החברים של ג'ורג'

האמן וליד קשאש עשה מעשה פוליטי: הוא עיצב שלטי רחוב לעכו העתיקה, כפי שהיו בתקופת השלטון הטורקי בעיר, ותלה אותם בסמוך לשלטי הרחוב הרגילים בעיר. לפתע, אחרי שישים ויותר שנים של הדחקה, צצים מחדש הרחובות סאחת עבווד; לפתע, מגיחה שוב כיכר גנואה, שריד לעבר הצלבני של העיר. קשאש העלה באוב את הרוחות שיהודי ישראל מנסים לגרש כבר עשורים, ללא הצלחה.

מכאן גם הזעם העצום שמעורר המעשה הזה, שהיה נחשב להגיוני לגמרי בכל עיר אחרת עם רובע היסטורי; כל כך הגיוני, שמאליה עולה השאלה מדוע היה צורך באמן עצמאי שיעשה זאת, מדוע לא עשתה זאת העירייה עצמה. אלא, כמובן, שישראל איננה מדינה נורמלית. היא מבוססת על מעשה גזל עצום, שהיא מתעקשת להלבין. לכן רחובות ביפו ובעכו ובירושלים העתיקה נקראים על שמות כל מיני אלופים בשנקל ועסקנים ציוניים בזוז. את כל ההיסטוריה הלא-יהודית של המקום המעונה הזה – יוונית, רומאית, ביזנטית, מוסלמית, צלבנית, ממלוכית, טורקית – צריך להעלים, לטייח, למחוק. את העובדה שרוב ההיסטוריה של המקום עברה עליו כשרק מיעוט זניח כתב או דיבר בעברית, צריך להעביר מן העולם. את שמות הכפרים והערים הפלסטינים צריך להפוך לזכרון מתפוגג. אין עוד מג'דל; אמרו מעתה, אשקלון (שאחרוני תושביה גורשו ב-1950, הרבה אחרי סוף המלחמה).

שמות הם הדבר המאריך ימים ביותר: כיכר רבין תמשיך להקרא, אוטומטית, "כיכר מלכי ישראל" עוד דור אחד לפחות; סביר שאפילו יותר. מיאנמר תמשך להקרא, בעקשנות, בורמה. שכם נקראת על ידי כל העולם, פרט לישראל, נאבלוס – שיבוש ערבי של השם ניאפוליס, השם בו הוקמה על ידי הקיסר אספסיאנוס. בני גילי תמיד יחשבו על סנט פטרסבורג כעל לנינגרד, אבל היא שבה לשמה האמיתי כמעט מיד עם קריסת הקומוניזם, והשם המלאכותי הזה יאבד ממשמעותו בתוך דור או שניים, וייזכר בעיקר על ידי היסטוריונים או משוגעים לדבר. הטורקים קראו לבירתם איסטנבול, אבל העולם לא שכח ששמה המקורי הוא קונסטנטינופול, גם 550 שנים ויותר מאז נפילתה. אובדנם הסופי של שמות, והחלפתם בשמות חדשים, מעידים בדרך כלל על שואה גדולה, שבה אבדו כמה וכמה דורות, ואיש שוב לא זכר את השמות הישנים – אירוע טראומטי ונדיר מאד.

ישראל מבוססת על טראומה כזו, טראומה מכוונת, הכחשה עיקשת של המציאות למרות כל העובדות. אליק לא נולד מן הים. ההיסטוריה לא התחילה ב-1948 (או ב-1917, או ב-1897, או ב-1882). היהודים הישראלים יודעים, בתוך תוכם, שהם יושבים על אדמות גזולות של עם שגורש או הושמד. לכן ההכחשה הזועמת כל כך – הכחשה, אגב, שהיא עתיקה מאד. רש"י פותח את הפירוש שלו לתנ"ך בטענה שספר בראשית נפתח כך כדי למנוע מהגויים את היכולת לומר שהיהודים גזלו את ארץ ישראל: היא ניתנה להם על ידי מי שאמר והיה העולם. אבל למה יש בכלל צורך בהכחשה כזו של הגזילה, מצד יהודי שחי בצרפת במאה ה-12? בגלל שכיבוש כנען בסופה, כפי שהוא מתואר בספר יהושע, הוא מעשה זוועה; יש צורך לתרץ אותו; יהוה הוא התירוץ האולטימטיבי. רק מילאנו פקודות אלוהיות.

