פוסט אורח: נבל גידל וד”ל בגן
למרות שבעל הבלוג הזה הוא עורך-דין, מצליח הבלוג לשמור מרחק מעיסוק בסוגיות משפטיות. פה ושם יש אמנם פוסט שנוגע בעניינים של חוק ומשפט, אך לרוב זה לא בנימה רצינית. אלא שלפני זמן מה פתחתי את חלוני, והנה – מהפיכה. האזרחים יוצאים לרחובות, עומדים על שלהם, לא מוכנים שימרחו אותם. "העם! דורש! פוסטים משפטיים!", הם קוראים, ומנופפים בידיהם בחוק הליכי תכנון ובנייה להאצת מגורים (הוראת שעה), שאתם אולי מכירים בשם "חוק הוד"לים" (זהירות, וורד). הושטתי ידי אל המסמך, קראתיו, וחשכו עיני. אכן, חוק רע. אתם אפילו לא יודעים עד כמה.
-=-
כמו שאתם בוודאי יודעים, ראש הממשלה שלכם מציג את חוק הוד"לים כחלק חשוב מאוד מהפתרונות שהוא חושב שיכולים לתת תשובה לבעיות שעליהן מצביעה מחאת הדיור (שכבר מזמן איננה רק מחאת דיור, אבל בחרתי תגית לפני שניים-שלושה פוסטים, ואיתה אני תקוע). אלא שהחוק הזה לא נותן שום פתרון כזה, ולמעשה גלום בו סיכון לא קטן דווקא של החמרת המצב והעמקת שליטתם של בעלי ההון בשוק הנדל"ן. ואולי לא שמתם לב, אבל השליטה הזו היא אחד הדברים שכנגדם המחאה הנוכחית מכוונת.
-=-
על מנת שהדברים יהיו נהירים, נפתח את הפוסט הזה בכמה מושגים כלליים מדיני התכנון והבניה. זה יהיה קצת ארוך וקצת מייגע. תשמרו על ריכוז.
כשאדם המתעסק בתכנון מדבר על "תכנית", הוא מדבר על מסמך בעל מעמד משפטי מחייב (שמעמדו כשל חקיקת משנה), שהתקבל בפרוצדורה מסויימת על ידי מוסד תכנון (ועדה מקומית לתכנון ובניה, ועדה מחוזית לתכנון ובניה, המועצה הארצית לתכנון ובניה או, במקרים מסויימים, מליאת ממשלת ישראל). עיקר התכניות הן תכניות שמתאשרות על ידי ועדות מקומיות ומחוזיות, וכשאדבר על "תכנית" בחלק הזה של הפוסט , אדבר על תכניות שכאלה בלבד, ולא על אלו שצריכות את אישורם של מוסדות התכנון הגבוהים יותר.
תכנית קובעת מה ניתן לעשות בחלקת הקרקע שעליה היא חלה: האם זו קרקע שתשמש למגורים, לחקלאות, לתעשיה, למסחר, לשטחים ציבוריים פתוחים? האם זו קרקע שיהיה בה קצת מהכל? כמה בדיוק ניתן יהיה לבנות על הקרקע ובאלה מגבלות? מדובר, כמו שאפשר לנחש, בעסק רציני. לכן, הפרוצדורה הדרושה לאישורה של תכנית היא עסק רציני לא פחות, שלוקח לפעמים שנים. השלב הראשון הוא הגשתה של תכנית למוסד התכנון שמוסמך לדון בה ולאשרה. אחרי שתכנית מוגשת למוסד התכנון, יושבים אנשי המקצוע של אותו מוסד תכנון, בוחנים את התכנית ומעירים את הערותיהם, ומתחילה החלפת טיוטות בין מגיש התכנית לבין מוסד התכנון. כשנחה דעתו של מוסד התכנון כי התכנית ראויה, הוא מחליט האם לעבור לשלב הבא.
