"לים.

-=-

חוק הוד"לים נועד, על פי הצהרות מנסחיו, לסייע בפתרון משבר הדיור שהתרגש על מדינת ישראל. החוק אמור לאפשר אישור מהיר של תכניות לבניה של 200 יחידות דיור ומעלה על קרקעות שהן קרקעות מדינה, ובתנאי שתכניות אלו כוללות הוראות מפורטות מספיק כדי לגזור מהן היתרי בניה. כדי להבטיח את האישור המהיר ×”×–×”, קובע החוק לוחות זמנים קצרים במיוחד. לא אכנס כאן לכל פרטי לוח הזמנים, אבל הלכתי וספרתי והגעתי למסקנה שמרגע ההגשה ועד לרגע שהתכנית מתאשרת יכולים לעבור לכל היותר 376 ימים. היינו, שנה ו-11 יום. נשמע הרבה? לשם השוואה – בתכנית "רגילה", שאינה תכנית וד"ל, יש למוסד התכנון סמכות לחכות חצי שנה רק בין השלב שבו הוא מחליט להפקיד אותה ועד לשלב שבו הוא ממש מפקיד אותה. ועוד אפשר להאריך את התקופה הזו. וזה בלי לדבר על פרק הזמן שבין הגשת התכנית ועד הפקדתה. שלא לדבר על ×–×” שהתנגדויות לתכנית רגילה עשויות להימשך חודשים, ואז ממתינים עוד חודשים למתן ההחלטה בהן. חוק הוד"לים מקצר משמעותית את התהליך שעד לאישור התכנית, וביבי טוען שזה יופי של דבר.

ועכשיו, יש לנו תכנית וד"לית מאושרת. היא חלק מהמשפט הישראלי. היא חיקוק. אפשר להוציא מכוחה היתר בניה ולרוץ לעבוד. ועל מנת להבטיח שאכן ירוצו ויתחילו לעבוד, קובע סעיף 27 לחוק הוד"לים שיש לממש תכנית וד"לית תוך שנתיים וחצי מיום שאושרה. זה טוב מאוד, תאמרו. אלא שאני, נודניק שכמותי, תוהה למה הכוונה ב"מימוש תכנית", אז אני חוקר את סעיף 27 קצת יותר לעומק, ומגלה ש"מימוש תכנית" זה ביצוע בפועל של 20% מהתשתיות הדרושות. תיאורטית, אם כן, אפשר לומר שתכנית מומשה אם אחרי שנתיים וחצי לא נבנתה ולא יחידת דיור אחת מכוחה. ומה אם לא עמד הקבלן בזמנים? (וכן, זה יהיה קבלן. למדינה כבר אין את "סולל בונה" שתעשה את זה בשבילה. הביצוע יהיה חייב להיות באמצעות השוק הפרטי, והשאלה היא האם הקרקע עצמה תופרט, או שמא רק הבניה). אז אם הקבלן לא עמד בזמנים, לא קורה כלום. התכנית, במקום להתבטל מאליה, נשארת בתוקפה. אין שום מכשיר בחוק שיחייב את הקבלן להתקדם הלאה בבנייה. הדבר היחיד שהחוק קובע הוא שמתכנן המחוז יודיע על העיכוב לועדה המחוזית, וזו יכולה לשנות, להתלות או לבטל את התכנית.

כלומר, מה שעושה החוק הוא הגדלה מהירה של מלאי הדירות המתוכננות, בלי שהוא יוצר מנגנון כלשהו למימושן של הדירות המתוכננות האלה. ותוך התעלמות מזה שיש כבר מלאי דירות מתוכננות של ×›-160,000 דירות שרק מחכות שיממשו אותן. הבעיה היא שמעבר לכך, החוק גם כולל בתוכו פרצה שמאפשרת לשחק עם תכניות שאושרו באמצעותו בלי הליכי בקרה מסודרים ושקופים. וזו הנקודה הקריטית. זוכרים שבחוק התכנון והבניה הרגיל נקבע ששינויה של תכנית יעשה במתכונת שבה היא התקבלה? אז חוק הוד"לים אינו כולל הוראה כזו. ניתן לקרוא את לשונו היבשה של החוק כמאפשרת שינוי תכנית במתכונת של כינוס הועדה המחוזית, העברת החלטה ותו לא. בלי התנגדויות, בלי שיתוף של הציבור, בלי שקיפות, ובלי כל כלי שיבטיח שהשינוי ×”×–×” עומד בתכלית שבבסיס חוק הוד"לים – בניה מהירה למגורים.

תרחיש הקיצון הבעייתי שעליו אני חושב הוא של קבלן שיגש למכרז לביצוע פרוייקט וד"לי, ועל מנת להבטיח את זכייתו יגיש הצעה זולה במיוחד. למעשה, ההצעה תהיה ×›×” זולה עד שהיא לא תאפשר לקבלן להרוויח שקל מהסיפור. לכן, אחרי שנתיים וחצי יודיע הקבלן שאזלו מזומניו, ושהוא אינו יכול להמשיך בביצוע הפרויקט. אלא אם כן, ישנו לו את הפרויקט. ואיך עושים את ×–×”? אפשר, למשל, להפחית את מספר יחידות הדיור. במקום לבנות 200 יחידות דיור סטנדרטיות של 3-4 חדרים שאפשר לשווק במחירים הגיוניים לאנשים כמוני, יבנו רק 100 יחידות דיור של 6-7 חדרים שיעלו פי 3 וישווקו למאיון אחר לגמרי. ואת ×–×” יעשו בלי שהציבור יוכל להתנגד. דוגמה אחרת יכולה להיות הפוכה לגמרי: הניחו שאחרי שנשמעו התנגדויות לתכנית הוד"לית, הוחלט להגביל את מספר יחידות הדיור בתכנית מסויימת ל-500, כדי לא ליצור צפיפות גדולה מדי באזור ולא להוות מטרד לשכנים. אחרי שנתיים וחצי יוכל הקבלן לבקש להגדיל מאוד את מספר יחידות הדיור ולבנות בהיקפים גדולים בהרבה, בלי שלאנשים שמתגוררים מסביב יש יכולת להתנגד לזה (ולא פחות חשוב – אם מלכתחילה הוגבל מספר יחידות הדיור בשל בעיית עומס על התשתיות, הרי שחריגה מסיבית מההגבלה תביא, בסופו של דבר, לבניית סלאמס).

עכשיו, שיהיה ברור: אפשר לפרש את חוק הוד"לים גם אחרת. אפשר להגיד ששינוי תכנית וד"לית חייב להיעשות כמו שמשנים כל תכנית אחרת. אפשר לקוות שאם מוסד תכנון ינסה לעשות את התרגיל שאני מפחד ממנו, יבוא בית משפט ויסטור על לחיו. אלא שאני חושש שאתבדה. כל מה שהיה צריך לעשות כאן הוא פעולה פשוטה, נדמה לי שקוראים לה "קופי-פייסט", שתכיל את ההגדרות של חוק התכנון והבניה במלואן גם על חוק הוד"לים. וכשפעולות פשוטות כאלה לא נעשות, אני מפתח חשדות.

-=-

נשימה עמוקה. ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

(רועי רוטמן)