עיריית עכו מאיימת להעמיד את קשאש לדין על… משהו. בטח ימצאו איזה סעיף. אחרי הכל, עכו היא המקום שבו × ×”×’ ערבי נעצר והועמד לדין משום שנהג ביום כיפור – דבר שאיננו עבירה על שום חוק – וכמעט ספג לינץ' בשל כך. היא גם מרשה לעצמה להגיב בגסות שספק אם היתה מרשה לעצמה כלפי אמן יהודי: "צר לנו שמר קשאש עסוק בקיטורים ומחפש דרכים נלוזות כיצד להעכיר את היחסים בין היהודים והערבים בעיר. טוב יעשה אם יפסיק להתבכיין ויצטרף לעשייה ברוכה למען תושבי העיר, יהודים וערבים כאחד". המשאל של טמקא, יודע נפש בהמתו כתמיד, מציע כאופציה האמצעית שלו את "זהו מעשה לאומני שחותר תחת הסדר והחוק". מטבע הדברים, זו האופציה המועדפת על הקוראים. בישראל, אזכור ההיסטוריה של המקום הוא "מעשה לאומני", לא פחות, שחותר תחת איזה "סדר וחוק" מדומיין, כלומר "הסדר והחוק" שקובעים שזו מדינה יהודית ותמיד היתה, גם אם במקרה היתה תחת ניהול זמני של מישהו אחר; לא מישהו חשוב שיש לו היסטוריה, אתם מבינים, סתם איזה נווד, יושב עראי. ואם מישהו ינסה לטעון אחרת, נצעק נורא ונמחה שמדובר באנטישמיות, אם לא דה-לגיטימציה.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: נהוג לדבר, בהשראת המאורעות בעולם הערבי, על רשתות חברתיות ככלי לשינוי מהפכני או דברים בנוסח זה. ובכן, עבדכם הנאמן הופתע לקבל בסוף השבוע מייל מהנהלת פליקר, שמודיע לו קוממיות שההנהלה מצאה לנכון להוריד תמונה – אפשר לראות אותה כאן, בשם אחר – משום שהיא נקראה בשעתו Fascists on the Prowl. ההנהלה נזפה בי בצדקנות, והודיעה לי ש" Flickr is a personal photosharing site, not a venue for interpersonal conflict. In joining Flickr, you agreed to abide by the Terms of Service and Community Guidelines. Specifically, you must not abuse, harass, threaten, impersonate or intimidate other Flickr members.”. היא גם איימה למחוק את החשבון שלי בלי התראה מוקדמת אם המקרה יחזור על עצמו. שלחתי להם בחזרה מייל תקיף, שהבהיר להם שעד כמה שידוע לי שני הברנשים שצולמו בתמונה אינם חברי פליקר ושבכל מקרה אני יכול לעמוד, באריכות, מאחורי הטענה הזו. כמו כן ביקשתי לדעת כיצד עלי להתנהג, כבלוגר פוליטי שחלק ניכר מהתמונות שלו עוסקות בסכסוך הישראלי-פלסטיני והסכסוך הפנים-ישראלי, כשמעלי מרחף איום במחיקה. קיבלתי בתשובה מייל לאקוני: "אתה יכול להעלות שוב את התמונה". מהפכנות ורשתות חברתיות, מיי פוט.

(יוסי גורביץ)

הכנסת הגרועה ביותר בתולדות ישראל קיבלה אתמול עוד שני חוקים שמכתימים את דמותה של ישראל הדמוקרטית: חוק הנכבה, שמאפשר לשר האוצר להעניש אזרחים ישראלים שמעזים להזכיר את העובדה שיסודה של ישראל בטרגדיה, ושכפי שציינה ח"כ חנין זועבי הוא חוק של הכחשת היסטוריה; ואת חוק ועדות הקבלה, שנועד להדיר את רגליהם של תושבים ערביים בישראל מחלק ניכר מקרקעות המדינה, דבר שמקדמי החוק כלל לא ניסו להכחיש, בתארם אותו כ"חוק לייהוד הנגב והגליל".