שלב זה הוא שלב ההפקדה. התכנית, הכוללת תשריט (שהוא הביטוי הגרפי של התכנית. מעין מפה) ותקנון (שהוא ההוראות המילוליות של התכנית), מופקדת במשרדי מוסד התכנון המוסמך לאשרה, והודעה על כך מפורסמת במספר דרכים: הודעה המפורסמת בילקוט הפרסומים (פרסום רשמי של המדינה ובו הודעות שעל פי דין כזה או אחר יש לפרסמן לציבור), מודעה בעיתונות (בדרך כלל זה מופיע בסמיכות למודעות האבל בעיתונים היומיים ועיתוני סוף השבוע. אתם מוזמנים לחפש) ושלטים המוצבים באזור בו מתעתדת לחול התכנית. ההודעות מפרטות את מטרותיה ועיקריה של התכנית, ומיידעת את הציבור כי ניתן להגיש התנגדויות לתכנית.
אחרי שהוגשו כל ההתנגדויות, יתכנס מוסד התכנון וידון בהן. המתנגדים יוזמנו לדיון ויעלו בו את טענותיהם. מגיש התכנית יתייחס לטענות וישיב להן. ואז יחליט מוסד התכנון האם לקבל את ההתנגדויות או לדחותן, והאם לאשר את התכנית או לדחותה. שלב זה של ההליך התכנוני הוא שלב חשוב מאוד. התפיסה המקובלת היא שעקרון שיתוף הציבור בהליכי התכנון הוא עקרון חשוב מאוד, ושופט בית המשפט העליון לשעבר, מישאל חשין, התייחס אליו כאל רכיב חשוב מאוד בדמוקרטיזציה של הליכי התכנון (בצוותא עם פומביות ההליך התכנוני). בתי משפט הנדרשים להכריע בעתירות שעניינן תכניות עשויים למצוא דרכים לתת הכשר לאלף ואחד פגמים שנפלו בהליך התכנוני. קבלתה של תכנית באופן שפגע בזכותו של הציבור לומר את דברו ביחס אליה אינה אחד מהפגמים הללו.
ומה קורה עם תכנית אחרי שהיא מאושרת? ובכן, היא מקבלת תוקף של "חיקוק". בלי להיכנס יותר מדי לשאלה "מהו חיקוק", אסתכן בפשטנות ואומר שהתכנית הופכת להיות חלק אינטגרלי מהמשפט הישראלי, בדומה לחוק (אך במעמד הירארכי נמוך משל חוק). אחת הסיבות שזה חשוב, היא שהכלל המשפטי הנוהג במשפט הישראלי הוא ששינויו או ביטולו של חיקוק יעשה באותו אופן שבו התקבל החיקוק מלכתחילה. ואכן, כשחוק התכנון והבניה מגדיר, ממש בתחילתו, מהי "תכנית" הוא מבהיר מפורשות כי תכנית היא כל מה שעבר את דרך החתחתים שתיארתי לפני כמה פסקאות, וכן כל שינוי, התליה או ביטול של תכנית.
ונקודה אחת אחרונה: זה שיש תכנית, לא אומר שאפשר לבנות. כדי להתחיל לבנות, צריך היתר בניה. התכנית קובעת הוראות כלליות, כגון גובה ומספר קומות מקסימלי, מרחקים מינימליים שיש לשמור בין הבניינים לבין גבולות המגרש בהם הם בנויים, אחוזי בניה ועוד. מה שהתכנית אינה עושה זה להראות בדיוק איך יראה כל בניין ובניין. בשביל זה יש היתרי בניה. אדם שרוצה לבנות על קרקע מגיש בקשה לועדה המקומית שבתחומה מצוייה הקרקע, ובבקשתו מציין בדיוק מה הוא רוצה לבנות, איפה יעמוד הבניין, כיצד הוא יראה, כיצד תבנה כל קומה וקומה וכו'. הועדה המקומית בודקת האם ההיתר הזה עומד בתנאים ובמגבלות של התכנית הרלוונטית, ואם נחה דעתו שכן – נותן את היתר הבניה.