כנגד חוק ועדות הקבלה כבר הוגש בג"צ. האגודה לזכויות האזרח מסרה תצהירים לבג"צ של חבר ועדת קבלה, אשר תיעד "את שיטות הסלקציה שמפעילה הועדה: שטרן ציין כי פעמים רבות הוחלט לדחות מועמדים בשל גחמה רגעית של אחד מחברי הוועדה. במקרים אחרים, העלתה ועדת הקבלה השערות שונות חסרות ביסוס אודות הזוגות שביקשו להתגורר ביישוב, אשר בדיעבד התגלו כמופרכות." תצהיר אחר הוגש על ידי תושבת ההרחבה הקיבוצית של קיבוץ מעין ברוך, על פיו חברי ועדת הקבלה הסבירו לה שעצם קיומה של הוועדה מיועד – הפתעה! – למנוע מכירת נכסים לערבים וקיבוצים, תוך עקיפת בג"צ.

אני לא לגמרי משוכנע שהגשת בג"צ היא הפתרון ההולם לכך. קודם כל, מדובר בהליך ארוך, שרחוק מלסייע באמת לאנשים הנזקקים לו; בסוגיות כאלה, בג"צ מקבל כמעט כל בקשה לדחיה ומשתמש בכל תירוץ כדי לא להכריע. בני הזוג קעדאן נזקקו, כזכור, לתריסר שנים של דחיות ואכזבות ועתירות חוזרות כדי את חלקת האדמה שלהם – ושבע מהשנים הללו חלפו מאז פסק הדין. שנית, האנשים שהגישו את הצעת החוק הזו ידעו שתהיה עתירה לבג"צ, הם הביאו אותה בחשבון, והיא חלק מהסיבה שהם דחפו את החוק שלהם. הם רוצים שבג"צ יפיל אותו. מבחינתם, זה נצחון גדול כמעט כמו החוק עצמו. הם יוכלו להציג את עצמם כיג"עים פטריוטיים ובג"צ ייצא השמאלני המאנייק שאוכף רצון של מיעוט על רוב בשם ערכים שרוב הציבור כבר לא מקבל.

התשובה צריכה להיות שבירה של חוקי המשחק: להתחיל להתייחס לכל ישוב שמקים ועדת קבלה כאל התנחלות. להפיץ את הפרטים שלו בקרב תומכי ה-BDS בעולם, ולוודא שאף עירייה לא תחתום על הסכם שותפות עם ישוב כזה ושום חברה לא תרצה את כאב הראש שיהיה כרוך בהתקשרות עם עסק שיושב בו. רציתם ישוב ליהודים בלבד? שלמו את המחיר המתבקש במאה ה-21. בלי בג"צ ובלי בצלם – ישירות אל הקהילה הבינלאומית.

טענת הנגד האוטומטית תהיה שזו חתירה תחת הדמוקרטיה הישראלית, שאת הכרעותיה צריך לקבל. מה שווה הדמוקרטיה היהודית למדנו אמש מפי בכיר נבחריה, ראש הממשלה בנימין נתניהו. בהתייחסו לנאום מחאה של ח"כ זחאלקה, שטען שהחוק גזעני תוך שימוש בטיעון ש"אם משהו נראה כמו ברווז, הולך כמו ברווז, ומגעגע כמו ברווז, הוא ברווז", ענה נתניהו "הזכות שלך לגעגע כאן, היא הדמוקרטיה".

זחלאקה, למותר לציין, לא געגע. הוא דיבר עברית. אפילו עברית משובחת. אבל מבחינתו של נתניהו – ומבחינת חלק ניכר מהציבור היהודי – חבר כנסת ערבי יכול רק לגעגע. הוא שם, ואנחנו נותנים לו להשמיע רעש, כדי שאף אחד לא יטען שאנחנו לא דמוקרטים; אבל אנחנו לא נתייחס לרעש הזה, אנחנו לא נכיר בו כדיבור. זחאלקה והח"כים האחרים יכולים לגעגע עד קץ כל הימים; הם לא יהיו חלק מקואליציה כלשהי ולא יזכו בכוח ובהשפעה, שהיא מהות המשחק הפוליטי. דה יורה הם חלק מהדמוקרטיה היהודית; דה פקטו הם עלה תאנה שמסתיר את ערוותה. מאוחר יותר באותו ערב השתבח נתניהו בחופש הביטוי בישראל, בעודו מקדם חוק ששולל את חופש הביטוי של האזרחים הערבים. כך זה היה כל השנים: היו חברי כנסת ערביים, והכנסת והממשלה פשוט התעלמו מהם ומהציבור שלהם.