מסובך, אני יודע. מסורבל, נכון. ביורוקרטי להחריד, יטענו אחרים. אבל מאוד מאוד נחוץ.
ועכשיו אנחנו, סוף-כל-סוף, מגיעים אל חוק הוד"לים.
-=-
חוק הוד"לים נועד, על פי הצהרות מנסחיו, לסייע בפתרון משבר הדיור שהתרגש על מדינת ישראל. החוק אמור לאפשר אישור מהיר של תכניות לבניה של 200 יחידות דיור ומעלה על קרקעות שהן קרקעות מדינה, ובתנאי שתכניות אלו כוללות הוראות מפורטות מספיק כדי לגזור מהן היתרי בניה. כדי להבטיח את האישור המהיר הזה, קובע החוק לוחות זמנים קצרים במיוחד. לא אכנס כאן לכל פרטי לוח הזמנים, אבל הלכתי וספרתי והגעתי למסקנה שמרגע ההגשה ועד לרגע שהתכנית מתאשרת יכולים לעבור לכל היותר 376 ימים. היינו, שנה ו-11 יום. נשמע הרבה? לשם השוואה – בתכנית "רגילה", שאינה תכנית וד"ל, יש למוסד התכנון סמכות לחכות חצי שנה רק בין השלב שבו הוא מחליט להפקיד אותה ועד לשלב שבו הוא ממש מפקיד אותה. ועוד אפשר להאריך את התקופה הזו. וזה בלי לדבר על פרק הזמן שבין הגשת התכנית ועד הפקדתה. שלא לדבר על זה שהתנגדויות לתכנית רגילה עשויות להימשך חודשים, ואז ממתינים עוד חודשים למתן ההחלטה בהן. חוק הוד"לים מקצר משמעותית את התהליך שעד לאישור התכנית, וביבי טוען שזה יופי של דבר.
ועכשיו, יש לנו תכנית וד"לית מאושרת. היא חלק מהמשפט הישראלי. היא חיקוק. אפשר להוציא מכוחה היתר בניה ולרוץ לעבוד. ועל מנת להבטיח שאכן ירוצו ויתחילו לעבוד, קובע סעיף 27 לחוק הוד"לים שיש לממש תכנית וד"לית תוך שנתיים וחצי מיום שאושרה. זה טוב מאוד, תאמרו. אלא שאני, נודניק שכמותי, תוהה למה הכוונה ב"מימוש תכנית", אז אני חוקר את סעיף 27 קצת יותר לעומק, ומגלה ש"מימוש תכנית" זה ביצוע בפועל של 20% מהתשתיות הדרושות. תיאורטית, אם כן, אפשר לומר שתכנית מומשה אם אחרי שנתיים וחצי לא נבנתה ולא יחידת דיור אחת מכוחה. ומה אם לא עמד הקבלן בזמנים? (וכן, זה יהיה קבלן. למדינה כבר אין את "סולל בונה" שתעשה את זה בשבילה. הביצוע יהיה חייב להיות באמצעות השוק הפרטי, והשאלה היא האם הקרקע עצמה תופרט, או שמא רק הבניה). אז אם הקבלן לא עמד בזמנים, לא קורה כלום. התכנית, במקום להתבטל מאליה, נשארת בתוקפה. אין שום מכשיר בחוק שיחייב את הקבלן להתקדם הלאה בבנייה. הדבר היחיד שהחוק קובע הוא שמתכנן המחוז יודיע על העיכוב לועדה המחוזית, וזו יכולה לשנות, להתלות או לבטל את התכנית.
כלומר, מה שעושה החוק הוא הגדלה מהירה של מלאי הדירות המתוכננות, בלי שהוא יוצר מנגנון כלשהו למימושן של הדירות המתוכננות האלה. ותוך התעלמות מזה שיש כבר מלאי דירות מתוכננות של כ-160,000 דירות שרק מחכות שיממשו אותן. הבעיה היא שמעבר לכך, החוק גם כולל בתוכו פרצה שמאפשרת לשחק עם תכניות שאושרו באמצעותו בלי הליכי בקרה מסודרים ושקופים. וזו הנקודה הקריטית. זוכרים שבחוק התכנון והבניה הרגיל נקבע ששינויה של תכנית יעשה במתכונת שבה היא התקבלה? אז חוק הוד"לים אינו כולל הוראה כזו. ניתן לקרוא את לשונו היבשה של החוק כמאפשרת שינוי תכנית במתכונת של כינוס הועדה המחוזית, העברת החלטה ותו לא. בלי התנגדויות, בלי שיתוף של הציבור, בלי שקיפות, ובלי כל כלי שיבטיח שהשינוי הזה עומד בתכלית שבבסיס חוק הוד"לים – בניה מהירה למגורים.
תרחיש הקיצון הבעייתי שעליו אני חושב הוא של קבלן שיגש למכרז לביצוע פרוייקט וד"לי, ועל מנת להבטיח את זכייתו יגיש הצעה זולה במיוחד. למעשה, ההצעה תהיה כה זולה עד שהיא לא תאפשר לקבלן להרוויח שקל מהסיפור. לכן, אחרי שנתיים וחצי יודיע הקבלן שאזלו מזומניו, ושהוא אינו יכול להמשיך בביצוע הפרויקט. אלא אם כן, ישנו לו את הפרויקט. ואיך עושים את זה? אפשר, למשל, להפחית את מספר יחידות הדיור. במקום לבנות 200 יחידות דיור סטנדרטיות של 3-4 חדרים שאפשר לשווק במחירים הגיוניים לאנשים כמוני, יבנו רק 100 יחידות דיור של 6-7 חדרים שיעלו פי 3 וישווקו למאיון אחר לגמרי. ואת זה יעשו בלי שהציבור יוכל להתנגד. דוגמה אחרת יכולה להיות הפוכה לגמרי: הניחו שאחרי שנשמעו התנגדויות לתכנית הוד"לית, הוחלט להגביל את מספר יחידות הדיור בתכנית מסויימת ל-500, כדי לא ליצור צפיפות גדולה מדי באזור ולא להוות מטרד לשכנים. אחרי שנתיים וחצי יוכל הקבלן לבקש להגדיל מאוד את מספר יחידות הדיור ולבנות בהיקפים גדולים בהרבה, בלי שלאנשים שמתגוררים מסביב יש יכולת להתנגד לזה (ולא פחות חשוב – אם מלכתחילה הוגבל מספר יחידות הדיור בשל בעיית עומס על התשתיות, הרי שחריגה מסיבית מההגבלה תביא, בסופו של דבר, לבניית סלאמס).
עכשיו, שיהיה ברור: אפשר לפרש את חוק הוד"לים גם אחרת. אפשר להגיד ששינוי תכנית וד"לית חייב להיעשות כמו שמשנים כל תכנית אחרת. אפשר לקוות שאם מוסד תכנון ינסה לעשות את התרגיל שאני מפחד ממנו, יבוא בית משפט ויסטור על לחיו. אלא שאני חושש שאתבדה. כל מה שהיה צריך לעשות כאן הוא פעולה פשוטה, נדמה לי שקוראים לה "קופי-פייסט", שתכיל את ההגדרות של חוק התכנון והבניה במלואן גם על חוק הוד"לים. וכשפעולות פשוטות כאלה לא נעשות, אני מפתח חשדות.
-=-
נשימה עמוקה. ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.
אהבתי את המחווה לקאטו.
אחלה פוסט.
רק שאם אתה סביר שיש להפיל את נתניהו, תביא גם אלטרנטיבה (ולא, פיצי לבני זו לא אלטרנטיבה רצינית)
חץ, מאיפה הוא "יביא אלטרנטיבה"? מהמנהיגים שיש לו בכיס? ובכנות, לא נראה לי שלבני יכולה להיות גרועה מנהנתניהו.