בכנסת שמאבדת כל שמץ של העמדת פנים שהיא מכירה באזרחיה הערבים כשווי זכויות – חלק ניכר מהקואליציה של נתניהו מצהיר ללא הרף, מלווה בשתיקה רועמת מצד ראש הממשלה, על רצונו בשלילת זכותם של חברי הכנסת הערבים להבחר – יש לטפל בהתאם: להציג אותה בעולם כאסופת הגזענים שהיא, ולהסיר מעליה את עלה התאנה שמאפשר לה להעמיד פנים שהיא פרלמנט.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסטים הללו ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: הבלוגר תומר פרסיקו (גילוי נאות: ידיד אישי) חטף לאחרונה תביעת דיבה מברנש בשם שי טובלי, שמתפאר בשלל תארים הזויים כמו "הבודהה מאוריון" ושטוען שהוא נמצא בקשרי תקשורת בלעדיים עם החיזרים חסרי המזל שבראו את הגלקסיה שלנו. וזאת, משום שפרסיקו חשף ברבים את ערוותו האינטלקטואלית של הבודהה מאוריון. ספק אם יש כמקרה הזה כדי להדגים את חולשתה של התקשורת החדשה יחסית לתקשורת הממוסדת: לאחרונה יש כסף וצוות של עורכי דין קבועים, לבלוגרים לא כל כך. מטרתן של תביעות דיבה, לעיתים קרובות מאד, היא סתימת פיות: הפחדתם של בלוגרים אחרים כדי שלא יכתבו את מה שצריך לכתוב, על ידי איום בהוצאות כבדות והליכים משפטיים. אם עתידה של הבלוגוספירה החופשית בישראל חשוב לכם, תרמו לקרן ההגנה של תומר פרסיקו. אני כבר תרמתי.

הערה מנהלתית: היום התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת אישרה שלשום (ד') הצעת חוק לקריאה שניה ושלישית, שמטרתה למנוע מזרים לרכוש אדמות בישראל. הצעת החוק, כפי שהודו הח"כים עצמם, מיועדת למנוע מערבים ישראלים לרכוש קרקעות (רוב הקרקעות בישראל, נזכיר, נגזלו מערבים ישראלים בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשכה, בחסינות מושל), וזאת על ידי שימוש בגורמים עוינים ממדינות ערב שירכשו את הקרקעות עבורם.

כאן המקום להזכיר שמנהל מקרקעי ישראל חולש על 93% מהאדמות בישראל, ושרוב הישראלים לא קנו קרקע אלא לכל היותר חכרו אותה, ושמתוך כלל הקרקעות בישראל, 13% מוחזקות בידי קק"ל – ואלו קרקעות שלערבים ישראלים אין כל דריסת רגל בהם. העברת קרקעות לקק"ל היתה מיועדת ספציפית להפקיע את הקרקעות מהמדינה, שמחויבת על פי חוק להיות שוויונית. לקק"ל, גוף יהודי, אין כל מחויבות כזו.

אבל אני רוצה להתמקד בנקודה אחרת. מיהו זר, על פי הצעת החוק הראשונה? מי שאיננו אזרח או תושב (הגיוני), תאגיד שנשלט על ידי אזרח זר (הגיוני באותה מידה), ו"מי שאיננו זכאי לעלות לישראל מכוח חוק השבות" – וזה כבר תרגיל מסריח.

ישראל תמיד היתה מדינה אפליינית. מראשית ימיה, היא הבדילה בין אזרחיה באמצעות הבחנה בין "אזרחים מכוח ישיבה", כלומר אנשים שסתם נולדו בה, ובין "אזרחים מכוח שיבה", כלומר יהודים, שעל פי המיתולוגיה הציונית "שבים לארץ אבותיהם". היתה לה בעיה קשה אחת: בתור מדינה שתמיד נפנפה, ומנפנפת עכשיו ביתר שאת, בשואת יהודי אירופה כעילת קיומה, היא התקשתה – מסיבות הסברתיות – להעביר חוקים שאומרים במפורש שיהודים הם אזרחים שווים יותר.