למה הוא חייב להציע אלטרנטיבה? אי אפשר להגיד שהשלטון גרוע בלי להציע חלופה?
סילביו ברלוסקוני.
אם בשביל להחריב את קרתגו לא צריך אלטרנטיבה, אפשר גם להפיל קודם כל את נתניהו ואח"כ לראות.
תודה רבה על הפוסט המעמיק.
שלי יחימוביץ היא אלטרנטיבה לא רעה לנתניהו
שלי היא אלטרנטיבה רעה:
http://israelikemalist.wordpress.com/2009/05/26/shelly/
הפוסט ההוא קצת התישן אחרי התפרקות העבודה, אבל הפרופיל הפוליטי שלה לא השתנה בכלל.
שטויות, שלי היא אופציה טובה יותר מביבי, זה בטוח. וכנראה גם מליבני,
אתם שוכחים לפחות 2 דוגמאות לפוליטיקאים שהגיעו מלב הקונזנוס
וכשהגיעו לשלטון גרמו לשינויים המדיניים החשובים ביותר במחצית השניה של המאה ה 20: דה-קלארק בדר"אפ, ויותר חשוב ממנו גורבצ'וב
בברית-המועצות, ואני מהמר שאותה תבנית תחזור בישראל. בעצם שלב מקדים החל עם ההתנתקות של שרון,
חסר רק את הפוליטיקאי הישראלי המתבשל עם שינוי הפאזה בארון.
אני לא כל כך קונה את ההאשמות כנגד יחימוביץ על התקפלות כזו או אחרת – הפוליטיקה הישראלית היא אומנות של פשרות, ומי שלא מבין את זה יגמור כמו ברק. אבל שימו לב שיחימוביץ לא ניהלה כלום בקריירה שלה – לא עירייה, לא משרד ממשלתי, ומעבר לדעתנות (החשובה) שלה לא הוכיחה את עצמה בתפקיד ביצועי. כראש ממשלה לא צריך לחפש מנהיג, אלא קודם כל מנהל טוב.
זה אולי יזכה אותי בנחירות בוז, אבל האיש הכי מתאים שאני רואה כרגע הוא מצנע. אמנם גנרל, אבל כזה שבחר להתפטר כשראה את מעשי שרון במלחמת לבנון, ועל פי מה שהבנתי נחשב לכזה עם "יד רכה" כלפי הפלסטינאים כמפקד פיקוד מרכז. לא מסתיר את דעותיו היוניות (השתתף ביוזמת ז'נבה). ואולי הכי חשוב – עם קדנציה של ראש עירייה בשתי מועצות שונות (למישהו יש עדות אישית על מידת ההצלחה שלו בחיפה?). את יחימוביץ אני מקווה לראות מוכיחה את עצמה כשרה לפני שהיא מציבה את עצמה לתפקיד ראש הממשלה.
מגדלי חוף הכרמל?
אבל זה כנראה גוראל.
מה למצנע ולמאבקים חברתיים? מה למצנע ולסוציאל דמוקרטיה? מצנע הוא אותה אליטה ישנה ועבשה שעבורה הביטחון והשלום הוא הדבר היחיד שקיים. לא סתם סילקו אותו ביקורו במאהל. הוא לא מייצג ולא יסחוף את העם בעקבות ההתעוררות החברתית שהתרחשה בישראל.
יכולת להגיד את אותו הדבר על רבין (שהצליח לדחוף גם אג'נדה אזרחים, למרות שהגלוריפיקציה שלו בתחום החברה והכלכלה אולי מוגזמת). וגם נתניהו נחשב ל"ביטחוניסט" לפני שהוכיח מוכוונות-כלכלית כשר אוצר. כדי להיבחר מצנע יצטרך אולי "לגדל" אג'נדה כלכלית-אזרחית (והאיש בכל זאת שימש כראש עיר, אז חייב להיות לו נסיון בנושאים אזרחיים). הבעיה של רוב ראשי הממשלה בישראל היא ביצועית ולא אידיאולוגית. אני מעדיף את מי שיכול לבצע, ולקוות שיבחר את האנשים הנכונים כדי שיעזרו להתוות את הדרך בנושאים בהם הוא לא מבין, מאשר מי שחושב שהוא מבין ומוביל בכל תחום ותחום. חלק מהעניין זה גם לדעת לנהל קואליציה – לא כמו ברק למשל, שחשב שאם הוא לא מסכים עם ש"ס הוא יכול לדרוך עליהם ולהתפאר בכך, ואז התפלא שהוא לא מסוגל להוביל אף מהלך.