אז צריך היה לומר זאת בעקיפין. הפתרון הוא "זכאי לעלות לישראל מכוח חוק השבות", משפט שאפשר לסכם את שש מילותיו במילה אחת: יהודי. אבל שש המילים מאפשרות לחוק, וחוקים ותקנות רבות בישראל משתמשות בפורמולה הזו, להעמיד פנים שהוא איננו מפלה, שהוא רק מעמיד קריטריון; כך, למשל, חלק מהתקנות של הממשל הצבאי בשטחים הכבושים מאפשרות כניסה למקומות מסוימים רק למי שהם "זכאי שבות" – ובכך אוסרות כניסה למקום לא רק על התושבים המקומיים, אלא גם על ערבים ישראלים.

עכשיו מחילה הכנסת את ההגדרה הזו גם על זכויות הקרקע. אם איזה אוליגרך רוסי שחושש ליחסיו עם פוטין, אבל יכול להציג סבתא יהודיה, ירצה לקנות קרקעות – אהלן וסהלן. יהודי צרפתי שרוכש דירה שבה הוא לא משתמש, ומעלה את מחירי הנדל"ן – תבוא מתי שתרצה. סתם ערל, שרוצה לעקור לישראל ורוצה לרכוש דירה? עד כאן. אתה צריך אישור של שר השיכון. ולמה בעצם אתה רוצה לבוא לכאן, שוב? לגזול את בנותינו?

החוק החדש לא ישנה הרבה. הוא רק יקבע את המצב הקיים. רוב האדמות בישראל, כאמור, לא באמת ניתנות למכירה – בדיוק בגלל החשש שמישהו ינסה להשיב אותן לבעליהן המקוריים. אבל החוק החדש הופך את ישראל לעוד יותר יהודית, ומכרסם עוד קצת בעקרון שהיא שייכת לכל תושביה. ראוי לציין שהחוק הזה מועבר על ידי אחת הממשלות היותר חזיריות-קפיטליסטית שכיהנו פה אי פעם, אבל מסתבר שגם בפני ההתרפסות בפני הקהילה העסקית של הממשלה יש גבול – טוהר הציונות חשוב יותר מהאפשרות למשוך משקיעים לעסקאות נדל”ן במדינת ישראל.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: מה היה קורה, לדעתכם, אם אחרי חילול של בית קברות יהודי בצרפת, אתר החדשות המוביל במדינה היה שואל את הצרפתים האם לדעתם מדובר ב"ברברים חסרי תרבות או התנהגות לגיטימית"? סביר להניח שהיינו מחזירים את השגריר, יינות צרפתיים היו נשפכים לביוב, ושר החוץ היה מאיים להפציץ את הכור במרסיי. זה בדיוק מה שעשה אתר החדשות המוביל בישראל, טמקא, שהציב את השאלה בעמוד הפייסבוק שלו. שמעתי על click-baiting, אבל זה כבר באמת מופרך.

(יוסי גורביץ)

חבר הכנסת עתניאל שנלר (קדימה), שמוצג לעיתים כמתנחל מחמד, לא אוהב את גדעון לוי. התגובה המתבקשת היא לומר לו שייקח מספר: רוב הישראלים לא אוהבים את לוי. הח"מ שומר על אמביוולנטיות בנושא.

עם זאת, שנלר לקח את אי האהדה שלו כמה צעדים רחוק מדי: הוא קורא לשלול את אזרחותו של לוי. מה קרה? ובכן, לוי אמר לאחרונה בכנס בקנדה ש"דרישת ישראל שיכירו בה בהיותה מדינה יהודית – מגוחכת. המשטר הישראלי מושחת מבחינה מוסרית. הכיבוש הישראלי הוא בבחינת התמכרות, ולכן חברים טובים של ישראל צריכים לעזור לה להיגמל מכך".

לוי, כמובן, צודק בכל ארבע הנקודות שלו. שנלר, בתור נציג המפלגה המושחתת ביותר בכנסת, לא ממש במצב לדבר על שחיתותו המוסרית של המשטר, אבל הוא לא לבד: בימים האחרונים התקבלה החלטה להעמיד לדין את אשתו של שר הבטחון ברק, נילי פריאל, משום שהעסיקה עובדת זרה שבעלה איכשהו אף פעם לא ראה. למרבה הפדיחה, מסתבר שבדרך כלל במקרה של העסקת עובד זר, מעמידים לדין את שני בני הזוג, שהרי כבר נאמר דין אחד יהיה לאביון ודין אחר ליושב אקירוב. לא הפעם. מצד שני, ההילטה הזו מתבקשת – אחרת היועץ המשפטי לממשלה יצטרך להעמיד את עצמו לדין. שמעתי על אנשים שחובשים כמה כובעים, אבל זה באמת יהיה מוגזם.