ואם נחזור לרבין – מה הייתה התפיסה שלו בעניני חינוך למשל? הוא פשוט מינה את האיש הנכון (יוסי שריד) לתפקיד, ואיפשר לו לפעול.
מצנע גם לא מסתיר את דעותיו הגזעניות.
רגע, אם צריך מנהיג מלב הקונסנזוס, אז מה רע בליבני? או, אם כבר אז ביבי? ואם אתה כבר מעלה באוב את גורבצ'וב ודה-קלארק, אז אל תשכח שהשינויים המהפכניים שהם הנהיגו באו אחרי שהמדינות שלהם כבר התחילו להתפורר, ושהניסוי של גורבצ'וב הסתיים באוטוקרטיה רוסית חדשה.
הפוליטיקאים האלו ביצעו מהלך למרות שהיו קטנים על התפקיד עצמו. ג'ורבצ'וב לא כיוון להתמוטטות מהירה
כל כך של המשטר הישן, אבל הוא התחיל
תהליך שהיה חזק ממנו, גם ישראל נמצאת במצב התפוררות אם לא שמת לב.
עם דה-קלארק המקרה קצת יותר אישי,
בנו היה נגד משטר האפרטהייד והיתה לו חברה שחורה.
אז ליבני זאת אפשרות, כי לא ידוע מה מתבשל אצלה, מביבי אנחנו יודעים כבר מה לצפות, או כמו שחבר
פעם ניסח לי את המאפיין המרכזי אצלו: "הוא משקר גם כשהוא שואל".
ישראל כבר מתפוררת אם לא שמת לב.
הניסוי של גורבצ'וב היה יכול להסתיים בדמוקרטיה, אנחנו כבר חיים באוטוקרטיה.
ועוד משהו, מדינות לא מתפוררות כל-כך מהר, ברית המועצות יכלה בשקט להתקיים במתכונתה הישנה עוד 10 שנים
לפחות.
ליבני עושה לי רושם בסדר, למרות שלא אהבתי את הטיפוס שלה על גל המחאה כאילו היא אמרה משהו בנידון בשנים האחרונות. אבל את קופת השרצים שמאחוריה – המפלגה חסרת הצידוק ביותר בפוליטיקה הישראלית, עם חבורת הח"כים שרובה השאריות של שתי המפלגות הגדולות, אני לא רוצה לראות שוב בשלטון.
אני לא מבין כלום. המחאה היא על נושא חברתי וסוציאלי. המוחים רוצים מדינת רווחה סוציאל דמוקרטית. במקום לבחור מישהי שמייצגת את התחום הזה ושתביא את השינוי המיוחל בעם, שתסחוף את כל אותם מוחים שרוצים מדינת רווחה סוציאל דמוקרטית, אתם מציעים עוד פעם לבחור אנשים מהאליטה (לבני, מצנע) שבכלל לא רוצים סוציאל דמוקרטיה ושמתנגדים להשקפת העולם הזו ושכל ענייניהם הם שלום וביטחון. מישהו באמת מאמין שללבני או למצנע אכפת מעובדי קבלן? שהם באמת יתעסקו בזה ויתעניינו מה מעמד העובדים ואיך אפשר לאכוף זכויות עובדים? אני בטוח במאה אחוז שלא יהיה להם אכפת אפילו ממעמד העובדים במשרדים שהם ינהלו אותם.
רבין לא נבחר על אג'נדה של חינוך וזו לא הייתה השאלה המרכזית באותה תקופה. כיום הנושא החברתי הוא הנושא המרכזי. ההמונים רוצים סוציאל דמוקרטיה ולכן צריך לבחור פוליטיקאי שזוהי האג'נדה שלו ושהדבר הזה הוא בנימי ליבו, אחרת המצביעים יוכלו לזהות את הזיוף מבעד למסיכה שלו/ה.
אני מוכנה לחתום על כל מה שאבי כתב.
התפקדתי לעבודה רק כדי להצביע ליחימוביץ' בפריימריס, כבר כתבתי פה כמה פעמים.
לא הבנת. המציאות היא שאין כרגע פוליטיקאים מספיק טובים עם סיכוי רב להיבחר. אבל יכול להיות שדווקא פוליטיקאי/ית אפורה ולא מבטיח/ה
יפתיעו.
מי ציפה שאולמרט יציע לפלסטינים את הויתורים הכי מרחיקי לכת?
מי ציפה ששרון יותר על נצרים ?
ומי חשב שרבין שלחץ להדק את המצור על ביירות ילחץ יד עם עראפת ?
אני לא מציע לבחור בליבני או מצנע, או אומר שהם יותר טובים משלי או חנין למשל, אבל זה לא יהיה מציאותי לצפות ששני האחרונים
ינהיגו ממשלה בעתיד הקרוב אם בכלל, אלא רק שיתכן כי דווקא פוליטיקאי מיינסטרימי על סמך ההיסטוריה הלא רחוקה כל-כך יבצע מהלך היסטורי שלא צפוי ממנו ויתניע תהליך שיהא חזק ממנו.
תודה רבה על הניתוח. עכשיו למאלכת ההפצה – כדי שביבי יצליח לעבוד על כמה שפחות אנשים…
ניתוח מצוין. תודה רבה.
על חשבון מה באו קיצורי הימים עצמם?
אני לא בטוח שהבנתי את השאלה. אין איזה "פול" של ימים בהליך התכנוני הרגיל שמגדיר מסגרת זמנים קשיחה לסיום טיפול בתכנית מרגע שהוא התחיל. פה ושם יש מועדים קצובים (למשל, פרק הזמן שבין החלטת מוסד תכנון להפקיד את התכנית ועד שהתכנית מופקדת בפועל; פרק הזמן הקצוב להגשת התנגדויות; פרק הזמן שבין פרסום אישורה של תכנית לבין כניסתה לתוקף), אבל זה לא מסייע לקביעת מסגרת זמנים לכל הטיפול בתכנית.
המשמעות של קיצור ההליכים היא שבחינתן המקצועית של תכניות וד"ליות, ובפרט בשלב שלפני ההפקדה, תהיה הרבה יותר מרפרפת. כשיש דד-ליין קשיח שחייבים לעמוד בו, מעגלים פינות. אני מזמין אותך לקרוא את הפוסט של יפתח שאליו קישרתי בפוסט שלי, שמסביר יפה למה בירוקרטיה זה טוב (ואתה מוזמן לגשת גם לבלוג שלי, בו פורסם הפוסט במקור, ולראות את התגובה שתמי זנדברג השאירה אצלי).
תודה רבה, הנחתי את כל הדברים הללו בקווים כלליים כאשר שמעתי את נתניהו מדבר על "קיצור הבירוקרטיה", אך כעת ברור ומובהק יותר עד כמה מהווה הדבר למעשה פרצה נוספת לרווח קבלני על חשבון הציבור.
מי יודע, אולי כדאי באמת לנסות את התכנית שאתה מציע ולגשת למכרז, זה נשמע כמו רווח בטוח (:
בהחלט, אם יש לך קשרים מתאימים בוועדת המכרזים כמובן.