מה, בעצם, פשעו של לוי? מסתבר שאליבא דשנלר הוא אשם בפשע מחשבה, עבירה כנגד האורתודוקסיה השלטת. "יהודי שיהדותו מתה, הציונות שלו הלכה לאיבוד וזיקתו לישראל מכבידה עליו, ראוי שיוותר על אזרחותו הישראלית וימצא עצמו כאחד מדוברי שונאי ישראל בדרך קבע ובעל דרכון זר, במידה ולא יוותר עלינו, נשמח כולנו לוותר עליו ולהיגמל מנוכחותו," געה שנלר. כלומר, לוי אשם בכך שהוא יהודי, גר בישראל, אבל מעז להיות לא ציוני ולא מי יודע מה יהודי; ואם הוא לא יסיק את המסקנות המתבקשות באופן עצמוני, שנלר וחבר מרעיו כבר יעזרו לו. (במאמר מוסגר, ראוי לתהות אם אכן הדרישה מישראל להפוך לאם לא אור לגויים, לפחות לגחלילית למזרח התיכון, להחליף את האליטה המושחתת שלה בכזו נקיה יותר, ולהפסיק לשלוט בבני עם זר, היא אכן אנטי ציונית; היא אומרת הרבה יותר על האופן שבו שנלר ובני סביבתו רואים את הציונות מאשר על האופן שבו לוי רואה אותה.)

שנלר, כמו יהודים רבים, עוד לא הפנים את משמעותה של ישראל מדינה ולא קהילה. קהילה רשאית להקיא אנשים מתוכה (וקהילות יהודיות עשו זאת לעיתים תכופות, במקרים רבים באופן מזעזע); מדינה איננה רשאית לעשות זאת. היא יכולה, כמובן, להעניש אנשים שעברו על חוקיה, אבל לא משום שעצבנו את תושביה. אזרחות היא זכות מולדת, מוכרת במגילת זכויות האדם הבינלאומית, והגליה כבר מזמן איננה עונש מקובל. שנלר, בעצם, מאשש כל מילה שאמר לוי: מדינה שהיהדות שלה מוגדרת על ידי אנשים כמו שנלר, שאילו חי בימי שקיעת בית ראשון ודאי היה תומך בלהט בהשלכת ירמיהו התבוסתן אל הבור, היא מגוחכת, וידידיה צריכים לעזור לה.

הבעיה עם מתמכרים, במיוחד כאלו עם אישיות כמו של שנלר, היא שהם מרחיקים מעליהם בעקביות את חבריהם, אלו שהיו מסוגלים לעזור להם; ומקרה ג'יי סטריט יוכיח. בסופו של דבר, התמכרותם הורגת אותם – לא לפני שהם תוקפים את אלו שניסו לסייע להם.

טיפוסי.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: אני היחיד שמצא את חלוקת השבחים לשייטת על ההשתלטות חסרת הסכנה על ספינת הנשק קצת מוגזמים? הם הגיעו למקום, ביקשו מהקפטן לעלות, קיבלו רשות, עלו, מצאו נשק לעיני הצוות ההמום. עכשיו, זו בהחלט העבודה שלהם והם עשו אותה, אבל שבחים? על אומץ ומסירות? תיעוד וידאו של הרגעים שבהם לוחמינו האמיצים עלו על הסיפון הלא-מאיים? זהו? עצם היכולת לטפס על ספינה בלתי חמושה, ללא התנגדות, בלי תקלות והרוגים מיותרים היא סיבה לשבחים?

הערה מנהלתית: בקרן הטבק והאלכוהול התקבלו שתי תרומות ביממה האחרונה. אני רוצה להודות לתורמים, קראתי את ההערות, ואני תמיד זמין לבירה, על אחת כמה וכמה אם מישהו אחר משלם עליה.

(יוסי גורביץ)

איך יודעים שהגזענות הפכה לממסדית? כשהיא כל כך נוכחת, שהיא לא גוררת הרהור או מחשבה שניה. אף אחד לא אילץ גרמנים לתלות שלטים בנוסח "אין כניסה לכלבים ויהודים": לא היתה כפיה ממשלתית. זה פשוט היה הדבר הנכון לעשות, מסחרית, אם רצית לקוחות. משהו מעין זה קרה לאחרונה: שורה של עסקים פרסמו את עצמם ב"דפי זהב" ("אם אתה לא שם, אתה לא קיים") כמקיימים "עבודה עברית". כמו "אהבת ישראל", שמשמעה היא שנאת לא יהודים, עבודה עברית משמעה שבעל העסק לא מעסיק לא יהודים.

עכשיו, מדיניות כזו ופרסומת כזו מהוות עבירה על החוק, שאוסר על אפליה בקבלת עובדים לעבודה על רקע מוצאם. אבל אני מוכן להמר שלא יוגשו כתבי אישום כנגד המעורבים בכך, ושאם יוגשו – הם לא יסתיימו בהרשעה.

למה? כי כפי שיודע כל מי שלמד שיעורי תע"י, אסופת המזוקנים מזילי הריר שמקדמים כעת "עבודה עברית" לא התחילו עם התרגיל הזה. הוא הופיע לראשונה עם ההגירה הציונית לפלסטינה, וגם אז הוא היה מיועד לנישול עובדים פלסטינים. אז העובדים היהודים – והיהודים בכלל – היו מיעוט, והמהלך היה חרם שהיה מיועד לשבור את נטייתם הטבעית של בעלי אדמות לשכור את הפועל הזול יותר. "עבודה עברית", כלומר נישולו של העובד היליד לטובת מהגר אירופי, הפכה לערך יסוד, שסביבו פחות או יותר נבנה כל המשק היהודי בימים שלפני הקמת המדינה. "עבודה עברית" היא אחד מיסודות המיתוס הציוני. כל הסיפורים האלה על הרצון היהודי לאחוות עמים, על בניית הארץ לטובת שני העמים? אגדות נחמדות. יכול להיות שהרצל באמת האמין בהן. המפלגה הלאומית-סוציאליסטית שהקימה את ישראל לא ניסתה אפילו להעמיד פנים שהיא לוקחת אותן ברצינות (חלקים מהשמאל הציוני ניסו, אבל יהדותם היתה מחסום בפני אנושיותם).

עכשיו, אפשר היה לטעון שעם הקמת המדינה, המושג "עבודה עברית", כמו כל האתוס הציוני, סיימו את תפקידם ויכולים ללכת למגרש הגרוטאות של ההיסטוריה, לפנות את המקום לנורמליזציה שבאה אחרי המהפכה. אבל זה לא הכיוון שהמשטר הציוני הלך אליו: הוא החזיק באידיאולוגיה של מהפכה מתמדת. הוא בנה את עצמו על עושק, גזל את רוב האדמות שהיו בידי הערבים (אלו מהם שלא גירש או טבח), דחק את רגליהם של הערבים מהשוק, החזיק אותם תחת משטר צבאי עד 1966 וכאזרחים סוג ב' עד עצם היום הזה. המדינה היתה אמורה להביא שוויון – זה אפילו מופיע במסמך היסוד שלה, מגילת העצמאות, המסמך שנכתב כדי שאפשר יהיה לנפנף בו מול האו"ם – אבל כל מוסדותיה קשרו, בעקביות, נגדו. אף שערבית היא שפה רשמית בישראל פחות או יותר מיום לידתה, למשל, בן גוריון לא היה מוכן לראות ערבית בתעודת הזהות שלו; לדרישתו, הוצאה לו תעודת זהות מיוחדת, שבה היתה רק עברית.

הרבה אנשי שמאל ניסו לשכנע את עצמם בשני העשורים האחרונים שמהותה של הציונות היתה לבצע נורמליזציה של העם היהודי. יכול להיות שכמה מהוגי הציונים אכן חשבו כך. אבל אידיאולוגיה נמדדת לא על פי הספרים שבה היא כתובה, אלא על פי האופן שבו היא מתממשת בשטח; והציונות, בפועל, היא מערכת שמיועדת לאפשר ליהודים להתנהג כפי שהתנהגו אליהם, מסע נקמה בלתי פוסק כנגד ההיסטוריה. "עבודה עברית" הוצאה אל מחוץ לחוק ב-1995, בשלהי ימיה של ממשלת רבין, שאכן עשתה יותר מכל ממשלה אחרת לקרב אליה את הציבור הערבי.