רועי – שים לב, ששלי יחימוביץ' אמרה את אותם הדברים בדיוק בנאום שלה בכנסת:
http://www.youtube.com/watch?v=2E7ztdMd-io
כשמאי שמבין קצת את העסק אני יכול לומר שמקריאה שטחית של החוק הוא מזכיר את חוק הול"לים מתחילת שנות התשעים, שבזמנו נועד לתת מענה לשטף העליה. בדיעבד החוק ההוא היה מיותר ורק הביא להפשרה מאסיבית של קרקעות במרכז הארץ ולבניה ברמה נמוכה, ולמעשה, כרגיל, היטיב עם היזמים הגדולים.
גם חוק הוד"לים הוא עוד ניסיון שקוף לנצל משבר חברתי ופוליטי כדי לקדם את האינטרסים של האוליגרכיה.
גיא,
היא אומרת שם דברים מעניינים. בעיקר לעניין העברת הקרקעות בחינם ליזמים. אני פספסתי את זה, והנחתי שמכיוון שתכנית וד"לית חייבת להיות על מקרקעי המדינה, אז ההפרטה תהיה רק של העבודות ולא של הבעלות בקרקע. לא חשבתי על זה שאפשר קודם להעביר את התכנית ואז לתת אותה ליזם כשהיא כבר כוללת את זכויות הבניה.
לחשוב שכתבתי פוסט של 1,500 מילה והייתי יכול לכתוב עוד 5,000. ככל שחושבים על החוק הזה יותר, מגלים עוד ועוד פרובלמות.
מני,
זה אכן מזכיר מאוד את הול"לים. למיטב זכרוני, במסיבת העיתונאים שבה הציג נתניהו את הפתרונות הנהדרים שלו הוא אפילו הזכיר את זה ונתלה באב הרוחני של הול"לים, פלוני אריאל שרון, כי שהחוק החדש נעשה ברוחו. ואני אתאפק ולא אכתוב מה אני חושב על האיש הזה, שאפילו כשהוא בתרדמת עושה לנו כאלה נזקים.
החשש שלי מחוק הוד"לים הוא שיבנו כאן מבנים שהם יהיו בכיה לדורות. עוד מלונות על קו המצוק של מכתש רמון, מגדלי יוקרה מטרים ספורים מחוף הים, ראות ירוקות באזור המרכז יבותרו על ידי מגדלי יוקרה. החשש הוא גם שמעבר לזניחת כל שיקול סביבתי, לא יהיה שום קשר בין הבניה המדוברת לפתרון דיור זול.
רק דבר אחד אני לא מבין – מה ביבי בעצם מרוויח מלדחוף את החוק הזה כל כך חזק?
הרי זה לא שהוא רצה להתצטייר כנענה לדרישות המפגינים. החוק הזה היה בקנה עוד לפני המאבק, ולמעשה נדמה שהוא ניצל את המאבק כשהוא עוד היה מאבק הדיור כדי לדחוף את החוק במורד גרונה של הממשלה.
אז מה הוא מרוויח פה?
הכרת תודה מהפטרונים שלו?
מי? מה? מתי?
קונספירציות זה לא אצלי, זה אצל פופטיץ.
קשרי הון שלטון הם קונספירציה?
lobbyists are boogeymen?
אני לא שותפה לתיאוריות הקונספירציה לפיהן נתניהו מקבל מעטפות שמנות מבן-דב ודנקנר מתחת לשולחן כדי להעביר חוקים כאלה. אני חושבת שהוא באמת ובתמים מאמין שאם ניתן כסף לעשירים הם יחלקו אותו לעניים, בניגוד לכל סוג של הגיון בריא ונסיון עבר. אולי הוא מאמין, כמו רבים אחרים בימין, שהעניים אשמים במצבם וזו בעיה שלהם שהם לא אנשי הייטק, או שהם לא טובים מספיק ולכן מתקשים לשרוד כלכלית, ומגיע להם. מכוער, נכון? אמרת מכוער, אמרת ליכוד.
גלעד, אני לא מבין את האמירה "לדחוף את החוק במורד גרונה של הממשלה". משתמעת ממנה ההנחה שהממשלה לא רצתה בחוק הזה. אני לא בטוח שזו הנחה נכונה.