אבל צריך לזכור שנסיונו של רבין לקרב אליו את הערבים פעל כנגדו: כל הימין וחלקים מהמרכז ראו בנסיון לקרב אותם בגידה בציונות, אם לא בגידה במדינה. רבין היה ראש הממשלה היחיד בהיסטוריה ששבר את הטאבו של בן גוריון על שיתוף פעולה עם חד"ש – אבל גם הוא לא העז להכניס את המפלגות הערביות לקואליציה, ונאלץ להסתפק בתמיכתן מבחוץ. צירופן לקואליציה היה הופך לנשיקת מוות לציבור המצביעים היהודי. הגזענות היהודית, שנרתעת מהערבים במיוחד כאשר הם רוצים להיות חלק מהקולקטיב, היתה חזקה מאד גם ב-1995. היא לא דבר חדש. פרס, אפס חדל אישים כהרגלו, דחה את הערבים וניסה לקרב אליו דווקא את המפד"ל, המפלגה של הציבור שהקים את שליח הציבור שרצח את קודמו. אחר כך בא הטבח בכפר כנא, ופרס איבד את הקול הערבי. ברק אפילו לא ניסה להעמיד פנים שאכפת לו ממנו, ואחרי טבח אוקטובר חלק ניכר מהציבור הערבי נתן גט כריתות לרעיון שאפשר להקים מדינה שוויונית כאן.

"עבודה עברית", בקצרה, מגלמת את הרעיון שליהודים צריכה להיות עבודה לפני שיש פרנסה גם לערבים – או, כמו שמביעים את זה הרבה מאד יהודים במונח תלמודי, "עניי עירך קודמים". ככזו, היא משתלבת היטב במיינסטרים היהודי/ציוני: התפיסה שאזרחי ישראל הערבים הם ספח עודף במקרה הטוב ואויב במקרה הרע (ואכן, התייחסות כזו היא דרך נהדרת לוודא שעוינותם, המוצדקת היסטורית, תשמר), שצרכיהם צריכים לבוא אחרונים, אם בכלל.

או, במילים אחרות, הרעיון של "עבודה עברית" הוא מיתוס מושרש, בסיסי, הכרחי לקיומה של הציונות. הרי עצם הדרישה לשוויון בזכויות לפרנסה מעלה מיד באוב את רוח הרפאים המבעתת של "מדינת כל אזרחיה". ועם כל הכבוד לחוק – ובישראל מעולם לא היה יותר מדי כבוד לחוק – הוא לא מסוגל להלחם במיתוס, או לגרש את רוחות הרפאים המעשנות ברגעי חרדתם של אזרחיו.

ומי מפקידי השלטון יעיז להלחם במיתוסים הללו? מי יגרור את הלאומנים הלוהבים אל בית המשפט, ויהפוך אותם לקדושים מעונים? הרי אין להם אומץ לעמוד מול רבנים, ולא רק מול יחיד בדורו כמו עובדיה יוסף, אלא גם כנגד שורש פורה רוש ולענה כמו דב ליאור. מול המיתוס, שותק החוק.

וכך זה יימשך, עד שיושרש המיתוס הישן ויוחלף באחר. האם זה מעשי? ספק גדול, גדול כגודל הספק בשרידתה של ישראל, ותלוי בו.

(ההשראה לפוסט הגיעה מהפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: צה"ל חושש שהפלסטינים יצאו להפגנות סוערות כמו במדינות ערביות אחרות, אך בכירים מרגיעים ש"קשה להאמין שבמצב של התקוממות, לא יהיו ארגונים שייקחו על זה טרמפ וינסו לפגוע בצה"ל, ולכן זה לא יהיה מצב דומה למצרים". כלומר, האלימות היא מה שתציל את צה"ל ותאפשר לו להגיב בכוח קטלני שאפשר יהיה להצדיק אחר כך, לפחות כלפי הציבור היהודי (המטרה הראשונה והאחרונה של כל פרויקט ה-Hasbara). כאן המקום לציין בקול את העובדה שאם ההפגנות לא יהיו מספיק אלימות לטעמו של צה"ל, הוא תמיד יכול לנסות להפוך אותן לאלימות על ידי שתילת מסתערבים שיתקפו את החיילים. אחרי הכל, הוא כבר עשה את זה בעבר, ולא נענש. אם וכאשר יתחילו המהומות, וצה"ל יטען שהופעלה כלפיו אלימות, צריך יהיה לזכור גם את זה.

(יוסי גורביץ)